והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
ברכות פרק א · משנה ג
בית שמאי אומרים וכו'. בית היינו בית מדרשו של שמאי דהיינו תלמידיו (כענין בי"ת ישראל בית אהרן בית הלוי בית דוד הנה הוא הכונה על יוצאי חלציהם וכן התלמידים נק' בנים כדכתיב הנה אנכי והילדים אשר נתן לי י"י) והנה תמיד דבריהם מוקדמים לדברי ב"ה (כי היו מחדדי טפי החידוד ה"ס חריפות הגבורות מבחי' הירא"ה. כאשר אבאר לך להלן) ולהיות ב"ה ענוים גדולים שקיבלו ולמדו מדה זו מן הלל רבם שהי' ענוותן ביותר כמבואר בשבת פ' ב"מ (הי' מבחי' מש"ה שנא' בו והאיש משה עניו מאד וכו' ע"כ נרמזים ביחד ג"כ בשמות ע"ב דהיינו שם החמישי ושם הששי הלא הם מה"ש (אתוון משה) ללה (אתוון הלל) ע"כ מרוב ענותנותם היו מקדימין דברי ב"ש לדבריהם (ולולי דמסתפינא אמינא מנהגם זה מן התורה קיבלו דהנה ב"ש הוו מחדדי בסוד החריפות מדת הירא"ה מצד הגבורות וכבר ידעת מדת הירא"ה הוא בבחי' רח"ל אשת חיל ירא"ת ה' וב"ה היו ענוי"ם. ומדת ענו"ה הוא בבחי' לא"ה בסוד מ"ש רז"ל מה שעשתה ירא"ה עטרה לראשה עשתה ענו"ה עקב לסוליתה כנודע למבינים. והנה כתיב בפ' ויצא ותע"ן רח"ל ולא"ה ותאמרנ' לו ותרגם יונתן ב"ע תלמוד הגדול של הל"ל ואתיבת רח"ל באסכמותא דלא"ה דהוקשה לו למה הקדים הכתוב הצעירה לפני הבכירה. גם ותענ"ו הל"ל לשון רבים ע"כ תירגם כפי קבלתו ברוח קדשו אשר לא"ה (מדת ענו"ה) הסכימה ליח"ל (מדת הירא"ה) שתקדים מאמרה ומזה למדו ב"ה (ענוי"ם) להקדים דברי ב"ש (מחודדים בבחי' הירא"ה) לדבריהם ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל לפני היוצר כל הוא אלקינו) וב"ה היו שונים דבריהם ודברי ב"ש (כשתבין מ"ש בסמוך ותע"ן רח"ל ולא"ה לשון יחיד. רח"ל באסכמותא דלא"ה, והנה כתיב אח"כ ותאמרנה לו הב"ן) ע"כ זכו ב"ה שנקבע הלכה כמותם עפ"י ב"ת קו"ל:
והנה לא נמצא כן בדברי שארי התנאים לשיאמר בי"ת זה התנא אומרים כך רק בב"ש וב"ה (לפמ"ש בסמוך תבין רמז הדבר בבית דינו של בועז אמרו כרח"ל וכלא"ה אשר בנו שתיהן את בי"ת ישרא"ל) כי בימיהם התחילה המחלוקת במשפטי התורה ונחלקו לשתי בתים ועד ימיהם היתה התורה בלא מחלוקת (רק במילין זעירין בדין סמיכה בי"ט הית' המחלוק' הראשונ' וג' דברים נחלקו שמאי והלל בעצמם הכל מבואר בתלמוד) רק משרבו תלמידי שמא"י והל"ל שלא שמשו כל צרכם אז יחלק העם לשתי בתים וג"ז נ"ל באפשר שנאת הש"י הית' נסיב' כמ"ש אי"ה להלן וע"פ הרוב ב"ש לחומרא (כי מדתם מסטרא דירא"ה גבוה ודין) וב"ה לקולא מסטרא דחסד ורחמים זולת איזה הלכות הנזכרים בעדיות כדי להכליל מה"ד בחס"ד יכו' מלכא שלים הוא והיא כעין בחי' עקידת יצחק לכלול אשא במיא וכו' והבן):
**(הגהה תשכיל דבר זה בתורה ואת יהוד"ה (מבניו של לא"ה ענו"ה) שלח לפני"ו אל יוס"ף (מבני' של רח"ל ירא"ה) להורו"ת לפניו גשנ"ה וכו'. והנה דרשו חז"ל לקבוע לו בי"ת תלמו"ד. והנה ענו"ה ירא"ה בגי' גש"ן. שם נבנה לישרא"ל סבא קדישא בי"ת תלמוד הבן הדברים:)**
ואפשר לומר מפני היות הזמן קרוב לזמן החורבן ואז התחילו להתגבר הדינים לבלי היותם כפופים אל החסדים ע"כ היתה נסיבה מאת הש"י שכל אחד יאמר כפי מדתו ואלו ואלו דברי אלקי"ם חיים אשר שם נמתקים הדינים בשרשם (ותבין לפ"ז מ"ש בגמ' ואותו היום הי' הלל כפוף לפני שמאי והי' קשה לישראל כיום שנעשה העגל. פני שו"ר מהשמאל דין הבן הדבר) וקבלנו ממרן האריז"ל שלעתיד לבא ב"ב יפסק הלכה כב"ש. כי אז יהי' במעלה הדינים על החסדים כמעלת הזהב על הכסף ומעלת הלוים על הכהנים. ונכתב אצלינו בדרוש קרח (ובזה יונח לך מה שאדונינו משה לא קיים פ"ו רק כב"ש כי הוא לא חטא ואצלו נשארה התורה כעת נתינתה. אני אמרתי אלקי"ם אתם וכו' וכמו שיהי' לעתיד ב"ב. ע"כ שפיר קיים המצוה כב"ש וציינתי זה בהתחלת המשנה למזכרת לנפשות החבירים המקשיבים וכל דברי בדרך אפשר והשם הטוב יכפר בעדינו. ויה"ר שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו):
בער"ב עמ"ש במ"א דקדוק תיבות בערבי"ת בשחרי"ת. וכאן בער"ב יע"ש:
כ"ל אד"ם אומרו כ"ל אד"ם. נ"ל עפ"י האמור בגמ' אמר ר"י פרקדן לא יקרא ק"ש ומקשה מיקרי הוא דלא ליקרי הא מיגני שפיר דמי והא ריב"ל לייט אמאן דגני אפרקיד ומשני אמרי מיגני כי מצל"י (מוטה על צדו) שפיר דמי מיקרי אע"ג דמצלי נמי אסור והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר"י דבעל בשר הוה ע"כ ולפ"ז י"ל בכאן אי הוה אמר סתם בערב יטה ויקרא סד"א דה"ק בערב רשות בידו להטות אם צריך לכך בגין שהוא בעל בשר והוא עיף ויגע מעבודת היום אבל אין זה לחובה ע"כ אמרו כ"ל אד"ם לחובה ועוד יתבאר אי"ה:
יט"ו ויקר א"ו ובבקר יעמד"ו. כ"ה הגירסא בספרי משניות וכ"ה בספרי פ' ואתחנן וברי"ף עיי"ש אבל בספרי הגמ' בלשון יחיד ינו"ה ויקר"א יעמו"ד ונראה לומר באפשר מאן דגרס לשון יחיד דייק ג"כ לשון כ"ל אד"ם וס"ל דב"ש דייקו בזה טעמייהו ואמרו דאי כב"ה. בשכב"ך ובקומ"ך קאי אזמן הרי הזמן הוא בשוה לכל העולם בשעה שבני אדם שוכבים וכו' א"כ הל"ל לשון רבים בשכביכם ובקומיכם. ובפרט בפ' והי' אם שמוע שמדברת בלשון רבים ואי תקשה הרי גם ואספת דגנ"ך וכו' לשון יחיד לק"מ דזה הוא שכר המצוה ואין דומה שכר של זה לשל זה (והוא במשקל אל דעות שזכר הרמב"ם וב' שאכלו את הפסח אחד אכל וכו' כמ"ש בגמ') ע"כ קאמרו ב"ש כ"ל אד"ם. להורות הרי החיוב דק"ש מוטל על כל אדם ולמה אמרה התורה לשון יחיד להורות דשכיבה וקומה ממש לכל אחד קאמר לזה הוא הגירסא בלשון יחיד יט"ה ויקר"א יענו"ד כל יחיד יעשה פעולת השכיבה והקימה הבן ובית הלל להיות דבית שמאי נקטו כ"ל אד"ם נקטו גם כן כ"ל אד"ם וגם י"ל דב"ה נקטו כל אד"ם להורות אפילו מי שהוא בעל בשר דרשאי לקרות כשהוא מוטה זה דוקא כשהי' מוטה מעיקרו. אבל אם מצאוהו הזמן בערב בזמן ק"ש עומד אינו רשאי להטות. וגם כ"ל אד"ם להורות דאין הדין זה דומה להדין דברהמ"ז דההוא מרבנן החמיר לעשות כב"ש. וחזר למקומו לברך ברהמ"ז ואשכח יונה דדהבא משא"כ הכא אפילו המדקדק במעשיו אינו רשאי להחמיר כב"ש כדאשכחן כר' טרפון לקמן והטעם בזה כי באם נחמיר הב"ש א"כ מראים פנים לפירושא דב"ש בשכב"ך ובקומ"ך היינו שכיב"ה וקימ"ה אל האדם א"כ הזמן אינו מבואר בתורה ויבואו עי"ז להקל בזמן הנרצה עפ"י התורה וז"ש ב"ה ג"כ כ"ל אד"ם אפילו המדקדק והמחמיר קור"א כדרכ"ו ואינו רשאי להחמיר כב"ש ומאן דגרס בלשון רבים לא ס"ל לב"ש מרמזין טעם בדבריהם באומרם כ"ל אד"ם דא"כ מאי מקשה בגמ' בשלמא ב"ה קא מפרשי טעמייהו וכו'. הרי גם ב"ש מפרשי טעמייהו דאומר"ם כ"ל אד"ם אלא ע"כ כ"ל אד"ם הוא בהורות שהוא בחובה לכ"ב אד"ם ואינו דבר רשות וכמו שכתבתי לעיל דכיון דנקטו כ"ל אד"ם נקטו לשון רבים יט"ו ויקרא"ו ועמד"ו (ומאן דגרס לשון יחיד וס"ל דבתיבות כ"ל אד"ם מרמזין ב"ש טעמייהו כנ"ל קא מפרש קו' הגמ' כך בשלמא ב"ה קא מפרש"ו טעמייהו בפירוש משא"כ ב"ש מרמזי רמיזי ואפשר לפרש כ"ל אד"ם באופן אחר וכמש"ל):
ועוד נ"ל חילוק בין הגירסאות מאן דגרס לשון יחיד יטה ויקר"א יראה דסובר דוקא בקוראו ביחידות יט"ה משא"כ באסיפת צבור בבה"כ ודייק לה מדכתיב ובשכב"ך ובקומ"ך לשון יחיד אפילו בפ' והי' א"ש וידוייק כ"ל אד"ם בהיותו אד"ם בפ"ע ומאן דגרס יט"ו ויקרא"ו מפרש דגם באסיפת צבור מחויבים להטות לדעת ב"ש ומפרש אדרבא כ"ל אד"ם אפילו בריבוי בני אדם כללו"ת צבור יט"ו ויקרא"ו או יאמר דסד"א דבצבור סגי אם אחד מהן יטה או הש"ץ קמ"ל דהחיוב על כ"א אפילו בהיותו בצבור דכתיב ובשכב"ך לשון יחיד ואין בכ"ז נ"מ לדינא דאין הלכה כב"ש ואני לא באתי רק לדייק הגירסאות דודאי לא במקרה הוא:
ובה"א כל אדם קור"א כדרכ"ו הנה לפי הגירסא בגמ' גם בדברי ב"ש בל' יחיד יט"ה ויקר"א ניחא. אך לפי הגירסא במשניות בדברי ב"ש בלשון רבים יט"ו ויקראו הל"ל בדברי ב"ה קורין כדרכ"ן ג"כ לשון רבים (ובאמת כ"ה בספרי וברי"ף) ואפשר לומר לגירסא זו דמש"ה קאמרו לשון יחיד דאילו היו אומרים קורי"ן כדרכ"ן סד"א דה"ק דהרבים כשהם ביחד לא ישנה א' מחבירו רק או כולם מוטים או כולם עומדים. קמ"ל קורא כדרכ"ו כל יחיד כמו שהוא רוצה עומד או יושב ואין בזה קפידא נ"ל:
בשעה שבני אדם שוכבים וכו' ביש ספרים גרסינין שדר"ך בני אדם שוכבים וכו' ולכאורה היא גירסא ישרה ומרווחת בשעה שדרך ב"א לשכב ולא בשעה ששוכבים דייקא. אבל לפמש"ל בב"ש מאן דגרם בלשון יחיד יט"ה ויקר"א הוא לטעם ולראי' קאמרו מדנקט קרא לשון יחיד ובשכב"ך ובקומ"ד ע"כ לא קאי על הזמן רק על האדם שכיב"ה וקימ"ה ממש. י"ל לפ"ז דשפיר מדוקדק בדברי ב"ת בשעה שבני אדם שוכבים והשמיטו שדר"ך וכו' להורות דמש"ה נכתב לשון יחיד דזמן שכיבה וקימה הוא אפילו במיעוטא דגני ובמיעוטא דקיימי אע"פ שאין זה מדר"ך לרוב העולם נ"ל:
אר"ט אני הייתי בא בדרך וברא"ש הגירסא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ויבואר אח"כ אי"ה הנלע"ד:
אני הייתי וכו' חיבת אנ"י מיותר והנראה דהנה בגמ' דזקף ר' ישמעאל אמר שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות וסד"א באין רואה אין חשש להחמיר קמ"ל אנ"י לבדי הייתי והוה מה דהוה:
הייתי ב"א בדרך אומרו ב"א ולא מדל"ך (כלשון ר' יוסי בגמ' דף ג') י"ל דמהלך נק' כשהוא מהלך עדיין ואין דעתו לנוח בכאן. אבל ב"א פירושו שכבר ב"א למקום המנוח (כענין ולוט ב"א צוערה ומשמיענו שהי' ב"א למקום המנוח עיף מן הדרך). והנה זה מדרך בני אדם הבאים מן הדרך ורוצים לנוח בכאן. הנה מטים ושוכבים על צידיהם מעט לנוח מעיפות הדרך. וא"כ לא הי' ניכר בהטי' זו שהוא מחמת חומרת ב"ש. ואעפ"כ הוה מה דהוה הואיל שכונתו היתה לעשות כדברי ב"ש. ובזה ידוקדק אומרו והטיתי לקרות כדברי ב"ש תיבות כדברי ב"ש מיותרין ולפמ"ש יונח דמשמיענו דעל הכונה בלבד שהיתה כונתו להחמיר כב"ש נענש. והנה עם היות דבישראל אין הקב"ה מצרף המחשבה למעשה רק במעשה הטוב. י"ל דבזה חמורים דברי חכמי"ם יותר מד"ת להיות שהם דברי חכמים המושפעים מהחכמ"ה הוא כביכול בחי' מחשב"ה הבן הדבר ואי"ה יבואר עוד להלן בדברי הרא"ש ז"ל:
והנה בדברי הרא"ש ז"ל פע"ם אח"ת היית"י מהליך בדרך נ"ל דהנה בגמ' רנב"י אמר עשה כדברי ב"ש חייב מי' ומייתי ראי' מדר"ט נראה כונת רנב"י דלולי חסדי הש"י שעזר לו (בודאי) ע"י תשובה שהרהר תיכף היותו בסכנה הי' באמת מתחייב מי' ח"ו. והנה לפי פירושינו בתיבת אנ"י שהי' לבדו ולא הי' חשש מהתלמידים וגם בתיבת ב"א לפירושינו. הנה הטה עצמו מעיפות הדרך רק במחשבתו הי' לעשות בזה כב"ש וע"ז הי' חייב מי' לפי דברי רנב"י. והנה קשה לפ"ז הרי בישראל מחשבה לא טובה אין הקב"ה מצרפה למעשה עמש"ל) לכן בא הרא"ש ז"ל ושינה הלשון בכדי לבאר הכונה דכונת תיבת אנ"י היינו פעם אחת אירע לי כזאת ושוב לא אשנה וחוזרני בי וכונתו בתיבת אנ"י כמתאונן אני הוא הגבר אשר לא טוב עשיתי ובתיבת ב"א מבאר הרא"ש מהליך כי תיבת ב"א פירושו מהירות (כענין שאמרו חכז"ל מפני מה הגרים מעונין בעוה"ז על שאיחרו לבוא תחת כנפי השכינה ולמד לה מפסוק ישלם י"י פעלך וכו' אשר בא"ת לחסות וכו'. עיין ברש"י ותו' בא"ת מיהרת) ולפ"ז פירושו ב"א היינו שמיהרתי בדרך היינו הייתי נחפז לדרכי כי עדיין הייתי מהלך באמצע הילוכי ואעפ"כ החמרתי ע"ע לעשות כדברי ב"ש. והנה זה שפיר מיקרי עשי' ממש ע"כ הוה מה דהוה אבל על המחשבה לא הי' נענש:
והנה עוד יש לי לומר במשנתינו אומרו ב"א בדרך היינו כנ"ל במהירות נחפז לדרכי באמצע הדרך. והנה בזה גם ב"ה מודים דהמהלך בדרך מצוה לעמוד עד על לבבך עיי"ש ועיין ברי"ף. והנה אמר עם היות שגם לב"ה הייתי צריך להפסיק מן הדרך ולעמוד עכ"ז כיון שהטיתי כדברי ב"ש סיכנתי בעצמי והוה מה דהוה:
והנה הרמ"ז ז"ל יישב הקושיא המפורסמת למה אמרו חכמים לר"ט שהתחייב בנפשו על שהחמיר כב"ש הרי לקמן אמרינן בגמ' דף בההוא דהחמיר לעשות כב"ש וחזר למקומו לברך ברהמ"ז ואשכח יונה דדהבא ( (עמש"ל בדקדוק יט"ו ויקרא"ו) ותירץ הוא ז"ל דפירוש דברי ר"ט הוא כך וסיכנת"י בעצמ"י מפנ"י הלסטי"ם. היינו שהי' המקום גדודי לסטים ואעפ"כ הכנסתי א"ע בסכנה להתעכב שם והטיתי לקרות כדברי ב"ש. וע"ז קאמרי לי' שפיר כדאי היית לחוב בעצמך וכו' דלמה הכנסת א"ע בסכנה בדבר שא"צ מן הדין. אבל בלא סכנה רשאין להחמיר כב"ש (וזה הפירוש אינו נראה כאשר אבאר בסמוך אי"ה) ולפ"ז הפירוש נוכל לבאר הייתי ב"א בדר"ך באמצע ההילוך. והי' בהכרח לעמוד למצוה גם לדברי ב"ה לזה סמכתי ע"ע לשהות שם במקום סכנה ולהטות בדברי ב"ש. וא"ל חכמים כדאי היית וכו' שעברת על דברי ב"ה דהגם דב"ה ס"ל דמצוה לעמוד מההילוך. אבל ס"ל דיוצאין גם בהליכה בודאי במקום סכנה חלילה לעשות כן והנה בזה שהחמרת לעמוד ולהטות במקום סכנה בזה הראת להלכה כב"ש:
והנה כל המפרשים לא פירשו כהרמ"ז. ובאמת גם לפענ"ד הפירוש הזה לא יתכן במשנתינו מכח כמה קושית א' דאי ס"ד דכונת ר"ט הוא דהסכנה מהלסטים הי' קודם להטי' איפכא הל"ל וסיכנתי בעצמי וכו' והטיתי לקרות וכו'. אלא ע"כ שהוא הטה א"ע מקודם ואח"כ באת לו הסכנה ב' א"ל חכמים כדאי היית וכו' שעברת על דברי ב"ה אפילו אם לא יעבור. הרי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ואפילו בביטול ק"ש עצמה ע"כ אחשבה לקושית הרמ"ז דלק"מ כמש"ל דשאני ברהמ"ז דב"ה בעצמם מודים דמצוה מ"ה לחזור למקומו ויברך משא"כ כאן כיון דדרשו ב"ה בשכב"ך ובקומ"ך זמן שכיבה וקימה א"כ אין שום מצוה להחמיר בשכיבה וקימה ממש אדרבא מאד מקפידים ב"ה שלא לעשות כב"ש דהמחמיר מראה בעצמו שיש פנים לדברי ב"ש. בשכב"ך ובקומ"ך פירושו שכיבה וקימה ממש. א"כ לפ"ז הזמן אינו מבואר בתורה ויבואו עי"ז להקל בזמן (ולפי זאת הסברא י"ל דבק"ש של שחרית אם יחמיר האדם לעמוד כב"ש לא מיקרי העברה על דברי ב"ה דלפי הנראה גם ב"ה מודים. אם רוצה לעמוד לכבוד יחוד השם ולכבוד המצוה וכענין עגלון מלך מואב וצ"ע בדבר בדברי הירושלמי וכמו שאבאר אי"ה במ"א ולא להורות הלכה באתי) ולפ"ז מ"ש חכמים לר"ט כדאי היית וכו' שעברת ע"ל דבר"י ב"ה דברהמ"ז גם ב"ה מודים דמצוה מ"ה לחזור וכו' משא"כ כאן החומרא לעשות כב"ש מראה פנים לפירוש בשכב"ך ובקומ"ך שכיב"ה וקימ"ה ממש וזמן שכיבה וקימה אינו מבואר בתורה וא"כ הוא העברה לגמרי על דברי ב"ה והבן:
ויתכן לפרש עוד אנ"י הייתי ב"א בדרך וכו' שר"ט הי' מתמי' א"ע דאשכחן דהמחמיר לחזור מן הדרך לעשות כב"ש לזכות תחשב לו וכההוא מעשה דברהמ"ז דאשכח החוזר יונה דדהבא ואני הייתי ב"א בדרך המיועד לי אשר אנכי הולך עלי' ולא פסעת"י אפילו פסיעה אחת שלא לצורך והטיתי שם באותו הדרך לעשות כדברי ב"ש ואעפ"כ וסכנתי וכו' והשיבוהו כדאי היית וכו' שעברת וכו' ולא דמי לברהמ"ז וכנ"ל:
אמרו לו חכמים וברא"ש העתיק אמר"ו ל"י ועוד ברא"ש שינוי כמש"ל דבמשנה איתא אנ"י היית"י ב"א בדר"ך וברא"ש פע"ם אח"ה היית"י מהלך בדרך (וכבר פירשתי לעיל וכעת) נ"ל דהנה בגמ' תני ר' יחזקאל עשה כדברי ב"ש עשה ורנב"י אמר עשה כדברי ב"ש חייב מי' דתנן אר"ט וכו' א"ל כדאי היית לחוב וכו'. והנה קשה מאד על ר' יחזקאל וכי יפלוג אמשנה (ומצאתי שהיא קושית הרשב"א) מפורשת. והנה לפי פי' הרמ"ז שפירש וסיכנתי בעצמי שהי' המקום ההוא מקום סכנה ואעפ"כ נשתהה שם בכדי להטות כב"ש. הנה אין קושיא לרי"ח דשאני מעשה דר"ט שהי' המקום מקום סכנה והי' כדאי לחוב וכו'. משא"כ באין סכנה המחמיר כב"ש וכו'. ואפשר לומר דבהא פליגי רי"ח ורנב"י היינו בפירוש המעש' דר"ט דרי"ח סבר פירוש דברי ר"ט כנ"ל שהיתה סכנה מוקדמת. וכן לא יעשה להכניס א"ע בסכנה משא"כ באין סכנה שפיר דמי להחמיר כב"ש ורנב"י סבר פירוש דר"ט וסיכנתי בעצמו שבא אח"כ לידי סכנה על שעשה כב"ש:
והנה י"ל דהרא"ש ז"ל לא ניחא לי' לומר דר' יחזקאל יפרש כפירושא דהרמ"ז מכח קושיות שהקשיתי לעיל אפירושו ע"כ שפט הרא"ש ז"ל דבהא פליגי רי"ח ורכנ"י דרנב"י סבר פירושא דמתניתין אנ"י הייתי בא בדרך פעם אחת הייתי מהלך בדרך ואירע לי כך ואמרו לי חכמים כדאי היית וכו'. וא"כ גם תשובת חכמים הוא סיפור דר"ט ממילא גם הוא מתחרט על העבר ומספר אשר רק פ"א אירע לו כזאת וקיבל תוכחה מן החכמים ממילא גרס אמרו ל"י ורי"ח יפרש אני הייתי בא בדרך כפי הפירושים שכתבנו לעיל והנה סיפר ר"ט הלכה לתלמידיו שהוא נסתכן על שטרח לעשות כב"ש והי' היכר גדול לדבר ממילא משמע שעד היום ר"ט ס"ל באין טורח אל האדם רשאי להחמיר כב"ש ואמרו ל"ו חכמים כדאי היית לחוב וכו' שעבר"ת על דברי ב"ה שאינך רשאי לעשות כב"ש בשום אופן. וא"כ י"ל דפליגי ר"ט וחכמים בהא ורי"ח פסק כר"ט כי מסייעא לי' עובדא דגמ' מההוא דאשכח יונה דדהבא בחזירתו לברך ברהמ"ז. והנה הרא"ש ז"ל הנה רוצה לפסוק כרנב"י גרס אמרו ל"י כי הוא כולו סיפור דר"ט מה שאירע לו ומה שהשיבותו חכמים וכי הוא בעצמו חוזר בו ומודה לדברי חכמים נ"ל:
כד"י היית וכו' עיין בפירוש הרמב"ם ורש"י ורע"ב. והנה הכונה כדי היית וכו' היית ראוי לכך ח"ו למו'. והנה מהראוי להבין. איך אמרו כד"י היית וראוי למות ח"ו הרי קחזינן שלא הי' ראוי דהרי ניצל ואם הוא בשביל שעשה תיכף תשובה או נתלה לו איזה זכות מהיכן שפטו זה ונ"ל עפ"י מ"ש בגמ' ב"ב דף יו"ד ע"א ר"פ הוה סליק בדרגא אישתמיט כרעא בעא למיפלי אמר השתא כן (אם בפלתי רש"י) איחייב מאן דסני לן (כאדם שתולה קללתו באחרים רש"י) כמחללי שבתות ובעובדי ע"ז (שהם בסקילה ואמר מר מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג וכו' דתנן בית הסקילה היתה גבוה ב' קומות רש"י) א"ל חייא בר רב מדפתי לר"פ שמא עני בא לידך ולא פרנסתו דתניא ריב"ק אומר כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עע"ז כתיב הכא השמר לך וכו' עם לבבך בליע"ל וכתיב התם יצאו אנשים בכי בליעל וכו' עיי"ש. הרי לך מוכח מהגמ'. דכאשר יארע לאדם איזה סכנה ח"ו הגם שניצל ממנה עכ"ז יפשפש במעשיו דודאי יש בידו עון כזה שהי' מתחייב עלי' מיתה כזאת כענין שאירע לו. הגם שניצל הנה הוא מחמת איזה זכות או שהרהר בתשובה וכיוצא וחסדי הש"י לא תמו. ובזה מצאנו טוב טעם ודעת בגמ' מגלה שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור (דהמן) כלי' וכו' עיי"ש והנה קשה מי הגיד להם שנתחייבו אם הוא מפני גזירת המן הרי לקח שכרו משלם ולא קפחוהו ומאין יודע שנתחייבו. אך הוא כנ"ל כיון שאירע להם דבר סכנת מות כזו בודאי הי' בידם עון כזה שנתחייבו וחסדי הש"י כי לא תמנו ותשובת ישראל וצעקתם בקעה חלוני רקיע ושגבה למעלה ראש עד כי נתבטלה הגזירה ולפ"ז זה הוא ג"כ בנידון דידן כיון שר"ט בא לידי סכנת לסטים. הגם שניצל ע"י חסדי הש"י אעפ"כ שפטו שהיה בודאי בידו עון כזה שנתחייב עלי' מי' כעין המי' שרצו הלסטים להורגו. והנה נראה מהגמ' באומרם ליטרקא חיוויא דרבנן נראה דהעובר עד"ח חייב מי' נחש והוא מעין מי' שריפה כמאמרם ז"ל מי שנתחייב בשריפה או נחש ווכיש"ו וכו' שהארס שורף והוא הנמצא לרז"ל במשנתם הזהר בגחלתן שלא תכוה וכו' עקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש. הנה נראה בכאן ענין המאורע שסיפר שרצו הלסטים להורגו או בקנה השריפה או בקשת משוח בסמים השורפים כמו שהיו נוהגין בימי קדם. א"כ שפטו שפיר שהוא על שעבר על דברי חכמים אשר כל דבריהם כגחלי אש וחסדי הש"י מעולם ועד עולם על יריאיו:
אציגה נא עמך בפלוגתא הראשונה דב"ש וב"ה הבחי' הנרצית עפ"י דברי חכמי האמת. הנה ב"ש מדתם מדת היראה והגבורה והילוכם בקדש קדושת תורתם בבחי' היראה הנה הגבור' והירא' היא בחי' צמצום וב"ה מדתם מדת החסד והילוכם בקדש בבחי' אהב"ה וחס"ד והאהבה היא קרבות והתפשטות מבלי צמצום וגבול ידוע למשכילים בחכמה מאמר הש"י בתורה יה"י או"ר ויה"י או"ר וה"י או"ר דא התפשטות ויהי אור צמצום ועיין בזוהר תרומה בדברי ברי' דר' ספרא. הנה המצוה הנעשית בהשתנות זמני היום והלילה היא ק"ש (כבר ידעת זמ"ן ה"ס שם מ"ה ב"ן בגי' זמ"ן מ"ה (מדת יום ב"ן (מדת לילה). הנה ב"ש ס"ל כפי מדתם לעשות המצוה בבחי' ירא"ה הוא צמצום וגבול ע"כ צריכין לעשות פעולה מוגבל"ת כפי הוראת הזמ"ן בזמן שכיבה. שכיבה דוקא ובזמן וכו' וב"ה ס"ל כפי מדתם אהב"ה התפשטו' בלא צמצום וגבול וס"ל דא"צ לעשות פעולה מוגבלת ותרווייהו קשוט בסוד יה"י או"ר ויה"י או"ר רק שכעת אין כח בידינו לעשות כב"ש בהתעורר הגבורה ח"ו ע"כ אמר ר"ט וסכנתי בעצמי וכו' עד לעתיד לבא ב"ב שיהי' מעלת הזהב על הכסף ישמע חכם ויוסף לקח בענין החיוב שזכרו רז"ל להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה. ונ"ל לדייק זה הדין מן הכתוב להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. הנה ברישא הקדים הזמן לפעולתו ובסיפא העעולה להזמן. והנה בכל כי האי גוונא למדנו דעת מרבותינו ז"ל בגמ' בפסוק את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך דרשו בו את כספך לא תתן לו בנש"ך ובמרבי"ת. וכן בנש"ך ובמרבי"ת לא תתן אכלך הכה אכן כמי נימא להגיד בבקר חסד"ך ואאונת"ך וכן חסד"ך ואמונת"ך בלילות ע"כ עיקר זמני ק"ש בעת קישור יום ולילה משיכיר בין תכל"ת ללב"ן. ובזה קושרין בכבלי ברזל קלא אילן בגי' יו"ם ליל"ה הבן רמיזת רז"ל הוא עתיד ליפרע ממי שתולה קל"א אילן בבגדו ואומר תכל"ת הוא תן לחכם ויחכם עוד:
הרמב"ם פירש סכנתי שמתי נפשי בכפי עכ"ל הרמ"ז ז"ל רצה לפרש דברי הרמב"ם כפירושו ואינו מוכרח:
הרע"ב בד"ה יטו על צידיהם בשכבך דרך שכיבה עכ"ל כ"ה ג"כ לשון רש"י (רק רש"י ז"ל כתב על צד"ו לשון יחיד ובגמ' הגירסא יט"ה כמש"ל) והכונה דהרי לא אמרו בער"ב כ"א ישכב"ו רק יט"ו הכונה דרך שכיב"ה ולאו שכיבה ממש ונפקא להו זה לב"ש (מדלא כתיב ובשכבך הסי"ן בחולם והבית קמוצה) והנה כתיב ובשכב"ך משמע אפילו השכיבה רק ניכרת לך די. נ"ל:
בד"ה יעמדו דכתיב ובקומ"ד דרך קימה עכ"ל ורש"י ז"ל לא כתב הנך ב' תיבות דר"ך קימ"ה דמדקאמרי ב"ש יעמד"ו ולא יקומו כלישנא דקרא ובקומ"ך משמע דס"ל עמיד"ה ממש ואפילו סמיכה לא מהני (כדאמרינין בירושלמי ר' איקלע לההוא אתרא חזי ההוא גברא דהוה קרי (בתורה) בסמיכה א"ל אסור לך דכתיב ואתה פה עו"ד עמדי הרי לך דלשון עמידה ממעט סמיכה) וטעמייהו דב"ש בזה דהרי בק"ש בערבית נפקא להו דבהטי' סגי. וזה מיקרי סמיכה מטה א"ע וסומך א"ע על איזה דבר ואם נאמר דגם בק"ש דשחרית תסגי בעמידה בסמיכה מהו החילוק בין ק"ש דערבית לדשחרית ע"כ ובקומ"ך פירושו עמידה ממש לא בסמיכה והרע"ב ז"ל ס"ל כיון דפירוש ובשכב"ך דרך שכיבה הה"ד ובקומ"ך דרך קימה (ובקימה בסמיכה סגי ובערב בהטי' היינו יושב ומטה א"ע דרך שכיבה וז"ש יעמד"ו ולא יקומ"ו כלישנא דקרא להורות דיש חילוק בין ערב לבקר הגם דבשניהם סגי בהטי' בערב הוא ישיבה והטי' בבקר עמיד"ה ורשאי להטות בסמיכה נ"ל ודוק:
בד"ה כדרכ"ו בין בקימה ובין בישיבה (רש"י ז"ל לא כתב בי"ן בישיב"ה דהוא כש"כ דשכיב"ה ואפשר הרע"ב ז"ל רמז לישיבה עפ"י מש"ל לדעתו דהטי' דב"ש בק"ש דערבית הוא בישיב"ה עמש"ל ותבין) בין בשכיבה בין בהליכה עכ"ל. כל האריכות הזה ללא צורך לכאורה והוא לדעתי לבאר הנה לא אמר כרצונ"ו רק כדרכ"ו ונוכל לטעות מזה דהכונה הוא דכל אדם יתנהג כדרכ"ו כל ימיו במנהג אחד או בישיבה כל ימיו או בעמידה קמ"ל הרע"ב ורש"י ז"ל דאין זה כונת כדרכ"ו רק הותר לו היום לעשות כך ולמחר כך. והא דלא קאמר כרצונ"ו להורות דאין זה תלוי ברצונו דאם הי' עומד ורוצה להטות בק"ש דערבית אינו רשאי רק כמו שמצאוהו הזמן כן יקרא:
בא"ד בין בקימ"ה וכן לשון רש"י או בקימ"ה מדלא קאמר. לשון עמיד"ה רק קימ"ה וכבר ידעת דחילוק יש בין עמיד"ה ללשון קימ"ה דקימ"ה משמע דמעיקרא הי' שוכב או יושב וקים מחדש הנה ביותר הי' צודק בדבריהם לשון עמיד"ה והנה מדלא כתבו רש"י והרע"ב לשון עמיד"ה רק קימ"ה נראה להוכיח מזה דס"ל הגם דיש קפידא בק"ש דערבית כשמצאוהו הזמן עומד אינו רשאי להטות מחדש וכמעשה דר"ט עכ"ז בקימ"ה מחדש אין קפידא בדבר דהיינו בק"ש דשחרית אם מצאוהו הזמן יושב או שוכב אין קפידא לקום מחדש ולא מיקרי זה עובר על דברי ב"ה דהרי י"ל דהוא קם לכבוד השם הנכבד וכמעשה דעגלון מלך מואב ולכבוד המכוה וצ"ע בזה בדברי תלמוד ואי"ה אבאר לך ועיין ברמב"ם מיהו בדברי רש"י ז"ל נ"ל כמ"ש:
בא"ד בין בשכיבה בין בהליכה עכ"ל ורש"י ז"ל שינה הלשון וכתב או מהר"ך ולא כתב במשקל אחד בהרע"ב ונ"ל דבכוונה שינה דאילו הי' כותב א"ו בהליכ"ה משמע דבהדי דמסגי בדרך יקרא. ובאמת אמרינן בגמ' דההולך יצטרך לעמוד עכ"פ עד ע"ל לבב"ך ע"כ לא כתב בהליכ"ה רק מהל"ך היינו באמצע הליכו והרע"ב ז"ל אפשר דלא ס"ל זה להלכה נ"ל: