והיה ברכה· רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב [בעל ה'בני יששכר']
ברכות פרק א · משנה ב
מאימת"ו. עיין מ"ש במשנה א'. והנה בכאן בודאי יתכן לשון מאימת"י דלא קאי הת"ק רק על התחלת הזמן:
משיכי"ר עמ"ש במ"א משע"ה שהחכמים וכו' לא אמר משהכהנים נכנסין וכו' דאז הי' משתמע הלשון שהיא פעולה מחויבת לק"ש ובזולת כניסת הכהנים לא יתחייב בק"ש וא"כ לפ"ז גם בכאן למה אמר משיכי"ר (לא משע"ה שיכי"ר) דמשמע שהוא פעול' מחויבת לק"ש. והנה יכולני לומר כפשוטו דסמך התנא א"ע ארישא דמיירי משע"ה ונקט בכאן לישנא קלילא. ועוד יש לי לומר דהנה בגמ' מקשה מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיוורא לגבבא דעמרא דתכלתא הא בליליא נמי מידע ידיע (לאור הלבנה נ"ל) אלא בין תכלת שב"ה ללבן שב"ה ופירש"י גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא נקלט הצבע יפה (הוא הפי' הב' שכתב הרע"ב והקשו בתוס' דאמרינן במנחות וראיתם אותו ראה מצוה זו שבה תלוי מצו' אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן משיכי"ר בין תכלת ללבן. ואי קאי אגחת צמר אינה תלוי' בציצית (י"ל דרש"י ז"ל מפרש כפשוטו ראה מצוה זו שיש בה תכלת ולבן ותזכור מצוה אחרת אשר זמנה בהבחנת ב' הגוונים הללו) ועוד בלילה כמי פעמים יכולין לראות צמר שאינו צבוע כדרכו (רש"י ז"ל ס"ל דאין זו קושיא דודאי לאור הנר יכולים להבחין זה אבל לא לאור הלילה היא אור הלבנה וככבים) ע"כ יש לפרש בין תכלת שב"ה בציצית שהי' קבוע בו תכלת וגם ב' חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן עכ"ל התוס' (והוא כפי' הא' שהביא הרע"ב) והנראה דרש"י ז"ל מיאן בזה דאיך יאמרא במשנ' בין תכלת שב"ה ותהי' הכונה על הציצית ציצית מאן דכר שמייהו במשנתינו ממילא לדעת התוס' ז"ל דכיון שאומר מסיכי"ר (לא משע"ה שיכי"ר) משמע שהיא פעולה מחויבת בכ"מ בזמן ק"ש על כרחך הכונה על הציצית דהקורא קיש בלא תפילין (ובל"א ציצית כ"ה בת"ז) כאילו מעיד וכו' וא"כ מחויב ללבוש הציצית קודם לק"ש וע"כ צריך לבודקם ולראות אם התכלת והלבן הם כדינם וא"כ היא פעולה מחויבת בזמן ההוא:
ודע כי לולי פירושם ז"ל הייתי מפרש בין תכלת שב"ה ללבן שב"ה על אור השחר בעצמו כשמתחיל האור להתנוצץ בפאת מזרח הנה הוא בגוון תכל"ה וכשמתחיל להתרחב ביותר. הנה המקום שהאיר בתחילה מתחיל להתלבן הנה בהאור ההוא בעצמו יש בו תכלת ולבן ויצדק מאד במשנתינו מאימתי קורין א"ש בשחרי"ת משיכיר (באותו השחרי"ת) בין תכלת ללבן היינו מ"ש בגמ' בין תכל"ת שבה ללבן שבה ויצדק לפ"ז משיכי"ר פעולה מחויבת ובזולת זאת ההכרה לא יקרא ק"ש דאפילו מתחיל האור לההנוצץ כשהוא עדיין כולו תכלת לא יקרא עד שיהי' בו ג"כ לבן ויציבא מלתא דנא עפ"י דרך הקודש זמן הנועד שהאשה מספרת עם בעלה נהורא תיכלא עם נהורא חיוורא הוא זמן הנועד לק"ש שמ"ע וברו"ך יחודא עילאה ויחודא תתאה והמ"י:
כרת"י רבינו יונה פי' בשם הערוך מין צבע שקורין הינד"א ונ"ל שהוא באפשר אינדיך שהנשים מתקנות בו צעיפיהן וכן בתוס' חולין דף מ"ז ע"ב כתבו שהוא מה שאנו קוראין אינדי"ש ועיין בתוס' סוכה דף ל"א ע"ב:
וגומר"ה אית דל"ג וגומר"ה ומאן דגרס לה נשובה ונחקורה מהו פירושא דהא מילתא אם נפרש שמחויב דוקא לגמור קריאתה בהנץ זה א"א לומר דהרי אתה מתירו להתחיל הקריאה משיכיר וכו' והוא זמן רב קודם להנץ יותר משעה וכי ס"ד שהתנא יצווהו שיאריך בקריאת' כ"כ משיכיר וכו' עד הנץ. והנה אם נאמר דכונת התנא למצוה מ"ה כותיקון וה"ק ודאי רשאי לקרותה תיכף משיכיר וכו' אבל מצוה היא להמתין עד סמוך להנץ כדי שיגמור אותה בהנץ כותיקון וג"ז הפירוש לא ידוקדק דא"כ דהת"ק למצוה קאמר הנה ר' יהושע דפליג ואמר עד ג"ש ג"כ למצוה קאמר וזה ודאי אינו דודאי גם ר"י מודה דיותר טוב להקדימה בזמן שהיא קימה לרוב בני אדם. אלא ע"כ צ"נ מאן דגרס וגומר"ה היינו גמר זמן קריאתה (אשר אחר הזמן הזה יעבור זמנה) עד הנץ החמה ואהא הוא דפליג ר' יהושע ואמר זמנה נמשך עד ק"ש ואם תקשה לפי פי' זה ל"ל למימר לשון וגומר"ה ולא סתם עד הנץ החמה כמו במ"א עד סוף האשמורה שאני התם דאינו מפסיק כלל מאימתי קורין וכו' עד סוף וכו' משא"כ בכאן דמפסיק בפלוגתא דר"א ועיין מה שאכתוב אי"ה בדברי התוי"ט דגם הטור והמרדכי גרסי שפיר וגומר"ה:
הנ"ץ עיין בתוי"ט ול"נ לשון ניצוצין דכשהחמ' מתחלת לזרוח ע"פ הארץ נראה כמו ניצוצות נזרקין ממנה.
עד ג"ש עד ועד בכלל יפורש אי"ה.
שכן דרך בנ"י מלכים וכו'. ובגמ' גרסינן שכן דרך מלכים ול"ג בנ"י ונראה דהנה לכאורה נראה טעמא דר"י דס"ל כל ישראל בכי מלכים הם וקשה ע"ז למה לא מנאו את ר"י ג"כ בשיטה ריש פי"ח דשבת בהדי הנך דס"ל כל ישראל בנ"י מלכים הם ועוד קשה הרי קבלת הגאונים הוא דלא קיי"ל כשיטה ובכאן פסקינן הלכה כר"י אלא ע"כ טעמא דר"י כמ"ש התוי"ט בשם הר"י דכתיב בשכב"ך ובקומ"ד לשון יחיד משמע אפילו כשהוא זמן קימה ליחידים ולמועטים הוה עדיין זמן ק"ש. ולפ"ז ל"ג בנ"י מלכים דמשמע הטעם משום דכל ישראל בנ"י מלכי"ם הם וזה אינו טעמו דר"י כמ"ש וגרסינן שכן דרך מלכים וכו' וזה לא מצינו בגמ' שיהיו כל ישראל מלכים ע"כ הטעם הוא כנ"ל (מיהו בת"ז בתחילתו כתב ומתמן איתקריאו ישראל מלכי"ם) ומאן דגרס בכ"י מלכי"ם ס"ל באמת טעמא דר"י דס"ל כ"י בני מלכי"ם והא דלא מנאו את ר"י בשיטה. וגם דלא קיי"ל כשיטה ובהא פסקינן כר"י י"ל דבהא פסקינן שפיר כ"י בני מלכים. להיות ק"ש קבלת עול מלכו"ת שמים והמקיימים המצוה הנה הנם בנ"י מלכי"ם וע"כ נתלה זמנה בקימת בנ"י מלכי"ם:
דרך בני מלכים לעמו"ד בג' וכו' הל"ל שכן דרך בני מלכים ליש"ן עד ג"ש (כלשון הגמ' אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישיני"ם עד ג"ש ואני חצות וכו') ונ"ל דהנה הרמב"ן ז"ל הקשה כיון דסמכינן אמיעוטא דבני מלכים לענין זמן ק"ש דשחרית א"כ יהיו רשאין לקרות ק"ש דערבית עד ג"ש ביום דמיקרי זמן שכיבה לבני מלכים. ותירץ דהבני מלכים נעורים הם ושוכבים במטתם כ"ז ההוא ואינם ישינים ע"כ לא מיקרי זמן שכיבה. ולפ"ז דקדק התנא בדבר שלא אמר לישו"ן ואמר לעמו"ד, ואי קשיא לי הא קשיא הל"ל שכן דרך ב"א לקו"ם כלישנא דקרא ובקומ"ך בשגם שלשון לעמו"ד אינו צודק כ"כ דלשון עמיד"ה יתכן לכל היום. אבל לשון קימה צודק על מי שהי' עד עתה שוכב או יושב כמד"א ויק"ם מעל הכסא. ונ"ל דהנה ר"י דסובר עד ג"ש הכונה עד סוף שעה ג' וכן פסקו כל הפוסקים וכמו להלן בפ"ד רי"א עד ד' שעות (לתפילה) ג"כ עד סוף ד'. ולפ"ז יבואר בטעמו שאמר שכן דרך ב"מ לעמוד בג"ש ג"כ פירושו שעומדים בסוף שעה ג'. והנה בסוגית הגמ' דף ג' ב' דמקשה אליבא דר"נ (דסבר ג' משמרות הוה הלילה) האיך יתורצו הנהו תרי קראי דדוד כתוב א' אומר חצות לילה אקום וכו' וכתוב אחד אומר קדמי עיני אשמורות ב' משמרות. ומתרץ סבר לה כר' יהושע דאמר שכן דרך ב"א לעמוד בק"ש וקרמו עיני אשמורות לשאר מלכים קאמר שית דלילה ותרתין דיממא ה"ל ב' אשמורות א"כ נראה מזה דקמים בתחילת שעה ג' (וזה הוא לדעתי דעת הג"מ שכתב דזמן ק"ש הוא רק עד תחילת שעה ג' והב"י דחה דבריו וכפי הנראה הוכחתו הוא משיטת הגוי' הלזו) וא"א לומר דעד ב' שעות ישינים ובשעה ג' כעורים במטתם דא"כ הדרא קו' הרמב"ן לדוכתא ה"ל לצאת י"ח ק"ש דערבית עכ"פ עד ב' שעות וע"כ לומר דכל הג' שעות נעורים הם והבן. וצ"ל דבאמת קמי"ם הבני מלכים ממטתו בתחילת שעה ג' אבל הלבישה ותיקון הגוף שיעמדו על עמדם כדרכם כל היום בזה שוהים כל שעה ג'. והכה לק"ש בעינן ג"כ שלא יקרא דרך ארעי (כמבואר ברי"ף) רק בהכנ' ותיקון הגוף ע"כ זמן ק"ש נמשך עד שעה שהבני מלכים אם הם ישראלים יהיו ראוים לקרות ק"ש ובזה יונח לנו מה שדקדק התנא ולא אמר לקו"ם כי הקימה היא בתחילת שעה ג' אבל אמר לעמו"ד היינו לעמוד על עמדם בלבישה ותיקון הגוף הוא עד סוף שעה ג' נ"ל:
הקורא לפי משפט הלשון דמיירי בדיעבד הל"ל קר"א מכאן ואילך. ונראה דאילו הי' שונה קר"א מכאן ואילך לא הפסיד (הברכות) סד"א אם כבר קרא בברכותי' אמרינן לי' שלא הפסיד ואין בידו עון ברכה לבטלה אבל לכתחילה אין מורין לו לקרותה בברכותי' ע"כ אמר הקור"א היינו בא לישאל אם לקרות נ"ל:
הקור"א מכאן ואילך לא הפסיד (הברכות) יש להסתפק אי קאי רק אק"ש דשחרית או קאי גם אמשנה א'. בק"ש דערבית ג"כ הדין כן. והנה מדברי רש"י נראה דקאי גם אק"ש דערבית. אבל מדקאמר לא הפסיד (הברכות) נראה דלא הפסיד כלל שום ברכה. ובגמ' בקורא ק"ש דערבית אחר עה"ש לא יאמר השכיבנו א"כ הפסיד ברכת השכיבנ"ו וי"ל לדעת מאן דס"ל דקאי גם אק"ש דערבית י"ל דגם כשלא יאמר השכיבנו עכ"ז יתחיל ותקננו בעצה טובה וכו' ויסיים הברכה כדכתבו הרב"ה פוסקים א"כ גם ברכה זו לא הפסיד:
הרמב"ם בין תכלת ללבן בין תכלת שבציצית וכו' הוא כפירוש התוס' וכבר ביארנו בדקדוקי המשנה:
וסוף שעת הקריאה לדעת ר"א אפשר לומר דהוא סתם משנה רק עפ"י רוב בר פלוגתי' דר"י הוא ר"א:
ומ"ש לא הפסיד רצ"ל לא הפסיד הברכות אלא מברך יוצ"ר ואהב"ה וקורא ק"ש ואפילו אחר שש שעות מן היום אבל שכרו בענין ההוא כמו שקורא בתורה וכו' עכ"ל. והנה בעיקר הדין בהא שכתב שאומר הברכות גם אחר שש רבו הדיעות דיש מי שאומר שלא יאמר אותם רק עד ד' שעות ביום כזמן התפילה ויש מי שאומר עד חצות והרמב"ם ז"ל סובר מדלא קאמר הקורא אח"ר כך רק מכא"ן ואיל"ך משמע אפילו כל היום נ"ל.
והנה ז"ל הגמ' לא הפסיד כאדם וכו' מאי לא הפסיד (רצ"ל דאיך יצדק לומר דהקורא ק"ש אחר זמנה לא הפסיד כמו אדם הקורא בתורה שאינו מפסיד דנשמע מזה דהקורא בתורה אינו מפסיד אבל גם שכר אין לו והרי ת"ת כנגד כולן ופירשו) לא הפסיד הברכות. והנה לפ"ז אינו מובן אח"כ תיבות כאד"ם הקור"ל בתור"ה, צריכין אנו לפרש דה"ק הגם שאין לו שכר ק"ש בזמנה אבל יש לו שכר כאדם הקורא בתור' וא"כ לפ"ז עיקר חסר מן הספר ולא אמרינן חסור"י מחסר"א כדרך הש"ס בכ"מ ונ"ל דשפיר ידויק במשנה בלא חסרון. דהנה תלמוד תורה מצות' והגית בו יומם ולילה וצריכין לברך עלי' בכ"י. והנה מי שמבטל איזה זמן מהיום ולא למד כשבא אח"כ ללמוד הנה כבר עבר מצות השעה הקודמת ואעפ"כ אינו מפסיד הברכה ויברך וילמוד כמו כן המאחר זמן ק"ש עכ"ז לא הפסיד הברכות וא"כ שיעור המשנ' הוא כך הקורא מכאן ואילך הפסיד (אותו הדבר שאינו מפסיד) האדם הקורא בתורה (היינו הברכות) וממילא נשמע מדתלינן ק"ש בת"ת ודמיין להדדי נשמע דאין לו שכר רק כאדם הקורא בתורה:
ואין הלכה כר"א והלכה כר"י רצ"ל אין הלכ' כר"א בהא דאמר בין תכלת לכרתי והלכ' כר"י עד ג' שעות:
לכוין השלמת קריאתה וכו' כותיקון דפסק כן אביי. והנה בענין הפסק דהלכה כר"י ודאי ר"י ג"כ מודה דמצוה להקדים קודם הנ"ץ ובפרט מאן דיכול לכוין השלמת קריאתה עם הנ"ץ כותיקון והרי סתמא דמתניתין בפ"ג אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמ' וכו':
הרע"ב בד"ה בין תכלת ללבן וכו' פירוש אחר גיזת צמר וכו' הגאון מהרי"ב בתוס' רל"צ מתמי' דהרי זה הפירוש פירש רש"י ודחו זה התוס' עמש"ל ישוב לפירש"י ומפני מה לא רצה לפרש כתוס':
בד"ה בין תכלת לכרתי צבע התכלת קרוב וכו' שקורין פורי"ש בלע"ז עכ"ל כתבו תר"י יש מפרשים כרת"י החציר והבצלים וכו' מתרגמינן כרת"י ובצלי ואינו נראה דמה ענין תכלת אצל כרתי עכ"ל. והנה עיין במ"ב פ"א דכלאים כרישין פי' הרע"ב ג"כ כמו הכא פורי"ש בלע"ז וכתב ע"ז התוי"ט בשם גליון או"ה ח"ל והם דומים קצת לבצלים ושומים בהיותם ירוקים עדיין כלומר שלא נתיבשו עכ"ל וא"כ שפיר יש לזאת הצבע שם כרת"י מלשון חציר ובצלים בירקותם קרובים לגוון תכלת עמש"ל במשנה:
תוי"ט בד"ה וגומרה ע"ם הנה"ח. כדי שיסמוך גאולה לתפילה כותיקים שזכר הרע"ב במ"ה פ"ג עכ"ל דקאמר התם במתניתין ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה וכו' ופי' שם הרע"ב שהותיקין מדקדקין ע"ע לגמור אותה ע"ם הנה"ח עכ"ל. ואני בער ולא אדע הנה הרב התוי"ט השוה מדת הותיקין לדברי ר"א ולדעתי אין הדבר כן דהותיקין מדקדקין ע"ע לגומרה עם הנץ אבל אה"נ דגם הותיקין מודים דגם אח"כ יוצאין י"ח ק"ש משא"כ ר"א ס"ל דזמן ק"ש אינה אלא עד הנץ ואפילו מאן דגרס וגומר"ה פירושו גמר זמנה וכמו שהוכחתי לעיל בדקדוקי המשנה תדע דלא אמר ר"א ע"ם הנץ כמ"ש אצל הותיקין רק ע"ד הנץ. והתוי"ט העתיק ע"ם הנץ. ואין כן הגירסא:
בא"ד ונ"א ל"ג וגומר"ה ונראה שכן נוסחת טור או"ח סי' תפ"ח והמרדכי (הארוך) פ"ב דשבת מדלא הבביאו וכו' רצ"ל דכתבו דשפיר י"ל בנוסח הברכה של קריאת ההלל לגמו"ר את ההלל אפילו בזמן שמדלגין דפירוש לגמור. הוא קריאה והביאו ראי' מה שאמרו ותיקון היו גומרין וכו' היינו קורי"ן ומדלא הביאו ראי' ממשנתינו וגומר"ה ש"מ דל"ג לה. ולפמש"ל בדקדוקי המשנ' במשנתינו על כרחך פי' וגומר"ת היינו גמר הזמן של זמן קריאתה. וח"כ אין ראי' ממשנתינו. ומיהו גם על ראייתם מהותיקין יש לדקדק דבותיקין ג"כ פי' גומרי"ן.
גומרי"ן ממש דהיינו שהיו מסיימין אותה בהנץ כדי שיסמכו ג"ל ונכתב אצלינו בשיטת הגמ' ואכ"מ בפי' המשנה:
בד"ה שכן דרך בני מלכים וכו'. פסקו דלא כמ"ד כ"י בני מלכים הם עכ"ל. וגם לא מנו את ר"י בשיטה עמש"ל בדקדוקי המשנה ותבין:
תו"ח בד"ה בין תכלת וכו' הקשה הרשב"א הנהו בני מלכים לר"א אין קורין בזמנה (עיי"ש שתירץ דר"א מודה דהם בעצמן יוצאים י"ח משא"כ שאר בני אדם ודוחק) ונ"ל דמוכח משיטת הגמ' דר"א באמת פליג על ר"י במנהג דבני מלכים (ואין זה נק' פלוגתא במציאות התווה כיון דבימיהם כבר לא היו מלכי ישראל וממלכי אוה"ע אין קושיא דאין להם חלק במצות ישראל) דבגמ' מקשה לר"נ דסבר ג' משמרות הוה הלילה האיך יתורצו ב' המקראות דדוד כתוב א' אומר חצות לילה אקום (דהוה משמרה ופלגא) וכתוב א' אומר קדמו עיני אשמורות (ב' אשמורת) ומשני סבר לה כר' יהושע דאמר שכן דרך בני מלכים לעמוד בג"ש וקדמו עיני אשמורות לשאר מלכים קאמר. הנה אם נאמר דכ"ע ס"ל דזה דרכם של בני מלכים) רק דר"א ס"ל דאין לתלות ק"ש בזמן קימת המלכים) וקש' למה קאמרי. סב"ר ל"ה "כר' יהוש"ע הרי כ"ע הכי ס"ל לא ה"ל לתרצן לומר אלא ה"ק דוד קדמו עיני אשמורות לשארי מלכים אלא ע"כ ר"א אכולי מלתא פליג וס"ל דאין כן מנהג בני מלכים ודו"ק. ועמש"ל במתניתין: