שער ההלכות - חלק יורה דעה · פרק ט' - קדיש ואבלות
א. בעל תשובה שאביו או אמו נפטרו לפני זמן רב, ובעודו חילוני לא אמר עליהם קדיש, או שאמר קדיש לא כתיקונו אלא דילג ובלע מילים, וכעת רצונו לומר עליהם קדיש, ראוי ונכון שיעשה כן, ובפרט יש להקפיד לומר קדיש "על ישראל" לאחר שיעור תורה וקדיש "יהא שלמא" שאומרים לאחר מזמורי תהילים, במשך כל ימי חייו.1
אמירת קדיש על הוריו כל ימי חייו
1. הנה בענין אמירת קדיש לאחר י"ב חודש מפטירת הוריו, כבר כתבנו בספר ואין למו מכשול חלק ב (עמוד ), וביארנו שם בס"ד מפי סופרים וספרים, שראוי לבן שיקרא קדיש על הוריו לאחר שיעור תורה וכדומה, במשך כל ימי חייו, ולא כאותם שקוראים רק בשבוע של האזכרה של הוריהם. כיעו"ש.
וכעת ראיתי להרה"ג המקובל ר' יעקב הלל שליט"א בשו"ת וישב הים (חלק א סימן חי), שנשאל ממשפחה אחת שלא היו שומרים תורה ומצוות, ולא אמרו הבנים על אביהם קדיש בשנה הראשונה לפטירתו, ואחר עבור כמה שנים חזרו בתשובה, ונפשם לשאול הגיעה, אם צריכים עתה לומר קדיש על אביהם למשך שנים עשר חדש, או לא.
והאריך שם בזה טובא, והביא דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (הקדמה כב) שכתב בזו הלשון: ודע, כי הנה הרשעים אחר מיתתם, נכנסים בגיהנם, ומקבלים שם עונשם, ומתכפר להם, ומשפטם י"ב חודש.
ויש רשעים שכתוב בהם "ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע", ואינם זוכים ליכנס לגיהנם אחר פטירתם כדי למרק עוונם, אמנם נפשם הולכת מדחי אל דחי בגלגולים משונים, עד ימרק עונשו קצת ויוכל ליכנס אחר כך בגיהנם י"ב חדש להתכפר לגמרי. ולאלו אין זמן קצוב, כי לפעמים ילכו בגלגולים ההם עשרים שנים, או מאה, או אלף, והכל תלוי כפי ערך העוונות שעשה בתחילה בעולם הזה.
כי הנה אחר פטירת האדם, נפרעים ממנו על חטאתיו, בהרבה מציאויות של עונש קודם שיכניסוהו בגיהנם, וכולם נקראים גלגולים, רוצה לומר, כי יתגלגל או בדומם, או בצומח, או בחי, או במדבר, וכמעט רוב בני האדם לא ימלטו מלהתגלגל בגלגולים אלה.
והטעם הוא, כי אינו יכול לקבל עונשו עד שיהיה מגושם בגוף ונפש, ואז בהתגלגלו שם, סובל ומרגיש הצער ההוא, ועל ידי כך מתכפרים עוונותיו. ואמנם כפי ערך חטא האדם, כך בחינת אופני גלגולו, אם בצומח, אם בחי וכדומה. ע"כ.
ומבואר מדברי קודשו, שלאחר שתיים עשרה חודש עדיין לא מסתיים תיקונו של הנפטר, ועדיין הוא זקוק לרחמים גדולים ומרובים כדי להינצל מעומק הדין הגדול והנורא.
וראה בספר בית אהרן מקארלין (דף ח') בצוואת סב המחבר רבי אהרן הגדול [שכידוע היה גאון וקדוש ומזכה הרבים מאין כמוהו], וכתב בצוואתו: בשנה השניה לפטירתי, לעשות כל ערב שבת קודש ובכל ערב ראש חדש לימוד, וקדיש, וצדקה לעילוי נשמתי, הגם שמשפט רשעים בגיהנם רק י"ב חודש, איני יודע אם יהיה לי זכות לבוא לגיהנם בשנה ראשונה!!!
ולפי זה ברור שגם לאחר שעבר זמן רב מפטירת ההורים, יש תועלת ומעלה באמירת הקדיש לעילוי נשמתם, כדי להקל עליהם מעונשי הגיהנם וכדומה, ולכן שפיר יאמר הבן קדיש עבורם במשך של ימי חייו, וכפי שכבר כתב הרב פלא יועץ (מע' כבוד אב ואם).
ואם לחשך אדם לומר, דמאחר שלדעת רבינו האר"י יש מעלה גדולה לאמירת הקדיש גם לאחר י"ב חודש מהפטירה, אם כן מדוע עיקר חיוב אמירת הקדיש הוא רק י"ב חודש ולא יותר. בשלמא לשיטת הפוסקים הפשטנים שמשפט רשעים בגיהנם הוא רק י"ב חודש, ממילא מובן מדוע תיקנו קדיש רק בשנה הראשונה, שאז יש בו צורך להצלת המת מעונשי גיהנם. אבל לדעת רבינו האר"י ז"ל, מה לי שנה ראשונה ומה לי לאחר זה, הרי לעולם יש בו צורך באמירת הקדיש כדי להצילו מעונשי כף הקלע ומגלגול, ומדינה של גיהנם וכדומה.
ויש ליישב, שכך תיקנו כיון דקים להו שעיקר תוקף וחוזק הדין על הנשמה הוא בשנה הראשונה, ולכן בו עיקר הצורך באמירת הקדיש. או אפשר שהקציבו זמן לאמירת הקדיש בשנה הראשונה דווקא, כהקצבת זמן האבלות גופא, שנוהגת רק בשנה הראשונה.
או אפשר שכיון שאין איתנו יודע מתי יגיע זמנו של הנפטר להכנס בגיהנם, ובכל המתים לאו מילתא פסיקתא הוא, כי כל אחד מתעכב בעונשי כף הקלע והגלגול זמן כפי חטאו, לכן תקנו זמן אחיד שוה לכל שיאמרו קדיש בשנה הראשונה במשך י"ב חדש, תמורת י"ב חדש שבהם נדונים הרשעים בגיהנם, ויועיל הקדיש לכשיכנס לגיהנם.
לפיכך נראה ברור בנדוננו, שמאחר שלא אמרו הבנים קדיש בי"ב חדש הראשונים, או שאמרו אותו בשיבוש, יש לומר דנכון שיאמרו קדיש אפילו לאחר כמה שנים, ויעשו כן לפחות במשך י"ב חדש, כדי להשלים חובתם דמעיקרא כלפי אביהם, ומה גם שיכול להיות שבעת ובעונה ההיא ממש, עדיין נענש האב בעונשי כף הקלע ובגלגולי דומם צומח חי מדבר, או שאז כבר נכנס נפש האב לגיהנם, ונדון שם, ועתה הוא הזמן הנכון והצריך שיאמרו הבנים קדיש על אביהם משך י"ב חודש, כדי להצילו מדינה של גהינם ושאר עונשים. עכת"ד.
וראה בשו"ת רב פעלים חלק ד (סוד ישרים סימן יז) שנשאל בענין אדם אחד שנפטר לפני עשרים שנה, האם הבן צריך לעשות לו יארצייט [יום זכרון] כנהוג בקדיש וצדקה והדלקת נר ולימוד למנוחתו, או שדי במה שעשה לו זאת במשך עשרים שנה.
והשיב, שאפילו אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת אביו או אמו, צריך לעשות כל ימי חייו יום יארצייט למנוחת אביו או אמו כנהוג בענין קדיש ונר וצדקה ולימוד כפי יכלתו, מפני כי נפש האדם אף על פי שנפטרה מהעולם הזה, וניצולה מכל עונש, ונכנסה לגן עדן, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת, אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים, ויש נשמה שאפילו עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה, ועולה במשך השנים עליה אחר עליה עד שתגיע לתכלית המעלה הראויה לה.
וכבר מצינו שהעיד רבינו חיים ויטל ז"ל על רבינו האר"י ז"ל, שהיה עושה יום יארצייט לאביו לומר קדיש בשביל עילוי נשמת אביו, אף על פי שעבר יותר משלשים שנה משנפטר אביו, כי אביו נפטר בהיותו קטן, וידוע כי אביו של רבינו האר"י ז"ל היה צדיק וחסיד גדול ונגלה אליו אליהו הנביא ז"ל, ועם כל זה כל ימיו של רבינו האר"י ז"ל, היה נוהג כמנהג של יום יארצייט בשביל אביו, והיינו טעמא בשביל העילוי שיתעלה מדרגה למדרגה. נמצא אין גבול לזה, אלא כל ימיו של הבן צריך לנהוג כן.
וגם דע, כי מלבד העילוי שיהיה לנפש האדם אחר שנכנס לגן עדן בהדרגות - מדרגה אחר מדרגה, הנה עוד יהיה לנפשו דין ומשפט בכל פעם שתעלה מדרגה למדרגה וכמו שכתב רבינו חיים ויטל ז"ל בספר הכוונות (דף ע"ד). ואם כן, תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו, אפילו אחר מאה שנים ויותר. ע"כ.
וגם הלום מצאתי את שאהבה נפשי בשו"ת יביע אומר (חלק י יו"ד סימן נז) שכתב, שטוב להשתדל תמיד לומר קדיש "על ישראל" אחר לימוד תורה בהלכה או באגדה. והביא דברי מהר"י יוזפא בספר יוסף אומץ (עמוד שלא), שענין אמירת קדיש וברכו לעילוי נשמת ההורים, זהו לסתם בעלי בתים, אבל לימוד תורה והקדיש שאחר הלימוד, מועיל לעילוי נשמת ההורים שבעתיים מכל התפילה והקדישים, שעל ידם מכניסים את הנפטר לגן עדן. ולכן מוטלת חובה על הבן להשתדל מאד להרבות בלימוד תורה כל מה שאפשר לו לפי חכמתו, ולאחר מכן יאמר קדיש. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת שמש ומגן (ח"ד עמוד עז), ובשו"ת ברכת יהודה (חלק ב עמוד רנה), ובספר חזון עובדיה (אבלות עמוד שלח).
ב. מי שסבו או סבתו נפטרו, וידוע לו שאביו לא יאמר עליהם קדיש במשך כל השנה, וגם בתוך השבעה אביו אומר את הקדיש ללא דקדוק נכון, יבקש רשות מאביו לומר קדיש לעילוי נשמת סבו או סבתו, ויועיל הדבר לעילוי נשמתם.2
אמירת קדיש על סבא
2. הנה חיוב אמירת הקדיש הוא לא רק לבן על אביו ואמו, אלא מצוה זו נוהגת גם על בן הבן לומר קדיש על סביו או סבתו, משום שבני בנים הרי הם כבנים, כדאיתא במסכת יבמות (סב:).
וכתב הכנסת הגדולה (סימן תג), שנוהגים לומר קדיש על סביו וסבתו, וכן הנהגתי את בני הי"ו לומר קדיש על סבתו בחיי אביו ואמו, כי לא נחש ביעקב. ע"כ. והביא דבריו בספר חזון עובדיה (אבלות עמוד שנז).
וכן כתב בשו"ת טעם ברוך (סימן סח) שמאחר שטעם אמירת הקדיש הוא כדי לעשות נחת רוח למת, יכול הנכד לומר קדיש בעד זקינו, משום שעושה בכך נחת רוח למת, ובפרט אם אין בנו מכבדו לאחר מיתתו דבודאי יש לומר שטוב עושה הנכד במה שיאמר קדיש על זקינו. והוסיף, שאם אין אדם אחר שיקרא קדיש על סביו, רשאי לקרוא אפילו אם הוריו מתנגדים ומקפידים על כך. ע"ש.
מעלת הקדיש לעילוי נשמת הנפטר
דרך אגב, ראיתי לנכון להעתיק כאן מה שכתב בתחילת ספר זכות אבות בשם מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שדיבר במעלת אמירת הקדיש לעילוי נשמת הנפטר, וזה לשונו:
מספרים על החוזה מלובלין, שהיה לו עת קבוע בכל יום שנתן הוראה לשמש שלו שלא יתן רשות לאף אחד להכנס אליו באותה עת. פעם אחת התפרץ השמש לחדרו של הרב ואמר לו: יש אשה אחת שרוצה להכנס אל הרב, ואמרתי לה שתמתין ותכנס בעוד שעה, אך היא מפצירה בי בכל כוחה שאתן לה להכנס כעת. אמר לו הרב: תכניס אותה.
נכנסה אצלו אותה אשה ושאלה אותו: רבי, האם אתה מכיר אותי? אמר לה: לא. אמרה לו: אני הייתי המינקת שלך בעודך תינוק, כי בשעה שנולדת לא היה לאמך חלב כדי להניק אותך, ואביך חיפש אשה צדקת שלא מכניסה פירור לפיה בלא ברכה, שהרי החלב נעשה מהמזון שהאשה אוכלת, ורצונו היה שיהיה החלב טהור וכשר, כדי שיהיה הבן צדיק, וברוך ה' שנתקיים בך רצון אביך.
עתה באתי אליך בבקשה ובתחנונים, כי כל בני נפטרו בחיי ואין מי שיאמר אחרי קדיש לאחר פטירתי, אנא ממך אמור עלי קדיש לאחר פטירתי. הבטיח לה הרב שאכן כך יעשה.
כעבור ימים אחדים נפטרה אותה אשה לבית עולמה. עמד הרב בשעת ההלויה וספד לה ואמר קדיש בבכיות לעילוי נשמתה, פתח ספר ולמד לעילוי נשמתה, עלה לתורה ואמר השכבה, ובמשך שלושים יום לא הסיח דעתו ממנה.
בליל השלושים ואחד באה אליו האשה בחלום, והנה פניה מאירות כאור החמה, ובגדיה מבהיקים מסוף העולם ועד סופו, ואמרה לו: רבי, אנא בבקשה ממך תפסיק לומר עלי הקדיש. שאל אותה הרב: מדוע, וכי הקדיש שלי לא טוב?
אמרה לו: ההיפך מזה, הקדיש שלך יותר מדי טוב, כי בכל פעם שאתה אומר עלי קדיש, מעלים אותי ממדריגה למדריגה בגן עדן העליון מקום שנשים צדקניות יושבות שם, עד שאיני יכולה לסבול את המדריגות הגבוהות שבהם אני עומדת...
ג. בעל תשובה שאחד מקרוביו נפטר, ואינו יודע לומר את הקדיש כראוי, ולכן רצונו לעמוד ליד אנשים שאומרים את הקדיש בקול רם, והוא יאמר את הקדיש עימהם בקול נמוך עד שילמד את המילים כראוי, רשאי לעשות כן, אף על פי שאף אחד מהקהל אינו שומע ממנו את אמירת הקדיש, ויש בכך נחת רוח לנפטר.3
אמירת קדיש בלחש
3. בספר חזון עובדיה (אבלות עמוד שנג) הביא דברי הרב פעלים (ח"ב או"ח סימן יד) שכתב בשם הגאון רבי אליהו מני, שאין קפידא לומר את הקדיש בקול רם, ויכול לאומרו בלחש עם אותם האומרים אותו בקול רם. וכן המנהג בקהילת קודש "בית אל", שהשליח ציבור אומר קדיש עם כוונות האר"י, וכשיש אחד מן הציבור שרוצה לומר קדיש ביום היארצייט של הוריו, אומר את הקדיש בלחש, כדי שלא לבלבל כוונת השליח ציבור.
ומיהו בשו"ת בנין ציון (סימן קכב) מוכח שיש קפידא בזה, ולכן נכון להיזהר בזה לכתחילה. וכן כתב בספר בן איש חי (פ' ויחי אות טז) שלכתחילה אין לעשות כן, ומה שהיו נוהגים כן ב"בית אל", היינו משום דלא אפשר בלאו הכי. ועל כן מי שקולו נמוך, יחגור בעוז מותניו לומר הקדיש בקול רם כל מה שאפשר, כדי ששומעיו יענו אחריו אמן. ע"כ.
ונראה שבנידון דידן גם מרנן ורבנן הרב בן איש חי והרב חזון עובדיה, מסכימים שאם קורא את הקדיש בלחש על מנת ללמוד את המילים מאותם האומרים את הקדיש בקול, שפיר דמי, ולא גרע ממה שנהגו להקל בזה בקהילת קודש "בית אל".
ומה גם שראיתי בשו"ת מחקרי ארץ (סימן כו) שכתב, שכל מה שפסק הרב בנין ציון (הנ"ל) שיש קפידא לומר את הקדיש כולם כאחד וכל הקהל שומעים אותם, כל זה היה בזמן שקהלות הספרדים היו כל אחד במקומו.
אבל בזמן הזה שנתקבצו כולם ובאו לארץ ישראל, וכל אחד יש לו הברה שלו ומבטא שלו, נמצא דגרע טפי, וכאשר יאמרו כולם בקול, נשמע כמה וכמה מיני הברות ובלבול בשמיעת הקדיש. ומה גם זאת כי אין אומרים כאחד כאשר היה מימי קדם, ותרי קלי לא משתמעי. ולכן נראה דהשתא ודאי עדיף שיאמר אחד בקול והשאר יאמרו בלחש באופן שישמיעו לאזניהם את הקדיש, ואז כולם יסיימו את הקדיש ביחד.
והוסיף, שאין לומר שאמירת קדיש בלחש אינה כלום, דזה לא יתכן לומר, שהרי כל קול שאדם מוציא מפיו אפילו הכאת המקל, אינו הולך חלילה לבטלה, וכמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש, וזה לשונו: דע כי בהיות האדם צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכוונה, ודאי הוא שאין לך דבר שאין לו ממש, כי אפילו אותו הקול היוצא על ידי הכאת המטֵה, אינו לבטלה, כנזכר בזוהר הקדוש. ואין הדבר ההוא הולך לבטלה חס ושלום. ובודאי שממנו נבראים מלאכים ורוחין קדישין קיימים ועומדים.
וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת אבות "כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד", כי מדיבור האדם נוצרים מלאכים טובים או רעים כפי דיבורו, כי כשהאדם עוסק בתורה, אותם הקולות וההבלים שיוצאים מפיו, עושים מרכבה אל נשמות הצדיקים הראשונים לרדת למטה ללמד תורה לאדם ההוא. עכ"ל.
ואם כן, ודאי זה האדם שאומר קדיש, אף על פי שאין שומעים אותו עשרה אנשים, מכל מקום קולו בוקע רקיעים, ועולה לעילא ולעילא, הכל כפי כח כונתו, אף על פי שלא הרים קולו, כיון שכונתו לשם שמים שלא לבלבל הציבור. ע"ש. ומזה נלמד לנידון דידן שיש להקל בזה עד שילמד את אמירת הקדיש בדקדוק הנכון.
שמיעת כלי זמר
ד. אדם שאינו שומר תורה ומצוות הנמצא בתוך שנת האבל על הוריו, ורוצים להזמינו לסמינר או לערב חיזוק שיַרְצוּ שם רבנים, ותהיה גם מקהלה ותזמורת שילוו את הערב, מותר להזמינו, אף על פי שישמע שם שירים, מפני שהדברי תורה שישמע, יכולים להחזירו למוטב, ועל ידי כך שיתחזק ויתעלה בעבודת ה', יתחיל לעשות יותר נחת רוח להוריו.4
4. כן נראה מסברא, דמאחר שכל המטרה שלוקחים אותו למקומות אלו היא כדי לקרבו לתורה ולעבודת ה' ולהחזירו לדרך הישרה, הרי זה בכלל חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
וכיוצא בזה כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שנח), שאם רוצים להזמין אורחים כדי לדבר איתם על מעלת השבת וקיום המצוות, ולקרבם ולהדריכם בדרך הישרה, רשאי לעשות כן, אף שאותם אורחים באים אליו ברכב בשבת. וכן הסכים בספר בין ישראל לעמים (עמוד קע) וביאר, שאין לחוש בזה לאיסור מסייע, כיון שעושה כן על מנת להחזירו למוטב, וישמור שבתות הרבה. ומעשים בכל יום מתרחשים, שעל ידי הזמנה לשבת, קדושת השבת השפיעה להחזיר טועים לדרך האמת. ע"ש.
ושוב ראיתי בספר ברכי נפשי (חלק א עמוד תעד) שכתב, שבעיר אחת מתקיימת מטעם 'לב לאחים' מסיבת ראש חודש קבועה ליהודים מתחזקים, מתוך מטרה לקרב אותם יותר ויותר אל היהדות. המסיבה המשותפת נערכת יחד עם הפעילים עצמם ובני משפחותיהם, ובליווי תזמורת, וגורמת לקירוב של ממש, ומסייעת להעברת המסרים בדרך של שמחה והתרעננות.
ושאלו את הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, האם מותר לעשות כן באופן שאחד המשתתפים נמצא בשנת אבל על הוריו, או שיש להמנע מלהזמינו כדי לא לגרום לו להיכשל בשמיעת שירים בתוך שנת האבל.
ופסק הרב, שבהלכות אבלות נאמר ברמ"א שאסור לאבל להכנס לבית שיש בו ניגונים, ומשמע מזה שלאבל אסור ללכת לשם, אבל אם המנגנים באו אל בית האבל, לא חל עליו חיוב לצאת מהבית.
לפיכך, מאחר שהמקום בו נערכת המסיבה נחשב בעצם כביתם של בעלי התשובה, שהרי המסיבה הזו נועדה עבורם, והאיש המנגן נחשב כמי שנכנס אל תחום האבל, אין האבל מחוייב לצאת משם. ולפי זה, יש להקפיד שהמסיבה תתחיל עם דברי תורה, והתזמורת תגיע רק לאחר מכן.
אומנם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א כתב שם, שיש כאן כמה צדדים להקל גם אם התזמורת הגיע לפני שהשמיעו דברי תורה, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ולכן גם בנידון דידן יש לומר שעדיף שישמע דברי תורה אף על פי ששומע קודם לכן שירה וזימרה.
ה. בעל תשובה שנמצא בתוך השנה לפטירת אביו או אמו, ובני משפחתו שעדיין לא זכו לחזור בתשובה, שומעים שירים בבית, ואם יעיר להם שיכבו את השירים לא ישמעו לו, אינו צריך לצאת מהבית, אלא רשאי להישאר בבית, ויתכוון שלא להנות מהשירים ששומע.5
5. מאחר שקיימא לן שהנאה הבאה לאדם נגד רצונו, אם מתכוון שלא להנות ממנה, אין לו בכך איסור, וכמו שכתב בכיוצא בזה בשו"ת יביע אומר חלק י (או"ח סימן לד), שבעל תשובה שאחד מבני ביתו מדליק בשבת רדיו או טייפ ושומע שירים, ואין באפשרותו למנוע אותו מלעשות כן, אינו צריך לצאת מהבית, וגם אינו צריך לאטום את אוזניו, אלא יעסוק בעניניו, ויתכוֵן לא להנות ממה ששומע.
ושוב מצאתי בשו"ת שבט הקהתי (ח"ה סימן רכה) שעמד בנידון דידן, וכתב שאף על פי שהמהר"ם שיק אסר ללמוד מוזיקה בתוך שנה לאבלותו משום כבוד המת, אף על פי שאינו מתכוון לשמחה, משום שמי יודע אם מתכוון לשמחה או לא, והרואה אותו סובר שמתכוון לשמחה ואיכא בזיון למת. מה שאין כן כשבני ביתו שומעים בביתו שירים, ואינו הולך למקום אחר כדי לשמוע, אין בזה חשש, מכיון שאינו מתכוון להנות. ע"ש.
מתי אפשר להקל בשמיעת שירים בתוך שנה לאבלות
כאן המקום להביא מה שכתב מורינו הרה"ג ר' חיים רבי שליט"א בספרו יקרא דחיי (פרק כא הערה 897), שאם ציוו האב או האם קודם פטירתם שאין לבנים ולבנות לנהוג במנהגי אבלות הנוהגים תוך שנה על אב ואם, כיון שכל אבלות שתוך השנה הוא לכבודם, רשאים למחול על כבודם ומצוה לקיים דבריהם כמבואר בשפתי כהן (יו"ד סימן שדמ ס"ק ט). ועיין עוד בבאר היטב (שם ס"ק ז).
ומכאן יש ללמוד, שאבא ואמא חכמים, יודעים מה צריכים הם לצוות על בניהם וזרעם אחריהם, מה יותר חשוב ומה פחות, ויכולים לומר לבנים שמעדיפים הם שבמשך השנה ילכו לחתונות וישמעו מוזיקה וכו', אבל מבקשים הם בצוואתם שילכו כל יום לשיעור תורה, וישמרו ויקפידו על פרטים בטהרת המשפחה, וישלחו את הבנים והבנות למוסדות חינוך תורניים, ואשרי ההורים היודעים לשקול בשקל הקודש מה עיקר הצוואה ומה הטפל.
ומכל מקום אם הבעל או האשה באבלות תוך שנה, והילדים שומעים שירים, ודבר זה עוזר להרגיע את כל האוירה בבית, אפשר להקל בזה, ואין צריך וגם אי אפשר להשתיק את כל הבית לגמרי. ולכן בני המשפחה ינמיכו מעט את הקול, והאבל תוך שנה יכוין שלא להנות מהקול ואין בזה חשש כלל. ובפרט ששירים ששומעים על ידי קלטת, דינם יותר קל משמיעת כלי שיר ממש. והוא הדין בכל זה במי שגר ליד אולם שמחות וכיוצא בזה. ופשוט. עכ"ד.
ותנא דמסייע ליה הוא רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (סימן קנב) שכתב: רצונו של אדם זה הוא כבודו, ואפילו לכיבוד אב ואם, שאם לא כן אפילו צדיק גמור לא יוכל להנצל מן העבירה, כיצד, אביו ואמו יושיטו לו הכוס או ימזגו, וכמה דברים שאין אדם יכול להשמט מהם. ולכן טוב הוא לכל יראי ה' שימחלו לבניהם את כבודם אף בלא ידיעתם כדי שלא להענישם, כי הא דרב הונא קרע שיראי באפי רבה בריה להקניטו לראות אם יכעוס ומחל לו. עכ"ל. ודון מינה לנידון הנ"ל.
קבורת בעל תשובה ליד צדיק
ו. אין קוברים אדם רשע ליד אדם צדיק, מפני שהרשע מפריע למנוחתו של הצדיק הנמצא לידו. אבל קוברים בעל תשובה ליד צדיק גמור.6
קבורת רשע ליד צדיק
6. הנה בענין קבורת רשע אצל צדיק, כתב בספר קב הישר (פרק ג): מעשה בצדיק אחד שכל לילה היה בוכה בחלום לקרוביו, והיה אומר להם שמונעים ממנו גילוי סודות התורה בגלל שקברוהו עם אנשים שאינם הגונים. ע"כ.
וכן תחזה למקובל רבי מנחם ציוני בספרו "ציוני" (פ' ויחי) שכתב: ואם תאמר, מה מזיק לצדיק להקבר אצל רשע? אלא כשהצדיקים נחים על משכבותם, מגלים להם רזים עליונים ותחתונים, ואם נקבר אחר אצלם שאין שוה להם במעלתם, ימעטו העליונים מלהגיד ולגלות להם סודות אשר בהם יהגו. ואם תאמר, אם נקברים זה אצל זה מה מזיק להם, הלא הנשמות אינם יחד? אלא לבסוף מניחים הנשמות על העצמות, ומדברים תמיד עם המתים, והנשמות חוזרות אצל העצמות, וידוע למקובלים שבעצמות של אדם יש דעת לשמוע ויכולת להבין. ע"ש.
ולך נא ראה לרבינו האברבנאל (בראשית כג) שכתב, שכמו שהנשמות בעולם הרוחני לכל אחת עושים לה מדור בפני עצמה כפי שלמותה, כן ראוי לגוף שלכל אחד יעשו לו מדור בפני עצמו, ואין ראוי שיהיה גוף הצדיק סמוך לגוף הרשע.
הלא תראה מה שסופר בספר מלכים ב' (פרק יג), שקברו איש במהירות בקבר אלישע מפני גדודי ארם, וילך ויגע בעצמות אלישע, ויחי ויקם על רגליו, כי לא רצה ה' יתברך שיגעו עצמות איש האלוקים באותו אדם הדיוט [ולפי רש"י (חולין ז:) אותו אדם היה נביא שקר רשע]. ומטעם זה השתדל אברהם לתת קבורה לשרה אשתו, ולא רצה לקברה בקבר אחד מאנשי העיר. ע"כ.
ובספר יפה ללב (חלק ג סימן שסב) כתב, שהקובר רשע אצל צדיק, עובר משום "לא תטע לך אשרה אצל מזבח ה' אלהיך". ועל כן אין קוברים ירא שמים הנזהר במצוות לא תעשה בלבד, אצל צדיק גמור שהוא נזהר בין בעשה בין בלא תעשה. וראה עוד מה שהאריך בזה בשו"ת מבשרת ציון (יו"ד סימן כג), ועיין בחזון עובדיה (אבלות עמוד שצג). ואכמ"ל.
רשע שחזר בתשובה האם אפשר לקוברו ליד צדיק
אומנם כל זה באדם רשע שלא זכה לחזור בתשובה בחייו. אבל בעל תשובה אמיתי שנקבר ליד אדם צדיק גמור, אין בכך שום חשש, מפני שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורין לא יכולים לעמוד, כדאיתא במסכת ברכות (לד:), וכן פסק בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שסב סעיף ה), שקוברים בעל תשובה ליד צדיק גמור.
אולם, הבט וראה בשו"ת ארץ טובה (סימן נח), שהביא מעשה שהיה ביהודי מומר שנטמע בין הגויים וחי רוב ימיו כמומר, רק בזקנותו כשחלה את חוליו שממנו מת, התחרט על מעשיו, וקרא לרב והתוודה לפניו ובכה ואמר שהוא מצטער מאוד על רוע מעשיו, ולאחר כמה ימים מת.
והנה מאחר ובני משפחתו עשירים, באו אל החברא קדישא, ונתנו ממון רב כדי שיקברו את הנפטר במקום שקוברים רק את החשובים והנכבדים ביותר, ורב העיר הסכים לזה על סמך הגמרא שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
וכתב על זה הרב המחבר, שאותו רב שגג בהוראה, מפני שמה שאמרו חז"ל בגמרא שמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד, נעלם ממנו דברי הרמב"ם ביסודי התורה, שרק אם עשה תשובה בילדותו וכובד יצרו נאמר זה, אבל למי שמתודה במשכבו על ערש מיתתו, לא נאמר זאת, וה' יכפר על שגגת הוראה שבאה ליד אותו רב. ע"ש.
לקבור בעלת תשובה ליד קבר בעלה שנפטר חילוני
ומענין לענין באותו ענין נשאלה שאלה אודות זוג שחיו ללא שמירת תורה ומצוות, ולעת זִקנה קנו שני חלקות קבר זו ליד זה, והבעל נפטר ללא תשובה ונקבר בחלקו, ולאחר מכן חזרה האשה בתשובה והחלה לשמור תורה ומצוות.
כעת שואלים הבנים' האם בבוא הזמן יקברו את האם בחלקת האדמה שקנתה ליד בעלה, או שמא מאחר ואסור לקבור צדיק ליד רשע, אם כן חייבים לקוברה בחלקת שומרי שבת, ולא ליד בעלה. אלא שאם יוחלט שאסור לקבור את האם ליד בעלה, יהיה ריב גדול במשפחה, ואם כן כיצד יש לנהוג.
הנה תחילה וראש יש להבהיר' שיש לאשה נחת רוח להיקבר ליד בעלה, כמו שכתב המקובל רבי אהרן ממודינא בספרו מעבר יבק (שפת אמת פרק ט), שאשה הקבורה אצל בעלה, ודאי שיש בכך נחת רוח לשניהם.
והוסיף, שכל זה נאמר על אשתו ראשונה, ולכן אמרו בגיטין (צ:) שהמגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, כי גורם הפרדת שפע שבעה ברכות שנתברכו בשעת חופתם במזבח העליון המקבל ממה שלמעלה ממנו, ובפרט אם היו לו בנים ממנה נוכל להאמין שהיא עיקר זוגתו הראשונה שבגן עדן, שעליה יוצאת הבת קול ואומרת "בת פלוני לפלוני" והוא נקרא זיווג ראשון. ע"כ.
ובשו"ת יד יצחק (ח"ב סימן רמט) כתב במכתבו לגאון החתם סופר: מה שעורר הדרת גאונו אם גם ליד קבר אשתו בלבד נחשב כמקום אבותיו, הרי מצינו שאבותינו הקדושים השתדלו מאד להיות קבורים אצל נשותיהם, ויעקב אבינו התנצל לפני יוסף בנו על שלא קבר את רחל על ידו במערת המכפלה, משום שעל פי הדיבור היה, כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי, וכן כשציוה את בניו הזכיר "ושמה קברתי את לאה". ע"ש.
וראה בספר חזון עובדיה (אבלות עמוד תג), שאשה שמתה ונקברה, ובעלה ביקש סמוך לפטירתו להתיר לפנותה כדי לקוברה אצלו, מותר לפנותה לאחר שנים עשר חודש לקבורתה, מכיון שכתבו המקובלים שאשה הקבורה אצל בעלה יש נחת רוב גדול לשניהם. ע"ש. ועיין בשו"ת מבשרת ציון (יו"ד סימן כד).
ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, הבא נבא לנידון דידן האם מותר לקבור אשה שחזרה בתשובה, ליד בעלה שלא זכה לחזור בתשובה.
הנה בספר חשוקי חמד (יומא עמוד תר) כתב בשם הגאון הגדול רי"ש אלישיב שליט"א, שיתכן שאם אותה בעלת תשובה רוצה להיקבר ליד בעלה, רשאית לעשות כן, ובפרט שקשה לקרוא לה 'צדיק', שהרי חיה כל ימיה חיים של איסורי כריתות, ואף שכעת היא עושה מה שבת ישראל צריכה לעשות, אבל מי יאמר שמחְקה בזה את העבר, וכמו שנאמר במסכת יומא (דף פו:) היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה כגון שבאה לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה ופירש הימנה, מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק באותו מקום". ע"ש.
ולכאורה יש לסייע לדבריו ממה שכתב בשו"ת ארץ טובה הנזכר לעיל, שמי שחזר בתשובה לעת זקנותו, אין לו את המעלה המיוחדת של בעל תשובה, ואינו יכול להיקבר אצל צדיק גמור. ואם כן, יש להתיר לאותה אשה להיקבר ליד בעלה.
ומאידך, מאחר שמרן כתב בשלחנו הטהור (שם) שקוברים בעל תשובה ליד צדיק גמור, הרי שמן הסתם יתכפרו לו העבירות שעשה בעבר, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק א ה"ג): אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו שום דבר מרשעו. ע"כ. אם כן, כיצד נקבור אותה ליד בעלה שהיה רשע ולא זכה לעשות תשובה כלל.
ועל כל פנים, אף אם נאמר שאכן מותר לה להיקבר ליד בעלה, מכל מקום ראוי ונכון לייעץ לבנים לעשות כפי שכתב בספר חסידים (סימן תשה) וזו לשונו: מעשה בתלמיד חכם צדיק, שקברוהו אצל מי שאינו הגון. בא הצדיק לכל בני העיר בחלום, ואמר: הרעותם לי שקברתוני אצל בית הכסא שריחו רע, וקשה לי העשן. ושמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע כמחיצה, ומשם והלאה לא בא להם בחלום. ע"כ. ולכן ישימו מחיצות בין הקברות, ובזה יצאו מידי כל ספק.
איבד עצמו לדעת
ז. מי שחזר בתשובה מן העבירות שבידו, ומרוב צערו ויגונו על העבירות שעשה בעבר, הלך והתאבד, בחושבו שעל ידי כך תתקבל תשובתו, אף על פי שעשה בכך איסור, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ בחיים ולא במות, מכל מקום אין לו דין של "מאבד עצמו לדעת", ומתעסקים בו בכל דבר שיש בו כבוד המתים וכבוד החיים.7
מעשה נורא אודות מי שהתאבד
7. כן כתב בספר חזון עובדיה (אבלות א עמוד תקטז), והביא שם מעשה שכתב רבינו אליהו הכהן מאיזמיר זיע"א [בעל שבט מוסר], בספרו מנחת אליהו (דף ו:) וזה תוכן המעשה:
מעשה שהיה בשנת התמ"ח ליצירה, בחודש אב, שנכנס רוח אחד באשה אחת, ומיד היתה האשה הולכת חולנית, ונופלת בכל מיני כפיות, עד שנמשך הדבר כשמונה חדשים, ונלאו הרופאים למצוא פתח לרפואתה.
ויהי היום נכנסתי אני לחצר מגוריה של האשה הזאת, ומיד כשראתה אותי נפלה האשה בכפִיה גדולה, והתחילה לגמגם בלי חתוך דברים, ומיד כראותי כן, ידעתי שנתלבש בה רוח רעה והייתי כמחריש, ויצאתי משם להתפלל מנחה.
לאחר מנחה הלכתי שוב אליה בחברת אנשים כשרים, ושוב כשראתה אותנו נפלה כמו בפעם הראשונה. ואני גזרתי חרם חמור על הרוח שיאמר מי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לצער את בת ישראל בצער כזה. ומכח החרם התחיל הרוח לגמגם בקול, אולם לא הבנתי דבר, וגזרתי עליו שישוב למקומו הראשון שהוא מוצנע שם.
ואז קמה האשה מעלפונה, וספרה כי שמעה קול מדבר מתוך גופה ואומר: מה מפציר וגוזר מעלת כבוד תורתו שאדבר, ואני במקום צר במצור ובמצוק ואיככה אוכל לדבר? וכשמעי כן, מיד גזרתי והפצרתי שוב בחרמות שיעלה אל תוך גרונה כדי שיוכל לדבר עמי, וכן עשה, והתחיל לספר:
אני אברהם סניור שחנקתי את עצמי בעבור עניי סמוך לזמן חופתי ונשואי, כי לא היה בידי להוצאות החופה, ובחרתי מות מחיים מרוב צער ובושה, וידוע למעלת כבוד תורתו שהייתי בעל תשובה במשך כמה שנים קודם מותי, והייתי לבוש שק ואפר על עונותי, והרביתי בתעניות אין מספר, וקודם שחנקתי את עצמי צמתי שלשה ימים ושלשה לילות ועשיתי צדקות אולי יועילו להגן עלי ולהצילני מן העונש ממה שאבדתי עצמי, והתודיתי כמה ודויים קודם מותי.
אבל לא הועיל לי כלום, ואדרבה המלאכים הממונים עלי מכבידים מכַּתם עלי, באומרם: איך אבדת כל מה שיגעת וטרחת בכמה תעניות וסגופים שעשית על עוונותיך, וכבר היית רצוי ושלם לפני הקדוש ברוך הוא, והחלוק שנעשה מהתשובה ומעשים טובים שעשית היה שלם, וכעת אין בו שלמות.
והיו מעבירים אותי אצל קברי ומראים לי כדמות לבוש תלוי באויר וכתוב עליו אותיות "תשובה", אך הוא בגוון ענן חשוך. וכשדיבר כן התחיל לבכות בכי גדול נהי תמרורים.
שאלתיו, למה אתה בוכה? השיב, בוכה אני מרוב צערי ויסורי, ועוד שהאשה שהיתה מיועדת לי להיות כלתי נשאת לאיש אחר, ואומרים לי הממונים עלי, אלמלא עשית המעשה הרע הזה, היה עתיד להולד לך בן, ואחר כך היית עתיד למות באורח טבעי וללכת למנוחות שאננות, וכעת הילד הזה שנולד למי שנשא את המיועדת לי ימות מיד. וכן היה.
ואני המחבר הכרתי את האיש הזה בחיים חיותו, והיה בעל תשובה גמורה, וידעתי טבעו הטוב, ומדי פעם היה שואל ממני תקון ותשובה על עון פלוני ופלוני, והסגופים הנדרשים לתקון העונות.
שאלתי אותו מה עשו לו במותו? ואמר: מיד כשיצאה נפשי מהגוף, נטרפה בפתע פתאום בבהלה גדולה, ושמו אותי בכף הקלע והושלכתי סמוך לפתח גיהנם.
ומיד יצאו רבבות של רשעים מגיהנם ודחפוני בשבטי אש ואמרו: סורו טמא קראו למו, וגם המחבלים אשר נתנו עלי לשומרני היו מכים בי בחזקה עד שנתפרקו כל החוליות שבנפשי, ותהי המכה גדולה עד שברחתי ופרחתי באויר, ורדפו אחרי המחבלים והיו מכים אותי הכאות רצופות בכח גדול בלי חמלה ובלי שום ריוח בין מכה למכה, עד אשר אין הפה יכול לספר, וכל מי שלבוש בחומר הגוף לא יכול להבין עוצם המכות הללו.
לא שלותי ולא שקטתי אף לרגע קט, חוץ מיום שבת שמניחים אותי לנוח במקום אחד, ובמוצאי שבת מתחילים שוב להכותני מכה רבה מאד. ואני בורח והם רודפים אחרי ואינם מרפים ממני.
שאלתיו כיצד נכנס באשה הזאת, והשיב: נכנסתי לתוך קיתון של מים, ועשו לאשה תרופה על פי הרופאים, והשליכו עליה מאותם המים ונכנסתי לתוך גופה. וזה כשמונה חדשים שאני יושב בקירבה.
הפצרתי בו לצאת מהאשה, וביקש שהות וזמן, וצויתי להביא תפלין, ונשבע בתפלין לצאת ביום פלוני, וכשהגיע הזמן הרגישה האשה קול מדבר בקירבה לאמר: הרי אני מקיים שבועתי לצאת, ואני יוצא עכשיו מעצמי, כי אני בוש לצאת בפני קהל ועדה.
והרגישה האשה שיצא ממנה, ולא שב עוד לדעתה. ואני המחבר העתרתי עליו רחמים כי בשגגה עשה מה שעשה, שקוצר ידיעתו גרם לו לעשות כן. והוא רחום יכפר עוון. אשרי האיש החפץ בחיים, ומנצל את חייו לעשות תשובה ומעשים טובים.