שער ההלכות - חלק יורה דעה
פרק א - הלכות כשרות
כל בעל תשובה, צריך להקפיד מאוד בתחילת דרכו על כשרות המאכלים, מפני שאם אינו נשמר ממאכלים שיש בהם חשש איסור, הרי זה גורם לו טמטום רוחני ואטימות הלב, ומפריע לו להמשיך ולעלות בדרך התורה והיראה.*)
החובה להקפיד על כשרות המאכלים
*). בספר בנין עדי עד (עמוד 156) כתב, ששלומי אמוני ישראל בכל הדורות, שמרו מכל משמר על טהרת המאכלים. כך גם הורו גדולי ישראל שנשאלו כיצד יש לנהוג במסגרות קירוב הרחוקים לתורה וליהדות, כאשר המדובר הוא בצעדים הראשונים של הכניסה לעולם המצוות, וחייבים להתחיל בפרט אחד או שנים, האם להתחיל בהקפדה על תפילין, או על שמירת שבת, או על מצוה מסוימת אחרת.
התשובה היתה, שבראש ובראשונה יש להתמקד בשמירה על כשרות המאכלים, זאת משום שאם תחום זה לא יישמר כראוי, גם שאר הדברים יפלו על אוזניים ערלות, והלב השקוע בטמטום רוחני, לא יוכל לקלוט גם את שאר ענייני הקדושה.
ומסופר על האדמו"ר בעל חידושי הרי"ם שאמר, כי מתחילה התפלא מדוע דבריו אינם נקלטים כראוי בליבות שומעיהם. אולם הוא הוסיף, שמאוחר יותר כשנודע לו שהציבור אינם נזהרים כל כך בענין אכילת בשר, ואוכלים גם בשר שאינו "חלק", שוב אינו תמה על כך כלל ועיקר.
ובספר שם משמואל (ויקרא עמוד קעד) כתב, שכל אדם הבא להיטהר, בראשית דרכו ישגיח על אכילתו שתהיה בקדושה ובטהרה, ובשביל זה בא לטהרת מחשבה, וכל עבודתו ותורתו יהיו באופן אחר לגמרי. ובזוהר הקדוש כתב: "כל עמל אדם לפיהו", שכל העמל והתורח שיש לאדם בעולם הזה, הוא בגלל שלא שמר את פיו ממאכלות אסורות. ומובן ממילא להיפך, שהמתקדש במאכלו, נסתלק ממנו כל עמל וטורח. ע"כ.
צא ולמד את הדברים המרטיטים שכתב בעל "דגל מחנה אפרים" (פרשת עקב) על הפסוק "ומלתם את ערלת לבבכם", בשמו של סבו הבעל שם טוב זיע"א, שהעיד על בני מדינה מסוימת, שהריצו מכתב לרמב"ם, ובו שאלה שריח של אפיקורסות נדף ממנה. לא רצה הרמב"ם בעצמו להשיבם, אבל ציוה על תלמידו רבי שמואל אבן תיבון לכתוב להם מכתב, ותוכן דבריו היה, כי ממאכלו וממשקהו של האדם, ניזון ליבו ומוחו. ומי שנשמר ממאכלות אסורות, נעשה דמו טהור, ויש לו לב טהור, ומוחו מסוגל להשיג את אמת האלוקות.
לא כן מי שמטמא עצמו במאכלות אסורות, כל רמ"ח איבריו נטמאים, ואין כל פלא אם ייגרר לשיבושים באמונות ובדעות. ולכן אותם אנשים יש להם נטייה למינות ואפיקורסות, ולא יוכלו לקבל מתיקות נופת צוף דברי מאמרינו הבנויים על פי שכר אלוקי עולם. ולא עברו ימים רבים, עד שעלה עליהם מלך גדול, והכרית בעוונות את כל הקהילה רח"ל. עכ"ד. ועיין בשו"ת עדות משה (יו"ד סימן ז).
ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שנ) נשאל על ידי אנשים הנמצאים בתהליך של חזרה בתשובה, במה עליהם להתחיל להקפיד לשמור, האם על שבת שהיא איסור סקילה, או במאכלות אסורות שהם בלאו. וכתב, דהואיל ומאכלות אסורות קל לו יותר להיזהר כשיש במקום מאכלים כשרים, על כן יתחילו בזה, אף על פי ששבת יותר חמור, ובזה יתחילו, ולאט לאט יוסיפו עד שיתרגלו וילכו בדרך הישרה.
בשר שאינו חלק
א. בעל תשובה (ספרדי) שמתארח אצל הוריו או קרובי משפחתו, והגישו לפניו בשר בקר שאינו "חלק", ואם ימנע מלאכול, עלול להיגרם מכך מחלוקת, רשאי הוא לאכול מהתבשיל שהתבשל בו הבשר. ויעשה זאת בחכמה מבלי שירגישו שאינו אוכל מהבשר.
לפיכך, אם הגישו לו בשר שהתבשל עם תפוחי אדמה וירקות וכדומה, יאכל את התפוחי אדמה והירקות, ואת הבשר ינסה להעלים בין המאכלים שעל השולחן, או שיעביר את הבשר לאחד מבני המשפחה, ויאמר לו שאין לו חשק לאכול כעת בשר. וכל ערום יעשה בדעת.1
אומנם אם הוריו בישלו עבורו עוף בהשגחת רבנות מוכרת, אף על פי שבדרך כלל הוא מקפיד לאכול עוף רק בהשגחה מהודרת, בכל זאת לא יעשה מחלוקת עם הוריו, אלא יאכל את העוף, ויקיים מצות כיבוד הורים.2
אכילת תבשיל שהתבשל בו בשר לא חלק
1. הנה ידוע ומפורסם מה שכתב לעורר מרן פאר הדור בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן נו), שכל החרד לדבר ה', צריך להזהר מאוד שלא לאכול אלא בשר חלק או גלאט, לבל יכשל חס ושלום בחשש איסור טריפה לדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ומצוה רבה וחובה קדושה על התלמידי חכמים והרבנים שבדורינו, לעורר את העם בדרשותיהם, ולהזהירם לבל יאכלו בשר שאין עליו חותמת חלק או גלאט, וידוע שהרבה מאוד גם מאחינו האשכנזים יראי ה' וחושבי שמו, נזהרים מאוד בזה. ע"ש.
וכתב מורינו הגאון ר' יצחק יוסף בספרו 'בני מרוקו והלכותיהם' (עמוד טו), שמה שנהגו במרוקו לאכול בשר כשר שאינו חלק, שמעתי שבמרוקו לא היו רשאים למכור את הבשר הכשר לגויים, והיה להם הפסד מרובה מכך, ולכן לא היתה להם ברירה אלא להסתמך על הרמ"א ולאכול בשר כשר. נמצא שטעם זה לא שייך כאן בארץ ישראל, ולכן אין לבוא כאן ולהתיר זאת מכח מנהג אבותינו בידינו, משום דלא חשיב מנהג בכהאי גוונא. ע"כ.
ואכן ראה ראיתי להרה"ג רבי יהושע מאמן שליט"א בשו"ת עמק יהושע חלק ו (סימן כט) שכתב, שבמרוקו אכן היו נוהגים כל העם לאכול בשר שאינו חלק, בין הרבנים ובין שאר העם. אבל היום בארצינו הקדושה אנו נזהרים לאכול רק בשר חלק, מכמה טעמים לשבח. ע"כ.
וראה בשו"ת אורחותיך למדני (ח"ב סימן קכג) שכתב, שאף שלספרדים יש איסור תורה לאכול בשר שאינו חלק, כיון שאנו קיימא לן כדעת האוסרים בשר זה באכילה, מכל מקום אין לפסול לעדות איש ספרדי שאינו נזהר בזה. ע"ש. ועיין בשו"ת ויצבור יוסף (ב"ש חלק ג סימן נו), ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סימן קסט), ובשו"ת מים חיים הלוי (ח"ג סימן מו), ובשו"ת יפה נוף (סימן לג).
אומנם מצוי מאוד בפרט אצל בעלי תשובה, שמתארחים אצל קרובים וידידים, והתברר להם בודאות שהמארחים לא בישלו בשר חלק אלא בהכשר הרבנות, וכעת אם לא יאכלו מהאוכל, עלול להיגרם צער ועוגמת נפש למארחים [ולפעמים זה ההורים שעלולים להיפגע מכך], ואם כן השאלה נשאלת כיצד יש לנהוג במקרים אלו.
וראיתי בקובץ בית הלל (תשס"ז עמוד קמט) במאמרו של הרב אבנר קבץ שליט"א, שכתב, שיש לצדד להקל לאכול את שאר הדברים שנתבשלו עם הבשר, כגון תפוחי אדמה או אפונה וכדומה, מבלי לאכול מהבשר, וזה בהסתמך על שני ספקות. א'. שמא עצם הבשר אינו טריפה אלא הלכה כהרמ"א שהתיר בשר שאינו חלק. ב'. אם תרצה לומר שהוא טריפה, שמא טעם כעיקר הוא מדרבנן, ובדרבנן סמכינן על הפוסקים שהבשר הוא כשר לחלוטין. ומה גם שיש לומר שבשר שאינו חלק אינו אסור מתורת ודאי אלא מתורת ספק, שהרי מרן כתב שהמאכיל בשר "כשר" כאילו מאכיל טרפות, ומלשון "כאילו" משמע שאינו ודאי. ולכן יש לצדד להקל בזה.
ועל כל פנים, אם לא ברור לו שהבשר אינו חלק, אלא יש לו ספק בכך [כגון שהוריו או בעלי הסעודה קונים מידי פעם בשר חלק], והוא מתבייש לשאול האם הבשר "חלק" כדי שלא לפגוע בהוריו או בקרובי משפחתו, באופן כזה רשאי לאכול מהבשר, משום שיש כאן ספק ספיקא, שמא הבשר חלק, ואפילו אם הוא כשר, שמר הלכה כהרמ"א שמכשיר בשר זה באכילה, כמבואר בשו"ת יביע אומר (חלק ה יו"ד סימן ג), ובשו"ת שערי צדק (יו"ד סימן ה).
אבל באופן שברור לו שהבשר בקר אינו חלק, אין להקל לו בזה משום דרכי שלום, ולא משום כיבוד הורים. וכן אמר לי מורינו ראש הישיבה הרב יצחק יוסף שליט"א.
אכילת עוף בהשגחת הרבנות
2. כן הורה מרן החזון איש זצ"ל כפי שכתב בשמו בספר מעשה איש (חלק ד עמוד קלד), שבשר עוף אין בעיה לאכול, כי לא שכיח בו ריעותא, ומצד עצם השחיטה - רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם. ע"ש.
וטוב עין יראה בספר הנפלא עבד לעבדי ה' (עמוד פ) שכתב, שיש לעורר בענין כשרות עופות למהדרין וכיוצא בזה, שכידוע מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, מחמיר מאוד בענין הבשר לקנות אך ורק "בשר חלק" שאין בו סירכות כלל ועיקר, ומי שאוכל או מוכר בשר שאינו חלק, הרי הוא כמאכיל טרפות לישראל, והדברים ידועים ומפורסמים, ובפרט לנו הספרדים שהולכים בהוראות מרן הבית יוסף זיע"א.
אולם מעולם לא שמענו על עופות מהדרין שמרן שליט"א אוסר לקנות בהשגחה פלונית, וממליץ רק על השגחה אלמונית, כי באמת אם נחליט שבדיקת צומת הגידין והריאה וכיוצא בזה אין חובה לבדוק כל עוף ועוף, ממילא אין חובה לקנות דוקא עוף מהדרין של פלוני ואלמוני, ולשלם סכום גדול יותר, שלא כל אחד יכול לעמוד בו.
וכי ההידור בעופות אלו, זה יותר מההידור של פתיחת בקבוק בשבת, או עשיית קפה בשבת על ידי עירוי מכלי ראשון, או משימוש בדוד שמש בשבת? הרי גם בענינים אלו יש מחמירים מאוד ואנחנו מקילים, ולמה בכשרות עופות לא כך. וכנראה שהציבור הכללי שלא למד היטב את שרשם של הדברים, חושב שעוף לא מהדרין זה טרף כמו בשר שאינו חלק, ובאמת רב המרחק ביניהם.
וכמה פעמים נוצר קלקול גדול בשלום בית של המשפחה בגלל "הידורים" בכשרות עופות, ואחרון הכביד שבערוצי הקודש פוסלים השגחה פלונית וממליצים על אלמונית, והמאזינים היקרים חושבים שזה פסול, ואם היו מבארים מהו הידור ומהו חומרא, ובאיזה אופנים יש להקל, היה טוב מאוד. ולצערנו גם הכשרויות המהודרות כל אחד משבח את שלו בלבד. ודי למבין. ועצה טובה גם בזה - "עשה לך רב", שיפסוק לך בעניני כשרות, והעוף ירב בארץ. ע"כ. שפתים ישק מד"נ.
האם צריך התרת נדרים כשאוכל אוכל שאינו בד"ץ
ודע, שאף על פי שאותו בעל תשובה רגיל לאכול תמיד כל מאכל בהשגחה מהודרת, וכעת נאלץ לבטל את הרגלו הטוב, על מנת לשמור על כבוד הוריו ושלום ביתו, אינו צריך לעשות התרת נדרים על כך, מאחר שאין כוונתו לבטל את הנהגתו הטובה לגמרי, אלא מבטלה רק בהיותו שוהה בבית הוריו.
וכן תחזה בשו"ת יביע אומר חלק י (יו"ד סימן כ), שנשאל בעינן יהודי חולה שאושפז בבית החולים, ומסרב לאכול מהמאכלים של בית החולים הנתונים תחת פיקוח הרבנות הראשית, באמרו שהוא קיבל עליו לאכול רק מאכלים אשר תחת השגחת הבד"ץ של העדה החרדית, ואיננו מוכן לעשות התרה על מנהגו הטוב שקיבל עליו ברצון. כיצד יש לנהוג עמו.
והשיב, שמכיון שהאיש החולה מקווה שיחזור לבריאותו ולהמשיך במנהגו הטוב לאכול מאכלים רק מהשגחת הבד"צ, אין צריך לעשות התרה למנהגו הראשון, ויוכל לאכול מן המאכלים שמגישים לפניו ממטבח בית החולים, שנמצאים בהשגחת הרבנות הראשית. ע"ש.
ב. בעל תשובה שהוריו מבשלים בביתם בשר 'כשר' בהכשר הרבנות, וכשהוא מגיע לביתם, מבשלים עבורו בשר 'חלק' באותם כלים שמבשלים בהם בשר 'כשר', מותר לו לאכול מהאוכל שהתבשל באותם סירים, ואין בזה חשש איסור.3
בשר "חלק" שהתבשל בסיר "כשר"
3. בשו"ת מהרש"ך חלק א' (סימן עז) כתב בדין כלים שנתבשל בהם ספק טריפה, שיש להתיר משום ספק ספיקא, שמא אינה טריפה, ואם תמצא לומר טריפה, שמא לא יתן הכלי טעם בתבשיל המתבשל בו. ע"כ. והובאו דבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן לב), והביא שם עוד פוסקים ההולכים בשיטה זו. כיעו"ש. וכן כתב בספר יין לנסך (עמוד לג).
ולפי זה, בנידון דידן שבשר שאינו חלק הוא רק ספק טריפה, שפיר יש להתיר לאכול מכלים שהתבשל בהם בשר זה [ובפרט אם עבר על אותם כלים 24 שעות], ולא גרע ממה שנתבאר בסעיף הקודם להתיר לאכול את האוכל שנתבשל ביחד עם בשר שאינו חלק. וכן כתבו בשו"ת מעשה נסים (ח"ג סימן קנח), ובשו"ת אבן פנה (ח"ב סימן פט).
וכיוצא בזה כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון (שביעית עמוד כא), שהמבשל אוכל בכלים שבשלו בהם ירקות שמותרים באכילה על פי היתר מכירה, האוכל מותר לאותם שמחמירים שלא לאכול היתר מכירה, כיון שאותם ירקות הותרו על פי חכם. ע"ש.
ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק ח (יו"ד סימן ד) שכתב בענין בשר שנתבשל בסיר בלא מליחה, שיש להתיר את הכלים לגמרי לאחר שיעבור מעת לעת, מטעם ספק ספיקא. ע"ש. וראה עוד בספר מאור ישראל (פסחים מד:), ובשו"ת תפילה למשה חלק ג (סימן יז). ואכמ"ל.
צליית כבד
ג. אסור לבשל כבד בסיר או לטגנו במחבת, משום שהכבד מלא דם וצריך להפליטו החוצה, ולכן צריך לצלותו על האש, כגון על גבי רשת של מנגל, או רשת של תנור אפיה וכדומה, כדי שהאש תפלוט ותשרוף את הדם שבכבד.4
אומנם אדם שמתארח אצל הוריו או קרובי משפחתו, והכינו לו כבד ללא צליה אלא על ידי טיגון וכדומה, ואם ימנע מלאכול, יגרום להוריו צער ועוגמת נפש, רשאי לאכול את הכבד, מפני שכבד שבישלוהו ללא צליה, אינו נאסר בדיעבד באכילה. [ויעיר להם בנחת שלהבא לא יעשו כן].5
אולם כל זה באופן שטיגנו או בישלו את הכבד במחבת עם שמן ללא תוספת ירקות. אבל אם היה שם ירקות, אף על פי שהכבד מותר באכילה, מכל מקום אותם הירקות שהתבשלו איתו אסורים באכילה, מפני שהדם שיצא מהכבד נבלע בהם, ולכן אין להקל לאוכל מהירקות.6
4. כתב מרן השולחן ערוך ביורה דעה (סימן עג סעיף א): הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחילה אין לו תקנה לבשלו על ידי מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו, ואחר כך יכול לבשלו.
וכתב בספר ילקוט יוסף איסור והיתר (חלק א עמוד תקג), שיש אומרים שאם צולה את הכבד ואינו רוצה לבשלו אחר כך, אין צריך לקורעו כלל, כי האש שואבת ושורפת את כל הדם שבסמפונות הכבד. ויש שמצריכים חיתוך גם לצלי משום הדם שבסמפונות. ויש שסומכים על נטילת המרה מהכבד דאפשר לדם לזוב דרך חתך זה, או שסומכים על תחיבת הכבד בשפוד. ומכל מקום כל ירא שמים יחמיר על עצמו להצריך קריעה והנחת מקום החיתוך כלפי מטה גם כשרוצה לאכול את הכבד צלוי, ובדיעבד שלא קרעו קודם הצלייה, קורעו לאחר הצלייה, ומשליך הסימפונות ואוכל. וכן הורה מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א. כיעו"ש.
ומכאן תוכחת מגולה לאותם מסעדות העומדים תחת השגחת בד"ץ בית יוסף, וממגישים ללקוחותיהם כבד שלם מבלי לקורעו שתי וערב, וטוענים שסומכים הם על נטילת המרה מהכבד, כפי שאמר לי אחד המשגיחים האחראים על הכשרות. והרי מרן שליט"א שהוא נשיא הבד"ץ של בית יוסף, מורה שלכתחילה יש להחמיר לקרוע את הכבד שתי וערב, וכך נהגו רבים משלומי אמוני ישראל, ולכן יש להעיר למוסר אוזנם שיתקנו את הדבר. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.
5. כמבואר בשולחן ערוך (שם) שבדיעבד מותר לאוכלו, מאחר שהכבד פולט את הדם שבתוכו, ואגב דטריד למפלט אינו בולע. ומכל מקום הקדירה אסורה, משום שהדם שנפלט מהכבד נבלע בתוכה. ולכן צריך לדואג שלא השתמשו באותה קדירה מבלי להכשיר אותה תחילה. ועיין בשו"ת שאלי ציון (תנינא סימן ח), ואחר המחילה יש להשיב על דבריו.
צליית כבד במחבת טפלון
וכתב בשו"ת אדרת תפארת (חלק ג סימן כ), שאם צלו את הכבד ללא שמן [כגון במחבת טפלון], הכבד אסור אפילו בדיעבד, וטעמו משום שרק כאשר יש שמן או רוטב בסיר, אזי הדם שיוצא מהכבד מתפזר מיד ברוטב ובשמן, ורק באופן כזה אמרינן שמאחר שאין הדם עומד בפני עצמו אלא מעורב בתבשיל, יש כח בפליטת הכבד למנוע מהדם לחזור אליו. אבל טיגון במחבת טפלון שאין בו שמן כלל, הדם שיוצא מהכבד אינו מתערב בכלום, ונמצא שהכבד כולו מתבשל בדמו, ולכן יש לאוסרו. ע"ש. וראה בשו"ת שמש ומגן (חלק א עמוד פ) שמשמע להקל בזה.
6. ראה בספר ילקוט יוסף איסור והיתר (חלק א עמוד תקז). והוסיף, שבאופן שיש בירקות ששים פעם כנגד הכבד, יש להתירם באכילה, מפני שהדם בטל בהם.
מוצרי תנובה
ד. בעל תשובה שאשתו רוצה שיקנה רק מוצרים של תנובה, ואותם המוצרים אינם בהשגחה מהודרת, אינו רשאי להכריח את אשתו שלא תקנה מוצרים אלו, מכיון שמעיקר הדין מותר לאכול מוצרי מזון שהם תחת השגחת הרבנות. והמחמיר שלא לאוכלם, יחמיר לעצמו ולא יכפה זאת על אשתו.7
לסמוך על הכשר "הרבנות"
7. כן כתב בשו"ת שערי צדק (יו"ד סימן ה) בשם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, והוסיף, שאין לכוף את אשתו לקבל עליה חומרה שלא להשתמש אלא במוצרים שיש עליהם רק השגחת הבד"ץ, ואם הבעל אינו יכול להמשיך בחומרותיו משום שאשתו אינה רוצה לקבלם, יעשה התרת נדרים על כך שלא אמר בלי נדר, ויקל גם הוא בדבר, שגדול השלום של הבית יותר מהחומרות. ע"כ.
וראה בספר אורחת רבינו הקהילות יעקב (חלק ג עמוד פ), שהעידו בפני רבינו הסטיפלר זיע"א, שראו בעיניהם שמרן הגאון מבריסק זצ"ל אכל לבן של תנובה, ואמר הסטיפלר שהוא סומך על עדות זו, וכן נהג הגאון מטשיבין זצ"ל לאכול לבן של תנובה אף על פי שלא היתה להם השגחה מהודרת. ע"ש.
וכאן המקום להבהיר, שאין לזלזל בהכשר של "הרבנות" ולפוסלה, וגם אדם שנוהג לאכול רק הכשרים מהודרים, אין לו לזלזל בהכשר "הרבנות". וטעם הדבר מבואר בספר עבד לעבדי ה' (עמוד קי), שיש רבנויות שבהן נמצאים בני תורה חשובים ועושים כשרות למהדרין. וגם סתם רבנות יש לה חשיבות, משום שיתכן שלולא הרבנות, מי יודע מה היו דוחפים באותם מאכלים, ובגלל השגחת הרבנות, מונעים מהם להכשיל יותר, ומשתדלים להציל מה שאפשר להציל, ואי אפשר לקרוא לרבנות "טרף", אלא צריך לומר שאנו מחמירים ומהדרין לאכול את היותר טוב והמהודר.
דגים עם גבינה
ה. מנהג הספרדים ועדות המזרח שלא לאכול דגים עם גבינה, משום שיש בזה חשש סכנה [כגון צרעת וכיוצא בזה].8
ולכן בעל תשובה מבני ספרד, שהוריו או קרובי משפחתו הזמינו או הכינו פיצה עם טונה או אנשובי עבור כל המשפחה, אם יכול להימנע מלאכול את הפיצה מבלי לעורר מחלוקת ובלי לפגוע במשפחתו, יעשה זאת.
אולם אם הדבר עלול לעורר חילוקי דעות ומריבה במשפחה, רשאי לאכול את הפיצה עם הדגים, ולא יחשוש לסכנה. ושומר מיצוה לא ידע דבר רע.9
8. הנה ידועה ומפורסמת המחלוקת בין מרן הבית יוסף ביורה דעה (סימן פז), לבין הרמ"א בדרכי משה (שם), שלדעת מרן אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה, והרמ"א כתב על זה, שלא ראה מימיו שנזהרים בזה, ורק נזהרים שלא לאכול דגים בבשר משום סכנה. ואנו הספרדים נמשכים אחר הוראת מרן אשר קבלנו הוראותיו, ולכן לא אוכלים דגים עם חלב.
וגם בספר בית לחם יהודה (יו"ד סימן פז ס"ק ד) כתב, שרופאים מומחים אמרו שיש סכנה באכילת דגים עם חלב. וכן כתב החכם הרופא רבי יעקב צהלון בספר אוצר החיים, שאין לאכול דגים לא עם חלב ולא עם בשר, מפני שמוליד חולאים קשים. וכן הכנסת הגדולה (שם אות יט) כתב בשם הרופאים, שבאכילת דגים בחלב יש סכנת צרעת. ולכן הספרדים מחמירים בזה.
9. הנה הרב טורי זהב (שם ס"ק ג) כתב, שיש טעות סופר בדברי מרן הבית יוסף, ובמקום לומר ש"אין לאכול דגים בחלב", צריך לומר שאין לאכול "דגים עם בשר". וכן כתב המגן אברהם (ריש סימן קעג). ע"ש. ולפי זה, גם הספרדים הנוהגים כדעת מרן יכולים להקל באכילת דגים עם גבינה.
וגם אם נגרוס לפי דעת מרן שאין לאכול דגים בחלב, מכל מקום כתב בספר הליכות עולם (חלק ז), שבדיעבד יש להקל בזה, מכיון שהרמ"א והשפתי כהן (שם סק"ה), והפרי חדש (שם סק"ו) הוכיחו להתיר אכילת דגים בחלב אף לכתחילה, ממה שאמרו בחולין (קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח (שהוא חלבי).
ואפילו אם תרצה לומר שיש חילוק בין כותח לחלב, מכל מקום הואיל וגדולי האחרונים מתירים דגים עם חלב, והמחלוקת בזה היא בין הרופאים, ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן פז) סובר גם כן להקל בזה, וכן בשו"ת זבחי צדק (חלק ג סימן קמג) נטה גם כן להקל, בדיעבד בודאי שיש לצדד להתיר.
וראה בשו"ת אהל יצחק בנימוקי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק יט) שכתב, שבודאי לדינא נקטינן כדעת כל הגאונים האחרונים שהתירו לאכול דגים בחלב, ואין להחמיר מטעם חמירא סכנתא מאיסורא, שדוקא בדבר שיש בו סכנה בודאי, כשיפול בו ספק אזלינן לחומרא. אבל בענין דגים בחלב שלרוב הפוסקים אין בזה חשש סכנה, לא אמרינן חמירא סכנתא מאיסורא, כיון שרוב מנין ורוב בנין כתבו שאין סכנה בדבר, ומה גם שיש לומר שנפל טעות סופר בבית יוסף. ע"ש.
ויש להוסיף מה שכתב בספר נר מצוה (דף קפו): וחביבים עלי דברי גאון עוזינו החיד"א, כי לדידי חזי לי דהוי כחד מן הראשונים היושבים ראשונה במלכות שמים, וכמו שאמרו על הרמב"ם, ממשה עד משה לא קם כמשה, כעת יאמר מיוסף עד יוסף לא קם כיוסף, כלומר ממרן רבינו יוסף קארו עד רבינו יוסף אזולאי לא קם כיוסף. כי הגדיל לעשות ספרים הרבה, ולכל בני ישראל היה אור, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וכן העיד עט"ר מר אבי בשם רבינו משה חיים ז"ל, שלא היה נוטה מדברי החיד"א בין להקל בין להחמיר, ושקבלנו עלינו הוראות החיד"א כדרך קבלת דברי מרן השלחן ערוך. לפיכך יש לנו סניף גדול לסמוך עליו להקל בענין דגים בחלב. ע"כ.
ועל כן, במקום שעלול להיווצר מחלוקת וכדומה, יש לסמוך בזה על המקילים, ובפרט במקום שעלול להיות פגיעה במצוות כיבוד הורים. וראה עוד בשו"ת ברכת יהודה (ברכה חלק ב יו"ד סימן ה), שהוכיח במישור שדעת הפוסקים להקל בזה, וגם הביא מכתב מרופאים שכיום אין שום חשש למחלה מסויימת למי שאוכל חלב עם דגים, ולכן כתב גם כן שהמקילים בזה יש להם על מה שיסמוכו. ע"ש.
והן עתה ראיתי בשו"ת שמש ומגן (ח"ד עמוד סה) שכתב, שזה תלוי באנשים האוכלים, שמי שיש לו דמיון ואינו רוצה לאכול דגים עם חלב או עם גבינה, לא תוכל להסיר לו הדמיון, וראוי להניחו. אבל מי שישאל על ההלכה אם מן הדין מותר או לא, תגיד לו בקול רם שמותר, וגם בדברי מרן ז"ל אומרים שיש ספק ספיקא להקל. אבל למדומיינים לא יועיל כל זה, ולכן טוב להניחם במנהגם. ע"כ. וראה עוד בספר זרע חיים (סופר עמוד קפה), ובשו"ת משנת יוסף (ח"ו סימן סו), ובשו"ת אשר חנן (ח"ג עמוד קכט).
למכור פיצה עם אנשובי
ולפי האמור, יש מקום להקל לאותם חנויות שמוכרים פיצה בהשגחה מהודרת, למכור פיצה עם דגים גם ללקוחות ספרדים שאינם מקפידים על כך. אומנם מאחר שיכול להיות שאותם לקוחות לא יודעים שמנהג הספרדים להחמיר בזה, יש לציין על גבי שלט בולט, שפיצה עם דגים מותרת רק לאשכנזים, ובכהאי גוונא אפילו אם ספרדי יבחר לאכול פיצה עם דגים, אין שום קפידא על המוכר.
וכיוצא בזה ראיתי בספר עמא דבר (סימן טו), שנשאל האם מותר לייבא ולמכור דגים ברוטב חלבי באופן שעלולים לקנות זאת ספרדים. וכתב בשם הגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א, שיש מקום להקל בזה באופן שירשמו על זה באותיות בולטות שהדבר מותר רק לאשכנזים. ע"ש. וראה עוד בשו"ת אבני הלוי חלק א (יו"ד סימן א), שהקל באכילת מוצרים חלביים שמעורב בהם ג'לטין העשוי מדגים.
לאכול פיצה שנאפתה בתבנית שאפו בה פיצה עם דגים
וטרם אכלה לדבר, צופה הייתי בשו"ת דברי דוד טהרני (חלק ג סימן יט) שעמד לדון האם אסור לספרדי לאפות פיצה בתבנית אפיה שאפו בה גבינה עם דגים, או מכיון שנהגו בה האשכנזים היתר, הוי דבר השנוי במחלוקת ואחרים נהגו בו היתר, ובאופן כזה הכלים מותרים.
וכתב, שמכיון שאין הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים בדין איסור והיתר אלא בחשש הסכנה, ובארצות המזרח (הספרדים) שנהגו בהם איסור מחשש סכנה יש לומר דחמירא סכנתא מאיסורא, צריכים להכשיר את הכלים לפני שישתמשו בהם לצורך אפיית הפיצה.
והן אמת שבשו"ת חינוך בית יהודה (סימן מא) הביא מה שכתב הבית יוסף (שם) שאסור לאכול דגים בחלב, וכתבו האחרונים שהוא טעות סופר וצריך לומר דגים בבשר, אבל בחלב מותר. אולם מהר"מ מקראקא מקיים הגירסא שלפנינו שאסור לבשל דגים בחלב משום סכנה, וחקר אצל חכמי הרופאים ואמרו שדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול. מה שאין כן דגים המבושלים בחלב יש בהם סכנת חולי, וחמירא סכנתא מאיסורא.
ולכן העלה למסקנה שאין להקל לקנות פיצה מחנות שעושים שם פיצה מגבינה ודגים יחד, אף שהוא קונה פיצה עם גבינה בלבד, מפני שיש לחוש לטעם הגבינה והדגים הבלוע בכלים. ואמנם יש מהאחרונים שכתבו שכלי שבשלו בו בשר ודגים אינו נאסר. ברם בשו"ת דברי דוד חלק ב (יו"ד סימן כא) השיב על דבריהם והעלה לאסור משום סכנה. עכ"ד.
והנה מלבד מה שנתבאר בס"ד לעיל שבדיעבד יש להקל לאכול דגים עם גבינה ביחד, ואם כן כל שכן שיש להקל באכילת פיצה שנאפתה במגש שאפו בו פיצה עם גבינה [שכל זה רק נותן טעם בר נותן טעם שלדעת רבים מן הפוסקים הדבר מותר אף לכתחילה כידוע].
עוד בה, דכבר כתבנו בס"ד לעיל (סעיף ?) שאפילו סיר שבשלו בו בשר כשר שאינו חלק, יש להתיר לבשל בו בשר חלק בלי להגעילו לפני כן, וזאת על פי דברי המהרש"ך (ח"א סימן עז), שכתב בדין כלים שנתבשל בהם ספק טריפה, שיש להתיר משום ספק ספיקא, שמא אינה טריפה, ואם תמצא לומר טריפה, שמא לא יתן הכלי טעם בתבשיל המתבשל בו.
ואם כן, בודאי שתבנית שאפו גבינה עם דגים יש להקל טפי, שהרי יש לומר שמא הלכה כהרמ"א שמתיר חלב עם גדים, ושמא גם מרן עצמו לא אסר זאת. ומה גם שדעת הרופאים כיום השתנתה וסוברים שאין בזה סכנה (כנזכר לעיל), ולכן שפיר יש להקל לאפות פיצה במגשים אלו מבלי להכשירם. ומעשים בכל יום שמאפיות בהכשר מהודר, אופים פיצה עם אנשובי בתנור אחד, ולאחר מכן אופים פיצה רגילה באותה תבנית, ולא ראינו או שמענו שמיחו בהם.
כלים שאינם טבולים
ו. אסור לאכול ולשתות מכלי מתכות או זכוכית שהם מתוצרת חוץ, מבלי להטביל אותם במקוה טהרה, מפני ששורה עליהם טומאה, ועל ידי הטבילה במקוה מסתלקת הטומאה.10
ומכל מקום, אם הוריו או קרוביו בישלו עבורו אוכל בכלים שאינם טבולים, אין האוכל נאסר באכילה, ולכן יעביר את האוכל לכלי טבול, או לכלי חד פעמי, ויאכל את המאכל, ולא יעורר מחלוקת.11
10. כן מבואר מדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ( פרק יז הלכה ג) שכל עוד לא הטבילו את הכלים האלה, אסור לאכול ולשתות בהם. וכן כתבו הטור (סימן קכ) והרמ"א (שם סעיף ח), שאסור לאכול ולשתות בכלים שלא הוטבלו אפילו בדרך עראי.
וטעם הדבר שצריך להטביל כלים חדשים, כתב מרן הבית יוסף (סימן קכ) בשם הירושלמי (עבודה זרה פרק ה הלכה טו), שהוא כדי שיצאו מטומאתו של גוי ויכנסו לקדושתו של ישראל. וכתב בספר בן איש חי (מטות אות א), שיש לדמות זאת לגוי שבא להתגייר שמטבילים אותו כדי שיצא מרשות עכו"ם לרשות ישראל.
וראה בספר הליכות עולם (ח"ז עמוד רנ), שהביא מחלוקת הפוסקים האם חיוב טבילת כלים הוא מן התורה או מדרבנן. וגם לדעת האומרים שחיוב טבילה הוא מן התורה, נחלקו הפוסקים האם האכילה בכלים שאינם טבולים אסורה מן התורה, או שמא כל החיוב הוא לטבול, אבל אין איסור מן התורה לאכול מן הכלי ללא טבילה.
וכתב מרן הרב הליכות עולם, שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת האומרים שחיוב טבילת כלים הוא מדרבנן, ואף אם תאמר שהלכה כדעת האומרים שחיוב טבילה הוא מן התורה, שמא איסור ההשתמשות בכלי הוא מדרבנן. כיעו"ש. ולכן יש מקום לצדד להקל בזה באופנים מסוימים כפי שיתבאר בס"ד לקמן.
11. כן כתב הרמ"א בשולחן ערוך (יו"ד סימן קכ סעיף טז), שאם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה, לא נאסר מה שנשתמש בו, כמבואר בירושלמי (שם).
וכתב בשו"ת שרגא המאיר (ח"ד עמוד קמא), שאם חתכו לחם במכונת חיתוך שאינה טבולה מותר הלחם באכילה, ואף מותר לכתחילה לקנות לחם שנפרס בסכין שאינו טבול. אולם אסור לצוות ליהודי להשתמש בכלי בלי טבילה, ונחשב הדבר כאילו הוא משתמש בכלי בעצמו. וכן פסק בשו"ת לבושי מרדכי (תנינא סימן יא). ועיין בשו"ת אגרות משה חלק ב (יורה דעה סימן מא).
ז. בעל תשובה שמתארח אצל הוריו או אצל קרובי משפחתו, והכלים שם אינם טבולים, ואם ימנע מלאכול או לשתות מאותם כלים, עלולים הוריו או קרוביו להפגע מכך, רשאי לאכול ולשתות באותם כלים.
וכמו כן, מותר לו לבקש מהוריו או מבני משפחתו שאינם שומרים תורה ומצוות, שיכינו לו איזה מאכל, גם באופן שידוע לו שיכינו עבורו את האוכל בכלים שאינם טבולים. 12
12. נשאלתי פעמים רבות מבעלי תשובה, שהולכים להתאחר אצל הוריהם או קרובי משפחתם, ומגישים להם לאכול ולשתות בכלים שאינם טבולים, ואם יסרבו לאכול ולשתות, עלולים הם להפגע מכך, האם יש מקום להקל להשתמש בכלים אלו משום דרכי שלום, או לא.
וראיתי שכבר נשאלו בשאלה זו אחרוני זמנינו, כפי שתראה בשו"ת אבני ישפה (חלק ג סימן עד), שנשאל מבחורה שחזרה בתשובה, ובקשה מהוריה להטביל את הכלים החייבים בטבילה, אבל ההורים סרבו לעשות זאת, האם היא רשאית בכל זאת לאכול בבית הוריה מכלים שאינם טבולים.
והשיב, שהאיסור להשתמש בכלי שאינו טבול הוא מדרבנן [כדברי הביאור הלכה סימן שכג ד"ה מותר]. ולפי זה כתב בספר טבילת כלים (פ"ג הערה כד) בשם הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, דכיון שאיסור ההשתמשות הוא מדרבנן שאמרו לנו שלא להשתמש בכלי אלא להטבילו תחילה, אם כן, כל זה דווקא כשיכול לטובלו. אבל אם נכנס למסעדה, ובעל המקום לא יתן לו לקחת את הכלי כדי לטובלו, כיון שרוצה לאכול ולשתות, שרי ליה לאכול ולשתות שם.
ולפי סברא זו, הוא הדין כשנמצא בבית של אחרים, כגון בבית הוריו וכדומה, יש לו אפשרות להשתמש בכלים ללא טבילה, כיון שאינם נותנים לו להטביל, והסכים לכך הגרש"ז אויערבך לדינא. ומכל מקום אין לסמוך על זה אלא רק באופן שלא יזדמן להטביל את אותם הכלים. אבל אם ההורים יעדרו מן הבית, יש להזדרז ולהטביל את כל הכלים, ואף על פי שזה נגד דעתם, גם כן מועלת הטבילה. ע"כ.
וכן כתב להקל בספר חשוקי חמד (פסחים עמוד תמח), והביא מה שכתב בשו"ת בית אבי (סימן קטז) שהקל למתארח אצל אחר, לאכול מכלים שאינם טבולים, כיון שאין הכלים הללו לא בהשאלה ולא בשכירות, וגם לא חייב לאכול בכלים אלו כי יכול לאכול בכלי נייר, ולפי הישועות יעקב חובת הטבילה על הבעלים ולא על השואל. ע"ש.
וכן ראיתי לידידי הרה"ג משה פרזיס נר"ו בספרו טהרת כלים (עמוד קיז) שישב על מדוכה זו, וצידד כמה צדדים להקל בזה, שהרי קיימא לן שבדיעבד אם השתמש בכלים שאינם טבולים, אין האוכל נאסר, והכא נמי מאחר דהוי שעת הדחק, קיימא לן ששעת הדחק כדיעבד דמי, ואין לך שעת הדחק גדול מזה, שהרי אם לא יאכל אצל הוריו או קרוביו, יכול להגרם ביניהם שנאה ופירוד חס ושלום.
והוסיף לומר, שלא רק בכלי זכוכית שאיסור ההשתמשות בהם הוא מדרבנן, יש להקל בשעת הדחק כזה, אלא אפילו בכלי מתכות [כגון סכו"ם וכדומה], יש להקל להשתמש בהם, משום שאף על פי שטבילתם מן התורה, מכל מקום איסור ההשתמשות בהם הוא מדרבנן. ומכל מקום עדיף יותר שלא לשאול האם הכלים תוצרת חו"ל או לא, ובאופן כזה יש לצרף לזה ספק ספיקא, שמא הכלים תוצרת הארץ ופטורים מטבילה, ואפילו אם הם תוצרת חו"ל, שמא נוצרו שם על ידי מפעל של ישראל.
והניף ידו שנית בשו"ת ישמח משה (סימן כד), וכתב שמותר לאדם חרדי לבקש מהוריו או מבני משפחתו שאינם שומרים תורה ומצוות, שיכינו לו דבר מאכל, גם באופן שידוע לו שיכינו את האוכל בכלים שאינם טבולים. ע"ש. וכן כתב להקל בנידון דידן ידידינו הרה"ג ר' חגי הלוי נר"ו בספרו נמוקי הלוי (חלק א עמוד קכז).
ובשו"ת יפה נוף (סימן ל) כתב, שכאשר מגישים למרצה בחוג בית לשתות בכלים שאינם טבולים, אף שלכתחילה ראוי לירא שמים להחמיר ולא לשתות, מכל מקום הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות חלק א (סימן שנו) ובחלק ה (סימן רנט), ובקובץ חיילי המלך (עמוד נב).
וכמובן שכל צדדי היתר אלו הם רק באופן שאין הוריו מוכנים שיטבול להם את כלי הבית, ואם יקנה להם כלים חדשים ויטבילם, לא השתמשו בהם. אבל בלאו הכי, אין להקל בזה אלא מוטל עליו להטביל להוריו את כליהם, או לקנות להם כלים ולהטבילם, וראה בסעיף הבא.
ח. ראוי ונכון לכל בעל תשובה לזכות את הוריו ואת בני משפחתו ולהטביל להם את כלי הבית הטעונים טבילה, כדי למנוע אותם מאיסור אכילה ושתיה בכלים שאינם טבולים. ואם הוריו אינם רוצים שיטביל את כליהם, יכול להטביל את הכלים ללא רשותם, אך יעשה זאת בצינעה ובחכמה, כדי שלא לעורר מחלוקת ומריבה.13
13. פשוט. וכן כתב בספר בין ישראל לעמים (עמוד קז), שישראל שהטביל כליו של חבירו בלי ידיעתו, או אפילו בלי רשותו, עלתה להם טבילה, ולכן יטביל הבן את כלי הוריו, ויזכה בכך את הוריו ואת כל אותם שיאכלו וישתו מאותם כלים, וזכות הרבים תלוי בו.
ט. בעל תשובה שיש לו בביתו מכשירי חשמל תוצרת חוץ, כגון קומקום חשמלי או טוסטר וכיוצא בזה, ואשתו או הוריו מסרבים שיטבול את הכלי מפני שחוששים שמא יתקלקל, רשאי להמשיך להשתמש בכלי ללא טבילה.14
14. הנה לגבי כלי חשמל האם צריכים טבילה או לא, נחלקו בזה גדולי זמנינו, ובספר הליכות עולם (חלק ז עמוד רסו) הביא מה שכתב בשו"ת חלקת יעקב ח"א (סימן קכו), שמאחר שתשמישו של קומקום חשמלי הוא על ידי שמחברים אותו לחשמל המחובר עם הקרקע, אין צריך להטבילו, מאחר שאינו דומה לכלי סעודה. ובשו"ת מחזה אליהו (סימן קיב אות י) חולק על זה ומצריכו טבילה, שהרי הקומקום משמש למים גם לאחר ניתוקו מהקיר. ע"ש.
ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן סו אות ד) כתב להקל כדברי החלקת יעקב, שהואיל ועיקר תשמיש כלי חשמלי הוא בשעה שמחובר על ידי תקע עם הקרקע, נחשב למחובר לקרקע ואינו צריך טבילה. ע"ש. ובשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סימן סו אות ח) כתב לפטור המקרר מטבילה, מפני שהוא כלי העומד לנחת, ואין מטלטלים אותו כלל ממקום למקום, ולכן אינו חשוב ככלי סעודה.
וסיים מרן הרב הליכות עולם שליט"א, שטוב להחמיר היכא דאפשר להטביל קומקום חשמלי. ברם דא עקא שאם יכניסנו במים הוא עלול להתקלקל, לכן טוב שיתן אותו במתנה לגוי ויחזור וישאלנו ממנו. עכ"ד.
ומבואר מדברות קודשו, שבאופן שעלול להיות בעיות בשלום בית, או מריבה ומחלוקת בין הבן להורים, וגם אין אפשרות לתת את הכלים לגוי במתנה, יש מקום להקל להשתמש בכלים הללו ללא טבילה. וכן כתב להקל בשו"ת עשה לך רב (חלק ו עמוד שנז). ע"ש.
וגם הלום ראיתי בשו"ת רבבות אפרים (חלק ד עמוד תה), שהביא דברי הרב משנה הלכות (חלק ט סימן קסב) שכתב, שמכשירי חשמל חייבים טבילה, והעיר על זה בשם רבו הגאון רבי משה פינשטיין שהורה שאינה צריכים טבילה. ועיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק ג סימן כד).
והן עתה ראיתי לידידי הרה"ג ר' חגי הלוי בספרו נמוקי הלוי (ח"א עמוד קעח) שכתב, שכלי חשמל מתוצרת חוץ, כגון מיקסר, או קומקום חשמלי וכדומה, אינם צריכים טבילה. והביא שם מה שכתב בשו"ת זרע אמת (ח"ב סימן לז), שמותר להשתמש בריחיים של יד שטוחנים קפה, ללא טבילה, כיון שיש הפסד לכלי בטבילתו במים, וכמעט שהולך לאיבוד. והוא הדין בנידון דידן, דמאחר שטבילת כלים נלמד מטבילת כלי מִדְיָן, ושם הכלים לא היה בהם שום חשש קילקול על ידי הטבילה, מה שאין כן בכלי חשמל של ימינו. ע"ש.
ועל כן, אף על פי שראוי ונכון לכתחילה לחוש לדעת האומרים שחייב להטביל כלי חשמלי, כפי שמשמע מדברי הרב הליכות עולם, וראה עוד לידידי הרה"ג ר' משה פרזיס בספרו טהרת כלים (עמוד קי) שהביא עוד פוסקים ההולכים בשיטה זו. מכל מקום המקילים בזה במקום צורך כדי לשמור על שלום ביתם וכבוד הוריהם, אין מזניחין אותם, ורשאים להקל בזה אף לכתחילה, בפרט שאין משתמשים בכלי ישירות, אלא מעבירים את המים או את המאכל לכלי אחר.
אכילת לבבות
י. אכילת לב של בהמה או של עוף גורמים לשכחה, ולדעת רבינו האר"י ז"ל, אכילת לבבות גורמת שהיצר הרע מתקשר באדם. ולכן ראוי ונכון לגברים להיזהר שלא יאכלו לבבות כלל.15
אומנם אדם שהתארח אצל הוריו או קרוביו, והם הכינו אוכל שמעורב בו לבבות, כגון "מעורב ירושלמי" וכדומה, ואם לא יאכל את המאכל, עלולים הם להיפגע מכך, רשאי להוציא את הלבבות מהאוכל בטענה שאינו אוהב לבבות, ויאכל את שאר התבשיל, אף על פי שהלבבות יתבשלו עימו.16
15. במסכת הוריות (יג:) אמרו, שהאוכל לב של בהמה גורם לשכחה. וביאר בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סימן קלג) שהטעם לכך, משום שעיקר החכמה היא בלב, ולכך כיון שאבר מחזיק אבר, אם כן הלב של הבהמה מחזיק את לב האדם, ולכך נעשה מלב האדם טבע של לב בהמה, ונעלם ממנו דרכי החכמה כמו בהמה. ע"כ.
וכתב השפתי כהן (יו"ד סימן עב ס"ק ב) בשם התשב"ץ, שהעיד על רבו המהר"ם שלא היה אוכל לב עוף, ואף שבגמרא מוזכר שרק לב של בהמה גורם לשכחה, מכל מקום היה נמנע גם מלב עוף. וכן נוהגים. ע"כ.
ובשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן ח) הוסיף בשם שער המצות, שצריך ליזהר במאד מאד שלא לאכול שום לב בהמה וחיה ועוף, כי שם תכלית שורש התקשרות נפש הבהמית, ואם יאכלהו האדם, מתקשרת בו נפש הבהמית ההיא לגמרי, והיצר הרע מתקשר בו. ומטעם זה גם כן אמרו חז"ל, שהאוכל לב בהמה גורם לו שכחה וטיפשות הלב. ע"כ.
16. הנה באופן שמוציא את הלבבות מהתערובת ואוכל את שאר הבשר, אין בזה חשש כלל, אף על פי שהלבבות נתנו טעם בתערובת, משום שחכמינו ז"ל הקפידו על אכילת הלב עצמו ולא על טעמו, וכפי שכתב בספר לקט יושר חלק ב (יו"ד עמוד ו) שרבו בעל תרומת הדשן היה אוכל [בתבשיל] מן שמן הלב של שור. וכיוצא בזה כתוב בקובץ בית הלל (תשס"ז עמוד קמט).
תרומות ומעשרות
יא. אדם שמחלל שבת בפרהסיא, ואינו עושה זאת כדי להכעיס אלא לתיאבון, אם למדוהו את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות, נאמן הוא לומר שהפריש מהפירות והירקות כפי הדין, ומותר לאכול מהם.
ולכן בן שמגיע לבית הוריו, והוריו אינם שומרים מצוות, ומגישים לפניו פירות וירקות, ואומרים לו שהפרישו מהם תרומות ומעשרות, אם הבן לימד את הוריו כיצד להפריש מהפירות, רשאי הבן לסמוך על הוריו ולאכול מהפירות [באופן שאינם מחללים שבת להכעיס]. 17
17. כתב מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן ב סעיף ב): מומר אוכל נבלות לתיאבון, ישראל בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו אפילו ישחוט בינו לבין עצמו, והוא שיודעים בו שיודע הלכות שחיטה.
וכתב שם השפתי כהן (ס"ק ד), שהטעם שמומר כשר לשחוט, משום דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, ולכך כשבודק סכין ונותן לו, מותר אפילו לכתחילה לאכול משחיטתו, דכיון שיש סכין יפה בידו, בודאי ישחוט בזה, ומסתמא ישחוט יפה. ע"כ.
ומזה נלמד לנידון דידן, שאם יש למומר נוסח הפרשת תרומות ומעשרות בביתו, ולימדו אותו את פירוש הנוסח, נאמן הוא לומר שהפריש מעשרות כדת וכדין אפילו מפירות שהם טבל. וראה עוד במשנה ברורה (סימן יא ס"ק ז). אבל אם אינו יודע פירוש הנוסח של ההפרשה, יש אומרים שגם אם אינו מומר שאינו יוצא ידי חובה בקריאת הנוסח בלבד. ובמקום אחר כתבנו בזה ועוד חזון למועד.
ועל כל פנים, כבר נתבאר לעיל, שאדם שמתארח אצל קרובי משפחה, והגישו לפניו פירות וירקות, ואינו יודע אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות, ואם לא יאכל ממה שהגישו לפניו, עלולים קרוביו להיפגע מכך, רשאי לאכול מהפירות והירקות, באופן שאין לו אפשרות לעשר מהם.
פרק ב - איסור תולעים
א. איסור אכילת תולעים וחרקים הוא חמור מאוד, ומי שאינו נזהר לבדוק מאכלים מסויימים שיש בהם חשש תולעים, הרי הוא נכשל באיסורי תורה רבים, ופוגם בנפשו הטהורה.1
אומנם באופנים מסויימים שאין ודאות גמורה שיש באוכל תולעים, מורים לבעלי תשובה להקל בדבר, כדי להמנע ממחלוקת ומריבות עם בני משפחתם, וכפי שיתבאר בעזרת ה' בסעיפים הבאים.
חומרת איסור אכילת תולעים
1. כתב הרב פלא יועץ (ערך בדיקה) בענין התולעים, רבה המכשלה שיש הרבה מיני פירות וירקות שנמצאים בהם תולעים, ורבים מעמי הארץ אין נזהרים ואוכלים אותם בלי בדיקה. וצריך להזהיר לעם על זה וכיוצא בזה, כי ישראל קדושים רוצים להיות גדורים ופרושים, אבל הם שוגגים, ה' הטוב יכפר בעדם.
וחיוב גדול מוטל על כל אדם לבדוק את המאכלים כשיש בהם חשש תולעים, וכבר צווחו על זה בספרים צעקה גדולה ומרה, שהרי כל אשר בשם ישראל יכונה לא יאכל נבילה וטריפה או בשר חזיר וכדומה, אפילו יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם, ואם ירצו לאונסו, יסבול עונשים מרים עד מוות ולא יעבור על איסורים אלו.
ואם נתבונן, הרי באכילת נבילה וטריפה וחזיר אין אלא לאו אחד, ובאכילת תולעת אחת יש ארבעה לאוין, ובאכילת נמלה וכל שרץ העוף, יש חמשה לאוין. נמצא שהאוכל בלי זהירות ובלי בדיקה, במעט רגע אוכל מאה תולעים, ועובר תילי תילים של לאוין בשאט נפש בלי שום הנאה כלל, רק ממיעוט זהירות. וצריך להזהיר את העם על כך. ע"כ.
ואלו דברות קדשו של הרב פרי חדש בפתיחה להלכות תולעים: כה אמר חזקיה, לא אוכל להתאפק מלהזכיר ולהודיע לעם חומר איסור התולעים, לפי שנעשה קל בעיני הבריות, וכיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר, ואין אדם שם על לב, ומבלי דעת דשו בזה רבים וגדולים.
ודע שכל האוכל תולעים או נמלים וכיוצא, חייב על כל תולעת או נמלה חמש מלקיות. ואם היו זבובים או יתושים, חייב שש מלקיות. והחמירה תורה בזה בהרבה לאוין ומלקיות, היות שהוא איסור מצוי מאד בפירות בירקות וקטניות וכו', ואי אפשר להזהר מלהכשל בהם אם לא בזריזות גדולה.
לפיכך הוצרך הכתוב לזרז ביותר, ולהרבות לאוין באיסור שרץ הארץ. ומעתה, כל אדם יזדרז בעצמו מלהכשל באיסור זה, וגם לדרוש ברבים חומר איסורו, כי היכי דליפרשו מיניה. וראה דינים אלו בהרחבה בשלחן ערוך יורה דעה (סימן פד). ע"ש.
ועל כן, צריך להזהר לבל יכניס לפיו איזה חרק אפילו בהיסח הדעת, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש האדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם, שאם עשה כן במזיד, תעשה נפשו שקץ. ואם עשה כן בשוגג, תטמא נפשו ותטמטם, כמבואר בספר אור החיים הקדוש (ויקרא פרק יא פסוק מג).
והגאון רבי יהונתן איבשיץ בספרו כרתי ופלתי (פרק ד אות יט) העיד ואמר: מיום שעמדתי על דעתי, לא אכלתי ירק חי. ובמנהגי הגאון רבינו החתם סופר (אות ה) מובא, שזולת המרור שהיה אוכל בליל פסח, והסילקא בליל ראש השנה, לא היה בא ירק על שולחנו בכל ימות השנה.
ב. בעל תשובה שאמו הכינה עבורו לחם ביתי או עוגה, ואינו יודע אם אמו ניפתה את הקמח כראוי או לא, וחושש שאם ימנע מלאכול את מה שהכינה לו אמו, עלולה אמו להיפגע מכך, ואף עלול להיווצר מחלוקת במשפחה, רשאי לאכול את הלחם או את העוגה, ואין לחשוש בזה לאיסור תולעים.2
אכילת דברי מאפה כשיש ספק אם ניפו את הקמח
2. הנה מרן בשלחן ערוך (סימן פד סעיף ה) כתב, שתולעים הנמצאים בקמח, אסורים, שמא פירשו ושרצו על הארץ וחזרו. וכתב שם הפרי חדש, שיש לומר דמיירי בקמח הצבור על גבי קרקע ואינו מונח בכלי, שאם היה מונח בכלי והתליע, כך היא דרך גידולם לפרוש בדופני הכלי מבפנים, ושרו. וכן מבואר בחידושי הרשב"א (חולין סז.). ע"ש.
ובשו"ת נודע ביהודה קמא (יו"ד סימן כז) כתב, דמסתבר טעמו של הפרי חדש, אלא שרוב האחרונים אוסרים, ומכיון שהוא ספק אם פירשו בכלל, אין למחות במי שמיקל. ועל כן, אם הקמח צבור על הארץ, יש לאסור. אבל אם מונח בכלי, ובאו לשאול מהמורה, ישיב להם שרוב האחרונים אוסרים, ואם בכל זאת ירצה השואל להקל לעצמו, לא ימחו בידו, וכל שכן שאין צריך לדרוש ברבים שאסור. ועל כל פנים אין חיוב לבדוק את הקמח כלל. ע"ש.
ובשו"ת בן אברהם אבוקרא (סימן נ) כתב, שמכיון שמלשון מרן השלחן ערוך נראה שקמח שיש בו תולעים אסור רק משום ספק [שמא פירשו ושרצו על הארץ], הוי ליה ספק בריה ובטל, ועוד שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהפרי חדש וסיעתו דכל שהוא בכלי לא חשיב פירש, ואם תרצה לומר שאין הלכה כן, שמא בעריכת ואפיית הפת נימוחו, ולכן יש להקל. ע"ש. וראה בשו"ת איש מצליח (חלק א יו"ד סימן כ).
וגם בשו"ת מעט מים (סימן טוב) כתב שיש כאן ספק ספיקא להתיר, דשמא לא פירשו התולעים חוץ לקמח ושרו, ואם תרצה לומר שפירשו, שמא לא פירשו אלא בתוך הכלי של הקמח מבפנים דאורחייהו בהכי, ובכהאי גוונא לא מקרי פירשו, וכמו שכתב הפרי חדש, ואם תרצה לומר שאין הלכה כהפרי חדש, שמא נמוחו בשעת לישה ועריכה, ואם תרצה לומר שלא נימוחו בלישה, שמא נימוחו בתנור מחמת חום האש.
ועוד יש לצרף דעת הכרתי ופלתי, שתולעת שבקמח שאינה אסורה אלא מטעם שמא פירשה, אין לה דין בריה, ואם אינה ניכרת בעין בטלה ברוב, כיון שאינה אסורה מתחלת ברייתה, הילכך מכל הני ספיקי יש להתיר, ואפילו אם הובאה לפנינו בעודה עיסה, יש להורות שיאפנה, שאפשר שעל ידי חום האש יהיו נימוחים. עכת"ד.
וכן תחזה בשו"ת התעוררות תשובה (יו"ד סימן לז), שצידד עוד להקל על פי מה שכתב הרא"ה בבדק הבית (דף קי), שתולעים שטעמם פגום, אינם אסורים מן התורה, אלא אם כן הוא משביחם בתבשיל וכיוצא בזה, אז חייב על אכילתם. ואם כן, כשנמצאים במאכלים שנתבשלו, ועל פי רובא דרובא בטלו מן התורה [משום שיש בתבשיל הרבה יותר מששים, ובטלה התולעת]. ואפילו אם השביחה בתבשיל, כיון שקודם שנתבשלה היתה מותרת מן התורה, לא חל עליה עתה דין בריה, ולכן בטלה, כמבואר כל זה בספר הליכות עולם חלק ז'.
ועל פי האמור עד כה, יש מקום לצדד להקל לאכול לחם או עוגות כשיש חשש שלא ניפו את הקמח שלהם, משום שיש כמה ספיקות להקל בזה, ובפרט כשעלול להיווצר מחלוקת במשפחה אם יסרב לאכול, יש לסמוך על דעת המקילים בזה.
ג. בעל תשובה שמתארח אצל הוריו או אצל קרוביו, והגישו לפניו צלחת עם אורז, ואינו יודע אם בררו את האורז מתולעים לפני הבישול, אם יש חשש שבני משפחתו יפגעו אם לא יאכל מהאורז, רשאי לאוכלו.3
וכמו כן, אם הכינו עבורו "חומוס פול" מרוסקים, או "קוסקוס", ואינו יודע אם בררו את הקוסקוס והחומוס והפול לפני הבישול, רשאי לאכול מהם, ולא יעורר מחלוקת עם הוריו ובני משפחתו. ובשעת אכילתו יסתכל היטב על האוכל, כדי לראות אם יש שם תולעים.4
3. על פי המבואר בסעיף הקודם, שיש צד לומר שלא היו שם תולעים, ואם תרצה לומר שהיו, שמא נימוחו בבישול. וכיוצא בזה כתב מרן הבית יוסף ביורה דעה (סימן פד) בשם הרשב"א בתורת הבית. וכן הסכים עמי מורינו ראש הישיבה הרב יצחק יוסף שליט"א, והוסיף שהאורז כיום הוא בחזקת נקי מתולעים כפי שהמציאות מוכיחה, ומאחר שיש חזקת היתר, יש להקל בנידון דידן.
וכן ראיתי שכתב ידידי הרה"ג ר' חגי הלוי נר"ו בספר גינת אגוז (חלק א סימן סה), שהמתארח אצל אנשים שאינם מדקדקים במצות, והגישו לפניו אורז מבושל, והוא בספק אם האורז נבדק ונברר כראוי, אם יכול לבודקו, יבדוק. ואם אינו יכול לבודקו, אינו צריך לבדוק. ע"ש.
ויש להוסיף מה שכתב בספר תולעת השני (חלק א עמד לט), שהחרקים המצויים בתוך גרגירי האורז עצמם, מגיעים לשם באמצעות החדק שמחדירה הנקבה לתוך הגרגיר, ומטילה שם ביצה, וסותמת את החור בהפרשה שקופה, ולאחר מכן מתגלם הזחל בתוך הגרגיר, ולאחר זמן בוקע ממנו "חדקנית" ויוצאת החוצה. ומאחר שאותם חרקים המצויים בתוך האורז עדיין לא פרשו מתוכו, הרי שודאי יש להתיר אותם כדין שרץ ששרץ בתלוש ולא פירש לחוץ.
אלא שהיה מקום לחשוש שבזמן הבישול יתבקע האורז, והחרק יפרוש לחוץ, ויהיה אסור. אלא שגם אם נחשוש לבקיעת האורז, מכל מקום החרק יפרוש לחוץ כשהוא כבר מת, שכן בטמפרטורה שהיא מעל 55 מעלות צלזיוס, מתות ה"חדקניות", ולדעת מרן השולחן ערוך היכא שפירש החרק כשהוא כבר מת, אינו חשיב כפירש, ואיננו אסור משום שרץ. ע"ש.
4. מהטעם הנזכר לעיל. וכן בקודש חזיתי בשו"ת גינת ורדים (יו"ד כלל א סימן יח), שנשאל על דבר הפול שעושים במצרים, עשר צווחות צוחו עליה רבנן לומר שיש בדבר זה איסור אכילת שרץ. וכך הוא מעשהו, לוקחים פולים ומשימים בקדירה, ונותנים עליהם מים כראוי להם, ומכסים פי הקדירה, וטחין אותה סביב סביב, ומכניסים את הקדירה לתנור לעת ערב, ונשארה שם כל הלילה עד הבקר, ולבוקר מוציאים את הקדירה מן התנור, ופותחים את סתימתה, ומגיסים אותה בכף הרבה, ועל ידי רוב הבישול של כל הלילה וההגסה שעושים אחר כך בכף, מתמעכים הפולים, ובזה הם נעשים מתוקנים כראוי להם, וחיך אוכל יטעם לו.
ותהו בה רבנן טובא, לפי שהפולים דרכם להתליע במחובר, וכיון שכן, יש בדבר איסור שרץ השורץ על הארץ, ואף על פי שמבררים את הפולים ובודקים אותם קודם שנותנים אותם בקדירה, הא לא אפשר דלא לישתמיטו כמה פולין מתולעות.
וכאשר ראיתי שאין כח בית דין יפה לבטל עסק ביש הלזה, לסיבת שבעלי אומנות זו הם עניים מרודים, ובעסק זה מרויחים, ואומרים שחכמי הדור הוסיפו על המדה להחמיר בזה יותר מדאי, על כן אמרתי ארדה נא לעומקה של הלכה כדת מה לעשות.
ואחר שהאריך לבאר דברי הפוסקים, כתב דאפילו אם תאמר שיש בתבשיל זה פולים מתולעות, שמא התולעים לא ריחשו, וכן יש להסתפק שמא אין גופו של תולעת עומד בדמותו וצלמו, אלא עברה צורתו ונתרסק על ידי הבישול וההגסה, והריסוק מבטל חשיבות הבריה, וחזרה להיות כשאר איסורים שיש להם ביטול בשישים. ובספק נתרסק ספק לא נתרסק, תלינן להקל, דמן התורה אף על פי שהאוכל בריה כל שהיא חייב, מכל מקום מן התורה יש לה ביטול כשאר איסור, ואין חומר זה שנתנו לבריה שלא יהיה לה ביטול בששים אלא מדרבנן, וכיון דהוי מדרבנן, תלינן להקל בספק.
וחוץ מכל הספיקות הללו, הרי יש ספק גדול בעיקרו של דבר, דשמא אין כאן איסור כלל לא מינה ולא מקצתה. והריסוק שעל ידי הבישול וההגסה אינו בכלל מה שאמרו "אין מבטלים איסור לכתחילה", מכיון שלא עשה הבישול וההגסה כדי לבטל את האיסור, אלא כדי להשביח את התבשיל [כמבואר בבית יוסף (יו"ד סימן פד)].
והנך רואה בעיניך כמה צדדים וצדי צדדים יש להקל בנדון דידן, ובכל איסורי תורה כיון דאשכחנא בהו תרי ספיקי, מקילינן בהו, כל שכן הכא דאיכא כמה וכמה ספיקות וצדדי היתר. על כן הנראה לעניות דעתי שאין נכון להחמיר ולגעור עוד בנוהגים היתר בדבר זה, ושב ואל תעשה עדיף. עכת"ד. והוא אילן גדול לסמוך עליו בנידונינו, מלבד מה שכבר נתבאר לעיל.
ד. בעל תשובה שמתארח בבית הוריו או בבית קרובי משפחה שאינם שומרים מצוות, והביאו לפניו לחם או פיתות שנִקְנו ממאפיה שאין ידוע אם מנפים שם את הקמח, ואם לא יאכל עלול להיגרם מכך מחלוקת, רשאי לאכול מהלחם ומהפיתות, ולפני שיאכל יפריש מהם "חלה" ללא ברכה, ויניחנה בשקית ויזרוק לפח.5