אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק י שער ההלכות - חלק אורח חיים › פרק ג' - הלכות תפילה

ואין למו מכשול - חלק י

שער ההלכות - חלק אורח חיים · פרק ג' - הלכות תפילה

פרק ב - הלכות תפילין

תפילה בציבור

א. חובה קדושה על כל אדם להתפלל בבית הכנסת ביחד עם הציבור, מפני שתפילתם של רבים אינה חוזרת ריקם.1

וישנם בעלי תשובה שטוענים שקשה להם להתפלל בבית הכנסת, משום שאינם מרוכזים שם בתפילה, וכשמתפללים בבית מכוונים יותר. ויש להודיעם שאין נכון לעשות כן, מפני שמלבד זה שתפילה בציבור מתקבלת גם כאשר לא כיון בה, בנוסף לכך מי שמתפלל בבית, מפסיד קדישים וקדושה וברכו, והפסדו גדול מאוד..2

ואמרו חכמי הקבלה, שכל מי שלא ענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", באותו היום אין נשמתו חוזרת אל תוך גופו, ולכן יש לעשות את כל ההשתדלות כדי להתפלל בציבור.3

חובת התפילה בציבור

1. כתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק ח הלכה א): תפילת הציבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור, נקרא שכן רע. ע"כ.

וכתב בשו"ת חתם סופר (חלק ו סימן פו), שלדעת הכוזרי, תפילה בציבור היא חובה מן התורה. עיין שם.

וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ו סימן כא), שאין לנסוע למקום נופש, אם יודע שלא יהיה לו שם מנין להתפלל, משום שגורם לעצמו להפסיד קדושת ה' בעשרה, וקדיש וקדושה וברכו, ועניית אמנים ועוד. ורק מי שכבר גר במקום שאין שם מנין [כגון שגר שם לצורך פרנסתו וכדומה], אינו עושה בכך איסור. אבל להכניס עצמו לזה, אסור, אלא אם כן הולך לצורך רפואה וכיוצא בזה. ע"ש. וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן סג).

מעלת התפילה בציבור

וכאן המקום להביא מה שכתב בשו"ת שמש ומגן (חלק ד עמוד קפ) בענין מה שאמרו בסנהדרין (צ.) "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שלכאורה המאמר הזה תמוה ומרפה ידי עושי מלאכת הקודש, שכיון שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, למה זה אנכי רץ ומתרוצץ לקיים מצות בוראי בימים ובלילות להשכים בבקר לעבודת בוראי, לקבוע עתים לתורה, להתענות וכו', בזמן שכל ישראל יש להם חלק בין אם עשה מצוות ובין לא עשה.

אמנם התירוץ לזה רמוז בלשון המאמר עצמו, שלא אמרו כל איש ישראל יש 'לו' חלק בלשון יחיד, אלא יש 'להם' בלשון רבים, שכאשר האדם נמצא בתוך הציבור ועושה כל מה שעושים הציבור ואינו פורש מהם, אז אף על פי שהוא חסר מעט ואינו שלם, אזי הציבור מגן עליו בהיותו מעורה בתוכם.

ואמרו על כך משל לקבוצת אנשים שרצו ליכנס אצל המלך כדי לקבל את פניו, והרי הם צריכים להביא לו דורון, נתייעצו ביניהם לעשות דורון אחד נכבד בשביל כולם שיהיה ראוי להתכבד בו לפני המלך, וכן עשו והשתתפו בקניינו, העשירים נתנו הרבה, הבינוניים מעט, העניים כמעט ולא כלום, ונכנסו ביחד עם הדורון הנכבד אצל המלך.

כיון שלא ידע המלך מי תרם הרבה ומי תרם מעט, לקח אחד מהם שהוא נשוא פנים, והושיבו סמוך אליו אף על פי שאותו אדם היה עני מרוד, והעשירים ישבו כל אחד במקום אחר.

אבל אם כל אחד היה מביא את הדורון שלו לבד, בודאי שהיה המלך מושיב את העשיר שהביא את הדורון הכי טוב לפניו, והעני היה בשפל המדרגה. נמצא שהזכות שהיתה לו לעני לשבת סמוך למלך, הוא רק בגלל התערבותו עם הציבור, והם הגנו עליו ונתנו לו את הכבוד.

כך הוא הדבר אצל אדם שנכנס בתוך הציבור ובא להתפלל עמהם, אף על פי שהתפילה שלו חלושה ואין לה ערך הרבה, הרי היא עולה עם תפילת כל הציבור ונותנים לה ערך. ע"כ. ושפתיים ישק מד"נ.

ממתי התחילו להתפלל בציבור

כתב המבי"ט בספרו בית אלהים (שער היסודות פרק לח), שמזמן משה עד אנשי כנסת הגדולה, היתה השכינה נגלית במקום הקרבן, ולכן כל אחד היה מתפלל לבדו כפי צחות לשונו, ותפלת היחיד גם כן היתה נשמעת להקדוש ברוך הוא, ולא היו ישראל מתקבצים ערב ובקר וצהרים להתפלל בציבור במקום מיוחד, אלא כל אחד היה מתפלל ביחיד בביתו, ולכן לא מצאנו בתנ"ך זכר לתפלת צבור, עד לאחר החורבן שאז תקנו אנשי כנסת הגדולה י"ח ברכות ודברים שבקדושה שאינן בפחות מעשרה. ומימות משה לא היה שליח ציבור חוזר התפילה, כיון שלא היה נוסח מיוחד לתפילה עד שבאו אנשי כנסת הגדולה. ע"כ.

אומנם בשו"ת יביע אומר חלק ו (עמוד לא), העיר על זה ממה שאמרו בברכות (ז:), אמר ליה רבי יצחק לרב נחמן, מאי טעמא לא הגיע מר לבית הכנסת? אמר לו: לא יכולתי. אמר לו: יאסוף מר עשרה אנשים ויתפלל בבית. אמר לו: טירחא היא בשבילי לעשות כן. אמר לו: יאמר מר לשליח ציבור שבזמן שמתפלל עם הציבור יבוא ויודיע לך זאת, משום דאמר רבי יוחנן משום רשב"י, מאי דכתיב: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", אימתי עת רצון, בשעה שהציבור מתפללים. ע"כ.

ומזה שדרשו מהפסוק שאמר דוד המלך בתהילים, שבשעה שהציבור מתפללים הוי עת רצון, משמע שכבר מזמן דוד היו נאספים הציבור להתפלל בבית הכנסת. וגם בירושלמי (פ"ד דברכות סוף ה"ד) מוכח שבבית ראשון גם כן היו עולים ומתפללים בבית המקדש. ע"ש.

ולי התלמיד לכאורה נראה שיש לסייע לדברי המבי"ט, דהן אמת שדוד המלך אמר פסוק זה בתהלים, אבל אין זה מחייב שבזמנו כבר היו מתפללים בציבור, אלא דוד אמר זאת על מה שעתיד להיות, שעתידים חכמים לתקן תפילה בציבור.

וכיוצא בזה מצינו במסכת כתובות (י:) שהקשו, מדוע קוראים לאשה שמת בעלה 'אלמנה'? ותירצו, על שם מנה שמקבלת בכתובתה. והקשו, והרי התואר אלמנה מוזכר בתורה עוד בתרם תיקנו חכמים לתת לה מנה בכתובתה? ותרצו, שמאחר שעתידים רבנן לתקן לה מנה, לכן קראה לה התורה אלמנה על שם מה שעתידים חכמים לתקן. ע"כ.

ולפי זה לכאורה יש לומר, שהוא הדין לענינינו, שדוד המלך אמר פסוק זה ברוח הקודש, על שם מה שעתיד להיות, ואם כן, דברי הרב המבי"ט נאמנו מאוד, ואין בדבריו כושל.

חובת התפילה בציבור

2. כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער האשמורת פרק ז) תוכחת מגולה לבעלי חנויות או לשארי אנשים שדיוריהם רחוקים מבית הכנסת, שמזלזלים בתפלת מנחה וערבית להתפלל ביחידות בחנויותיהם או בבית, אוי לאותה בושה, אף אם אדם יודע בנפשו שהוא צדיק גמור וגם בטוח שתפלתו תהיה זכה וברורה, קשב נבחר לשון צדיק כשהוא מתפלל עם הציבור. ע"ש. ומבואר שלעולם יש להעדיף תפילה בציבור.

ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן מא) כתב, שהגאון מוילנא ותלמידו רבינו חיים מוולז'ין זצ"ל, החמירו מאוד בזה, ואף שהתפללו בכוונה גדולה, כשהיו בדרך שכרו עשרה אנשים למנין כדי שלא לחסר תפילה בציבור. ואילו היום בעוונות הרבים שאנו זקוקים לרחמים גדולים, מצוי גם אצל בני תורה שאינם באים להתפלל בבית הכנסת, ואפילו כשבאים, אין מדקדקים להתפלל בעשרה.

וראוי לעמוד על המשמר ולעורר על זה, שבעלי בתים רואים שבני תורה מזלזלים בדבר, ונעשה קל אצלם, ויש בזה עוון חילול השם, וכמבואר בקדמונים. ואם כי שמענו מכמה גדולים וצדיקים שלא התפללו בציבור, אינהו בודאי היה להם טעם וסיבה, אבל לדידן יש ליזהר מאוד בכך, ולא לחסר תפילה בציבור. ע"כ.

וראה נא בשו"ת רבבות אפרים (חלק ב סימן פו) שכתב בשם הרב ארץ צבי (סימן כב), שהיום חל חיוב גמור להתפלל בציבור, נוסף על החיוב שהיה בזמן הגמרא, כי אין אנו בקיאים לכוון כהלכה, ותפילת הציבור מתקבלת אף בלא כוונה, ולא כתפילת היחיד שאינה מתקבלת ללא כוונה. ע"כ.

תפילה ביחידות לצורך כוונת הלב

ואתה תחזה בשו"ת אגרות משה חלק ג (או"ח סימן ז) שנשאל אודות אחד שמרגיש שכשמתפלל ביחידות מכוין את לבו יותר לשמים מבשעה שמתפלל עם הציבור, האם תפילה בציבור עדיף או תפילה ביותר כוונה עדיף.

והשיב, שאף על פי שיש לאדם יותר כוונה כשמתפלל לבדו, יותר טוב שיתפלל עם הציבור אף שיחסר לו כוונה הרצויה ביותר, משום שיש חיוב להשתדל להתפלל תפילת ציבור, משום שביחיד לא מובטח שתתקבל תפלתו, ותפילה שידוע שלא תתקבל, אינו יוצא בה מצות תפילה.

ולכן כיון שתפילה בציבור נשמעת תמיד, ותפלת יחיד אף של אדם גדול וצדיק אינו ברור שתתקבל, יש חיוב להתפלל בציבור, ותפילה בציבור עדיפה מתפילה בכוונה, ובפרט שאין הדבר ברור שיכוין יותר כשמתפלל ביחיד, שהרי בזמננו אין מי שיכול לומר שהוא מכוין כראוי [כמבואר בשלחן ערוך סימן ע סעיף ג]. ע"כ.

וכעת בא לידי שו"ת ברית שלמה (דף כט.), ושם נשאל האם נכון יותר להתפלל ביחידות ולהאריך בתפילתו, או להתפלל בציבור שמתפללים שם במהירות. והשיב, שנכון יותר להתפלל בציבור במהירות מלהתפלל ביחידות באריכות. ועל כל פנים לא יהיה במהירות יותר מדאי. ע"כ. וראה בשו"ת קציני אר"ץ (סימן ו).

והן אמת שבשו"ת אור לציון חלק ב (פרק ז אות כ) כתב, שתפילה בכוונה וביחידות עדיפא מתפילה בציבור שלא בכוונה, והסתייע מדברי הרדב"ז בתשובה (סימן תתק"י) שנשאל במי שיש לו שנאה או מריבה עם הציבור, ואם יתפלל עמהם תטרד מחשבתו ולא יוכל לכוין, האם רשאי להפרד מהם ולהתפלל ביחידות. וכתב, דאי לאו דמיסתפינא הוה אמינא דטב ליה להתפלל ביחיד מלהתפלל בחברת בני אדם שאין דעתו נוחה מהם.

וביאר האור לציון, דנראה שמה שחשש לפסוק כן לכתחילה, משום שאף על פי שתפילה בכוונה עדיפא, מכל מקום לא רצה שירגילו אנשים את עצמם להתפלל ביחידות וימנעו מתפילה בציבור אף שלא במקום הצורך, ולכן הסיק באור לציון, שנראה שבדרך אקראי מותר להתפלל ביחידות אם חושש שתתבטל כוונתו אם יתפלל בציבור, אך לא ירגיל עצמו בכך. עכ"ד.

אולם בשו"ת דברי בניהו (חלק ו סימן ו) העיר על זה, דשונה נידון הרדב"ז מנידון דידן, ששם מיירי שיש לו מריבה עמהם, ובזה הטירדה גדולה ואי אפשר להתפלל בכוונה עם אותו ציבור שיש לו מריבה עמהם. אבל בסתם אדם שקשה לו הריכוז עם הציבור, אין לו להתבטל בשל כך מתפילה ציבור שחיובה מדרבנן, והיא מתקבלת יותר, וגם לא ברור שאם יתפלל ביחידות יכוין, ובנוסף לכך מפסיד אמנים וקדושה, ולכן אין להקל בזה. ומכל מקום אם עושה כן באקראי, יש לו על מה לסמוך. ע"ש. ועיין בשו"ת קב זהב (סימן א).

ולך נא ראה להרב פלא יועץ בספרו בית תפילה שכתב, שמאחר שבדור יתום זה כמעט שהוא מן הנמנע לכוין בכל התפילה אפילו למי שתורתו אומנותו ועוסק ביראת ה' כל היום, וכל שכן לשאר עמי הארץ, שאנחנו כשכורים ולא מיין אין לנו על מה להשען אלא על תפילת הציבור, שכבר הבטיחו הן אל כביר ולא ימאס, הנה כי כן ראוי לו לאדם למסור נפשו להתפלל בציבור כל זמן שהוא בחבר עיר ולא יעבור. והביאו בספר ילקוט יוסף (סימן צ עמוד רמו), והוסיף בשם הגאון רבי אהרן מקרלין שאמר: אצלי ברור, שתפילה בציבור יכולה לעזור לאדם בכל דבר כמו צדיק הדור. ע"כ.

אופנים להקל להתפלל ביחיד

ועל כל פנים ראה ראיתי בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן עד) שנשאל מאדם אחד שרוצה להתפלל במתינות ובהתלהבות ובהשתפכות הנפש, האם מותר לו להתפלל בביתו ולאחר מכן ללכת לשמוע קדיש וקדושה וברכו בבית הכנסת.

והביא שם מעשה מרב גדול וחסיד אחד, שבקהילה שלו היו מתפללים קצת במהירות ובלחש, והוא היה רגיל להתפלל בהתלהבות ובקולות ובחמימות, ובעיני הבעלי בתים שבבית הכנסת היה נראה כדבר זר ולא יכל להמשיך לעשות כן בפניהם, והיה בא כל יום לבית הכנסת לפני התפילה ושומע קדיש ברכו וקדושה, ואחר כך חזר לביתו והתחיל להתפלל בהתלהבות ובקולות כהרגלו. ע"ש.

ובשו"ת שמש ומגן (חלק ב סימן א) כתב, שרב זקן שיושב ולומד כל היום בביתו, וקשה לו ללכת לבית הכנסת כדי להתפלל בציבור, וגם קשה לו להתפלל עם הציבור משום שממהרים בתפילה, ובביתו מכוון יותר בתפילה, יש להקל לו להתפלל בביתו משום שלדעת רבים מגדולי הפוסקים מותר להתפלל במקום שלומד ביחידות, ולכן במקום צורך כזה יש לסמוך על דבריהם. ע"ש.

וכן מבואר בשו"ת מנחת יצחק (ליקוטים סימן ח), והביא שם מדברי המאירי בברכות (דף כז.) שכתב בזה הלשון: ומכל מקום עכשיו נהגו קצת חכמים להקדים תפילתם לתפילת הציבור בשבתות וימים טובים, מפני שרוב ההמון מטרידם, ואין יכולים לכוון, ואחר כונת הלב הן הן הדברים. ע"כ.

וראה בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק ה סימן ו) שנשאל, האם עדיף לילדים הלומדים בישיבה, להתפלל בבית הכנסת עם בעלי בתים שמתפללים בחיפזון, או להתפלל בכיתה כראוי, אך בלי מנין. והשיב, שעדיף שיתפללו ביחיד במקום שלומדים, ולא יניחום להתפלל עם בעלי בתים במרוצה, מפני שעל ידי כך יתחנכו להתפלל שלא כראוי.

להפסיד תפילה בציבור לצורך לימוד לרבים

דרך אגב ראיתי לגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א בקובץ אורייתא חלק כ' (עמוד רלו) שנשאל, האם שייך באקראי להפסיד תפילה בציבור בשביל ללמד דף היומי לציבור.

והביא דברי המשנה ברורה (סימן צ' ס"ק נו) שכתב, שכל שכן שמי שלומד תורה ברבים עם תלמידים, שאין לו לבטל מלימודו כדי לילך לבית הכנסת. וכתב שם הרמ"א; ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן לבטל תפילה בציבור בשביל לימודו, כדי שלא ילמדו עמי הארץ ממנו, ויתבטלו מבית הכנסת. ולכן באקראי מותר למגיד שיעור להתבטל מתפילה בציבור כדי ללמד תורה ברבים. וראה בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן מז).

האם מותר למורה להתפלל ביחידות עם תלמידיו

בשו"ת שער עזרא (בצרי חלק ב סימן י) נשאל ממורה המלמד בתלמוד תורה, והתלמידים מתפללים שחרית בתלמוד תורה, ויש צורך להשגיח עליהם בשעת התפילה, ואותם תלמידים עדיין לא הגיעו לגיל מצוות, האם מותר למורה להתפלל עם התלמידים ללא מנין, או לא.

והשיב, שבודאי שלכתחילה יש למורה לעשות את כל ההשתדלות להשיג מנין, או להתפלל מוקדם במנין ולבוא לאחר מכן לתלמוד תורה כדי להשגיח על התלמידים. אבל באופן שאין אפשרות לעשות זאת, אזי בימי שני וחמישי יתפלל המחנך בבית הכנסת, ובשאר הימים יתפלל עם תלמידיו ללא מנין, כדי לחנכם כראוי.

שכרו נהג מונית שישלים מנין מי חייב להשתתף בתשלום

מעשה בבית הכנסת אחת המונה 12 אנשים, שמשתדלים תמיד לבא לבית הכנסת להתפלל במנין, והנה קרה מקרה שהיו בבית הכנסת רק תשעה אנשים. תפס הגבאי יוזמה, ויצא לכביש הראשי ועצר מונית, ואמר לנהג: הפעל את המונה ובוא לבית הכנסת להשלים המנין, ונשלם לך בגמר תפילת מנחה ומעריב כפי שיקבע המונה.

הנהג הסכים, והתפלל בבית הכנסת תפילת מנחה, הקשיב לשיעור המשניות, והתפלל גם ערבית. בגמר התפילה הראה המונה מאה שקל, על מי מוטל לשאת בהוצאה זו, האם על הציבור או על הגבאי.

תשובה לכך השיב בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד נ), דהנה כתב הרמ"א בשלחן ערוך (סו"ס נה), שבמקום שאין מנין תמיד בבית הכנסת, כופים זה את זה בקנסות שיבואו תמיד מנין לבית הכנסת, כדי שלא יתבטל התמיד. ולפי זה יש לומר שאותו אדם שבגללו לא היה מנין, חייב לשלם את דמי הנהג שהשלים את חסרונו, ובזה יהיה לו קצת כפרה על שלא בא להתפלל בציבור. [אומנם אם אותו שלא בא לבית הכנסת היה אנוס, יתחלקו כל התשעה בתשלום המונית].

3. כתב כף החיים (סימן נז אות ג) בשם מדרש רות על הפסוק "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאדם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא", שהנשמה אינה נכנסת להתיישב בגוף האדם עד שיברך "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", והיא ממתנת באפו עד "ברכו", ואם אינו זוכה לומר "ברכו", הולכת לה הנשמה ונשאר הגוף לבמה, כמו שאמרו חז"ל אל תקרי בַמֶּה אלא במַה.

ולכן צריך לחזר אחר עשרה כדי שיאמר "וברכו", ויענה אחריהם להשלמת נפשו. ולכן יש באמירת ברכו חמשה תיבות [ברוך ה' המבורך לעולם ועד], כנגד נפש רוח נשמה חיה יחידה. ע"כ.

ובספר במחיצת רבינו יעקב קמנצקי (עמוד מט) כתוב, שכאשר לימד רבינו שיעור הלכה ב"משנה ברורה" ברבים, והזכיר את ההלכה שהנשמה עוזבת את הגוף בזמן השינה וחוזרת בבוקר, הוסיף רבינו ואמר: אם רוצים אתם לדעת מתי בדיוק בבוקר חוזרת הנשמה, זהו כאשר אומרים 'ברכו'.

כאשר הבחין רבינו שהשומעים משתאים ומתפלאים על דבריו, אמר: אני רואה שאתם מביטים עלי בתמיהה, האם אתם לא מרגישים אחרת לפני ברכו כמו אחרי ברכו? אתם לא מרגישים שהרווחתם משהו ושנתוסף לכם איזה דבר?!

אולי אתם לא מרגישים את זה, אבל המציאות היא כן, שהנשמה חוזרת לגמרי באמירת ברכו, כמו שכתוב בספרים. ואכן אירע פעם ואיחר רבינו לתפילת מעריב של חול והפסיד אמירת ברכו, ולאחר התפילה התבטא רבינו לזה שהביא אותו - "היום אנחנו חסרים חתיכת נשמה"!

כתב בספר נגיד ומצוה (דף ד:), שצריך כל אדם להשלים מדת צדי"ק בכל יום, שהוא ראשי תיבות של: צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות. ומי שמתפלל ביחיד, כיצד ישלים מדה זו.

אמירת "ברכו" ביחיד כשלא התפלל במנין

בספר בן איש חי בפרשת ויגש (אות יח) כתב: כשמתפלל ביחיד, יאמר ברייתא זו אחר ישתבח: אמר רבי עקיבא, חיה אחת עומדת ברקיע, ושמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, וכשהיא אומרת ברכו את ה' המבורך, כל גדודי מעלה עונים ואומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ובספרי מקבציאל העלתי שאין להפסיק באגדה זו בין ישתבח ליוצר אפילו במקום אונס גדול, אלא יאמרנה קודם עלינו לשבח. וכן יאמר בתחילת תפלת ערבית קודם שיתחיל בברכה. ע"כ.

והניף ידו שנית בפרשת וירא (ש"ב אות ג) ) וכתב: בקדיש וברכו של ערב שבת, מקבלים תוספת הרוח, וכשאומרים ופרוס עלינו סוכת שלום מקבלים תוספת הנשמה. ואם לא יתפלל בצבור ואינו שומע ברכו, הוא מפסיד קבלת תוספת הרוח. ולכן טוב שהיחיד יאמר ברייתא זו: אמר רבי עקיבא, חיה אחת עומדת באמצע הרקיע וכו'. ואף על פי שאין זה מועיל במקום ברכו ממש לענין התוספת רוח, מכל מקום מועיל קצת. עכ"ד.

ומרן שליט"א בספר הליכות עולם (ח"ג עמוד ע) כתב, שמשמע שבאומרו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", אומר שם שמים כקריאתו, שאם אומר 'השם', לא מועיל לו כלום באמירת ברייתא זו. ואם כן נראה שאין ראוי לעשות כן, משום שיש בזה חשש הזכרת השם לבטלה, מכיון שאין שם עשרה אנשים.

ויש לדמות זאת למה שכתב מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' רטו ס"ק ד), שאם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה בש"ס, אין להזכירה בדרך לימודו, אלא יאמר 'השם', ושכן מנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי. ע"כ. ואם כן, גם כשאומר זאת בתוך הברייתא, ואומר שם שמים כקריאתו, יש לחוש לאיסור הזכרת ה' לבטלה. ועיין בספר זכר נתן (דף נד.) שכתב על הברייתא הנ"ל שאין לאומרה. הילכך שב ואל תעשה עדיף. ע"כ.

וסיוע לדבריו מצינו בספר טהרת המים (יז:), שהביא דברי הברכי יוסף הנזכר לעיל, וכתב להעיר עליו שדבריו נסתרים ממה שכתב בספרו צפורן שמיר (סימן ב אות כו), שמי שמתפלל ביחיד, יאמר ברייתא דרבי עקיבא (הנ"ל) כדי שיאמר "ברכו". ומפשט דבריו נראה, שכאשר מתפלל ביחיד יאמר ברייתא זו עם האזכרות של שם ה', שאם לא כן מה הועיל לו לומר ברייתא זו אם לא אמר ברוך ה' המבורך באזכרה ממש כפי שאומרים בציבור.

ואם כן קשה, שהרי הוא עצמו כתב בברכי יוסף שכל אזכרת ה' שאינה באה מתוך פסוק, אין להזכירה, והרי ברייתא זו אין בה פסוק, שהרי ברכו את ה' המבורך וכו' אינו פסוק, והרי זה כמטבע ברכה ואסור להזכיר שם ה'. וכן נראה עיקר. עכת"ד.

ברם אחר הקידה לפני הדר גאונם של הני אשלי רברבי, נראה ליישב דברי מרן החיד"א שלא יסתרו ההדדי, דהנה כל דבריהם נובעים מחמת שהבינו שאמירת 'ברכו' היא נוסח ברכה, ולכן אין לאומרה תוך כדי לימוד בברייתא של רבי עקיבא הנזכר לעיל.

אולם טוב עין יראה לגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סימן סח) שנשאל מכהן שעולה במקום לוי, האם יאמר ברכו שנית, [שהאליה רבה כתב שאין לומר ברכו שנית]. והשיב, שאין לשנות מן המנהג, ומה קפידא הוי לומר ברכו אפילו בחינם, הרי אינו ברכה רק שבח בעלמא, לכך ודאי יאמר ברכו שנית כפי המנהג. ע"כ.

וכן בקודש חזיתי בשו"ת שער שלמה (סימן עה) שדן האם אמירת "ברכו" נחשבת לברכה או לא. והעלה, שאין אמירת ברכו נחשבת ברכה, שהרי קיימא לן שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, ו"ברכו" אין בה מלכות. ע"ש. וראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ב סימן נ).

אתה הראת לדעת, שאמירת ברכו אינה בכלל מטבע של ברכה, ולכן אין איסור להזכירה תוך כדי לימוד, ויש לדמות זאת למה שרגילים העולם לומר שירות ותשבחות לה' יתברך בהזכרת שם ה', כגון פיוט "יודוך רעיוני ה' רועי" וכיוצא בזה, וכפי שכתב בשו"ת ידבר פי (עמוד קי) שמצינו לחכמי וגאוני ישראל שתיקנו לומר שירים עם הזכרת שם שמים, כגון רבי יהודה הלוי, והאבן עזרא ועוד, ואין פוצה פה ומצפצף, וכבר כתב בחכמת שלמה בגליון השולחן ערוך (סימן ריד ס"ד) שדרך שירה להזכיר שם השם יותר מאם מברך ברכה שאינה צריכה, שבברכה שאינה צריכה הרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, מה שאין כן שמזכיר שם ה' בדרך הודאה ושירה לבוחר בשירי זמרה.

ולפי זה לא יסתרו דברי מרן החיד"א ההדדי, שלגבי אמירת נוסח הברכות המוזכר בתלמוד, שפיר סבירא ליה שאין להזכיר שם ה' ככתבו, אלא יש לומר "השם", כדי שלא יהיה ברכה שאינה צריכה. אבל לגבי אמירת ברייתא דרבי עקיבא שהיא שבח ותהילה לאל גדול ונורא, יש להקל להזכיר שם השם, וכפי שכתבו הרב חסד לאלפים (סימן נז אות ב), והרב בן איש חי ועוד.

ומה שכתב מרן שליט"א בשם ספר זכר נתן שכתב שאין לומר ברייתא דרבי עקיבא, הנה לפניך לשונו של הרב זכר נתן: כשמתפלל יחידי, צריך לומר ברייתות במקום ברכו, ומפני אריכות הברייתות, חושש אני להפסקה, על כן בחרתי בברייתא אחת לבד מספר היכלות, לומר אותה במקום ברכו כשמתפלל ביחיד, והיא זו: אמר ר' עקיבא וכו' עד שמגיע לברכו וכו' ואומרת ברכו את ה' המבורך, וכל גדודי מעלה עונים ואומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד. ועיין בשו"ת קרבן אשה (סימן ח) והדין עמו ולית דין צריך בשש. ע"כ.

הרי לפניך שאדרבה דעתו של הרב זכר נתן לאמץ את אמירת הברייתא למי שמתפלל ביחידות, ועוד חיזק מה שכתב בשו"ת קרבן אשה, שנשאל על ברייתא זו האם יאמרנה בין ישתבח ליוצר ולא הוי הפסק, או לא. והשיב, שיכול לאומרה, וראיה לזה ממה שפסק מרן בשלחן ערוך (סי' נד) שמותר להפסיק לצרכי צבור, ואם כן למה יגרע מלומר ברייתא זו שאינה אלא שבח לה' יתברך, ושכן העידו על מהר"ם גלאנטי זלה"ה בהיותו פה עירנו ארם צובה שכשהיה מתפלל ביחיד היה אומר ברייתא זו בין ישתבח ליוצר. ע"כ.

והן אמת שלדינא אין לומר ברייתא זו בין ישתבח ליוצר, כפי שכתב להוכיח בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן ד), מכל מקום שפיר יש לאומרה לפני התפילה או לאחריה. וכן כתב בשו"ת חמדת יוסף (חלק ד סימן כט). ועיין בשו"ת ויען דוד (חלק ד סימן כב).

ושוב ראיתי לידידי הרה"ג אלמוג לוי נר"ו בשו"ת אבני לוי (סימן י) שכתב גם כן להקל בנידון דידן, והביא דברי האלף לך שלמה הנזכר לעיל, שנלמד מדבריו שאמירת ברכו אינה ברכה כלל אלא רק שבח בעלמא, ולכן המתפלל יחיד ואומר ברייתא דרבי עקיבא בשביל שיחשב לו כעונה "ברכו", יש להזכיר בברייתא זו שם ה' ממש ואין לחוש בזה להזכרת שם שמים לבטלה. ע"ש.

לסיכום: מי שנאנס ולא הספיק להתפלל במנין, יאמר לפני או אחרי התפילה: אמר רבי עקיבא, חיה אחת עומדת ברקיע, ושמה ישראל, וחקוק על מצחה ישראל, וכשהיא אומרת ברכו את ה' המבורך, כל גדודי מעלה עונים ואומרים ברוך ה' המבורך לעולם ועד. והמיקל להזכיר שם שמים כקריאתו, אין למחות בו על כך.

ב. אדם שעובד במקום ששעות העבודה הם בזמן תפילת מנחה, ובעל הבית שלו אינו מרשה לו להתפלל במנין באמצע העבודה, ואם ילך להתפלל במנין עלול בעל הבית לפטר אותו מהעבודה ויגרם לו מכך הפסד, רשאי להתפלל ביחידות במקום עבודתו.

אומנם אם על ידי כך שיתפלל בציבור לא יגרם לו הפסק ממון אלא יהיה לו רק מניעת רווח, אין לו להפסיד תפילה בציבור בשביל כך, וה' יתברך ידאג לספק לו את רווחיו ממקום אחר.4

לבטל תפילה בציבור כשיש הפסד ממון

4. בשו"ת יד אליהו מלובלין (סימן ז) נשאל, האם מחויב אדם להשתדל להתפלל עם הציבור אף באופן שיבוא לידי הפסד ממון, וכתב שבמקום הפסד ממון אינו מחוייב להתפלל עם הציבור, ואף שמצינו במסכת ברכות (מז:) שרבי אליעזר שחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה, ומשמע שצריך להפסיד את ממונו לצורך תפילה בציבור, כל זה אינו מן הדין אלא ממדת חסידות, ואינו מחוייב לעשות כן. ע"ש. וכן כתב בשו"ת נטעי בחורים (סימן כד).

וגם הלום ראיתי בשו"ת אבני יעקב (סימן מ) שהביא גם כן דברי הרב יד אליהו שאין חובה להפסיד ממון כדי להתפלל עם הציבור. והוסיף להביא בשם המהרי"ל שכתב בפירוש, שאין חיוב להתפלל בציבור, וזה לשונו: להתפלל בעשרה אינה כל כך מצוה, דיכול לכוין תפילתו בביתו, וכן הסכימו בשו"ת חות יאיר (סימן קטו), ובשו"ת מהר"ם מינץ (סימן יא). ע"ש. ועיין במשנה ברורה (סימן צ ס"ק כט).

וראה עוד בשו"ת אוצר חיים (ס"ס י) שהביא דברי השלחן ערוך (סימן שא) שכתב: ההולך לדבר מצוה מותר לעבור בשבת במים, וכן ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה. וכתב שם המגן אברהם (ס"ק ח), שההולך לשמור פירותיו נחשב למצוה, משום ששמירת ממונו נמי קצת מצוה הוא, ולכן הותרה ההליכה. ע"כ.

ולפי זה לכאורה יש לומר, שמאחר ששמירת ממונו שלא יבוא לידי הפסק נחשב קצת למצוה, אם כן, העוסק במצוה זו, פטור ממצות תפילה בציבור. ועיין בשו"ת פאר עץ חיים (דף מ.), ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ז סימן ו), ובשו"ת שרגא המאיר (חלק ז סימן לג).

האם מותר להתפלל על חשבון זמן העבודה

דרך אגב, ראה בשו"ת מים חיים הלוי (חלק ג סימן ג) שנשאל, האם רשאים פועלים להתפלל תפילת מנחה על חשבון זמן המעביד. והשיב, שהן אמת שמבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן קי), שכיום אין דרך להקפיד על כך שהפועלים מתפללים בזמן עבודתם ומסתמא על דעת כן משכירים אותם.

אבל יצויין שמדובר שם בפועלים שעובדים במשך כל שעות היום, מהנץ החמה עד צאת הכוכבים, ולכן זכותם של פועלים להתפלל בזמן העבודה לפי התנאים שנתבארו בשלחן ערוך. אבל כאשר עבודת הפועלים מתחילה או מסתיימת שלא בשעות התפילה, אזי אין המעביד חייב לותר מזמן העבודה לצורך התפילה, ויש להסדיר הדבר בהסכמה הדדית עם המעסיק. ע"כ.

אומנם בספר עריכת השלחן להגר"ש קורח שליט"א (ח"א עמוד רפט) כתב, שמכיון שבזמן הזה אין רגילות להקפיד על כך, לכן אין בעל הבית יכול לומר שהוא מקפיד ויש כאן גזל, כי בטלה דעתו אצל כל אדם, וגם מכיון שהמנהג שלא להקפיד, הרי זה כאילו היה תנאי מראש שזמן התפילה לא משועבד לבעל הבית. ע"ש.

ג. יש לאדם להתפלל בבית הכנסת שיש שם חברה טובה, ובפרט מי שהוא בעל תשובה, יש לו להקפיד על מקום תפילה שאין שם חברים מהעבר העלולים לשוחח עימו בבית הכנסת ולהפריע לו בשעת התפילה.5

5. פשוט. ובספר דברי שלום (ח"ב עמוד קלט) כתב בשם הרש"ש: כלל גדול הוא השכן בבית הכנסת, כי שכנים לאדם מונעים את האדם מלכוון ומלהתפלל, ועל זה נאמר: "אוי לרשע ואוי לשכנו".

וכתב בשו"ת פאר עץ חיים (דף מ.), שמי שמקומו בבית הכנסת ליד אנשים שאינם מהוגנים, והוא נכשל עימהם בדברים בטלים בבית הכנסת, ואין דעתו נוחה בזה, יכול להתפלל ביחיד, משום שתפילה בציבור היא הכשר מצוה, והכשר מצוה נדחה מפני צורך קצת. ע"ש.

וכבר כתב מרן השולחן ערוך (סימן צח סעיף ב), שלא יתפלל האדם במקום שיש דבר שמבטל כוונתו. ואף שסיים שם שעכשיו אין אנו נזהרים בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה. מכל מקום כתב שם המשנה ברורה (ס"ק ז) בשם הלבוש, שמה שאפשר לעשות עושים.

וראה בשו"ת דברי יואל (סימן ח) שכתב, שעדיף לאדם להתפלל בביתו ביחידות מאשר להתפלל בבית הכנסת שהמתפללים מחללים שבת בפרהסיא. ע"ש. וכן הוא בשו"ת משנת בנימין (סימן ח). וראה בספר וילקט יוסף (מונקטש סימן עט), ובשו"ת מחנה יהודה (קצין דף מב), ובשו"ת שערי צדק (סימן מ).

עמידה הראויה בתפילה

ד. אדם שעומד להתפלל תפילת שמונה עשרה (עמידה), יש לו לעמוד באימה וביראת כבוד כמי שעומד לפני מלך.6

אומנם מי שהתחיל להתפלל תפילת שמונה עשרה בעל פה, ובאמצע התפילה התבלבל ואינו יודע את המשך התפילה, מותר לו להפסיק וללכת לספריה כדי לקחת סידור ולהמשיך בתפילתו.

וכן מי שבאמצע תפילת שמונה עשרה מסתפק באיזו הלכה, כגון ששכח לומר "יעלה ויבוא" וכיוצא בזה, ואינו יודע כיצד עליו לנהוג, רשאי להפסיק באמצע התפילה כדי ללכת לספריה לפתוח ספר ולבדוק את ההלכה באותו ענין שהסתפק בו.7

6. כמבואר ברש"י במסכת ברכות (דף כה.) שלתפילה צריך האדם להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה. וראה בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד קסה) שכתב בשם הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל, שאם לא כיון בכל תפילת שמונה עשרה שהוא כעומד לפני מלך, לא יצא ידי חובתו.

להפסיק באמצע תפילה כדי לברר הלכה

7. הנה מרן בשלחן ערוך (סימן קד סעיף א) כתב, שלא יפסיק האדם בתפילתו. וכתב המשנה ברורה (ס"ק ב) בשם החיי אדם, שהעומד בתפילה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל, כגון ששכח איזה דבר בתפילה, מותר לילך ממקומו למקום מיוחד, ולעיין שם בספר. ואם מותר לשאול הדין צריך עיון, ונראה לי שמותר. ע"כ.

ובשו"ת הלל אומר (סימן מד) נשאל אודות מי שנתבלבל באמצע תפילת העמידה, ובשום אופן אינו יכול להיזכר בעל פה מה המשך התפילה, האם רשאי לעקור רגליו כדי לקחת סידור שנמצא בריחוק ד' אמות ולא יותר, או שנחשב להפסק. והביא דברי הרמ"א (שם) שהתיר בזה, וכן דברי החיי אדם הנ"ל. ע"ש. ולא ידעתי מדוע כתב שדווקא אם הסידור נמצא בריחוק ד' אמות ולא יותר מותר ללכת לקחתו, דמשמע שאם הוא נמצא במקום מרוחק יותר מד' אמות אסור, וזה מנין לו.

ואתה תחזה למרן הראש"ל שליט"א בספרו ילקוט יוסף חלק א (עמוד קעז) שהסכים לסמוך על דברי החיי אדם הנזכר לעיל, שמותר לעקור רגליו באופן שאין לו אפשרות אחרת לבדוק את הדין [ולא חילק בין אם הספר נמצא רחוק מד' אמות או לא]. אולם מה שכתב החיי אדם להתיר לשאול את הדין מתלמיד חכם, אין זה מחוור להלכה, ואין להקל בזה. ע"ש.

ומצאתי תנא דמסייע ליה בשו"ת פני מבין (סימן לו), שהביא דברי החיי אדם שהתיר לשאול את החכם שאלה באמצע התפילה, וכתב דלכאורה דבריו צודקים, שהרי אם לא ישאל, יתכן שכל ברכותיו שמברך מכאן ואילך הם ברכות לבטלה.

אולם יש לדחות ולומר שאין לו להפסיק כדי לשאול את החכם, ובאופן שיש לו ספק, יעשה תנאי, שאם הברכות שמברך מכן ואילך אינן צריכות, אזי תפילתו תפילת נדבה. ואם הן חובה, אזי תפילתו תפילת חובה ויפה עשה שלא הפסיק, ובכהאי גוונא יש לסמוך על הרשב"א שסובר שגם באמצע התפילה יכול להתפלל בתורת נדבה. ע"ש. וכן כתב בשו"ת מרפא לנפש (סימן ל), ועיין בשו"ת חיים וחסד (מוסאפיה סימן ב).

וראה בספר מקור נאמן (עמוד מד) שכתב, שאם באמצע תפילת העמידה עלה בדעתו שאלה בהלכה, ורצונו לכתוב את השאלה כדי שיעזור לו הדבר להמשיך בתפילה, אסור לו לעשות כן, שהרי לא היה מעיז לעשות כן בפני מלך בשר ודם. ועיין בשו"ת אז נדברו (ח"ו סימן מה), ובספר אמרי אופיר (עמוד 142).

חולה סכרת שצריך לאכול סוכר בתפילת העמידה

דרך אגב, בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד קנ) עמד בשאלה אודות חולה סכרת שקיבל התקף באמצע תפילת שמונה עשרה, ונזקק מטעם הסכנה לאכול קובית סוכר, האם יברך ברכת הנהנין על אכילה זו, או שמא יאכלנו בלי ברכה מאחר והוא באמצע התפילה.

והביא שדן בזה בספר שבילי הרפואה (עמוד סג) וכתב, שכמו שאין להפסיק באמצע שמונה עשרה כדי לקיים מצות עניית קדיש וקדושה, כמו כן אסור להפסיק כדי לברך ברכת הנהנין, ואף אם נאמר שהאוכל ללא ברכה עובר איסור, מכל מקום אין היתר להפסיק בדיבור באמצע התפילה כדי למנוע איסור.

ועל כל פנים, יעץ שם הרב חשוקי חמד שליט"א, להרהר את הברכה בלבו, וכמו שכתב בכיוצא בזה הטורי זהב (סימן סב ס"ק א), שמי שצמא בלילה על מטתו, ואי אפשר לו לקום וליטול את ידיו, יהרהר את הברכה על המשקה בלבו וישתה. והוא הדין בנידון דידן שהוא אנוס. ע"כ. ועיין בשו"ת אבני ישפה (ח"ג סימן סא).

ה. ישנם בעלי תשובה, שמתלהבים בתפילתם, ועושים כל מיני תנועות משונות באמצע תפילת העמידה, כגון שמרימים את ידיהם כלפי מעלה בצורה של אגרוף, ומנענעים את הידים כאילו מאיימים על מישהו ורוצים לתת לו אגרוף.

וכן ישנם שעושים כל מיני פרצופים ועיוותים שונים בפנים בשעת התפילה, ויש להזהירם שלא יעשו כן, אלא צריכים לעמוד באימה וביראה לפני ה' יתברך.

וכמו כן, גם אותם שנוהגים להתנועע בשעת התפילה, לא יתנענעו בתנועות גדולות וחזקות, אלא בנחת, ויחשבו בדעתם כאילו הם עומדים לפני המלך.8

להתנועע בתפילת העמידה

8. הנה עצם הדבר אם מותר להתנועע בתפילה או לא, שנוי במחלוקת, שיש אומרים שאין להתנועע אלא צריך לעמוד ביראת כבוד ללא תנועה כעומד לפני המלך. ויש אומרים שנהגו להתנועע בתפילה, כפי שנאמר "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך", וכתב על זה המגן אברהם (סימן מח ס"ק ד), דעביד כמר עביד, ודעביד כמר עביד, ובלבד שיכוון בתפילתו.

וראה נא בספר כף החיים (שם ס"ק ז) שכתב, שנהגו המדקדקים להתנועע, אבל בתפילת העמידה אין להתנענע. וכתב בשם הזוהר הקדוש, שהנענוע בשעה שלומד תורה הוא טוב, אבל לא בשעת התפילה שהיא בקשת רחמים. על כן יש להיזהר בשעת תפילת שמונה עשרה שלא להתנועע.

וכתב עוד בשם המקובל רבי עזריה מפאנו, דמסתברא שלא אמרו "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" אלא בפסוקי דזמרה ודומיהן. ומהר"י סרוק כתב, שלא יתנועע בתפילה, אלא רק שפתיו יהיו נעות. והגם שהמנענע יש לו על מה לסמוך, מכל מקום טוב הדבר להנהיג עצמו שלא להתנועע בתפילה שהוא כעומד לפני המלך. וכתב הרב החיד"א במחזיק ברכה (שם אות ו) שאפילו המתנועע, יעשה זאת בנחת ולא בתנועות גדולות וקולות משונים, וידע שעומד לפני מלך הכבוד. כיעו"ש.

והן עתה ראיתי בשו"ת יצחק ירנן (ח"ז עמוד סז) שכתב, שמנהג הספרדים בכל העולם שלא להתנועע כלל בתפלת שמונה עשרה, והכי חזינן לרבנן קשישאי בארעא קדישא, ועיקר מנהגנו מיוסד על פי מסקנת מרן החיד"א בספריו הקדושים שכתב בשם הרמ"ע בספרו אם כל חי (חלק א סימן לג). וטעם הדבר משום דכתיב אצל חנה: "רק שפתיה נעות", ומסתברא לן דאתא למעוטי נענוע הגוף.

ומה שאמרו "כל עצמותי תאמרנה" היינו דווקא בפסוקי דזמרה ודומיהם. וכן כתיב בחיות הקדש "בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן", אלמא דבתפילה צריך להשבית הכנפיים. וכבר כתב בספר זכרון יוסף: גם לזאת יחרד לבבי, חם לבי בקרבי בראותי עדת חסידים ופרושים אשר בתפילתם מצפצפים ומהגים, יתנו קולי קולות משונים וכו'.

וסיים הרב יצחק ירנן, שהנכון הוא שלא לנענע כל גופו בשעת תפילת העמידה, ואם מתנועע מעט או מניע ראשו מעט לפנים ולאחור או לצדדים, אין לחשוש, ומי שמתנועע יותר מדאי, כדאי שיעשה זאת רק במקום שמכירים אותו שהוא חסיד, ועדיף למנוע זאת בציבור, ואם עושה כן ביחיד, לית לן ביה. וראה עוד בספר מקורי מנהגים (סימן ב).

וכעט ראיתי בשו"ת מגיד חדשות (ח"ט עמוד צז) שכתב, שהחותם של בית בוסתנאי היה צורת זבוב, זכר למה שבפעם הראשונה שנכנס בוסתנאי לפני מלך פרס, ועמד לפניו קודם שנתן לו רשות לישב, בא זבוב על פניו והיה עוקץ אותו, עד שיצא דם ממנו והיה שותת, והוא לא הרים ידו כדי לגרשו מפניו, מפני אימת המלכות, ונתפלא המלך על רוב הכבוד שנהג בו, ונתן לו רשות לגרש את הזבוב, וחיבבו המלך מאד. ועל שם אותה סיבה, נהגו לעשות חותמיהם בציור זבוב, כדי לפרסם הדבר ההוא. ואם כן, כל שכן וקל וחומר שיש לנהוג כן כלפי מלכו של עולם. ע"ש.

ועל כן יש לומר, שאף על פי שאותם המתנענעים בתפילה רשאים להמשיך במנהגם, מכל מקום כל זה דוקא בניענועים שאין בהם זילזול כלפי שמיא, אבל כשעושה כל מיני פרצופים ותנועות שונות ומשונות, אין מי שמיקל בזה, וכבר העיר על כך מרן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (שם), וכן העיר המשנה ברורה (שם ס"ק ה).

מחיאת כפים בתפילה

וכמו כן ישנם חסידים שרגילים למחוא כפים באמצע התפילה, והן אמת שיש לכך מקור בספרי החסידות, כפי שתראה בספר ליקוטי מוהר"ן (סימן מד), שעל ידי כך מסלק את האויר הטמא שנמצא בסביבתו, כיעו"ש.

מכל מקום צריך להיזהר שלא לגרום הפרעה ובלבול לאותם אנשים שמתפללים בסביבתו, ואינם רגילים להנהגה זו. וכן כתב לעורר הגאון רבי יוסף בר שלום שליט"א בשו"ת ויצבור יוסף חלק א (סימן י). וראה בשו"ת עולת יצחק (חלק ב סימן מג) שהביא, שהחתם סופר היה עומד בתפילת שמונה עשרה כעמוד ברזל!

מדוע נענוע בתפילה לא נחשב לפגיעה בכבוד שמים

ואסיים במה שכתב בספר מכתב מאליהו (חלק ב עמוד 181): מה שאנו נוהגים להתנענע ולנגן בתפילה כדי לעורר הכונה, הנה לכאורה כשאנו משוים עומדנו בתפילה לעומת עמדנו לפני מלך בשר ודם, האם התנועות והנגונים בתפלתנו לא נחשבות כחילול ופגיעה בכבוד שמים, והרי לפני מלך בשר ודם לא היינו עושים זאת מחמת היראה.

אלא שעומק הענין הוא, שעיקר קידוש השם הוא ההשגה הפנימית הבהירה, וזה עולם עליון יותר, ונדחה מפני זה חילול שבעולם תחתון ממנו, כי במבט עולם העליון ההוא אין זה חילול כלל, כי שם מתחשבים רק עם פנימיות התכלית, וממבט התכלית, כל דבר המביא לקידוש ה' הוא בעצמו קידוש ה'. ומאחר שעל ידי הניענוע והניגון גורמים לכוון במחשבה, הרי זהו כבוד שמים. ע"כ.

ועל כל פנים כבר נתבאר שיש לעורר את הפנימיות בכבוד הראוי כלפי שמיא, ולא בדברים הנראים חלילה כפגיעה וזלזול. וברור.

מדוע רבי משה פינשטיין לא התנועע בתפילה

בספר ומתוק האור (פורים עמוד 417) כתוב, שהגאון רבי משה פינשטין זצ"ל היה נוהג לעמוד בתפילת העמידה ללא נִיעַ, ובלא להזיז איבר. וכששאלוהו מדוע נוהג כן ואינו מקיים את ההלכה של "כל עצמותי תאמרנה"?

השיב הרב: לפני שנים נאסרתי בידי הקומוניסטים, וכאשר הם רצו להתעלל בי, הם ציוו עלי לעמוד במשך שעות בלי לזוז. בלית ברירה עמדתי כך לפניהם בהשפלה איומה, ובעודי עומד שם, החלטתי שהשפלה כזו אני רוצה להרגיש רק בעמדי לפני הקדוש ברוך הוא. רק לפניו אני רוצה לותר על הרצון שלי לזוז מעט! אני רוצה לתת לבורא עולם את מה שאני רוצה ביותר, ולכן אינני מניע אף איבר בשעת התפילה.

הסתכלות כלפי מעלה בתפילה

כתב בספר חסידים (סימן יח) המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה, כדי לקיים שתי מקראות הללו "והיו עיני ולבי שם כל הימים", "נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים". ואותן המגביהים ראשיהם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים, מלעיגים עליהם, וקוראים אותם רישא דחזרי.

ופירש שם המפרש, שרישא דחזרי פירושו "ראשי קוצים", שהקוצים ראשיהם למעלה ועוקצים בני אדם, ויש לומר לשון חזיר שפושט טלפיו לומר שיש בו סימן טהרה, וכן זה שמגביה ראשו לומר שהוא מן הכשרים, ואינו כן. ע"כ. ועיין מה שכתב בזה בספר זכר יהוסף במאמר תהלוכות האגדות (סוף דף יא.).

אנחה אמצע התפילה

בספר התפילה והלכותיה להרה"ג ר' אהרן זכאי שליט"א (עמוד 50 והלאה), כתב להעיר, שאין לעשות קולות משונים באמצע התפילה, כגון שנאנח ואומר "אח" או שאומר "אוי" בקול רם, מפני שמפריע לאחרים באמצע התפילה. ע"ש. ודבריו דברי טעם.

אומנם ראיתי ונתון על לבי לחקור מנין יצא מנהג זה של האנחות אמצע התפילה. ומצאתי בחפישה בשו"ת ים הגדול לגאון ר' יעקב משה טולדנו זצ"ל (סימן מח), שהביא דברי הגמרא בברכות (דף ל"ג) שאין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ופירש רש"י: הכנעה וצער. ומדברי הגמרא משמע, שלמדו זאת מחנה שנאמר עליה "והיא מרת נפש". ומכאן סמך לאשכנזים שמעוררים בכיות ואנחות בתפילה משום שסבירא להו כרש"י, שצריך להתפלל מתוך צער.

אולם הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) כתב, שכובד ראש פירושו 'ישוב הדעת', ומזה סמך למנהג הספרדים שמתפללים בהשקט ונחת כדעת הרמב"ם.

ונראה שאפשר לקרב את דברי רש"י לדעת הרמב"ם, שמה שכתב 'הכנעה וצער' פירושו - יראה ואימה ולא צער ממש. וחנה בכתה על צערה שהיתה עקרה, אבל שאר בני אדם אינם צריכים להיות בצער שהרי מצינו שמצטער פטור מכמה מצוות. ע"ש.

ונראה להוסיף שאף אם נאמר שדעת רש"י שצריך להיות בצער כפשוטו, מכל מקום אין לעשות זאת באופן שמפריע לאחרים, ולכן אותם שצועקים באמצע התפילה 'אוי' וכיוצא בזה, אין להם על מה לסמוך שהרי מצערים בצערם את שאר המתפללים שנגרם להם בלבול והיסח הדעת בתפילה.

ו. העומד להתפלל תפילת העמידה, יש לו להתלבש בכבוד הראוי למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ולכן לכתחילה יש ללבוש בגדים ארוכים ומכובדים.

אומנם בעל תשובה שעדיין הולך עם גופיה קצרה ומכנסיים קצרות, והגיע לבית הכנסת כדי להתפלל, אין להעיר לו על כך, אלא רשאי להתפלל עם גופיה ומכנס קצר.9

9. במשנה במגילה (כד:) שנינו: פוחח [שזרועותיו וכתפיו מגולות, כפירוש הרי"ף והרמב"ם] פורס על שמע, אבל אינו עובר לפני התיבה. ופירש רש"י, שרשאי לומר קדיש וקדושה שמחוייב בהם. ע"כ. ולפי זה אפשר להקל להתפלל תפילת העמידה עם גופיה קצרה, ורק לשרת כשליח ציבור אסור.

וכן ראיתי בשו"ת הלל אומר (סימן כט) שנשאל האם למחות ביד הנוהגים לבוא לבית הכנסת עם חולצה ומכנסים קצרים, והשיב שמאחר והאקלים בארץ קשה ואי אפשר לחייב את האנשים ללבוש בגדים ארוכים ולהזיע בתפילתם, ודרכם ללכת בלבושים אלו גם במקומות מכובדים, כגון במשרדים וכיוצא בזה, לכן אין למחות ביד הנוהגים להקל בזה, וחלילה לגרשם מבית הכנסת בגלל הלבוש, מפני שזוהי גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה. ע"כ.

ואף שראיתי בשו"ת רבבות אפרים (חלק ב סימן ג) שכתב שלהתפלל עם שרוולים מקופלים אין זה מהכבוד, וכן הדין לגבי לבישת מכנסים קצרים, והביא סיוע לזה מדברי הרב ישכיל עבדי (ח"ז עמוד שכט). כיעו"ש.

מכל מקום טוב עין יראה בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן ח) שהעיר על דברי הרב ישכיל עבדי, וכתב שכן המנהג פשוט, שבימי הקיץ הלוהטים, הרבה פועלים ופקידים שבשעת מלאכתם אינם יכולים ללבוש חולצות עם שרוולים ארוכים עד לכף היד, הולכים בשרוולים ובמכנסים קצרים לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית, ואין פוצה פה, ובודאי שיש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שיטול ידיו לפני התפילה, ויזהר שלא יגע ברגליו בשעת התפילה. ע"ש.

ועל כל פנים, לאחר שאותם בעלי תשובה יתחזקו ויתעלו בתורה ויראת שמים, בודאי שמן הראוי להם לא לבוא לבית הכנסת בלבוש קצר, אלא יכבדו את בית ה' ואת התפילה ויבואו בלבוש הולם, וראה במסכת ברכות (דף ל:) שרב יהודה היה מקשט עצמו לפני התפילה.

וראה בספר טובך יביעו (ח"א עמ' קסז) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, שאדם שהוא צבעי במקצועו, ובגדיו מלוכלכים מאד, אם היה הולך בבגדים אלה ברחוב יפו בירושלים, מותר לו גם לעמוד כך בתפילה. אבל אם הבגדים כל כך מטונפים שגם ברחוב יפו היה מתבייש ללכת בהם, אסור לו להתפלל בצורה זו, אלא צריך להחליפם. ע"כ. ודון מינה לנידון דידן.

אריכות בתפילה

ז. אמרו חכמינו ז"ל: כל המאריך בתפילתו, מאריכים לו ימיו ושנותיו, ומובטח לו שאין תפילתו חוזרת ריקם.10

אולם, ישנם בעלי תשובה שמרוב התלהבותם בתפילה, מאריכים מאוד בתפילת העמידה, ומשום כך גורמים לזה שעומד לפניהם שאינו יכול לפסוע ג' פסיעות לאחר שסיים להתפלל, וגורמים לו בכך צער ועוגמת נפש.

ועל כן, יש להקפיד לעמוד במקום שלא מפריע לשאר המתפללים, כגון ליד ההיכל וכיוצא בזה, כדי שלא יגרם צער לזולת. [ויש אומרים שמותר לעבור כנגד מי שמתפלל במקום המיועד להילוך הרבים].11

ביאור "המאריך בתפילתו"

10. מסכת ברכות (דף לב: ודף נד:). וכתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קסח), שאם רוצה לדלג פסוקי דזמרה על מנת ללמוד תורה, כבר הלכה יוצאת לכל ישראל, שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, וכל המאריך בתפלתו מאריכים לו ימיו ושנותיו.

וראה בספר ויחי יוסף (סימן ו), שהאריך להוכיח מפי ספרים וסופרים שמה שאמרו בגמרא "כל המאריך בתפילתו", אין פירושו באריכות הזמן, אלא שמרבה להתפלל וחוזר ומתפלל הרבה, ועל זה אמרו חכמינו ז"ל, שבזכות ריבוי התפילה אין תפילתו חוזרת ריקם.

וכן כתב רבינו הסטיפלר בעל הקהילות יעקב זצ"ל בספרו הנפלא חיי עולם (חלק ב עמוד מב): אמר רבי חנינא, כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם, ונראה דהוא הדין המתפלל תפילה קצרה מאד, אלא שהוא מבקש על זה זמן רב בכל יום, הרי הוא בכלל המאריך בתפילתו.

ובמסכת יומא (כט.) אמר רבי אלעזר: למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילה, לומר לך, מה אילה זו כל זמן שמגדלת, קרניה מפצילות, אף צדיקים כל זמן שמרבים בתפילה תפלתן נשמעת.

ובמדרש תהלים (מזמור ד) אמר ר' זעירא, אדם יש לו אוהב, כל זמן שהוא מבקש ממנו צרכיו ושאילותיו הוא שונאו ומרחיקו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, כל זמן שאדם מבקש צרכיו ושאילותיו הוא מחבבו ביותר.

אמר ר' זעירא אדם יש לו בן בית, פעם ראשונה הוא מושיבו על המטה, כשהוא נכנס פעם שניה אצלו מושיבו על הכסא, פעם שלישית על הספסל, ובפעם הרביעית אומר לו: כמה דוחק זה עלי ומטריחני. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, כל מה שישראל דוחקים ובאים למקום תפלתו, שמחה הוא לפניו. ע"כ. וראה עוד בספר אמרי יעקב (עמוד טז).

ובמדרש תהלים (מזמור כז) אמרו על הפסוק: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'", אמר רבי חייא בר אבא, אם התפללת וחזרת והתפללת, תהא מבושר שנשמעה תפלתך, והוא עתיד לעשות בקשתך, מה טעם, קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך, משום וקוה אל ה'.

נמצאנו למדים שאריכות בתפילה אינה מתבטאת בזמן, אלא אפילו אם מתפלל זמן קצר על דבר מסויים אבל חוזר לבקש עליו פעמים רבות, על ידי כך זוכה שתקובל תפילתו ברצון לפני הקדוש ברוך הוא.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה