אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק י שער ההלכות - חלק אבן העזר › פרק שמירת הברית

ואין למו מכשול - חלק י

שער ההלכות - חלק אבן העזר · פרק שמירת הברית

פרק ג' - איסורי עריות

א. עוון השחתת זרע לבטלה, הוא חמור מאוד, ויש אומרים שהוא יותר חמור מאשר להפיל עובר מבטן אמו.1

אומנם בעל תשובה שחטא בעבר באיסור הוצאת זרע לבטלה, וכעת רוצה לתקן את מה שפגם, יתוודה ויתחרט בכל לילה קודם שינתו על חטא חמור זה, ויאמר בפה מלא שמצטער על מה שחטא, ומקבל על עצמו שלא ישוב לחטוא בחטא זה כל ימי חייו.

ובנוסף לכך יש לו להרבות בלימוד התורה, ולשאת אשה בהקדם האפשרי, ולחזק אנשים אחרים בשמירת הברית. וה' יתברך יקבל תשובתו ברחמים, ויסיר עוונו וחטאתו תכופר.1*

חומרת איסור השחתת זרע

1. הנה כבר הארכנו בס"ד בענין איסור זה בספר ואין למו מכשול חלק ה (עמוד ) וכתבנו שם בשם הפוסקים, שאיסור הוציא זרע לבטלה, חמור מכל העבירות שבתורה. ויש אומרים שהמוציא זרע לבטלה, חייב מיתה. והפוגם בבריתו, בא לידי עניות, ולידי מחלות וצרות רבות. רח"ל. ואותם אנשים שמנאפים ביד ומוציאים זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הם עושים, אלא שבנוסף לכך חייבים הם נידוי. וחכמי הטבע מצאו על ידי זכוכית מגדלת, שבטיפת זרע, יש את כל צורת האדם, ולכן המוציאים זרעם לבטלה, כאילו הרגו נפש מישראל, ועליהם נאמר: "ידיכם דמים מלאו".

וראה זה חדש בחידושי המהר"ל מפראג בספר באר הגולה (דף טו:), שההורג אדם, אינו גובר על התחלת ההויה אלא על ההמשך, אבל המשחית זרעו שהוא התחלת הויה, חמור יותר, והוא כמביא מבול לעולם, שבא לעקור ההויה משרשה. ע"ש.

וכן תחזה בשו"ת ארץ צבי פרומר (חלק א דף סה.) שהביא דברי הרב אבני נזר שכתב על דברי המהר"ל שדבריו ברורים כשמש, והביא ראיה לדבריו מתוספות הרא"ש (יבמות יב:), שעיקר איסור השחתת זרע הוא בתחלת חימום, ולא לאחר שכבר יצא מגופו. כיעו"ש.

וראה עוד בשו"ת שאלת יעבץ (ח"א סימן מג) שכתב, דמה שכתב החוות יאיר (סימן לא) ללמוד דין הפלת עובר מדין הוצאת זרע לבטלה, יש לדחות, דשאני הוצאת זרע לבטלה שמערה לאשפה, ומוסיף בכוחות הטומאה, ומכחיש בפמליא של מעלה, כנודע מטעם חכמי האמת בעלי הקבלה. ע"כ. ומבואר שגם הוא סובר שהוצאת זרע לבטלה חמיר טפי מהפלת עובר. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק ד (אבן העזר סימן א). ואכמ"ל.

מעלת לימוד התורה לבעלי תשובה

*1. כן כתב בשו"ת אגרות משה חלק ד (או"ח סימן קטז), וביאר, שעיקר התשובה היא עזיבת החטא, והתעניות והסיגופים אינם מעכבות את התשובה, אלא מסייעות לבעל תשובה לשוב אל ה' יתברך, כמבואר בשו"ת נודע ביהודה (סימן לה), ועל כל פנים ישתדל לצום לפחות בשנה הראשונה של התשובה פעם בחודש וכדומה, כפי מה שמתפשר לו. ע"ש. וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שעד).

אולם מי שקשה לו לצום, אינו חייב לעשות כן, אלא ירבה בלימוד התורה הקדושה, וכפי שכתב מרן פאר הדור בשו"ת יביע אומר חלק א (יורה דעה סימן יד) שאין לתעניות וסיגופים שורש בש"ס. ובמדרש רבה פרשת קדושים (ר"פ כה) אמרו: אם נכשל אדם בעבירה והתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, קורא שני דפים. ואם היה רגיל לשנות פרק אחד, ישנה שני פרקים. ואם אינו רגיל לקרות ולשנות, ילך ויֵעשה פרנס על הציבור וגבאי של צדקה, והוא חי. ע"ש.

וכבר האריך בזה בשו"ת זרע אמת (או"ח סימן פט), שאפילו החוטא בעבירות חמורות, אין לו לשבת בתענית אם גורם לו הדבר לביטול תורה, ודלא כהרב ראשית חכמה שכתב שהחוטא בעריות וכיוצא בזה, צריך לקבל עליו יסורים ותעניות אף על פי שיש בהם ביטול תורה.

ומי יתן והיה לבב כל חכמי דורנו שלא להטריח על בעלי תשובה יותר מדאי בסיגופים ובתעניות, אשר לרגלי החולשה האיומה כשל כח הסבל, ולא יוכלו להמלט מחולאים וסכנות חס ושלום, ויש לחוש שמא ימנעו ולא יעשו תשובה. והלא עיקר התשובה היא עזיבת החטא, והתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, ואין לך מדה טובה הימנה, והיא מכפרת אפילו על עבירות חמורות, וכמו שאמרו במסכת מנחות (דף ק"י), כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. ע"ש.

התורה מכפרת על עוון פגם הברית

ובמסכת ערכין (טו:) אמרו, שתורה מכפרת על עון לשון הרע, השקול כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכמו כן כתוב בזוהר הקדוש, שהתורה מגינה על האדם ומכפרת לו על העוון החמור של הוצאת זרע לבטלה.

ומובא בשאלתות להגאון רבי חיים מוואלוזין (אות לה), ששאלו את הגר"א בענין מי שנכשל בקרי כמעט בפשע רח"ל, מה תקנתו? והשיב, כשעוסק בתורה אין צריך לדאוג כלל. ואף על פי שבתיקונים ובספרי המוסר החמירו מאוד בזה, מכל מקום בסוף המאמר בספר התיקונים (תיקון כא וכב), נמצא דבר טוב למבין, שכתב: אבל אורייתא אורך ימים בימינה, פירוש; שמצלת מן המיתה, ובשמאלה עושר וכבוד, שמצלת מן היסורין הקשים כמיתה. וספרי המוסר לא הביאו סיום זה בספריהם. ע"כ.

ובשו"ת מהרש"ם (חלק א (ס"ס נח) הביא גם כן לשון הזוהר (רות אות יב) שכתב: ואף דעביד עובדין בישין ואוליד בני בישין בסטרא דמסאבא כד אושיד זרעיה לארעא, על ידי חזרה בתשובה שלימה ולימוד התורה הכל ימחל לו. וכתב, שמכאן מוכח, דמה שכתוב בזוהר (פרשת ויחי) דלא מהני תשובה לחטא זה, היינו דווקא בלא לימוד תורה, אבל בצירוף לימוד תורה הרי זה תשובה עילאה. ע"ש.

ואנכי חזון הרבתי בספר אבני האפוד (אה"ע סימן כג) שכתב: ידועים דברי הזוהר בכמה מקומות ובפרט בפרשת ויחי שכתב, שאין עבירה בעולם שאין לה תשובה חוץ ממי שמוציא זרע לבטלה. ואין לך בעל עבירה שלא רואה פני שכינה חוץ ממי שנכשל בעוון זרע לבטלה, שאינו רואה פני שכינה.

והיטב חרה לו על הדברים האלה להגאון יעב"ץ ז"ל, בספרו 'מטפחת ספרים', וכתב שדבריו הם קשים ומרים. האחד, ששולל התשובה על חטא שלא נזכר בתורה בפירוש רק ברמז. וכלל גדול בידינו שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, והרי על ג' עבירות שהן ביהרג ואל יעבור, וכן כל העבירות החמורות כגון הזכרת שם ה' לשוא שנזדעזע כל העולם כולו, יש להן תשובה, ולזה החטא שלא הוזכר בו אפילו איסור לא תעשה במפורש, וגם אין בו מלקות, לא תועיל לו תשובה?

והן אמת שהתלמוד מחמיר מאוד בעוון מוציא זרע לבטלה, מכל מקום מניעת תשובה לא שמענו חלילה. ומי ישמע לו לדבר הזה, אפילו אם היה אפשר ח"ו שאמרוֹ ה' יתברך בעצמו, אין לקבל גוזמא זו, כמו שאמרו הראשונים בדרך הלצה "כל מה שיאמר לך בעל הבית (הקדוש ברוך הוא) עשה חוץ מצא ממחיצתי".

והנה לפי דברי הזוהר יוצא, שמזכה כל הרשעים הגמורים לראות פני שכינה, ורק מי שהוציא זרע לבטלה שלא הוזכר איסור זה במפורש בתורה, אבד סברו והוא גרוע מכולם. וזה ודאי דבר שאין הדעת סובלו, וגם הדבר נוגד את תלמודינו שמונה ארבעה כיתות שאינן מקבלות פני שכינה, ומוציא זרע לבטלה אינו מהמנין.

ולכן מי יאמין לשמועתו, ולפיכך אני אומר, בטח שאין לשום לב לגוזמאות כאלו, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם אמר ה', חזקו ואמצו בתשובה ואל ירפו ידכם. עכ"ד. ומפיו לפידים יהלֹכו.

ברם, לפי האמור, אין מקום להערתו של הגאון יעב"ץ על דברי הזוהר הקדוש, דכבר נתבאר לעיל שגם לדעת הזוהר הקדוש נמחק חטא זה על ידי חזרה בתשובה ולימוד התורה, וכל דברי הזוהר אמורים כשלא חזר בתשובה שלימה ולמד תורה. וראה לגר"ח פלאג'י בספר עיני כל חי (חגיגה ט.).

וכן תחזה לרבינו השל"ה הקדוש (חולין פרק דרך חיים) שכתב: כבר ידעת שעוון גדול הוצאת שכבת זרע לבטלה, ובעל ראשית חכמה האריך בחומר עבירה זו בשער הקדושה מאוד, עד שהעלה בשם הזוהר שכל העבירות שבעולם יש להם תשובה חוץ מזו. והקשה על זה הראשית חכמה, והלא אין דבר שאין לו תשובה, שהרי אפילו מנשה קיבלו הקדוש ברוך הוא וכו', והאריך שם בזה.

וכלל העולה ממה שאמרו שאין לו תשובה, פירוש, שתשובתו קשה עד מאוד, ואין מספיקים בידו לעשות תשובה, מפני שצריך סיגופים הרבה, וילאה בעל תשובה ולא יעשה מה שראוי לעשות, זהו כוונת מה שאמרו "שאין לו תשובה".

ועל כל פנים, איך שיהיה, שמעינן מזה שהוצאת שכבת זרע לבטלה היא עבירה חמורה שסגרו דלתי התשובה בפניו, וצריך להעתיר ולהרבות הפצרות גדולות ולעשות עינויים קשים בגופו עד יפתח הפתח, כי הדלת הננעלת לא במהרה יפתח. ע"כ. ומבואר שעל ידי תשובה חזקה מועיל לכפר על הוצאת זרע לבטלה גם לדעת הזוהר הקדוש. ובזה הסתלקה לה תמיהתו של היעב"ץ על הזוהר.

מדוע החמיר הזוהר בעוון שז"ל יותר משאר עבירות

וטוב עין יראה לגאון רבי יעקב פרדו בספר אפי זוטרי (אה"ע סימן כג) שכתב, שמדברי הזוהר נראה שכמעט אין תשובה לעוון זה. אולם היות והאמת היא שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, שהרי מי לנו גדול ממנשה שהכניס צלם בהיכל, ובכל זאת נתקבלה תשובתו.

אלא אין הכוונה שאין תשובה לעוון זה כלל, אלא שהדגיש הזוהר שצריך לכך תשובה חזקה, ואינו מתכפר לו בקלות. וטעם לחומר עוון זה יותר משאר עבירות, דכל שאר העבירות שבעולם, אם פוגם אבר אחד, אינו פוגם שאר אבריו. אבל עוון הוצאת זרע לבטלה, פוגם בכל אבריו, שהרי יוצא מהמוח דרך חוט השדרה ויוצא מכל אברי האדם כידוע.

ואם כן תיקונו אינו במקום אחד שפגם, אלא פגם בכל העולמות העליונים, וגורם להוליד שדין רוחין ולילין, כמו שאמרו חכמים על אדם הראשון שבהיותו פרוש מאשתו מאה ושלושים שנה, הוליד שדין וכו', וזה מחמת קרי שראה לאונסו, ואם באונסו כך, בפשיעה על אחת כמה וכמה. ע"ש.

התורה מבטלת את המשחית שנוצר משז"ל

והן עתה ראיתי לרבינו יוסף חיים זיע"א בספרו בן יהוידע (סוכה נג.), שביאר דברי הגמרא שם: "אף הוא ראה גולְגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון". דהנה לכאורה המילה 'אחת' מיותר, דמכיון שאמר 'גולְגולת' בלשון יחיד, ודאי שהיתה גולגולת אחת.

וביאר, שהוא לא ראה את צורת הפנים של הגלגולת, אלא הכיר בה שהיא גולגולת של זכר ולא של נקבה, כי הגלגולת של האשה עשויה מעצם אחת, ושל איש עשויה משתי עצמות מורכבות זו על זו, והוא ראה חתיכה אחת משתי העצמות, לכן אמר "גולגולת אחת", ורמז שהיתה גולגולת של זכר.

וכיון שהכיר שהיא של זכר, דיבר עמה דברי מוסר כדי שיקחו השומעים מוסר זה לעצמם, ואמר "על דאטפת אטפוך", פירוש, בעבור השחתת זרע לבטלה שהשחית בידים כמעשה דור המבול, שזה נחשב לשפיכות דמים, לפיכך רצחו אותך, ולכן אתה צף על פני המים, שהזרע נקרא מים, ולכן דור המבול לקו במים, בעבור עוון זה.

אומנם "סוף מטיפיך יטופון", אלו המשחיתים שנבראו מעוון זרע לבטלה, אשר הם קטרגו עליך ועשו לך רציחה זו, גם הם יטופון - הם יִמחו במים שהיא התורה הקדושה המשולה למים. שלימוד התורה מבטל את המשחיתים שנוצרו מטיפות זרע לבטלה. ע"כ.

ומרן החיד"א בכסא רחמים (אבות דר' נתן פרק ל), הביא מה שכתב השל"ה בשם רבינו האר"י ז"ל, שכל מה שתמצא בדברי ראשונים סיגופים ותעניות לכפרת עוונות, לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה', זאת היא תקנתו לעסוק בתורה, ולא יחלש, ולא יתבטל מלימודו. וגם בספרו דברים אחדים (דרוש ז דף כה:) כתב, שתלמיד חכם שתורתו אומנתו אינו צריך לארבעה חילוקי הכפרה, כי התורה מכפרת. ע"כ.

והגאון האדמו"ר מדינוב זצ"ל בספרו בני יששכר במאמרי תשרי (מאמר ד אות מ) כתב: הרב הקדוש חיד"א ז"ל כתב, שהלומד תורה לשמה, אין צריך לארבעת חילוקי הכפרה. וכיון שפסק כן הרב הגדול החיד"א, בודאי היו לו ראיות, וכוותיה קיימא לן בבית דין של מעלה". ע"כ. וראה עוד בביאור הלכה (סימן תקעא).

תיקון למי שחטא במשכב זכר

והנה לפי מה שכתבנו בס"ד עד כה, נמצאנו למדים שלכל חטא יש תיקון על ידי תשובה ולימוד תורה, ואם כן גם מי שנכשל במשכב זכר רח"ל, וכעת חזר בתשובה, ירבה בלימוד תורה, וזכות התורה תעמוד לו כדי לכפר לו על חטא חמור זה.

וראה גם בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סימן תי) שנשאל מבעל תשובה שעבר עבירה חמורה מאוד שנכשל במשכב זכר, איך יעשה תשובה על זה, והאם אפשר לעשות על כך תשובה, או שמא אי אפשר למחוק עבירה נוראה כזו.

והשיב, שבודאי עבירה גדולה ונוראה היא, אבל אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ולכל העבירות השב בכל לבו וחטאו נגדו תמיד, מוחלים לו, ורחמיו על כל מעשיו, וכמו שאמרו חז"ל המקדש על מנת שאני צדיק גמור אף על פי שהוא רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו. הרי דעל ידי ההרהור, מיד נקרא צדיק גמור, אלא שכדי להנצל מן העונשים צריך תשובת המשקל והדבר תלוי בכל אחד היאך שוקלים לו. ע"כ. וראה מה שכתב הרב זמיר כהן שליט"א בשו"ת נזר כהן (אהע"ז סימן ה).

אגרת שכתב רבנו הסטייפלר למי שפגם בבריתו

והן עתה ראיתי במכתבו של מרן הסטייפלר בספר קריינא דאיגרתא (אגרת יב) שכתב: חס ושלום לומר שהמצוות שרשע עושה אינם מצוות, האמת הוא דאפילו מי ששקוע בחטא הזה הידוע (זרע לבטלה), ועדיין לא עשה תשובה, מכל מקום חייב בכל התורה כולה, ובעבור כל מה שלומד ומקיים, יקבל שכר בעולם הבא כשאר אנשים צדיקים, רק שהשכר יבוא אחרי שיהיה נגמר תיקונו על ידי גיהנום וכיוצא בזה.

ומה שכתבו ספרי היראים שהתורה והמצוות שלו הולכים חס ושלום להסטרא אחרא ר''ל, הוא ענין אחר אשר מי שאין לו מושג בקבלה לא יתפוס ענין זה, והוא, כי כל מצוה ומעשה טוב גורם השפעה מן השמים, ואותה השפעה טובה מסייעתו להצלחה הן ברוחניות והן בגשמיות, וכשהאדם שקוע בחטא הידוע, אזי אותה השפעה הבאה על ידי תורה ומצוות שלו, נחטפת על ידי הסטרא אחרא, וזהו באמת גלות השכינה שכביכול הקדוש ברוך הוא ישפיע הטובה לשונאיו הם כוחות הטומאה.

אבל עצם המצוות והמעשים טובים אינם נגרעים מהאדם הזה כלל וכלל, רק ההשפעה המגיעה לו מחמת התורה והמצוות היא נחטפת. אולם כל זה אינו אלא לפי שעה, כי אחר כך כשהאדם מתקן את החטא הזה, אזי מוציא הוא מהסטרא אחרא את כל מה שגזלו מחלק הקדושה שהיא שייכת לו.

הספרים הקדושים מתוך כוונה לעצור בעד החוטא, כתבו בביאור עצום איך שעל ידי חטא זה נחטפים זכויותיו [דהיינו ההשפעה של המצוות] וקיצרו לבאר צד השני, דהיינו, אף על פי שכמה פעמים נכשל רח''ל, מכל מקום אם לעומת זה הרבה פעמים מנצח ומתגבר על התאווה, אז באותו פעם שמתגבר על התאווה הבוערת בו באופן נורא, הרי הוא ממשיך אור הקדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאוד מאוד, וחלק גדול מאוד מהניצוצות הקדושות [מה שנחטף השפע על ידי הסטרא אחרא] הרי הוא מוציאם ומחזירם לקדושה, ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאוותו בזמן תוקפו, והוא אז בבחינת יוסף הצדיק.

והכלל הוא: אדם שיש לו מלחמת היצר, ופעמים מנצח ופעמים נכשל, הרי כמו שהחטא נורא ואיום, לעומתו על ידי שמנצח הרבה פעמים, זכותו הוא נורא ואיום מאוד, ויזכה על ידי זה לתקן בחייו את מה שפגם ולהחזיר לצד הקדושה כל הניצוצות הקדושות שנעשקו על ידי עוונותיו ר''ל.

עיקר התיקון לחטא זה הוא התורה ובפרט יגיעת התורה, היינו כשלומד גם בשעה שאין לו תענוג מהלימוד, ולומד רק משום שכן צוה ה' יתברך, כגון שחוזר על הסוגייא הרבה פעמים, או שמייגע מוחו להבין היטב דברי תורה.

הכלל הוא, שמי שמייגע בתורה לשם שמים, ודאי שסוף סוף יזכה לתקן את אשר קלקל ולהתגבר על יצרו, וגם תזכור בשעת תוקף התאוה גודל הזכות הנורא נוראות אשר אפשר להשיג על ידי התגברות התאווה הזאת. עד כאן דברות קודשו. ודי בזה למתבונן.

במה יש להרבות בימי השובבי"ם

בספר מקור נאמן (עמוד קלא) נשאל הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, במה יש להרבות בימי השובבי"ם, האם בתורה, בתפילה, או בתעניות ובצדקה.

והשיב: בתשובה תפילה וצדקה, וסימניך "אתה תקום תרחם ציון" [ראשי תיבות תת"צ]. בתעניות אין להרבות, כיון שמחלישים את האדם מתורה ותפילה. והרמב"ם בהלכות תשובה לא הזכיר תענית אף פעם אחת, וכן מה שאמרו במסכת מועד קטן (כה.) שרב הונא צם 40 תעניות על שנהפכה לו רצועה של תפילין ובשו"ת הגאונים כתוב שדי לנו בתענית יום אחד, הרמב"ם בהלכות תפילין (סוף פרק ג) לא הזכיר בזה תענית כלל. ע"כ.

ב. בחור שנכשל במקרה לא טהור (קרי) בלי כוונה, אין לו להיכנס לעצבות ויאוש, אלא ישתדל לטבול במקוה טהרה, וימשיך להתחזק בלימוד התורה הקדושה ובעבודת ה' בדבקות ובשמחה.2

וכדי להגן על עצמו ממקרה לא טהור בלילה, יש לו להרבות בלימוד תורה לפני השינה, וזכות התורה תגן בעדו ותשמור עליו שישן בקדושה ובטהרה, וערבה שנתו.3

בענין - ראיית קרי לאונסו

2. ראיתי לנכון להביא כאן מה שכתב הגאון המובהק רבי צדוק הכהן מלובלין בספר הזכרונות (בראשית מצות עשה א פרק ב) וזה תוכן דבריו: איסור גדול לאדם שיקשה עצמו לדעת, כי הקישוי הוא הוצאת זרע לבטלה. וכל המקשה עצמו לדעת, בנידוי הוא יושב מעצמו, מלבד מה שצריך לנדותו.

במה דברים אמורים שחמור כל כך עוון הוצאת זרע לבטלה, כשמוציא לרצונו, אבל לאונסו, כגון בשינה וכיוצא בזה, אונס רחמנא פטריה, ואפילו אכל מאכלים המביאים לידי חימום והוציא זרע לבטלה, שלא אסרו אכילת המאכלים המביאים לידי כך אלא לכהן גדול קודם יום הכיפורים.

וכן אם הטריח עצמו באיזה מלאכה או בדרך, ונתחמם וישן וראה זרע לבטלה, אינו נענש על כך, שהרי מצינו במסכת שבת (קכז:) שחסיד אחד דנוהו לכף זכות במה שאמרו עליו שמטורח הדרך ראה קרי. וחולה הרואה קרי לאונסו, הוא סימן יפה לו כדאיתא בברכות (נז:).

וסיים, שמכל מקום, אשרי הנזהר מכל דבר המביא לידי קרי, ואינו רואה קרי אפילו לאונסו, וקדוש יאמר לו, שגם מראיית קרי לאונסו נבראים שדין ורוחין ולילין.

וכבר אמרו במסכת עירובין (יח:): כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי, הוליד רוחין ושידין ולילין. והקשו, והרי אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה? ותרצו, שאותם שדים ורוחות נולדו משכבת זרע שראה לאונסו. ע"כ.

ואשרי עין ראתה בשו"ת הרדב"ז (חלק ה סימן קסא), שכתב לבאר שיש קישוי לדעת [שנעשה מרצונו ומדעתו של האדם], ויש קישוי שלא לדעת אפילו כשאדם ניעור, כגון כאשר ירבה הזרע באיברי המשגל, ולפיכך יתקשה האדם כשהוא ישן אף על פי שלא הרהר בשום אשה, ובאופן כזה לא שייך איסור, שהרי אין הדבר נעשה לדעתו, שהרי באונס הדבר בא.

אולם יש קישוי הבא על ידי הרהור באשה וכיוצא בזה, ועל זה אמרו חז"ל, שהמקשה עצמו לדעת יהא בנידוי, משום שעל ידי כך יבוא להוציא שכבת זרע לבטלה. אי נמי, כגון אלו המנאפים ביד ומביאים עצמם לידי קישוי. ע"כ. ומבואר שכל קישוי שלא נעשה מרצונו ובאשמתו של האדם, אינו נענש על כך, משום שנחשב לו לאונס, והוא הדין בנידון דידן. וראה בהערה הבאה.

3. כן כתב בספר הזכרונות (שם), שרבותינו ז"ל נתנו סגולה להמנע מקרי, על ידי שישביע עצמו בדברי תורה קודם השינה, שנאמר במשלי: "וְשָׂבֵעַ יָלִין בַּל יִפָּקֶד רָע", שהוצאת זרע לבטלה נקרא רע. ע"כ.

וכן תחזה בספרו מחשבה אחת (עמוד מה) שכתב, שמעלת תלמוד תורה גדולה מאד, שגורם קדושה לנפשו שלא לטמאות נפשו בקרי חס ושלום, כי ברית הלשון וברית המעור מכוונים זה כנגד זה, וכמו שמי שהוא ערל חופפת העורלה על בריתו, כך גם מי שהוא מטמא לשונו נקרא "ערל שפתים", ועל ידי דברי תורה מסיר הערלה מפיו, ובזה גורם גם כן לשמור קדושת הברית, כי על ידי שעוסק בתורה בכל עת אינו בא לידי הרהור, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שכל המשביע עצמו מדברי תורה בלילה, אינו בא לידי טומאה. ע"כ.

ממה נגרם הקרי

בשו"ת אדרת תפארת (ח"ה סימן נה) הביא מה שכתב המקובל רבי יהודה פתייה בספרו "מתוק לנפש", שעיקר הקרי בא מריבוי הליחות שבגוף האדם, והוא מעצמו ניתז ויוצא בעת השינה בלא כוונה, כדוגמת השרף הנוטף מעצי האילנות מריבוי הליחות, וכמו אורח הנשים (מחזור).

ויוצר האדם הטביע בו טבע זה להוציא מותרות הליחות לחוץ, שאם ישארו בגוף האדם, פורח בו צרעת, ולכן הקרי נמצא אפילו בגדול וקדוש שבישראל כמו כהן גדול, ולכן מה שלא אירע קרי לכהן גדול, הוא אחד מעשרה ניסים שהיו בבית המקדש.

ולפעמים הקרי בא מריבוי טורח העבודה, או מדילוג וקפיצה, או מטורח הדרך וכיוצא בזה. ולפעמים בא מן המאכל, שאוכל מאכלים שטבעם חם ומחממים את גופו, או מריבוי האכילה יותר ממנהגו, או ששוכב על מתניו, ולפעמים הוא בא מרפואות החולי כי בהיותו חולה היה החולי מעכב את סיבוב הדם שבגופו, וכשהתחיל להבריא, אז נפתחו העורקים והגידים ודוחים את מותרות הדם לחוץ ורואה קרי, ולפעמים בא מין הפחד, כגון שמפחד שמא יראה קרי, ובפרט מפחד ליל הכיפורים. ואינו מתחייב על ראיות אלה כלום. ע"כ.

ועיין עוד בספר עלי שור לצדיק רבי שלמה וולבה זצ"ל (עמוד מ) שכתב, שאין להתעצבן או להבהל מקרי לילה. גזר הקדוש ברוך הוא כי מצד הטבע כמעט אין אדם הניצול מזה, מלבד יעקב אבינו ואליהו ז"ל.

מקרא לילה אינו מעלה ואינו מזיק. על פי רוב הוא בא בעקבות הרהורים, ולפעמים הוא אונס גמור הבא בעקבות חלישות הגוף וכדומה, והסימן לכך כאשר הוא בא בלי חלום. אין לדאוג על ראיית קרי ואין לפחד מזה, אין לנו אלא ללמוד תורה בשמחה. ע"ש.

וראה עוד בספר עוד יוסף חי דרשות (פרשת תזריע) שכתב, שידוע שאם אדם רואה קרי לאנסו מחמת חולשה ויגיעה וטרחה של הדרך, או מחמת אכילה וכיוצא, אין קרי זה עושה לו טומאה פנימית לנפשו, ואינו פוגם בו כלום, אף על גב שצריך טבילה בשביל טהרת גופו.

ובספר עבד ה' (עמוד יד) הביא מה שכתב רבינו יוסף חיים זצוק"ל בספר בניהו (ברכות מג:) ובספר בן יהוידע (עירובין כא) בענין מה שאמרו חז"ל: עתידים בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שיתנו ריח טוב כלבנון, מדוע דווקא בחורי ישראל, ומה הביאור שלא טעמו טעם חטא?

וביאר, שהרואה קרי לאונסו מחמת הרהור, זהו טעם חטא המצוי אצל בחורים בעוונות הרבים, ומשמע שבלי הרהור, מקרה לא טהור אינו מטמא כלל ועיקר. והוא חידוש נפלא מאוד, ויש לעורר על כך למנוע יאוש ממקרה לא טהור חס ושלום.

מתי נענש על ראיית קרי לאונסו

ועל כל פנים כתב בספר הזכרונות (שם), שכל מה שאמרו שהרואה קרי לאונסו פטור, היינו דווקא כשעשה דברים שאינם גורמים ומביאים להוצאת זרע לבטלה כשהוא בהקיץ. אבל אם ישן במכנסים דחוקים וכדומה שדבר זה גורם לחימום גם לאדם ער, הרי זה נענש.

לפיכך צריך ליזהר גם בשינה בכל הדרכים שאסור לעשותם בהקיץ, ועל כן אסרו חכמים לישן על ערפו ופניו למעלה, וגם לא על בטנו, אלא יטה מעט כדי שלא יבוא לידי קישוי על ידי שתתחמם השדרה, ועלול להוציא זרע לבטלה, ואפילו אם אינו ישן, אסור לשכב כך. ע"כ.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה