אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק י שער ההלכות - חלק אבן העזר › פרק ג' - איסורי עריות

ואין למו מכשול - חלק י

שער ההלכות - חלק אבן העזר · פרק ג' - איסורי עריות

פרק ב - צניעות וקדושה

אשה שאינה טובלת

א. בעל תשובה שאשתו אינו הולכת בדרכו, ומורדת בו, וכבר זמן רב אינה רוצה לטבול במקוה מחמת רשעות, אסור לו להתייחד עמה בבית אחד, מפני שעלולים להיכשל חלילה בעבירה.

ואפילו באופן שהבעל ישֵׁן בחדר אחר, ואשתו ישנה בחדר אחר, אינו רשאי לדור עימה באותו בית, ויש בזה איסור יחוד, ולכן צריכים הם להפרד ולישון כל אחד בית אחר.1

5. כתב הערוך השלחן (יו"ד סימן קפז סעיף צא), שאשה שאין ביכולתה להיטהר לבעלה, תצא מתחת בעלה, כדי שלא יבואו לידי תקלה. וכן כתב בשו"ת ושב הכהן (סימן ל) שאשה שאינה יכולה לטבול במקוה מחמת שיש לה פצעים בגופה, אסור לבעלה להתייחד עמה.

ועל פי זה כתב בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן קעח), שאסור לבעל להתייחד עם אשתו כשאינה רוצה לשמור טהרת המשפחה, משום דחשיב שאין לו פת בסלו, ועלול להיכשל עימה בהיותה נידה, ולכן אסור לו להתייחד עמה אלא בעדים. ע"ש.

ובשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רעא) כתב לחזק את דברי המהרש"ם, דאף אם נאמר שאיסור יחוד ממש אין בזה מאחר שכבר בא עליה, מכל מקום מחויב הבעל לעשות לעצמו גדר וסייג, שהרי קרוב לודאי שאינו יכול להעמיד עצמו זמן רב כל כך מפני שאין לו פת בסלו, ולכן עלול להיכשל עימה. ובזה נדחו כל הפקפוקים אשר על הוראת מהרש"ם. ע"ש.

וגם בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ח עמוד קלה) כתב, שאשה שאינה טובלת, אין זה נחשב לפת בסלו, ויתכן שלא יוכל להתגבר על יצרו, ויבוא לידי הרגל עבירה. ע"ש. וכן כתבו בספר נטעי גבריאל (עמוד פא) ובספר מנחת איש (חלק א עמוד עט) בשם גדולי הוראה ובשם הגאונים רבי יהודה צדקה ורבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שיש לאסור את היחוד עם אשה שאינה רוצה לטבול במקוה מחמת רשעות. וכן הורה מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א שיש לפסוק בדין זה כהמהרש"ם.

וראה בספר ברוך שאמר (שרגא חלק ב עמוד רנד) שאפילו אם הבעל יושן בחדר אחר, ואשתו בחדר אחר, אינו רשאי לדור עימה באותו בית, ויש בזה איסור יחוד. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת עולת יצחק (ח"ב עמוד שכה אות ב), ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שנב). ועיין בשו"ת ויען דוד (חלק ה סימן כב) אודות אשה שאמרה לבעלה שטבלה, ולבסוף התברר שלא טבלה ונכשל עימה באיסור נדה, האם נאמנת מכאן ולהבא. ע"ש.

עוון אשת איש

ב. אדם שנכשל בעבירה עם אשת איש, עוונו גדול עד מאוד, ואמרו רבותינו ז"ל, שאדם כזה יורד לגיהנם ואינו עולה משם.2

אומנם אם חזר בתשובה שלימה על כך, מתכפר לו עוון זה, משום שאין לך דבר העומד בפני התשובה.2*

ועל כן, בעל תשובה שבעבר נכשל בעוון אשת איש או שנכשל בשאר איסורי עריות, אל יתייאש ואל יפול ברוחו, אלא יש לו לחזור בתשובה ולהתמיד בעשיית מעשים טובים בכל כחו, ויעסוק בתורה הרבה שהיא התרופה לכל החטאים, ויתענה כפי כחו.

אומנם אינו צריך להרבות בצומות וסיגופים שונים, מפני שבדורות שלנו ירדה חולשה לעולם, ואין כח לעשות תעניות וסיגופים, ועל כן יעסוק בתורה, ויהיה שמח ביסורים הפוקדים אותו, ושב ורפא לו.3

עונשו של הנכשל עם אשת איש

2. בראשית מאמר יש להבהיר שהבא על אשת איש עוונו גדול מאוד, וצריך תשובה גדולה על כך. וכתב רבינו בחיי (ויקרא ב, י): הנה שלמה צווח ברוח הקודש, שהבא על אשת איש, לא ינקה מדינהּ של גיהנם, והנוגע בה לא ינקה מעונש הגוף, והוא שאמר במשלי: "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה? אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה? כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ".

ומה שהוצרך לשני משלים, כדי לרמוז על שני עונשים - עונש הגוף ועונש הנפש. עונש הגוף לנוגע, הוא שאמר "כל הנוגע בה". עונש הנפש לבא עליה, הוא שאמר "כן הבא אל אשת רעהו".

והמשיל עונש הגוף לבגדים, שהבגדים נשרפים ולא הגוף, כן הגוף נענש אם נוגע באשת איש, אבל לא הנפש. אבל עונש הנפש המשילו לגחלים, שהנפש נענשת בהם בגיהנם, והזכיר באמצע "לא ינקה", כלומר, שלא ינקה מדין של גיהנם אם בא עליה, וכן לא ינקה מעונש הגוף אם נגע בה. ע"כ.

ובספר חיים עד העולם לגאון רבי יעקב חיים סופר זצ"ל (עמוד ב), הביא מה שכתוב בהקדמה לשער הגלגולים, שהבא על אשת איש מיתתו בחנק, ומתגלגל בריחים שנותנים בהם החיטים וטוחנים על ידי המים המגלגלים את הריחים, ושם נידונים האיש והאשה ההיא בסוד "תטחן לאחר אשתי". ע"ש.

מדוע נענשים הילדים להיות ממזרים

דרך אגב, מאחר שהזכרנו את העוון החמור של איסור אשת איש, נזכרתי במה שראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן רטז), שנשאל מכמה בעלי תשובה שהיתה להם טענה, מדוע גבר שחטא עם אשת איש והביא ממזר לעולם, נאסר אותו ממזר לבא בקהל, וכי מה חטא אותו הממזר שצריכים להענישו, וכי משום שהוריו חטאו צריך הוא להענש בגללם.

והשיב על כך, ששאלות אלו הם רק פטפוטי דברים, ואני אשאל לפי שיטתם; נגיד שאחד היו לו הורים חולים במחלה תורשתית, והתחתנו וילדו בנים, ואותם בנים חולים באותה מחלה של הוריהם, וכי תקשה מה עשה הולד הזה שגם הוא חולה, הרי הוא לא עשה שום חטא, ולמה יענש בחולי זה בגלל שהוריו היו חולים? אלא פשוט שהבן יורש מהוריו, וברא כרעא דאבוה.

ואם כן, כמו בגשמיות האב מזכה את בנו במה שיש לו בעל כורחו, כך גם ברוחניות, אם האב צדיק, מוריש לו מצדקותו, ואם האב רשע, מוריש לו מרשעתו, ועל זה וכיוצא בזה נאמר בספר ירמיה: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", והם קוראים לאבותיהם: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו".

אומנם רבינו הגדול הרדב"ז בספר מצודת דוד, כתב בזה דבר יקר, שהכל במשפט ובמידה, וכך הוא המידה, כי יש נשמות שנתחייבו להתגלגל ולקבל עונשם בעולם הזה עבור חטאם שחטאו בגלגול הקודם. פעמים נתגלגל באדם, ופעמים איש באשה ואשה באיש, ואפילו בבהמה, הכל לפי העונש המגיע לו.

והנה יש נשמות שנתחייבו להיות נכרתים מתוך הקהל, והורים אלו שעשו עבירה כזו [הבא על אשת איש וכיוצא בו], שולחים להם נשמה כזו שנתחייבה עונש שלא לבא בקהל, ונולד להם ממזר. נמצא שההורים מקבלים עונשם שלהם המגיע להם על חטאם, והולד מקבל עונשו הראוי והמגיע לו, ומשפטי ה' צדקו יחדיו. ע"כ.

וכיוצא בזה כתב הגאון רבי שמעון חיררי בשו"ת שמחת לבו (אהע"ז סימן א) בשם אחד מהקדושים שכתב בענין הגלגולים, שאותו ממזר בגלגול הקודם היה נואף והביא ממזר לעולם, ומגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, ואותם נואף ונואפת שהם חייבים וחוטאים, נולד מהם ממזר שהוא עצמו בגלגול שעבר נאף והוליד גם כן ממזר, ולכן גם הוא חזר בגלגול ונתרחק מלבוא בקהל. ועל ידי אותם דמעות שישפוך בגלגול זה, יתקן את חטאו שחטא בגלגול שעבר. ע"ש.

האם יש תקנה לנכשל באשת איש

*2. הנה במסכת בבא מציעא (דף נח:) אמרו: כל היורדים לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדים ואינם עולים, ואחד מהם הוא הבא על אשת איש. ובמסכת סוטה (ד:) אמרו, שכל הבא על אשת איש, אפילו למד תורה, היא תצודנו לדינה של גיהנם.

ואיתא במסכת חגיגה (ט:) על הפסוק "מעוות לא יוכל לתקון", אמר רבי שמעון בן מנסיא, מי שגונב אדם, אפשר שיחזיר גנבתו ויתקן. מי שגוזל אדם, אפשר שיחזיר את הגזלה ויתקן, אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה, נטרד מן העולם והלך לו [אין לו עוד תשובה, לפי שעשה דבר שאין לו רפואה, שהרי אסרה על בעלה. רש"י].

והיוצא מדברי הגמרא ומדברי רש"י הללו, שמי שחטא ונכשל בעוון אשת איש החמור, אין תשובה מועילה לו כדי לכפר על עוון קשה זה.

וקשה, דהנה איתא במסכת סנהדרין (קז.), ששונאיו של דוד היו מקניטים אותו ואומרים לו: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? והיה דוד אומר להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. ומוכח שיש תקנה למי שבא על אשת איש. ועיין במהרש"א (חגיגה שם).

ובאמת ראיתי למרן החיד"א בברית עולם על ספר חסידים (סימן קסז) שעמד בזה, וכתב ליישב, שאם אותו אדם מת בחנק, הרי מיתתו כפרתו. אבל כשלא מת בחנק, אין לו תשובה. וכן כתב הריטב"א, דכשנידון מיתת בית דין, מיתתו כפרתו. ואפשר שכן היא דעת רש"י. אמנם בפסקי תוספות בחגיגה (שם) כתוב: הבא על אשת איש אפשר בתשובה, אך קלונו רב, ומתכפר ביסורין ותשובה גדולה. וזה דלא כדעת רש"י. עכ"ד.

והן עתה ראיתי לרבי יוסף טראני בשו"ת מהרי"ט (חלק ב סימן ח), שנשאל בענין אדם שהוא מוחזק בעירו לכשר, וכל מעשהו באמונה, ובא לפני בית הדין בעירו, וביקש מהם שיראו לו איזה דרך ישכון אור התשובה, כדי שיחזור למוטב ויתכפרו עונותיו, ושאלו ממנו הבית דין: הגד לנו מה פִּשְעך ומה חטאתך, כי כפי החטא כן היא התשובה המיוחדת לו. ואמר, שחטא בחטאים גדולים מאוד, ואחד מהם שבמשך שנה היה צד נשים בעולות בעל, והיה משמש ב' פתילות בנר אחד.

והגאון המחבר ז"ל, הביא גם כן את מה שכתבו בפסקי התוספות הנ"ל, שהבא על אשת איש, אפשר לו לתקן על ידי תשובה, אך קלונו ניכר, ומתכפר ביסורין ותשובה גדולה. ע"ש. ומבואר שגם ללא מיתה מתכפר עוון אשת איש על ידי תשובה ויסורים. ועיין בשו"ת שערי דעה חלק ב (ס"ס פא).

וראה למרנא ורבנא הגאון רבי חיים פלאג'י בספרו גנזי חיים (דף קנ.) שכתב, שמי שחטא עם אשת איש ולא עשה על כך תשובה ותיקון כראוי, מלבד שיורד לגיהנם ואינו עולה, הנה הוא עתיד לטבוע בים רחמנא ליצלן. ע"כ. ומשמע שמועילה לו תשובה ויש לו תיקון על חטא זה. וי"ל. וראה עוד בשו"ת דברי דוד (מילדולה סימן ע). ועל כן, יפנה לחכם שיורה לו את דרך התשובה אשר ילך בה. והוא רחום יכפר עוון.

סיגופים ותעניות לבעל תשובה

3. בספר מדבר קדמות (מערכת ת אות יח) למרן החיד"א הקשה, דהנה אמרו המפרשים, שהשב בתשובה מאהבה מתקבלת תשובתו מיד ללא יסורים, ומה שאמרו רבותינו (יומא פו.) ד' חלוקי כפרה יש, תשובה תולה ויסורים ממרקים, כל זה רק במי ששב בתשובה מיראה. ואם כן, מדוע רבי אליעזר מגרמיזא ורבינו האר"י זצ"ל סידרו כמה סגופים ותעניות לבעל תשובה.

ותירץ, שהתשובה מועילה כדי להינצל מהגיהנם, שהשב בתשובה נחשב לאחר התשובה לצדיק גמור, אמנם המקטרגים שנעשו על ידו מחמת עוונותיו אף שאין להם רשות לקטרג עליו, אבל עדיין על עומדם יעמודו, וכדי למחותם ולבטלם צריך סיגופים ותעניות. עכ"ד.

אומנם בענין סיגופים ותעניות לבעל תשובה, כבר ביארנו בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ז (עמוד) שבזמן הזה שהדור חלש, אין להחמיר על בעלי תשובה להרבות בסיגופים. וכן כתב בשו"ת זכרון יעקב (מבויסק סימן ד), שיש להקל מאוד בעניני צומות שאינם כתובים, כי לא התענית עיקר אלא רק החרטה ועזיבת החטא, כי בזמן הזה שהדור חלוש מאוד, הוא ממש ספק נפשות להקל בדברים אלו. ע"ש.

וכעת ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א) שנשאל מבעל תשובה אחד, איזה תיקוני תשובה חייב לעשות כדי לכפר על חטאיו, ומדובר באחד שעבר הרבה פעמים עבירות חמורות מאוד.

וכתב, שלדעתו בזמננו אי אפשר להחמיר בזה יותר מדאי, וגם להיפטר בלא כלום אי אפשר, ועל כן העיקר הוא לעסוק בתורה תדיר, ולהתפלל בכוונה, וללמד פושעים לשוב בתשובה, וראוי לו לצום לפחות בחורף ד' פעמים בשנה אם אפשר אחרי טבילה במקוה, ויזכה בסיעתא דשמיא לעולמו.

וראה בשו"ת נודע ביהודה קמא (או"ח סימן לה) בענין סיגופים על חטא שחטא, שמיקל שם בצומות, וכותב שהעיקר הוא ללמוד תורה, ולהידבק בשירות ותשבחות בתהלים, ולהרבות בבכי על החורבן, ודורש גם לצום בחורף ג' פעמים בכל שבוע, ובקיץ כל ערב ראש חודש. ע"ש.

אבל באמת מאז דורו של הנודע ביהודה ועד היום, נחלשו הדורות, והטומאה והנסיונות רבו מאוד ה' ישמרנו, ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, בשעה שהרחוב כאש לנעורת בטומאתה, והעיקר ליזהר מעתה מכל חטא, ולהתרחק מהפושעים. ובימי השובבי"ם לא ימנע מלצום, ויתבודד אז ויתחנן לאלקינו יתברך שמו, שירחם עליו, ויאמר ספר תהלים, וכן ירבה בלימוד משניות שמסוגל מאד לנשמה, ויהיה רגיל בטהרת המקוה. וכמובן יקדים לכל זה את התשובה, וישתדל מאד להחזיר פושעים בתשובה, שבזה מתרבים זכויותיו. ע"ש.

תיקון למי שנכשל עם נדה

וראה נא בספר לשון חכמים לרבינו יוסף חיים (ח"ב סימן קכז) שכתב, שהתיקון לעוון נדה, שיתענה יום אחד בלבד, ושאר התעניות יפדה בצדקה. ושם מבואר כל סדר התיקון המתאים לאנשי דורינו אשר כשל כחם להתענות כל כך תעניות.

אמנם כבר כתב מרן החיד"א בכסא רחמים (אבות דר' נתן פרק ל) בשם השל"ה שהביא דברי רבינו האר"י ז"ל, כי כל מה שאמרו הראשונים לעשות סיגופים ותעניות לכפרת עוונות וחטאים, לא נזכרו דברים אלו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה', תקנתו היא לעסוק בתורה בהתמדה, וביתר שאת, ולא יחלש, ולא יתבטל מלימודו. ע"כ. והו"ד בשו"ת יביע אומר חלק ט (עמוד רכז), והביא לכך עוד סמוכין מדברי הפוסקים, והעיר על דברי רבינו יוסף חיים שהחמיר בזה. כיעו"ש.

מה נחשב תשובת המשקל לבעל תשובה

וגם אתה תחזה בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן נה) שנשאל אודות בעל תשובה אחד שחזר בתשובה, וזכה לשקוד על דלתי התורה והיראה תוך ד' אמות של הלכה, וכבר בנה בית בישראל ונולדו לו ילדים בקדושה, והוא לומד בכולל ויגע בתורה, ומדקדק במצות, וכעת מבקש לסדר לו תשובת המשקל, היות כי עד גיל שמונה עשרה לא שמר כלום, משום שנולד למשפחה רחוקה מן הדת לגמרי ולא ידע מאומה, ואכל נבילות וחמץ בפסח, ואכל גם ביום הכיפורים וכו'.

וכתב הרב המחבר, שקשה הדיבור בזה, שהרי מי יכול לסדר כיום תשובת המשקל, ומי זכה לעשות תשובת המשקל וסגופים נגד פגם הברית, ואוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום תוכחה, והדור חלש בגוף ובדעת, והמעיין בספרי הקדמונים בזה, תסמר שערות ראשו, ואם כן, יפה שתיקתנו, והקדוש ברוך הוא מקבל שבים, והוא מרחם עליהם להורותם דרך תשובה.

והביא שם מרגלית טובה מהספר הקדוש ישמח משה שכתב: בבקר ואני בחלומי, ואלי דבר יגונב, אם כל ימיו עשה האדם עבירה ונשתקע בה, ובאחרונה כשעשאה נתחרט, והלך וטבל ובוכה בכיה רבה בחרטה ועזיבה לגמרי שלא יעשנה עוד, ה' יתברך מוחל לו, ואף שאם עשה רק פעם אחת עבירה לא די לו בזה וצריך תשובת המשקל שיסבול צער נגד הנאה שהיה לו, הכא עדיף טפי, דהתם כיון שלא נשתקע בה לא הוי לו הפרישה מהעבירה צער, כיון שלא הורגל בה, לכך צריך לעשות צער אחר. מה שאין כן זה שרגיל בה מאוד, אין לך תשובת המשקל גדול מזה, שזובח יצרו כמה פעמים, ומחשב לו הצער נגד ההנאה, ועל כזה נאמר "כולו הפך לבן טהור הוא".

ומדברות קודשו יש ללמוד, שכל שכן אדם שנולד מהורים חילונים לגמרי, ולא ידע כלום מדת תורתינו הקדושה, ונשתקע בלא יודעים בכל העבירות שבתורה, והוא כתינוק שנשבה בין הגויים, כאשר אחר כך שעבר עליו רוח טהרה, והרים עצמו משאון מצולת החטאים עד שזכה ללכת ממדריגה למדריגה עד הגיעו לשבת באהלה של תורה, ולעמול בה ולהעמיד בית קדוש בישראל ולדקדק במצוות, זה עצמו נחשב לתשובת המשקל גדול מאוד. ואף שאין למדין מדברי חלומות להלכה, הענין מצד עצמו יראה אמיתי עכ"ד.

מדוע צדיקים התענו והסתגפו ואנו לא

ובספר סיפורי נפלאות (עמוד ח) כתב, ששמע כי הרב הקדוש ר' אלימלך מליז'נסק זיע"א אמר, ששמע כרוז בשמים כי מעתה תענית אינה עוד עבודה. ופעם אחת שאל אותו אברך אחד, הלא הבעל שם טוב זצ"ל התענה הרבה מאוד?

השיב לו רבינו אלימלך: הנה דרכו של הבעל שם טוב היתה, כשהגיע מוצאי שבת, לקח בשקו ששה ככרות לחם וכד מים, והלך למקום התבודדותו, ובכל יום אכל ככר לחם אחד, ושתה מכד מים.

פעם אחת כשהגיע ערב שבת ולקח את השק כדי לשוב לביתו, הרגיש כי השק כבד, וכשפתח את השק נזכר שלא אכל את הככרות שלקח, מחמת שאותו שבוע היה עסוק מאוד בתורה, והתפשט כמעט לגמרי מהגשמיות. וסיים רבי אלימלך, שבאופן כזה ששוכחים מאכילה ושתיה, מותר להתענות, אבל בלאו הכי לא.

וראה בספר אדיר במרום (עמוד נא), ששאלו פעם את הגאון רבי חיים שמואלביץ' זצוק"ל, מה יעשה אדם שנכשל באשת איש או בחילול שבת? אמר להם רבי חיים: או שיעשה לימוד חזק בפלפול התורה, או תפילה שעה בכותל. קודם כל תראה ליצר הרע מי אתה ומה אתה באמת, ואחר כך תעשה תשובה, ואל תאמין למה שמוכרים לך...

האם החוטא באשת איש נחשב לעבירות בין אדם למקום או בין אדם לחבירו

דרך אגב, ראיתי בספר חזון עובדיה (ימים נוראים עמוד רמב) שכתב, שהבא על אשת איש ברצונה, ואסר אותה על בעלה, ואף היא הודתה בפני בעלה שאכן חטאה, וגירשה מביתו, חייב אותו חוטא לפייס את בעלה כדין כל עבירות שבין אדם לחבירו שאין יום הכיפורים מכפר, והרי זה חמור יותר מגזל ממון, שהרי גזל כביכול את אשתו.

וכן מוכח בזוהר הקדוש (פרשת משפטים) בביאור מה שאמר דוד המלך ע"ה: "לך לבדך חטאתי", בגלל שיש עבירות שחטא האדם לקודשא בריך הוא ולבני אדם, דוד המלך העיד על עצמו שחטא רק לפני ה' ולא לבשר ודם. ואם תאמר והרי חטא עם בת שבע, ושנינו שמי שבא על אשת איש מרצונה, אסרה על בעלה, והרי הוא חטא לחבירו (לבעל). אולם אצל דוד לא היה זה חטא, מפני שבעלה של בת שבע נתן לה גט לפני שיצא למלחמה, וכך היו נוהגים לעשות כל אותם שיצאו למלחמה. ע"כ.

ומבואר שהאוסר אשת איש על בעלה, הרי זה עבירות שבין אדם לחבירו, ואין יום הכיפורים מכפר עד שירצה ויפייס את חבירו. וכן כתב הגאון מהרש"ם בספרו דעת תורה (סימן תרו).

ג. אדם שנכשל בעבירה עם אשת איש, הרי הוא אוסר אותה על בעלה, וכשנודע הדבר לבעלה, חייב הוא לגרשה.4

אומנם אדם שנכשל בעבר עם אשת איש, וכעת חזר בתשובה ורצונו לתקן את מה שקילקל, אם הוא מהסס וחושש שאם יספר לבעל שנכשל עם אשתו, הבעל לא יאמין לו, אין צריך להודיע לו על כך, ומוטב שאותו הבעל ימשיך לחיות עם אשתו בשוגג, מאשר ימשיך לחיות עם אשתו במזיד.5

4. כתב השולחן ערוך (אה"ע סימן קטו סעיף ז): מי שראה אשתו שזינתה, או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה, שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם, שזנתה אשתו, בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה, הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת, הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה, ויתן כתובה. ואם הודית לו שזינתה, תצא בלא כתובה.

האם לספר לבעל שנכשל עם אשתו

5. בנידון זה עמד גאון עוזינו בשו"ת יביע אומר חלק ב (אבן העזר סימן ב), ותלה זאת במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בענין מי שהולך בשוק ורואה כלאים של תורה על חבירו, האם צריך לקרוע לו את הבגד מיד כדי להצילו מאיסור תורה, או שמשום כבוד הבריות יניח לו ולא יקרע את בגדו מעליו.

דעת הרמב"ם, שהרואה את חבירו נכשל באיסור תורה של כלאים, אפילו היה חבירו מהלך בשוק, קופץ וקורעו מעליו מיד, ואפילו היה זה רבו. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (יו"ד סימן שג). אולם דעת הרא"ש, שאם היה הלובש שוגג, אין צריך לומר לו בשוק שיש לו כלאים, דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרישנו, משום שהוא שוגג. וכן דעת הרמ"א בהגה (שם).

ולפי זה בנידון דידן, לכאורה באנו למחלוקת הרמב"ם והרא"ש, שלדעת הרמב"ם שהרואה את חבירו לבוש כלאים דאורייתא חייב להפרישו אפילו אם יגרם לו מכך בושה, גם בנידון דידן חייב להודיע לבעל שנכשל עם אשתו, כדי להפריש אותו מלהיות עם אשתו שנאסרה עליו מן התורה, אף על פי שנגרם לו מכך צער ועוגמת נפש.

אבל לדעת הרא"ש דחשיב שב ואל תעשה לגבי הרואה, ואינו חייב להודיעו שלובש בגד כלאים אף על פי שחבירו עושה מעשה בלבישת הכלאים ונכשל באיסור תורה, הכא נמי בנידון דידן חשיב שב ואל תעשה, ואין צריך להודיע על כך לבעל, אף על פי שהבעל ימשיך לחיות עם אשתו באיסור.

והנה בשו"ת הנודע ביהודה (מה"ק או"ח סימן לה), פסק לחייב את הנואף להודיע על כך לבעל, ואף הרא"ש מודה בזה, דשאני גבי כלאים שאינו אלא איסור לפי שעה, לכן סבירא ליה להרא"ש שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה לשעה אחת. אבל כאן שהוא עומד באיסור כל ימיו, חייב להודיעו ולהפרישו מאיסור.

ברם, בשו"ת רב פעלים חלק א (אה"ע סימן א) נשאל בנידון זה, והעיר על דברי הנודע ביהודה, דעד כאן לא אמר הרמב"ם שצריך להודיעו, אלא כגון בכלאים שהוא רואה בעיניו שחבירו לובש כלאים. אבל הכא, הרי אינו רואהו שעושה איסור, שהרי אין הבעל בועל את אשתו בפני אותו אדם, ואפשר שאולי אינו בועל את אשתו כלל מחמת איזה סיבה שיש לו שאינו יכול לבעול.

עוד כתב הרב פעלים, שיש כאן ספק נוסף, והוא, שאולי גם אם יודיע הדבר לבעל, לא יאמין לו הבעל ולא יועיל בכך כלום. ואם כן, הרי יש כאן ספק ספיקא, שמא אין הבעל בועל את אשתו, ושמא גם אם יודיענו לא יאמין לו ולא יפרוש ממנה כלל, ולכן שב ואל תעשה עדיף. עכ"ד.

והנה מה שכתב שיש ספק שמא הבעל אינו בועל את אשתו, הוא דוחק גדול, שמכיון שהם דרים יחד כאיש ואשתו, הרי קרוב לודאי שבועל אותה, ואם כן אין כאן ספק ספיקא, אלא ספק אחד, שמא לא יאמין לו הבעל.

אולם יש לצרף לזה ספק נוסף, שהרי כתב הרשב"א בתשובה (סימן אלף רלז), שאפילו אם הבעל מאמין לעד אחד כמו עדות של שני עדים, אם אשתו מכחישתו, אין צריך להוציאה. ולפי זה יש לומר דאיכא ספק ספיקא, שמא הבעל לא יאמין לו שאשתו זינתה, ושמא תבא אשתו ותכחיש את דברי העד, ובאופן כזה מותרת היא לו.

ועוד יש לצרף מה שכתב בשו"ת באר מים חיים (חלק ב סימן ב), שאם אין שני עדים שראו ביחד שאותה אשה מתייחדת עם אדם אחר, אין על הבעל אפילו איסור מדרבנן להיות עימה.

ובהצטרפות כל הני טעמי, יש לומר שהטוב הוא שלא יודיע על כך לבעל, דשמא לא יאמינו, ושמא האשה לא תודה על כך, ואפילו אם יאמין לו הבעל, הרי אין איסור תורה לשהות עם אשתו, מכיון שלא ראו אותה נכשלת עם גבר זר. ולכן אין הבועל מחויב להגיד לבעל שנכשל עם אשתו.

ועוד צד להקל בזה, דאפשר שאף אם יאמין לו אותו הבעל שנכשל עם אשתו, לפעמים יתעכב הבעל מלגרשה מפני כמה סיבות, ויכשל עמה באיסור. הילכך שתיקתו יפה לו מדיבורו, דלא חשיב אפרושי מאיסורא כולי האי. וכן כתבו בשו"ת אבן ישראל חלק ח (סימן פה) ובשו"ת שבט הלוי חלק ח (סימן רפז), ובשו"ת אשמח בהשם (אה"ע סימן כו).

ועל כל פנים, סיים בשו"ת יביע אומר, שאם ברור לאותו אדם, שכאשר יודיע לבעל על מה שאירע לו בעבר עם אשתו, הבעל יאמין לו ויגרש את אשתו ולא יוסיף לחיות עימה באיסור, טוב שיודיע לו על כך, כדי להפרישו מאיסור. כיעו"ש.

זוג שעשו החלפת זוגות וכעת חזרו בתשובה

ומענין לענין באותו ענין ראיתי בשו"ת מחנה ישראל (סימן לט) שנשאל במעשה שבא לידו בזוג נשוי עם שלושה ילדים, שלא הניחו עבירה שלא עברו עליה, ונתעוררו לחזור בתשובה ולשמור ולקיים תורה ומצות, ואת הילדים יכניסו לבתי חינוך חרדים ויקפידו על קלה כבחמורה.

אלא דא עקא, שהם גילו לאותם שמשפיעים עליהם, שבעבר היו מחליפים נשותיהם בהיותם נשואים, והיא זינתה עם גבר נשוי והוא עם אשתו של אותו גבר, וזה היה בהסכמה אחד בפני השני, ואמרו המשפיעים להם, שאם כן, הרי הם חייבם להפרד, כי האשה אסורה על בעלה.

כששמעו זאת אותו הזוג, ענו ואמרו שהכל בטל ומבוטל, ואין הם מוכנים להפרד זה מזה, ואם דבר זה מעכב, הרי נשאר הכל כמקודם ואינם חוזרים בתשובה, כי בשום פנים ואופן אינם רוצים להפרד. והמשפיעים הלכו ושאלו לרב גדול אחד, ופסק שבלי שיתפרדו, אין זו תשובה, והרי זה כטובל ושרץ בידו.

והשאלה נתגלגלה לרב המחבר, וכתב שדעתו שונה מהפסק של אותו גדול, אלא צריך לקבל אותם ולהדריכם בשמירת תורה ומצוות ובשמירת שבת קודש, וטהרת המשפחה, ובהכנסת הילדים לבתי חינוך חרדים, והנחת תפלין, ותפילה ג' פעמים ביום, ובזה שאמרו להם שלפי דעת תורתנו הקדושה היא אסורה לבעלה, יצאו ידי חובתם, ובשביל זה חס ושלום לא יפסידו את כל העתיד שלהם הם וזרעם וזרע זרעם. ואם ידחו אותם מלחזור בתשובה, הרי גם בעבירה הזאת ימשיכו להיכשל. אומנם אם נדריכם בדרך הישרה, יתכן שאחרי שישתרשו ביסודות תורה ואמונה, ויקבע בליבם שזוהי עבירה, הם מעצמם יתפרדו. ע"ש.

ולך נא ראה בשו"ת אדני פז (ח"ד סימן קנב), ששמע שנשאלה שאלה לפני הגרא"מ שך זצ"ל, בזוג בעלי תשובה, שבהיותם חילונים בגדו שניהם זה בזו ברצון, והיפנה אותם הרב שך להגרי"ש אלישיב שליט"א, והתירם על סמך דברי הרש"ש (כתובות ט.), שהבא על אשת איש ואין עדים על כך, אינה נאסרת על בעלה. ומאחר שאותם בעלי תשובה חטאו ללא עדים, מותר להם להמשיך לחיות ביחד. וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן תי), בשם הגאון רבי ישראל יעקב קניבסקי זצ"ל.

ד. בעלת תשובה שבהיותה חילונית בגדה בבעלה, אינה צריכה לספר על כך לבעלה, ובפרט עתה שזכתה לחזור בתשובה ולהתקרב לצור מחצבתה, שאם נאסור אותה על בעלה, יש חשש שתפנה עורף לתורה ולמצוות, ותחזור חלילה לסורה.

ותפקידה של אותה אשה להרבות בתשובה ותפילה לבורא עולם, ולבקש שימחל לה על מה שחטאה בעבר. ותשתדל לזכות את בנות ישראל לשמור צניעות וטהרה וקדושה, ובזה תתקן את מה שקִלקלה בהיותה חילונית. והוא רחום יכפר עוון.6

6. דין זה כבר נתבאר בס"ד לעיל לגבי גבר, והוא הדין לגבי אשה. וכן תחזה בשו"ת יביע אומר חלק ט (אהע"ז סימן י) שכתב, שדורינו זה זכה לבעלי תשובה רבים, יחד עם משפחותיהם. ברם דא עקא, כי כמה מנשותיהם של בעלי תשובה, שגם הן חזרו בתשובה, באו לפני ומספרות בדמעות שליש, שבהיותן חילוניות בגדו בבעליהן, ונבעלו באיסור לגברים זרים, ונפשן בשאלתן, האם חייבות להודיע זאת לבעליהן, ואולי יצטרכו על פי הדין לגרש אותן בגט, ומה יהיה על ילדיהם לאחר הגירושים.

והביא מה שכתב בשו"ת עמק שאלה (אה"ע סימן פג), שבודאי שאין צריך להודיע על כך לבעל ולהפרישו מן האיסור, שמכיון שאינו יודע והוא אנוס, אין עליו שום עונש כלל, ודמי למה שכתב הרמ"א ביורה דעה (ס"ס קפה), שמי ששימש עם אשתו שלא בשעת וסתה, ונמצא דם על העד שלו, דמקרי אנוס, ואינם צריכים כפרה.

הילכך נראה לי שהעיקר כמו שפסק מר חותני הגאון מצאנז בדברי חיים, שאינו מחוייב להודיע לבעל, ולדעתי אסור להודיע לבעל, דשמא לא יאמין לכך, ומן הדין אינו מחוייב להאמין, ואם יודיעו לו, יכול להיות על הבעל דין שוגג ולא אונס, כיון שהיה יכול לחקור ולדרוש אחר מעשה אשתו, ולגלות את האמת. ולכן שב ואל תעשה עדיף. ע"ש.

וזו לשון הספר חסידים (סימן תתשי"ח): אחד בא לפני חכמים, ואמר להם: הודיעוני מה לעשות שתהיה לי תאוה אצל אשתי. ולא רצו להודיעו, כי ידעו החכמים שהיא זונה. ע"כ. ומוכח שעל כל פנים אין צריך להודיעו שאשתו אסורה עליו. והכא נמי לא תודיע האשה לבעלה על העבירה שעשתה בעבר, אלא תשוב בתשובה בכל לבה, ושב ורפא לה. וכן הוא בשו"ת יד נתן (ח"ב סימן נז). וראה בקובץ תשובות (חלק א עמוד שמח).

אשה שנכשלה בעבירה עם גוי ולאחר מכן נשאת לכהן

ובהיותי בזה ראה ראיתי נידון דומה לנידוננו בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן לז), שבא לפניו מעשה, באשה שזינתה עם גוי לפני נישואיה, ואחרי שחזרה בתשובה נישאת לכהן ולא ידעה שיש בכך איסור, וכעת שהיא כבר בעלת תשובה, נתגלה לה שהיא אסורה לבעלה הכהן, ועדיין לא גילתה זאת לבעלה, האם יש איזה היתר שלא תגלה לו, מכיון שהדבר עלול לגרום תוצאות נפשיות חמורות לשניהם.

והעלה גם כן שאין להצריך את האשה להודיע על כך לבעלה, ומותרת להמשיך לחיות אתו, משום שעל פי דין אין לנו להאמין לדבריה שזינתה עם גוי לפני נישואיה, אפילו אם נראה למראית עין ולשמיעת אוזן שאומרת זאת דרך וידוי מתוך שהיא בעלת תשובה ומתוך שנודע לה שיש איסור בנישואיה לכהן. וזאת משום שמתוך זה שרק ה' הוא שרואה ללבב, יש לתלות שיתכן שאומרת זאת מתוך שעיניה נתנה באחר [כדברי הגמרא בנדרים (צ:)].

ועוד יש לומר, דמה יועיל אם תגלה לבעלה, מכיון שעל פי דין תורה אין הבעל מחויב להאמין לה [וכך יורו לו אם יבוא לשאול על כך], וזה יגרום איפוא רק לסיבוכים ומשברים בחיים המשותפים שלהם. וכתב שם עוד כמה צירופים להקל בהם, והוסיף כסניף את שיטת המהרשד"ם וסיעתו שסוברים שכהנים בזמן הזה, כהני ספק נינהו, וממילא אין להם איסור לחיות עם אשה שנכשלה עם גוי. ע"ש.

עונשה של אשת איש שחטאה ולא חזרה בתשובה

דרך אגב, רציתי להעתיק כאן את דברי קודשו של רבנו בחיי ז"ל בספר במדבר (פרק ה פ' י"ז), בענין עונשה של אשה סוטה, שכאשר הכהן רוצה לבודקה, נאמר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ", ונותן בתוכו עפר מקרקע המשכן, ולאחר מכן משקה אותה.

וכתב הרב: ואם תשכיל היטב במה שאמר "בכלי חרש", תמצא שיש בו רמז, שלא תזכה אשה הסוטה לקום בתחיית המתים, אלא תהיה כחרֶשׂ הנשבר שאין לו תקנה, ואם זנתה, תאבד מן העולם הזה והעולם הבא, שהמזנה תחת בעלה, הרי היא כמי שעובדת לשתי רשויות.

ועל כן אמר בכלי "חרש", ולא אמר בכלי זכוכית, שהזכוכית שנשברה יש לה תקנה על ידי נפיחה, והמתים עתידים לחיות קל וחומר מזכוכית, שכמו שלזכוכית יש תקנה גם להם תהיה תקנה. מה שאין כן כלי חרס שנשבר אין לו תקנה. ע"כ דב"ק. וכמובן שכל זה כשלא עשתה תשובה בחייה כנזכר לעיל.

ה. מי שנכשל באיסור עם אשת איש, והתעברה ממנו, וכעת נודע לו הדבר ורצונו לחזור בתשובה, אבל קשה לו לקבל שיהיה לו בן ממזר, וגם יכול להישבר נפשית בגלל הבושה שתגיע לו כשיודע הדבר לרבים. וכן אשה שהתעברה מגוי, וכעת רצונה לחזור בתשובה ולהפיל את העובר, יפנו לחכם שיורה לו כיצד לנהוג.7

7. בספר שלחן המערכת למורינו ראש הישיבה הרב יצחק יוסף (חלק א עמוד צב), הביא מעשה שהיה באחד שחזר בתשובה, וסיפר שנכשל עם אשת איש והתעברה ממנו, ומרן שליט"א פסק להתיר לו להפיל העובר [שהוא ממזר] בתנאים מסוימים, מפני שהיה בדבר צער ובזיון גדול למשפחה, ועוד כמה חששות. וכיוצא בזה היה ברווקה שהתעברה מגוי, והיה חשש שתמשך אחריו למקומו, ומרן שליט"א פסק שאם היא רוצה לעשות הפלה, יש להעלים ממנה עין, ולא התיר זאת בפירוש. ע"כ.

וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קצה) שנשאל אודות בת ישראל שנתעברה מגוי, והיא רוצה להפיל את הולד, האם נתיר לה או לא. ובתחילה צידד להחמיר בזה מאחר שהולד כשר דישראל הוא. אומנם אם על ידי מניעת ההפלה יגרם שלא תשוב האשה לעמה ולאלוקיה, הייתי מעיין בזה עוד פעם כדי להקל, ובפרט אם היה הנידון לפני ארבעים יום להריונה. ע"כ.

ובשו"ת ישיב יצחק (ח"ב סימן מ) נשאל בדין ישראל שבא על הגויה, ונתעברה ממנו, האם מותר לבועל לומר למעוברת שתפיל את העובר. והשיב, שאם העובר הוא לפני ארבעים יום להריונה, יש להתיר זאת, כיון שאין בו חיות כלל, ואינו בכלל עובר. ואם הוא אחר ארבעים יום, ויש חשש שאם לא יתירו לו לומר לה להפיל, ידרדר מצבו הנפשי וידרדר ביהדותו, יאמר לגוי שיאמר לרופא גוי להפיל את העובר. ע"ש. ואכמ"ל.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה