שער ההלכות - חלק אבן העזר · פרק ב - צניעות וקדושה
א. אסור בתכלית האיסור לצפות בתוכניות טלויזיה או באינטרנט, ובודאי שאסור להכניס מכשירים טמאים אלו לביתו, מפני שגורמים לו להיכשל באיסורים רבים וחמורים, והרי זה כמכניס עבודה זרה לתוך ביתו.1
ובעל תשובה שהוריו רואים טלויזיה, וכשבאים בניו לבקרם, אינם מכבים את הטלויזיה, והילדים יושבים ורואים שם תוכניות וסרטים, יש להמנע מלשלוח את ילדיו לבית הוריו, כדי שלא יתקלקלו מהמראות שרואים במכשיר הטמא, ויעשה הכל בחכמה ובתבונה, כדי שהוריו לא יפגעו מכך.2
1. כן העלו גדולי הפוסקים של דורינו לאסור בתכלית האיסור להכניס טלויזיה לבית, משום מושב לצים, וביטול תורה, והמסתכל בתכניות הטלויזיה הוא מגרה יצר הרע בעצמו על ידי הסתכלות בסרטים של תועבה, ומשחית בכך את נפשו ואת נפשות בני ביתו.
וכתב מרן שליט"א בשו"ת יחווה דעת (חלק ד סימן ז) בשם גדולי דורינו, שקראו על המביא טלויזיה בתוך ביתו "לא תביא תועבה אל ביתך", ומכל שכן מי שיש לו ילדים בבית, שמכשילם ומחטיאם ומרחיקם מהדרך הישרה, ועובר על מה שנאמר אל תשכן באהלך עוְלה. ושומר נפשו ירחק מזה.
ובספר חזקת אבות לגאון רבי חיים חורי זצ"ל (עמוד קעג) כתב על המשנה באבות "המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו", שמי שיש לו זמן לעסוק בתורה, אבל הוא מתפנה בזמנים אלו לבטלה - ללכת ולראות טלויזיה וכדומה, הרי זה מתחייב בנפשו.
להיקבר ליד מי שראה טלויזיה
וראה נא בספר יקרא דחיי (הערה 359), שהביא דברי מרן השולחן ערוך (יו"ד סימן שסב ס"ה) שכתב, שאין קוברים רשע אצל צדיק, אפילו רשע חמור אצל רשע קל. וכן אין קוברים צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד מופלג.
וכתב על זה, שרואים מכאן שעל האדם לעמול כל ימי חייו, על מנת שגם לאחר פטירתו יזכה ל"שכנים" טובים. וכיום באחד מבתי העלמין בארץ יש חלקה רגילה של שומרי שבת, ויש חלקה הנקראת "חלקת חרדים", ואחד הגדרים על מנת שיוכל האדם להכנס לחלקה זו הנקראת חלקת חרדים, שלא היה לנפטר טלוויזיה בביתו.
ומכאן תוכחת מוסר לאנשים רבים, שאפילו שנזהרים בכבוד השבת, אך כיון שלא נזהרים בענין זה של הטלוויזיה, אשר כל גדולי עולם צווחו על כך שמכשיר זה שורף גוף ונשמה יחד, מפסיד בזה להיקבר עם צדיקי עולם. ועל כן, כל הנזהר בזה בכל פרטי ודקדוקי הדינים, זוכה לאחר מאה ועשרים להיקבר יחד עם גדולי התורה ומאורי האומה, עימם במחיצתם. ע"כ.
ואמר לי ידידי ר' פנחס ראובן הי"ו בשם הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א, שחדר שיש בו טלויזיה ורואים שם תוכניות וסרטים אסורים, אותו החדר פטור ממזוזה, מפני שמתבזה שם כבוד שמים, והרי זה כדין בית הכסא ובית המרחץ שפטורים ממזוזה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת בנין אב (חלק ב סימן נא). ע"ש. ישמע חכם ויוסף לקח.
2. הנה אמת נכון הדבר שאסור לבעל תשובה להתרחק ממשפחתו, אלא אדרבה יש לו לנסות לקרבם עד כמה שאפשר, וכמו שמצינו אצל יתרו, שאמר לו משה: "לכה עמנו והיטבנו לך", השיבו יתרו: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך" ודרשו חכמינו ז"ל, אלך לגייר את אנשי ארצי ומולדתי אף על פי שהיו גויים ואינם מצווים, מכל מקום לא הפקיר משפחתו, וויתר בשעתו על אותו הטוב.
ואם כן, ברור הדבר שחלה חובה קדושה לקרב את משפחתו, ולהשפיע עליהם תורה ומצוות עד כמה שיכול, וזכות חזרתם בתשובה תלוי בו. וכבר נתבאר לעיל בהלכות כיבוד הורים ( ) שגם אם הוריו רשעים, מצוה לכבדם.
אולם כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שנא), שכאשר יש לבעל התשובה ילדים קטנים, בנים או בנות, ובבית הוריו קיימת פריצות או טלויזיה, או מדברים שם בניבול פה, או חס ושלום מדברים נגד הדת וכיוצא בזה, ודאי לא ילך עם ילדיו אל משפחתו, מפני שאסור לו להקריב את בניו משום כיבוד הוריו, שכידוע אפילו מעט טומאה, יכולה לדחות הרבה קדושה שההורים משקיעים בילדים בעמל רב.
לפיכך יש לו להסביר להוריו, שעליהם להתחשב ולכבד רגשותיו בזה, ולא להדליק טלויזיה כשילדיו באים לבקרם, ואם הוריו מתעקשים להדליק, ירחיק בניו ובנותיו מבית הוריו, כדי שעיני ילדיו יראו רק חיי תורה וקדושה, ולא יתן לבניו ובנותיו אפילו הקטנים ליכנס שמה. וכן כתבו בילקוט יוסף כיבוד הורים (עמוד שמז), ובספר חינוך הבנים (עמוד 113).
ובספר מחנה ישראל (עמוד כה) מובא, שאברך אחד סיפר לרבינו הסטייפלר זיע"א, שבבנין שלו יש לאחר השכנים טלויזיה, ולפעמים הבת שלו משחקת עם הנכדה של השכן, ואינו יודע כיצד להזהיר את בתו שלא תכנס לבית השכן ותראה טלויזיה, האם מותר לומר לה שמי שרואה טלויזיה נקרא רשע, או שיש לחשוש שהבת שלו תספר זאת לנכדת השכן, והיא תספר זאת לסביה, ויצא מכך ריב בין השכנים.
והשיב לו הרב זצ"ל, שצריך להגיד לה, לא רק שמי שרואה טלויזיה נקרא רשע, אלא על ידי ראיית טלויזיה נעשים ל"רשע גדול!" כל דבר שרואים בקטנות על ידי ציור, משתרש לעולם בילד, וזה ממש סכנת נפשות, ואי אפשר לתאר את ההזק, ולכן אין צריך לחשוש שהילדה תספר ויצא מכך ריב, משום שגם השכנים צריכים לדעת את זה.
עריכת ליל הסדר עם רבו או עם הוריו
מענין לענין באותו ענין ראה ראיתי בספר חשוקי חמד (פסחים עמוד תרלז), ששאל בענין בעל תשובה שהוריו עדיין לא חזרו בתשובה, ולפני הפסח הזמינוֹ ראש הישיבה שלו לבא אצלו לליל הסדר, וכששאל את הוריו אם הם מסכימים שילך לעשות את הסדר אצל ראש הישיבה, התרגזו מאד ואמרו לו שמקובל שבליל הסדר מסובים כל המשפחה ביחד.
ועתה מסתפק הבעל תשובה מה עליו לעשות, האם ילך לרבו כדי שהוא וילדיו ילמדו ממנו יראת שמים וקדושה אבל הוריו יקפידו עליו ויהיה פירוד לבבות. או שמא יסב עם המשפחה ויקיים מצוות כיבוד הורים, ואולי יצא מזה גם קצת קירוב לבבות ויוכל קצת לקרבם לתורה וליראת שמים.
תשובה: הנה אם במצוות נאמר 'חייך קודמים', ומותר אף לעשות קצת תחבולות כדי להשלים את נפשו, כל שכן שאין חייב להקריב את הרוחניות שלו וכל שכן את רוחניות ילדיו כדי להיות עם אביו ואמו שהם גם מצווים בכבודו של מקום, וכל שכן כשאין בזה כיבוד אב ממש, שהרי הם לא רוצים שיאכילם וישקם, אלא רוצים להיות יחד עמו בליל הסדר, ואין זה בגדר מצות כיבוד הורים ממש.
ולכן צריך לעשות חשבון היכן ירויח יותר מצוות, שאם המשפחות יעשו ליצנות והילדים ינזקו מכך, יקיים את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו", כי הליצנות תדבק בו ובבניו חלילה.
אולם אם יש בזה כיבוד הורים ממש וגם יוכל לקרבם לתורה ולמצוות, ואין שם חבורת לצים אלא רוצים לשמוע את ההגדה מפיו, ויש סיכוי שיוכל לקרבם, ילך להסב עם אביו ואמו, אף שלא תהיה לו התעלות רוחנית, כי עצם מצות כיבוד אב ואם גדולה מאד גם כשאינה מתלוה עם עליה רוחנית שנראית לעין. ע"כ. ודי בזה למבין.
ריקודי תערובת
ב. בעל תשובה שהוזמן לחתונה מעורבת של קרובי משפחה, וחושש שאם לא ילך יגרם מחלוקת במשפחה, ילך לאולם ויהיה נוכח רק בשעת החופה [באופן שלא יתערבב בין הנשים], ומיד בגמר החופה יעזוב את האולם, ובכך יצא ידי חובת שמים, וגם כיבד את קרוביו שנוכחו לראות שהגיע לשמחתם.
וכמו כן, כאשר האב מבקש מבנו לבוא לחתונה מעורבת של אחיו, יבוא הבן רק לחופה, ומיד לאחר מכן ילך וישוב לביתו, ואינו רשאי לשהות שם בזמן הריקודים.3
ומכל מקום, יש להקל לבנות חרדיות לשהות בחתונה מעורבת, ואם יכולות לצאת משם מיד לאחר החופה, טוב ונכון שיעשה כן.3*
3. ראה במה שכתבנו בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ה (עמוד רטו), ובחלק ו (עמוד צה). ועיין בספר ילקוט יוסף (כיבוד הורים חלק ב עמוד רנב).
וכתב בספר בינה ודעת (עמוד שסה) שאף על פי שמצוה גדולה לשמח חתן וכלה, מכל מקום אין מצוה לשמח חתן וכלה שאינם שומרי מצוות, כמבואר בתשב"ץ קטן (סימן תסה). ומלבד זאת, הנמצא במקום אשר יושבים בו בתערובת גברים ונשים [וקל וחומר אם רוקדים שם במעורב שאין לך פריצות
גדולה מזו], לא ימלט מראיות אסורות, ולכן אין להשתתף בשמחה מעורבת, ולא עוד אלא שנוכחות באירוע זה של אדם הנראה חרד לדבר השם, גובלת לעיתים בחילול השם, ואם נחוץ הדבר ללכת מסיבה משפחתית וכדומה, יעשה שאלת חכם.
והביא שם את דברי רבינו החפץ חיים בספרו 'גדר עולם' שכתב: פלא בעיני על המחותנים, שכל ישעם וחפצם לראות את בניהם חיים חיי שלום, ויצא מהם דור ישרים, ויזכו לעושר וברכה מה', וכן תקנו חז"ל שבע ברכות לזוג שיחול ברכת ה' עליהם, על ידי שיהיה כבודו יתברך שוכן ביניהם, וכמו שכתוב ''בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך''.
אולם כל זה דווקא אם נעשית החופה והשמחה כרצון ה' יתברך. אבל אם משמחים באופן של פריצות השנאוי ומתועב אצל הקב"ה, כי הקב"ה שונא זימה, ונאמר "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", הרי שאין השראת שכינה במקום זה, ואם כן, לא יועילו הברכות שמברכים אותם בזמן שעוברים על רצון השם, וכל שכן באופן שמרקדים ביחד. וכיון שהזוג נשאר בלי ברכת השם, מה יש לקוות משלומם וטובתם, ולכן יבקשו עצות ותחבולות שלא יבואו לידי זה, ובזכות שמשתדלים לקיים רצון ה', יזכם ה' יתברך לראות מבניהם דור ישרים. ע"כ דב"ק.
*3. כן כתב בספר הליכות בת ישראל (עמוד עמוד ק) בשם חכם בן ציום אבא שאול זצ"ל, והוסיף, שאם יש חשש שיזמינו אותן לרקוד ויתביישו לסרב, אז אסור להן לשהות שם. וברור.
להביא ילדים לחתונה מעורבת
כאן המקום לעורר, דהנה לפעמים קורה שההורים דורשים מבניהם שיביאו לאירוע את הנכדים, כדי שישמחו גם הם, וגם כדי לא לעשות פירוד וקֵרע בין המשפחות. וצריך לדעת שיש לשמור על הילדים שלא יבואו למקומות אלו, בפרט כשאי אפשר לשלוט עליהם שלא יסתכלו על ריקודי התערובת ועל הפריצות הנוראה השוררת באולם, וכמו שהזהרנו לעיל לגבי הליכה להוריו כשיש להם מכשיר טלויזיה בבית.
וכן כתב להזהיר בספר אום אני חומה (עמוד טל), שיש להקפיד שלא ללכת עם ילדים קטנים למקומות שנמצאות שם נשים שלבושות בלבוש בלתי צנוע, מפני שילד קטן אינו יכול לשמור עצמו מלהסתכל, ויש בזה היזק גדול לנפשו העדינה. וכבר אמר אחד מהדרשנים בימינו בדרך הלצה, שפעם היו רושמים על ההזמנות "נא לבוא בלבוש צנוע", וכיום צריכים לכתוב "נא לבוא בלבוש!!!"
לבטל שיעור כדי להציל מריקודי תערובת
שאלה: תלמיד חכם שהוזמן לחתונה של אחד מתלמידיו שחזר בתשובה, נוכח לדעת שיש באולם מחיצה, ונשאר קצת כדי לשמח את החתן. לפתע ניגש אליו אחד המסובים ואמר לו: ברגע שכבודו יעזוב את האולם, תוסרנה המחיצות, ויחלו לרקוד ריקודים מעורבים. אומנם אם כבודו ישאר באולם, יחלקו לך כבוד ולא יסירו את המחיצות.
כששמע זאת התלמיד חכם, הסתפק מה עליו לעשות, מפני שבדיוק באותו זמן יש לו שיעור קבוע שהוא מוסר לרבים, ואם ישאר באולם, מצד אחד יציל את הנוכחים באולם מריקודי תערובת, אבל מאידך יגרם ביטול תורה לרבים, ואם כן, כיצד עליו לנהוג במקרה זה.
תשובה: בבטאון 'קול ברמה' (גליון 272) הביא הגאון ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, ראיה לפשוט דין זה, דהנה במסכת חולין (קלג.) מסופר על אביי [שהיה כהן], ומאחר שהיה מסור כל כך לתלמידיו, לא היה עולה לדוכן לברך את העם, מפני שבאותה שעה המתינו לו התלמידים בישיבה, והיו מטרידים אותו מלישא כפיו. ורק בערב כיפור היה עולה לדוכן, כי לא היה לו שיעורים בישיבה.
ומאידך, במסכת סוכה (דף נ"ב) מסופר, שאביי ראה איש ואשה שהשכימו על מנת ללכת לבדם בדרך, וחשש שהם מתכוננים לבצע עבירה, והלך אחריהם דרך ארוכה, ובזבז על כך שעות רבות מזמנו כדי למונעם מעבירה.
אותו אביי שחס כל כך שלא לבטל שיעור לתלמידיו אפילו על חשבון מצות נשיאת כפיים, היה מוכן לבטל הפעם את השיעור, כדי למנוע את השניים הללו מעבירה.
ומכאן ראיה, שגם אותו תלמיד חכם שצריך למסור שיעור תורה לרבים, לא היה צריך לעזוב את האולם, למרות השיעור שהוא צריך למסור לרבים, כיון שאם יעזוב, יחטאו שם כל משתתפי החתונה בריקודי תערובת שהם כידוע בבחינת 'יהרג ואל יעבור'.
אולם יש לחלק ולומר, שכל זה במקרה שמשתתפי השיעור של הרב הם בני תורה, והעדרותו של הרב לא תביאם לידי חטא, וילמדו משהו אחר באותו זמן. אבל אם השיעור נמסר בפני יהודים מסוג כזה שאם הרב לא יגיע, הם ישבו בטלים, ויגיעו לידי חטא, במקרה כזה יש להציל את משתתפי השיעור מחטא של ביטול תורה, ולכן יעזוב את האולם. ע"ש.
ולכאורה יש להעיר על זה ממה שכתב בשלחן ערוך הרב (ה' תלמוד תורה פ"ד סעיף ד), שאפילו תלמוד תורה של רבים נדחה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כמו שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי כשהיה מלמד לתלמידים, וראה הלוית המת או כלה שהולכת לחופה, היה מפסיק מתלמודו ללוות המת ולהכניס הכלה לחופה. ויש אומרים שאם על ידי שיבטל עכשיו את לימודו לרבים, לא יוכלו להתאסף עוד ללמוד לאחר קיום המצוה, אין לו להפסיק אפילו למצוה מן תורה. ויש חולקים ואומרים שבכל ענין אין תלמוד תורה אפילו של רבים, דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואפילו היא מצוה קלה של דבריהם, מאחר שתכלית חכמה, הם מעשים טובים, וכן עיקר. עכ"ד.
וכן תחזה בספר שני לוחות הברית (מסכת שבועות פרק נר מצוה מה) שכתב, שאם אירע לאדם מצוה שאינה יכולה להתקיים על ידי אדם אחר, ואם לא יקיימנה עתה תתבטל המצוה, אף על פי שהוא לומד לרבים, יפסיק באמצע למודו, ואחר כך ילמד לרבים. ע"כ.
ולפי זה לכאורה יש לומר, שמאחר ואותו תלמיד חכם הוא היחיד באותו מקום שיכול למנוע את "מכת הערוב" שעלולה להיות באותו מקום, אם כן, הרי מצוה זו רובצת עליו, וכיצד יעזוב את המקום וילך.
ברם, אולי יש לומר, שבאופן כזה אמרינן שאותם המשתתפים בריקודי תערובת, הרי הם בגדר "הלעיטהו לרשע וימות", ולכן עדיף יותר להציל את משתתפי השיעור מביטול תורה, מאשר להציל מריקודי תערובת. וי"ל וצריך עיון.
ג. בחור שחזר בתשובה, ועומד להקים בית בישראל על טהרת הקודש, והוריו מתנגדים שיערוך חתונה נפרדת, ומאימים עליו שאם יעשה חתונה נפרדת, לא יבואו לחתונה וינתקו עמו כל קשר ולא יתמכו בו כלל, אין לו לשמוע לדבריהם, אלא עליו להתחזק באמונה בה' יתברך שהוא המפרנס היחיד בעולם, והוא הנותן לאדם כח לעשות חיל.4
4. על פי המבואר לעיל, וכן כתב בספר אום אני חומה (עמוד תנא). וכבר נתבאר שיש לעשות הכל בחכמה ובתבונה, ולא לבזות את הוריו, אף על פי שהם שונאים את הדרך הישרה שהולך בה. אומנם אינו צריך להיכנע להם בדברים שהם נגד דעת תורתנו הקדושה.
ה' יתברך לא מגיע לחתונה מעורבת
ולעת כזאת ראיתי בספר כרם ראובן (עמוד צז) שכתב תוכחת מגולה לאדם המוותר חלילה על רצון ה', מפני רצון חבריו או קרוביו ואנשי סביבתו, כגון כשחוגג את נישואיו בחתונה מעורבת וכיוצא בזה.
משל למה הדבר דומה, לבן שאביו גידלו ונתן לו את מזונו ואת כל חפצו כל ימי חייו, וכשהגיע לפרקו, שידך לו כלה כלבבו, ואת כל הוצאות החתונה נטל האב היקר על עצמו וכו'. אלא שבזמן שחילק הבן את ההזמנות, הודיע לאביו כי אינו מזמין אותו לחתונה, ואף יתירה מזו הלך הבן והזמין לחתונה את השונא הגדול של אביו. האם אין זו חוצפה, האם תקובל טענתו כשיטען שעשה את כל זאת מחמת אי נעימות מידידים.
והנה האדם שנתן לו ה' יתברך את חייו, ואת מזונו, בריאותו, פרנסה, כלה וכו', לפתע כשמגיע החתן לפרק "האיש מקדש", מזמין הוא את כולם ל"חתונה מעורבת", ובמילים אחרות אומרים לבורא עולם את כולם הזמנו אבל אתה לא מוזמן לחתונה, שהרי בחתונה כזאת אי אפשר לומר ש"השמחה במעונו".
וכן מבואר בזוהר הקדוש (פ' פנחס ריט:) שהקב"ה כביכול לא מגיע לאותה שמחה, ואינו מביא לאותה שמחה את אביו ואמו של בעל השמחה אם נפטרו, אלא שולח לשם מקטרגים, רחמנא ליצלן. אבל אם עושה האדם שמחה בצניעות וקדושה כפי רצון ה' יתברך, אז מגיע לשם הקב"ה כביכול, ומביא מעולם האמת את אביו ואמו של בעל השמחה אם נפטרו, ומרחיק משם כל שטן וכל פגע רע. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.
הקב"ה הוא המפרנס היחיד
ודע, שגם אם ההורים מאיימים שלא יתמכו בו לאחר החתונה, אין לו לחשוש מכך, משום שהפרנסה והכלכלה הם בידי ה' יתברך, וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה טז.), ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא (יומא לח:), וההורים הם רק שליחים של הקב"ה כדי לפרנס את ילדיהם, ואם הוריו ימנעו מלעזור לו עקב זה שהוא הולך בדרך העולה בית אל, הרי שלוחים רבים יש למקום כדי לעזור לו. ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.
וכאן המקום להזכיר מה שכתב הגאון רבי שלום משאש בשו"ת שמש ומגן (חלק ב עמוד שכה) מעשה נפלא, באחד שהיה עני מרוד ומטופל בכמה נפשות, ובנוסף לכך גם לא היה יודע לקרוא ולכתוב. אשתו נתנה לו עצה ללכת להיות שמש בבית הכנסת, וביום שבת כל העולים לתורה מתנדבים תרומה לשמש, ובכך יוכל להתפרנס.
הלך השמש ביום שישי לבית הכנסת הגדול, והציע להיות שם שמש, ואכן קבלוהו בשמחה. ביום שבת כמעט כל בית הכנסת עלו לספר תורה והתנדבו לו נדבה הגונה, ובה לביתו שמח וטוב לב.
והנה בבית הכנסת היו העולים מתנדבים לא רק לשמש אלא גם לשאר צורכי הקדש. ביום ראשון גבאי בית הכנסת סידר את רשימת כל המתנדבים, ונתן את הרשימה ביד השמש כדי שיגבה את הצדקות.
אבל מיד אמר השמש לגבאי שאינו יודע לקרוא, והגבאי פיטר אותו מתפקידו, וחזר השמש לביתו אבל וחפוי ראש. עזר ה', ואותו שמש פתח חנות מסחר, וה' הצליח דרכו והרחיב את גבולו עד שנעשה עשיר גדול מאוד.
והנה באחד הימים הלך לקנות הרבה סחורה ממקום מסויים, ולאחר שסיכמו על מחיר מסויים, הוציא העשיר את פנקס הצ'קים ונתן לסוחר שירשום את הסכום ויחתום, כי אותו עשיר אפילו את שמו לא ידע לחתום.
תמה הסוחר ואמר לו: כיצד יתכן שיש לך עושר כזה גדול ואינך יודע לחתום? השיבו ואמר לו: ברוך ה' שאיני יודע לכתוב, שאם הייתי יודע, הייתי עד היום שמש בית הכנסת. וזהו בדיוק מה שאמרו: "לא לחכמים לחם". ולכן צריכים ללמוד מזה להתאזר בבטחון עצום, ולדעת כי לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות.
נגיעה באשה
ד. בעל תשובה שהוזמן לאירוע משפחתי, וניגשה אליו אשה צעירה או מבוגרת, והושיטה לו יד כדי לומר לו שלום, אסור לו ללחוץ לה יד, אף על פי שעל ידי כך יגרם לה צער ובושה. ויסביר לה בנועם, שעל פי תורתנו הקדושה אסור ללחוץ יד לאשה.
ובאופן שברור לו שיאלץ ללחוץ יד לאשה, כגון במפגשים משפחתיים וכדומה, כדאי שיאחוז ביד אחת כוס עם משקה, ובידו השניה יחזיק בקבוק יין וכדומה, וכשיבואו ללחוץ לו יד, יקוד קידה קלה ויתנצל שאינו יכול ללחוץ להן יד, מפני שידיו אינן פנויות.5
5. הנה ידועה המחלקות בין הרמב"ם לרמב"ן לגבי נגיעה באשה לא לשם הנאה, האם הוא איסור מן התורה וחייבים לההרג ולא לעבור, או שלא נאמר בזה יהרג ולא יעבור. ועל כל פנים לכולי עלמא יש איסור בדבר, כפי שנתבאר בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ח (עמוד ). ע"ש. ולכן ברור שאסור ללחוץ יד לקרובות משפחתו, אף על פי שאינו עושה כן לשם הנאה.
וכן כתב בשו''ת יפה מראה (סימן כה), שאין לתת יד לאשה שהושיטה ידה לשלום, אלא יתנצל שההלכה אוסרת נתינת יד לאשה. ואין לחוש שמא על ידי כך יגרם חילול ה', שיאמרו שהדתיים אין להם דרך ארץ, ובנוסף לכך יגרם בושה לאותה אשה, משום שלא מצאנו שיהיה מותר לאדם לעשות איסור כדי שלא יאמרו שאין לדתיים דרך ארץ וכיוצא בזה, ואדרבה אם יושיט לה יד, הרי זה חילול ה', שיאמרו שחרדי לוחץ יד לאשה. וברור שאין שום היתר שהוא יעשה עבירה בקום עשה בשביל שאותה אשה לא תתבייש. ע"ש.
וכן בקודש חזיתי בשו''ת משנה הלכות (ח''ו סימן רכג), שהביא דברי הרב השואל שראה כמה בני תורה ובעלי בתים יראים, שמקילים ללחוץ יד לנשים, בטענה שמותר לעשות כן, כדי שלא להלבין פניה. וכתב שאלו דברים בטלים, שהרי אין נתיר לאדם איסור אביזרייהו דעריות משום שאיזו חצופה פושטת לו יד.
וכן כתב בשו''ת ישכיל עבדי חלק ד (קונ' שאלת שלום אה''ע סימן ב) דלית דין זה צריך בושש והדברים ברורים ופשוטים שאין שום היתר לתקוע כף אל כף, מפני שהוא דרך חיבה. וכן תחזה בשו''ת באר משה (חלק ד סימן קל) שכתב, שאין דין זה צריך ראיות, ואיסור גמור הוא בין לו ובין לה, ובין ישראל לישראלית, ובין נכרי לישראלית, ובין ישראלי לנכרית.
והן עתה ראיתי בשו"ת ושב ורפא (חלק ג סימן ריב), שניסה להביא כמה צדדים להקל לבעל תשובה ללחוץ ידי קרובי משפחתו באופן שקשה לו להמנע מכך משום חוסר נעימות, ואף שדעתו נטתה להקל במקום הצורך משום שאינו מתכוון לשם חיבה אלא לכבוד בעלמא, מכל מקום העלה שם לדינא בשם מורו ורבו שליט"א שיש לאסור זאת בכל גוונא. כיעו"ש.
וראה גם בשו"ת באר אליהו כץ (אה"ע סימן יח) שכתב להיזהר מאוד שלא לנשק את קרובותיו או ללחוץ להם יד, וחוששני שהעושים כן ביום שמחתם וביום הכלולות, בעוון זה תהפך שמחתם לאבל, ויום כלולות ליום קללות. רחמנא ליצלן. ע"ש. ועיין בשו''ת ציץ אליעזר (חי''ז סימן לב). והארכנו בזה בס"ד במקום אחר.
ובספר אוצר דינים לאשה (עמוד תשצז) מסופר על מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שכאשר הוזמן לקבל "פרס ישראל" על חיבורו המדהים "שאלות ותשובות יביע אומר", כשעלה לבמת הכבוד מול מאות צופים לקבל את הפרס, היו בין המכובדים הגברת גולדה מאיר, שהיתה ראש הממשלה, והיא הושיטה את ידה לכיוון הרב, אך הרב הרכין בענווה את ראשו כאומר לה "תודה", ולא נתן לה את ידו. כזה ראה וקדש.
ה. בעל תשובה שאחותו החילונית מתחתנת, וכן בעלת תשובה שאחיה החילוני מתחתן, והמנהג אצלם שקרובי המשפחה מחבקים ומנשקים את החתן ואת הכלה, ואם האח ימנע מלנשק את אחותו, או האחות תמנע מלנשק את אחיה, עלול הצד השני להיפגע ולהתבייש מכך, יש מקום להקל להם לנשק אחד את השני.6
6. הנה מרן השולחן ערוך באבן העזר (סימן כא סעיף ז) כתב, שהמחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר, ודבר איסור הוא ומעשה טפשים, שאין קרבים לערוה כלל, בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו ומהאם לבנה. עכ"ל.
ולפי זה יוצא, שאין לאח לנשק ולחבק את אחותו הגדולה, וכן אין לאחות לחבק ולנשק את אחיה הגדול, מפני שמרן התיר לאיש קירבה רק לאמו, ולאשה קירבה רק לאביה, אבל לא לשאר קרובים בין אם הם צעירים ובין אם הם מבוגרים. וראה בשו"ת דברי דוד (טהרני ח"ב סימן ב) שהאיסור לנשק אחותו חל מהיותה בגיל שלוש שנים ויום אחד. ע"ש.
אולם טוב עין יראה בשו"ת שמע שלמה חלק ב (אהע"ז סימן יב), שהביא דברי השלחן ערוך הנ"ל, וכתב שעדיין יש מקום לדון באותם עדות שכבר נתפשט אצלם דבר זה לחבק ולנשק דודים ודודות זקנים, ומעולם לא שמענו שיעלה בדעתם איזה הרהור, כי כבר הורגלו בכך, עד שנעשה להם כמו שמנשקים את ההורים ממש, וזה נפוץ ומקובל עד כדי כך שאם אחד נמנע מזה, זה פוגע ומעליב, ובודאי שזו הסיבה שישנם הורים שמבקשים מבניהם לנשק את הדודות, ואין למחות בהם, ויכונו את לבם לשם שמים.
ואף על פי שבדורות האחרונים לא ראינו ולא שמענו שיקלו בזה אפילו גדולי החסידים, ואדרבה כל הגדול יותר פרוש יותר, וכנראה שראו למיגדר מילתא לפי ירידת הדורות. מכל מקום, דברים שנהגו בהם והתפשטו בקרב עדת ישראל, והם מבוססים בהלכה, הנח להם לישראל במנהגם. ע"ש. ועל פי זה יש מקום להקל בנידון דידן.
וכן תחזה לגאון רבי שלום משאש בשו"ת שמש ומגן (חלק א סימן יח) שכתב, שהיום נתפשט המנהג שמנשקים את האחות, משום שלא עלה על דעתם שיש בזה חיבת עריות, אלא רק אהבת קירבה דוקא. ע"כ. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חלק ב (יו"ד סימן קלז).
ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט סימן ער) נשאל מבעלת תשובה, שאחיה אינו שומר מצוות, ומתכונן להתחתן, והמנהג אצלם שהקרובים מחבקים ומנשקים את החתן, ואם יראו שהיא נמנעת מלנשקו, עלול להיות בעיות בשלום המשפחה, כיצד עליה לנהוג. ופסק, שאם יכולה להסביר לחתן ולבני המשפחה שהיא שומרת מצוות ואסור לה לנשק את אחיה, תעשה כן. ואם חוששת שהדברים לא יעזרו, יש מקום לצדד להקל בזה. ע"ש.
והן עתה ראיתי להרה"ג ר' חיים כסאר זצ"ל בשו"ת החיים והשלום (עמוד פא) שנשאל על מה שנהגו קצת מהמוני העם שהנשים נותנות יד לקרוביהן ומנשקים זה את זה, האם הדבר מותר. וכתב, שהפוסקים החמירו שלא לעשות כן, ולפיכך צריך להודיע להן שלא יעשו כן. אולם כל זה באופן שידוע לו שיקבלו דבריו, אבל אם יודע שלא יקבלו, מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים.
ואדם שבאה קרובתו מרחוק ורצונו ללחוץ לה יד, אצלנו התימנים מרחיקים עצמם מזה, שמא יבואו לידי חיבוק ונישוק או לידי הרהור. ומה שהעידו המקלים שנהגו להקל בזה, היינו דווקא בקרובות שאין לבו נוקפו עליהן, כגון אחותו וכדומה, שאז נוהגים ללחוץ יד לקרובות, אבל לא לחבק ולנשק. ע"כ. וראה בשו"ת בתי כהונה (ח"ג סימן יב), ובשו"ת באר אליהו כץ (אה"ע סימן יז).
ו. אדם שהיה רגיל לנשק את חמותו באירועים משפחתיים וכדומה, וכעת חזר בתשובה, אין לו לנשקה וגם לא יתן לה שתנשק או תחבק אותו, משום שדינה כדין כל העריות האסורות עליו בחיבוק ונישוק.7
7. ראה מה שכתבנו בזה בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ח (עמוד צג).
לנשק אמא חורגת
ומענין לענין באותו ענין, כתב בספר מעשה איש (חלק ג עמוד כו), מעשה בבן ישיבה שנתייתם בקטנותו ונאסף למשפחה אחרת, ולא ידע כלל שאותה שגידלה אותו איננה אמו יולדתו, וממילא היה נוהג עמה כבן עם אמו, והיו מתנשקים בהיפרדו לצאת לישיבה וכשהיה חוזר מהישיבה.
יום אחד נתגלה לו הסוד שאותה אשה אינה אמו, ומאוד לא נעם לו שגם האשה שגידלה אותו תדע מזה שנודע לו שאינה אמו, וכנראה חשש לעוגמת נפש גדולה אצלה, ובא לשאול את מרן החזון איש האם מותר לו להמשיך כמנהגו עמה כדי שלא תרגיש שהוא יודע את האמת. והשיב מרן: שאינו יודע היתר לזה! וכן כתב לאסור בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן תשעד).
בגדים שאינם צנועים
ז. ישנן בעלות תשובה, שבעבר היו לובשות בגדים שאינם צנועים, וכעת זכו להתלבש בצניעות הראויה לבת ישראל, ולכן רוצות להעביר את הבגדים הלא צנועים לחברות או לקרובות משפחה שהולכות עם בגדים אלו, ויש להודיעם שאסור לעשות כן, מפני שמכשילות אותן באיסור חמור.
ועל כן, מוטל עליהן לקרוע או לשרוף את אותם בגדים, כמו ששורפים חמץ בפסח, ואין בזה איסור "בל תשחית".8
8. על פי המבואר בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן סז) שיש בזה משום לפני עור לא תתן מכשול, אף אם בלאו הכי אותה אשה הולכת עם בגדים לא צנועים, ורק באופן שיש אפשרות ללבוש את הבגד בהיתר, כגון שמלה ללא שרוולים שאפשר ללבוש מתחתיה חולצת סרפן וכדומה, יש להקל בזה. כיעו"ש. וכן כתב בספר הליכות בת ישראל (פרק ד עמוד עה), שאפילו בהפסד מרובה, אין למכור או לתת בגדי פריצות לבת ישראל. ע"ש. וראה בספר ואין למו מכשול חלק א (עמוד קצה).
האם יש איסור בל תשחית בקריעת בגד לא צנוע
וראה בשו"ת תורה לשמה (סימן ת) שנשאל מאדם שקנה חתיכת משי נאה מהשוק, ונתן לאשתו שתעשה מזה בגד לעצמה, ועשתה בגד ולבשה אותו, אך הבגד היה קל מאוד ושקוף, וכל המלבוש התחתון נראה ממנו לחוץ לעיני הכל, והבעל היה לבו נוקפו על זה, משום שאין בבגד זה צניעות כלל, ובפרט כי רואה שהכל תולים עיניהם בבגד זה כאשר אשתו לובשתו, ומיחה באשתו שלא תלבשנו, אך מחמת שהוא ערב לה הרבה, לובשתו לפעמים ואינה שומעת לו, האם מותר לבעל לשרוף הבגד בלי שתרגיש אשתו, ולא יבוא לידי מחלוקת וקטטה. או שמא יש לחוש לאיסור בל תשחית.
והוכיח שם להתיר זאת, כפי שמצינו במסכת ברכות (דף לא.) שמֹר בריה דרבינא עשה חתונה לבנו, וכשראה שהחכמים מתבדחים יותר מדאי, לקח כוס יקרה ששווה ארבע מאות זוז, ושבר לפניהם והתעצבו על כך.
נמצא שבאופן שהוא מתכוין להשחית לשם מצוה, אין בזה משום בל תשחית. ולכן כיון שרצון הבעל לשרוף את הבגד כדי להפריש את אשתו מאיסור, ודאי שהדבר מותר, אך יעשה זאת בצנעה ובחכמה, באופן שלא תרגיש אשתו שהוא עשה זאת, כדי שלא יבואו לידי קטטה ומריבה. ועל כן יעשה הכל בחכמה ובתבונה. ע"ש.
ונראה להוסיף ראיה להיתר זה, ממה שמצינו במסכת ברכות (כ.), שרב אדא בר אהבה ראה אשה אחת שהיתה לבושה בבגד לא צנוע, והיתה הולכת בשוק. חשב רב אדא שבת ישראל היא, ולכן קרע מעליה את הבגד שלבשה. לבסוף נודע לו שהיתה גויה, וחייבוהו לשלם לה ארבע מאות זוז. ע''כ. ומוכח שלא חשש לאיסור בל תשחית, מפני שהתכוון להפרישה מאיסור.
ועל כל פנים, למדנו מדברי הרב תורה לשמה, שכל ההיתר לקרוע בגדים לא צנועים לאשתו, היינו דווקא כשלא יגרם לו על ידי כך מריבה ומחלוקת בביתו עם אשתו, אבל אם עלול להיגרם ריב בין בני הזוג, אין לבעל להשחית את בגדי אשתו. והוא הדין שאין לסלק את הטלויזיה מתוך ביתו נגד רצונה של אשתו, ויש לשקול כל דבק בשקל הקודש, ויעשה לו רב ויסתלק מן הספק.
ח. קהל שרוצים להביא לבית הכנסת מרצה מכירה מערכים, כדי לחזק את בנות ישראל שעדיין לא זכו ללכת בצניעות ולשמור על הקדושה, ויש חשש גדול שיבואו נשים רבות עם בגדים פרוצים לבית הכנסת, יש מקילים בזה. וראוי ונכון לערוך הרצאה זו באולם ולא בבית הכנסת.9
9. הנה אין ספק שאין להיכנס סתם כך בלבוש לא צנוע לבית הכנסת, שהרי מצווים אנו לנהוג כבוד בבית ה' ולהיכנס לשם באימה וביראה, כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סימן קנא סעיף א), ובודאי שלבוש שאינו צנוע הוא ההיפך הגמור של מורה בית הכנסת. וראה בשו"ת משנת יוסף (ח"ד סימן טז) שאסר למנקה הגוי להיכנס לבית הכנסת עם מכנסיים קצרות ללא חולצה. ע"ש.
אולם מאחר ובנידון דידן כל המטרה היא לכנס את בנות ישראל כדי לקרבן ליהדות ולחזקן בלבוש צנוע, הרי זה בכלל עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ובכלל מה שאמרו חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ולכן יש מקום לומר שאפשר להקל לכנס בנות אלו לבית הכנסת.
וכן ראיתי שכתב בספר חשוקי חמד (בבא קמא עמוד ערה), שאף שנצטוינו על מורה מקדש ואין ספק שלבוש לא צנוע הוא ביטול המורא מקדש, מכל מקום הרי אם נזכה לקרב את אותן בנות לדרך הישרה, הרי עושים בכך נחת רוח לבורא עולם, ומרבים כבוד שמים.
וכן הורה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, והביא ראיה לכך ממה שפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן רפב ס"ג), שאם היה הולך ממקום למקום, והיה עימו ספר תורה, יניח את הספר תורה בשק וינחנו על גבי חמור. ואם היה מפחד מפני גנבים, מותר לרכוב על השק שהספר תורה בתוכו.
הרי לפנינו שמותר לבזות את הספר תורה ולרכוב עליו כדי להצילו מבזיון. אם כן, יש מקום לומר שמותר להכניס את הנערות לבית הכנסת אף שיש בזה בזיון לבית ה', וזאת כדי להציל את הספר תורה מידי אותן נערות שלא יבזו אותו ואת מצוותיו, ואין לך חלוקת כבוד גדולה לתורה מאשר לשמור את מצוותיה.
אומנם דעת הגאון רי"ש אלישיב להחמיר בזה, וכן כתב בשמו בספר ברכי נפשי (ח"ג עמוד תלא). ואמר לי מורינו ראש הישיבה הרב יצחק יוסף שליט"א, שאכן ראוי לכתחילה לערוך כנסים אלו באולם ולא בבית הכנסת. ויש לעשות בזה שאלת חכם.
ט. בעל תשובה שרצונו לשמוע מנגינות שלא נעשו על טהרת הקודש, כגון 'טרנסים', ושירים של זמרים גויים, אפשר להקל לו בזה [אף על פי שהשיר מורכב ממילים שאינן לפי רוח התורה], באופן שאינו מבין את המילים של השיר.10
שמיעת שירים שלא נעשו על טהרת הקודש
10. כן מתבאר ממה שכתב בשו"ת יחווה דעת (חלק ב סימן ה), וכן כתב להקל בשו"ת דברי בניהו (חלק ו סימן כא), וכמובן שכל זה באופן שאין המנגינות מורכבות עם מילים, או שיש מילים בשפה זרה שאינו מבין את משמעותן, ואין המנגינה מביאה אותו להרהור עבירה וכדומה.
ועל כל פנים, כל ההיתר הוא דווקא לאותם בעלי תשובה שעדיין לא נעשו חרדים לדבר ה', והם בראשית דרכם, ולכן יש להקל להם בזה. אבל ברור שכל החרד לדבר ה', יש לו להמנע משמיעת שירים של גויים וכדומה, וכפי שכתבו להזהיר כמה אחרונים, וראה בשו"ת יפה נוף (פנחסי סימן פז).
ולך נא ראה בספר שערי נחמה (עמוד קל) שהביא בשם הגר"ש ואזנר שליט"א, שנשאל האם מותר לנגן בחתונות שירים של אלילי הזמר "החרדים", שהם בדרך כלל שירים של חוצפה ופריקת עול עם מילים של קודש.
והשיב, שחייבים להתרחק מזה, כי מערבים פסול בכשר, ונעשה הכשר גם כן כשירי החול. ועוד האריך בגנות השירים המודרניים, אף שהם דברי קודש, היות שהם בסיגנון פראי ורועש בחוצפה וברעש כדרך השירים החילוניים, והנושא חמור מאד. ובזה ביאר את מה שכתוב בתהלים: "זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו" בלשון כפול, להורות לדורות, כי לא הותר לזמר אלא רק לכבוד ה' אלקים חיים ומלך עולם.
לכן השוכרים תזמורת לחתונה וכדומה, יש לסכם עימהם מראש לא לנגן נגינות רועשות ופרועות, אשר מקורן מהרחוב החילוני או מהגויים, אלא שהשמחה תשא אופי עדין, והמנגינות יהיו יהודיות ושקטות כפי שהמעמד מחייב, שהרי חתונה ושאר שמחות מצוה הן להשרות השכינה בישראל, ומן הראוי לשמוח בהם בהתרוממות הנפש.
וגדולי ישראל אף יצאו על זה במכתב, כפי שהודפס שם בזו הלשון: היות כי נפרץ לאחרונה, אשר בשמחה של מצוה מביאים בעלי שיר המנגנים שירים הלקוחים מן הנכרים ומפורקי עול תורה, ואף מזמרים בצורה ובסגנון המנוגד לדרך ישראל סבא, ועל ידי זה נהפכת השמחה של מצוה לשמחה של הוללות חס ושלום, לכן הננו מזהירים את בעלי השמחה הזוכים להשיא צאצאיהם, להתנות עם בעלי השיר שינגנו אך ורק שירים אשר מקורם טהור, הנהוגים בין יראי ה'. וגם אופן וצורת הנגינה תהא בנחת ובצניעות, ובל ישמע שיר שאינו ממקור טהור, ואף אם ילבישום על פסוקי קודש ומאמרי חז"ל. כמו כן יש להשתדל לשכור אך ורק אנשי תזמורת יראי ה', השומעים בקול חכמים. ובאו על החתום הגר"ש ואזנר שליט"א, והגר"נ קרליץ שליט"א.