שער האגדות · פרק ד - ה' מקבל את כולם בתשובה
לפנינו מעשה שהיה עם אלישע בן אבויה שהיה אחד מגדולי התנאים, והיה רבו של רבי מאיר בעל הנס, וזכה לעלות לפרדס ביחד עם רבי עקיבא ועוד תנאים, ובסופו של דבר יצא לתרבות רעה, וזה תוכן המעשה כפי שמספרים חז"ל בתלמוד:
רבי מאיר היה יושב ודורש בשבת. באמצע הדרשה באו ואמרו לו, שרבו - אלישע בן אבויה נמצא בחוץ. פסק מדרשתו, ויצא אליו, וראהו יושב על הסוס ודוהר בפרהסיא ביום שבת.
החלו לדבר זה עם זה, ואז אמר לו רבי מאיר: חזור בך ותהיה בעל תשובה. אמר לו: איני יכול. אמר לו: למה? אמר לו: רוכב הייתי על הסוס ומטייל אחורי בית המדרש ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול מכריזה ואומרת: שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם, חוץ מאלישע אחר, שידע כוחי ומרד בי.
עודם מהלכים ומדברים, הגיעו לתחום שבת, אמר לו אלישע: מאיר, חזור בך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי שעד כאן תחום שבת, ומכאן ואילך אסור לך ללכת. אמר לו: ואף אתה חזור בך. אמר לו: ולא כבר אמרתי לך שכבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר".
ומה ראה אחר שיצא לתרבות רעה, אמרו, פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד שעלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם אחד שעלה לראש הדקל ונטל הבנים ושילח את האם, וירד והכישו נחש ומת.
אמר אלישע: נאמר בתורה "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים". היכן טובו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה, ולא ידע שדרש רבי עקיבא; למען יטב לך, בעולם שכולו טוב, והארכת ימים, בעולם שכולו ארוך. ויש אומרים, שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום בפי כלב שותת דם, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? יצא וחטא.
לאחר ימים חלה אלישע בן אבויה, באו ואמרו לרבי מאיר, אלישע רבך חולה. הלך אצלו רבי מאיר כדי לבקרו. אמר לו רבי מאיר: חזור בך, אמר לו, וכי בשעה כזאת ובמצב כזה יקבלו את תשובתי? אמר לו: וכי לא נאמר בתהלים "תשב אנוש עד דכא" עד דכדוכה של נפש.
באותה שעה בכה אלישע בן אבויה ומת. והיה רבי מאיר שמח ואמר: כמדומה לי שמתוך תשובה נסתלק רבי.
אמרו, כשמת אלישע אמרו בבית דין של מעלה, לא יהא נידון בגיהנם ולא יבוא לעולם הבא, לא יהא נידון בגיהנם משום שעסק בתורה, ולא יבוא לעולם הבא, משום שחטא.
אמר רבי מאיר, מוטב שידינוהו בגיהנם ולאחר מכן יבא לעולם הבא. מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כשמת רבי מאיר עלה עשן מקברו של אלישע אחר, משום שדאג להכניסו לאש גיהנם על מנת שיתכפר לו עוונותיו.
אמר רבי יוחנן: גבורה לשרוף את רבו באש? אחד היה בינינו ואין אנו יכולים להצילו, אלמלי היה בידי, מי יטלנו ממני, מתי אמות ואכבה עשן מקברו. כשמת רבי יוחנן פסק העשן מקברו של אחר. פתח הספדן והספיד את רבי יוחנן: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבנו. (עיין מסכת חגיגה טו:).
וכתב השל"ה הקדוש: חס ושלום לומר שלא יקבל ה' יתברך את מי שחוזר בתשובה, כי ודאי אילו אלישע עשה תשובה הגונה, אז היה ה' יתברך מקבלו בשתי ידים.
ומה שאמרה בת קול "שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר", הענין הוא, כי ה' יתברך אל חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקש שיעשו תשובה. אבל איש כזה כמו אלישע אחר, אינו הגון שה' יתברך יפציר בו ויתן לו עצה טובה שיעשה תשובה. ורק אם יעשה זאת מעצמו בלי שיפתהו ה' יתברך, אזי היתה מתקבלת תשובתו.
וזאת הכוונה "שובו בנים שובבים", כלומר לכל ישראל אני פותח להם שיעשו תשובה, חוץ מאלישע אחר שאין אני פותח לו אלא הוא צריך להיות היוזם לכך. (הגהות למסכת ראש השנה).
תשובתו של מנשה המלך
רבותינו מספרים על מנשה בנו של חזקיהו המלך, שמלך על ישראל במשך חמישים וחמש שנה. עשרים ושתיים שנה מרד בה', והספיק לעבור על עבירות חמורות שבתורה. העמיד צלם בהיכל, בא על אמו, והעביר את בניו באש למולך, בגי בן הנום, ועונן וניחש וכישף ועשה אוב וידעוני, ועוד כהנה וכהנה רבות, והכל על מנת להכעיס את ה'.
לאחר מכן חזר בתשובה, ובמשך שלושים ושלוש שנה היה בעל תשובה אמיתי. מה הביאו לשוב בתשובה?
כשיצא למלחמה ונלכד בידי מלך אשור, שמחו האויבים מאוד שנשבה המלך, וחיפשו איזה עונש חמור מתאים ליתן לו, עד שהחליטו שעונשו הוא - שיכניסו אותו בתוך סיר נחושת, כי הוא מתחמם מהר על האש.
כשהניחוהו בתוך הסיר ורתחו המים, הרגיש שכלו כל הקיצים. צעק לכל האלוהים שעבד להם, ואף אחד מהם לא הושיעוהו. עד שנזכר, שבילדותו לימדו אביו חזקיהו את הפסוק: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם".
אמר מנשה: הריני קורא אל אלוקים שבשמים, אם הוא יציל אותי, סימן שהוא קיים. ואם לא, אז חלילה הוא כמו כולם...
כששמעו דבריו מלאכי השרת, סתמו את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא, והיו אומרים: ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה, והעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה?
אמר להם: אם אין אני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד, ושמע תחינתו ונעתר לבקשתו לפנים משורת הדין, ונעשה נס, ובא מלאך והעיף אותו מבבל לירושלים, ואז ניצל, וחזר בתשובה ומלך על ירושלים שלושים ושלוש שנה נוספות.
חזרתו בתשובה של האיש שרצה לשאת גויה
מסופר על האדמו"ר רבי יהושע מבלז זצ"ל, שפעם נכנס אל חדרו יהודי אחד, שניכר על פניו עצב עמוק. וכשפצה האיש את פיו וסח את אשר מעיק על לבו, התבררה הסיבה ליגונו.
וכך סיפר האיש בקול רוטט מבכי: בני יחידי אשר אהבתי, התחבר לאנשים ריקים ופוחזים, והושפע מדרכיהם הנלוזות. הוא יצא לתרבות רעה, והתדרדר מדחי אל דחי, ועתה מתכוון הוא לשאת אשה נכריה.
כה כעסתי כששמעתי זאת, עד אשר גרשתי אותו מעל פני, והוצאתי אותו מביתי. אך לאחר מעשה חשבתי לעצמי, האם מן הראוי היה לעשות זאת, או שמא היה עלי לנקוט דרך אחרת.
אכן, נענה הצדיק, לא היה זה נכון להרחיקו מהבית. שנה את התנהגותך כלפיו, ומעתה התחל לקרב את הבן אליך. השב אותו הביתה, והשתדל להביא אותו אלי.
שב האיש אל עירו, ופנה לחפש את בנו. כשמצא את הבן, לא האמין האב למראה עיניו. אותו בן שעזב את ביתו גאה והדור, היה עתה מסכן ואומלל, בגדיו הקרועים השתלשלו ברישול מעל גופו, ומקום מגורים כלל לא היה לו.
עשה האב כדברי הרבי, ופנה אל הבן ואמר לו: בוא הביתה. הבן הסכים, ובבואו הביתה זכה ליחס נפלא. אביו האכילו והשקהו במיטב המאכלים והמשקאות, ואף רכש בעבורו בגדים חדשים ונאים.
כל אותה עת לא שוחח האב עם בנו מאומה על אודות נשואיו לאותה נכריה, והבן התענג על שהותו בבית אביו והתאושש מהעוני והמחסור שהיו מנת חלקו בעת האחרונה.
באחד הימים פנה האב אל הבן ואמר לו: מתעתד אני לנסוע לאדמו"ר מבלז, התחפוץ להצטרף אלי? הבן שהכיר טובה לאביו על כל מה שעשה בעבורו, החליט לגרום לו קורת רוח, והצטרף לנסיעה.
במהלך הנסיעה שוחחו השנים על נושאים רבים, ובין היתר דיברו על אודות נישואיו של הבן. בזה הרגע לבשו פני הבן ארשת של נחישות, והוא אמר חד משמעית: בענין זה לא אשנה את דעתי, ואיש בעולם לא יצליח להשפיע עלי לשנות דעתי, וגם הרבי שלך לא יצליח בכך!!!
ומה בדבר בני משפחתה של אותה נכריה, שאל האב את בנו, כיצד לא תחשוש מהם שמא רוצחים ושודדים הם? הו אבא, השיב הבן בביטול, מדוע תחשוב כך, אנשים הגונים הם.
בהגיעם לבלז, נכנסו שניהם אצל הרבי, והרבי פתח בשיחה נלבבת עם אותו בן, עד שחש כי הבן רוחש לו אמון רב.
לאחר מכן, הגיש לו הרבי "טלית קטן" מצויצת כהלכתה לבנה כשלג, ואמר לו: לבש אותה מתחת לבגדיך, אמור אתה להמצא בקרב הנכרים, וזהו מקום סכנה, והטלית הזו תהא לך לשמירה.
הבן שרחש אמון לרב, ושמח כי הרבי כלל אינו מנסה להשפיע עליו לבל ינשא לנכריה, והסכים ללבוש את הטלית. זמן קצר לאחר ששבו האב ובנו מנסיעתם לבלז. הגיע מועד נשואיו של הבן, ואותם נשואין אמורים היו להערך בהילולא וחינגא כדרכם של הנכרים.
על פי עצת הרבי מבלז, השתתף בטקס גם האב היהודי. הוא ישב מן הצד ליד שולחן קטן שהוכן במיוחד בעבורו, ועקב בעיניו אחר הנכרים המתהוללים בראש השלחן. ישב בנו החתן, והשתכר והתהולל כחבריו הגויים.
כטוב לבו ביין, חש הבן החתן בחום רב, והסיר את בגדו העליון, למרות זאת יקד היין שרף בקרבו והציף אותו בחום. ניסה איפוא להשתחרר מעוד מלבוש ומעוד מלבוש, עד אשר נגלה לעיני כל קהל הנוכחים בגד מוזר - טלית קטן בצבע לבן.
מיד קרא אחד הנוכחים בתדהמה: הביטו, הן זהו בגד של יהודים, החתן לובש בגד של יהודים, החתן הוא יהודי. כשראו זאת שאר הנוכרים, בחמת זעם התנפלו עליו ואמרו לו: מדוע אמרת שאתה גוי, כיצד העזת, הרעימו בקולותיהם והפליאו בו מכותיהם. מכות קשות ומכאיבות ספג החתן, ולבסוף גורש מהחתונה, ונאלץ לנוס על נפשו כל עוד רוחו בו.
אותו חתן יהודי, נוכח לדעת כי אכן בני משפחתה אינם אלא חבורת רוצחים ושודדים. החבילה נתפרדה, והבן נעשה לבעל תשובה, וחזר לצור מחצבתו. והכל בזכות מצות ציצית.