שער האגדות · פרק ג - מעלתם של בעלי תשובה
נאמר בבמסכת ברכות (דף ל"ד): מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים.
והקשה בספר מלל לאברהם: צריך להבין, כיצד יתכן דבר זה, שאדם שכל חייו היה שטוף בעבירות, והחליט לעזוב את דרכו ושב בתשובה, תהיה מעלתו גדולה מצדיק שכל ימיו למד תורה וקיים מצוות?
והענין יובן על פי משל: מלך אחד היה לו בן יחיד שאהב אותו כנפשו, והבן נחטף על ידי כנופית שודדים, והוחזק אצליהם זמן מסויים ביסורים וצער. אביו המלך שהיה אהוב מאד על כל השרים ועל כל האזרחים מחמת שהיה טוב ומטיב לבריות, הבטיח בכלי התקשורת לשודדים שאם יחזירו לו את בנו, לא יאונה להם כל רע.
כששמעו השודדים את הבטחת המלך, הביאו את בנו והחזירוהו לארמון המלוכה ליד המלך.
ותהום כל העיר והמשטרה והצבא לפגוע בשודדים הללו, ולחרוץ את משפטם על שחטפו את בן המלך, ועינוהו בעינויים קשים. הם החליטו, שאפילו אם המלך ישחרר את השודדים, הם יפגעו בהם בכל מקום שהם.
כששמע המלך את החלטת השרים והקצינים, הוכרח לתת לשודדים דירה בארמונו בחדרים מסויימים, מכיון ששם אף אחד לא יעז להכנס, ובכך הציל אותם מידם, כי המלך היה ישר ונאמן, ורצה לקיים את הבטחתו לשודדים שלא יאונה להם כל רע.
והנמשל: הרשעים על ידי עוונותיהם חוטפים את ניצוצי הקדושה להורידם לסטרא אחרא, והם עשוקים שם, ובכל זאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מכריז בתורה בנביאים ובכתובים וקורא לרשעים לשוב בתשובה, ולא יאונה להם כל רע.
וכשהם שבים בתשובה מאהבה, אזי מוציאים ומחזירים את אותם ניצוצי הקדושה שהם בבחינת בנים להשם יתברך.
והנה לאחר שהבעלי תשובה נפטרים מן העולם, מבקשת מדת הדין לפגוע בהם ולהענישם קשות, כי לפי הדין לא תועיל להם תשובה, כיון שמרדו והכעיסו את בוראם.
מה עושה להם השם יתברך כדי להצילם מיד מדת הדין? נותן להם מקום בגן עדן יותר פנימי ממקומם של הצדיקים הגמורים, ושם אין רשות למשחיתים ולכוחות הדין להכנס ולפגוע בהם. וזהו שאמרו "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".
מדוע גדולה מעלת בעלי תשובה
כידוע אדם שהשכיל לעשות תשובה מאהבה, זוכה לכך שכל עבירותיו נחשבות למצוות. אם כן, אדם שעשה תשובה, זוכה למצוות ברמה כזו שלא זוכה לה שום צדיק, שהרי כמה מצוות שיעשה, לֹא יגיעו לשיעור העבירות שהרשע עשה, וכל אותן עבירות נהפכות למצוות.
ולפי זה מובן מה שאמרו רבותינו במסכת ברכות (דף לד:), שמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לֹא יכולים לעמוד.
ומספרים על רבִּי לוי יצחק מברדיטשוב סנגורם של ישראל, שפגש פעם רשע שהיה עובר עבירות על מנת להכעיס. פנה אליו רבִּי לוי יצחק ואמר לוֹ: דע לך שאני מקנא בך! תמה הקופר ואמר: במה יש לרֵבי לקנא בי?
השיב לוֹ הרב: הרי לכל יהודי יש סיכוי ותקווה לחזור בתשובה שלימה. כשאתה תחזור בתשובה וכל העבירות שלך יהפכו לזכויות, מי יוכל להתחרות אתך בדרגה הגבוהה אליה תגיע, יש לך אופציה לשכר כה גבוה, מה שאין לי ולאחרים שלא חטאו כל כך הרבה...
הבעל תשובה שזכה לגילוי אליהו הנביא
מעשה בחייט יהודי אחד שהיה גר בעיר לבוב, והוא היה יפה תואר, ותמיד היה מסלסל בשערותיו כדי להתייפות. היתה לו חנות בשכונת הנוצרים, ותמיד היו מתאספים אצלו כמה ליצנים, והיו מדברים בדברי הבל וריק, ומיום ליום היה גובר הענין עד שחנותו היתה כתובת לפריצות וליצנות.
אשתו של החייט היתה שונאת אותו, כי היא היתה אשה יראת ה', ומכיון שהוא ראה שהם לא מסתדרים ביניהם, על כן היה נמנע מלבוא לביתו, ולא היה בא לביתו אלא פעם אחת בשבוע, וכעבור זמן מה, נמנע יותר מלבוא לביתו, והיה בא רק פעם אחת בחודש.
במשך הזמן הוא התדרדר מטה מטה, עד שהגיע לעבירות גסות ולפריצות נוראה. והנה ליד העיר לבוב הזה כפר גדול, ושם היה גר הדוכס שהוא ראש מועצת גדולי המלכות והיה עשיר גדול. וכאשר סיפרו לו על היהודי הזה שהוא ליצן ובדחן גדול, שלח אחריו ומצא חן בעיניו.
תוך זמן קצר נעשה היהודי כאחד מבני ביתו של הדוכס, וכבר לא נצרך עוד לפרנסה, והיה חי שם חיי מלכים.
באותו כפר היתה אכסניה אחת של יהודי כשר וירא שמים, והנה ביום ששי אחד ראה החייט שבאו כמה חסידים להתאכסן באותה אכסניה, כי שם התארח אחד האדמורי"ם הגדולים, וידע החייט שאם ירצה להכנס אל האדמו"ר לא יתנו לו, והוא היה מאד מעוניין להכנס לשם כדי להתלוצץ מהאדמו"ר ומחסידיו, ולבדח את הדוכס על חשבונם.
לכן הלך אל הדוכס, וביקש ממנו שיכתוב בפתק לבעל האכסניה, שיתן לו להכנס לשם בשבת, כדי לראות מה עושים החסידים, ואחר כך הוא יבוא ויספר לדוכס את כל אשר ראו עיניו. הדוכס הסכים ונתן לו פתק, והוא הלך לאכסניה.
והנה כשראה בעל האכסניה את הפתק, הצטער מאד, כי לא רצה להכניס את אותו האדם למלונו, אבל הוכרח לעשות זאת מחמת ציווי הדוכס, כי אם לא ימלא אחר דבריו עלול להזיק לכלל ישראל חלילה, ולכן הכניסו למלון ולא דיבר עמו כלום.
החסידים התפללו מנחה וערבית בשמחה רבה ובהתלהבות כמנהגם, ואחר כך ישבו לפני השלחן, וגם הוא ישב לפני הרב בקלות דעת ובגסות רוח, ואף אחד לא העיז לדבר עמו מאומה.
כאשר גמרו לאכול, פתח הרבי את פיו בחכמה ודיבר דברי מוסר לפני המסובים, ומרוב שהיו הדברים חוצבים להבות אש, כל החסידים התעמקו בדבריו ולא יכלו לישון כל הלילה.
בסעודה השניה שוב דיבר הרב דברי מוסר, למרות שרגיל היה תמיד לדבר בפרשת השבוע. וכן לאחר המנחה בזמן סעודה שלישית, המשיך בדברי מוסר עד שקיעת החמה.
במוצאי שבת היו רגילים תמיד לומר הבדלה בניגון וריקוד. אבל הפעם לא עשו כן, אלא הרב מיהר בהבדלה, ולאחר ההבדלה התחיל לדבר שוב דברי מוסר, וכל כמה זמן היה מסתכל בפני החייט, ואף אחד מהחסידים לא הבין מה רצון הרב בשינויים הללו.
והנה בחצות הלילה, בא החייט אל הרב בבכייה גדולה ובחרטה גדולה על מעשיו שהתרגל בהם, והיה מתחנן לרב שיתן לו איזה תיקון כדי להציל את נפשו, והרב לא שעה לדבריו, אלא דחפו בכל כוחו פעמיים ושלוש.
אבל החייט לא זז משם והיה בוכה בכיות הקורעות את הלב, והוא מבקש תיקון למעשיו. כשראה הרב שהחייט רוצה לחזור בתשובה בכל לבו, אמר לו שהוא מוכן לתת לו תיקון, אבל התיקון יהיה קשה עליו. אמר לו החייט, שהוא מקבל על עצמו כל מה שיגזור עליו.
אמר לו הרב: אני יודע שעוונותיך רבו מאד, ונגזר עליך גזירות משונות, ויסורים גדולים נגזרו על נשמתך, אבל מכיון שאתה חוזר בתשובה מרצונך, הנני מבטיח לך כי לא יאונה לך כל רע, וסדר התיקון שלך הוא - שתתענה ביום ראשון וליל שני, וביום שני תפסיק, וביום שלישי תקבל עליך תענית, ותתענה בליל רביעי וביום רביעי ובליל חמישי וביום חמישי, ותפסיק התענית בששי ובשבת, ותקרא הרבה תהלים עד שירחמו עליך מן השמים.
החייט יצא מאת האדמו"ר, ובמקום ללכת אל הדוכס, הלך לחפש היכן יש בית הכנסת, ומצא בית הכנסת אחד ונכנס לשם, והתחיל לקרוא תהלים, ובקושי רב היה מחבר את האותיות.
בלילה כשגמרו להתפלל תפילת ערבית וכולם הלכו, בא אליו השמש, והודיע לו שברצונו לסגור את המקום, ואז סיפר לו החייט את כל המוצאות אותו, ושהוא צריך עתה לעשות את התיקונים כפי שציוהו הרבי, ואין לו מקום ללכת, ועל כן הוא מבקש ממנו שיניחהו להשאר בבית הכנסת.
אמר לו השמש, שיש לו חדר קטן ששם נמצאים השמן והעצים של בית הכנסת, ואם הוא רוצה, יכנס לשם. החייט הסכים לכך באהבה, ונכנס לאותו חדר קטן, וקרא כל הלילה תהלים, וכך עבר עליו כל השבוע.
בליל שבת, ריחם עליו השמש ולקח אותו לביתו לסעודות שבת, ובמוצאי שבת חזר לאותו חדר, והיה החייט ישן בחדר בלי מטה, וכך עברה עליו שנה שלימה.
והנה בשבת אחת, שכח השמש להזמינו לביתו, וסגר עליו את החדר והלך, והחייט מרוב חולשתו ורעבונו, צעק ובכה במר נפשו, והתפלל אל השם יתברך, ואמר: אתה צדיק על כל הבא עלי, כי אמת עשית, אבל הושיעני ה' כי הגעתי עד שערי מות, רחם נא עלי, כי אתה הוא בעל הרחמים.
כשסיים תפילתו, פתאום נפתחה הדלת ונכנס לחדר איש אחד, ואמר לו: אל תבכה, כי עוד מעט יבוא אליך השמש ויבקש ממך מחילה, ואתה תמחל לו, כי מן השמים סובבו שהוא ישכח ממך, כדי לנסותך אם תקבל באהבה. ועתה סר עווניך, וזכית למעלה גדולה ורמה, ותלך תיכף לביתך, ותתחנן לפני אשתך שתכניס אותך לבית, ותאכל ממה שיש בבית, ובמוצאי שבת אני אבוא אליך ואומר לך את כל אשר תעשה, ונעלם האיש.
ואכן לאחר זמן קצר בא אליו השמש, ופתח לו את הדלת, וביקש ממנו מחילה על ששכח אותו, וסיפר לחייט שבאותו רגע בא אליו זקן אחד ואמר לו שימהר לפתוח לו את הדלת.
החיט הפעם לא הלך לביתו של השמש, אלא הלך לביתו, ודפק על הדלת עד שאשתו התעוררה, וביקש ממנה לפתוח לו את הדלת. אשתו ענתה לו שילך לאותו מקום שהיה עד עתה. אולם הוא לא זז משם, והיה עומד ובוכה ומתחנן אליה שתפתח לו את הדלת.
כשראתה שהוא נמצא בצער, נכמרו רחמיה, ופתחה לו את הדלת, ותיכף חזרה למטתה כי לא רצתה אפילו להביט בפניו. החייט נכנס לבית, ומצא על השלחן פרוסת לחם ומעט מים וכוס יין. תיכף לקח את כוס היין ועשה קידוש בשמחה רבה, ואחר כך נטל ידים ובירך על נטילת ידים, ולקח את הלחם ובירך ברכת המוציא וישב לאכול.
כשראתה אשתו את כל זה, התפלאה מאד, כי היא יודעת שבעלה בור ואינו יודע כלום, ומהיכן למד לקדש ולברך, ומה פשר השינוי הגדול הזה.
לאחר שגמר לאכול, נטל ידיו למים אחרונים, ובירך ברכת המזון בשמחה עצומה, ואשתו הוסיפה להתפלא עוד יותר. אחר כך שכב על הארץ וישן, ואשתו לא דיברה עמו מאומה.
בבקר נטל ידיו והלך. וכשראתה אשתו שהוא הולך, הלכה אחריו כדי לראות להיכן הולך, וראתה שהוא נכנס לבית הכנסת. נכנסה היא לעזרת נשים, והתבוננה בו במשך זמן התפילה, וראתה שהוא מתפלל יחד עם הציבור ככל ישראל הכשרים.
לאחר התפילה היא חזרה לביתה לפני שהוא יספיק לחזור, ושכבה במטתה, ועשתה עצמה ישנה. וכשהוא חזר לבית וראה אותה ישנה, ביקש ממנה שתתן לו ככר לחם כדי לקיים מצות סעודה שניה של שבת, והיא ענתה לו שאין לה שום דבר בבית מאחר שהוא הזניח אותה זמן רב, אבל יש ככר אחד של לחם יבש בתיבה.
לקח את הלחם, נטל ידיו ואכל, והיה נותן הודאה להשם יתברך על שזכה להגיע לדרך הטובה.
לאחר מכן אמר לאשתו: דעי לך שאני חזרתי בתשובה מכל המעשים הרעים שעשיתי, וראיה לכך, שיבוא לכאן זקן אחד וידבר עמי. כששמעה אשתו דבריו, רעדה ואמרה לו: אם כנים דבריך, הריני מוכנה לשרתך בכל נפשי.
והנה במוצאי שבת בא אליהו הנביא לביתו, ותיכף נתמלא כל הבית אורה. אמר לו אליהו הנביא: הריני מצווה אותך שמחר בבקר תעזוב את ביתך, ותגור ליד בית המרחץ הסמוך לחומות. שם יש חדרים רבים פנויים ומוזנחים, ותקח לך שם את החדר היותר סמוך למרחץ, ותקבע שם את דירתך.
כשראתה האשה את כל זה, שמחה שימחה גדולה, והבינה באמת שבעלה בעל תשובה גדול ואמיתי, ותיכף ביום ראשון בבוקר, הלכו ושכרו חדר כפי שציוה אותם אליהו הנביא ז"ל, ושם חזר החייט למלאכתו, והחל לתפור בגדים כבראשונה ולפרנס עצמו בדוחק.
והנה חלם רב העיר חלום, שהוא צריך ללכת למקוה הסמוך לחומות. תיכף קם ממטתו והעיר את שמשו, וציוה לו שידליק את הפנס, ותיכף ילכו למקוה.
כשהגיעו סמוך למקוה, ראה הרב שבאחד החדרים יש אור גדול. וכאשר הגיע לשם, הסתכל מהחלון, וראה שהחייט יושב עם זקן אחד ושניהם לומדים בסודות הקבלה.
בבוקר שלח הרב וקרא לחייט ושאל אותו, מי הוא הזקן אשר למד עמו בלילה. השיב לו החייט, שהוא אליהו הנביא. אמר לו הרב: איך זה שאני יושב ועוסק כל היום בתורה ולא זכיתי שיבוא אלי אליהו הנביא?
השיב לו החייט: באמת רבי ראוי אתה שיתגלה אליך אליהו הנביא, אבל כיון שאתה מתעסק עם הציבור, אין הוא רוצה להטריד אותך, ולראיה שדברי הם נכונים ואמיתיים, נותן אני לך סימן שמהיום והלאה לא ימות שום בר ישראל בעיר לבוב אלא אני אהיה הראשון...
כששמע הרב את דברי החייט, תיכף שלח הודעה לכל בתי החולים הנמצאים בעיר, וכן לחברה קדישא, שכאשר ימות המת הראשון, תיכף יבואו ויודיעו לו מי הוא המת שמת.
עברו כשני שבועות מאז, ולא מת בכל עיר לבוב שום אחד מישראל. לאחר שני שבועות באו והודיעו לרב, שחייט פשוט אחד שגר ליד בית המרחץ מת לפתע פתאום בלי שום חולי.
כששמע הרב את הדבר הזה, קרע מיד את בגדיו ואמר: "ברוך דיין האמת", ותיכף ציוה שיכריזו בכל עיר לבוב על ביטול מלאכה, ושיבואו כולם לחלוק כבוד לצדיק הנסתר שהוא יסוד העולם. הרב הספיד אותו הספד גדול, וציוה להם שיכתבו על המצבה "פה נטמן החייט הבעל תשובה".
מעלת השבים בדור הזה
כתוב בשער הגלגולים (הקדמה לח), שפעם אחת שאל רבי חיים ויטל למורו רבינו האר"י ז"ל: איך היה אומר לי שנפשי היתה כל כך מעולה, והרי הקטן שבדורות הראשונים, היה צדיק וחסיד, שאין אני מגיע לעקבו.
ואמר לי: דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאד בדור הזה, שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאוד מאוד לאין קץ, מה שלא היה כן בדורות ראשונים. ואלו הייתי בדורות הראשונים, היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים.
וכבר אמרו על נח "תמים היה בדורותיו", ואלו היה בדורות צדיקים היה יותר צדיק, ולכן אמר שלא אצטער על זה כלל, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים.