שער האגדות · פרק ב - רק בעולם הזה אפשר לחזור בתשובה
כתוב בפרקי רבי אליעזר (פרק מג): בא וראה כח התשובה מרבי שמעון בן לקיש, שלמד תורה אצל רבי אושעיא, ואחר כך הסיתו אותו אנשי חמס [שודדים], ושמו אותו לראש ולקצין עליהם, והיו גוזלים וחומסים לכל מי שיעבור בדרכם.
והנה פעם אחת נפגש ריש לקיש עם רבי יוחנן, והבטיח לו ר' יוחנן שאם יחזור בתשובה יתן לו את אחותו לאשה. הסכים לכך ריש לקיש וחזר בתשובה, והניח את רעיו השודדים ושב לאלהי אבותיו בכל לבו בצום ובתפילה, והיה משכים ומעריב בבית המדרש, ועסק בתורה בכל כחו, והרבה בצדקות ובמתנות עניים.
מאותו היום והלאה, לא חזר עוד על מעשיו הרעים, כי היה עוסק כל ימיו בעבודת ה' יתברך, והתקבלה תשובתו לפני הקדוש ברוך הוא.
ביום שנפטר ריש לקיש, מתו גם רעיו השודדים, וכשבאו לבית דין של מעלה, פסקו לתת לרבי שמעון בן לקיש חלקו הטוב בעולם הבא, ודנו את רעיו השודדים לרדת לשאול תחתית.
קמו השודדים וטענו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו: רבונו של עולם, וכי משוא פנים יש לפניך, והלא גם הוא היה שודד עמנו בהרים, ולמה הוא ילך לאוצר החיים ואנו לשאול תחתית?
אמר להם: ריש לקיש שהיה חבירכם, עשה תשובה בחייו, ולמד תורה. ואילו אתם לא עשיתם תשובה. אמרו לו: רבונו של עולם, הנח לנו ונעשה כעת תשובה?! אמר להם: אין תשובה מועילה אלא עד יום המיתה ולא לאחר מכן!
משל למה הדבר דומה, לאדם שרוצה להפליג לים, אם אינו מכין בידו צידה לדרך בהיותו ביבשה, אינו מוצא בים מה לאכול. כך אם אין אדם עושה תשובה ומעשים טובים כאן בעולם הזה בעודו חי, אין תשובה מועילה לו לאחר מיתה, שכך נאמר בקהלת "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים".
לחטוף מהעולם כמה שיותר מצוות
החפץ חיים היה אומר, העולם הזה הוא עולם המעשה אשר ניתן להגיע בו להישגים גדולים ביותר, אפילו יותר מן המלאכים. וכבר אמרו חכמינו ז"ל במסכת עירובין (כב.) "ושמרת את המצוה ואת החוקים והמשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם", היום לעשותם ולא למחר לעשותם. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
ואמרו במסכת חולין (צא:), חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, מה שאין כן מלאכי השרת.
ובכל יום שירצה האדם יכול לברך את הקדוש ברוך הוא, ולדבר עמו יתברך, ולומר: ברוך "אתה" ה', הן בתפילה, הן בברכות הנהנין, הן בברכות המצות, כמו שכתוב בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. מה שאין כן בעולם הנשמות, שנאמר: "לא המתים יהללו יה".
וזהו שאמר מר שמואל לרב יהודה במסכת עירובין (דף נד.): חטוף ואכול חטוף ושתה, שהעולם הזה שאנו עוזבים אותו דומה לבית משתה.
משל לאדם עשיר מאד שעשה סעודה ומשתה לחתונת בנו היחיד, וכל השלחנות מלאים מעדני מלכים מכל טוב, וכל הבא אל הסעודה לקחת חלק בשמחת העשיר, יכול לקבל בחינם אכילה ושתיה מכל המטעמים אשר אהב. אבל כאשר מסתיימת החגיגה, אין מי שיכול לקבל חינם מהמאכלים והמשקים האלה.
כך העולם הזה דומה למשתה, היום בעולם הזה אפשר לאכול ולשתות מבחינה רוחנית תורה ומצות ומעשים טובים, ולכן יש לחטוף כמה שיותר מצוות. אבל בעולם הבא יהיה כבר מאוחר מדי, כי "היום לעשותם" ולא למחר [בעולם הבא] לעשותם, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
לא לאחר את המועד
מסופר על הצדיק הקדוש רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל, שבזמנו היה מעשה בשני אנשים יהודים עשירים, שהיתה ביניהם שנאה וקנאה. אחד מהם מרוב שנאתו, הלך וכתב שטר מזוייף שהשני חייב לו סכום כסף גדול, והלך לממשלה, והם אישרו את השטר, ותמורת זה נתן הרבה שוחד שיתבעו אותו לבית המשפט בכדי שישלם לו את הסכום.
כשהגיע הזמן, הלך לבית המשפט והוציא עליו את השטר שהוא חייב לו כך וכך כסף, ואם לא ישלם את הסכום תוך זמן קצר, או שיכנס לבית הסוהר, או שיעשו לו עיקול על נכסיו.
מרוב צערו של אותו האיש, התחיל לבכות וסיפר לבני ביתו את צערו הגדול. בא אחד משכניו ויעץ לו ללכת אצל רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל, והוא יתן לו פתרון. שמע הוא לקול שכנו, וניגש לרבי יעקב, וסיפר לו הכל. הרב ענה לו שלא ידאג ועד מחר יסודר הכל.
העשיר הלך לביתו בשמחה ובאמונה שבזכות הצדיק ינצל מהצער הזה. באותו זמן הלך הרב אצל היהודי שזייף את השטר, וביקש ממנו שיחזור בו ולא יעשה כך עם חבירו, אבל הוא לא רצה לחזור בו בשום אופן שבעולם.
הרב יצא בכעס מבית העשיר הזייפן, ובאותו הלילה העשיר הזייפן הלך לישון כרגיל, ובבקר מצאו אותו מוטל מת במטתו. כששמעו בני העיר שהעשיר הזה נפטר, באו לכבד אותו בביתו כבוד אחרון.
רבי יעקב הגיע לביתו של העשיר, ודחף את כל העומדים שם, וניגש אל המת, ונגע בו במקלו, ואמר לו שיקום. תיכף ומיד קם המת, וכמובן שכולם נבהלו ופחדו.
אמר הרב לעשיר: כעת שאתה מת ואתה נמצא בעולם האמת, תאמר את האמת מה היה עם השטר שכתבת על חבירך.
מיד הודה העשיר שהשטר מזוייף, ואמר שעשה זאת בגלל שהוא שונא את חבירו. ואז קרא העשיר לבניו, וביקש שיביאו לו את השטר, וכשהביאו לו את השטר קרע את השטר לחתיכות.
בניו של המת ביקשו מהרב שיחיֵה לגמרי את אביהם, אבל הרב ענה להם שאין בידו לעשות כלום, כי מוות וחיים ביד ה' ולא בידו.
בינתיים העשיר היה מתוודה ובוכה. אמר לו הרב: כעת כבר מאוחר, כי היית צריך לחזור בתשובה לפני מיתתך, וזה עונשך על שלא רצית לשמוע את דברי אתמול. כשגמר הצדיק את דבריו נפל העשיר ומת שוב.
נמצאנו למדים ממעשה זה, שצריך האדם לחזור בתשובה תיכף ומיד לאחר שנכשל בעבירה, כיון שאך ורק בעולם הזה ישנה האפשרות לשוב בתשובה ולתקן את אשר קילקל ופגם.
לפעמים מתפתה הָאדם לבטל מהתורה מתוך מחשבה שאם הוא יבטל עכשיו מהתורה וירויח ממון, יוכל אחר כך ללמוד תורה מתוך בהתמדה מתוך ישוב הדעת.
וכמו כן, ישנם שאינם מזדרזים לחזור בתשובה, מפני שיש עוד זמן, ומבטיחים הם לעצמם שיום יבוא והם ישנו את סדר חייהם, ויהפכו לבעלי תשובה אמיתיים. אולם על פי רוב אין הדברים נעשים כפי המצופה.
המעשה שלפנינו ימחיש לנו את הדברים: משפחה אחת מן המכובדות בירושלים, עקרה לפני שנים רבות מדירתה בשכונה וותיקה, לשכונה אחרת. אחד מחדרי דירתם החדשה עוד לֹא היה פנוי, כי עוד התגוררו בו חלוץ ואשתו ["חלוץ" באותן השנים היה כינוי לעולים החדשים שהגיעו לארץ, חניכי התנועות החפשיות שלא שמרו תורה ומצוות].
התעוררה להם בעיה מה עושים, כי מדובר בעוד שבוע ימים, ואותה משפחה היו חרדים, וחלוץ ואשתו חילוניים גמורים, ומה שיותר קשה שבאמצע ישנה שבת, ומי יודע כיצד ינהגו בשבת.
נכנסה אם המשפחה אל החלוץ, ואמרה: אנחנו שומרי שבת, אנא, אל תחלל את השבת ואל תכאיב לנו. שמע החלוץ, והבטיח בנימוס שלא יחלל. באה השבת, וכלפי חוץ באמת לֹא ניכר שום חילול שבת. אבל האשה לֹא התאפקה, והציצה דרך החלון, וגילתה שהחלוץ כותב בעצם יום השבת.
הִיא היתה נסערת מאוד, אבל נזהרה מלומר דבר, אלא קראה לבנה הגדול וסחה לוֹ את המעשה, ואמרה לוֹ שיעשה כהבנתו. הלך הבן ונקש בדלת. לאחר שפתוחו לוֹ, אמר שבת שלום, והתחיל לדבר על הא ועל דא, עד שהגיע לנקודה העדינה ואמר: הבטחת לנו שלא תחלל שבת, ומדוע כתבת?
השיב החלוץ בהתנצלות: לֹא ידעתי שמדובר גם בזה, אני הבנתי שלהדליק כלי בישול בשבת שזה מרעיש, יכאיב ויפריע לכם, הבטחתי שלא אחלל שבת, אבל לכתוב בחדר שלי על זה לֹא הבנתי שזה נקרא לחלל שבת, אבל אם זה מפריע לכם, אני אמנע מכך.
בינתיים התחיל ביניהם שיחה, שבמהלכה שטח החלוץ את כל פרשת חייו, וכה אמר: אני יהודי מאמין בדיוק כמוך. אומנם אבי ואמי היו רפורמים עוד ברוסיה, ואני למדתי בגימנסיה ולא ידעתי בכלל מהי יהדות, ורק מזה שהאנטישמים צעקו "ז'יד" (יהודי), ידעתי שאני יהודי אבל לֹא יותר מזה.
והנה פרצה מלחמת העולם הראשונה, וגייסו אותי לצבא, והגעתי לקו החזית יחד עם חברי. שכבנו בחפירות שמעליהן היו שקי חול, והיינו יורים ללא הפוגה, ולנגד עינינו אנשים נופלים כזבובים. לאחר קרבות ממושכים יש תמיד איזו הפוגה קצרה, ובאחת ההפוגות הבחנתי בכך שכמה מן החיילים היהודיים שבינינו מנצלים זאת, וקוראים ספרי תהילים ובוכים, והרגשתי שנעשה להם קל על הלב.
באותו רגע כעסתי נורא על אבי שלא לימד אותי מעט יהדות, אילו יכולתי גם אני להוציא ספר תהלים ולשפוך שיח ודמעות, כמה טוב היה לי. לֹא יכולתי לכבוש בתוכי את קנאתי באותם היהודים המאמינים, ובתוך כך עמדתי וחשבתי:
רבנו של עולם, אתה יודע שאני לֹא יכול לדעת שאתה קיים, מפני שאבי לֹא לימד אותי, ואני זקוק לכך שתראה לי שאתה קיים ולכן אני מבקש ממך שתראה לי שאתה קיים על ידי כך שרסיס של פצצה יפגע באצבע שלי ולא אוכל יותר לירות.
והנה בו ברגע שגמרתי לומר זאת, עף לפתע רסיס ופגע באצבעי, ומעוצמת ההדף עף הרובה שלי למרחוק, ואני התמוטטתי מפחד. הכניסו אותי לבית חולים, ובדקו אותי ולא מצאו בי שום פגיעה, פרט לפגיעה באצבע, ועד היום אינני יכול לכופף את האצבע...
מכיון שקרה כך, הרי ה' יתברך הראה לי שהוא קיים, ואזי החלטתי שכאשר תסתיים המלחמה, אני אכנס מיד לבית כנסת, ואבקש מהיהודי הראשון שאפגוש, שילמד אותי יהדות.
ואכן אחרי המלחמה זכרתי מה שהחלטתי, אבל הייתי באמצע לימודי האגרונומיה (חקלאות), והיו לי עוד שלשה חדשים עד לסיום, והחלטתי שאני צריך מקצוע ביד, לכן אגמור קודם את הלימודים, ואחר כך אלך ללמוד יהדות. חזרתי לגימנסיה
והנה אחרי שקיבלתי תעודת גמר, נכנסתי לבית כנסת, אבל הלב שלי היה קשה כמו אבן, ואני בן אדם שבלי לב לֹא עושה שום דבר. ביום כיפור הראשון עוד הלכתי לבית הכנסת, פתחתי סידור ורציתי לומר משהו, אבל לבי היה מאובן. כך השארתי הכל, ונשארתי עד היום כמו שהייתי.
אילו היה אותו אדם מנצל את ההזדמנות הראשונה שנתן לוֹ בורא עולם כדי לחזור בתשובה, ולא היה מחכה עד שיפנה מלימודיו ומעיסוקיו, יתכן מאוד שבורא עולם היה מרכך את לבו ומסייע בידו לחזור לדרך הישרה. אבל כבר אמר התנא: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לֹא תפנה". (שאל אביך ויגדך חלק א).