שער האגדות
פרק א - כל ההתחלות קשות
לכל אדם יש את הזכות לזכות לחזור בתשובה, ולהיות בעל תשובה אמיתי, אלא שאת הצעד הראשון צריך האדם לעשות בעצמו על אף הקשיים שעומדים בדרכו, ולאחר מכן יזכה לראות את עזרת ה' יתברך, וכמו שאמרו במדרש: פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואני אפתח לכם פתח שיהיו עגלות וקרונות נכנסים בו (ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפח).
משל למה הדבר דומה: מספרים שפעם היה מלך, שהיה לו בנין של מאתיים קומות. יום אחד אסף את כל תושבי העיר והודיע להם כי מי שיצליח לטפס במדרגות הבנין עד הקומה המאתים, יקבל אוצר של יהלומים. כמובן, מי לא ירצה לזכות באוצר יקר כזה? כולם החליטו לנסות לעלות.
ראשון הגיע אדם בריון, בעל שרירים מפותחים, וכשהוא בטוח בהצלחתו התחיל בטיפוס. עלה קומה ועוד קומה, אחרי עשר קומות התחיל להזיע. בהגיעו לקומה העשרים, כבר היה נראה כסמרטוט. לאחר חמישים קומות, הוא השתגע.
והנה כשהגיע לקומה התשעים, הוא התעלף. הגוף לא היה מסוגל לעמוד במאמץ הגדול. באו מהר חובשים והורידוהו למטה, וכמובן שלא קיבל כלום מאוצר המלך.
אחריו ניסה בריון נוסף, וגם הוא בקומה תשעים נפל, וכך היה גם עם השלישי, הרביעי והחמישי, כלם הפסיקו באמצע המשימה, ואף אחד לא זכה באוצר של המלך.
באותה עיר חי זקן אחד צולע, שהיה מהלך לאט על מקלו. הוא שמע את הרעש וההמולה מסביב, ושאל מה קרה. אמרו לו: המלך הבטיח למי שיעלה מאתים קומות, אוצר גדול של יהלומים. אמר הזקן, אני עולה!
אמרו לו: הרי הבריון הזה התעלף והורידו אותו חצי מת, וכך גם קרה לשאר הבריונים, ואיך תצליח אתה לעלות? אמר להם: אני אגיע!
התחיל הזקן לעלות קומה ועוד קומה. הזעה נגרה ממנו, מדי פעם הוא נפל, כל קומה כמעט התייאש, אך יחד עם זאת אמר: אם המלך אמר להגיע לקומה המאתים, סימן שאפשר להגיע.
כשהגיע לקומה תשעים, נפל והתעלף כמו כולם, ולא יכל להמשיך. אך שוב חשב לעצמו: אם המלך אמר שאפשר להגיע, בטוח שאפשר, אבל הרי נשארו עוד מאה ועשר קומות...
החליט שיטפס עוד קומה אחת. טפס עם השינים על המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, במאמצים על אנושים, עד שהגיע לקומה התשעים ואחת, והנה הוא רואה לפניו מעלית...
נכנס למעלית, והיגיע תוך רגע ישירות לקומה המאתים. בקומה מאתים נפנף במקלו לכל האזרחים, וקבל את האוצר הגדול מאת המלך.
הנביא הושע אומר "שׁוּבָה ישראל עד ה' אלוקיך", אם הקדוש ברוך הוא אמר שצריך לעלות בדרך העולה בית אל, סימן שאפשר לעלות. ברגע שהקדוש ברוך הוא יראה שאיננו יכולים יותר, הוא ישלח מעלית, שבאמצעותה נגיע עד כסא הכבוד, "עד ה' אלוקיך".
נמצא שאף על פי שכל ההתחלות קשות, אבל אחרי הקושי הגדול, מגיעה עזרתו הגדולה של ה' יתברך הרוצה בתשובתם של בניו אהוביו.
הקושי נועד לנסות את האדם
דרש הגאון רבי משה גלנטי זצ"ל: מעשה שהיה בפריץ יהודי, שהיה רשע גדול שלא הניח עבודה זרה שלא עבד, ותועבה שלא עשאה, ורצח וגנב ונאף ואכל נבלות וטרפות, והלשין על ישראל אצל השלטונות.
ויהי היום, יצא הרב המקובל רבי משה דילאון מבית מדרשו, ותלמידיו הולכים אחריו. פגש בו אותו רשע ואמר לו: שלום עליך אדוני החכם. אמר לו הרב: אין שלום, אמר ה' לרשעים! ולא להסתכל בפניו.
באותה שעה נכנסה רוח טהרה באותו רשע, ותפס בכנף בגדו של הרב ואמר לו: כבוד הרב, אם אני חוזר בתשובה האם יש לי כפרה? אמר לו הרב: אוי לך רשע שכמותך! איזו תשובה תספיק לך, והרי נתחייבת ארבע מיתות בית דין כבר כמה וכמה פעמים.
אמר לו הרשע: ואם אני מקבל עלי ארבע מיתות בית דין, האם יש לי תקנה? אמר לו: כן. אמר הרשע: כבוד הרב ישבע לי בה' יתברך, שכבודו בעצמו יבוא אחרי להביאני לגן עדן. נשבע לו הרב ואמר: אם תקבל על עצמך למות מיתת שריפה על ידי שאשליך עופרת רותחת לגרונך, אני ערב שאביא אותך לגן עדן ותהיה במחיצתי!
קיבל עליו היהודי לעשות כן, ומיד הלך היהודי לבית המדרש של הרב, ולא חזר לביתו, ועזב את אשתו ובניו ואת כל רכושו, ועמד שם בבכיה ובתענית, בשק ואפר, ולא הסתכל בפני אדם 30 יום.
לאחר 30 יום ציוה הרב שיביאו לפניו מטה שמוציאים בה את המתים וכל כלי הקבורה, ותכריכים, ויעמידום לפני אותו בעל תשובה, וכן עשו. לאחר מכן ירד אותו אדם וטבל במקוה, והתודה בבכיה, ולבש תכריכים ושכב על המיטה.
ציוה הרב שיביאו עופרת. הצית אש והתיך את העופרת הבוערת. לאחר מכן לקח את האיש והשכיבו וקשר את עיניו, ואמר לו: הִתְוַדֵּה על עוונותיך, וקבל עול מלכות שמים, ותכון שמיתתך תהיה כפרתך. עשה האיש כדברי הרב.
ואז אמר לו הרב: פתח פיך ואני אשליך את העופרת הרותחת לפיך, ותמוך על קידוש ה'. פתח האיש את פיו, ואז לקח הרב כף מלאה דבש והשליך לתוך פיו ואמר: וסר עוונך וחטאתך תכופר.
מיד התחיל האיש לצעוק בקול מר ואמר: רבי, למען ה', הרגני נא, ואל אראה ברעתי באבוד נפשי. אמר לו הרב: אל תירא, כי כבר רצה ה' את מעשיך!
מאותו היום, היה בעל התשובה יושב בבית המדרש ועוסק כל ימיו בתורה. לאחר זמן, נפטר הרב לבית עולמו.
כשראה הבעל תשובה שנפטר רבו, בכה וביקש מה' שיקח גם אותו, מאחר שאין לו רב שידריכהו. ומרוב בכיותיו ותפילותיו, נפל למשכב, וסמוך לפטירתו צעק: פנו מקום לרב שלי, שבא להוליכני לגן עדן. ומיד נפטר.
ולאחר פטירתו ראוהו כמה זקנים וגדולים בחלום, איך שיושב בגן עדן ליד רבו, ולומדים תורה יחד. (אבותינו ספרו לנו על אגדה של פסח עמוד 328).
נמצאנו למדים שאין הקדוש ברוך הוא חפץ חלילה להעניש את הרשעים ולייסרם, אלא רוצה שישובו אליו, ולכן אף אם נראה שיש קשיים בחזרה בתשובה, אין זה אלא רק בהתחלה, אבל לאחר מכן רואים את ישועת ה' ואת השגחתו ואהבתו לבעלי תשובה.
פרק ב - רק בעולם הזה אפשר לחזור בתשובה
כתוב בפרקי רבי אליעזר (פרק מג): בא וראה כח התשובה מרבי שמעון בן לקיש, שלמד תורה אצל רבי אושעיא, ואחר כך הסיתו אותו אנשי חמס [שודדים], ושמו אותו לראש ולקצין עליהם, והיו גוזלים וחומסים לכל מי שיעבור בדרכם.
והנה פעם אחת נפגש ריש לקיש עם רבי יוחנן, והבטיח לו ר' יוחנן שאם יחזור בתשובה יתן לו את אחותו לאשה. הסכים לכך ריש לקיש וחזר בתשובה, והניח את רעיו השודדים ושב לאלהי אבותיו בכל לבו בצום ובתפילה, והיה משכים ומעריב בבית המדרש, ועסק בתורה בכל כחו, והרבה בצדקות ובמתנות עניים.
מאותו היום והלאה, לא חזר עוד על מעשיו הרעים, כי היה עוסק כל ימיו בעבודת ה' יתברך, והתקבלה תשובתו לפני הקדוש ברוך הוא.
ביום שנפטר ריש לקיש, מתו גם רעיו השודדים, וכשבאו לבית דין של מעלה, פסקו לתת לרבי שמעון בן לקיש חלקו הטוב בעולם הבא, ודנו את רעיו השודדים לרדת לשאול תחתית.
קמו השודדים וטענו לפני הקדוש ברוך הוא ואמרו: רבונו של עולם, וכי משוא פנים יש לפניך, והלא גם הוא היה שודד עמנו בהרים, ולמה הוא ילך לאוצר החיים ואנו לשאול תחתית?
אמר להם: ריש לקיש שהיה חבירכם, עשה תשובה בחייו, ולמד תורה. ואילו אתם לא עשיתם תשובה. אמרו לו: רבונו של עולם, הנח לנו ונעשה כעת תשובה?! אמר להם: אין תשובה מועילה אלא עד יום המיתה ולא לאחר מכן!
משל למה הדבר דומה, לאדם שרוצה להפליג לים, אם אינו מכין בידו צידה לדרך בהיותו ביבשה, אינו מוצא בים מה לאכול. כך אם אין אדם עושה תשובה ומעשים טובים כאן בעולם הזה בעודו חי, אין תשובה מועילה לו לאחר מיתה, שכך נאמר בקהלת "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים".
לחטוף מהעולם כמה שיותר מצוות
החפץ חיים היה אומר, העולם הזה הוא עולם המעשה אשר ניתן להגיע בו להישגים גדולים ביותר, אפילו יותר מן המלאכים. וכבר אמרו חכמינו ז"ל במסכת עירובין (כב.) "ושמרת את המצוה ואת החוקים והמשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם", היום לעשותם ולא למחר לעשותם. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.
ואמרו במסכת חולין (צא:), חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, מה שאין כן מלאכי השרת.
ובכל יום שירצה האדם יכול לברך את הקדוש ברוך הוא, ולדבר עמו יתברך, ולומר: ברוך "אתה" ה', הן בתפילה, הן בברכות הנהנין, הן בברכות המצות, כמו שכתוב בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד. מה שאין כן בעולם הנשמות, שנאמר: "לא המתים יהללו יה".
וזהו שאמר מר שמואל לרב יהודה במסכת עירובין (דף נד.): חטוף ואכול חטוף ושתה, שהעולם הזה שאנו עוזבים אותו דומה לבית משתה.
משל לאדם עשיר מאד שעשה סעודה ומשתה לחתונת בנו היחיד, וכל השלחנות מלאים מעדני מלכים מכל טוב, וכל הבא אל הסעודה לקחת חלק בשמחת העשיר, יכול לקבל בחינם אכילה ושתיה מכל המטעמים אשר אהב. אבל כאשר מסתיימת החגיגה, אין מי שיכול לקבל חינם מהמאכלים והמשקים האלה.
כך העולם הזה דומה למשתה, היום בעולם הזה אפשר לאכול ולשתות מבחינה רוחנית תורה ומצות ומעשים טובים, ולכן יש לחטוף כמה שיותר מצוות. אבל בעולם הבא יהיה כבר מאוחר מדי, כי "היום לעשותם" ולא למחר [בעולם הבא] לעשותם, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
לא לאחר את המועד
מסופר על הצדיק הקדוש רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל, שבזמנו היה מעשה בשני אנשים יהודים עשירים, שהיתה ביניהם שנאה וקנאה. אחד מהם מרוב שנאתו, הלך וכתב שטר מזוייף שהשני חייב לו סכום כסף גדול, והלך לממשלה, והם אישרו את השטר, ותמורת זה נתן הרבה שוחד שיתבעו אותו לבית המשפט בכדי שישלם לו את הסכום.
כשהגיע הזמן, הלך לבית המשפט והוציא עליו את השטר שהוא חייב לו כך וכך כסף, ואם לא ישלם את הסכום תוך זמן קצר, או שיכנס לבית הסוהר, או שיעשו לו עיקול על נכסיו.
מרוב צערו של אותו האיש, התחיל לבכות וסיפר לבני ביתו את צערו הגדול. בא אחד משכניו ויעץ לו ללכת אצל רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל, והוא יתן לו פתרון. שמע הוא לקול שכנו, וניגש לרבי יעקב, וסיפר לו הכל. הרב ענה לו שלא ידאג ועד מחר יסודר הכל.
העשיר הלך לביתו בשמחה ובאמונה שבזכות הצדיק ינצל מהצער הזה. באותו זמן הלך הרב אצל היהודי שזייף את השטר, וביקש ממנו שיחזור בו ולא יעשה כך עם חבירו, אבל הוא לא רצה לחזור בו בשום אופן שבעולם.
הרב יצא בכעס מבית העשיר הזייפן, ובאותו הלילה העשיר הזייפן הלך לישון כרגיל, ובבקר מצאו אותו מוטל מת במטתו. כששמעו בני העיר שהעשיר הזה נפטר, באו לכבד אותו בביתו כבוד אחרון.
רבי יעקב הגיע לביתו של העשיר, ודחף את כל העומדים שם, וניגש אל המת, ונגע בו במקלו, ואמר לו שיקום. תיכף ומיד קם המת, וכמובן שכולם נבהלו ופחדו.
אמר הרב לעשיר: כעת שאתה מת ואתה נמצא בעולם האמת, תאמר את האמת מה היה עם השטר שכתבת על חבירך.
מיד הודה העשיר שהשטר מזוייף, ואמר שעשה זאת בגלל שהוא שונא את חבירו. ואז קרא העשיר לבניו, וביקש שיביאו לו את השטר, וכשהביאו לו את השטר קרע את השטר לחתיכות.
בניו של המת ביקשו מהרב שיחיֵה לגמרי את אביהם, אבל הרב ענה להם שאין בידו לעשות כלום, כי מוות וחיים ביד ה' ולא בידו.
בינתיים העשיר היה מתוודה ובוכה. אמר לו הרב: כעת כבר מאוחר, כי היית צריך לחזור בתשובה לפני מיתתך, וזה עונשך על שלא רצית לשמוע את דברי אתמול. כשגמר הצדיק את דבריו נפל העשיר ומת שוב.
נמצאנו למדים ממעשה זה, שצריך האדם לחזור בתשובה תיכף ומיד לאחר שנכשל בעבירה, כיון שאך ורק בעולם הזה ישנה האפשרות לשוב בתשובה ולתקן את אשר קילקל ופגם.
לפעמים מתפתה הָאדם לבטל מהתורה מתוך מחשבה שאם הוא יבטל עכשיו מהתורה וירויח ממון, יוכל אחר כך ללמוד תורה מתוך בהתמדה מתוך ישוב הדעת.
וכמו כן, ישנם שאינם מזדרזים לחזור בתשובה, מפני שיש עוד זמן, ומבטיחים הם לעצמם שיום יבוא והם ישנו את סדר חייהם, ויהפכו לבעלי תשובה אמיתיים. אולם על פי רוב אין הדברים נעשים כפי המצופה.
המעשה שלפנינו ימחיש לנו את הדברים: משפחה אחת מן המכובדות בירושלים, עקרה לפני שנים רבות מדירתה בשכונה וותיקה, לשכונה אחרת. אחד מחדרי דירתם החדשה עוד לֹא היה פנוי, כי עוד התגוררו בו חלוץ ואשתו ["חלוץ" באותן השנים היה כינוי לעולים החדשים שהגיעו לארץ, חניכי התנועות החפשיות שלא שמרו תורה ומצוות].
התעוררה להם בעיה מה עושים, כי מדובר בעוד שבוע ימים, ואותה משפחה היו חרדים, וחלוץ ואשתו חילוניים גמורים, ומה שיותר קשה שבאמצע ישנה שבת, ומי יודע כיצד ינהגו בשבת.
נכנסה אם המשפחה אל החלוץ, ואמרה: אנחנו שומרי שבת, אנא, אל תחלל את השבת ואל תכאיב לנו. שמע החלוץ, והבטיח בנימוס שלא יחלל. באה השבת, וכלפי חוץ באמת לֹא ניכר שום חילול שבת. אבל האשה לֹא התאפקה, והציצה דרך החלון, וגילתה שהחלוץ כותב בעצם יום השבת.
הִיא היתה נסערת מאוד, אבל נזהרה מלומר דבר, אלא קראה לבנה הגדול וסחה לוֹ את המעשה, ואמרה לוֹ שיעשה כהבנתו. הלך הבן ונקש בדלת. לאחר שפתוחו לוֹ, אמר שבת שלום, והתחיל לדבר על הא ועל דא, עד שהגיע לנקודה העדינה ואמר: הבטחת לנו שלא תחלל שבת, ומדוע כתבת?
השיב החלוץ בהתנצלות: לֹא ידעתי שמדובר גם בזה, אני הבנתי שלהדליק כלי בישול בשבת שזה מרעיש, יכאיב ויפריע לכם, הבטחתי שלא אחלל שבת, אבל לכתוב בחדר שלי על זה לֹא הבנתי שזה נקרא לחלל שבת, אבל אם זה מפריע לכם, אני אמנע מכך.
בינתיים התחיל ביניהם שיחה, שבמהלכה שטח החלוץ את כל פרשת חייו, וכה אמר: אני יהודי מאמין בדיוק כמוך. אומנם אבי ואמי היו רפורמים עוד ברוסיה, ואני למדתי בגימנסיה ולא ידעתי בכלל מהי יהדות, ורק מזה שהאנטישמים צעקו "ז'יד" (יהודי), ידעתי שאני יהודי אבל לֹא יותר מזה.
והנה פרצה מלחמת העולם הראשונה, וגייסו אותי לצבא, והגעתי לקו החזית יחד עם חברי. שכבנו בחפירות שמעליהן היו שקי חול, והיינו יורים ללא הפוגה, ולנגד עינינו אנשים נופלים כזבובים. לאחר קרבות ממושכים יש תמיד איזו הפוגה קצרה, ובאחת ההפוגות הבחנתי בכך שכמה מן החיילים היהודיים שבינינו מנצלים זאת, וקוראים ספרי תהילים ובוכים, והרגשתי שנעשה להם קל על הלב.
באותו רגע כעסתי נורא על אבי שלא לימד אותי מעט יהדות, אילו יכולתי גם אני להוציא ספר תהלים ולשפוך שיח ודמעות, כמה טוב היה לי. לֹא יכולתי לכבוש בתוכי את קנאתי באותם היהודים המאמינים, ובתוך כך עמדתי וחשבתי:
רבנו של עולם, אתה יודע שאני לֹא יכול לדעת שאתה קיים, מפני שאבי לֹא לימד אותי, ואני זקוק לכך שתראה לי שאתה קיים ולכן אני מבקש ממך שתראה לי שאתה קיים על ידי כך שרסיס של פצצה יפגע באצבע שלי ולא אוכל יותר לירות.
והנה בו ברגע שגמרתי לומר זאת, עף לפתע רסיס ופגע באצבעי, ומעוצמת ההדף עף הרובה שלי למרחוק, ואני התמוטטתי מפחד. הכניסו אותי לבית חולים, ובדקו אותי ולא מצאו בי שום פגיעה, פרט לפגיעה באצבע, ועד היום אינני יכול לכופף את האצבע...
מכיון שקרה כך, הרי ה' יתברך הראה לי שהוא קיים, ואזי החלטתי שכאשר תסתיים המלחמה, אני אכנס מיד לבית כנסת, ואבקש מהיהודי הראשון שאפגוש, שילמד אותי יהדות.
ואכן אחרי המלחמה זכרתי מה שהחלטתי, אבל הייתי באמצע לימודי האגרונומיה (חקלאות), והיו לי עוד שלשה חדשים עד לסיום, והחלטתי שאני צריך מקצוע ביד, לכן אגמור קודם את הלימודים, ואחר כך אלך ללמוד יהדות. חזרתי לגימנסיה
והנה אחרי שקיבלתי תעודת גמר, נכנסתי לבית כנסת, אבל הלב שלי היה קשה כמו אבן, ואני בן אדם שבלי לב לֹא עושה שום דבר. ביום כיפור הראשון עוד הלכתי לבית הכנסת, פתחתי סידור ורציתי לומר משהו, אבל לבי היה מאובן. כך השארתי הכל, ונשארתי עד היום כמו שהייתי.
אילו היה אותו אדם מנצל את ההזדמנות הראשונה שנתן לוֹ בורא עולם כדי לחזור בתשובה, ולא היה מחכה עד שיפנה מלימודיו ומעיסוקיו, יתכן מאוד שבורא עולם היה מרכך את לבו ומסייע בידו לחזור לדרך הישרה. אבל כבר אמר התנא: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לֹא תפנה". (שאל אביך ויגדך חלק א).
פרק ג - מעלתם של בעלי תשובה
נאמר בבמסכת ברכות (דף ל"ד): מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים.
והקשה בספר מלל לאברהם: צריך להבין, כיצד יתכן דבר זה, שאדם שכל חייו היה שטוף בעבירות, והחליט לעזוב את דרכו ושב בתשובה, תהיה מעלתו גדולה מצדיק שכל ימיו למד תורה וקיים מצוות?
והענין יובן על פי משל: מלך אחד היה לו בן יחיד שאהב אותו כנפשו, והבן נחטף על ידי כנופית שודדים, והוחזק אצליהם זמן מסויים ביסורים וצער. אביו המלך שהיה אהוב מאד על כל השרים ועל כל האזרחים מחמת שהיה טוב ומטיב לבריות, הבטיח בכלי התקשורת לשודדים שאם יחזירו לו את בנו, לא יאונה להם כל רע.
כששמעו השודדים את הבטחת המלך, הביאו את בנו והחזירוהו לארמון המלוכה ליד המלך.
ותהום כל העיר והמשטרה והצבא לפגוע בשודדים הללו, ולחרוץ את משפטם על שחטפו את בן המלך, ועינוהו בעינויים קשים. הם החליטו, שאפילו אם המלך ישחרר את השודדים, הם יפגעו בהם בכל מקום שהם.
כששמע המלך את החלטת השרים והקצינים, הוכרח לתת לשודדים דירה בארמונו בחדרים מסויימים, מכיון ששם אף אחד לא יעז להכנס, ובכך הציל אותם מידם, כי המלך היה ישר ונאמן, ורצה לקיים את הבטחתו לשודדים שלא יאונה להם כל רע.
והנמשל: הרשעים על ידי עוונותיהם חוטפים את ניצוצי הקדושה להורידם לסטרא אחרא, והם עשוקים שם, ובכל זאת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מכריז בתורה בנביאים ובכתובים וקורא לרשעים לשוב בתשובה, ולא יאונה להם כל רע.
וכשהם שבים בתשובה מאהבה, אזי מוציאים ומחזירים את אותם ניצוצי הקדושה שהם בבחינת בנים להשם יתברך.
והנה לאחר שהבעלי תשובה נפטרים מן העולם, מבקשת מדת הדין לפגוע בהם ולהענישם קשות, כי לפי הדין לא תועיל להם תשובה, כיון שמרדו והכעיסו את בוראם.
מה עושה להם השם יתברך כדי להצילם מיד מדת הדין? נותן להם מקום בגן עדן יותר פנימי ממקומם של הצדיקים הגמורים, ושם אין רשות למשחיתים ולכוחות הדין להכנס ולפגוע בהם. וזהו שאמרו "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".
מדוע גדולה מעלת בעלי תשובה
כידוע אדם שהשכיל לעשות תשובה מאהבה, זוכה לכך שכל עבירותיו נחשבות למצוות. אם כן, אדם שעשה תשובה, זוכה למצוות ברמה כזו שלא זוכה לה שום צדיק, שהרי כמה מצוות שיעשה, לֹא יגיעו לשיעור העבירות שהרשע עשה, וכל אותן עבירות נהפכות למצוות.
ולפי זה מובן מה שאמרו רבותינו במסכת ברכות (דף לד:), שמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לֹא יכולים לעמוד.
ומספרים על רבִּי לוי יצחק מברדיטשוב סנגורם של ישראל, שפגש פעם רשע שהיה עובר עבירות על מנת להכעיס. פנה אליו רבִּי לוי יצחק ואמר לוֹ: דע לך שאני מקנא בך! תמה הקופר ואמר: במה יש לרֵבי לקנא בי?
השיב לוֹ הרב: הרי לכל יהודי יש סיכוי ותקווה לחזור בתשובה שלימה. כשאתה תחזור בתשובה וכל העבירות שלך יהפכו לזכויות, מי יוכל להתחרות אתך בדרגה הגבוהה אליה תגיע, יש לך אופציה לשכר כה גבוה, מה שאין לי ולאחרים שלא חטאו כל כך הרבה...
הבעל תשובה שזכה לגילוי אליהו הנביא
מעשה בחייט יהודי אחד שהיה גר בעיר לבוב, והוא היה יפה תואר, ותמיד היה מסלסל בשערותיו כדי להתייפות. היתה לו חנות בשכונת הנוצרים, ותמיד היו מתאספים אצלו כמה ליצנים, והיו מדברים בדברי הבל וריק, ומיום ליום היה גובר הענין עד שחנותו היתה כתובת לפריצות וליצנות.
אשתו של החייט היתה שונאת אותו, כי היא היתה אשה יראת ה', ומכיון שהוא ראה שהם לא מסתדרים ביניהם, על כן היה נמנע מלבוא לביתו, ולא היה בא לביתו אלא פעם אחת בשבוע, וכעבור זמן מה, נמנע יותר מלבוא לביתו, והיה בא רק פעם אחת בחודש.
במשך הזמן הוא התדרדר מטה מטה, עד שהגיע לעבירות גסות ולפריצות נוראה. והנה ליד העיר לבוב הזה כפר גדול, ושם היה גר הדוכס שהוא ראש מועצת גדולי המלכות והיה עשיר גדול. וכאשר סיפרו לו על היהודי הזה שהוא ליצן ובדחן גדול, שלח אחריו ומצא חן בעיניו.
תוך זמן קצר נעשה היהודי כאחד מבני ביתו של הדוכס, וכבר לא נצרך עוד לפרנסה, והיה חי שם חיי מלכים.
באותו כפר היתה אכסניה אחת של יהודי כשר וירא שמים, והנה ביום ששי אחד ראה החייט שבאו כמה חסידים להתאכסן באותה אכסניה, כי שם התארח אחד האדמורי"ם הגדולים, וידע החייט שאם ירצה להכנס אל האדמו"ר לא יתנו לו, והוא היה מאד מעוניין להכנס לשם כדי להתלוצץ מהאדמו"ר ומחסידיו, ולבדח את הדוכס על חשבונם.
לכן הלך אל הדוכס, וביקש ממנו שיכתוב בפתק לבעל האכסניה, שיתן לו להכנס לשם בשבת, כדי לראות מה עושים החסידים, ואחר כך הוא יבוא ויספר לדוכס את כל אשר ראו עיניו. הדוכס הסכים ונתן לו פתק, והוא הלך לאכסניה.
והנה כשראה בעל האכסניה את הפתק, הצטער מאד, כי לא רצה להכניס את אותו האדם למלונו, אבל הוכרח לעשות זאת מחמת ציווי הדוכס, כי אם לא ימלא אחר דבריו עלול להזיק לכלל ישראל חלילה, ולכן הכניסו למלון ולא דיבר עמו כלום.
החסידים התפללו מנחה וערבית בשמחה רבה ובהתלהבות כמנהגם, ואחר כך ישבו לפני השלחן, וגם הוא ישב לפני הרב בקלות דעת ובגסות רוח, ואף אחד לא העיז לדבר עמו מאומה.
כאשר גמרו לאכול, פתח הרבי את פיו בחכמה ודיבר דברי מוסר לפני המסובים, ומרוב שהיו הדברים חוצבים להבות אש, כל החסידים התעמקו בדבריו ולא יכלו לישון כל הלילה.
בסעודה השניה שוב דיבר הרב דברי מוסר, למרות שרגיל היה תמיד לדבר בפרשת השבוע. וכן לאחר המנחה בזמן סעודה שלישית, המשיך בדברי מוסר עד שקיעת החמה.
במוצאי שבת היו רגילים תמיד לומר הבדלה בניגון וריקוד. אבל הפעם לא עשו כן, אלא הרב מיהר בהבדלה, ולאחר ההבדלה התחיל לדבר שוב דברי מוסר, וכל כמה זמן היה מסתכל בפני החייט, ואף אחד מהחסידים לא הבין מה רצון הרב בשינויים הללו.
והנה בחצות הלילה, בא החייט אל הרב בבכייה גדולה ובחרטה גדולה על מעשיו שהתרגל בהם, והיה מתחנן לרב שיתן לו איזה תיקון כדי להציל את נפשו, והרב לא שעה לדבריו, אלא דחפו בכל כוחו פעמיים ושלוש.
אבל החייט לא זז משם והיה בוכה בכיות הקורעות את הלב, והוא מבקש תיקון למעשיו. כשראה הרב שהחייט רוצה לחזור בתשובה בכל לבו, אמר לו שהוא מוכן לתת לו תיקון, אבל התיקון יהיה קשה עליו. אמר לו החייט, שהוא מקבל על עצמו כל מה שיגזור עליו.
אמר לו הרב: אני יודע שעוונותיך רבו מאד, ונגזר עליך גזירות משונות, ויסורים גדולים נגזרו על נשמתך, אבל מכיון שאתה חוזר בתשובה מרצונך, הנני מבטיח לך כי לא יאונה לך כל רע, וסדר התיקון שלך הוא - שתתענה ביום ראשון וליל שני, וביום שני תפסיק, וביום שלישי תקבל עליך תענית, ותתענה בליל רביעי וביום רביעי ובליל חמישי וביום חמישי, ותפסיק התענית בששי ובשבת, ותקרא הרבה תהלים עד שירחמו עליך מן השמים.
החייט יצא מאת האדמו"ר, ובמקום ללכת אל הדוכס, הלך לחפש היכן יש בית הכנסת, ומצא בית הכנסת אחד ונכנס לשם, והתחיל לקרוא תהלים, ובקושי רב היה מחבר את האותיות.
בלילה כשגמרו להתפלל תפילת ערבית וכולם הלכו, בא אליו השמש, והודיע לו שברצונו לסגור את המקום, ואז סיפר לו החייט את כל המוצאות אותו, ושהוא צריך עתה לעשות את התיקונים כפי שציוהו הרבי, ואין לו מקום ללכת, ועל כן הוא מבקש ממנו שיניחהו להשאר בבית הכנסת.
אמר לו השמש, שיש לו חדר קטן ששם נמצאים השמן והעצים של בית הכנסת, ואם הוא רוצה, יכנס לשם. החייט הסכים לכך באהבה, ונכנס לאותו חדר קטן, וקרא כל הלילה תהלים, וכך עבר עליו כל השבוע.
בליל שבת, ריחם עליו השמש ולקח אותו לביתו לסעודות שבת, ובמוצאי שבת חזר לאותו חדר, והיה החייט ישן בחדר בלי מטה, וכך עברה עליו שנה שלימה.
והנה בשבת אחת, שכח השמש להזמינו לביתו, וסגר עליו את החדר והלך, והחייט מרוב חולשתו ורעבונו, צעק ובכה במר נפשו, והתפלל אל השם יתברך, ואמר: אתה צדיק על כל הבא עלי, כי אמת עשית, אבל הושיעני ה' כי הגעתי עד שערי מות, רחם נא עלי, כי אתה הוא בעל הרחמים.
כשסיים תפילתו, פתאום נפתחה הדלת ונכנס לחדר איש אחד, ואמר לו: אל תבכה, כי עוד מעט יבוא אליך השמש ויבקש ממך מחילה, ואתה תמחל לו, כי מן השמים סובבו שהוא ישכח ממך, כדי לנסותך אם תקבל באהבה. ועתה סר עווניך, וזכית למעלה גדולה ורמה, ותלך תיכף לביתך, ותתחנן לפני אשתך שתכניס אותך לבית, ותאכל ממה שיש בבית, ובמוצאי שבת אני אבוא אליך ואומר לך את כל אשר תעשה, ונעלם האיש.
ואכן לאחר זמן קצר בא אליו השמש, ופתח לו את הדלת, וביקש ממנו מחילה על ששכח אותו, וסיפר לחייט שבאותו רגע בא אליו זקן אחד ואמר לו שימהר לפתוח לו את הדלת.
החיט הפעם לא הלך לביתו של השמש, אלא הלך לביתו, ודפק על הדלת עד שאשתו התעוררה, וביקש ממנה לפתוח לו את הדלת. אשתו ענתה לו שילך לאותו מקום שהיה עד עתה. אולם הוא לא זז משם, והיה עומד ובוכה ומתחנן אליה שתפתח לו את הדלת.
כשראתה שהוא נמצא בצער, נכמרו רחמיה, ופתחה לו את הדלת, ותיכף חזרה למטתה כי לא רצתה אפילו להביט בפניו. החייט נכנס לבית, ומצא על השלחן פרוסת לחם ומעט מים וכוס יין. תיכף לקח את כוס היין ועשה קידוש בשמחה רבה, ואחר כך נטל ידים ובירך על נטילת ידים, ולקח את הלחם ובירך ברכת המוציא וישב לאכול.
כשראתה אשתו את כל זה, התפלאה מאד, כי היא יודעת שבעלה בור ואינו יודע כלום, ומהיכן למד לקדש ולברך, ומה פשר השינוי הגדול הזה.
לאחר שגמר לאכול, נטל ידיו למים אחרונים, ובירך ברכת המזון בשמחה עצומה, ואשתו הוסיפה להתפלא עוד יותר. אחר כך שכב על הארץ וישן, ואשתו לא דיברה עמו מאומה.
בבקר נטל ידיו והלך. וכשראתה אשתו שהוא הולך, הלכה אחריו כדי לראות להיכן הולך, וראתה שהוא נכנס לבית הכנסת. נכנסה היא לעזרת נשים, והתבוננה בו במשך זמן התפילה, וראתה שהוא מתפלל יחד עם הציבור ככל ישראל הכשרים.
לאחר התפילה היא חזרה לביתה לפני שהוא יספיק לחזור, ושכבה במטתה, ועשתה עצמה ישנה. וכשהוא חזר לבית וראה אותה ישנה, ביקש ממנה שתתן לו ככר לחם כדי לקיים מצות סעודה שניה של שבת, והיא ענתה לו שאין לה שום דבר בבית מאחר שהוא הזניח אותה זמן רב, אבל יש ככר אחד של לחם יבש בתיבה.
לקח את הלחם, נטל ידיו ואכל, והיה נותן הודאה להשם יתברך על שזכה להגיע לדרך הטובה.
לאחר מכן אמר לאשתו: דעי לך שאני חזרתי בתשובה מכל המעשים הרעים שעשיתי, וראיה לכך, שיבוא לכאן זקן אחד וידבר עמי. כששמעה אשתו דבריו, רעדה ואמרה לו: אם כנים דבריך, הריני מוכנה לשרתך בכל נפשי.
והנה במוצאי שבת בא אליהו הנביא לביתו, ותיכף נתמלא כל הבית אורה. אמר לו אליהו הנביא: הריני מצווה אותך שמחר בבקר תעזוב את ביתך, ותגור ליד בית המרחץ הסמוך לחומות. שם יש חדרים רבים פנויים ומוזנחים, ותקח לך שם את החדר היותר סמוך למרחץ, ותקבע שם את דירתך.
כשראתה האשה את כל זה, שמחה שימחה גדולה, והבינה באמת שבעלה בעל תשובה גדול ואמיתי, ותיכף ביום ראשון בבוקר, הלכו ושכרו חדר כפי שציוה אותם אליהו הנביא ז"ל, ושם חזר החייט למלאכתו, והחל לתפור בגדים כבראשונה ולפרנס עצמו בדוחק.
והנה חלם רב העיר חלום, שהוא צריך ללכת למקוה הסמוך לחומות. תיכף קם ממטתו והעיר את שמשו, וציוה לו שידליק את הפנס, ותיכף ילכו למקוה.
כשהגיעו סמוך למקוה, ראה הרב שבאחד החדרים יש אור גדול. וכאשר הגיע לשם, הסתכל מהחלון, וראה שהחייט יושב עם זקן אחד ושניהם לומדים בסודות הקבלה.
בבוקר שלח הרב וקרא לחייט ושאל אותו, מי הוא הזקן אשר למד עמו בלילה. השיב לו החייט, שהוא אליהו הנביא. אמר לו הרב: איך זה שאני יושב ועוסק כל היום בתורה ולא זכיתי שיבוא אלי אליהו הנביא?
השיב לו החייט: באמת רבי ראוי אתה שיתגלה אליך אליהו הנביא, אבל כיון שאתה מתעסק עם הציבור, אין הוא רוצה להטריד אותך, ולראיה שדברי הם נכונים ואמיתיים, נותן אני לך סימן שמהיום והלאה לא ימות שום בר ישראל בעיר לבוב אלא אני אהיה הראשון...
כששמע הרב את דברי החייט, תיכף שלח הודעה לכל בתי החולים הנמצאים בעיר, וכן לחברה קדישא, שכאשר ימות המת הראשון, תיכף יבואו ויודיעו לו מי הוא המת שמת.
עברו כשני שבועות מאז, ולא מת בכל עיר לבוב שום אחד מישראל. לאחר שני שבועות באו והודיעו לרב, שחייט פשוט אחד שגר ליד בית המרחץ מת לפתע פתאום בלי שום חולי.
כששמע הרב את הדבר הזה, קרע מיד את בגדיו ואמר: "ברוך דיין האמת", ותיכף ציוה שיכריזו בכל עיר לבוב על ביטול מלאכה, ושיבואו כולם לחלוק כבוד לצדיק הנסתר שהוא יסוד העולם. הרב הספיד אותו הספד גדול, וציוה להם שיכתבו על המצבה "פה נטמן החייט הבעל תשובה".
מעלת השבים בדור הזה
כתוב בשער הגלגולים (הקדמה לח), שפעם אחת שאל רבי חיים ויטל למורו רבינו האר"י ז"ל: איך היה אומר לי שנפשי היתה כל כך מעולה, והרי הקטן שבדורות הראשונים, היה צדיק וחסיד, שאין אני מגיע לעקבו.
ואמר לי: דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאד בדור הזה, שקול בכמה מצות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאוד מאוד לאין קץ, מה שלא היה כן בדורות ראשונים. ואלו הייתי בדורות הראשונים, היו מעשי וחכמתי נפלאים מכמה צדיקים הראשונים.
וכבר אמרו על נח "תמים היה בדורותיו", ואלו היה בדורות צדיקים היה יותר צדיק, ולכן אמר שלא אצטער על זה כלל, כי בלי ספק יש לנפשי מעלה גדולה על כמה צדיקים הראשונים מזמן תנאים ואמוראים.
פרק ד - ה' מקבל את כולם בתשובה
לפנינו מעשה שהיה עם אלישע בן אבויה שהיה אחד מגדולי התנאים, והיה רבו של רבי מאיר בעל הנס, וזכה לעלות לפרדס ביחד עם רבי עקיבא ועוד תנאים, ובסופו של דבר יצא לתרבות רעה, וזה תוכן המעשה כפי שמספרים חז"ל בתלמוד:
רבי מאיר היה יושב ודורש בשבת. באמצע הדרשה באו ואמרו לו, שרבו - אלישע בן אבויה נמצא בחוץ. פסק מדרשתו, ויצא אליו, וראהו יושב על הסוס ודוהר בפרהסיא ביום שבת.
החלו לדבר זה עם זה, ואז אמר לו רבי מאיר: חזור בך ותהיה בעל תשובה. אמר לו: איני יכול. אמר לו: למה? אמר לו: רוכב הייתי על הסוס ומטייל אחורי בית המדרש ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול מכריזה ואומרת: שובו בנים שובבים, שובו אלי ואשובה אליכם, חוץ מאלישע אחר, שידע כוחי ומרד בי.
עודם מהלכים ומדברים, הגיעו לתחום שבת, אמר לו אלישע: מאיר, חזור בך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי שעד כאן תחום שבת, ומכאן ואילך אסור לך ללכת. אמר לו: ואף אתה חזור בך. אמר לו: ולא כבר אמרתי לך שכבר שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר".
ומה ראה אחר שיצא לתרבות רעה, אמרו, פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד שעלה לראש הדקל בשבת ונטל האם על הבנים וירד בשלום, ובמוצאי שבת ראה אדם אחד שעלה לראש הדקל ונטל הבנים ושילח את האם, וירד והכישו נחש ומת.
אמר אלישע: נאמר בתורה "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים". היכן טובו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה, ולא ידע שדרש רבי עקיבא; למען יטב לך, בעולם שכולו טוב, והארכת ימים, בעולם שכולו ארוך. ויש אומרים, שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום בפי כלב שותת דם, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? יצא וחטא.
לאחר ימים חלה אלישע בן אבויה, באו ואמרו לרבי מאיר, אלישע רבך חולה. הלך אצלו רבי מאיר כדי לבקרו. אמר לו רבי מאיר: חזור בך, אמר לו, וכי בשעה כזאת ובמצב כזה יקבלו את תשובתי? אמר לו: וכי לא נאמר בתהלים "תשב אנוש עד דכא" עד דכדוכה של נפש.
באותה שעה בכה אלישע בן אבויה ומת. והיה רבי מאיר שמח ואמר: כמדומה לי שמתוך תשובה נסתלק רבי.
אמרו, כשמת אלישע אמרו בבית דין של מעלה, לא יהא נידון בגיהנם ולא יבוא לעולם הבא, לא יהא נידון בגיהנם משום שעסק בתורה, ולא יבוא לעולם הבא, משום שחטא.
אמר רבי מאיר, מוטב שידינוהו בגיהנם ולאחר מכן יבא לעולם הבא. מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כשמת רבי מאיר עלה עשן מקברו של אלישע אחר, משום שדאג להכניסו לאש גיהנם על מנת שיתכפר לו עוונותיו.
אמר רבי יוחנן: גבורה לשרוף את רבו באש? אחד היה בינינו ואין אנו יכולים להצילו, אלמלי היה בידי, מי יטלנו ממני, מתי אמות ואכבה עשן מקברו. כשמת רבי יוחנן פסק העשן מקברו של אחר. פתח הספדן והספיד את רבי יוחנן: אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבנו. (עיין מסכת חגיגה טו:).
וכתב השל"ה הקדוש: חס ושלום לומר שלא יקבל ה' יתברך את מי שחוזר בתשובה, כי ודאי אילו אלישע עשה תשובה הגונה, אז היה ה' יתברך מקבלו בשתי ידים.
ומה שאמרה בת קול "שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר", הענין הוא, כי ה' יתברך אל חפץ חסד הוא, וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקש שיעשו תשובה. אבל איש כזה כמו אלישע אחר, אינו הגון שה' יתברך יפציר בו ויתן לו עצה טובה שיעשה תשובה. ורק אם יעשה זאת מעצמו בלי שיפתהו ה' יתברך, אזי היתה מתקבלת תשובתו.
וזאת הכוונה "שובו בנים שובבים", כלומר לכל ישראל אני פותח להם שיעשו תשובה, חוץ מאלישע אחר שאין אני פותח לו אלא הוא צריך להיות היוזם לכך. (הגהות למסכת ראש השנה).
תשובתו של מנשה המלך
רבותינו מספרים על מנשה בנו של חזקיהו המלך, שמלך על ישראל במשך חמישים וחמש שנה. עשרים ושתיים שנה מרד בה', והספיק לעבור על עבירות חמורות שבתורה. העמיד צלם בהיכל, בא על אמו, והעביר את בניו באש למולך, בגי בן הנום, ועונן וניחש וכישף ועשה אוב וידעוני, ועוד כהנה וכהנה רבות, והכל על מנת להכעיס את ה'.
לאחר מכן חזר בתשובה, ובמשך שלושים ושלוש שנה היה בעל תשובה אמיתי. מה הביאו לשוב בתשובה?
כשיצא למלחמה ונלכד בידי מלך אשור, שמחו האויבים מאוד שנשבה המלך, וחיפשו איזה עונש חמור מתאים ליתן לו, עד שהחליטו שעונשו הוא - שיכניסו אותו בתוך סיר נחושת, כי הוא מתחמם מהר על האש.
כשהניחוהו בתוך הסיר ורתחו המים, הרגיש שכלו כל הקיצים. צעק לכל האלוהים שעבד להם, ואף אחד מהם לא הושיעוהו. עד שנזכר, שבילדותו לימדו אביו חזקיהו את הפסוק: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם".
אמר מנשה: הריני קורא אל אלוקים שבשמים, אם הוא יציל אותי, סימן שהוא קיים. ואם לא, אז חלילה הוא כמו כולם...
כששמעו דבריו מלאכי השרת, סתמו את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא, והיו אומרים: ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה, והעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה?
אמר להם: אם אין אני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד, ושמע תחינתו ונעתר לבקשתו לפנים משורת הדין, ונעשה נס, ובא מלאך והעיף אותו מבבל לירושלים, ואז ניצל, וחזר בתשובה ומלך על ירושלים שלושים ושלוש שנה נוספות.
חזרתו בתשובה של האיש שרצה לשאת גויה
מסופר על האדמו"ר רבי יהושע מבלז זצ"ל, שפעם נכנס אל חדרו יהודי אחד, שניכר על פניו עצב עמוק. וכשפצה האיש את פיו וסח את אשר מעיק על לבו, התבררה הסיבה ליגונו.
וכך סיפר האיש בקול רוטט מבכי: בני יחידי אשר אהבתי, התחבר לאנשים ריקים ופוחזים, והושפע מדרכיהם הנלוזות. הוא יצא לתרבות רעה, והתדרדר מדחי אל דחי, ועתה מתכוון הוא לשאת אשה נכריה.
כה כעסתי כששמעתי זאת, עד אשר גרשתי אותו מעל פני, והוצאתי אותו מביתי. אך לאחר מעשה חשבתי לעצמי, האם מן הראוי היה לעשות זאת, או שמא היה עלי לנקוט דרך אחרת.
אכן, נענה הצדיק, לא היה זה נכון להרחיקו מהבית. שנה את התנהגותך כלפיו, ומעתה התחל לקרב את הבן אליך. השב אותו הביתה, והשתדל להביא אותו אלי.
שב האיש אל עירו, ופנה לחפש את בנו. כשמצא את הבן, לא האמין האב למראה עיניו. אותו בן שעזב את ביתו גאה והדור, היה עתה מסכן ואומלל, בגדיו הקרועים השתלשלו ברישול מעל גופו, ומקום מגורים כלל לא היה לו.