אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק י חלק ענינים שונים › פרק ד - ענינים שונים

ואין למו מכשול - חלק י

חלק ענינים שונים · פרק ד - ענינים שונים

פרק ג - לשון הרע

א. אשה נשואה, אינה יכולה לתת צדקה ללא שתקבל רשות מבעלה.1 אולם בעלת תשובה שעברה בעבר איסורים חמורים, וברצונה לתת צדקה לתיקון ולכפרת נפשה, חייב בעלה לתת לה סכום כסף לצורך זה.

ולכן אשה שיש לה ברשותה כסף של בעלה, רשאית לתת אותו לצדקה לכפרת נפשה, אף שאין בעלה מרשה לה להשתמש בכסף, ואין בזה חשש גזל. וכמובן צריכה האשה ללכת דווקא לאדם צדיק וירא שמים, שיעשה לה תיקון לנפשה, ולא לפנות לכל מיני "בבות" ו"מקובלים" למיניהם.2

1. שלחן ערוך יורה דעה סימן רמח (סעיף ד). וכבר כתב הבן איש חי (וילך אות ו) שהבעל יתן מחילה לאשתו בערב כיפור, על אשר בזבזה מן הבית שלא כרצונו. וראה בספרי צדקה וחסד (עמוד קלח) שכל זה דווקא כשנותנת סכום גדול, אבל סכום מועט מותר. ע"ש.

2. הנה בשו"ת הנודע ביהודה (סימן קנח) כתב, שאשה שיש לה בעל קמצן שאינו נותן צדקה, והיא רוצה לתת צדקה מכספי בעלה, כדי שיתפללו עליה בימי עיבורה או יעשו לה פדיון נפש וכדומה, אין לה לעשות זאת בלי ידיעתו, מפני שאין זה בכלל רפואה שחייב הבעל לעשות לאשתו. ע"ש.

אולם הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ג (חו"מ סימן ד) כתב, דמאחר וממון בעלה מסור בידה כדי להשתמש בו להוצאות הבית הנִצרכים, אינה צריכה לשאול את בעלה על כל דבר בפני עצמו. ודבר זה של הוצאות הכפרה, הוא בכלל הוצאות הבית, וזה ברור ופשוט. ע"כ.

ולכאורה אפשר לומר שאינו חלוק על דברי הנודע ביהודה, דהנה כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שסב) שהבעל חייב לשלם את קורבנות אשתו. ותיקונים שעושים על חטאים בזמנינו, באים במקום קורבן, ולכן צריך הבעל לשלם אותם, וכן כתב החתם סופר (יורה דעה ס"ס קנה). ע"ש.

ולפי זה יש לחלק ולומר, שבעלת תשובה שחטאה בעבר באיסורים חמורים, וכעת רוצה להשתמש בכספי בעלה לצורך עשיית תיקונים מסוימים הנערכים על ידי רב צדיק וירא שמים שנודעת צִדְקותו ברבים, חייב הבעל לעזור לה בכך כמו שחייב לעזור לה בהבאת קורבנות, ולכן אינה צריכה לבקש את רשותו.

מה שאין כן אשה שרוצה להשתמש בכסף כדי שיתפללו עליה בימי עיבורה, שדברים אלו אינם מחובתו של הבעל לעשות מכיון שאין זה נעשה כדי לכפר עוונותיה, ולכן החמיר בזה הנודע ביהודה, אבל גם הוא מודה שמותר לאשה להשתמש בכספי בעלה לצורך כפרת עוונותיה.

וכעת זכתה עיני לראות אור יקרות בספר רוח חיים לרבינו חיים פלאג'י (יו"ד סימן רחם אות ו), שכתב בשם האור החיים הקדוש, דאף על פי שאמרו שאין מקבלים צדקה מן הנשים, מכל מקום אם יהיה הגביה מהן לצורך כפרה, בכהאי גוונא מקבלים מן הנשים אפילו דבר מרובה. ע"כ.

וכן כתב להקל בשו"ת ויצבור יוסף (ב"ש חלק א סימן לח), אך כתב שהאשה אינה יכולה להפריז בנתינת הצדקה בצורה שאין הבעל יכול לעמודה בה. והוסיף, שמלבד התשובה והצדקה, ראוי לה לעשות מעשים טובים נוספים, כגון להרבות בתפילה, ולקרב נשים לשמירת שבת וטהרת המשפחה וכיוצא בזה, וסר עוונה וחטאת תכופר. ע"ש.

החלפת כתובה

ב. ישנם זוגות, שביום חתונתם לא הקפידו לקחת עדים כשרים שיחתמו בכתובתם, אלא לקחו עדים פסולים, כגון שהעדים היו קרובי משפחתם, או שהיו מחללי שבת בפרהסיא, או משחקים בקוביה, או שמתגלחים עם סכין גילוח וכיוצא בזה.

וכעת לאחר שזכו לחזור בתשובה, נודע להם שכתובתם פסולה, צריכים הם לפנות לרבנות כדי לעשות כתובה חדשה, מכיון שאסור לגבר ואשה לשהות ביחד ללא כתובה כשרה.3

3. הנה כתב הרמב"ם בהלכות עדות (פרק יד הלכה ו): שטר שיש בו שני עדים בלבד, ושניהם קרובים זה לזה או אחד משניהם פסול בעבירה, אף על פי שמסר לו השטר בפני עדים כשרים, הרי הוא כחרס, מפני שהוא מזוייף מתוכו. ע"כ. וכן פסק השולחן ערוך (חו"מ סימן נא סעיף ג).

ומאחר שבנידון דידן עדי הקידושין שחתמו על הכתובה הם קרובי משפחה או מחללי שבת וכיוצא בזה, הרי הכתובה פסולה, ולכן צריכים לכתוב כתובה חדשה, משום שנפסק בשלחן ערוך (אבה"ע סימן סו סעיף ג), שאסור לשהות עם האשה ללא כתובה.

וכן כתב בשו"ת דברי בניהו (חלק ב סימן לב), שעדים שיחדו אותם לקידושין ונמצאו אחר כך פסולים, אין לסמוך על כך שהיו עוד אנשים שהיו נוכחים בשעת החופה וראו את מעשה הקידושין. ולכן הקידושין אינן קידושין, וצריך לקדשה שנית בפני עדים כשרים, אף אם חי עימה כמה שנים [וכפי שנפסק בשלחן ערוך (אה"ע סימן מב סעיף ה), שהמקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קדושין]. וכמו כן, צריך לחזור לכתוב כתובה חדשה, וירשמו את תאריך הכתובה לפי תאריך הקידושין השניים ולא הראשונים. ע"ש. וראה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ח סימן לז), ובשו"ת מתנת משה (סימן קג).

ובלאו הכי כבר כתב בחלקת מחוקק באבן העזר (סימן קטו ס"ק יח), שאשה שחזרה בתשובה ומתנהגת בצניעות, אין כתובתה הראשונה נחשבת לכתובה, וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, ואסור לדור עמה בלי שיכתוב כתובה. ע"ש.

כתב הרה"ג ר' יעקב שכנזי שליט"א בספרו בני יעקב (חלק א בהקדמה): היה מקרה לפני כמה שנים, באברך מצפון הארץ שיש לו כמה ילדים, שהתקשר אלי וסיפר לי לפי תומו את קירבתו אל העדים החתומים בכתובה. נדהמתי לשמוע כי איך לא שאל המקדש אם העדים קרובים לחתן, ואמרתי לו שאסור לו לשהות עם אשתו ללא כתובה, וכי הוא חייב לגשת לרב מוסמך שיסדר לו כתובה חדשה עם עדים כשרים. וכן היה, ורק בשעה אחת אחרי חצות לילה נגמר הענין בטוב.

מקרה נוסף; לפני כשנה הגיע אלי אברך שהיה נשוי למעלה משש שנים ולא נפקד בזרע של קיימא, וביקש ממני לבדוק את הכתובה. שאלתי אותו לזהות העדים, ונתברר לי שמסדר הקידושין וחתנו חתמו יחד על הכתובה, וזה כידוע קירבה הפוסלת. הודעתי לו בצער שהכתובה פסולה, ואז הוא זעק: רבונו של עולם אתה יודע מי סידר לי חופה וקידושין, איך זה יכול להיות?! הסברתי לו שכדי לסדר חופה וקידושין צריך לעבור על ההלכות, ולהיות בקי בדיני קירבת העדים, וזה לא פשוט.

וזכורני שפעם דיבר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בשיעורו הקבוע בשבת בבית הכנסת "אוהל רחל", על דיני כתובה ועדות, ואז קם אחד המשתתפים ואמר שהוא חתם כעד על כתובה של קרובת משפחתו. הרב שאל אותו מה יחס הקורבה שלו, והתברר לו שהוא פסול לעדות מחמת קורבה, הרב הורה לו שמיד במוצאי שבת קודש ילך אצלם, ויזהירם לבל ישנו בביתם עד שיסדרו הכתובה.

לאחר כמה שבועות פגשתי את אותו שואל ושאלתי אותו אם עשה מה שהרב אמר לו. הוא משך בכתפיו והלך לו. הבנתי שלא עשה דבר, וגם לא היה שייך לדבר עמו. ואני יודע מסיפורים ששמעתי מאחרים שיש עוד עשרות מקרים דומים, ואם כן, לא פלא שישנם כל כך הרבה בעיות וצרות במשפחות. עכ"ד.

ועיין בשו"ת שמש ומגן חלק ד (סימן סז) שנשאל אודות אשה שהתחתנה עם בעלה בעדים פסולים שאינם שומרי שבת, ולזוג לא היו ילדים. אחרי זמן מועט התגרשו, ושני עדים כשרים וחרדים העידו שמכירים את עדי הקידושים שהם מחללי שבת בפרהסיא. לאחר מכן אותה האשה חזרה בתשובה והתחזקה בתורה, ואחרי כמה שנים מצאה שידוך עם כהן ירא שמים, והם אדוקים אחד לשני ואוהבים זה את זה, ורוצים להתחתן. ופסק שם להתיר זאת, מכיון שמעולם לא היתה נחשבת לנשואה. וכן הסכים מרן הראש"ל שליט"א. כיעו"ש.

מתי מומלץ להביא עדים פסולים

דרך אגב, בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תרכה) כתב, שבארץ ישראל אמרו כמה גדולים, שכאשר יש חשש שאחרי החתונה עלולים בני הזוג לפרוק לגמרי עול, עד שמצוי אצלם בקיבוצים וכדומה שמחליפים נשותיהם רח"ל, וכן אינם יודעים מה זה "מקודשת", דהיינו חיי קדושה, אולי כדאי להטעותם שיקדשו אותם בפני עדים פסולים, וגם בברכות להשמיט שם השם, כדי שלא להכשילם באשת איש. וטוב הדבר ונאה שרב חשוב ישתמט מכל זה. ע"ש. והניף ידו שנית בחלק ה (סימן שמב).

חברה טובה

ג. בעל תשובה שמקום מגוריו נמצא בסביבה חילונית, ויש שם בעיה של חוסר צניעות וחברה לא טובה, מוטל עליו לחפש דירה במקום שגרים שם אנשים יראי ה' ושומרי מצוות, כדי לדאוג לעתיד הרוחני שלו ושל בני משפחתו.4

אומנם, תלמיד חכם שפועל למען זיכוי הרבים וקירוב רחוקים באותו מקום שהוא גר, רשאי להמשיך לדור שם, וישמור על בניו שיהיו רק בחברה טובה, ושומר מיצוה לא ידע דבר רע, וכל המזכה את הרבים, אין חטא בה על ידו.5

זהירות מחברה רעה

4. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה א) שצריך האדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם. ועיין בשו"ת חיים ושלום (כסאר עמוד קא) לענין מי שאינו רוצה לעלות לארץ כדי שלא יתקלקל בהחברה הרעה שבארץ. וראה בחידושי החתם סופר (שבת דף יג.) במעשה של תנא דבי אליהו. ע"ש.

וכתב מרן פאר דורינו שליט"א בספרו המתוק ענף עץ אבות על המשנה "ואל תתחבר לרשע": שמצינו ביהושפט מלך יהודה [שהיה מלך צדיק], שהתחבר עם אחאב הרשע, ועלה עמו לרמות גלעד יחד עם צבאותיו, ובשובו יצא לקראתו יהוא בן חנני החוזה ויאמר לו: "הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב? וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי השם".

ואחר כך כשהתחבר יהושפט עם אחזיהו לעשות אניות בעציון גבר ללכת תרשישה, ופרץ ה' את מעשיו, ונשברו האניות, והתנבא עליו הנביא אליעזר ממרישה, בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך, וישברו האניות, ולא עצרו ללכת תרשיש.

וכן מצינו באמנון בן דוד, שהתחבר ליונדב בן שמעה אחי דוד שהיה חכם מאוד להרע, ויעץ לו עצה רעה, להיות נטפל לתמר, עד שגרם למותו.

וכן אמרו בפרקי דר' אליעזר (פרק כה) על הפסוק במשלי: "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", למשל, אדם שנכנס לבית הבורסקי [שמעבד עורות], אף על פי שלא לקח משם כלום, ריח רע קלט, והוציאו עמו. כך כל מי שהולך עם רשעים קולט ריח רע ממעשיהם הרעים.

ובאבות דרבי נתן אמר רבי עקיבא, כל המתדבק בעוברי עבירה, אף על פי שלא עשה כמעשיהם, הרי הוא מקבל פורענות כיוצא בהם, וכל המתדבק בעושי מצוה, אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל שכר כיוצא בהם.

וסיים מרן שליט"א: מכאן מוסר השכל, שלא יקבע אדם דירתו בשכונה חילונית, פן ילמד ממעשיהם, וגם ילדיו ילמדו מילדי החילונים ויצאו לתרבות רעה, אלא ימכור כל מה שיש לו ויקבע דירתו בשכונה של החרדים לדבר ה', וכמו שכתב הרמב"ם (שם) שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם.

ומצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הדבק בחכמים ותלמידיהם, והתחבר להם בכל מה שאפשר. וכן צוו חכמים ואמרו, והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם.

להתחבר לרשעים כדי לקרבם

5. ראה מה שכתבנו בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ב (עמוד שמג). והן אמת שבספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד רנו) כתב אודות בעל תשובה שגר במושב חילוני, ורצונו להישאר בן החופשיים כדי להשפיע עליהם לחזור בתשובה, ומרן הסטיפלר זצ"ל אמר שזה לא טוב, אלא צריך לצאת משם. ע"כ.

מכל מקום נראה שכל דבריו נאמרו דווקא לבעל תשובה שרוצה להמשיך לגור בסביבה שבה הוא חי בהיותו חילוני, שבאופן כזה בודאי שיש לחשוש שיגרר אחר חבריו לשעבר, ובמקום להיות משפיע על אחרים, עלול חלילה להיות מושפע מהם. מה שאין כן תלמיד חכם שמזכה את הרבים ומקרב את הרחוקים במתק שפתיו, באופן כזה יש מקום להקל לו להמשיך לדור במקום כזה.

ואתה תחזה בספר חסידים (סימן תתקפו) שכתב: אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה. וכן הוא באבות דרבי נתן (פרק ט).

והקשה על זה רבינו יצחק פלאג'י בספרו אבות הראש (חלק א דף קמ.) ממסכת סנהדרין (דף לז.), שהיו בריונים בשכונתו של רבי זירא, ורבי זירא היה מקרב אותם כדי להחזירם בתשובה. והיו חכמים מקפידים עליו. כשנפטר רבי זירא, אמרו הבריונים: עד היום היה ר' זירא מבקש עלינו רחמים, וכעת מי יבקש רחמים עלינו?! הרהרו בליבם ועשו תשובה.

ולכאורה כיצד התחבר אליהם רבי זירא, והרי מבואר בספר חסידים שאין להתחבר לרשע אפילו על מנת לקרבו לתורה.

וכתב ליישב שאין זו קושיא, משום שכל מה שאמר בספר חסידים, כוונתו שלא יתחבר לרשעים חיבור גמור פן ילמד ממעשיהם, אבל ר' זירא לא יתחבר אליהם חיבור גמור. ובלאו הכי אין להקשות מר' זירא, משום שמבואר בגמרא שחכמי ישראל לא הסכימו למעשיו, והיו מקפידים על שהתחבר לרשעים. ע"כ.

והנה מה שכתב שחכמים לא הסכימו למעשיו של רבי זירא, לכאורה נראה דכל זה דווקא לפני שראו את התועלת שצמחה מכך שר' זירא התחבר לאותם רשעים, אבל לאחר שראו שאכן הדבר הועיל כדי לקרבם לדרך התורה ולהחזירם בתשובה, יתכן שהסכימו לדרכו זו.

ועל כן נראה, שבאופן שאינו מתחבר אליהם חיבור גמור אלא גר בסביבתם ומשתדל להשפיע עליהם ולקרבם לצור מחצבם, יש להקל בזה, וכמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה יו"ד סימן כט) להוכיח זאת בטוב טעם ודעת. כיעו"ש.

הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע

בהקשר לכל האמור, כתבנו בס"ד בספר אבות ישראל, על המשנה "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע", התנא אומר לגבי שכן רע, שצריך להתרחק ממנו, ואין זה מספיק שאינו מתחבר אליו. ואילו לגבי הרשע, מספיק רק לֹא להתחבר אליו, אבל אפשר לגור בסביבתו ובשכנותו, ואף לומר לוֹ שלום וכדומה. וצריך ביאור מדוע השכן הרע גרוע יותר מהרשע.

ונראה לומר, ששכן רע אינו אדם שמחלל שבת או אוכל מאכלות אסורות וכדומה, אלא הוא אדם החובש כיפה לראשו ואף לובש ציצית בבגדו, ויתכן שיש לוֹ גם כובע וחליפה, אבל מזלזל הוא במצוות, כפי שאמרו חכמינו ז"ל במסכת ברכות (דף ח.), כל מי שיש לוֹ בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע.

לפיכך בא התנא ומזהיר אותנו להתרחק דווקא מאותו שכן, מפני שלפעמים עלול הָאדם להיות מושפע ממנו לרעה, שהרי חזותו מסנוורת את הָאדם, וגורמת לוֹ ללמוד ממעשיו הרעים, שהרי אם "צדיק" כזה מזלזל בתפילה בציבור וכדומה, וכי אני יותר טוב ממנו? ולכן חלה החובה להתרחק משכן כזה.

אבל מאדם רשע שחזותו החיצונית גורמת לנו להתרחק מחברתו, אין כל כך חשש שאם לֹא נתרחק ממנו, נבוא חלילה לחכות אותו ולהדמות לוֹ במעשיו. ולכן מזהיר אותנו התנא שמספיק רק שלא נתחבר לרשע, אבל להיות בסביבתו ובשכנותו, אין כל כך חשש, ואדרבה יכול הוא להשפיע על אותו רשע להתקרב לדרך הישרה.

ד. אסור למתווך דירות להציע דירה לבעל תשובה באזור מגורים שאינו דתי, מפני שעלול לגרום נזק לנשמתו על ידי זה שיתגורר בחברה לא טובה. ורק אם זקוק להתגורר שם מסיבות בריאותיות, או כדי לזכות את הרבים וכדומה, אפשר להקל בזה.6

6. על פי האמור בסעיף הקודם, וכן כתב בספר טובך יביעו (עמוד תקיד) על פי דברי הרמב''ם (ה' דעות פרק ו) שכתב: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וליישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם. היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים והולכים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות נוהגים בדרך לא טובה כמו בזמנינו, ישב לבדו יחידי.

טבילה במקוה

ה. ראוי ונכון שכל מי שזכה לחזור בתשובה, יטבול במקוה טהרה, כדי לטהר את עצמו בהיכנסו לקבלת עול תורה ומצוות.7

7. כתב בספר אור זרוע בהלכות שליח ציבור (סימן קיב): קבלתי ממורי הרב רבינו שמחה זצ"ל, שכל בעלי תשובה צריכים טבילה, דתניא באבות דרבי נתן (פרק ג), מעשה בריבה אחת שנשבית, ולאחר שפדאוה הטבילוה, שכל אותם הימים שהיתה שרויה בין הגויים, היתה אוכלת משלהם, ועכשיו הטבילוה כדי שתטהר. ואף על גב שמאכלי גויים אינם מטמאים את הגוף, אפילו הכי הטבילוה כדי לטהרה מן העבירה. ומכל מקום הטבילה אינה מעכבת התשובה, אלא אחד חייבי לאוין ועשה, ואחד חייבי כריתות ומיתות בית דין, בין שהזיד בין ששגג, מיד כשהרהר תשובה הרי הוא כצדיק גמור לכל התורה כולה וכו'. ע"כ.

וכן תחזה למרן הבית יוסף (יו"ד סוף סימן רסח) שכתב בשם הנימוקי יוסף, שישראל שחטא ועשה תשובה, צריך טבילה משום מעלה דרבנן. ע"כ. וראה מה שכתבו בזה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן ק), ובשו"ת בצל החכמה חלק ד (סימן לט), ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שסג).

והבט וראה בשו"ת ישיב יצחק (חלק ג סימן) שכתב להוכיח, שבעלי תשובה כיון שעברו בעבר על גופי תורה וחיללו שבת ושאר דברים חמורים, יש להצריכם לטבול, כמו שכתבו רבינו שמחה והשל"ה הקדוש, והטעם משום דדמי לגר, ששניהם טובלים משום תשובה, ודין זה חל גם על אותם בעלי תשובה שיש להם דין של תינוק שנשבה. אולם אין צריכים לטבול בפני שלושה כדין גר שמתגייר, אלא אם כן היו עובדי עבודה זרה. ע"ש.

והן אמת שבשו"ת מהרש"ג (חלק ב סימן מט) כתב, שאפילו מומר לחלל שבתות בפרהסיא ששב בתשובה, מעיקר הדין אינו צריך טבילה, ואף שדינו כמומר לכל התורה כולה, מכל מקום כיון שבעיני העולם לא נחשב כעכו"ם, לא הנהיגו להצריכו טבילה כשרוצה לשוב, ורק מומר שעזב דתו לגמרי שגם בעיני העולם נחשב כעכו"ם, הצריכו טבילה כששב. ע"ש.

הנה אמת נכון הדבר שאין זה חובה מן הדין לטבול, ואכן מי שמיקל שלא לטבול יש לו על מה לסמוך, ואין זה מחסיר מיהדותו מאומה. אומנם טוב ונכון לטבול כדי להוסיף טהרה על תשובתו, ובפרט שמבואר בדברי הראשונים כמלאכים רבותינו האור זרוע והנימוקי יוסף שכך צריך לעשות. וכן כתב להוכיח בספר גנזי חיים (דף קנב:).

ועיין להרה"ג רבי יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת חלק ב (יו"ד סימן ז), שנשאל בענין אשה אחת שנישאת לערבי וילדה ממנו חמשה בנים, ואחרי שמת הערבי באה אותה אשה לבית הדין וביקשה לחזור ליהדות, ונסתפק האם היא ובניה צריכה גירות או לכל הפחות טבילה. וכתב שעשו מעשה והטבילו אותם וקבלו על עצמם מצוות בפני שלשה, וגם הטיפו לבנים דם ברית בפני שלה. ע"ש. וראה עוד בשו"ת לב ים (סימן ו), ובכף החיים (סימן שכו אות לא), ובשו"ת דובר שלום (טובים ח"ב סימן טז).

אכילה ושתייה בקדושה

ו. צריך כל אדם להקפיד לברך על כל מאכל ומשקה בכוונה, ובפרט צריכים להיזהר בזה בעלי תשובה. ולא יאכלו בגרגרנות ובתאוה, אלא יכוונו לאכול לשם שמים כדי שיהיה להם כח לעבוד את ה' יתברך.

ובעלי תשובה שאינם נזהרים לברך ולאכול בקדושה ובכוונה ראויה, ונמשכים אחר תאוות האכילה, עלולים חלילה לרדת בעבודת השם, ולחזור לסורם חס ושלום.8

זהירות מאכילה שאינה בקדושה

8. כתב בספר מאור ושמש (פרשת תבא), שמעתי מהרב הקדוש האלקי האב"ד דקהילת נשחיז זצוק"ל, כי יארע לבעלי תשובה שחוזרים לקלקולם אחר כך, מפני שאין נזהרים באכילתם לאכול בקדושה, ועל ידי כך הניצוצות המגולגלות במאכלים ההם, מושכים אותם אחורנית. וכן אירע לאבותינו, כי בבואם לארץ מלאה כל טוב, נמשכו אחר התענוג הגופני, ואז חזרו לסורם להיות עובדי עבודה זרה, לסיבת אשר נתקלקלו מהניצוצות. ע"כ.

וכיוצא בזה כתב האור החיים הקדוש (ויקרא יח פסוק ב), ששמע משם הרב הקדוש מהר"י לוריא (האר"י) זצוק"ל, והוא, כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו, ולא ידע מאיזה סיבה, והוא עצמו יתמה איך נהפך בדעתו. ואמר הרב, כי זה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו חלק מחלקי הרע, או יש בו נפש רעה מהגלגולים לסיבת תחלואיהם, וכאשר תכנס הנפש הרעה או ניצוץ הרע בקרבו, תטהו מטוב לרע, ותגבר בו בחינת הרע. מעתה, השומר עצמו ממאכלות הרעות, יתגבר החפץ בו בדברים הנוגעים לנפש. והוא אומרו "לעשות רצונך אלהי חפצתי", וזה היה לי היות ו"תורתך בתוך מעי". ע"כ.

וראה נא לגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו פרי צדיק (פרשת ויגש סימן טז) שכתב: ידוע שעיקר פגם הברית נמשך מתאות אכילה, כמו שהיה ראשית הקלקול בתאות אכילה, כמו שנאמר: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל", ומזה נמשך שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא.

ושם בקונטרס 'עת האוכל' (סימן ח) כתב, שעל ידי מאכל אחד וסעודה אחת בשבוע או סעודת שבת שאוכל בכוונה הראויה לכבוד שמים ולהעלות כוחות נפש הבהמית לה' יתברך, מתעלים כל המאכלים והסעודות שלו, כדרך שאמרו חכמי האמת בתפילה, שעל ידי תפילה אחת בכוונה, מעלה כל התפילות הפסולות של כל השנה, ותפילה הוא דוגמת הקרבנות וכן האכילה. וגדולה מעלת האכילה כשהיא על טהרת קודש מן התפילה.

ובספרו מחשבות חרוץ (אות יט) כתב, שהתחלת כל רע הוא על ידי תאות אכילה, שבזה היה התחלת חטא הראשון ותחילת הסתת היצר הרע באכילת עץ הדעת, וכן אמרו חכמינו ז"ל: אין יצר הרע קופץ על האדם אלא מתוך אכילה ושתיה. ע"כ.

ובספר מגנזי המלך (עמוד 55), הביא דברי ה"אביר יעקב" רבינו יעקב אבוחצירא זיע"א שכתב, שהתגרות היצר הרע וכוחותיו הם מאכילה ושתיה יתרה, וזהו שנאמר בתהלים: "מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ", שהיצר הרע קרוי רגל, כמו שאמרו בזוהר הקדוש על הפסוק הֹקר רגליך מבית רעך", והוא מלשון מרַגֵל, שמחפש את מקום התורפה כדי להפיל את האדם.

וכנגד זה אין שמירה מעולה יותר ממעוט אכילה ושתיה, ועל זה אמר איוב "כִּי לִפְנֵי לַחְמִי אַנְחָתִי תָבֹא וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגֹתָי", שהיה נאנח ושואג לפני אכילתו שמא יעבור את השיעור הראוי לו לאכול, ועל ידי כך יתן כח לסטרא אחרא.

וכשתתבונן תמצא שרוב העברות יוצאים מתענוגי אכילה ושתיה, כמו שנאמר בתורה: "פן תאכל ושבעת, ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך", וכתיב: "וישמן ישורון ויבעט". ובמשלי נאמר: "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי השם".

וטעם הדבר משום שאם הגוף חלש, אין בו כח לעבור עבירה, אבל בהיותו חזק ושבע, תמיד מצא מן את מינו וחוזר ונעור, וזהו רצון היצר הרע. וכשאדם רודף אחר תאוות הגוף, אין הנשמה מאירה בו והגוף הולך ומתגבר. לכן, אין רפואה לאדם אלא מיעוט אכילה ושתיה, כי בזה תהיה נשמתו מאירה בו, והיצר הרע אינו מתגבר עליו.

ואזהרת האכילה היא, שירחיק עצמו ממיני מטעמים, ומיני מתיקה, וימעט בהם בתכלית, וכמו שאמרו במסכת גיטין (דף ע.), סעודה שהנאתך ממנה, משוך ידך הימנה. ע"ש.

זהירות מתאות האכילה

וכאן המקום להביא מה שכתב רבין חסידא בספר פלא יועץ (ערך אכילה) וזה ת"ד: אכילה ושתיה יש בהם שלשה סוגים; מצוה, היתר, ואיסור, ויש ביד האדם לעשות כל סעודותיו סעודות מצוה, בהצטרף אלו התנאים הנאמרים באמת מפי סופרים אשר מפיהם אנו חיים.

ראשונה, צריך לכוין באכילתו שאוכל כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת האל יתברך, ולהיות גומל נפשו איש חסד, דהיינו לברר ולהוציא לאור כל נצוצי הקדושה הדבוקים בכל אשר יאכל ואשר ישתה, וצריך להתפלל על מזונו קודם כל אכילה, והוא חיוב גדול כמבואר בזוהר. ויש להוציא כוונה זו בפה, כי יש תועלת בהוצאת הפה לזכירת הלב, וגם יועיל להשרות קדושה על האכילה בפרט שכונתו לשמים.

והנה הקורא בספר ראשית חכמה, בעיניו יראה כונות האכילה אשר שוו בשיעוריהם עם הקורבנות. אשרי ילוד אשה אשר ידו משגת להיות בונה בשמים עליותיו על ידי אכילותיו, ובלבד שיכוין לבו לשמים, ויעשה הדברים כדת וכהלכה, וטהור ידים יוסיף אומץ, ליזהר בנטילת ידים כהוגן וכתיקון חכמינו ז"ל, וחרדה ילבש בבואו לברך את קונו, אשר הזמין מזונו ושאר הנאות.

מה מאד צריך ליזהר לברך הברכות כתיקונן, אות באות תיבה בתיבה, ומה גם בהזכרת ה', כל עצמותיו יאחזמו רעד, כי את המלך ה' צבאות רם ונישא ישא ברכה, ואם לא יזהר חס ושלום, את ה' הוא מגדף, ולכן צריך ליזהר בכל הברכות, ובפרט בברכת הנהנין וביותר בברכת המזון שהיא דאורייתא, לא מפני שהיא ארוכה תהיה חטופה, רק ערוכה כדת וכהלכה, והוא דבר שהדעת מחייבו.

ישיבה בכבוד על השלחן

ממשיך הרב פלא יועץ ואומר: צריך לישב בכבוד על השלחן, כי על שולחן המלך הוא אוכל. וידוע המעשה עם הרב ישראל נאג'רה שהיה בזמן האר"י ז"ל, שהיה משורר על שולחנו בקול נעים, והיו מתקבצים מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה, והיו זרועותיו מגולות מפני החום, וקול מן השמים נפל ואמר: "ברחו לכם מאצל האיש הזה שממעט בכבוד שמים, שאינו יושב בכבוד על השולחן אשר לפני השם", ותכף ברחו כולם.

והרב האר"י ז"ל היה רואה מביתו את המראה הגדול הזה, וגילה סודו לרבי ישראל נאג'רה, וחרד רבי ישראל חרדה גדולה, וקישט עצמו וישב בכבוד, וחזר לשורר כבראשונה, וחזרו מלאכי השרת להתקבץ אליו כבתחילה.

לכן הירא את דבר ה', צריך ליזהר לאכול בדרך ארץ, ולא כדרך הרעבתנים והגרגרנים שאמרו עליהם בזוהר שהם מסטרא דעשו הרשע, דכתיב ביה "הלעיטני נא", והוא נבזה ונמאס בעיני אלקים ואדם.

וכן צריך ליזהר להיות אוכל לשובע נפשו, ולא ימלא כרסו לצבות בטן באכילה גסה, מפני שהוא בונה מכון ליצר הרע, שכן כתבו המקובלים, שכל מה שמוסיף בחול יותר על כדי שובעו, מוסיף כח בסטרא אחרא, ומחזיק כח בסטרא אחרא, ומחזיק את יצרו הרע שיתגבר עליו.

התגברות על תאוה נחשבת כתענית

עוד הביא הפלא יועץ בשם הראב"ד, שהמושך ידו מהמאכל שערב לחכו לכפרת עונותיו, חשוב כאלו התענה וכמזבח כפרה, והרי זה פיקח שאוכל לשובע נפשו, וחשוב כאלו התענה, והאוכל לשם שמים, לא ילך אחר הערב לחיך ומזיק לגוף, אלא אחר המועיל לגוף, אף על פי שאינו כל כך ערב לחיכו.

וכבר כתבו חכמי המוסר, שהאוכל יותר מכדי סיפוקו, כמה רעות עושה; האחד שעובר על בל תשחית, ועוד שמאבד זמן האכילה וזמן היציאה, ואם יתקלקל האצטומכא ויהיה טרוד, הרי ג' זמנים. ואם יחלה וימות, הרי זה מתחייב בנפשו, לכן שומר נפשו ירחק מאכילה ושתיה מרובה, לא יאכל אלא כשירעב, ולא יאכל עד שישבע לגמרי, אלא פחות מעט. ע"כ דב"ק.

על ידי ברכת המזון בכוונה מתקנים את האכילה

על כל פנים, מי שעבר ואכל לא בקדושה ולא לשם שמים, יש לו תקנה לכך, כפי שכתב הרב פני מנחם (פר' עקב) בשם אביו הקדוש בעל האמרי אמת מגור זצ"ל, שעל ידי ברכת המזון בכוונה, אפשר להעלות אכילה שלא הייתה כהוגן.

וכתב בספר שפע חיים (ימים נוראים דף קסג.) בשם הקדוש רבי שלום אליעזר זצ"ל, שפעם בימי ילדותו ביושבו ליד שלחן הסדר של אביו הקדוש בעל הדברי חיים זצ"ל, בירך ברכת המזון במהירות. לאחר הסדר אמר לו הרב: היום לא ברכת בירכת המזון!

השיב לו הבן: סמכתי עליך שאתה תעלה את הברכת המזון שלי. אמר לו הרב: אם אחד מברך שלא כהוגן, אז שייך שהצדיק יעלה את ברכת המזון שלו, אבל מכיון שאתה לא ברכת כלל, הרי אין מה לעלות...

האם למשוך ידו מהמאכל הערב גם בשבת

מענין לענין באותו ענין ראה ראיתי לגאון ר' מאיר מאזוז שליט"א בספר מקור נאמן (עמוד פו), שנשאל האם מותר לעשות תענית הראב"ד [להפסיק באמצע האוכל הערב לו] בשבת. והשיב, שאסור. וראה בספר צבא מרום (עמוד נד).

ואחר המחילה לא זכר שר מדברי רבינו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן כד אות נז) שכתב, שמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה "סעודה שהנאתך טול משוך ידיך ממנה" הוא אפילו בשבת, וליכא בזה משום איסור עינוי בשבת, כי הרי כבר הוא אכל ושתה, ואינו עינוי לגמרי כי אם בצד מה להרגיל עצמו לבטל תאוותו. וכן נראה מדברי הרב ראשית חכמה שער הקדושה (פרק ט"ו).

וכן חזיתי בשו"ת חיי הלוי (חלק ה סימן כו), שהעתיק דברי הרב הקדוש ממונקאטש זי"ע בספרו דעת תורה (אות ב), שהביא דברי הגמרא בגיטין (ע.), שסעודה שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה, ובכל ספרי המוסר כתבו שזהו כהקרבת קורבן שמשבר תאותו באמצע אכילתו.

וכתב שלכאורה כל זה דווקא בחול, אבל בשבת לפי מה שכתב בסידור האר"י ז"ל שמה שאוכל בשבת ויום טוב אפילו אוכל יותר מן הצריך, הכל הוא רוחני ונבלע באיברים. אולם בסידור האר"י כתב בפירוש ההיפך מזה, שבעודו תאב לאכול, ישבר תאותו, ויניח מלאכול גם בשבת ויום טוב. ע"ש. וכן כתב בקונטרס עבודת בנימין (עמוד יב).

וכן כתב האדמו"ר מפיטסבורג זצ"ל בספר פתגמי דאורייתא (עמוד מו), והוסיף לבאר שם מה שאמרו חז"ל במסכת חולין (פט.), שאין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את פיו בשעת מריבה, דהנה אמרו בזוהר הקדוש (חלק ג דף קפח:) שזמן סעודה הוא שעת מלחמה, כי מלחמה לו לאדם עם יצרו המבקש להפילו ברשתו מתוך אכילה ושתיה אשר לא כדת, ועל כן, זה האיש המשכיל לבלום את פיו בשעת מריבה זו של אכילה, ואינו נבהל לחטוף ולאכול ולמלאות תאוותו, אלא אוכל לשובע נפשו ומניח מעט מתאוותו בעודו תאב, הוא הגבר אשר בזכותו העולם מתקיים. ודפח"ח.

רבית

ז. אדם שבהיותו חילוני, לווה כסף בריבית, וכעת חזר בתשובה, והמלווה כופה עליו לשלם את הרבית שחייב לו, ואם לא ישלם, מאיים עליו שישלח לו אנשים שיעשו לו נזק, מותר לו לשלם את הרבית, ויאמר למלוה שאינו מתכוון לשלם לו רבית, אלא כל כוונתו לשלם אך ורק כדי להגן על עצמו.9

9. הנה כתב הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (פרק ד הלכה ב): כדרך שאסור להלוות ברבית, כך אסור ללוות ברבית, שנאמר: "לא תשיך לאחיך", מפי השמועה למדו שזו אזהרה ללווה, כלומר לא תנשך לאחיך. ע"כ. ואם כן, לכאורה אותו בעל תשובה מסתבך עם איסור רבית באופן שמחזיר למלוה את ההלואה שלקח בהיותו חילוני.

אולם ראה ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תיח), שנשאל מבעל תשובה שלוה ברבית, וכיום נעשה אברך ואין רצונו לשלם את הרבית, כיצד עליו לנהוג. והשיב, דאף שאסור לו לשלם ריבית, מכל מקום יכול לכתוב במפורש שהוא מכבד דין תורה שלא חל עליו לשלם ריבית כלל, ומה שמשלם זהו רק כדי להיפטר מאותם שעלולים לרדת לחייו, ובאופן כזה שאינו משלם עבור החוב אלא רק כדי להיפטר מעונש, אין על זה שם ריבית אצל המקבל, אלא שם גזל בלבד, כמפורש בשלחן ערוך (סימן קסא ס"ד), וממילא אין ללווה עוון רבית.

תיקון לגזל

ח. אדם שגזל ממון או חפצים מכמה אנשים, או שהיה מלוה בריבית, וכעת חזר בתשובה, ואינו זוכר ממי לקח ממון לא ביושר, יעשה בכספו צורכי רבים, כגון שיתרום לבתי חולים, או שיתרום סידורים וחומשים או ספסלים לבתי כנסיות או לכותל המערבי, או שיפתח גמ"ח לתרופות או להלואות וכדומה.10

10. על ידי כך שעושה צורכי רבים מכספו, יתכן מאוד שאותם אנשים שגזל מהם את ממונם שלא ביושר, יזדמנו לאותו מקום שתרם ספרים וכיוצא בזה מכספו, ויהנה מאותו ממון של הגזלן. וראה עוד מה שכתבנו בזה בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ט (פרק יג).

ועיין בשו"ת קנה בושם (חלק ב סימן כג), שנשאל מאדם אחד שגזל את הרבים, כיצד יעשה תשובה. וכתב, שבענין תיקון החטא שבין אדם לחבירו, פשוט שמוטל עליו להשיב את הגזילה אשר גזל באופן שזוכר את האנשים שהתעסק עימהם. אולם אם הם רבים ואין לו אפשרות לבקש מהם מחילה ולהשיב להם את כספם, מן הראוי להשתדל לעשות צורכי רבים במקומות אלו שאותם שגזל מהם יהנו ממה שעשה, ואם קשה לו לעקוב אחר המקומות שהם נמצאים, לפחות יעשה גמילות חסדים בגופו ובממונו, ויתן משלו לעמלי תורה. ע"ש.

וראה בשו"ת משנת יוסף חלק ד (סימן נג) שנשאל אודות בעלי תשובה, שלא שמרו הלכות שביעית עד עתה, וגבו חובות שעברו עליהם שביעית מבלי לעשות פרוזבול, ולא קיימו מצות שמיטת כספים, האם כעת צריכים להשיב את הממון לבעלים, או לא. ופסק שאינם צריכים להשיב, משום שבעלי הממון כבר התייאשו מהממון, ולכן זכה בהם המלוה. ע"ש.

חנוכת בית

ט. אדם שבעבר קנה או שכר דירה, ולא עשה חנוכת בית, וזכה לחזור בתשובה, יש לו לעשות כעת חנוכת בית אף על פי שגר בבית כבר זמן רב. ויביא תלמיד חכם שידרוש בדברי תורה בביתו, ויאמר שירות ותשבחות לה' יתברך, ויקדש בכך את ביתו.11

11. בשו"ת חיי יעקב (סימן י) הביא סמך וסעד לסעודת חנוכת הבית, ממה שכתוב בזוהר הקדוש (ויקרא דף ג:), דאמר הקדוש ברוך הוא למשה, חנוכא דביתא במאי הוי? בסעודתא. והגם שיש לומר שאמר כן רק משום מנהג ולא מן הדין, מכל מקום כיון שיצא מפי הקב"ה, הרי הוא דבר חי וקיים לעד. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת שאילת ישרן (חלק א סימן ח).

וכתב בספר 'הבית' (סימן כב אות ב), שטעם הדבר שעושים חנוכת הבית על קניית או שכירות דירה, מפני שאם דר לפניו גוי עם עבודה זרה, עליו לעשות תיקון כדי להבריח הקליפות והרוח הרעה השורה שם מחמתו, בכדי שלא יזוקו מהם. וכן אם היה דר בבית זה אדם רשע או עם הארץ, יש לתקן את הבית בלימוד תורה ושירה. ע"ש.

ומטעם זה נראה שגם כשעובר לגור בדירה שכורה, יש לעשות חנוכת הבית כדי לטהר את המקום ולקדשו בדברי תורה ובשירה, וכן כתב בשו"ת אבני ישפה (חלק ה עמוד עח) בשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל. וראה בספר ואין למו מכשול (חלק א עמוד רצב).

ובספר שם משמואל (בראשית שנת תערב) כתב בשם המהר"ל, דכיון שכל בנין הוא צמצום, ושורשו ממדת הדין [שהרי למידת החסד אין גבולות וצימצום, ואילו כל בנין יש לו גבול], לכן בהתעורר מדת הדין, מתעוררים לרגליו גם כוחות מזיקים. ובזה יובן הטעם של סעודת חנוכת הבית, שהיא נועדה כדי להנות אחרים, והיא מידת אברהם אבינו ע"ה שהיה מידת החסד, ובזה מתקנים את עסק הבנין ששורשו ממידת הדין. ע"ש.

ומטעם זה יש ללמוד, שאף אם דרו בבית כמה שנים ללא חנוכת בית, יש לערוך כעת את סדר הלימוד, כדי לטהר ולקדש את הבית בדברי תורה ושירה וזימרה לריבון התהילה, ולגמול חסדים באותו הבית על ידי סעודה לאורחים, כדי לסלק את המזיקים הבאים מכח מדת הדין.

האם סעודת חנוכת הבית נחשבת לסעודת מצוה

והאחרונים הביאו דברי המהרש"ל שכתב, שאם בתחילת בואו לבית לא הניח לאנשים לשתות שם ולעשות קלות ראש, אלא מיד ערך סעודת חנוכת הבית, ודרש שם בדברי תורה, הרי זו סעודת מצוה. וכן כתבו בשו"ת אריה דבי עילאי (אבני זכרון או"ח אות יא), ובשו"ת אפרסתא דעניא (חלק א סימן קכג).

ובספר צמח צדק לגאון מליבאוויטש (סימן כט) הביא דברי החתם סופר (יו"ד סימן קלח) שכתב, שטוב שיחנך את הבית בתורה ובתפילה זמן מה, כי היא חיינו ואורך ימינו. עכ"ד. והוסיף על זה הגאון מליבאוויטש, שנכון שיחנכו את הבית בדברי תורה יותר מזמן מה. ע"כ. ועיין בשו"ת רשב"ן (סימן קנה).

וכתב בספר יקהיל משה (יו"ד סימן רמו), שמה שאמר המהרש"ל שיש לומר דברי תורה ולדרוש מעין המאורע בחנוכת הבית כדי שיקרא סעודת מצוה, היינו דווקא בדירה שנמצאת בחוץ לארץ, אבל דירה שבארץ ישראל, בלאו הכי נחשבת לסעודת מצוה. ע"כ.

כיצד ינהג בעל תשובה אשכנזי

י. אשכנזי שחזר בתשובה בהשפעת חכם ספרדי, ואותו חכם לימדו תורה והלכה ותפילה על פי מנהגי הספרדים, מותר לו להמשיך בתפלתו ובהליכותיו כפי מנהג הספרדים בין להקל ובין להחמיר, ואינו צריך להמשיך במסורת אבות אבותיו ולנהוג כמנהגי אשכנז.

ועל כן, מותר לו לאכול אורז בפסח כפי מנהג הספרדים, וכן רשאי להתפלל מתוך סידור תפילה לפי נוסח הספרדים ועדות המזרח, וכן כל כיוצא בזה.12

12. בשו"ת בית אבי (ח"ד סימן נד) נשאל בעניין בחור בעל תשובה שחזר בתשובה על ידי חכמים ספרדים מיוצאי עדות המזרח, והוא מתנהג בכל הליכותיו בתורה ובמצות כדיני ומנהגי הספרדים, אבל הוא והוריו ומשפחתו הם מיוצאי אירופה, שהמסורת שלהם כמנהג אשכנז זה כמה דורות, אלא שהם אינם שומרי תורה ומצות, האם הבחור הזה יכול להמשיך לנהוג כמנהגי הספרדים, או צריך לנהוג כמנהג אשכנז שהוא כמסורת אבותיו.

והעלה שמכיון שהבחור דנן בא לידי מדה זו לחזור בתשובה ולשוב לחיק התורה בהשפעת החכמים הספרדים, ממילא יוכל לנהוג כמנהג הספרדים בין להקל בין להחמיר, ואינו צריך לחשוש למנהגי האשכנזים. ע"כ.

וכן הורה מרן הראשון לציון שליט"א בתשובה שהובאה בספר ילקוט יוסף (תשס"ד סימן קא עמוד תי), ודימה זאת לגר שהתגייר דכקטן שנולד דמי, ומתחיל את הכל מחדש. ע"ש. וכעת ראיתי שנדפסה תשובה זו בשו"ת יביע אומר חלק י (סימן ט). וכן כתב בשו"ת מים חים (הלוי חלק ב סימן י), וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שסט), ובשו"ת אור לציון חלק ב (מבוא עמוד יז), ובשו"ת עשה לך רב (ח"ו סימן לז).

להוכיח בעל עבירות

יא. תלמיד חכם שמתעסק עם בעלי תשובה, ואחד מהמשתתפים בשיעורו חי עם גויה, או שהוא כהן שחי עם אשה גרושה, ויש חשש שאם יעיר לו שאסור לו לחיות עם אשה כזו, עלול אותו יהודי להפסיק לבוא לשיעורים ויעזוב כליל את דרך התשובה, ראוי ונכון שלא יוכיח אותו ישירות, אלא ימסור שיעור העוסק בחומרת אותו עוון, ואותו יהודי ישמע את חומרת הדברים, ויחליט מעצמו אם לפרוש מעבירה חמורה זו או לא.13

כיצד לנהוג עם עוברי עבירה

13. הנה בספר דרך שיחה (עמוד שעב) עמד בנידון זה, וכתב בשם הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א, שבאופן כזה יש להזהירו בפירוש שלא ילך עמה, ושהענין חמור מאוד, ואם לא יקבל, אל תכניסו לשיעור, ועל כגון זה נאמר "הלעיטהו לרשע וימות". וצידד את דברי מרן הבית יוסף באבן העזר (סימן ו הלכה ו) שהאריך בחומרת הענין.

והוסיף, שהן אמת שמקובל ממרן הגרא"מ שך זצ"ל, שאי אפשר לומר לבעלי תשובה בתחילת דרכם שיפרשו מאיסורין שאוחזין בהן, וכי אפשר לומר להם איסור נדה? הרי קרוב לודאי שלא ישמעו, אלא מגלגלים עמו עד שיעמוד על תשובתו. זה דבר נכון מפני שאנו לא משנים את מצבו, שכיון שהוא כבר נשוי, ישאר כך ולא יגידו לו. אבל כאן שיודעים שהולך עם גרושה ואסורה להינשא לו, אי אפשר שלא להעיר לו על כך. עכ"ד.

ברם טוב עין יראה להרה"ג רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים (סימן קנה אות ח) שכתב בשם הגאון רבי יוסף בורגיל ועוד כמה מחכמי המערב, שהוכיחו במישור מדברי הפוסקים, שתלמיד חכם היושב ומלמד בדיני התורה בפני הקהל, הרי הוא מחוייב ללמד והקהל מחוייב לשמוע, השומע ישמע והחדל יחדל, והרי תיקן משה רבינו לישראל להקהיל קהלות, וללמוד ברבים הלכות חג בחג הלכות פסח בפסח, וכן הוא מנהג ישראל קדושים, מבלי לחקור ולדרוש אם חלק מהשומעים לא יקבלו דבריו, וכן מנהג החכמים הדרשנים שבכל דור ודור, להזהיר בתוך דברי התורה שמשמיעים לקהל, על הדינים שיש נכשלים בהם.

וכך נהג הרה"ג הקדוש רבי חיים משאש ז"ל יחד עם חבריו, שכאשר היו יודעים באחד שעובר על איסור מסויים ואינו מקבל תוכחת, הולכים אצלו, ושואלים הלכות זה לזה, מהו הדין בדבר פלוני, ומשיבים בודאי שהוא איסור גמור, ומתמיהים על השואל איך עלה על לבו להסתפק בדבר שהוא ברור לאיסור גמור. ואותו האיש שומע את המשא ומתן של הרבנים, ואם חדול יחדל האיש ממעשיו, תבוא עליו ברכת טוב, ואם לאו, קרינן ביה: ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם. עכת"ד.

עין רואה ואוזן שומעת, שלא היו מוכיחים ישירות את החוטא, אלא היו עושים תחבולות כדי להוכיחו מבלי שיתבייש, והוא יבחר אם לקבל דברי התוכחה ששמע או לא. אבל לפנות אליו ישירות באופן שיודעים שעל ידי זה לא יהיה להם סיכוי להחזירו לדרך הישרה, שב ואל תעשה עדיף.

וכבר כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ט סימן תה) שהלכות אלו הם דיני נפשות, ולכן היה צריך לדון על כל בעל תשובה בפני עצמו, ולהתיעץ עם גדולי התורה בכל פרט ופרט, וכל המקרב נפש אחת לאבינו שבשמים כאלו קיים עולם מלא, והמרחקו חס ושלום להיפך.

והנביא אלישע נענש על שדחפו לגחזי בשתי ידים, וכן אותו האיש יש"ו שנהפך לשטן לכל ישראל, היה על ידי שריחקו רבי יהושע בן פרחיה, ואבינו יעקב נענש בגלל שהטמין את דינה, ומנע את עשו מלהתחתן עימה, שאולי אם היה נושאה, היתה מחזירתו למוטב. וכן מצינו במסכת סנהדרין (צט:) שעמלק יצא מתמנע שהיתה פילגש לאליפז, בגלל שבאה להתגייר אצל אברהם יצחק ויעקב, ולא קבלוה. ע"כ.

לפיכך צריך להיות מתון ביותר בענינים אלה שלא לדחות אבן אחר הנופל, ועל כן, יהודי שבא לשיעורים ורוצה להתקרב לדרך ה', ויש חשש שאם יפנו אליו ישירות, יפסיק לבוא לשיעורים ויחזור לסורו, לכאורה אין זה מן הראוי לעשות כן, אלא הדרך הישרה היא למסור שיעור ברבים המדבר על אותו נושא שיהודי זה נכשל בו, ועל ידי שישמע תוכחת מוסר היוצאת מהלב, יש סיכוי להחזירו לדרך הישרה. וכבר אמרו חז"ל במסכת סוטה (דף מ"ז) שמאל דוחה וימין מקרבת.

וכבר כתב הרמב"ם בסוף מאמר קידוש ה' (עמוד מז) וזה לשונו: אין ראוי להרחיק עוברי עבירה ומחללי שבת ולמאוס אותם, אלא יש לקרבם ולזרזם לעשות המצות, וכבר אמרו חז"ל, שהפושע ברצון, כשיבוא אל בית הכנסת להתפלל מקבלים אותו, ואין נוהגים בו מנהג בזיון, וסמכו על הפסוק "לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב", אל יבוזו לפושעי ישראל שבאים בסתר לגנוב מצות. עכ"ל.

וראה בשו"ת נחלה לישראל (סימן נ) שכתב, שכיון שעברו עבירה ושנו בה, נעשית להם כהיתר ונחשבים הם כשוגגים. ולכן יש להתחשב בהם. ועיין עוד בתשובת הרשב"ש (סימן סח), ובשו"ת לב דוד (סימן ה), ובשו"ת יביע אומר (חלק א יו"ד סימן יא), ובשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן לו).

כיצד לנהוג עם בחור שנמצא בישיבה לבעלי תשובה ויש לו קשר עם נשים

ברם, כל האמור הוא דווקא חילוני שבא לשיעורים ומתקרב לאט לאט לעבודת ה'. אבל בחור שהתחזק וחשק ליבו ללכת לישיבה, אבל עדיין הוא בקשר עם "ידידוֹת" מהעבר, בודאי שצריך להוכיח אותו ישירות על כך, מפני שעלול להשפיע על שאר הבחורים שבאים לישיבה כדי להתחזק. וכמובן יש לעשות זאת בדעת ובתבונה כדי לקרב ולא לרחק חס ושלום.

ושוב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן ריט), שנשאל גם כן בענין בעלי תשובה שיש להם התקשרות עם נשים שמכירים קודם שבאו לישיבה, ואם יוכיח אותם הרבי שלא ילכו אצל אותן נשים, יש חשש שימרדו ברבי ויעזבו את הישיבה, כיצד יש לנהוג.

והשיב על כך, שבעוונות הרבים בזמן הזה, גם השם "בעל תשובה" כבר נפגם, ונותנים שם של בעל תשובה גם למי שהוא אינו מאמין במציאות הבורא חס ושלום, ויש לו ספיקות באחדותו ורועה נשים רחמנא ליצלן, וקוראים לו בעל תשובה, מפני שהוא כעת יושב בישיבה שעשו בשביל בעלי תשובה.

והגע בעצמך, אם היה זה בחור מישיבה רגילה שאינה של בעלי תשובה, אלא מבני ישראל הכשרים, וכי לא היו זורקים אותו לחוץ כאחד הרקים?! וכי משום שהוא בעל עבירות משנים רבות, הוא יותר חשוב, ולכן נחזיק אותו בשם טוב של "בעל תשובה", ונאכילהו ונשקהו ונניח לו ללכת בשרירות לבו ותאותו? ודאי שלא, ולכן יש חיוב על הרבי להגיד לו מדרכיו שזה הוא בעל עבירה ולא בעל תשובה.

בעל תשובה הוא מדרגה גבוהה למאוד, ואין נותנים שם זה אלא למי שהוא באמת בעל תשובה כרבי אלעזר בן דורדיא וכיוצא בזה, אבל מי שאינו מאמין במציאות ואחדותו יתברך שמו ורועה נשים, חס מלקראו בעל תשובה, אדרבה הרי הוא מין ואפיקורס, עד שישוב לה' וירחמהו ויעשה תשובה שלימה בלבו, ואז יקרא בעל תשובה.

ואם בגלל שהרבי ידריכהו ויוכיחהו ויראה לו את דרך האמת לבעלי תשובה האמיתיים הוא יעזוב את הישיבה, מה נוכל לעשות, אין זה בעל תשובה, והלעיטהו לרשע וימות. והגם שיש מהם שהם בגדר תינוק שנשבה וצריך להתנהג עימם במתינות יותר, מכל מקום ודאי שיש חיוב להגיד להם כדת מה לעשות.

וכתוב בספר קריינא דאגרתא (חלק א עמוד קלד), שפנו למרן הסטייפלר זיע"א בקשר לתלמיד שלא שמר על הסדרים בישיבה וגירשוהו, וכעת אותו בחור מבטיח שיתנהג כשורה, האם יש לקבלו בחזרה או לא. והשיב, שבמצב כזה אין סותמים את הדלת לחלוטין, וראוי לקבלו לנסיון של חודש אחד, ואם יתברר שמתנהג כהוגן ישאר, ואם לאו ישלחוהו.

אבל הוסיף הרב ואמר: אם אותו בחור מחטיא את הרבים, כגון שמביא ספרים חיצוניים או עיתונים חופשיים וקלטות אסורות, באופן שמחטיא אחרים, צריך עיון גדול אם רשאים לקבלו לנסיון, כי מעשים כאלו נעשים במחשך. רח"ל.

כיצד לקרב בעלי תשובה

דרך אגב, במסכת בבא מציעא (פה.) מסופר שרבי הזדמן לעירו של רבי אלעזר ברבי שמעון, ושאל אם יש בן לאותו צדיק? אמרו לו: יש לו בן, ומחמת יופיו הוא פרוץ בזנות. הלך רבי, והסמיך את בנו של רבי אלעזר להיקרות "רבי" כדי שיכבדו אותו, וזה יגרום לו לשים לבו על תלמוד תורה.

לאחר מכן מסר רבי את בנו של ר' אלעזר לרבי שמעון בן איסי שילמדו תורה. כל יום היה בנו של רבי אלעזר אומר: לעירי אני רוצה ללכת, ואיני רוצה להישאר בישיבה. אמר לו רבי: חכם עשו אותך, ומעיל זהב פרסו עליך, ורבי קראו לך, ואתה רוצה לחזור לעירך? אמר בנו של ר' אלעזר: נשבע אני לך שלא אבקש יותר ללכת לעירי!

כשגדל הבן, בא וישב בישיבה של רבי, שמע רבי את קולו, ואמר: קול זה שאני שומע, דומה לקולו של רבי אלעזר ברבי שמעון. אמרו ליה: בנו הוא. קרי עליה את הפסוק: "פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם", פרי צדיק עץ חיים - זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון, ולקח נפשות חכם - זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא. ע"כ.

אתה הראת לדעת, שאף על פי שהיה לרבי יוסי בנו של רבי אלעזר תאוה גדולה לחזור לעירו ולשוב לעשות עבירות כבתחילה, מכל מקום ידע רבו כיצד לנהוג עמו כדי לשמור עליו ולגרום לו שלא ירצה לשוב לעירו ולשער מקומו, ולכן כל ערום יעשה בדעת כיצד להתנהג עם תלמידיו כדי לקרבם לדרך הישרה, ותשוע ברוב יועץ.

למכור עוונותיו לאדם אחר

יב. אדם שנכשל בעבירות חמורות, וכעת חזר בתשובה, וברצונו לכפר על העבירות שעשה, ולכן חפץ הוא למוכרם ליהודי מומר שמוכן לקנותם תמורת סכום כסף מסויים, אין הקניין מועיל, וחייב לשוב בתשובה שלימה על כל העוונות והפשעים אשר עשה בעבר, ואין לך דבר העומד בפני התשובה.14

14. בספר שמח זבולון (עמוד קלב) הביא מעשה נורא בענין זה כפי שהובא בספר תוכחת מוסר למהרש"א, וזה לשונו: בזמן שהיה רבינו המהרש"א אב בית דין באוסטרהא, חיו בה שני אנשים שותפים, שניהלו יחד בית מסחר גדול של בד, ובין שניהם שררה אהבה ואחוה.

ביום מן הימים נודע להם מכמות גדולה של סחורה העומדת למכירה בכפר אחד סמוך לעיר אוסטרהא, ואפשר לקנותה במחיר זול ביותר היות והסחורה נמצאת אצל אשה אלמנה, שקבלה את הסחורה הזו בתור ירושה מאחד מקרוביה שמת לא מזמן, וברצונה להיפטר מזה, ולקבל תמורתו כסף מזומן.

השותפים החליטו מיד לקפוץ על המקח, ונסעו מיד אל הכפר כדי לקנות את הסחורה. לאחר שנשאו ונתנו בדבר וקבעו את מחיר הבד, ראו שאין להם מספיק עגלות להוביל את הסחורה העירה, ולכן נשאר אחד השותפים ללון שם, והשותף השני נסע העירה להביא את העגלות הדרושות.

השותף הזה שנשאר ללון בכפר, היה אדם יפה תואר, וכשראתה אותו הגויה האלמנה, נכנס תאותו בלבה, והתחילה מסיתתו לדבר עבירה, והבטיחה לו לותר על חלק גדול מן הסכום שמגיע לה עבור הבד. האיש לא עמד בניסיון, ולא התגבר על יצרו, ונשמע לה ונכשל בעבירה.

בבוקר השכם הגיע השותף השני לכפר, ושניהם טענו את העגלות ונסעו חזרה לעירם. בדרך נסיעתם, הרגיש השותף הזה שהביא את העגלות, כי רוחו של שותפו מרה, ונפשו עגומה עליו, וכששאל אותו לסיבת הדבר על מה ולמה אין פניו כתמול שלשום, אדרבה צריכים הם לשמוח ולהודות לה' על המציאה שנפלה לידו בהרויחם על ידי זה סכום נכבד מאוד.

אבל חברו התחמק מליתן לו תשובה ברורה, באמרו כי נזכר מכמה דברים לא טובים שעברו עליו, ועל כן הוא נאנח ונעצב אל נפשו.

ברם, השותף השני הרגיש שאינו אלא מתחמק, והוא מעלים ממנו את הסיבה האמיתית, והתחיל להציק לוו ולרדת לחייו שיגלה לו את האמת, עד שלבסוף לא יכול חברו יותר להתעקש, וגילה לו את האמת המרה, כי נכשל בדבר עבירה חמורה מאוד, ולכן אינו מוצא יותר מנוחה לנפשו.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה