חלק ענינים שונים
פרק א - שינוי השם
א. מי שהיה בעבר רשע גדול ומפורסם כבעל עבירות, וכעת חזר בתשובה שלימה, נהגו לשנות את שמו כדי לקרוע מעליו את גזר דינו, ולהודיע שאין הוא אותו אדם רשע שהכעיס בעבר את בוראו, אלא הוא כבריה חדשה [אומנם אין זה חובה מן הדין אלא הנהגה טובה].1
טעם לשינוי השם למי שחזר בתשובה
1. איתא בזוהר הקדוש (חלק א דף קלג:) על הפסוק: "ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה", "קטורה" זאת היא "הגר", שאחרי שעזבה הגר את בית אברהם, הלכה אחרי גלולי בית אביה, ולאחר מכן שוב חזרה ונקשרה במעשים כשרים, ובגלל זה השתנה שמה ונקראה "קטורה" שמעשיה נאים כקטורת, ושלח אברהם והתחתן עימה שנית. מכאן ששינוי השם מכפר חובין, ועל כן אשתני שמה. עכ"ד.
ומבואר שעל ידי שינוי השם שעושים לבעל תשובה, מכפרים לו על עונותיו. וכיוצא בזה מצינו במסכת ראש השנה (דף טז:), שארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואחד מהם הוא שינוי השם.
ומצינו בדברי רש"י במסכת סנהדרין (לא:) שכתב בשם ספר הגדה, שהיה מר עוקבא בעל תשובה, שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא ונפל בחולי, ואשת איש היתה. לימים נצרכה ללוות ממנו מעות, ומתוך דוחקה נתרצית לו, וכבש יצרו ופטרה לשלום ונתרפא, וכשהיה יוצא לשוק, היה נר דולק בראשו מן השמים, ועל שם כך קראו לו "רבי נתן צוציתא" במסכת שבת (נו:), על שם האור שהיה זורח עליו. ע"כ.
וכתב הרה"ג רבי יעקב סופר שליט"א בספרו אמרי חיים (עמוד כה), דמבואר בדברי רש"י הללו, ששמו האמיתי של מר עוקבא היה "נתן צוציתא", ואחר שעשה תשובה, החליפו שמו ונקרא בשם "מר עוקבא", וצריך ביאור מדוע עשו כן להחליף את שמו.
ויש לומר דטעמא דמילתא הוא, על פי מה שאמרו במסכת ראש השנה (טז:), שבעל תשובה ישנה שמו, וכלשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב ה"ד): מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ולכן שינה נתן צוציתא את שמו. ע"כ. וראה עוד מה שכתב בספר כעת חיה (סימן לא).
טעם נוסף לשינוי השם כתב בספר כתר שם טוב (עמוד שטז), שאם ישאר אותו בעל תשובה בשמו הקודם, אפשר שיבואו ידידיו ויפתוהו בפיהם להרחיקו מעל מצוות התורה. אבל כשהוא משנה את שמו, הרי חבריו בדלים ומתרחקים ממנו כשרואים כמה הוא מתרחק מהם, וכך טבע העולם, כשיראה אדם שמתרחקים ממנו, יתרחק גם הוא מהם, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם. ע"כ.
ובשו"ת ציץ אליעזר חלק כ (סימן לח) כתב, ששינוי השם הוא מדרכי התשובה, וכמו שמצינו במסכת ראש השנה (טז:) שארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם, ואחד מהם הוא - שינוי השם, וביאר המאירי, ששינוי השם הוא כדי שיתעורר בשינוי זה שהוא אחר, ושהנהגותיו יתחדשו בהתחדשות השם.
ויש גם ענין של שינוי השם לשב בתשובה, כדי שלא יתבייש בהזכרת שמו הקודם, בדומה למה שמצינו בשו"ת מהר"ם פדוואה (סימן לה), אודות בן מומר שחזר לדת יהודית, שאין ראוי לשוב ולעורר שמו הקודם שנשתקע, כדי שלא לביישו חס ושלום. ועל כן נאה ויאה השינוי שם שהבעל תשובה רוצה לעשות.
לשנות שם של הגר
ובאותו ענין מצינו במסכת ברכות (ז:) ששאלו: מאי רוּת? אמר רבי יוחנן, שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות. ובספר בן יהוידע (שם) כתב בשם המפרשים, שכתבו לפרש שאלת הגמרא "מאי רות", שכיון שהדרך לשנות את שם הגר, שלגר קוראים אברהם ולגיורת שרה, אם כן למה לא שינו שמה של רות מאחר שנקראת כן בגיותה. ועל זה השיבו שבשם 'רות' נרמז שיצא ממנה דוד המלך.
ובספר מאור ישראל (שם), הביא דברי הרמב"ן על התורה על הפסוק: "ויאמר משה לחובב", חובב הוא שם חדש ליתרו, שנקרא בו כששב לתורת ישראל כדרך כל המתגייר לשנות שמו הקודם".
אולם העיר על זה ועל דברי הרב בן יהוידע, ממה שאמרו בזוהר חדש (רות דף עט.): שאל רבי פדת את בנו של ר' יוסי, רות שנתגיירה מפני מה לא קראוה בשם אחר, אמר לו: כך שמעתי שבתחלה היה שמה "גלית", וכשנישאת למחלון נתגיירה וקראו שמה רות". ע"ש. נמצא ששם רות ניתן לה כשנתגיירה, ואתי שפיר שאלת הגמרא למה נקראת רות ולא בשם אחר.
ב. בעל תשובה שהוריו נתנו לו שם של גוי, כגון ג'וני, נמרוד, מקס, וכיוצא בזה, צריך לשנות את שמו לשם של יהודי. ואותו בעל תשובה יעלה לתורה, ויבקש מהחכם שיעשה לו "מי שבירך", ואז ישנה את שמו לשם של יהודי.2
2. כן כתב הגאון רבי משה שטרן זצ"ל בשו"ת באר משה חלק ח (סימן יט אות ח), וכתב, שגם לו נתנו הוריו שם של גוי, והוא הלך ושינהו במסירות נפש. ע"ש.
ובשו"ת ציץ אליעזר חלק כ (סימן לח) כתב, שבעל תשובה שהוריו נתנו לו שם של אשה, יכול שפיר לשנות שמו, ומן הנכון אפילו באופן שלא יהא ניכר מהשם החדש מה שהיה שמו הקודם, ונאה ויאה שינוי השם לבעל תשובה כזה, ויעשה זאת בעליה לתורה בשעת אמירת 'מי שברך' שעושים לעולה, ויאמרו לו, שמהיום והלאה הוא משנה שמו "ויקרא שמו בישראל פלוני", ולאחר מיכן יתקן זאת בתעודותיו הרשמיות. ע"ש.
וראה בשו"ת מהר"ם שיק (סימן קסט), שהרעיש על מה שיש בני אדם שמכנים עצמם בשם של גויים, כי בודאי יש בזה איסור דאורייתא, דכתיב "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", דמזה נלמד שאין רשאי להדמות לגויים בשום ענין, וכמו שאסור להידמות להם במלבושיהם ובהליכתם ובשאר מנהגיהם, בודאי שאסור להדמות להם בשמם. ע"ש. וראה בשו"ת ריח השדה (סימן לט) מה שכתב בזה.
בספר ומתוק האור (פורים עמוד 197) כתב, שחשיבות רבה נודעת לשם האדם, שהשם משקף את מהות האדם. כאשר הגיע אב לבקש ברכה לבתו מהגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, התענין הרב בשמה של הבת. האב נקב בשם שאינו מן השמות היהודיים המקובלים מדור דור, והרב שאל: מה הפירוש של השם זה? הסביר האב שהשם נבחר בקפידה על פי פסוק מהתנ"ך המופיע ב"תרי עשר". אמר לו הרב: ומדוע לא קראתם לה 'פרה' על שם הפסוק "ויקחו לי פרה אדומה"?...
כיצד קראו לכמה חכמים בשם "אלכסנדר"
במסכת יומא (סט.) מסופר, שהכותים אשר בהר גריזים באו אל המלך אלכסנדר מוקדון, והלשינו על ישראל שכאילו הם נכנסים בבית המקדש ומקללים אותו שם, ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, ועלה על ירושלים להחריבה, והיה אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד.
כשנודע הדבר לשמעון הצדיק, מה עשה, לבש בגדי כהן גדול, ויצא עם יקירי ישראל, ואלפי פרחי כהונה לבושים בגדי כהונה לבנים, ויצאו לקראתו, ואבוקות של אור בידיהם, עד שנפגשו עם אלכסנדר והשרים והחיילים שעמו, כשראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו, אמרו לו שריו: מלך גדול כמוך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני במלחמתי.
אמר להם לישראל למה באתם, אמרו לו: אפשר שבית זה שאנו מתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תיפסק, יתעוּך זדים אלו לבא להחריבו. אמר להם: מי אלה? אמרו לו כותים הללו שעומדים לפניך, אמר להם: הרי הם מסורים בידכם, עמדו ישראל עליהם והרגום.
ויכרות המלך ברית עם שמעון הצדיק, ויקח שמעון הצדיק את המלך ויעלה עמו במעלות בית המקדש, עד שהגיעו למקום שאין עכו"ם יכולים להיכנס לשם. אמר לו שמעון הצדיק: אדוני המלך, עד כאן מותר לנו ללכת, ולא יותר.
ביקש המלך לעשות שם אנדרטה בדמות המלך, וליתנו בין האולם ולמזבח לזכרון. השיב לו שמעון הצדיק, שאסור לנו לעשות כל פסל ומסכה או תמונה. אבל אני מציע שכל ילד אשר יוולדו בשנה זו, יקראו לו "אלכסנדר" על שמך. וייטב הדבר בעיני המלך, באמרו; זה יותר טוב ממה שביקשתי אני. וישתחוה להשם ויצא בשלום.
וכתב מרן שליט"א בספר ענף עץ אבות בשם המפרשים, כי רבו של המלך אלכסנדר, היה אריסטו הפילוסוף שהאמין בייחוד השם ברוב חכמתו, ולימד את אלכסנדר ליחד את ה', ולכן היה הולך ונלחם עם כל הממלכות שהיו עובדי עבודה זרה, והחזיר אותם להאמין בייחוד השם יתברך.
וכשראה אלכסנדר את שמעון הצדיק הכהן הגדול לאל עליון, אמר: דמות דיוקנו מנצחת לפני במלחמה, כי האידיאל והערך בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא, הוא שנותן לו עוז ותעצומות לנצח את אויביו עובדי עבודה זרה, ולכן הסכים שמעון הצדיק לקרוא לילדי ישראל על שם אלכסנדר שהיה בעל אמונה בה' יתברך.
שם - "מתן"
בספר דרך שיחה (עמוד לב) כתב הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א בדבר השם 'מתן', שצריך להחליפו לנתן, משום דהוא שם של רשע, ככתוב במלכים ב (פרק יא פסוק יח) "ואת מתן כהן הבעל הרגו לפני המזבחות", ואף על פי שכוונת האבא היתה לטובה שהרגיש בילד זה שקיבל אותו במתנה מן השמים, יחליף את שמו.
שם "מאירה" ו"ימית" לאשה
בספר כתר שם טוב (ח"א עמוד תכב) כתב, שהיה מעשה בבחורה שהגיעה לשנות השלושים, ולא הצליחה כלל בשידוכים. אביה מתוך דאגתו לבתו, התייעץ עם כ"ק האדמו"ר רבי אלעזר אבוחצירא שליט"א, ואמר לו: 'מאיר' שמענו, 'מאירה' לא שמענו, וציוה הרב לשנות את שמה. הלך האב ואמר לבתו שכך צוה הרב לשנות את השם.
הבחורה סירבה לשנות את שמה, וכך המשיכה להשאר בבחרותה עוד ימים רבים. אחר כך מתוך לחץ חברתי, הסכימה לשנות את שמה, ובאותו היום מצאה את זיווגה.
אחרי זמן קבלתי הזמנה לחתונה מאחד מידידי, ובו היה כתוב כי בעוד שבועיים הוא זוכה לחתן את בנו. תוך כדי שהתבוננתי בהזמנה, ראיתי שהשם של המדוברת הוא "מאירה". מיד נזכרתי במה שסיפר לי רבי אלעזר אבוחצירה על השם "מאירה", ועלה בראשי שהנה לא לחינם הראוני את הענין הזה.
וכך עקבתי אחר תאריך החתונה לראות איך יפול דבר, ובאמת לבסוף נתבטלה החתונה בלא יודעין מה סיבת הדבר. ללמדך שהשם גורם טוב או גורם רע, ואם היו קוראים מעיקרא בשם שאין לו משמעות של קללה, היו ניצלים מכל הענין.
והוסיף שם, שאין לקרוא לילדה בשם ימית, משום שיש בזה ענין של מיתה וגזירות קשות, ולכן יש להמנע משם זה, וכמו שהזהירו חכמינו ז"ל שברית כרותה לשפתיים.
קיצור שם
ג. אדם שנקרא שמו אברהם או אליהו וכדומה, וחבריו ובני משפחתו היו רגילים לקצר את שמו וקראו 'אבי' או 'אלי' וכיוצא בזה, וגם כעת שחזר בתשובה ממשיכים לקרוא לו בקיצור שם, אין בכך איסור. ועל כל פנים יאמר להם שיקראו לו מידי פעם בשמו המלא.3
3. הנה אמת נכון הדבר שיש סודות גדולים הטמונים בשמו של האדם, ודרך השם שקיבל האדם מהוריו, עוברים צינורות השפע לאותו אדם, ולכן אין ראוי לקצר שמות של בני אדם, וכמו שהרבה להאריך בזה הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט"א בשו"ת מבשרת ציון (חלק א עמוד שטו). כיעו"ש.
מכל מקום נראה, שכשקורא לחבירו בקיצור שם, ואין כוונתו לקצר את שמו לצמיתות אלא שכך רגילים לכנותו, כגון מי שנקרא בשם יעקב ומקצרים את שמו לקובי, אבל כשעושים לו "מי שברך" בעליה לתורה וכיוצא בזה, מזכירים את שמו המלא "יעקב", אין בכך שום ריעותא, וכמו שהעידו כמה גדולים שכך היה המנהג לקצר שמות של אנשים, וכפי שכתב בשו"ת פני יהושע (עמוד נז). כיעו"ש.
וכן ראיתי לגאון רבי יעקב קמנצקי בספר אמת ליעקב (זרעים עמוד עד) שכתב, שמה שמצינו שפעמים קוראים רבי יוסי ופעמים ר' יוסף, נראה שיוסי ויוסף זה שם אחד, ויוסי הוא קיצור של יוסף. ואפשר שהיה רגיל אצלם לקצר שם של יוסף ליוסי. ע"ש. וראה גם בשו"ת ויצבור יוסף (ח"ה סימן פב) שכתב, שלדעת רבים מן הפוסקים אין שום איסור לקצר את השם, ולכן אם קשה עליו לקרוא לאדם בשמו המלא, רשאי לקרוא לו בקיצור שם. ע"ש.
וגם הלום ראיתי בספר כתר שם טוב (ח"ב עמוד קי) שכתב בשם הב"ח בתשובותיו, שאף על פי ששינוי השם משנה את תנועות הגלגלים ומשתנה מזל האדם, הני מילי כשהוא משנה את השם לגמרי, אבל אם קורא לחבירו בקיצור שם בדרך אקראי, לא הוי שינוי, ולא נחשב לשם חדש. ולכן אין איסור לקצר שמות, וכן הורו הגאונים רבי חיים קניבסקי ורבי מאיר מאזוז שליט"א.
והוסיף, שעל כל פנים לא יקראו לו תמיד בקיצור השם, אלא פעם בכמה זמן יזכירו את שמו המלא של אותו אדם, וישתדלו לקרוא בשמו המלא לפחות פעם אחת ביום.
ובספר טעמי המנהגים (דף תקנה) כתב בשם ספר נזיר השם, שהרב הקדוש רבי שמעלקא מניקלשבורג היה בגיל ב"ן (52) שנה במותו, והיה לוי כמו שמואל הנביא, ואמר שהוא גלגול שמואל הנביא, ואם לא היו משנים את שמו מ"שמואל" ל"שמעלקי", היה זוכה ממש להגיע לכל המעלות כמו שמואל הנביא, ועכשיו ששינו את שמו מ"שמואל" ל"שמעלקי", נשאר "שמעלקי".
עתה הראת לדעת עד היכן הדברים מגיעים, כי שם הנקרא לאדם ביום הולדו, ודאי מזדמן מאת ה' יתברך באשר הוא שמו. נמצא שמפני שנקרא שמו עד עצם היום הזה רבי "שמעלקי", הרי זה הפסיד לו במהותו, ולא זכה להיות כמו שמואל הנביא. אבל אם היה נקרא פעמים "שמעלקי" ופעמים בשם "שמואל" ולא היה השם "שמואל" משתקע ממנו, היה יכול להגיע למעלה גדולה.
פרק ב - מעלת בעלי תשובה ודרך הנהגתם
א. אמרו חכמים: "מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם", כלומר, מעלתן של בעלי תשובה גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים את יצרם יותר מאותם שמעולם לא טעמו טעם חטא.1
בענין מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד
1. כן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ד), ומקורו טהור מדברי הגמרא בברכות (דף לד:) דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים, שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב". לרחוק ברישא ואחר כך לקרוב.
וראה בתורת חיים (סנהדרין דף צט.) שביאר, שצדיקים גמורים אין יכולים לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים, מרוב קדושתן של הבעלי תשובה [וכמו שאמרו חז"ל שכל צדיק נכוה מחופתו של חבירו שגדול ממנו]. והטעם לכך, לפי שבעלי תשובה כיון שטעמו טעם איסור, קשה להם לפרוש ולקיים המצות, וטירחתם מרובה, לכך שכרן יותר מרובה.
והנה במסכת ברכות (לד:) אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה [לא נראית ולא נגלית מעלתם לשום נביא. רש"י] אלהים זולתך. ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים.
וגאון רבי יהושע העליר זצ"ל [בעל חוסן יהושע] בספרו תולדות יהושע על מסכת אבות (פרק ה משנה כג) כתב, שלתורה ולמצוות יש שתי מעלות, הראשונה מצד עצמם, והשניה מצד הפועל הנפעל על ידם.
ובזה פיתרון למחלוקתם של רבי יוחנן ורבי אבהו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, שמצד העצם ודאי שהצדיק גדול מבעל תשובה, וכמו שאמרו "אשרי מי שלא חטא", ועובדיה הנביא אמר "ועבדך ירא את ה' מנעוריו". אולם מצד הפועל שצריך האדם לפעול, קשה העבודה על בעל התשובה יותר מהצדיק, ומצד זה הוא גדול מהצדיק.
והנה רבי יוחנן היה צדיק מעיקרו, ורבי שמעון בן לקיש היה בעל תשובה, ולכן לטעמייהו אזלי, לרבי יוחנן גדולה מעלת הצדיק שהיא מעלת העצם. ולריש לקיש גדולה מעלת בעל התשובה שהיא מצד הפועל. עיין שם.
והביא דבריו הרה"ג רבי יעקב סופר שליט"א בספרו אמרי חיים (עמוד לא), והעיר עליו שאינו מבין מאי קאמר דאזלי רבי יוחנן וריש לקיש לטעמייהו, והרי בעל השמועה הסובר שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור, אינו ריש לקיש אלא האמורא רבי אבהו כנזכר לעיל. והניח זאת בצריך עיון.
ואולי אפשר ליישב דברי הגאון תולדות יהושע זיע"א, דהנה במסכת יומא (דף פו:) אמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות.
ולפי זה, מאחר שבעל תשובה בודאי עשה הרבה זדונות יותר מהזכויות שעשה הצדיק [שהרי קל יותר להיכשל בעבירות מאשר לקיים מצוות], אם כן נמצא שכאשר שב האדם בתשובה מאהבה, נהפכים לו כל הזדונות לזכויות, ובין רגע עובר הוא את מעלת הצדיק, ואין הצדיק יכול לעמוד במחיצתו בגלל רוב זכויותיו.
ולפי זה נמצא, שריש לקיש ורבי אבהו שניהם הולכים בשיטה אחת, ולשניהם מעלת בעלי תשובה החוזרים באהבה, גדולה ממעלתם של צדיקים גמורים, ולזה רמז התולדות יהושע שרבי אבהו שיבח את הבעלי תשובה יותר מהצדיקים, משום דאזיל בשיטת ריש לקיש שזדונות נהפכים לו לזכויות. ועיין להרב עיון יעקב (ברכות שם אות צט). ודו"ק.
מדוע הקדים הקדוש ברוך הוא את ירבעם לדוד המלך
ובהיותי בזה ראיתי לגאון רבי יעקב יוקב בספרו הנפלא ערוך לנר (סנהדרין דף קב.), שהביא דברי הגמרא (שם) שתפסוֹ הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? השיב לו הקדוש ברוך הוא: בן ישי בראש. אמר ירובעם: אם כן איני רוצה.
וצריך ביאור, הרי בתחילה אמר לו הקדוש ברוך הוא לירובעם שהוא בראש, ולמה לאחר מכן שינה ואמר לו שדוד בראש?
וכתב לבאר, דהנה בגמרא הביאו דעת רבי יוחנן שאמר שצדיקים גמורים גדולה מעלתם מבעלי תשובה, ועין לא ראתה את שכרם. ורבי אבהו חולק עליו ואומר, שמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים.
אכן יש לומר שאינם חולקים, דהנה אמר ריש לקיש במסכת יומא (שם): גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות. והקשו, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות. לא קשיא, כאן מאהבה, כאן מיראה.
ולפי זה יש לבאר, שרבי יוחנן דיבר על תשובה מיראה, ולכן אמר שצדיק גמור גדול מבעל תשובה ששב מיראה, מכיון שעדיין יש לו שגגות רבות שצריך לכפר עליהם. ורבי אבהו דיבר על אדם ששב מאהבה, שזדונותיו נהפכו לזכויות, ולכן מעלתו גדולה מצדיק גמור.
ועל לפי זה יש לבאר, שתפס הקדוש ברוך הוא את ירובעם בבגדו ואמר לו: חזור בך, פירוש, חזור בתשובה בלי טעם אהבת השכר ויראת העונש, אלא מטעם אהבת השם, ואז תהיה בעל תשובה מאהבה, ועדיף הוא מבן ישי שהוא צדיק גמור, ולכן אמר "ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן" דהיינו שהוא קודם לבן ישי.
אבל ירובעם שאל "מי בראש", הרי שגילה בזה שאינו רוצה לשוב מאהבה, אלא רצונו לחזור בתשובה רק אם יצמח לו מכך שכר שיהיה בראש, ואם כן אינו בעל תשובה מאהבה, ולכן קאמר ליה הקדוש ברוך הוא שבן ישי בראש, מפני שהוא צדיק גמור. ודפח"ח.
ביאור חדש בענין מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים לא יכולים לעמוד
לפני סיום ראה ראיתי לגאון הצדיק רבי אליהו הכהן בעל 'שבט מוסר' בספרו אזור אליהו (סימן רלא) שכתב, ששמע מחכם טוביה הכהן לבאר את מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת יומא (פו:) "שהעושה עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר".
דהנה אמרו שם בגמרא, היכי דמי בעל תשובה? אמר רב יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה - באותה אשה, באותו פרק, ובאותו מקום.
נמצא לפי זה, שמי שעשה עבירה עם אשה, וכעת חוזר ומתייחד איתה כדי לעשות תשובה ולא להיכשל עימה בעבירה, הרי היחוד השני נעשה בהיתר, מפני שעושה כן על מנת לכבוש את יצרו כדי שיהיה בעל תשובה גמור. וזה רמוז במאמר חז"ל שהעושה עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר.
ולפי זה יש לפרש מה שאמרו "מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כלומר, הצדיק גמור אינו יכול לעמוד במקום אחד עם אשה כשיש חשש לאיסור יחוד. אבל בעל תשובה שהתייחד בעבר עם אשה באיסור, מותר לו לעמוד במקום אחד עם האשה, כדי שיהיה בעל תשובה גמור. עכ"ד.
כיצד כיפר דוד על חטא בת שבע
וכיוצא בזה מצינו בספר ערוך לנר (סנהדרין דף כב.) שהקשה, דמאחר שאבישג השונמית היתה אסורה לדוד, ולא לקחה אלא להיות לו סוכנת ולחממו, אם כן, מה ראה לבקש נערה יפה בכל גבול ישראל ולגרות יצר הרע בנפשו, והרי בבתולה כל שהי סגי ליה אף אם אינה יפה כל כך.
וכתב ליישב זאת על פי מה שאמרו בירושלמי, שאותן עשרה פילגשים של דוד שבא אליהן אבשלום בנו, העביר דוד בכל יום מקושטות לפניו, ואמר ליצרו הרע: תאבת דבר האסור לך, חייך שאני מתעבך דבר המותר.
הרי, שכל מגמת דוד היה לשוב בתשובה על חטא של בת שבע, באותו דבר עצמו שחטא. וכעין מה שאמרו בגמרא, היכי דמי בעל תשובה? כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה באותה אשה ובאותו מקום. ולכן ביקש גם כן נערה יפה דוקא, כדי להגדיל תשובתו בכך, שאף על פי שיתאוה לה, לא יגע בה. ע"ש.
ב. לא יחשוב בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאים שעשה בעבר, שאין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו גדול ורב, שהרי טעם את טעם החטא, ופרש ממנו וכבש את יצרו ואת תאוותיו.2
2. כן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ז הלכה ד). וכתוב בתנא דבי אליהו (אליהו רבה פ"ד): אדם שעשה מריבה עם חבירו, הולך הוא אצלו לרצותו, והוא אינו מתרצה לו עד שמקבץ לו בני אדם הרבה ואחר כך מתרצה לו, ואף על פי שמתרצה לו, יש לו מקצת קנאה בלבו.
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כך, אלא אם אדם עובר עבירה לפניו, אם חוזר ועושה תשובה, הרי ה' עימו ברחמים, ומקבל תשובתו, וכיון שקיבל תשובתו, אינו זוכר לו אפילו מקצת עונותיו. ע"כ.
וכתב על זה רבינו חיים פלאג'י בספרו נפש חיים (מע' ת אות נח), שמכאן נראה, שבודאי שכל מי שחטא ועשה תשובה בלב שלם, נמחק אותו עוון לגמרי, ולא נשאר להקדוש ברוך הוא על החוטא שום כעס והקפדה כלל ועיקר.
וראה בספר אמרי יעקב על ספר חסידים (עמוד ה), שהביא מכמה מקומות מדברי רבותינו ז"ל, שבעלי תשובה נקראים חסידים, ורבינו יעקב בר יקר [רבו של הרמב"ן] פירש, שמה שאומרים בתפילה על הצדיקים ועל החסידים, ד"חסידים" הם בעלי תשובה. ע"ש. ועיין בשו"ת ודרשת וחקרת (ח"ג סימן סט).
ג. גדולה מעלת התשובה עד כדי כך שלא רק שמכפרת לאדם על העוונות שעשה בעבר, אלא בנוסף לכך גם הזמן היקר שביטל בהיותו חילוני, מתכפר לו, ונחשב לו כאילו לא ביטל את זמנו לבטלה, אלא ניצלו לעבודת הבורא יתברך.3
3. כתב בספר מנוחת שלום (חלק יא סימן מ): ידוע כי על ידי עשיית תשובה נמחל העוון ואיננו, ורבותינו ז"ל לימדונו, שתשובה מתקנת לא רק את החטאים, אלא אפילו את הזמן, וכמו שכתוב בספר 'לקט רשימות' בעניני חודש אלול (דף קה): אמר הגאון הצדיק המשגיח דלייקווד משם הגאון הצדיק רבי דניאל מקלם זצ"ל; אנשים סבורים שעל ידי תשובה אפשר לתקן עבירה, אבל מי שהפסיד זמן אינו יכול לתקן. וזה אינו, כי האמת שאפשר על ידי תשובה גם לתקן זמן, והוכיח זאת מהפסוק בספר יואל: וְשִׁלַּמְתִּי לכם את השנים אשר אכל וכו', דודאי קאי על רוחניות ולא על עושר גשמי. ורואים מכאן שאפשר להשיב זמן, וכן אפשר לתקן זמן על ידי תשובה, כיון שזמן הוא גם כן בריאה.
והגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספר פרי צדיק (פרשת משפטים דף נג.) כתב: "את מספר ימיך אמלא", כל נפש מישראל מספר ימיו קצובים לפי עבודתו בקדושה, וצריך להזהר שלא יחסר אף יום ממדת ימיו, וכמו שנאמר ואברהם זקן בא בימים, דהיינו שבא לעולם הבא שלם עם כל ימיו בקדושה.
ועל זה באה הבטחת ה' יתברך, שגם אם האדם קילקל וחיסר ממדת ימיו, עם כל זה אם מעתה ישים אל לבו להכנס בעבודתו יתברך, אזי ישלים וימלא לו ה' יתברך את מספר ימיו החסרים לו, וזהו את מספר ימיך אמלא. והיא נחמה גדולה ועדוד רב לכל האדם.
ד. גדולה תשובה שמקרבת את הרחוקים לשכינה, שבעבר היה אותו אדם שׂנוּאי לפני המקום, ומשוקץ ומרוחק ומתועב, והיום לאחר שחזר בתשובה, הרי הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד.
ולכן צריך כל בעל תשובה לדעת, שאף על פי שלפעמים פוקדים אותו צרות ובעיות, ה' יתברך נמצא תמיד בקרבתו, ואוהבו עד מאוד, אלא שרצונו לכפר לו על העבירות שנכשל בעבר, וכבר נאמר במשלי: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.4
מי נחשב "בעל תשובה"
4. רמב"ם הלכות תשובה (פרק ז הלכה ו). ואין לחשוב שמאחר ועשה עבירות חמורות וקשות, אין תשובתו ראויה להתקבל לפני ה' יתברך, אלא אדרבה מצינו חידוש נפלא בספר נפש חיים (מע' ת אות סט) לרבינו חיים פלאג'י, שכתב בשם הרב המקובל רבינו אברהם אזולאי, שבעל תשובה נקרא מי שהיה ההפך מצדיק גמור, דהיינו רשע גמור, וכיון שהיתה רשעתו גדולה, ודאי צריך שתהיה תשובתו גדולה, ומיד בהרהור תשובה הוי צדיק גמור, דמוסיף הכנעת הלב ומרירות נפש בצום ובכי ומספד, עד שעולה למדרגת חסיד שהוא יותר מצדיק גמור.
אבל בחטא קל שבא לידו ושב ממנו, אף על פי שעשה תשובה גדולה כדוד המלך עליו השלום, אינו נקרא בשביל כך בעל תשובה, שלא נקרא בעל תשובה אלא שקרב אל הקליפות והכניע אותם, ושב אל הקדושה.
עוד כתב שם הרמב"ם בהלכה ז': כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר: עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. צועק ואינו נענה, ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו. והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר: ואתם הדבקים בה' אלהיכם. צועק ונענה מיד, שנאמר: והיה טרם יקראו ואני אענה, ועושה מצות ומקבלים אותן בנחת ושמחה, ולא עוד אלא שמתאוים להם.
ה. לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא עומד למות, ושמא ימות כעת, ולא יספיק לעשות תשובה. לפיכך ישוב מחטאיו מיד, ולא יאמר כשאזקין אשוב בתשובה, שמא ימות טרם שיזקין, ועל זה אמר שלמה המלך בחכמתו: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".5
5. רמב"ם הלכות תשובה (שם הלכה ב), והכי גרסינן במסכת שבת (קנג.) רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה.
ואמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ולא קבע להם זמן. פיקחים שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר לבית המלך? [הרי הכל מוכן שם, ושמא יבהילנו המלך לבא פתאום, ואנו צריכים ליכנס לסעודה מקושטים. רש"י]
טיפשים שבהן הלכו למלאכתן, אמרו: כלום יש סעודה בלא טורח? [הרי עדיין יצטרכו להכין ולטרוח לצורכי סעודה של בית המלך, ויש לנו שהות הרבה להתקשט. רש"י].
בפתאום ביקש המלך את עבדיו. פיקחים שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטים, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכים. שמח המלך לקראת פיקחים, וכעס לקראת טיפשים. אמר: הללו שקישטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו. הללו שלא קישטו עצמן לסעודה, יעמדו ויראו [ואף לעולם הבא, צדיקים יושבים ואוכלים, ורשעים עומדים ורואים. רש"י].
בספר באשר תלך (עמוד 225) בהספדו של מרן הראש"ל רבינו עובדיה יוסף שליט"א על רעייתו הרבנית אמר: כאשר רציתי להדפיס את ספרי הראשון 'יביע אומר', אומר לכם את האמת, הייתי בגיל 33-34, אבל כמו שאמרו רבותינו, יזכור לו יום המיתה. לפעמים הייתי חושב לעצמי, די, אני הולך מן העולם, ואם אני משאיר את הקטנים האלה מי ידפיס לי את חיבוריי? הייתי חושש, השנה הזאת אני הולך חס ושלום מהעולם, ולכן הזדרזתי להדפיס את ספרי. ע"כ. ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים דשנים ורעננים.
תיקון המידות
ו. אל יחשוב האדם שצריך לחזור בתשובה רק על עבירות שיש בהן מעשה, כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות ובמדות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס, ומן האיבה, ומן הקנאה, ומן ההיתול, ומרדיפת הממון והכבוד, ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן.
והעונות האלו, קשים יותר מאותן עוונות שיש בהן מעשה, כגון ניאוף, או מאכלות אסורות, וחילול שבת וכיוצא בזה, מפני שבזמן שאדם נשקע בהם, קשה לו לפרוש מהם.6
6. רמב"ם הלכות תשובה (שם הלכה ג). וכתב רבינו המאירי ב"חיבור התשובה" (מאמר א דף ע): בימי הזקנה קשה לסור בעת ההיא מן התכונות שהורגל האדם בהם, מפני שהקנינים והמדות כבר נתחזקו ונתיישנו בו, בין אם הן מדות מעולות ובין אם הן פחותות, ועל זה כיונו חז"ל באומרם במדרש; אמר רבי פינחס בן יאיר, מי שהוא מוחלט בעבירות, אינו יכול לחזור בו, ואין לו מחילה עולמית.
לתקן מידות על ידי חזרה בתשובה
וראה נא בספר מנוחת שלום (חלק יא סימן מ) שחקר חקירה, האם על ידי תשובה אפשר לתקן ולרפא גם מידות רעות, או שמא התשובה רק מתקנת ומעברת מהאדם את החטא והעוון, אבל לא פועלת שמידותיו של האדם יהיו מתוקנות יותר ממה שהיו לפי כן.
והביא שם את דברי קדשו של החסיד רבינו יונה גירונדי ז"ל, שבכח התשובה לתקן ולרפא אף מידות רעות, כפי שכתב בספרו שערי תשובה (שער ד אות א) כדרך שיש לגוף חולי ומדוה, כן יש לנפש, ומדוה הנפש ומחלותיה הם מידותיה הרעות וחטאיה, ובשוב רשע מדרכו הרעה, ירפא ה' יתברך חולי הנפש החוטאת, כמו שנאמר: ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך.
ומבואר באר היטב דחולי הנפש הוא בשני ענינים, האחד מידותיה הרעות, והשני חטאותיה, ועל זה כתב רבינו יונה, כי כאשר ישוב האדם בתשובה, אזי ה' יתברך ירפא חולי הנפש החוטאת. ובעל כרחנו לומר שאם חולי הנפש הוא מידות רעות וכן חטאיה, אזי התשובה שהיא הרפואה לחולי הנפש מרפאת את שני תחלואי הנפש. ומזה נלמד שתשובה מתקנת ומרפאת גם מידות רעות.
וכן תחזה לגאון רבינו יעקב מליסא זצ"ל בספרו אמת ליעקב (יומא פו:), שהביא מה שאמרו חכמינו ז"ל "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם", והקשה, דצריך להבין מה ענין רפואה לחזרה בתשובה.
וביאר, שהרמב"ם כתב שיש אדם שנולד בטבע רע שקשה לו לפרוש מתאוות עריות, וכן לפעמים נולד ברתיחת הדמים עד שאי אפשר לו לפרוש מכעס, וכיוצא בזה הרבה, ולפום צערא אגרא. ולזה אתי שפיר, שאם בא לידי חטא ועושה תשובה, הקדוש ברוך הוא מרפא טבעו שלא יקשה עליו שוב השמירה מהכעס והתאווה. ע"כ.
ומדבריו אתה למד שהתשובה פועלת גם לתיקון המדות הרעות שבאדם. וגם מי שיש בו תאות ניאוף, או תאות אכילה וכיוצא בזה, הרי שעל ידי חזרתו בתשובה שלימה, מסייע לו ה' יתברך לעקור ולבטל תאוות אלו, ולנטוע בו טבע חדש שיסייע לו בעבודת ה'. ובדרך שאדם רוצה ללכת בה מוליכים אותו.
אדם שיש לו נטייה הפוכה מדרך העולם האם יכול להשתנות
והנה מכל האמור לעיל יוצא, שגם מי שיש נטייה לצד השני [משכב זכר], יכול לשנות זאת ולעקור נטייה זו על ידי חזרתו בתשובה והליכתו בדרך התורה והיראה, ושב ורפא לו.
ולעת כזאת ראיתי להרה"ג זמיר כהן בשו"ת נזר כהן (אה"ע סימן ה) שעמד בזה, וכתב שבדור חלש כמו שלנו, עיוות סדרי בראשית, נחשב אצל רבים מהטועים כעניין טבעי שאין צריך לתקנו, וטוענים כי מדובר בתכונה מולדת.
ראשית, פשוט וברור שדבר שאסרוֹ בורא האדם בתורתו, כל אדם יכול לעמוד בו, גם אם אומנם נברא שונה בתכונתו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר באיסור חמור כל כך שיש בו חיוב סקילה, שבודאי יש אפשרות לפרוש מהאיסור.
אומנם ישנם כאלה אשר משום חוויות שחוו בילדותם מצורת שלום הבית שבין הוריהם, או קשיים וסבל שעברו, או משום שנולדו עם עדינות נפש מיוחדת כאשה וכדומה, מרגישים הם חסרים בגבריותם, ומתוך כך במקום לשאוף כטבע הבריאה לאשה שתשלים אותם להיות אדם, שואפים לאיש כאילו שעל ידו יהיו גברים, ואינם יודעים כי הטבע שעימו נולדו אינו אלא ניסיון המיוחד להם אשר אילו יעמדו בו יקנו את עולמם בעולם הזה ובעולם הבא.
ועל כן, ישקיע עצמו בעסק התורה הקדושה המאירה את נשמת האדם ומעניקה לו כוחות להתמודד כראוי עם כל ניסיון, וירבה בתפילה ובלימוד דברי מוסר המחזקים את האדם, ויסביר לעצמו כי איש הוא לכל דבר, ולא רק שעדינות נפשו אינה עומדת בסתירה לגבריותו, אלא אדרבה מעלה גדולה ונפלאה היא המקילה מאוד על תיקון המידות בכלל, ומידת הענוה והכעס והקנאה בפרט.
וישתמש דווקא לטובה בתכונותיו המצויות בדרך כלל יותר אצל נשים ככשרון הדיבור והריחוק מתאוות הנשים. וכך יוכל להגיע לדרגות רוחניות גבוהות בתורה ובמידות וביראת שמים אף ביתר קלות מאדם אחר שאינו עדין כל כך, וישא אשה ויביא ילדים, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
התנהגות הראויה לבעל תשובה
ז. בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר, ואם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים, ואמרו להם: אתמול הייתם עושים כך וכך ומדברים כך וכך, ופתאום נהייתם צדיקים. אל ישימו לב לדבריהם, אלא ישמעו וישמחו על כך, מפני שזו זכות להם, שהרי כל זמן שהם מתביישים מהמעשים שעשו, ונכלמים מהם, זכותם מרובה ומעלתם גודלת.7
וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה בתלמוד, שכל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו.8
לא לפרסם את מעשיו
7. כן כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (שם הלכה ח). ורבינו חיים פלאג'י בספרו נפש חיים (מע' ת אות סד) הביא בשם המדרש, שבזכות התשובה שנמשלה כמים, המשיח בא.
וביאר, שבאו רבותינו ז"ל להודיענו, שתהיה התשובה בענוה ושיפלות ולא לשם יוהרא וגאוה חס ושלום, ועל דרך שדרשו במסכת תענית (דף ח') על הפסוק "הוי כל צמא לכו למים", מה מים הולכים למקום נמוך כו', כך צריך להיות הבעל תשובה בהכנעה וענות צדק, ולא יתענה ויעשה סיגופים כדי להראות זאת לבריות.
וכבר ידוע מעשה המובא בירושלמי (חגיגה פרק ב' ה"ב), על אשה אחת בשם מרים בת עלי בצלים שהיתה מפרסמת לאחרים שהיא מתענה, ונענשה על כך בעולם הבא עונש חמור מאוד, שתקעו את השָׁער של גיהנם באוזנה. וכתב המהרי"ט, שבעל תשובה כשמכבדים אותו, צריך לומר חוטא אני. עכ"ד.
ואם כן, ברור הדבר שאם קמו עליו אנשים וביזו אותו והכלימוהו, אין לו להישבר מכך, אלא יתחזק ויתעודד, ויראה בכך סימן משמים שרוצים ומרוצים מחזרתו בתשובה. וראה עוד מה שכתב בספר אמרי יעקב (עמוד מו).
8. מסכת ראש השנה (יז.). וכתב רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער א): חייב בעל התשובה להכנע ולקבל עליו להתנהג על הדרך שאמרו רבותינו ז"ל: והוי שפל רוח בפני כל אדם, וישיג מזה שלא יכעוס ולא יקפיד על חבריו, וגם לכל הדברים אשר ישמע יתן אל לבו להעביר על מדותיו, ובזה מכפר על עונותיו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם): המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, מדה כנגד מדה, וזה פתח תקוה נכבד מאד. ע"כ. וראה בספר שובי השולמית (ח"ה סימן יד).
עליה בשלבים
ח. אדם שמתחיל לחזור בתשובה ולהתקרב לה', צריך לעשות לו רב, ולהתייעץ עמו במה עליו להתחזק, ועד כמה יש לו להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות. ויש להיזהר שלא לעלות במהירות שאינה מתאימה לו, כי עלול חלילה ליפול כשלא יוכל לעמוד בעול שקיבל על עצמו.9
9. פשוט וברור. וכתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן שנ): חוזר בתשובה, דהיינו אדם שמתחיל ללכת בדרך הנכונה של החזרה בתשובה, עדיין אינו "בעל תשובה" גמור, שזה אינו אלא כשהוא בסוף התהליך, שאז הוא ככל ישראל.
ומאחר שמוטל עליו להגיע לראש הפיסגה, הכלל הראשון הוא שיש להתחיל עם חוזר בתשובה כמו עם ילד קטן, שבתחילה שוכב, אחר כך מתחיל לשבת, ולאחר מכן לעמוד, ואחר כך לזחול, ואחר כך הולך ורץ וכדומה. כך מרגילים את החוזר בתשובה לקבל כפי שיכול לקבל, ומלמדים אותו לפי מה שיוכל לקבל ולהחזיק בזה.
ועל פי זה, כתב לפשוט את מה שנשאל על ידי אנשים הנמצאים בתהליך של חזרה בתשובה, במה עליהם להתחיל להקפיד לשמור, האם על שבת שהיא איסור סקילה, או במאכלות אסורות שהם בלאו. וכתב, דהואיל ומאכלות אסורות קל לו יותר להזהר כשיש במקום מאכלים כשרים, על כן יתחילו בזה, אף על פי ששבת יותר חמור, ובזה יתחילו, ולאט לאט יוסיפו עד שיתרגלו וילכו בדרך הישרה.
אבל אותם שמעמיסים עליהם יותר מדאי, ודורשים מהם בבת אחת לשמור את כל התורה כולה, יצא שכרם בהפסדם, שלפעמים עלול האדם להיבהל ולפחד מהקושי, ויפרוש לגמרי.
ולכן העיקר לחזקו באמונה שהקדוש ברוך הוא מנהיג העולם, ויש שכר ועונש, שזהו יסוד ועיקר האמונה, ומאחר שנדלק אצלו הניצוץ והוא נמשך ומתעניין, ראוי לנהוג עמו בתבונה ודעת ובעזרת ה' יתקרב לגמרי, ולכן אין צורך להתחיל איתו בשמירת שבת דוקא, אלא רק כפי מה שיכול לקבל.
וכמו כן כתב בספר גינת אגוז (חלק ב עמוד 65), שרבים מבעלי התשובה חושבים, שבוודאי חייהם יהיו מעתה חיים טובים ללא שום בעיות ומצוקות, וכל הצרות ייעלמו כלא היו.
אך המציאות טופחת על פניהם, ופעמים שהמצב נהיה אפילו יותר גרוע משהיה קודם שחזרו בתשובה, ואז באים להם הרהורים - מדוע ה' יתברך עושה להם כך, וכי אינו חפץ בתשובתם?! ומחשבות אלו עלולות לגרום להם לפרוש מהתורה ומהמצוות.
וכך כתב הגאון מוילנא בפירושו למשלי (פרק י"ט) על הפסוק "אִוֶּלֶת אדם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ", וזה לשונו: לפעמים אדם מתחיל ללמוד תורה ולעשות מצוות, ואחר כך פורש מחמת שקשה לו מאוד, לפי שאין מסייעים לו, וזועף על ה' למה לא סייעוהו.
ובאמת הוא מחמת אִולתו, והוא כי כל אדם צריך לילך לפי מדרגתו, ולא לקפוץ, אלא צריך לילך במדות מדרגה לדרגה כמו שעולה בסולם, ולא לקפוץ למדרגה שאינו ראוי לה, ואז ילך לבטח דרכו, כי יסייעוהו מן השמים. אך זה האדם שלא התחיל ללכת בדרכו, לכך לא סייעוהו מן השמים, והוא זועף על ה' למה לא סייעוהו. ע"כ.
ולכך חובה לכל בעל תשובה שלא יקפוץ יותר מדי גבוה, ולא יעשה דברים על דעת עצמו מבלי להתייעץ עם חכם גדול בתורה, שידריך אותו מה לעשות, ומה עדיין לא לעשות, ורק כך הוא יכול להתקדם בבטחון לכיוון השלימות בעבודת ה', ויקבל גם סייעתא דשמיא באופן שכל אשר יפנה ישכיל ויצליח.
הרב מסלק את הדינים
דרך אגב, ראיתי לנכון להביא כאן מה שכ' בס"ד בספר אבות ישראל (חלק א) לפרש את המשנה "עשה לך רב והסתלק מן הספק", על פי מה שמסופר בספר 'חוט המשולש', שאחד מתלמידי החתם סופר זצ"ל, חלה, והתייאשו חכמי הרופאים למצוא לוֹ רפואה, והיה קרוב למות.
החתם סופר נכנס לחדרו של התלמיד הגוסס, וצוה לכל הבחורים שהיו שם לצאת. אחד התלמידים התחבא שם כדי לראות מה יעשה הרב, ושמע שהרב שואל את החולה: מה אתה רואה?
התלמיד השיב, שרואה שחושבים עליו בשמים לדון אותו למיתה, וכולם הכריעו לחובה, רק דיין אחד אמר שצריכים להצילו בזכות רבו, כדי שלא לגרום כל כך צער לרבו החתם סופר, באובדן תלמידו החביב.
כששמע זאת הרב, אמר: אם כן, טוב הדבר, וראוי להציל אותך מן הדין! ואכן התלמיד נרפא מחוליו ושב לאיתנו.
ולפי זה יש לפרש, "עשה לך רב, והסתלק מן הספק", המילה 'ספק' מורכבת מאותיות 'פְסָק', שבזכות זה שיש לאדם רב, זוכה הוא להסתלק מהפסק שנגזר עליו בבית דין של מעלה, משום שבשמים מתחשבים ברבו שלא יגרם לוֹ צער כשיענש תלמידו.
פרק ג - לשון הרע
א. אדם שדיבר בעבר לשון הרע על כמה מידידיו וקרוביו, וכעת חזר בתשובה ורוצה לכפר על כך, יגש אליהם בערב יום כיפור, ויבקש מהם סליחה בכלליות על כל מה שחטא כנגדם בכל השנה כולה, והם יאמרו לו שמוחלים לו, ובזה תיקן את מה שחטא.
ואינו צריך לפרט להם את כל מה שדיבר עליהם, מפני שאם ישמעו את כל מה שסיפר בגנותם, עלולים הם להיפגע ולהצטער מכך, ולכן שב ואל תעשה עדיף.1
האם לגלות לחבירו שדיבר עליו לשון הרע
1. בספר שיחות החפץ חיים (עמוד ט) כתוב, שרבינו החפץ חיים הביא את ספרו "חפץ חיים" לפני מרן הגאון רבי ישראל סלנטר זצוק"ל, וקיבל ממנו את הספר לעיין בו.
לאחר מכן כאשר בא החפץ חיים לפניו, אמר לו ר' ישראל, שיש לו קושיה עצומה על דין אחד בספרו בהלכות איסור לשון הרע (כלל ד סעיף יב), שאפילו אם חבירו אינו יודע עדיין כלל ממה שדיבר עליו, צריך לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין, ולבקש ממנו מחילה על זה, כיון שהוא יודע שעל ידו נסבב לו דבר זה.
וקשה, הלא חבירו לא ידע עד עכשיו מאומה מכך, וכאשר יספר לו, יגרום לו צער, ומה חבירו אשם בכך שהוא חפץ לעשות תשובה, וכי מפני כך מותר לגרום צער לחבירו?
ענה לו החפץ חיים: הלא דין זה לקחתי משערי תשובה לרבינו יונה! ומבואר מזה, שלדעת רבינו החפץ חיים, מחויב לגלות לחבירו שדיבר עליו לשון הרע, אף שיגרם לחבירו צער מכך.
אולם הבט וראה במשנה ברורה (סימן תרו ס"ק ג) שכתב, שבשעת בקשת מחילה מחבירו, צריך לפרט מה שחטא כנגדו, ואם יודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא, אזי לא יפרט את החטא. ע"כ. ומוכח שגם רבינו החפץ חיים מודה לדינא, שבאופן שיגרם לחבירו צער אם יפרט בפניו מה שחטא כנגדו, אינו צריך לספר לו שדיבר עליו לשון הרע.
וראיתי בשו"ת ושב ורפא (חלק ג סימן פו), שהביא מה שהקשה בספר מועדים וזמנים (חלק א סימן נד), שמדברי השולחן ערוך (שם) שכתב: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו", משמע שחובה לפייסו בערב כיפור דווקא, והרי כל השנה יש חיוב לפייס את חבירו על עבירות שחטא כנגדו.
וכתב ליישב זאת על פי מה ששמע מהגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, שאמר בשם רבינו ישראל מסלנט זיע"א, שלפעמים במה שמבקש מחבירו מחילה, בזה גופא עובר עבירה שמצער בזה את חבירו, דכל זמן שאינו יודע שחבירו ביזה אותו ודיבר עליו לשון הרע וכדומה, אינו מצטער כלל, ועכשיו כשחבירו מבקש ממנו מחילה ומפרט מה שעשה, על ידי זה נודע לו שחבירו חטא כנגדו, ונגרם לו על ידי כך צער ועוגמת נפש, ועל כן באופן כזה ראוי לבקש מחילה מחבירו על כל מה שחטא כנגדו בכלליות, ולא יפרט לו במה חטא.
ולפי זה יש לבאר את כוונת השולחן ערוך, שבכל השנה אף על פי שיש מצוה לפייס את חבירו, מכל מקום מאחר שחבירו אינו יודע שחטא ודיבר עליו לשון הרע וכדומה, אם יבקש באמצע השנה סליחה מחבירו, ירגיש אותו חבר שאותו אדם דיבר עליו או עשה נגדו איזה דבר, ועלול לבוא לידי צער מכך.
אבל כשמבקש מחבירו סליחה בערב יום הכיפורים, אין חשש שחבירו יפגע מכך, מפני שמנהג העולם שכולם מבקשים סליחה אחד מהשני ביום זה, ולכן לא ירגיש חבירו שהוא חטא כנגדו. ע"כ. וראה עוד בשו"ת אז נדברו חלק ז (סימן סו).
וכעת נדפס שו"ת תשובות והנהגות חלק ה (סימן שצז), והביא שם מכתב מהגאון הצדיק ר' אליהו דסלר זצ"ל ששיבח את הכרעת רבינו ישראל סלנט שפסק שלא לגלות לחבירו שדיבר עליו לשון הרע, אם חבירו יצטער על ידי כך, שהרי לא הותר לצער את חברו כדי לזכות במחילה, ולכן יבקש מחילה בסתם ודי בכך. והוא רחום יכפר עוון.
ב. כל המספר לשון הרע על בני אדם, כל העוונות של אותם בני אדם עוברים לזה שדיבר, ומצוותיו של המדבר עוברות לאלו שדיבר עליהם.2
אומנם אדם שנכשל בעבר בדיבור לשון הרע, וכעת חזר בתשובה ורצונו לכפר על מה שחטא, אך אינו זוכר על מי דיבר ולכן אינו יכול לבקש מחילה מאותם שדיבר עליהם, ישתדל להתחזק ולחזק את קרוביו ומכריו בשמירת הלשון, הן על ידי ספרים והן על ידי שיעורים העוסקים בנושא זה, ובזכות זה בורא עולם ירחם עליו וימחל לו על אותו עוון.3
המדבר לשון הרע האם זכויותיו עוברות לזה שדיבר עליו
2. כתב בספר חובות הלבבות (שער הכניעה פרק ז): אמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכויותיהם זכויות שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמרו להם: זכויות אלו עשה אותם זה שדיבר עליכם וסיפר בגנותכם.