חלק ענינים שונים · פרק ג - לשון הרע
א. אדם שדיבר בעבר לשון הרע על כמה מידידיו וקרוביו, וכעת חזר בתשובה ורוצה לכפר על כך, יגש אליהם בערב יום כיפור, ויבקש מהם סליחה בכלליות על כל מה שחטא כנגדם בכל השנה כולה, והם יאמרו לו שמוחלים לו, ובזה תיקן את מה שחטא.
ואינו צריך לפרט להם את כל מה שדיבר עליהם, מפני שאם ישמעו את כל מה שסיפר בגנותם, עלולים הם להיפגע ולהצטער מכך, ולכן שב ואל תעשה עדיף.1
האם לגלות לחבירו שדיבר עליו לשון הרע
1. בספר שיחות החפץ חיים (עמוד ט) כתוב, שרבינו החפץ חיים הביא את ספרו "חפץ חיים" לפני מרן הגאון רבי ישראל סלנטר זצוק"ל, וקיבל ממנו את הספר לעיין בו.
לאחר מכן כאשר בא החפץ חיים לפניו, אמר לו ר' ישראל, שיש לו קושיה עצומה על דין אחד בספרו בהלכות איסור לשון הרע (כלל ד סעיף יב), שאפילו אם חבירו אינו יודע עדיין כלל ממה שדיבר עליו, צריך לגלות לו מה שעשה נגדו שלא כדין, ולבקש ממנו מחילה על זה, כיון שהוא יודע שעל ידו נסבב לו דבר זה.
וקשה, הלא חבירו לא ידע עד עכשיו מאומה מכך, וכאשר יספר לו, יגרום לו צער, ומה חבירו אשם בכך שהוא חפץ לעשות תשובה, וכי מפני כך מותר לגרום צער לחבירו?
ענה לו החפץ חיים: הלא דין זה לקחתי משערי תשובה לרבינו יונה! ומבואר מזה, שלדעת רבינו החפץ חיים, מחויב לגלות לחבירו שדיבר עליו לשון הרע, אף שיגרם לחבירו צער מכך.
אולם הבט וראה במשנה ברורה (סימן תרו ס"ק ג) שכתב, שבשעת בקשת מחילה מחבירו, צריך לפרט מה שחטא כנגדו, ואם יודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא, אזי לא יפרט את החטא. ע"כ. ומוכח שגם רבינו החפץ חיים מודה לדינא, שבאופן שיגרם לחבירו צער אם יפרט בפניו מה שחטא כנגדו, אינו צריך לספר לו שדיבר עליו לשון הרע.
וראיתי בשו"ת ושב ורפא (חלק ג סימן פו), שהביא מה שהקשה בספר מועדים וזמנים (חלק א סימן נד), שמדברי השולחן ערוך (שם) שכתב: "עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו", משמע שחובה לפייסו בערב כיפור דווקא, והרי כל השנה יש חיוב לפייס את חבירו על עבירות שחטא כנגדו.
וכתב ליישב זאת על פי מה ששמע מהגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל, שאמר בשם רבינו ישראל מסלנט זיע"א, שלפעמים במה שמבקש מחבירו מחילה, בזה גופא עובר עבירה שמצער בזה את חבירו, דכל זמן שאינו יודע שחבירו ביזה אותו ודיבר עליו לשון הרע וכדומה, אינו מצטער כלל, ועכשיו כשחבירו מבקש ממנו מחילה ומפרט מה שעשה, על ידי זה נודע לו שחבירו חטא כנגדו, ונגרם לו על ידי כך צער ועוגמת נפש, ועל כן באופן כזה ראוי לבקש מחילה מחבירו על כל מה שחטא כנגדו בכלליות, ולא יפרט לו במה חטא.
ולפי זה יש לבאר את כוונת השולחן ערוך, שבכל השנה אף על פי שיש מצוה לפייס את חבירו, מכל מקום מאחר שחבירו אינו יודע שחטא ודיבר עליו לשון הרע וכדומה, אם יבקש באמצע השנה סליחה מחבירו, ירגיש אותו חבר שאותו אדם דיבר עליו או עשה נגדו איזה דבר, ועלול לבוא לידי צער מכך.
אבל כשמבקש מחבירו סליחה בערב יום הכיפורים, אין חשש שחבירו יפגע מכך, מפני שמנהג העולם שכולם מבקשים סליחה אחד מהשני ביום זה, ולכן לא ירגיש חבירו שהוא חטא כנגדו. ע"כ. וראה עוד בשו"ת אז נדברו חלק ז (סימן סו).
וכעת נדפס שו"ת תשובות והנהגות חלק ה (סימן שצז), והביא שם מכתב מהגאון הצדיק ר' אליהו דסלר זצ"ל ששיבח את הכרעת רבינו ישראל סלנט שפסק שלא לגלות לחבירו שדיבר עליו לשון הרע, אם חבירו יצטער על ידי כך, שהרי לא הותר לצער את חברו כדי לזכות במחילה, ולכן יבקש מחילה בסתם ודי בכך. והוא רחום יכפר עוון.
ב. כל המספר לשון הרע על בני אדם, כל העוונות של אותם בני אדם עוברים לזה שדיבר, ומצוותיו של המדבר עוברות לאלו שדיבר עליהם.2
אומנם אדם שנכשל בעבר בדיבור לשון הרע, וכעת חזר בתשובה ורצונו לכפר על מה שחטא, אך אינו זוכר על מי דיבר ולכן אינו יכול לבקש מחילה מאותם שדיבר עליהם, ישתדל להתחזק ולחזק את קרוביו ומכריו בשמירת הלשון, הן על ידי ספרים והן על ידי שיעורים העוסקים בנושא זה, ובזכות זה בורא עולם ירחם עליו וימחל לו על אותו עוון.3
המדבר לשון הרע האם זכויותיו עוברות לזה שדיבר עליו
2. כתב בספר חובות הלבבות (שער הכניעה פרק ז): אמר אחד מן החסידים: הרבה בני אדם יבואו ליום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם, ימצאו בספר זכויותיהם זכויות שלא עשו אותם, ויאמרו: לא עשינו אותם. ויאמרו להם: זכויות אלו עשה אותם זה שדיבר עליכם וסיפר בגנותכם.
וכן כשיחסר מספר זכיות מאותם המספרים בגנות אחרים, יבקשו הם אותם בעת ההיא, ואז יאמרו להם: אבדו מכם הזכויות בעת שדברתם על פלוני ופלוני. וכן יש מהם גם כן שימצאו בספר חובותיהם חובות שלא עשו, וכשאומרים: לא עשינום, יאמרו להם: נוספו עליכם בעבור פלוני ופלוני שדברתם עליהם. ע"כ.
וכדברים האלה ממש כתב בספר אורחות צדיקים (שער הענוה) וזו לשונו: אחד מן החכמים סיפרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח דורון לאותו שסיפר עליו, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכיותיך, ואני גמלתיו לך בדורון זה ששלחתי לך!
כי ליום הדין מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו: הלא לא עשינו זה? וישיבו להם: אותם שסיפרו עליכם רע, הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם! וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלא לא עשינו? ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם שסיפרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתוספו עליכם. ע"כ.
והרב מרפא לנפש בפירושו לספר חובות הלבבות (שם), הביא שם לשון המגיד מישרים שהופיע למרן הבית יוסף ואמר לו, כי מי שאומר לשון הרע על חבירו, מנכים לו מזכיותיו ונותנים אותם לזה שדברו עליו, והוא אמת ויציב. וביאר המרפא לנפש, שדבר זה הוא מדה כנגד מדה, שכשם שהוא רוצה למעט כבודו של חבירו, או להזיקו בשאר דברים, כך יתמעטו זכיותיו בעולם הבא, וינתנו לזה שדיבר עליו. ע"ש.
וטוב עין יראה לרבינו החתם סופר בדרשתו לשבועות (דף רצ"ה) שכתב: אמרו חכמינו זכרונם לברכה, "כיון שנתמנה אדם על הציבור, מוחלים לו על כל עוונותיו". ואולי הטעם, כיון שמטבע האדם לדבר לעג הרבה על המתמנה פרנס על הציבור, וידוע שכל המדבר לשון הרע על חבירו, אז עוונותיו נטולים ונתונים על המדבר עליו, נמצא שהמתמנה פרנס על הציבור כל עוונותיו נמחלים. ע"ש.
וכעת ראיתי בספר מאמר אפרים (פרשת מצורע) שהביא דברי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצ"ל, שפירש את מה שאנו אומרים בסיום מסכת "שתהא תורתך אומנותנו בעולם הזה, ותהי עמנו לעולם הבא", וכי לא פשיטא שאדם הגורס ושונה מסכת שלימה, בודאי התורה שלמד תהיה עמו גם לעולם הבא.
וביאר על פי דברי חובת הלבבות הנ"ל, שלפעמים יש מציאות כזאת שאדם לומד תורה בעולם הזה, ואינה עומדת לו בעולם הבא, כי תילקח ממנו ותינתן לאותו חבר שדיבר עליו. ועל כן שפיר אנו מתפללים "ותהי עמנו לעולם הבא", דהיינו שלא ניכשל חס ושלום בלשון הרע.
ובספר אמרי חיים סופר (עמוד כא), עמד בביאור דברי החובות הלבבות הנ"ל, והביא מה שכתב הגאון רבי שאול בראך ז"ל בספרו גבעת שאול (סימן תקלג) לבאר את הפסוק בתהלים: "מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה", דצריך ביאור, מה היא הכפילות שאמר "מה יתן ומה יוסיף".
ויש לפרש זאת על פי דברי חובת הלבבות, שהמדבר לשון הרע על חבירו, נותנים זכויות המדבר לחבירו, ועוונותיו שלו נותנים למדבר לשון הרע, וזה שאמר דוד "מה יתן לך", שלך יתנו את העוונות של מי שדברת עליו. אולם אם אחר ידבר עליך לשון הרע, לא יוסיפו לך זכויות המדבר, כי בירושלמי פאה (פרק א ה"א) אמרו, שמותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת. וזהו "מה יוסיף" לך לשון רמיה, שלֵך לא יוסיפו זכויות, שהרי עליך מותר לדבר לשון הרע. ע"כ.
ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סימן שצו) תמה מדוע רבינו החפץ חיים זיע"א אינו מדגיש בספריו כפי הצורך את הענין המבהיל הזה שכתב בספר חובות הלבבות, ואם כי בספרו שמירת הלשון הביא את המדרש על הפסוק "אל תתן את פיך לחטוא את בשרך", שהמדבר לשון הרע מאבד תורתו וזכויותיו ומעבירם לחבירו, אבל לא ביאר והדגיש הענין כפי הצורך.
וכתב ליישב זאת על פי מה ששמע מהצדיק רבי משה שניידער, ששאל את הקדוש החפץ חיים זצ"ל, למה לא הדגיש יותר את דברי הרמב"ם שמספרי לשון הרע אין להם חלק לעולם הבא. ותירץ, "שפצצה כזאת לא רציתי לזרוק", שאם ישמע החוטא שבלאו הכי אין לו חלק לעולם הבא, אולי יתייאש, כיון שיש לו עוון חמור כל כך, וכן אם ישמע שמאבד זכויותיו ונוספים לו חובות של השני, עלול לחשוב שלא כדאי לו לעסוק בתורה ובמצוות, ולכן נמנע מלהדגיש זאת.
מעשה נורא על המספר לשון הרע
ובהקשר לזה מובא בספר מעם לועז (פ' מצורע), שהיו שני שכנים שהיו גרים יחדיו, אחד צדיק והאחד רשע, והצדיק היה מספר לשון הרע על שכנו הרע, והיה אומר שהוא מחלל שבת, וגוזל ונואף. אבל הרשע מדה טובה אחת היתה לו, שלא היה מדבר לשון הרע, והיה לו פה נקי, ולא היה משיב לחכם מאומה.
ויהי היום, הלכו שניהם לבית עולמם. כשפתחו את פנקסו של החכם, נעשה לו חושך בעינים, אוי ואבוי לו, שנמצא כתוב שם שעשה כמה וכמה עבירות חמורות בענין חילול שבת, מאכלות אסורות, זנות וגזל. החל החכם לצעוק ולומר: רבונו של עולם, האם כאן זה עולם האמת, והרי מעולם לו עלה על ליבי לעשות עבירות חמורות כאלו, כי כל ימי הייתי יושב בישיבה ולומד תורה.
אבל לא היו שומעים לדבריו, וחטפו אותו מלאכי חבלה והתחילו לעשות בו נקמות. לאחר מכן החל דינו של אותו רשע, וראה שכתוב בפנקסו שעשה מצוות ומעשים טובים, ולמד ולימד תורה, ואותו רשע היה תמה, שהרי אף פעם לא פתח ספר בחייו, ופסקו דינו לגן עדן.
הגיע ערב ראש חודש, ואז ידוע שיש מקום לעילוי הנשמות לנוח למעלה ממחיצתם, ואז עלתה נשמתו של אותו צדיק למעלה, ונפגש עם שכנו הרשע שהיה יושב בגן עדן. שאלו הרשע מה שלומך? השיב לו: אל תשאל, כי מקומי בגיהנום, כי היה כתוב בפנקסי שעשיתי עברות חמורות.
אמר אותו רשע: חשבתי שכאן זה עולם האמת, אבל נוכחתי לראות שאינו כן, שהרי אצלי היה כתוב בפנקסי שעשיתי מצוות רבות שלא היו ולא נבראו ומעולם לא עשיתים.
אמר לו הצדיק: דע לך שצדיק ה' בכל דרכיו, ודבר זה נגרם לי כך משום שספרתי עליך לשון הרע, ולכן עברו כל זכויותי אליך, ולכן יושב אתה בגן עדן. וכל העוונות שלך עברו אלי, ולכן אני יושב בגיהנם, וכל זה הצרות אני גרמתי לעצמי. וזה שנאמר "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.
3. כתב רבינו החפץ חיים בספרו כבוד שמים (פרק ג), שכאשר עורר פעם אחת ברבים על חומרת העוון הנורא של לשון הרע, ניגש אליו אדם אחד ושפך לפניו את מר ליבו, וסיפר לו שהדברים עוררו אותו עד עמקי נפשו, והחליט לחזור בתשובה, אבל יש לו בעיה עם בקשת המחילה, וכמו כן הוסיף ואמר שתמיד הוא הכשיל גם אחרים בלשון הרע.
ענה לו הרב: יש לי תיקון תשובה עבורך, שהקדוש ברוך הוא בודאי ימחול לך מחילה גמורה אם תשתדל לזכות אחרים בענין הזה של שמירת הלשון, ולהוכיח בדרכי נועם ולהשפיע על אחרים להימנע מלשון הרע.
ואמרו רבותינו במסכת ערכין (דף טו:): מה תקנתם של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר במשלי: "מרפא לשון עץ חיים". ועל כן ירבה בלימוד התורה ובלימוד הלכות לשון הרע, ושב ורפא לו.
סופו של המספר לשון הרע
שנינו במדרש בראשית רבתי מיסודו של רבי משה הדרשן: נאמר על נח: "כי אותך ראיתי צדיק לפני", למה צדיק? לפי שהיה עושה צדקות עם כל אשר היו בתיבה.
בתחילה בימי אדם הראשון, היו החתול והעכבר בביתו של אדם הראשון שותפים זה עם זה. יום אחד נכנס תחרות בלבו של העכבר על חתול, והלך אצל אדם, ואמר לו: אדוני, תן לי רשות על החתול להרגו, שהוא גנב קוביוסטוס (מהמר).
אמר לו אדם: הואיל וסיפרת עליו לשון הרע, תהיה לו אתה למאכל. מיד קפץ החתול על העכבר והרגו. כיון שראו בניו של העכבר ונקבתו כן, ברחו לסעיפי ההרים, ולנקיקי הסלעים, ולחורי עפר, אמרו: עוד לא תהיה לנו פליטה לפני החתול אויבנו.
כשבא נח והכניסן בתיבה, יום אחד היו החתול ונקבתו עומדים זה אצל זו. אמר החתול לנקבתו: זכורני כשהייתי תינוק, הביא לי אבא ממשפחתו של העכבר ואכלתיו, והיה טוב למאכל, ועתה ארדוף אחריו ואשיגנו ואוכלנו.
כיון ששמע עכבר כדברים הללו, נס מפניו ורדף החתול אחריו, ונעשה לו נס, ונזדמן לו חור אחד ונכנס שם. הכניס החתול פיו בחור כדי להוציא את העכבר, ונשכו העכבר, וגם החתול קרע לו בצפרנו את שפתו התחתונה כחצי זרת.
לאחר שעה, הלך העכבר אצל נח ואמר לו: איש צדיק, עשה לי צדקה ותפור לי מה שקרע לי החתול אויבי. אמר לו: לך ותביא לי נימת שערו. הלך אצל החתול עצמו ומצאו ישן, ותפס שערה משערו, וחזר לנח ותפר את הקרע שבשפתו, ולזה נקרא איש צדיק. ע"כ.
ומדרש זה הובא בספר חשוקי חמד (שבת עמוד תריד), וכתב שיש בזה מוסר השכל עד כמה גדול עונשו של מדבר לשון הרע, שהרי העכבר אמר לאדם הראשון את האמת על החתול, ואף על פי כן קיבל את עונשו עד סוף כל הדורות, להיות נרדפים מהחתול. ועל כן שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.
לשון הרע על עצמו
ג. אדם ששב בתשובה, ומספר לאחרים את העבר שלו, ואת כל אשר עשה בתקופת היותו אדם חילוני שאינו שומר תורה ומצוות, ועל ידי כך הוא מקרב בנים רחוקים לאבינו שבשמים, מותר לו לעשות כן, ואין בזה חשש איסור שמזכיר את עוונותיו הראשונות ומספר על עצמו לשון הרע.4
האם מותר לדבר לשון הרע על עצמו
4. הנה כתב הרמב"ם (פ"א מגניבה ה"ב): אסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר או על מנת לשלם, הכל אסור, כדי שלא ירגיל עצמו בכך. ע"כ. וכן נפסק בשולחן ערוך חושן משפט (סימן שמח סעיף א).
ויש לחקור, האם מותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו [כגון שמספר לחבירו על עצמו שהוא רגיל לאחר לתפילה, או שהוא קמצן וכיוצא בזה], או שיש לחוש למה שכתב הרמב"ם שאין לגנוב בצחוק שמא יתרגל לכך, וגם כאן יש לחוש שמתוך שיתרגל לדבר לשון הרע על עצמו, שמא יבוא לדבר גם על אחרים.
והנה ידוע המעשה ברבינו החפץ חיים זיע"א, שפעם אחת נסע בעגלה, ושאל אותו יהודי אחד האם הוא מכיר את גדול הדור מרן החפץ חיים, והחפץ חיים מרוב ענוותנותו דיבר לשון הרע על עצמו, ואמר לאותו יהודי, שהחפץ חיים אינו כזה גדול כמו שהוא חושב. אותו האיש ששמע זאת, היכהו על כך שביזה את גדול הדור.
לאחר מכן נודע לאותו אדם שאותו זקן שהכה, הלא הוא גדול הדור "החפץ חיים". בכה האיש וביקש סליחה מהרב. אמר על כך החפץ חיים, כי אף על פי שלא כתב בספרו שאסור לאדם לדבר לשון הרע על עצמו, עתה התגלגל הדבר מן השמים שבגלל שסיפר על עצמו לשון הרע, קיבל מכות, ואם כן, צריך לומר שגם על עצמו אסור לדבר.
וראיתי בשו"ת עטרת פז כרך ג (חו"מ סימן ז הערה ב) שאחר שהביא מעשה זה, כתב, דקיימא לן שאין לומדים הלכה מסיפורי מעשיות, וכמו שכתב בקובץ אגרות לחזון איש (חלק ב סימן כב) וזו לשונו: וחיפוש מעשיות בספרי הדורות אינני מומחה לכך, ואינני סומך על זה, ואני מתנגד לקביעת הלכה על ידי זה.
אומנם אפשר לומר, שאכן אסור לאדם לדבר לשון הרע על עצמו, על פי מה שכתב הרמב"ם (הנ"ל) שאסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, כדי שלא יתרגל לכך.
ומבואר מהרמב"ם, שאין לאדם לעשות מעשה איסור אפילו בדרך של היתר, כדי שלא ירגיל את עצמו בכך, וממילא הכא נמי יש לומר לגבי סיפור לשון הרע על עצמו, שאפילו אם מצד הדין מותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו, מכל מקום יש לאסור זאת כדי שלא ירגיל לשונו לדבר דברי גנאי, ויהיה בבחינת "למדו לשונם דבר שקר". וכיוצא בזה כתב המסילת ישרים (פרק יא).
וטוב עין יראה בשו"ת תורה לשמה (סימן תט), שנשאל אודות אדם שיש לו מום אחד בגופו, והיה מספר לבני אדם על המום שיש בו, והיה שמעון יושב שם, ואמר שגם בו יש מום זה בגופו במקומות המכוסים. אמר אחד מן היושבים לשמעון: אתה נקרא מוציא דיבה, מפני שלא הייתה צריך שתגלה דבר זה, מאחר שאין אדם אחר מכיר בזה כי הוא מכוסה, למה תגלה מומך לבני אדם. ויען שמעון ויאמר: כיון שאני מעיד על עצמי ולא על אחרים, אין זה בכלל מוציא דיבה. האם צדק שמעון בזו התשובה או לא.
והשיב, שבודאי לא יפה עשה שמעון לגלות לאחרים מומו המכוסה, אף על פי שהוא גילה על עצמו ולא על אחרים. וראיה לזה ממה שאמרו בגמרא דיבמות (סד:), שאמרו חכמים לרבי אבא בר זבדא, שיתחתן עם אשה שנייה ויוליד בנים. אמר להם: אם הייתי זכאי, היו לי בנים מהאשה הראשונה.
ואמרו בגמרא, שנתכוון לדחות את חבריו, משום שרבי אבא נעשה עקר, מפני שהיה מתאפק ולא יצא להתפנות באמצע השיעור שהיה מוסר רב הונא. הרי שהשיאם לדבר אחר, ולא רצה לגלות על עצמו שהוא עקר, ואף על גב שאותם חכמים היו חבריו, עם כל זה לא רצה לגלות להם על עצמו שיש בו מום. ע"ש.
ומכלל דבריו אלו רואים אנו, שאכן אין האדם רשאי לדבר דברי גנאי ולשון הרע על עצמו, ואולי הוא מטעמו של הרמב"ם (הנ"ל) שלא יתרגל לכך, ויבוא לדבר סרה גם על אחרים.
ואנכי הרואה בספר מאיר עיני ישראל (חלק א עמוד 155), שהביא את המעשה עם החפץ חיים הנ"ל, והעיר שאין כוונת החפץ חיים שאכן אסור לאדם לדבר לשון הרע על עצמו, שהרי בחיבורו באר מים חיים (כלל א), הביא דברי המדרש שמצינו בישעיה כשאמר: "אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב".
ואמרו חכמינו ז"ל, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך, רצוץ את הפה שאמר לשון הרע על בני. אמר לו הקדוש ברוך הוא לישעיה: עליך אתה רשאי לומר לשון הרע, ואי אתה רשאי לומר על עם ישראל. ומבואר יוצא שמותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו.
ועל כן יש לומר, שדווקא בסיפור שמספרים על החפץ חיים, אמר הרב שיש איסור לדבר לשון הרע על עצמו, מפני שאותו אדם לא ידע שלפניו עומד החפץ חיים ומספר לו דברי גנאי על עצמו, אלא הוא סבר שהמספר הוא אדם אחר לגמרי שמזלזל בכבודו של החפץ חיים, ולכן דברי הגנאי שדיבר החפץ חיים הרי הם כדברי גנאי שמספרים על גדול הדור, ולכן היה לו להימנע מכך. אבל באופן שהשומע יודע שהמספר את הדברים הוא עצמו בעל המעשה, הרי זה לשון הרע על עצמו שמותר. עכ"ד. וכן הוא בספר שאלת רב (עמוד מד).
ואען ואומר, שלפי חילוק זה, צריך ביאור מהגמרא ביבמות (הנ"ל), מדוע לא אמר רבי אבא בר זבדא לחבריו שהוא עקר, והרי התם מיירי שעומד מולם ומספר דברי גנאי על עצמו, ועם כל זה לא סיפר לשון הרע על עצמו [ואולי יש לדחות שלא רצה שילמדו ממנו להתאפק בשיעור, ויבואו לידי עקרות].
ומה שהביא שם ראיה מישעיה הנביא שאמר לו הקב"ה שרשאי לדבר על עצמו לשון הרע, התם שאני שעמד ודיבר עם ה', ולכן רשאי לספר בפניו את מעשיו הרעים, מפני שאין חשש שיתרגל לדבר על אחרים לשון הרע, מפני שדומה לאדם שמתוודה לפני ה' יתברך על עוונותיו ועל פשעיו.
מה שאין כן מי שעומד ומדבר עם בני אדם, אין לו לדבר לשון הרע על עצמו, שמא יתרגל לדבר גנאי על הבריות, ויבוא לדבר עימהם לשון הרע גם על אחרים כנזכר לעיל. וי"ל.
וראה ראיתי לידידי הרב דוד פרץ נר"ו במאמר שכתב בספר "וקנה לך חבר" (סימן קמד), שאם אדם שב בתשובה, ומספר לאחרים את כל אשר קרהו בתקופת היותו אדם שאינו שומר תורה ומצוות, ובזה הוא מקרב בנים רחוקים לאביהם שבשמים, מפני שהם שומעים ממנו את ההבדל הגדול שבין חייו הקודמים לחיים שחי עתה, ורואים עין בעין שכל העולם הזה כולו הבל הבלים, והעיקר והיקר מכל זו תורתנו הקדושה, באופן כזה אינו עובר על איסור כלל בזה שמדבר לשון הרע על עצמו. ע"ש.
ולכאורה לפי מה שכתב השולחן ערוך (שם) שאסור לגנוב אפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל, כדי שלא ירגיל עצמו בכך, אם כן חזינן שגם כשיש תועלת בדבר, כגון שגונב מעני על מנת לשלם לו תשלומי כפל ולעזור לו, אף על פי כן אסור, כדי שלא יתרגל. ולכאורה הוא הדין כשכונתו לספר לשון הרע על עצמו כדי לקרב יהודים לדרך הישרה.
ואולי יש לומר בכל זה, שמאחר שכל האיסור לגנוב על מנת להחזיר הוא גזירה דרבנן (לפי הרמב"ם והשו"ע), ולא מצינו שגזרו כן באיסור לשון הרע, אם כן יש לומר שאחר חתימת התלמוד, אין לנו לחדש גזירות חדשות מדעתנו, ומאחר שלא הוזכר בתלמוד שאסור לדבר לשון הרע על עצמו, אין לנו לבוא ולאסור איסר בזה. והבו דלא להוסיף עלה. וכיוצא בזה כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יד סימן רלא). וראה עוד בשו"ת אדרת תפארת (ח"ד סימן סד).
לספר על מישהו שהוא בעל תשובה
ונראה להוסיף, שלא רק לבעל תשובה מותר לספר על עצמו שבעבר היה עובר עבירות וכעת חזר למוטב, אלא גם לרב שמזכה את הרבים ומחזירם לצור מחצבתם, מותר לו לספר לציבור על בעל תשובה מסויים שבעבר היה בעל עבירות וכיום נעשה לאיש אחר וזנח את כל עניני העולם הזה ויושב ועוסק בתורה, כדי לקרבם ולפתוח את ליבם לעשות תשובה.
וזֵכר לדבר מצינו במסכת יומא (דף פו:) ששאלו היכי דמי בעל תשובה? ואמר רב יהודה: כגון שבאת לידו דבר עבירה [שנכשל בה בעבר] פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי רב יהודה: באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום.
ופירש רש"י: באותה אשה ובאותו מקום שעבר שם העבירה, ומתוך שדומה מכל וכל לזמן שנכשל בו כבר, יצרו מתגבר עליו, ואומר לו: ראה פלונית, קום עשה מה שעשית כבר. ואם מתגבר על יצרו, הרי הוא בעל תשובה.
ודקדק שם בספר בן יהוידע, מדוע אמר התלמוד שרב יהודה "מחוי" [שפירושו שרב יהודה רמז בידו על אחד מתלמידי בית המדרש שהוא בעל תשובה], ולא אמרו "אמר רב יהודה" כפי שמוזכר בכל התלמוד.
וכתב ליישב, שרב יהודה רמז לתלמידי בית המדרש על בעל תשובה מפורסם שהיה בזמנם, ורמז בידו כאומר "אותו תלמיד פלוני שחזר בתשובה הוא בעל תשובה אמיתי", וחכמי בית המדרש ידעו למי הוא מתכוון, וידעו התלמידים שאותו בעל תשובה נכשל בעבר בעבירה, וכעת עשה תשובה באותה אשה, באותו פרק, ובאותו מקום. ע"כ.
ולפי זה נראה, שמאחר שיש בכך תועלת לקרוב לבבות אחינו בית ישראל, יש להקל בזה, ומן הסתם ניחא לאותו בעל תשובה שיספרו עליו מעשים מהעבר כדי שעל ידי כך יחזרו אחינו בית ישראל בתשובה. ואם יש אפשרות להודיע לו לפני כן על כך, שפיר דמי. וראה עוד בספר אמרי חיים (סופר סימן ג).
ועל כל פנים כתב בשו"ת שבט הקהתי (חלק ב עמוד רנ), שהדבר תלוי אם אכן ידוע לכל שהוא בעל תשובה או שהוא עצמו מפרסם שהוא בעל תשובה, אז מותר לספר עליו איך עבר עבירות ולבסוף נעשה בעל תשובה.
אבל אם הבעל תשובה אינו מפרסם שהוא בעל תשובה, אין לספר זאת עליו, אפילו אם הוא מכוון להרבות בשבחו על ידי כך, משום שבמציאות רואים שמי שמוחזק לאדם שלא עבר עבירות, מכבדים אותו יותר ממי שנודע עליו שעבר עבירות בעבר, ומאחר שעל ידי סיפור הדברים נתמעט כבודו, הרי זה נכלל באיסור לשון הרע. ואף שראיתי מי שמיקל לספר על אדם מסויים שחזר בתשובה מאהבה דנעשו לו עוונותיו לזכויות, מכל מקום נראה לי כמו שנתבאר לעיל, שאם הוא לא מספר על עצמו אין לספר עליו מבלי לבקש רשותו. ע"כ. וכן מבואר בשו"ת לחפץ חיים (סימן טז).
ואשר על כן צריך לומר, שמה שכתב רבינו הבן יהוידע, מיירי באופן שהיה מפורסם וידוע אצל התלמידים שאותו תלמיד הוא בעל תשובה, ולכן אין לו בכך גנאי. אבל אם אכן לא היה הדבר ידוע לרבים, אין לספר זאת ללא רשותו אף על פי שיכולה לצמוח מכך תועלת וקירוב רחוקים, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך.