שער ההלכות - חלק אורח חיים · פרק ד' - הלכות בית הכנסת
א. אסור לדבר ולקרוא דברי חול בבית הכנסת, ולכן יש להימנע מלהביא מודעות מסחריות, או עלונים של דברי חול לבית הכנסת, כדי שלא ייכשלו אנשים בקריאת דברי חול בבית הכנסת.1
1. כן הורה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, והובאו דבריו בספר ברכת נפתלי (ח"ב עמוד קלב). ועיין עוד בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תקלו), שאין לאפשר הכנסת דברי פוליטיקה לבית הכנסת מפני שיש בזה ביזיון למקום. וראה עוד בילקוט יוסף חלק ב (סימן קנג), מה שכתב בזה.
ב. אנשים שרוצים לתרום פרוכת להיכל הקודש, יש להזהירם שלא יביאו פרוכת שרקומות עליה צורות של אריות, או ציור של סמלי י"ב השבטים, כגון אריה נחש צבי וזאב, מפני שאסור להתפלל כנגד אותם צורות, ונמצא שמכשילים את הקהל שיתפללו כנגד צורות אלו.
אולם פרוכת שקרום עליה סמל של "מגן דוד", או סמל של "שני לוחות הברית" וכיוצא בזה, יש להקל לתלותה בבית הכנסת.
2. בדין זה האריך כבר מרן מלכא בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן סב), והעלה לאסור איסר בזה, הן מטעם שעל ידי כך המתפללים מסתכלים בצורות אלו, ואין מכוונים לבם לאביהם שבשמים בתפלתם, והן מפני החשד, שרואים שהקהל משתחוה כלפי אותם צורות. כיעו"ש. וכן כתב בשו"ת מעשה ניסים כהן (ח"ב סימן סט).
ולא הוצרכתי לכתוב זאת, אלא מפני שראיתי להרה"ג רבי יהודה שטרית זצ"ל בשו"ת מנחת יהודה (חלק א יו"ד סימן ז) שכתב, שמעשה רקמה שרוקמים תמונת שתי אריות תופסים שתי לוחות הברית אחד מימין ואחד משמאל, זה מותר. ואין לחוש בזה לאיסור עבודה זרה, כיון שהצורה אינה בולטת. ע"ש.
ואחר המחילה מכת"ר, כל תשובתו אינה אלא להוכיח שאין איסור עבודה זרה בצורה שאינה בולטת, אבל לא זכר שר שיש בעיות נוספת שבגללם אסור להתפלל כנגד דמויות אלו אף שאינם בולטות, כנזכר לעיל. ועל כל פנים אם כבר תרמו פרוכת כזו לבית הכנסת יש תקנה, או לפרום את הצורות, או לתפור עליהם בד שיכסה אותם.
ועל כל פנים טוב עין יראה בשו"ת איתן אריה (סימן עו) שנשאל בענין מה שמעמידים טבלה על העמוד שלפני החזן, וכתוב עליו "שויתי ה' לנגדי תמיד" ,ומצויירים שם אריות ושאר חיות ועופות וכודמה, האם נכון להתפלל לפני ציורים אלו או לא. וכתב שאף על פי שאין להתפלל כנגדם, מכל מקום באופן שהדבר עלול להביא לידי מחלוקת ומריבות, ולא תועיל המחאה, אלא עתידים להיות מזידים בדבר, יותר טוב שלא להעיר להם כדי שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ע"ש. וכיוצא בזה כתב בשו"ת דעת כהן (קוק יו"ד סימן סד).
צורת מגן דוד
ומה שכתבנו שצורת מגן דוד מותרת, הנה בספר שאל אביך ויגדך (ח"ג עמוד ער) כתב, שהציוֹנים בראשית דרכם, פרסמו את ה"מגן דוד" בניסיון להטעות את ההמונים בסמל יהודי עתיק, כדי למשוך אותם למלכודת שלהם. ומסופר על הגאון רבי ברוך ליבוביץ זצ"ל ראש ישיבת קמניץ, שפעם נכנס לאולם הישיבה והבחין לתדהמתו שמישהו חרט על ה"סטנדר" את סמל "מגן דוד", ומיד הגיב ואמר: מי הוא שחרט צלם על ארון הקודש של תורה שבעל פה?! ע"כ.
אולם בשו"ת אגרות משה חלק ג (או"ח סימן טו) כתב, שכפי הידוע זה מאות בשנים שעשו ציור מגן דוד על פרוכת ועל מעילים ומטפחות, ולא היה מי שיערער על זה. וכבר קודם שהיו הציונים בעולם, ולא היו מינים וכופרים בבתי כנסיות כלל, כבר היתה מפורסמת צורה זו. ולכן מותר להניחה על כלי הקודש, ויש בזה ענין להזכיר שה' יתברך מלך למעלה ולמטה ולכל ד' רוחות השמים. עכ"ד.
והרב בן איש חי בדרשותיו (פרשת כי תצא) כתב, שלדוד המלך היה מגן שהיה בו שישה קצוות [כמו מגן דוד שלנו] כנגד שישה הויות אלו שהיה נוצח על ידם. ע"ש. ואם כן, מאחר שמצאנו יסוד וטעם נכון לסמל "מגן דוד", אין למחות באותם המקילים לתלותו, והנח להם לישראל במנהגם.
צורת עשרת הדברות
ובענין עשרת הדברות, הנה הגאון ר' בצלאל שטרן זצ"ל בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן קיב) הביא דברי הרב זכר יהוסף והרב נימוקי או"ח, דלא ניחא להם במה שנהגו לחקוק עשרת הדברות על ארון הקודש, והרב בעל "דרכי תשובה" עשה מעשה בכמה מקומות להעבירם מעל ארון הקודש. וטעם הדבר, דהרי הזהיר הרמ"א (או"ח סימן א ס"ה) שאין לומר עשרת הדברות בצבור משום תרעומת המינים, שלא יאמרו שעשרת הדברות הם עיקר התורה. ולכן אם נותנים את הלוחות על גבי ארון הקודש, יאמרו שלהורות באו שהם העיקר מכל מה שכתוב בספר תורה שבארון הקודש, ולכן יש לאסור זאת.
ואף שבספר מאסף לכל המחנות כתב בשם הרב אורח נאמן, ללמד זכות על מה שנהגו לכתוב עשרת הדברות על טבלא מעל ארון הקודש, משום דהוי כאילו מכוונים בזה להורות שכל הכתוב בספר תורה שבארון הוי כמו עשרת הדברות והכל מסיני. יש לדחות ולומר דסברא קלושה היא, דאדרבה כיון שהניחו את הלוחות מעל הארון, יבואו לומר שהם חשובים יותר, ולכן אין להניחם שם. עכת"ד.
וכעת מצאתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תקלה) שכתב, שכבר נתפשט המנהג להקל בזה. ואולי עשו כן ליופי, ואין לוחות אלו כמידת או צורת לוחות הברית כלל, רק דמות כעין, ואין שייך לאסור משום חשש המינים, שדווקא בקריאת י' הדברות נראה שאמירתם עיקר, מפני שלפנינו כל התורה וקוראים רק י' הדברות, מה שאין כן כשמעמידים אותם לנוי, אין חשש זה. עכ"ד. וכן תחזה בספר הלכה ברורה (חלק א עמוד יד והלאה), שכבר נתפשט המנהג להקל בזה וכן הסכימו כמה פוסקים להלכה. ע"ש. ופוק חזי מה עמא דבר.
ג. אין לתלות תמונות של צדיקים בבית הכנסת כנגד המתפללים, כגון בחלונות וכדומה, מפני שתמונות אלו גורמים להיסח הדעת מהתפילה, ואותם שתולים תמונות אלו, גורמים בכך מכשול למתפללים.
אולם המקילים לתלות תמונות של צדיקים לא כנגד המתפללים, אלא מאחורי המתפללים, או מצדדים במקום גבוה שלא תשלוט שם עיני המתפללים, יש להם על מה לסמוך.3
3. זה לשון הזהב של מרן הקדוש בשולחנו הטהור (סימן צ סעיף כג): הבגדים המצוירים, אף על פי שאינם בולטים, אין נכון להתפלל כנגדם. ואם יקרא לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר, יעלים עיניו. הגה. ולכן אסור גם כן לצייר ציורים בספרים שמתפללים בהם, שלא תתבטל הכוונה. עכ"ל.
וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק ע עא), שאין נכון להתפלל "כנגד" בגדים המצוירים, כדי שלא יהיה מביט בציורים ועל ידי כך לא יכוון בתפילתו, ולכן יש לזהר שלא לצייר בכותל בית הכנסת ציורים כנגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש. ע"כ.
ולכאורה יש לללמוד מזה, שרק כנגד פניו של אדם אסור שיהיו ציורים, אבל למעלה מקומת איש מותר אף כשהציורים מונחים בכותל המזרחי שמתפללים כנגדו. וכן מוכח מדברי כף החיים (ס"ק קלז) שלמעלה מקומת איש שרי, מפני שאין לחוש שיסתכלו בצורות, מפני שאין דרך להסתכל למעלה.
אולם אנכי הרואה בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן סב), שכתב בשם רבינו אפרים ועוד, שאין להתיר תליית צורות בבית הכנסת, אלא רק בצדדי בית הכנסת, אבל אם היתה הצורה בכותל שהקהל מתפללים כנגדו, אסור מפני החשד, שניראה שהקהל משתחווה לצורה. ע"ש.
ולפי טעם זה, אין לחלק בין אם הצורה למעלה מגובה איש או לא, מפני שבכהאי גוונא שהצורה תלויה בכותל המזרחי שמשתחווים כלפיו, איכא חשד כלפי הרואים ואסור. אומנם אם תולים תמונות בצידי בית הכנסת מעל לגובה איש, נראה דשרי, כיון שאין חשש לחשד, מפני שאין הקהל משתחווה כנגד אותן תמונות, וגם אין לחוש להיסח הדעת של הקהל, מאחר שהתמונות נמצאות בצדדים, ובדרך כלל אין מסתכלים בתפילה לצדדים.
וזכתה עיני לראות דברי הגאון רבי רחמים חויתה הכהן זצ"ל בשו"ת שמחת כהן (או"ח סימן מד) שפסק, שאם התמונות של הצדיקים תלויות בכותל המזרחי שמתפללים נגדו, יש לאסור אף שהם שוקעות, משום חשד, שרואים תמיד שהקהל משתחווה לכיוון הצורה. אבל אם רוצים לתלותם בצידי כותלי בית הכנסת ולמעלה מקומת איש, יש להתיר אפילו לכתחילה. וכן המנהג בכמה בתי כנסיות לתלות תמונות של משה רבינו ע"ה, ואהרן הכהן וזולתם, ואין פוצה פה ומצפצף. ע"כ. וכן כתב להקל בשו"ת מים טהורים (סימן י). ע"ש.
וראה בשדי חמד (מע' בית הכנסת אות לב) שכתב: בית הכנסת שיש להם טס כסף של כלי הקדש שבולטות בהם צורת משה ואהרן וכדומה, כתב הרב השואל בשו"ת חתם סופר (ח"ו סימן ו) דאף על גב דברבים ליכא חשדא, מכל מקום מכוער הדבר, וצריך לִפְחות מהם כל החוטם, ולא סגי בפחיתות מעט מן החוטם. והשיב על זה החתם סופר, דיש לסמוך מדרבנן על שיטת הרא"ש, דברבים ליכא חשדא. ומה שטען שמכוער הדבר, היינו דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד אין צריך לשנות הדבר. ע"כ.
והרואה ישר יחזו פנימו דכל מה דקפיד הרב השואל, הוי דווקא על איסור צורה בולטת של אדם [וגם בזה צידד החתם סופר להקל בדיעבד], אבל בתמונה שאינה בולטת, מודים דרבנן דליכא קפידא בהכי, ובפרט שאינה כנגד הכותל דיש להקל אף לכתחילה. וכן כתב בשו"ת הליכות שבא (חלק א סימן ח) בשם הגאון רבי משה מלכה מחבר שו"ת מקוה המים, שמותר לתת תמונה בכותל המערבי שלא כנגד המתפללים. ועיין שם בדברי הרב המחבר.
ויש לצרף עוד לסניף מה שכתב בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד סד), שדבר שרגיל לראותו הרבה, אין חשש שתתבטל כונתו. ע"ש. ולפי זה גם בנידון דידן שהתמונות מונחות בצידי בית הכנסת שאז אין חשש לחשד, שרי. דאף אם יראו אותם חלק מהציבור, כיון דרגילין בהם לא חישינן להסח הדעת. (ובודאי שאם התמונות מול פני הציבור, לא יעזור הטעם דרגיל בהם, וכפי שכבר כתב שם האור לציון. וכן כתב בספר נקיות וכבוד בתפילה (עמוד קצח') בשם הגאון רבי חיים קניבסקי. ע"ש .
ואני טרם אכלה לדבר ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן קט') שנשאל על בית הכנסת שהכניסו שם שעון שיש בו תמונה בולטת כצורת אדם האם מותר הדבר, והסיק שעל ידי שיסמו אחת מעיניו וכדו' יצאו יד"ח כל הדעות, ותו ליכא בזה איסור. כיעו"ש. ומוכח דכל מה דקפיד הוא רק משום חשש עבודה זרה, אבל בסתם תמונות שאינם בולטות, אין לחוש לאיסור. ולכן לדידי נראה בס"ד שיש להקל לתלות תמונות של צדיקים בבית הכנסת אף לכתחילה, ובלבד שיתלם בצידי בית הכנסת.
אולם חזית הוית למרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שכתב בירחון אור תורה (סיון תשמ"ב עמוד תסט) להחמיר בנידון זה (והו"ד בהגה שבשו"ת שמחת כהן הנ"ל), וכן כתב בספר ילקוט יוסף (ח"ב עמוד רכט) שאין לתלות תמונות בבית הכנסת כלל. ע"ש. וכן בשו"ת מעשה ניסים כהן (ח"ב עמוד ע) כתב שעדיף לתלות תמונות צדיקים באיזה פינה שאין מתפללים בה. וכן משמע בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סימן ח'). ע"ש. ולכן בתחילה רעדה אחזתני להתיר לכתחילה נגד הני רבווותא.
אולם אחרי שובי לעיין בילקוט יוסף (שם הערה יג), ראיתי שגם הוא סובר שכל הקפידא שלא לתלות תמונות אף בצידי בית הכנסת, זהו משום היסח הדעת, והיינו כשהציורים נגד פניו של אדם, אבל כשהם למעלה מקומת איש, אין לחוש להיסח הדעת ושרי, כדמוכח מהמגן אברהם (סימן צ אות לז). ולכן אמינא בס"ד דיש להקל בזה אף לכתחילה, והמחמירים שלא להכניס תמונות כלל לבית הכנסת, תבוא עליהם ברכה. ועיין בשו"ת נהרי אפרסמון (תניינא סימן א), ובשו"ת וישב יוסף (כהן ח"א סימן יא).
ד.יש להורות לגבאי בית הכנסת, שיקפידו למנוע הכנסת מכשירי צילום של וידאו וכדומה לבית הכנסת, כשיש חתן בר מצוה בשני וחמישי, מפני שמכשירים אלו גורמים הפרעה והסח הדעת בתפילה, וגורמים מכשול לציבור [וכמובן שיעשו זאת בנועם שיח כדי לקרב ולא לרחק חס ושלום].4
4. כן כתב בשו"ת ויצבור יוסף ב"ש (חלק א סימן כד), וטעמו ונימוקו, שהרי הצלמים גורמים להסח הדעת של המתפללים, ולפעמים הצלמים עוברים אף כנגד המתפללים תפילת י"ח כדי לצלם. ע"ש.
ועל כל פנים, נראה שכיום עם התפתחות הטכנולוגיה שיצרו מצלמת וידאו קטנה בגודל כף היד, לכאורה אין למנוע את המשפחה מלצלם, מפני שאין בכך כל כך הפרעה למתפללים, והכל לפי המקום ולפי הזמן ולפי הציבור.
ה. אסור להיכנס עם פלאפון זמין לבית הכנסת, ומי שאינו נזהר לנתק את מכשיר הפלאפון לפני כניסתו לבית הכנסת, הרי הוא חוטא ומחטיא את הרבים בזה שגורם להם הפרעה והסיח הדעת בתפילה.5
איסור החזקת פלאפונים זמינים בבית הכנסת ובכוללים
5. הנה כאן מקום איתי להרחיב מעט בענין רעת הפלאפונים, שבזמן האחרון הרסו והחריבו הרבה חלקות טובות, וגרמו להפרעות רבות בלימוד התורה הקדושה, ובקדושת בית הכנסת, ואבֹא בקצירת האומר לדבר קצת בזה.
הנה בשולחן ערוך (סימן צח ס"א) כתב, שהמתפלל יחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו, עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חוקר כל המחשבות. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. ע"כ.
ומובן מאיליו שמי שיש עליו מכשיר פלאפון זמין בעת התפילה, אין מחשבתו יכולה להיות זכה ונקיה בתפילתו, ובעל כרחו מתערבבות לו מחשבות אחרות, שהרי כל רגע דעתו על הפלאפון, שמא יצלצלו אליו, או ישלחו לו הודעה וכדומה.
וכבר נפסק בשלחן ערוך (סימן צו ס"א), שאסור לאחוז בעת התפילה תפילין בידו, ולא ספר ולא מעות וכדומה, מפני שלבו עליהם שלא יפלו, ויטרד ותתבטל כוונתו מהתפילה. ואם כן, גם כאשר מכשיר הפלאפון מונח בכיסו במצב של "רוטט", ולא תהיה הפרעה לאחרים אם יתקשרו אליו באמצע התפילה, מכל מקום הרי הוא עצמו נטרד על ידי כך מכוונת התפילה.
ומרן הבית יוסף (סימן צה) כתב, שהטעם שצריך לכוין את רגליו שהיו צמודים, מכיון שעומד לדבר עם השכינה, לכן צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו, ולדמות עצמו כאילו הוא מלאך משרת. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב כתב טעם אחר, שהוא רמז שנסתלק ממנו התנועה לברוח ולא להשיג שום חפץ מבלעדי ה'. ע"כ. ואם כן, איך זה יעשה שקר בעצמו להדמות ברגליו למלאך, בשעה שיש לו מכשיר פלאפון בכיס, והרי זה תרתי דסתרי.
הפלאפון מפריע למתפללים
והנה מלבד שהפלאפון מפריע לאדם להתרכז בתפילה, בנוסף לכך הרי הוא מפריע גם לשאר המתפללים, שדעתם מוסחת מהצלילים ששומעים בשעת התפילה, ופשוט שזה בכלל מזיק לרבים, וכבר פסק מרן בשלחן ערוך (סימן קב ס"ד), שאסור לעבור כנגד המתפלל בתוך ד' אמותיו, וכתב שם הביאור הלכה, שטעם הדבר משום שמבטל כוונת המתפלל. והמציאות מורה שצלצול הפלאפון מפריע לכוונת התפילה יותר מאשר לעבור כנגד המתפלל, ובודאי שחל איסור חמור להיכנס עם פלאפון זמין לבית הכנסת, כמבואר כל זה בשו"ת משנת יוסף (ח"ד סימן יד).
ולא אמנע מלהזכיר כאן מה שכתב ידידנו הרה"ג ר' חגי הלוי נר"ו בספרו הנחמד גינת אגוז (חלק א עמוד 83), על האופנה החדשה שהתפשטה בבתי הכנסת לדבר בפלאפון, ורואים אנו איך שכמעט בכל שיעור תורה או באמצע תפילת העמידה, נשמע לפתע קולו המצלצל של הפלאפון, ואז או שבעליו מתכופף מתחת השלחן ומדבר שם בלחש גבוה, או שהוא יוצא לגמרי מבית הכנסת כדי לנהל שם את השיחה.
ומכיון שגדולי ישראל פסקו שדיבור בפלאפון בבית הכנסת בשעת התפילה ובשעת שיעור תורה הוא עון חמור של בזיון בית הכנסת, וכבר כתב מרן השולחן ערוך (סימן קנא סעיף א): בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגים בהן קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה. וכתב הסמ"ק, שבעון קלות ראש בבית הכנסת, נהפך המקום לבית עבודה זרה, כגון כנסיה ח"ו. ומי הוא זה שירצה שבמקום שבו צריך להתפלל להקדוש ברוך הוא, יבואו חס ושלום נוצרים ויתפללו ליש"ו.
וצריך ללמוד ממה שמתרחש בבתי המשפט החילוניים, שאם אדם ידבר שם בפלאפון בשעת הדיון במשפט, הרי שיקנסו אותו בקנס של אלפי שקלים, וגם אם לא ידבר אלא רק יצלצל לו הפלאפון, הרי הוא עתיד לקבל על כך קנס. ואם כן קל וחומר בן בנו של קל וחומר שבביתו של הקדוש ברוך הוא, צריך להקפיד על מורא ויראה.
ואף על פי שכל אחד הוא "חצי מנכ"ל", ובלעדי הפלאפון חייו אינם חיים, בכל זאת צריך להקפיד שלפני שנכנסים לבית הכנסת, מכבים לחלוטין את מכשיר הפלאפון עד שיוצאים לחוץ, ולא כאותם המתחכמים ששמים את הפלאפון במצב "רוטט", שבאופן כזה גם כן אינם יכולים להתרכז בתפילה ובמה שנאמר בשיעור תורה, שהרי אחת לכמה דקות גופם רוטט ומזדעזע מהפלאפון.
וזכורני שפעם אחת הייתי נוכח בשיעור שהעביר דרשן חשוב ומפורסם, ובאמצע הדרשה שלו צלצל הפלאפון מתוך כיסו, וללא היסוס הוציא את הפלאפון ודיבר עם אשתו... ואם בארזים נפלה השלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר.
והיה נראה לי שבכל פתח של בית כנסת, יש להעמיד שער אלקטרוני לזיהוי פלאפונים, כדוגמת השערים שבכניסה לכותל המערבי. אך מה לעשות שהרי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ולפחות צריכים להשתדל שקודם כל אנחנו נכבה לחלוטין את הפלאפון לפני שנכנסים לבית הכנסת, ואחר כך לדאוג שגם אחרים יבינו את חומרת העבירה וגם הם יסגרו את הפלאפון לחלוטין.
והוריתי לאנשים שמותר להם לזוז באמצע תפילת העמידה, כדי לכבות פלאפון של אחר המצלצל בשעת התפילה, ומסיח את דעתם של כל המתפללים, ומצוה נמי איכא בזה. עכ"ד. ושימד"נ.
וראה בספר נקיות וכבוד בתפילה (עמוד קפה), ששאלו את הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, האם יש איסור להתפלל עם פלאפון חגור בחגורתו. והשיב: תלוי איך המנהג לעמוד לפני מלך. וראה עוד בספר ויען שמואל חלק ח (עמוד שסו).
פלאפון זמין לאנשי הצלה
וראה בשו"ת להורות נתן חלק יא (סימן ט), שכתב להוכיח לאסור איסר בהחזקת הפלאפון זמין בבית הכנסת ובבית המדרש, וסיים שרק אנשי הצלה אשר באמצעות כלי זה יכולים להציל נפשות מישראל, יש להתיר להם זאת משום פיקוח נפש. ומכל מקום יש לדון, דכיון שהם חייבים להיות מוכנים תמיד לבוא להציל נפש, ולכן צריכים שהפלאפון יהיה תמיד זמין, אם כן יתכן שמוטב שיתפללו ביחידות, ולא יבואו לבית הכנסת עם כלי זה ויפריעו לאחרים. ע"ש. ודי בזה למתבונן.
עזרת נשים צנוע
ו. כאשר בונים בית הכנסת, צריכים להקפיד לבנות את העזרת נשים באופן שלא יראו הגברים את הנשים, כדי למנוע מכשול מקהל המתפללים.
ואף אם מתפללות בעזרה רק נשים מבוגרות, יש להקפיד שלא לבטל תקנת חכמים שציוו לעשות מחיצות גבוהות בעזרה. ואף אם בנו כבר את בית הכנסת והעזרה אינה גבוה, יתקנו את העזרה כדין, וישאו ברכה מאת ה'.6
6. איתא במשנה סוכה (נא.), במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים, ומתקנים בה תיקון גדול. וכתב שם הרמב"ם בפרוש המשניות, "תיקון גדול", כלומר גדול התועלת, והוא, כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקומן של הנשים היה למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. ע"כ. ומדברות קודשו יש ללמוד, שגודל המחיצה המבדילה בין הנשים לאנשים, צריכה להיות באופן שלא יראו האנשים את הנשים כלל.
ואכן בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן יח) כתב בשם ספר לב העברי, שיש פסק דין שחתומים עליו למעלה משבעים רבנים גאונים, שפסקו בסכינא חריפא שאסור לעשות את המחיצה של העזרת נשים בגודל כזה שרואים אחד את השני, אלא יעשו מחיצה שהנשים לא יראו את הגברים ולא הגברים את הנשים.
ובשו"ת זכרון יהודה (חלק א סימן סב) כתב, שיש כמה איסורי תורה כשלא עושים מחיצה גמורה להפסיק בין הגברים לנשים, ולכן יש לעשות מחיצה באופן שלא יראו את הנשים כלל. ובשו"ת מהר"ם שיק נשאל אודות כמה פריצי עם שמאימים שאם לא יתנו להם להרוס חלק מהעזרה כדי שיוכלו לראות את הנשים, יפרשו עצמם מהקהל, ותכף יפתחו חנויותיהם אף בשבת, האם טובה בכהאי גוונא השתיקה? והשיב, שחלילה לשתוק לפריצים החצופים ההם, כי מדינא אנו חייבים לעשות הפסק בין העזרת נשים לגברים, והפורצים עוברים משום לא תעשון כן לה' אלהיכם. ע"ש.
וגם בשו"ת באר משה חלק ד (סימן קמז אות כט) החרה אפו על זה, וכתב, שכל בית הכנסת שלא נבנה על פי תקנת חז"ל דמסכת סוכה (שם), אסור לנו להכנס בו, וטוב יותר להתפלל ביחידות בביתו, מלהתפלל במקום שאסרו חז"ל להתפלל. ולכן אם המחיצה עשויה באופן שרואים את פני הנשים, והיינו שאין המחיצה גבוהה כל כך, ומגיעה רק עד כתפי האשה, או שרואים את פני האשה דרך הנסרים, אסור להכנס לשם להתפלל, ואין אדם יכול לחלוק על זה רק מי שרוצה לעקם האמת. ע"כ.
והנה הגאון רבי משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה חלק א (או"ח סימן לט) כתב, דאף שחיוב המחיצות בעזרה הוא מדאורייתא, מכל מקום מסתבר שמספיק מחיצה גבוה עד אחר הכתפיים, מפני שאי אפשר לבוא לידי קלות ראש באופן שכזה. והמחמירים לגבי המחיצה לעשותה עד שלא יראו את הנשים כלל, תבוא עליהם ברכה. ע"ש.
וזה פלא, דלכאורה דבריו נוגדים את מה שכתב הרמב"ם, שיש לעשות את המחיצות באופן שלא יראו את הנשים כלל. וכן תחזה בשו"ת באר משה (שם) שהביא דברי האדמו"ר מסטמאר שתמה ואמר, שכל דברי האגרות משה דחוקים וקשים להבנה, ויתכן שרצה להציל מה שאפשר, אבל גרם קלקולים אחרים. וגם בשו"ת אז נדברו (חי"ג סימן סז) דחה דברי האגרות משה, ופסק שלכל הפחות יש לעשות וילון שלא יראו הגברים את הנשים כלל, ואין להקל בלאו הכי. ע"ש.
ולא אכחד שראיתי בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן ח) שהסכים לדברי האגרות משה, והסביר שכל מה שכתב הרמב"ם שהיו עושים מחיצות כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, כונתו שעשו תקנה זו כדי שלא יבואו פריצים להסתכל לשם הנאה, ולכן היו מגביהים את העזרה כדי למנוע הסתכלות, אבל בהבטה בעלמא אין איסור. ע"ש. מכל מקום אין זה מוכרח בפשט דברי הרמב"ם, ולכן העיקר לדינא להחמיר בזה. וכן כתב בשו"ת ויצבור יוסף ב"ש (ח"ב סימן לג). וראה עוד בספר ואין למו מכשול חלק ח (עמוד ).