אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק ה שער ההלכות - חלק אורח חיים

ואין למו מכשול - חלק ה

שער ההלכות - חלק אורח חיים

פרק א' - הלכות בית הכסא

א. יש להזהר שלא לדבר בבית הכסא (שרותים). ולכן אדם שנמצא בבית הכסא, יש להיזהר שלא לדבר איתו ולא לשאול אותו שאלות בהיותו שם, מפני שגורמים לו לענות על שאלותיהם, ומכשילים אותו בדיבור בבית הכסא.1

1. הנה דין זה אינו חדש תחת השמש, וכבר נתבאר בהרחבה בשו"ת יביע אומר (ח"ח סימן א). אולם, מאחר ששמעתי וראיתי כמה מאחרוני זמנינו שהקשו על דברי מרן פאר הדור, מדברי השלחן ערוך סימן פה (סעיף ב) שכתב: דברים של חול מותר לאומרם שם (בבית הכסא) בלשון הקדש. לכן אמרתי בס"ד להרחיב קצת הדיבור בזה. וזה אחלי בעזר ה' יתברך:

גרסינן בגמרא ברכות (סב:), רב ספרא נכנס לבית הכסא, בא ר' אבא ודפק על הדלת של בית הכסא, כדי לברר אם יכול להיכנס לשם כדי לעשות צרכיו. אמר לו רב ספרא: "יכנס מר". לאחר שיצאו שניהם משם, הוכיח ר' אבא את רב ספרא על שאמר לו בהיותו בבית הכסא "הכנס מר".

ונחלקו הראשונים על מה הוכיחו. רש"י סובר שהוכיחו על עצם זה שדיבר בבית הכסא, שהרי אסור לדבר שם משום צניעות. אולם כמה מהראשונים הוכיחו ממסכת תמיד (כז:) שהקפידא של ר' אבא הייתה, על זה שאמר לו רב ספרא להיכנס, והרי אין זה צניעות ששניים יכנסו ביחד לבית הכסא. אבל על מה שדיבר שם, לא הוכיחו.

ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן ג אות ג) תפס כדעת רש"י, והוכיח שם שכן עיקר, ודחה שם דעת החולקים. כיעו"ש. וכן הסכים לזה הגאון רבי חיים פלאג'י בספר כף החיים (סימן ח' אות כג) והביא דברי המחזיק ברכה הנ"ל להלכה. ע"ש. ועיין עוד בספר מקור חיים (סימן ג ס"א).

וגם מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר הנ"ל, הביא שיטות הראשונים בזה, וחיזק את דעת רש"י וסיעתו שאסור לדבר בבית הכסא, וכתב שכן פסק הרמב"ם (ה' דעות פ"ה ה"ו) וזו לשונו: צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמם וכו' ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. ע"כ.

ואף שהרמב"ם כתב זאת על תלמידי חכמים, מכל מקום לאו דווקא תלמידי חכמים צריכים להיזהר בזה, אלא הוא הדין לכל אדם, שהרי כתב הרמב"ם שם כמה דברים שנוהגים בכל אדם, כגון קינוח בימין וכו'. ולכן צריך לומר שלכל אדם חל איסור לדבר בבית הכסא.

אלא שלכאורה קשה על הרמב"ם ממה שכתב בהלכות קריאת שמע (פרק ג ה"ה): דברים של חול מותר לאומרם בבית הכסא אפילו בלשון הקודש, וכן הכינויים כגון רחום וחנון נאמן וכיוצא בזה, מותר לאומרם בבית הכסא. עכ"ל. וקשה ממה שכתב לעיל שאסור לדבר כלל בבית הכסא, וכאן כתב שמותר לומר דברים של חול בבית הכסא?

וצריך לומר, דבהלכות קריאת שמע לא איירי אלא לעניין איסור הזכרת שם שמים במקום טינופת, שכל שהוא רק כינוי וכיוצא בזה, אין איסור להזכירו במקומות המטונפים מצד קדושת הדיבור והשמות, אבל אין הכי נמי אין לדבר בבית הכסא מטעם צניעות. עד כאן דב"ק של מרן הרב יביע אומר שליט"א.

ולפי זה יש להסביר נמי דעת עליון של מרן השלחן ערוך (שמקורו טהור מדברי הרמב"ם), דמה שכתב שמותר לדבר דברי חול בבית הכסא, על כורחך צריך לומר דקאי על עצם הדין של הזכרת שם שמים במקום הטינופת, אבל מודה הוא לרמב"ם שאין לדבר בבית הכסא משום צניעות, ויתכן שמרן כלל זה במה שאמר בסימן ג' (סעיף ג), שיש לנהוג צניעות בבית הכסא.

וסמך לדבר יש להביא מדברי הלבוש, דבסימן ג' (סעיף ב) כתב: לא ידבר בבית הכסא עם שום אדם העומד בחוץ, אף על פי שסגר הדלת בעדו, שכל זה הוא מדרכי הצניעות. ע"כ. ובסימן פ"ה פסק כפי שכתב השלחן ערוך, שמותר לדבר דברי חול בבית הכסא וכו'. וצריך ביאור כיצד סתר עצמו מסימן לסימן, אלא על כורחך צריך לומר כפי שחילק מרן שליט"א, שבתחילה דיבר על איסור דיבור בבית הכסא משום צניעות, ואחר כך דיבר על עצם קדושת השמות. וכן יש לומר בדעת השלחן ערוך.

וכן יש להוכיח מדברי קצות השולחן, שבסימן ד' (אות ב) כתב: אין מספרים בבית הכסא משום צניעות וכו'. ובסימן י' (אות טז) כתב: שדברי חול מותר לאומרם במבואות המטונפים. ועל כורחך צריך לומר כנזכר. ועוד יש לומר, דמה שכתב מרן בסימן פ"ה שדברים של חול מותר לאומרם בבית הכסא, היינו דווקא כשעדיין לא ניפנה אלא שוהה בבית הכסא, אבל כשניפנה כבר, אין לדבר כלל, וכמו שהסביר בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן סא) ליישב דברי הרמב"ם. ע"ש ודו"ק.

ועין צופה בשו"ת תורה לשמה (סימן כד), שגם כן כתב דלאו אורח ארעא לדבר בבית הכסא אפילו שני דברים בלבד [ומשמע שחשש לדעת רש"י שאין לדבר משום צניעות ודרך ארץ], ורק בעבור צורך גדול לית לן בה. וכן פסק המלבי"ם בספר ארצות החיים (סימן ג), וכן מוכח ממה כתב בשו"ת משנה הלכות (מהד"ת חלק א סימן ו) שאיסור הדיבור בבית הכסא נובע מחמת שצריך לנהוג שם בצניעות, ולכן יש לחנך אף את הקטנים להיזהר בזה. ע"ש. ומאחר שצריך לנהוג בצניעות בבית הכסא כפי שפסק מרן בשולחנו הטהור, אין לנהל דו שיח עם מי ששוהה שם, כדי שלא להכשילו. וכן עיקר.

וכעת ראיתי בספר לקט יושר חלק א (או"ח עמוד קכח) שתלמיד אחד שאל את בעל התרומת הדשן: האם אחד יכול לדבר בבית הכסא, ואמר לא. ע"כ. וכן כתבו בשו"ת מעשה נסים (ח"ג עמוד קצג), ובספר ואד יעלה (חלק א עמוד ע), ובשו"ת אור דוד חלק ב (סימן א), ואפריון נמטייה שכתב לחזק את דברינו הנ"ל, וראה עוד מה שכתבנו בס"ד בחלק ה (עמוד).

המקלח את בנו האם יכול לדבר כשיש שירותים באמבטיה

ועל כל פנים נראה, שאדם שמקלח את בנו באמבטיה שיש בה שירותים, ובנו קופץ ומשתולל, ורוצה אביו לגעור בו ולהזהירו שלא יקפוץ, כדי שלא יפול וינזק חס ושלום, בכהאי גוונא יש להקל, דלא גרע ממה שהתיר מרן שליט"א לדבר בטלפון בשירותים כשיש בכך צורך, כגון הפסד ממון וכדומה, והוא הדין בזה. וכן כתב בספר יגל יעקב (דרדק עמוד ב).

וכן ראיתי בספר יוסף דעת להרה"ג יוסף בן ארזה (ב"ב דף סא) שכתב, שהגם שאין לדבר בבית הכסא, מכל מקום במקום מניעת נזק וכדומה, מותר, כפי שמצינו שרב ספרא אמר לרבי אבא להיכנס לבית הכסא, כי סבר שאם ימתין בחוץ, יסתכן [משום עמוד החוזר]. ע"כ. והוא הדין בנידון דידן.

ומה גם שיש לצרף לזה מה שכתבו כמה מן הפוסקים, שכל האיסור לדבר בבית הכסא הוא דווקא כשנפנה כבר, אבל כל זמן שלא נפנה, יש להקל לדבר שם, כמבואר בשערי תשובה (סימן ג אות ב), ובספר עוזר ישראל (עמוד נז.) [ועל פי זה כתב ליישב את הסתירה בין סימן ג' לסימן פ"ה, שבסימן ג' מיירי שכבר התפנה, ולכן כתבו הפוסקים שאסור לדבר בבית הכסא, ובסימן פ"ה מיירי שעדיין לא התפנה ולכן התירו לדבר]. לפיכך מאחר שהאב מקלח את בנו ואין האב עושה שם צרכיו, רשאי לדבר עם בנו כפי הצורך. וראה עוד בספר נתיבות החיים (סימן ג אות ה).

בניית שרותים סמוך לבית הכנסת

ב. אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא. ולכן יש לעורר את הגבאים, שיבנו את בית הכסא מרוחק מבית הכנסת, או שיבנוהו באופן שאותם ששוהים בבית הכסא, לא ישמעו את קולם של המתפללים, כדי שלא יגרמו מכשול לשוהים שם.

ועל כל פנים אם בכל זאת בנו את בית הכסא סמוך לבית הכנסת, אין איסור להכנס לשם, ואותם ששוהים בבית הכסא, ישתדלו עד כמה שאפשר להסיח דעתם מקול התפילה הבא לאוזנם.2

2. גרסינן בגמרא ברכות (כד:): אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. וכתב בבית יוסף (סימן פה) בשם רבינו מנוח, דבירושלמי אמרינן דמותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא, ולא פליג אגמרא דידן, דכי אמרינן אסור להרהר, הני מילי לכתחילה, כלומר לשׂוּם מחשבתו וליבו לחשוב בדברי תורה. אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו, מותר. ע"כ.

וכתב על זה מרן הבית יוסף, דכן מבואר בגמרא דידן זבחים (קב:), אמר רבא, האי דינא, מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא, שאמר דין זה בבית הכסא. והקשו בגמרא, והכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית הכסא ובית המרחץ? ותירצו: לאונסו שאני. ופירש רש"י: לאונסו, שהיתה שגורה בפיו ומהרהר בה על כורחו. ע"כ.

נמצאת למד, דאף שמן הדין אסור להרהר בבית הכסא, מכל מקום במקום אונס לא חששו לכך. לפיכך אף שלכתחילה בודאי שיש לבנות את בית הכסא מרוחק מבית הכנסת כדי שאותם השוהים בבית הכסא לא ישמעו את קול התפילה של המתפללים, ויבוא להרהר בדברי קדושה במקומות מטונפים, מכל מקום אם כבר בנו את בית הכסא סמוך לבית הכנסת, מותר להתפנות שם אף לכתחילה, ואין לחוש למה ששומעים משם את התפילה.

והן עתה חזיתי למרן החיד"א בברכי יוסף (ריש סימן פ"ה) שהביא קושיית הגאון רבינו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (מגילה כ"ח), על הא דקאמר רבי זירא "מימי לא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפים" וזה אחד הדברים שגרמו לו אריכות ימים. וקשה מה השתבח ר' זירא במעשיו, והרי קיימא לן שאם באה לו מחשבה של דברי תורה לאונסו, הגם שיכול לדחותה, מותר לחשוב באותם דברי תורה במבואות המטונפים. ואם כן מה השבח בזה שלא הרהר, הרי גם אם היה מהרהר אין בזה איסור?

ותירץ מרן החיד"א, שאף על פי שהרהור לאונסו מן הדין מותר, מכל מקום מידת חסידות היא שגם לאונסו לא יהרהר, אלא ידחה הרהור זה ממחשבתו משום כבוד התורה וקדושתה. ומאחר שרבי זירא היה מקפיד לקיים חסידות זו, לכן היה משתבח שבזכות חסידות זו זכה לאריכות ימים. עכת"ד.

אתה הראת לדעת, שמן הדין אין איסור להרהר בדברי תורה לאונסו בבית הכסא, ולכן גם בנידון דידן יש להקל, משום דחשיב לאונסו. ועל כל פנים ישתדל להסיח דעתו ממה ששומע, ותבוא עליו ברכת טוב. וכן תחזה בשו"ת מים חיים משאש (סימן לג) שכתב גם כן, שלכתחילה לא יהרהר במה ששומע בבית הכסא, ואם הרהר אין בכך כלום, והביא ראיה מהגמרא בזבחים (שם). ע"ש.

והן עתה ראיתי בשו"ת דברי ישראל (חלק א סימן סה), שנשאל גם כן אודות מה שמצוי שבית הכסא נמצא סמוך לבית המדרש ובית הכנסת, ומי שנמצא בבית הכסא שומע התפילות מבית הכנסת, ואי אפשר שלא יהרהר במה ששומע, האם הדבר מותר או לא.

והשיב, שלכתחילה בודאי שלא יבנו את בית הכסא סמוך לבית הכנסת, הן מצד שלא יהרהר במה ששומע, וגם יש לחוש שמאחר ורגיל לענות אמן כששומע קדיש וברכות, עלול לענות אמן כהרגלו. וכיוצא בזה נהג החתם סופר שלא לומר "לישועתך קויתי השם" כשהיה מתעטש, כי היה חושש שאם יתרגל לאומרו, לפעמים יתעטש בבית הכסא, ויבוא לומר פסוק זה כהרגלו.

והמקור לזה הוא מהרמב"ן בפרשת תולדות על הפסוק: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", ופירש רש"י: אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו. והדבר תמוה, והרי לא היה עשו רשע בעיני אביו, ואם כן, כיצד אמר בלבו שאין שם שמים שגור בפי עשו? ואולי היה יצחק חושב בלבו כי בעבור היות עֵשָׂו איש שדה ולבו על הציד, איננו מזכיר שם שמים מפני שמפחד שמא יזכירנו במקום שאינו טהור, ולכן היה הדבר נחשב בעיני יצחק ליראת שמים. ע"כ.

ואנכי הרואה לרבינו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן ח אות כה) שכתב בזו הלשון: כי תבנה בית חדש ועשית בית הכסא, תיתן דעתך טרם עשותו שיהיה רחוק מהבית שיושבים בו, כדי שלא יגיע להם ריח רע וכו', וגם מטעם אחר צריך הרחקה, משום כי לפעמים בעת שלומדים ומברכים בקול רם באותו הבית, אז בעת ההיא הנכנס לבית הכסא, הנה הגם דהוא לאונסו על כורחו שלא בטובתו מה שישמע לאוזנו דברים שבקדושה, הרי הוא אסור. ולכן כשהוא רחוק, ניצול מאיסור זה. עכ"ל. ותימה על פה קדוש כיצד אמר שדבר זה אסור, והרי מדברי הגמרא והפוסקים הנ"ל מוכח להדיא שאין זה אסור מן הדין אלא רק ממידת חסידות.

ונחה דעתי בראותי בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן א) שעמד בנידון זה, והביא מה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ג סימן ו) שנשאל בענין מי שבית הכסא שלו סמוך לבית הכנסת, וכשנכנס שם לעשות צרכיו, הוא שומע דברי תורה ותפילה, האם יש איסור בדבר או לא? ופסק שאין חשש איסור להיכנס בבית הכסא לעשות צרכיו אפילו ששומע קול תורה, דאף אם יבוא לידי הרהור בקול זה, אנוס הוא, משום שמוכרח הוא לעשות צרכיו.

וכתב שם הרב ציץ אליעזר, שכן כתבו להקל בספר מילי דחסידותא (סימן קנז) ובספר משנת אברהם (סימן ז), שאם אין לו מקום אחר להתפנות, הוי לאונסו ושרי. ורק אם יש לו מקום אחר, לא הוי לאונסו ואסור [א"ה. ולפי חילוק זה, אפשר לישב את דברי הגר"ח פלאג'י בכף החיים, דהתם מיירי שיש לו אפשרות מלכתחילה לבנות את בית הכסא רחוק מבית הכנסת, ולכן בכהאי גוונא כתב שאסור להתפנות שם, משום דאפשר בדרך היתר ולא הוי אונס. מה שאין כן בספרו לב חיים מיירי שכבר נבנה בית הכסא, ואין לו מקום אחר להתפנות, ולכן התיר להיכנס שם, משום דהוי בכלל אונס]. וכן פסק הרב ציץ אליעזר להקל בזה, אלא שסיים שיעשה את כל ההשתדלות להסיר אוזנו משמוע דברי תורה בבית הכסא. ע"ש.

נמצאנו למדים, שהגאון רבי חיים פלאג'י זיע"א הדר תבריה לגזיזיה בספרו לב חיים ממה שכתב בספרו כף החיים, ומסקנתו היא - שלאונסו שרי להכנס למקום ששומע שם תפילה ודברי תורה, ואין בזה איסורא, וכל "החיים" יודו לזה.

ומצאתי את שאהבה נפשי בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן צה), שגם כן סבירא ליה שלכתחילה יש לבנות את בית הכסא מרוחק ממקום התפילה, אך בדיעבד כשאין אפשרות אחרת, יש להקל להתפנות באותו מקום, מפני שהטבע דוחקו. אך יסיח דעתו מהדברים שבקדושה, כגון על ידי שיחשוב בחשבונות וציורים וכיוצא בזה. עכת"ד.

וראה בשו"ת פאת שדך (סימן כח), שעשו מעשה ובנו בית הכנסת סמוך לכותל בית הכסא, והתירו זאת בפשיטות. ע"ש. ועיין עוד בכיוצא בזה בספר ילקוט יוסף (שבת ג' עמוד סז), שאדם ההולך בדרך בשבת, ושומע קול רדיו הבוקע מאחד הבתים שלא מרצונו, כיוון שאינו מתכוון להנות, מותר, ואינו צריך לחשוש לכך. ע"ש. ועיין בשו"ת מדאני אסא (חלק א סימן ב), ובשו"ת שרגא המאיר חלק ו (סימן ע אות ו).

פרק ב' - הלכות ציצית

המחנכים את הקטנים בני שלוש וארבע שנים, לברך על ציציותיהם, אף על פי שבודאי פסולות הן, אין למחות בהם, ואין זה בכלל "לפני עור לא תתן מכשול". אבל לאחר שהגיעו הילדים לגיל חינוך, יש לקנות להם ציציות כשרות.

ועל כן מוטל על ההורים לשים לב, שהטלית קטן שלובשים ילדיהם שהגיעו לגיל חינוך, תהיה כשרה, מפני שבתלמוד תורה מורים לילדים לברך על הציצית, ואם תהיה הציצית פסולה, הרי הם גורמים לילדים להיכשל בברכה לבטלה.1

1. כן כתב בספר הליכות שלמה (עמוד כו) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל. וביאר, דלענין מצות ציצית שהיא חשובה מאוד וגם נוהגת כל היום, כיון שקטנים אלו לא הגיעו עדיין לחינוך, אין לגעור במחנכים אותם לברך. ע"כ.

ועיין עוד במשנה ברורה (סימן רטו ס"ק יד), שאפילו הרב יכול להזכיר שם ה' לתלמידים כדי לחנכם כיצד לברך. ע"ש. ואם כן, כל שכן הכא שרק הבן מברך כדי להתחנך, דשרי. וכן מבואר בספר אבני חושן (ח"ג עמוד שעט).

וכיוצא בזה כתב בשו"ת יד נתן חלק ב (סימן ב), שילדים קטנים אף על פי שאוכלים בבית או ב"תלמוד תורה" לחם פחות מכזית, עם כל זה יש לחנכם לברך ברכת המזון, ואין בזה איסור ברכה לבטלה, דאם לא כן, יהיו ילדים שכמעט לא תהיה אפשרות לחנכם לברכת המזון. וכן הסכים הגאון בעל שבט הלוי שליט"א. ע"ש.

אולם כל זה דווקא בקטנים עד גיל ארבע חמש בערך, שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך. אבל משהגיעו לגיל חינוך, אין לתת להם ללבוש ציצית פסולה, שהרי צריכים לחנכם במצוה כראוי, וכפי שתראה בשלחן ערוך (סימן תרנז), שקטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות. וכתב שם הביאור הלכה, דפשוט שצריך שיהיו ד' מינים כשרים כמו בגדול.

וראה באור תורה (חוברת כו סימן טל), שכתבו לעורר את תשומת לבן של האמהות, דאף שעיקר מצות חינוך מוטלת על האב, גם האם אינה פטורה מחינוך בניה, ובפרט במצות ציצית שהן בדרך כלל מלבישות את בניהם בבוקר, והן שולחות אותם לתלמוד תורה ולחדר, עליהן מוטלת החובה להקפיד שלא ילבישו את בניהם בציצית פסולה, כגון שנִתקו החוטים מהקשר העליון, או שנקרע הנקב שתלויים בו הציצית כלפי מטה, או שנתפרקו החוטים משזירתם לגמרי, או שכנפות הבגד אינן מרובעות אלא עגולות, ולפעמים מכבסות את הציצית במכונת כביסה, והחוטים מסתבכים זה בזה, וכן כל כיוצא בזה. ובכל הפרטים האלה יש להזהר, כדי שלא להלביש את הקטנים ציצית פסולה, שהרי ב"חדר" מברכים ברכות לבטלה על הציצית הפסולה, ואי אפשר למלמד לבדוק את כשרות הציצית של כל ילד וילד, ולכן חובה זו מוטלת יותר על ההורים, לחנך את בניהם בציצית כשרה שיכולים לברך עליה. ע"ש.

טלית קטן שאין בו שיעור

וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן ו), שנשאל בענין ילד הלובש טלית קטן שאין בו שיעור, האם מותר לברך ברכת ציצית ואין בזה ברכה לבטלה, או שיש למנוע אותו מלברך עליה.

וכתב, שיש חילוק בזה בין אם הילד הגיע לחינוך או לא, דבהגיע לחינוך, גם זה מכלל חנוך שיעשה המצוה כצורתה, ולכן צריך שיהיה שיעור בטלית שלובש, ורק באופן שאין אפשרות לעשות זאת, אפשר לחנך הילד לעשות המצוה אף שלא כתיקונה.

וכיון שאפשר בקלות להביא לקטן טלית כשרה, הרי הוא חייב לחנכו לכך. אומנם קטן שלא הגיע לחינוך והגיע לחינוך ברכה לבד, ורוצים לחבב עליו המצוות, יכולים להרגילו לברך גם כשאין בטלית שיעור. ע"ש.

לחלק ציציות לבעלי תשובה

ב. ישנם שמחלקים טלית קטן מבד או מכותנה, לבעלי תשובה שמקבלים עליהם עול מלכות שמים, ומורים להם לברך ברכת שהחיינו, ויש למחות בידם, מפני שמכשילים אותם בספק ברכה לבטלה, שהרי לפי הדין אין לברך שהחיינו על טלית קטן שעשוי מדבר שאינו חשוב.

ואף על פי שאותם בעלי תשובה שמחים על שזכו לקבל עליהם מצות ציצית, יש להסביר להם שאין מברכים שהחיינו על שמחה והנאה ממצווה. אולם על טלית קטן עשוי מצמר, יש לברך שהחיינו כששמח בו.2

2. הנה בשלחן ערוך (סימן כב) כתב: קנה טלית ועשה בה ציציות, מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים. ע"כ. ולגבי כלים חדשים כתב בשלחן ערוך (סימן רכג ס"ג): בנה בית חדש או כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא בהם תחילה, או קנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם שהחיינו. ובסעיף ו' כתב: על כל דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות, אין לברך עליהם. ואם הוא עני ושמח בהם, יברך. וכתב הרמ"א בהגה, שיש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים, וכן נוהגים. ע"כ.

והנה שורש מחלוקתם של מרן השלחן ערוך ומור"ם בהגה, נובע ממחלוקת הראשונים שהובאו בבית יוסף, שמרן סבירא ליה כדעת הרא"ש שפסק דהכל לפי מה שהוא אדם, שיש עני ששמח בחלקו יותר ממה ששמח עשיר בכלים חשובים, וכפי שמצינו אצל רבי יהודה שכשהיה לובש את גלימתו הרעועה, היה מברך "ברוך שעטני מעיל", לפי שהיה חשוב לו כמעיל לעשיר. ולכן יש לעני לברך על גרביים וכיוצא בזה כששמח בהם. ע"כ.

לעומתם, הרמ"א סובר כדעת התוספות ותרומת הדשן, דסבירא להו שהקונה כלים חדשים צריך לברך שהחיינו דווקא אם הכלים חשובים, דומיא דבית חדש וכדומה. אבל דבר קטן שאינו חשוב כל כך, כגון נעליים ואנפלאות, אין צריך לברך עליהם שהחיינו. והרב המאירי (פרק בתרא דברכות), העתיק דברי התוספות, וכתב שאין נראים לו דבריהם, אלא כל הכלים יש לברך עליהם שהחיינו. ע"ש.

הרואה יראה שנחלקו הראשונים האם אפשר לברך על דבר חדש שאין לו חשיבות. שלדעת הרא"ש והמאיר, ברכת שהחיינו תלויה בגברא אם הוא שמח בחפץ או לא, וכן דעת מרן. ולדעת התוספות ותרומת הדשן, מסתכלים על החפצא אם הוא חשוב או לא, ולא על הגברא.

והן אמת דבכל מילי נוקטים אנו בתר שיפולי גלימי דמרן ז"ל בכל דבר אשר יאמר, מכל מקום מאחר שיש כאן ספק ברכות, קיימא לן דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, ולכן בנידון דידן אין לברך שהחיינו על בגד שאינו חשוב, אף על פי ששמח בו.

ואף לדעת הרדב"ז שהובא במגן אברהם (שם ס"ק י) שהסביר, שהתוספות מדברים דווקא בעשיר שאינו שמח באנפלאות, ולכן כתבו שלא יברך. אבל עני השמח בהם, מודים התוספות שיש לו לברך שהחיינו אף כשהדבר אינו חשוב. כיעו"ש. עדיין מדי ספק לא יצאנו, שהרי התרמות הדשן והרמ"א סוברים שלא יברך על דבר שאינו חשוב, ולא חילקו בין עני לעשיר, ולכן שפיר יש לומר בזה סב"ל.

ומינה נילף לנידון דידן, שאם הטלית קטן עשוי מצמר, שפיר יש לברך עליה ברכת שהחיינו כששמח בה, משום שצמר הוא דבר יקר וחשוב. אבל טלית קטן העשוי מבד וכותנה שמחלקים לבעלי תשובה, אין בהם חשיבות, ולכן אין לברך שהחיינו אף על פי ששמח בלבישתם.

ושמחה נפשי לראות בשו"ת אגרות משה חלק ג (או"ח סימן פ) שכתב, דמסתימת השלחן ערוך שכתב "על טלית מברך שהחיינו", משמע דהוא הדין לטלית קטן. אבל נראה דכיוון שהוא מטעם "קנה כלים חדשים" שצריך שיהיו חשובים [כדאיתא בסימן רכג סעיף ו], יש לחלק דעל טלית גדול מברכים אליבא דכולי עלמא שהחיינו, דהא ודאי בגד חשוב הוא. אבל על טלית קטן, רק למי שחשוב לו יברך שהחיינו, אבל לסתם בני אדם אין זה בגד חשוב כל כך. ואף שבשביל המצווה נקרא הבגד "חשוב לו", לא מסתבר שמשום כך יברך שהחיינו, כיוון שעצם הבגד אינו חשוב. עכת"ד.

והנה מה שכתב שמי שחשוב לו הטלית קטן יברך שהחיינו, לכאורה קשה, שהרי הרמ"א לא סבירא ליה הכי, ומדוע סטה מדרך הרמ"א, ועל כל פנים האגרות משה שפיר קאמר שטלית קטן אינה חשובה לסתם בני אדם, ולכן לא יברך עליה שהחיינו. וראה עוד בכף החיים (סימן כב אות ה) שהביא בשם החסד לאלפים והבן איש חי, שיש לחלק בין טלית קטן העשויה מדבר חשוב, לבין דבר שאינו חשוב. כיעו"ש.

המברכים על טלית קטן מכותנה האם יש להם על מה לסמוך

ועדיין צריכים אנו למודעי, האם אותם שמברכים על טלית קטן מבד או כותנה אין למחות בידם בחזקה, מפני שיש להם לסמוך אתכא דמרן. או שמא יש למחות בהם ולהורות להם שלא יברכו, מפני חשש ברכה לבטלה.

ולכאורה אפשר לומר שאותם המברכים אין למחות בידם, מפני שאף על פי שאומרים סב"ל נגד מרן, מכל מקום נודע בשערים דברי מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן טו), שהעושה כדעת מרן השלחן ערוך בברכות, אין מזניחין אותו. ואם כן, לכאורה הכא נמי אין מזניחין את המברך, ובפרט שכדעת מרן פסקו כמה אשלי רברבי, ומהם הרב בן איש חי (ראה אות ד) שכתב: אם הוא עשיר ועשה בגד חדש שאינו חשוב אצלו ואינו שמח בו, לא יברך. אף על פי שאם היה אותו בגד אצל עניים היה חשוב אצלם. זה הכלל, כל ששמח מברך, אבל אינו שמח לא מברך. ע"כ. וכן כתב החיי אדם (כלל סב אות ג). ע"ש. ומשמע מדבריהם שאפילו אין הבגד חשוב, בכל זאת אם שמח בו, מברך.

ואזכרה ימים מקדם שראיתי בספר בני ציון ליכטמן (סימן רכג ס"ו), שפסק נמי כדעת מרן, והוסיף, דאפשר שגם התוספות מודים שיכול לברך שהחיינו אם ירצה העני, אלא שאינו מתורת חובה אלא מצד רשות. שהרי ברכת שהחיינו נתקנה על השמחה שיש לו. ומאחר שיש לעני שמחה יכול לברך אליבא דכולי עלמא. עכ"ד. ואמ"א.

וכיוצא בזה ראתה עיני בשו"ת אור לציון חלק ב (פרק מו אות ס) שפסק, שאם קנה פיג'מה חדשה ושמח בה, מברך עליה שהחיינו כפסק השלחן ערוך, שהכל תלוי בבגדים ששמח בהם. ולכן אף בבגדי לילה הדבר תלוי אם שמח או לא. ע"ש. [ועיין מה שהעיר בזה בשו"ת רבבות אפרים חלק ח עמוד ערה]. ולפי זה לכאורה גם המקילים לברך שהחינו על טלית קטן מכותנה, יש להם על מה לסמוך.

ואתה תחזה בשו"ת הר צבי (חלק א סימן כא), שלחלק יצא בין טלית לתפילין, שעל טלית מברך שהחיינו, מפני שדומה לכלים שנהנה בלבישתם, מה שאין כן בתפילין. ואף על פי שבקיץ כשלובש טלית קטן אין לו הנאה מכך, שהרי סובל מהחום, והטלית קטן גורם לו צער ולא הנאה, אפילו הכי אם עשהו מדבר חשוב ששמח בו, יברך שהחיינו. וגם בקיץ שאין לו הנאה מהטלית, מברך, כיוון שבחורף חל שם בגד על הטלית חוץ משם מצווה שיש עליו, לכן יברך עליו שהחיינו. אולם אם עשהו מדבר שאינו חשוב ואינו שמח בו, לא יברך. ע"כ. ומשמע שאם שמח בו, יברך עליו אף על פי שאינו חשוב.

ברם, יש לחלק בין הדברים, שדווקא אם מברך שהחיינו על דבר שיש לו הנאה ושמחה מגוף הבגד, יש לו על מה לסמוך, ולכן עני שמברך על גרביים, או שאר אנשים ששמחים ונהנים מהפיג'מה ומברכים עליה שהחיינו, יש להם על מה לסמוך. אבל אותם שרוצים לברך שהחיינו על טלית קטן מכותנה, אין הברכה על עצם ההנאה והשמחה שמגוף הבגד, אלא שמחת הנפש שזכתה למצווה יקרא זו, ועל כגון זה לא תקנו לברך שהחיינו, מפני שמצוות לאו להנות נתנו.

וכיוצא בזה מצינו שכתב המגן אברהם (סימן רכג ס"ק ה) בדין הקונה ספרים חדשים, שאינו מברך עליהם שהחיינו, דמצוות לאו להנות נתנו. ואף על פי שהמר וקציעה שם תמה על דבריו, כבר כתב מרן החיד"א בשיורי ברכה (שם אות א), שפשט המנהג שלא לברך על ספרים חדשים שהחיינו. ולכן הכא נמי אין לברך על טלית קטן מכותנה ברכת שהחיינו.

ושפיר עינא דחזי להרה"ג רבי יוסף פנחסי בשו"ת יפה נוף (סימן א) שנשאל בנידון דידן, ופסק שעל פי המתבאר בדברי האחרונים, אין לברך שהחיינו על טלית קטן שאינו עשוי מדבר חשוב. אולם אם עשה אותו מדבר חשוב שהוא שמח בו, יברך שהחיינו, כגון טלית קטן מצמר וכדומה. ואין לומר שהברכה תהא על עצם השמחה שעושה את המצווה בפעם הראשונה, דעל זה לא תקנו ברכה, שהרי השלחן ערוך כתב שיש לברך שהחיינו על טלית גדול משום דדמי לכלים חדשים, ולא משום ששמח במצווה. ע"כ. וסברא זו נזכרה גם בשו"ת אגרות משה הנ"ל.

והיא מוצאת עד כה, שעל טלית קטן מצמר יש לברך שהחיינו, אבל על טלית קטן מכותנה ובד אין לברך. ומכאן תשובה מוצאת למה שכתב בספר חלק הלוי (עמוד קה), שאין לברך שהחיינו על טלית קטן, מפני שלובשים אותו לשם מצוה ולא לשם לבוש. ע"ש. ולא זכר לחלק בין טלית קטן מצמר לטלית קטן מבד.

ועוד רגע אדבר בו, דהנה בספר ברכת ה' (ח"ד עמוד קע) כתב גם כן, דדווקא טלית צמר שהיא חשובה ורוב בני אדם שמחים בקנייתה, וכן טלית קטן מצמר שלובשה תחת בגדיו, יש לברך שהחיינו. אבל טלית קטן מכותנה אינה חשובה כל כך בעיני רוב בני אדם, ואין לברך עליה שהחיינו אפילו אם הוא שמח בה מאוד.

ומכאן תוכחת מגולה לאיזה תלמידי חכמים שמחלקים טלית קטן מכותנה, לבעלי תשובה שקיבלו על עצמם עול מלכות שמים, ומלבישים להם טלית קטן מכותנה, ומורים להם לברך שהחיינו, ויש להחמיר בזה שלא לברך. ואפילו שאותם בעלי תשובה שמחים מאוד בקבלת הטלית קטן, הנה אין שמחתם נובעת מחמת זכייתם בטלית שערכה הכספי רב בעיניהם, שהרי באמת אין ערכה הכספי גדול, אלא שמחתם נובעת ממה שזכו לקבל עול מלכות שמים, ולקיים מצות ציצית פעם ראשונה בחייהם, ובכהאי גוונא אין לברך.

ועל כל פנים סיים שם, דמכל מקום אם לא יאבו לשמוע לנו שלא לברך שהחיינו, אין למחות בידם בחזקה, שיש להם על מה לסמוך, דיש סוברים שיש לברך שהחיינו על מצווה שאדם מקיים בפעם הראשונה בחייו. ע"ש.

ויש להוסיף ללמוד זכות על הנוהגים להקל בזה, על פי מה שכתב בספר שמח נפש (אות ס'), שספק ברכות להקל לא אומרים בספק ברכת שהחיינו, שהיא באה על שמחת ליבו של האדם, ויכול לברך אף על פי שאינו ודאי חייב לברך, ואינו עובר בכהאי גוונא על "לא תשא". ע"כ. ומכל מקום הבא להמלך מורין לו דשב ואל תעשה עדיף. וכן כתב בשו"ת ואד יעלה (חלק א עמוד קצז). וכן עיקר.

פרק ג' - תפילה וקריאת התורה

א. יש לגבאי צדקה להימנע מלגבות צדקה מהציבור, בשעת קריאת שמע וחזרת השליח ציבור וקריאת התורה, מפני שמכשילים את המתפללים בהיסח הדעת מהתפילה. ועל כן, יש להקפיד לעשות את המגבית לפני התפילה או לאחריה.1

1. כן כתב לעורר הפרי מגדים (סימן תקסו ס"ק ג), והובאו דבריו בספר כף החיים (שם אות טו), וכן הזהירו המשנה ברורה (סימן צב ס"ק לו) ועוד. וכתב בספר מעם לועז (ויגש עמוד תשפה), שאותם הגובים צדקה בזמנים אלו, הרי זו מצווה הבאה בעבירה, מפני שמפריעים לכוונת הקהל, ולכן הטוב הוא שלאחר קדיש תתקבל, יקום הגבאי ויאסוף צדקה, כי אז זמן המצוה. ע"ש.

וזכתה עיני לראות דברי הגאון רבי חיים פלאג'י זיע"א בספרו צדקה לחיים (דרוש ו אות ד), שהתאונן על אלו שמסתובבים בבתי כנסיות לאסוף כסף באמצע התפילה, וגורמים למתפללים לצאת מגדר ריכוזם בתפילה, ודעתם על המעות, וכמה שווה קבצן זה, וכמה לתת לו. ועל כן לא טוב דבר זה ויש לבטלו.

ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן רפז) שכתב, שכיון שעכשיו עוסק במצוה להתפלל לה', אינו צריך להפסיק באמצע המצוה כדי לקיים את המצוה השניה [לתת צדקה], אף על פי שהמצוה השניה גדולה יותר, משום שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. ומה עוד, שדין תורה הוא שאין מעבירין על המצוות, וכשמפסיק התפילה ומחפש בכיסו כסף, ולפעמים ממתין עד שהעני פורט מעותיו, נמצא עובר ממצוה למצוה, ומסברא נראה שאסור, ואינו עובר על הלאו ד"אל ישוב דך נכלם", ע"כ. וכן הוא בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סימן קא).

האם מותר לחלק טבק בחזרת השליח ציבור

ומכאן לכאורה יש להעיר על מה שכתב מורינו ראש השיבה בספרו הנפלא ילקוט יוסף (ח"ב עמוד רמד), שמותר לחלק טבק הרחה בשעת חזרת השליח ציבור. ע"ש. ולפי האמור אין להתיר זאת מקל וחומר, שהרי אפילו צורכי מצוה אסור לעשות באותה שעה, וכל שכן שלחלק טבק יש לאסור.

אולם אמר לנו מורינו ראש הישיבה שליט"א, שכל מה שכתב להקל, היינו דווקא למי שעייף ותשוש וקשה לו להתרכז בתפילה, והטבק מעורר אותו ומסייע לו להתפלל כראוי, ולכן כתב התיר. אבל גם הוא מודה שסתם לחלק טבק למתפללים, אסור לעשות כן. וראה עוד מה שכתבנו בס"ד בחלק ג (עמוד ) ומשם באר'ה.

דרך אגב, ראיתי בספר 'האיגוד' (חלק ו שנה ז) שהביא מעשה בשני הגאונים המקובלים, חכם יעקב עדס, וחכם יהודה פתיה זיע"א, שהיו ידידים גדולים בחייהם, ועשו הסכם בניהם, שמי שיפטר ראשון מהעולם, יבוא לחבירו בחלום, כדי לומר לו מה מעמדם של לומדי התורה בעולם ההוא. חכם יהודה נפטר ראשון, ובא לחכם יעקב בחלום ואמר: לא אוכל לומר לך את שכר לומדי התורה, כי לא תבין, משום שאין לכם שם בעולם כל כך כח לתפוס את גודל השכר. אך זוכר אתה את פלוני שהיה מחלק "טבק"?! אם היו יודעים בני אדם כמה שכר נותנים לו על שהיה מהנה קצת את האנשים, היו מחלקים טבק כל ימי חייהם. עכשיו נסה לדמיין כמה הוא שכר לומדי התורה!

ב. כשיש שמחה בבית הכנסת, כגון חתן וכדומה, ישנם שנוהגים לחלק לקהל סוכריות בשעת קריאת התורה, ויש למחות בהם ולומר להם שלא יעשו כן, מפני שמסיחים בכך את דעת הקהל מהקריאה. ויציעו להם שידחו את הכיבודים הללו לאחר התפילה.2

2. כן מתבאר ממה שכתבנו בהערה הקודמת, שכל דבר שגורם היסח הדעת בתפילה וקריאת התורה, אין לעשותו באותו זמן. ואם לגבות באותה שעה צדקה אינו נכון, ודאי שלחלק סוכריות אין זה נכון. וכן כתב להדיא בספר ילקוט יוסף (חלק ב עמוד קצב). ע"ש.

וראה בשו"ת תולדות יצחק (ח"ב סימן יא), שכתב שאותם שנוהגים לחלק בבית הכנסת שקיות קשורות של סוכריות כשיש בר מצוה או חתן וכדומה, יש להקל להם להתיר שקיות אלו בשבת, הגם שהם קשורים זה על זה. ע"ש.

ג. אדם שחי עם גויה חיי אישות כבעל ואשה, אין להעלותו לתורה. וכן כהן שחי חיי אישות עם גויה, אין להעלותו לתורה, ומי שמעלה אותם לתורה, הרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה.3

3. כן כתב הגאון רבי דוד מועטי בשו"ת צוף דבש (סימן קעה), וראה גם בשולחן ערוך של הגאון רבי זלמן (סימן קכח סעיף נב).

וכתב בשו"ת חכם צבי (סימן לח), שהבועל ארמית בפרהסיא, אף שאין דנים אותו בבית דין, מכל מקום על כל ביאה וביאה קנאים פוגעים בו. ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מאיש זה, גדול עונם מנשוא, ואיך יתכן שיעלה לקרות בתורה בצבור, והלא אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה, וכל העומד ונמצא שם באותו זמן ובאותו מקום ואינו מוחה, ילכד בעוונו ובחבלי חטאתו יתמך, ואם רוח טהרה עברה על מקצת אנשים בקנאם קנאת ה' צבאות לצאת מן המקום ההוא בל יספו בעוונם, עליהם תבא ברכת טוב. ע"כ. וראה עוד בשו"ת נחלת פנחס (חלק א סימן ט), ובשו"ת אהל משה צוייג (ח"ב סימן סג), ובשו"ת זכר יהוסף (או"ח סימן כא), ובספר חשוקי חמד (שבת עמוד תקסז).

ד. על הגבאים שומרי משמרת הקודש, להקפיד שלא יעלו שליחי ציבור שאינם הגונים. ולפעמים עולים שליחי ציבור שאינם הגונים, ואינם מוציאים את הציבור ידי חובתם, וגורמים בכך מכשול לציבור.

ועל כן יש להקפיד: א). שלא יהיה השליח ציבור מגלח זקנו בתער [סכין גילוח וכודומה]. ב). שלא יחנך את בניו במזיד וזדון בבית ספר חילוני. ג). שאינו רואה תוכניות מכוערות בטלוויזיה. ד). שאינו הולך לברכה או לים מעורב. ה). שאינו הולך לבית משפט חילוני (ערכאות). וכן כל כיוצא בזה.4

זהירות ממינוי שליח ציבור שאינו הגון

4. הנה מבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן נג ס"ד), ששליח ציבור צריך שיהיה הגון וריקן מעבירות. ע"ש. וכתב האור זרוע (הלכות ש"ץ סימן קטז) שהדין נותן שאין להוריד לפני התיבה שום אדם שאינו הגון, דאין קטיגור נעשה סניגור. ועוד, שכיון שהשליח צבור אינו הגון, הרי כל הצבור נענשים, מפני שעולה רוגז למעלה בעבור תפלתו. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יב), שהספרים האריכו מאד בגודל גנות הממנים שליח ציבור שאינו הגון, כי מונעים על ידי זה טוב מישראל.

והבט וראה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ב (קו"א סימן א אות ב), שהביא דברי הזוהר הקדוש (ויקרא דף יח:) שכתב: ווי לאותם שהשליח ציבור שלהם אינו ראוי, דהא חובי דעלמא אתיא לאדכרא בגיניה. ע"כ. ובשו"ת באר משה (ירושלמסקי שער ג) האריך גם כן בענין זה עד מאוד, וכתב שלשליח ציבור צריך להיות כל המדות שמנו חז"ל, ואם לאו, תפלתו תועבה, וצא טמא אומרים לו. ע"ש.

ובשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן קסא) כתב, שהיא אחת הסיבות החזקות לאריכות גלותינו אחר שכלו כל הקיצים, כי איך תקובל תפלתנו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, על ידי צירים וחבלים כאלה המוקצים, שעל ידי זה נדמה בית מקדש מעט למערת פריצים. כמה קהילות נחרבו בסיבתם, אוי לנו עד מתי יהא עוון זה בידינו, לשלוח לפנינו אנשים מליצים להטיל קטגוריה בין ישראל לאביהם שבשמים. זורקים כלפי מעלה בליסטראות וחצים, נראים מברכים, ואינם אלא מנאצים. ע"ש.

ורואה אנכי בשו"ת יחווה דעת חלק ה (סימן נט), שכתב גם כן, שהדבר ברור שלא כל הבא להיות שליח צבור יכול לעבור לפני התיבה, אף אם הוא מתכוין לעילוי נשמת הוריו ביום פטירתם. כי ראשית כל צריך שיהיו לו המעלות שאמרו חכמים, כפי שנפסק בשלחן ערוך (שם), שצריך שיהיה הגון, דהיינו שהוא ריקם מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לקהל, ויש לו נעימה וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים. וביותר עליו להזהר לבטא היטב את כל האותיות שבתפלה כדת וכדין, ולא יבלע תיבות או אותיות. ע"ש.

חזן שמגלח בתער

ועל פי כל ההקדמה הזאת, ברור שמי שמגלח זקנו בתער, פסול להיות שליח ציבור, שהרי אינו ריקן מעבירות. ויתרה מזאת כתב בשו"ת מנחת יהודה שטרית חלק א (יו"ד סימן יג), שאין צורך לעמוד בפני זקן שמגלח זקנו בתער, ואינו בכלל מה שנאמר בתורה "בפני שיבה תקום". ע"ש. ולכן ברור שאין למנותו לשליח ציבור.

וכן כתב מרן הראש"ל שליט"א בספרו ילקוט יוסף (חלק א עמוד פא), שעדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל עם שליח ציבור כזה. ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יוסף בר שלום בשו"ת ויצבור יוסף (חלק ב סימן יג), והוסיף, שגם המגלח זקנו בחול המועד, פסול מלהיות שליח ציבור. ע"ש.

חזן שמתגלח בספירת העומר

ושמעתי ממורינו הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שאדם שמגלח עצמו בימי ספירת העומר, אינו ניפסל לשמש כשליח ציבור. וכעת מצאתי שכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי חלק ה (או"ח סימן נה אות ג), שעמד בנידון שליח ציבור שהיה מגלח זקנו בימי הספירה, וקמו עליו עוררין להדיחו, וכתב, שבהיות ודבר זה אינו אלא מצד מנהג, ודאי שיש להקל בזה במקום ששרויים בין הגוים והשעה צריכה לכך משום פרנסתו וכיוצא בזה. ע"ש. וראה מה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ג (אבן העזר סימן כא אות ו).

חזן שמחנך בניו בבית ספר חילוני

ומה שכתבנו שהמחנך בניו בבית ספר חילוני פסול לעלות חזן, כן פסק מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בשו"ת יביע אומר חלק ד (יו"ד סימן א אות ד), וביאר שמי שמוסר את בניו ובנותיו לבתי ספר חפשיים, הרי זה מוכיח שאמונתם לקויה, ויראת שמים שלו ותורתו מן השפה ולחוץ, כי איך לא יבוש ויכלם בראותו את ילדיו יוצאים לתרבות רעה, ומחללים כל קודש, ובזים ומלעיגים למחזיקים בתורת ה', כאשר הנסיון הורה בעוונות הרבים.

וכבר כתב בשו"ת דברי מלכיאל חלק ה (סימן רס), כי ברור שמי שעושה כן, אינו מאמין בהשארת הנפש וכופר בתורת משה רבינו ע"ה, ואפילו אם הוא מתנהג בתורה ומצות ככל ישראל, אין זה מחמת יראת שמים, אלא מחמת הרגלו מנעוריו, וגם בוש מחבריו להתנהג אחרת. ועל כן יש להעבירם מתפקידם. ע"ש.

אומנם בספר ילקוט יוסף (סימן נג עמוד רסה) הוסיף, שמסתבר לומר שמי שמתקרב ליהדות, אבל מסיבות שאינן תלויות בו בניו ממשיכים ללמוד בבתי ספר חילוניים, יש לדון בזה דאפשר דבכהאי גוונא רשאי לעלות לשליח צבור אף בקביעות, משום שאין לך דבר העומד בפני התשובה. ורק באופן שהדבר תלוי בו להוציא את בניו ממקום חילוני ואינו עושה כן, יש לפוסלו מלשמש כשליח ציבור. ע"ש. כן הוא בשו"ת סתרי ומגיני (סימן כט).

וראה בשו"ת עצי הלבנון (סימן א), שנשאל באחד שהוא בן תורה וירא וחרד לדבר ה', ויש לו נעימה וקולו ערב ומשמש כשליח ציבור. והנה כעת קפצו איזה אנשים שאינם מניחים אותו לשרת כשליח ציבור, מחמת שבתו המירה דתה רח"ל, ומבואר בבאר היטב (סימן נג ס"ק לב) שבאופן כזה יש להעביר החזן מתפקידו. אולם אם יעשו זאת, יהיה לו בזיון ל ו וגם ישאר ללא פרנסה, היש היתר להשאירו על משמרתו או לא. והשיב שחלילה להעביר אותו מתפקידו, אלא ימשיך לשרת כשליח ציבור. ע"ש. ועיין בשו"ת קנין תורה (ח"ב סימן טז).

חזן הרואה תוכניות בטלויזיה

ומה שכתבנו לגבי תוכנית טלויזיה, כן פסק בשו"ת באר משה (ח"ד סימן קמג), וכתב שמצוה להתפלל ביחידות ולא להצטרף ח"ו למנין שהשליח ציבור רואה טלוויזיה, וחס מלהזכיר שיהיה הוא שליח כלפי אבינו שבשמים. ע"כ. וכן כתב בספר עבד לעבדי ה' (עמוד רפו) שמי שרואה תוכניות בטלוויזיה, מסתבר שהוא לקוי באמונה ופסול לעדות ובודאי שאסור לו להיות שליח ציבור בבית הכנסת. ע"כ. וראה עוד בספר ענף עץ אבות (עמוד שסג) שהרואה טלוויזיה, אפשר שפסול לעדות, מפני שעובר על "לא תתורו".

וכתב בשו"ת הרי"ף (סימן רפא), ששליח ציבור שמוציא מפיו דברים שאינם הגונים, כגון שהוציא מפיו דבר נבלה ומרנן בשירי ישמעאל, מסלקים אותו, ועל כיוצא בו נאמר: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". ע"כ.

חזן שהולך לים מעורב

ומה שכתבנו שחזן ההולך לים מעורב פסול, כן יש ללמוד ממה שנתבאר בקטע הקודם, שהרי לא גרע הסתכלות בטלויזיה מהליכה לים מעורב. וכן כתב בספר ילקוט יוסף (סימן נג עמוד רץ), שהעובד למחייתו כמציל בבריכה מעורבת או בחוף ים שרוחצות שם נשים, וכל שכן הרוחץ בבריכה או בחוף מעורב, אין לאפשר לו לעמוד כשליח צבור, עד שיחזור בתשובה ויפסיק לעבור בבריכת שחיה מעורבת, שהוא איסור גמור על פי הדין. ע"ש. וראה עוד בשו"ת מהרי"ל דסקין (חלק א סימן ב).

חזן ההולך לבית משפט חילוני

ומה שכתבנו שלא יעלו חזן ההולך לערכאות, כן כתב רבינו חיים פלאג'י בספרו החפץ חיים (דף נט.) בשם הכנסת הגדולה, שמי שלא רצה לעמוד בדין תורה והלך לערכות, אין לו לעבור לפני התיבה אפילו באקראי. ע"כ. וכן כתב בשו"ת תורת אמת (ששון סימן קנח), וכן תחזה בשו"ת הלל אומר (סימן כז), שעד שלא עשה תשובה וקיבל אישור מבית הדין שראוי להיות חזן, אין להעלותו לדוכן. ועיין עוד בשו"ת זכר שמחה (סימן י), ובשו"ת מי באר (שור סימן סג).

וכתב בספר נטעי גבריאל בהלכות ראש השנה (עמוד קיד), שבימים נוראים צריך להקפיד יותר שלא להעלות שליח ציבור את מי שהולך לערכאות, על פי מה שביאר הרב בני יששכר (תשרי מאמר ג') שה' יתברך מזכה את עמו ישראל על פי דיני התורה. אבל מי שהולך בערכאות, אין לו אותה הזכות שיצא זכאי על פי דיני התורה. נמצא שאם השליח ציבור הולך לבית משפט שדנים על פי חוקי הגויים, אזי גורם חס ושלום שלא ידון ה' יתברך את אותו ציפור על פי חוקי התורה, ועלולים לצאת חייבים בדין.

לעלות חזן פסול כשעלול להיות מחלוקת אם לא יעלוהו

בשו"ת שערי עזרא בצרי (חלק א סיןמ ה) נשאל, כיצד יש לנהוג באופן שההתנגדות לעלות חזן מגלח בתער וכדומה, תגרום למחלוקת בבית הכנסת, האם יש להעלים ממנו עין ולתת לו לעלות כדי להמנע מאיסור מחלוקת שהוא אסור מן התורה, או שלמרות זאת יש למונעו מלשרת כשליח ציבור.

וכתב, שאם רוב בית הכנסת הם אנשים כשרים, וידינו תקיפה על המיעוט שמחזיקים ביד רשע כזה להתפלל, ואם תהיה מחלוקת, יפרדו הרשעים מהמקום ויעשו להם במקום אחר מנין בנפרד, בזה נראה שכדאי לעשות מחלוקת [באופן שהצד השני לא יצא לתרבות רעה ויפסיק להתפלל לגמרי].

אולם אם יד הרשעים תקיפה, אם כן מה התועלת שתצמח מהמחלוקת, והרי סוף סוף ידם תקיפה ויעשו מה שהם רוצים, ואם כן מוטב שהמיעוט שהם יראים, יפרדו מעל אהלי האנשים האלה, ויקימו בית הכנסת בנפרד ויתפללו שם. וגם באופן שיש ספק אם יצליחו לגבור על הרשעים הללו, נראה שלא כדאי לעשות מחלוקת מספק [באופן שאין לכשרים אפשרות לפתוח בית כנסת אחר], שהרי איסור מחלוקת הוא מדאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא. ע"ש. ועיין בשו"ת זכרון יהודה (סימן ז)

ה. חכמינו זכרונם לברכה, אסרו לאכול לפני התפילה. ולכן אסור להגיש מאכל למי שעדיין לא התפלל, מפני שמכשילים אותו בעבירה.5

אומנם, באופן שיכול להיות חשש איבה ומחלוקת או חילול ה' אם לא יתנו לו לאכול, כגון בן חילוני שבא להתארח אצל הוריו, או אדם חילוני שמתארח אצל חבירו, אפשר להקל לתת לו לאכול אף שאינו מתפלל.6

5. גרסינן בגמרא ברכות (י:), אמר רבי יוסי בר חנינא משום ראב"י, מאי דכתיב " לא תאכלו על הדם", לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. אמר רבי יצחק אמר ר' יוחנן, כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר "ואותי השלכת אחרי גויך", אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקדוש ברוך הוא: אחרי שנתגאה זה, קיבל עליו עול מלכות שמים. ע"כ.

וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן פט ס"ג), שאסור לאדם לאכול קודם שיתפלל על דמו. וראה במנחת חינוך (מצוה רמח אות ה) שהבין בדעת החינוך, שאיסור זה הוא מן התורה. כיעו"ש. וראה עוד מה שכתב בזה בשו"ת אלישיב הכהן חלק א (סימן א), ובספר כרם יעקב (סופר סימן ג).

וכתב בספר כף החיים (שם אות כח) בשם הזוהר הקדוש, שמי שאוכל קודם שהתפלל, שקול כמנחש ומעונן. ע"ש. ומכאן יש ללמוד שאין ליתן אוכל לאדם שידוע לנו שלא מתפלל, מפני שמכשילו בכמה איסורים חמורים.

6. הנה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד עמוד פו) כתב: הנהי רשיעי שאינם מתפללים, האם קיים ועומד לגבי דידהו איסור תמידי של איסור אכילה קודם תפילה, ואסור לנו לסייע להם או להזמינם לאכול? בודאי שלא, אלא בכגון אלה, חל האיסור של אי התפילה, אבל לא האיסור של איסור אכילה, שזה חל על כאלה שבדעתם להתפלל. עכ"ל. ומדבריו יוצא, שכל האיסור לאכול לפני התפילה, חל רק על מי שרגיל להתפלל, אבל מי שאינו מתפלל, לא חל עליו איסור זה, וממילא אין איסור לתת לו לאכול.

ולענ"ד אחר המחילה, לא ידעתי מנין יצא לו חילוק זה, והרי הכתוב לא חילק בין מי שדרכו להתפלל לבין מי שאין דרכו להתפלל, ובכל גוונא נאמר עליו "ואותי השלכת אחרי גויך", ובפרט שהזוהר הקדוש החשיב אדם שאוכל קודם שהתפלל, למנחש ומעונן. אם כן, כיצד ניתן לו בידים להיכשל באיסור זה. ובשלמא אונן שפטור מן התפילה, שפיר יכול לאכול לפני התפילה, אבל אותו חוטא שאינו מתפלל יהיה חוטא נשכר, והיה מותר לו לאכול קודם התפילה? אתמהה. ושו"ר שכן העיר בספר אדני שלמה מגנוז (עמוד שנה).

אומנם יש מקום לדון בזה לקולא, באופן שאם לא ניתן לו לאכול, יגרם מחלוקת ושינאה לשומרי התורה, שאז יש מקום להקל בזה, כדי להצילו מאיסור חמור יותר. וכמו שכתב בכיוצא בזה הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (סימן לה אות ב).

ועל כן, הורים שבנם אינו שומר מצוות, יכולים לתת לבנם לאכול, כדי שלא ליגרום לו שימנע ממצות כיבוד הורים ויזלזל בהוריו, ויתכן לדמות זאת למכה בנו גדול, שעובר משום לפני עור, והכל תלוי בתכונות הבן או החבר, כיצד יגיבו על כך שלא נותנים להם לאכול בגלל שאינם מתפללים. ובנוסף לכך יש לצרף דעת האומרים שבמומר אין איסור לפני עור.

פרק ד' - הלכות בית הכנסת

א. אסור לדבר ולקרוא דברי חול בבית הכנסת, ולכן יש להימנע מלהביא מודעות מסחריות, או עלונים של דברי חול לבית הכנסת, כדי שלא ייכשלו אנשים בקריאת דברי חול בבית הכנסת.1

1. כן הורה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, והובאו דבריו בספר ברכת נפתלי (ח"ב עמוד קלב). ועיין עוד בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תקלו), שאין לאפשר הכנסת דברי פוליטיקה לבית הכנסת מפני שיש בזה ביזיון למקום. וראה עוד בילקוט יוסף חלק ב (סימן קנג), מה שכתב בזה.

ב. אנשים שרוצים לתרום פרוכת להיכל הקודש, יש להזהירם שלא יביאו פרוכת שרקומות עליה צורות של אריות, או ציור של סמלי י"ב השבטים, כגון אריה נחש צבי וזאב, מפני שאסור להתפלל כנגד אותם צורות, ונמצא שמכשילים את הקהל שיתפללו כנגד צורות אלו.

אולם פרוכת שקרום עליה סמל של "מגן דוד", או סמל של "שני לוחות הברית" וכיוצא בזה, יש להקל לתלותה בבית הכנסת.

2. בדין זה האריך כבר מרן מלכא בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן סב), והעלה לאסור איסר בזה, הן מטעם שעל ידי כך המתפללים מסתכלים בצורות אלו, ואין מכוונים לבם לאביהם שבשמים בתפלתם, והן מפני החשד, שרואים שהקהל משתחוה כלפי אותם צורות. כיעו"ש. וכן כתב בשו"ת מעשה ניסים כהן (ח"ב סימן סט).

ולא הוצרכתי לכתוב זאת, אלא מפני שראיתי להרה"ג רבי יהודה שטרית זצ"ל בשו"ת מנחת יהודה (חלק א יו"ד סימן ז) שכתב, שמעשה רקמה שרוקמים תמונת שתי אריות תופסים שתי לוחות הברית אחד מימין ואחד משמאל, זה מותר. ואין לחוש בזה לאיסור עבודה זרה, כיון שהצורה אינה בולטת. ע"ש.

ואחר המחילה מכת"ר, כל תשובתו אינה אלא להוכיח שאין איסור עבודה זרה בצורה שאינה בולטת, אבל לא זכר שר שיש בעיות נוספת שבגללם אסור להתפלל כנגד דמויות אלו אף שאינם בולטות, כנזכר לעיל. ועל כל פנים אם כבר תרמו פרוכת כזו לבית הכנסת יש תקנה, או לפרום את הצורות, או לתפור עליהם בד שיכסה אותם.

ועל כל פנים טוב עין יראה בשו"ת איתן אריה (סימן עו) שנשאל בענין מה שמעמידים טבלה על העמוד שלפני החזן, וכתוב עליו "שויתי ה' לנגדי תמיד" ,ומצויירים שם אריות ושאר חיות ועופות וכודמה, האם נכון להתפלל לפני ציורים אלו או לא. וכתב שאף על פי שאין להתפלל כנגדם, מכל מקום באופן שהדבר עלול להביא לידי מחלוקת ומריבות, ולא תועיל המחאה, אלא עתידים להיות מזידים בדבר, יותר טוב שלא להעיר להם כדי שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ע"ש. וכיוצא בזה כתב בשו"ת דעת כהן (קוק יו"ד סימן סד).

צורת מגן דוד

ומה שכתבנו שצורת מגן דוד מותרת, הנה בספר שאל אביך ויגדך (ח"ג עמוד ער) כתב, שהציוֹנים בראשית דרכם, פרסמו את ה"מגן דוד" בניסיון להטעות את ההמונים בסמל יהודי עתיק, כדי למשוך אותם למלכודת שלהם. ומסופר על הגאון רבי ברוך ליבוביץ זצ"ל ראש ישיבת קמניץ, שפעם נכנס לאולם הישיבה והבחין לתדהמתו שמישהו חרט על ה"סטנדר" את סמל "מגן דוד", ומיד הגיב ואמר: מי הוא שחרט צלם על ארון הקודש של תורה שבעל פה?! ע"כ.

אולם בשו"ת אגרות משה חלק ג (או"ח סימן טו) כתב, שכפי הידוע זה מאות בשנים שעשו ציור מגן דוד על פרוכת ועל מעילים ומטפחות, ולא היה מי שיערער על זה. וכבר קודם שהיו הציונים בעולם, ולא היו מינים וכופרים בבתי כנסיות כלל, כבר היתה מפורסמת צורה זו. ולכן מותר להניחה על כלי הקודש, ויש בזה ענין להזכיר שה' יתברך מלך למעלה ולמטה ולכל ד' רוחות השמים. עכ"ד.

והרב בן איש חי בדרשותיו (פרשת כי תצא) כתב, שלדוד המלך היה מגן שהיה בו שישה קצוות [כמו מגן דוד שלנו] כנגד שישה הויות אלו שהיה נוצח על ידם. ע"ש. ואם כן, מאחר שמצאנו יסוד וטעם נכון לסמל "מגן דוד", אין למחות באותם המקילים לתלותו, והנח להם לישראל במנהגם.

צורת עשרת הדברות

ובענין עשרת הדברות, הנה הגאון ר' בצלאל שטרן זצ"ל בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סימן קיב) הביא דברי הרב זכר יהוסף והרב נימוקי או"ח, דלא ניחא להם במה שנהגו לחקוק עשרת הדברות על ארון הקודש, והרב בעל "דרכי תשובה" עשה מעשה בכמה מקומות להעבירם מעל ארון הקודש. וטעם הדבר, דהרי הזהיר הרמ"א (או"ח סימן א ס"ה) שאין לומר עשרת הדברות בצבור משום תרעומת המינים, שלא יאמרו שעשרת הדברות הם עיקר התורה. ולכן אם נותנים את הלוחות על גבי ארון הקודש, יאמרו שלהורות באו שהם העיקר מכל מה שכתוב בספר תורה שבארון הקודש, ולכן יש לאסור זאת.

ואף שבספר מאסף לכל המחנות כתב בשם הרב אורח נאמן, ללמד זכות על מה שנהגו לכתוב עשרת הדברות על טבלא מעל ארון הקודש, משום דהוי כאילו מכוונים בזה להורות שכל הכתוב בספר תורה שבארון הוי כמו עשרת הדברות והכל מסיני. יש לדחות ולומר דסברא קלושה היא, דאדרבה כיון שהניחו את הלוחות מעל הארון, יבואו לומר שהם חשובים יותר, ולכן אין להניחם שם. עכת"ד.

וכעת מצאתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תקלה) שכתב, שכבר נתפשט המנהג להקל בזה. ואולי עשו כן ליופי, ואין לוחות אלו כמידת או צורת לוחות הברית כלל, רק דמות כעין, ואין שייך לאסור משום חשש המינים, שדווקא בקריאת י' הדברות נראה שאמירתם עיקר, מפני שלפנינו כל התורה וקוראים רק י' הדברות, מה שאין כן כשמעמידים אותם לנוי, אין חשש זה. עכ"ד. וכן תחזה בספר הלכה ברורה (חלק א עמוד יד והלאה), שכבר נתפשט המנהג להקל בזה וכן הסכימו כמה פוסקים להלכה. ע"ש. ופוק חזי מה עמא דבר.

ג. אין לתלות תמונות של צדיקים בבית הכנסת כנגד המתפללים, כגון בחלונות וכדומה, מפני שתמונות אלו גורמים להיסח הדעת מהתפילה, ואותם שתולים תמונות אלו, גורמים בכך מכשול למתפללים.

אולם המקילים לתלות תמונות של צדיקים לא כנגד המתפללים, אלא מאחורי המתפללים, או מצדדים במקום גבוה שלא תשלוט שם עיני המתפללים, יש להם על מה לסמוך.3

3. זה לשון הזהב של מרן הקדוש בשולחנו הטהור (סימן צ סעיף כג): הבגדים המצוירים, אף על פי שאינם בולטים, אין נכון להתפלל כנגדם. ואם יקרא לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר, יעלים עיניו. הגה. ולכן אסור גם כן לצייר ציורים בספרים שמתפללים בהם, שלא תתבטל הכוונה. עכ"ל.

וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק ע עא), שאין נכון להתפלל "כנגד" בגדים המצוירים, כדי שלא יהיה מביט בציורים ועל ידי כך לא יכוון בתפילתו, ולכן יש לזהר שלא לצייר בכותל בית הכנסת ציורים כנגד פניו של אדם, אלא למעלה מקומת איש. ע"כ.

ולכאורה יש לללמוד מזה, שרק כנגד פניו של אדם אסור שיהיו ציורים, אבל למעלה מקומת איש מותר אף כשהציורים מונחים בכותל המזרחי שמתפללים כנגדו. וכן מוכח מדברי כף החיים (ס"ק קלז) שלמעלה מקומת איש שרי, מפני שאין לחוש שיסתכלו בצורות, מפני שאין דרך להסתכל למעלה.

אולם אנכי הרואה בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן סב), שכתב בשם רבינו אפרים ועוד, שאין להתיר תליית צורות בבית הכנסת, אלא רק בצדדי בית הכנסת, אבל אם היתה הצורה בכותל שהקהל מתפללים כנגדו, אסור מפני החשד, שניראה שהקהל משתחווה לצורה. ע"ש.

ולפי טעם זה, אין לחלק בין אם הצורה למעלה מגובה איש או לא, מפני שבכהאי גוונא שהצורה תלויה בכותל המזרחי שמשתחווים כלפיו, איכא חשד כלפי הרואים ואסור. אומנם אם תולים תמונות בצידי בית הכנסת מעל לגובה איש, נראה דשרי, כיון שאין חשש לחשד, מפני שאין הקהל משתחווה כנגד אותן תמונות, וגם אין לחוש להיסח הדעת של הקהל, מאחר שהתמונות נמצאות בצדדים, ובדרך כלל אין מסתכלים בתפילה לצדדים.

וזכתה עיני לראות דברי הגאון רבי רחמים חויתה הכהן זצ"ל בשו"ת שמחת כהן (או"ח סימן מד) שפסק, שאם התמונות של הצדיקים תלויות בכותל המזרחי שמתפללים נגדו, יש לאסור אף שהם שוקעות, משום חשד, שרואים תמיד שהקהל משתחווה לכיוון הצורה. אבל אם רוצים לתלותם בצידי כותלי בית הכנסת ולמעלה מקומת איש, יש להתיר אפילו לכתחילה. וכן המנהג בכמה בתי כנסיות לתלות תמונות של משה רבינו ע"ה, ואהרן הכהן וזולתם, ואין פוצה פה ומצפצף. ע"כ. וכן כתב להקל בשו"ת מים טהורים (סימן י). ע"ש.

וראה בשדי חמד (מע' בית הכנסת אות לב) שכתב: בית הכנסת שיש להם טס כסף של כלי הקדש שבולטות בהם צורת משה ואהרן וכדומה, כתב הרב השואל בשו"ת חתם סופר (ח"ו סימן ו) דאף על גב דברבים ליכא חשדא, מכל מקום מכוער הדבר, וצריך לִפְחות מהם כל החוטם, ולא סגי בפחיתות מעט מן החוטם. והשיב על זה החתם סופר, דיש לסמוך מדרבנן על שיטת הרא"ש, דברבים ליכא חשדא. ומה שטען שמכוער הדבר, היינו דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד אין צריך לשנות הדבר. ע"כ.

והרואה ישר יחזו פנימו דכל מה דקפיד הרב השואל, הוי דווקא על איסור צורה בולטת של אדם [וגם בזה צידד החתם סופר להקל בדיעבד], אבל בתמונה שאינה בולטת, מודים דרבנן דליכא קפידא בהכי, ובפרט שאינה כנגד הכותל דיש להקל אף לכתחילה. וכן כתב בשו"ת הליכות שבא (חלק א סימן ח) בשם הגאון רבי משה מלכה מחבר שו"ת מקוה המים, שמותר לתת תמונה בכותל המערבי שלא כנגד המתפללים. ועיין שם בדברי הרב המחבר.

ויש לצרף עוד לסניף מה שכתב בשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד סד), שדבר שרגיל לראותו הרבה, אין חשש שתתבטל כונתו. ע"ש. ולפי זה גם בנידון דידן שהתמונות מונחות בצידי בית הכנסת שאז אין חשש לחשד, שרי. דאף אם יראו אותם חלק מהציבור, כיון דרגילין בהם לא חישינן להסח הדעת. (ובודאי שאם התמונות מול פני הציבור, לא יעזור הטעם דרגיל בהם, וכפי שכבר כתב שם האור לציון. וכן כתב בספר נקיות וכבוד בתפילה (עמוד קצח') בשם הגאון רבי חיים קניבסקי. ע"ש .

ואני טרם אכלה לדבר ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן קט') שנשאל על בית הכנסת שהכניסו שם שעון שיש בו תמונה בולטת כצורת אדם האם מותר הדבר, והסיק שעל ידי שיסמו אחת מעיניו וכדו' יצאו יד"ח כל הדעות, ותו ליכא בזה איסור. כיעו"ש. ומוכח דכל מה דקפיד הוא רק משום חשש עבודה זרה, אבל בסתם תמונות שאינם בולטות, אין לחוש לאיסור. ולכן לדידי נראה בס"ד שיש להקל לתלות תמונות של צדיקים בבית הכנסת אף לכתחילה, ובלבד שיתלם בצידי בית הכנסת.

אולם חזית הוית למרן פאר הדור רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שכתב בירחון אור תורה (סיון תשמ"ב עמוד תסט) להחמיר בנידון זה (והו"ד בהגה שבשו"ת שמחת כהן הנ"ל), וכן כתב בספר ילקוט יוסף (ח"ב עמוד רכט) שאין לתלות תמונות בבית הכנסת כלל. ע"ש. וכן בשו"ת מעשה ניסים כהן (ח"ב עמוד ע) כתב שעדיף לתלות תמונות צדיקים באיזה פינה שאין מתפללים בה. וכן משמע בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סימן ח'). ע"ש. ולכן בתחילה רעדה אחזתני להתיר לכתחילה נגד הני רבווותא.

אולם אחרי שובי לעיין בילקוט יוסף (שם הערה יג), ראיתי שגם הוא סובר שכל הקפידא שלא לתלות תמונות אף בצידי בית הכנסת, זהו משום היסח הדעת, והיינו כשהציורים נגד פניו של אדם, אבל כשהם למעלה מקומת איש, אין לחוש להיסח הדעת ושרי, כדמוכח מהמגן אברהם (סימן צ אות לז). ולכן אמינא בס"ד דיש להקל בזה אף לכתחילה, והמחמירים שלא להכניס תמונות כלל לבית הכנסת, תבוא עליהם ברכה. ועיין בשו"ת נהרי אפרסמון (תניינא סימן א), ובשו"ת וישב יוסף (כהן ח"א סימן יא).

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה