שער ההלכות - חלק אורח חיים · פרק ג' - תפילה וקריאת התורה
א. יש לגבאי צדקה להימנע מלגבות צדקה מהציבור, בשעת קריאת שמע וחזרת השליח ציבור וקריאת התורה, מפני שמכשילים את המתפללים בהיסח הדעת מהתפילה. ועל כן, יש להקפיד לעשות את המגבית לפני התפילה או לאחריה.1
1. כן כתב לעורר הפרי מגדים (סימן תקסו ס"ק ג), והובאו דבריו בספר כף החיים (שם אות טו), וכן הזהירו המשנה ברורה (סימן צב ס"ק לו) ועוד. וכתב בספר מעם לועז (ויגש עמוד תשפה), שאותם הגובים צדקה בזמנים אלו, הרי זו מצווה הבאה בעבירה, מפני שמפריעים לכוונת הקהל, ולכן הטוב הוא שלאחר קדיש תתקבל, יקום הגבאי ויאסוף צדקה, כי אז זמן המצוה. ע"ש.
וזכתה עיני לראות דברי הגאון רבי חיים פלאג'י זיע"א בספרו צדקה לחיים (דרוש ו אות ד), שהתאונן על אלו שמסתובבים בבתי כנסיות לאסוף כסף באמצע התפילה, וגורמים למתפללים לצאת מגדר ריכוזם בתפילה, ודעתם על המעות, וכמה שווה קבצן זה, וכמה לתת לו. ועל כן לא טוב דבר זה ויש לבטלו.
ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן רפז) שכתב, שכיון שעכשיו עוסק במצוה להתפלל לה', אינו צריך להפסיק באמצע המצוה כדי לקיים את המצוה השניה [לתת צדקה], אף על פי שהמצוה השניה גדולה יותר, משום שהעוסק במצוה פטור מהמצוה. ומה עוד, שדין תורה הוא שאין מעבירין על המצוות, וכשמפסיק התפילה ומחפש בכיסו כסף, ולפעמים ממתין עד שהעני פורט מעותיו, נמצא עובר ממצוה למצוה, ומסברא נראה שאסור, ואינו עובר על הלאו ד"אל ישוב דך נכלם", ע"כ. וכן הוא בשו"ת אבני ישפה (ח"ד סימן קא).
האם מותר לחלק טבק בחזרת השליח ציבור
ומכאן לכאורה יש להעיר על מה שכתב מורינו ראש השיבה בספרו הנפלא ילקוט יוסף (ח"ב עמוד רמד), שמותר לחלק טבק הרחה בשעת חזרת השליח ציבור. ע"ש. ולפי האמור אין להתיר זאת מקל וחומר, שהרי אפילו צורכי מצוה אסור לעשות באותה שעה, וכל שכן שלחלק טבק יש לאסור.
אולם אמר לנו מורינו ראש הישיבה שליט"א, שכל מה שכתב להקל, היינו דווקא למי שעייף ותשוש וקשה לו להתרכז בתפילה, והטבק מעורר אותו ומסייע לו להתפלל כראוי, ולכן כתב התיר. אבל גם הוא מודה שסתם לחלק טבק למתפללים, אסור לעשות כן. וראה עוד מה שכתבנו בס"ד בחלק ג (עמוד ) ומשם באר'ה.
דרך אגב, ראיתי בספר 'האיגוד' (חלק ו שנה ז) שהביא מעשה בשני הגאונים המקובלים, חכם יעקב עדס, וחכם יהודה פתיה זיע"א, שהיו ידידים גדולים בחייהם, ועשו הסכם בניהם, שמי שיפטר ראשון מהעולם, יבוא לחבירו בחלום, כדי לומר לו מה מעמדם של לומדי התורה בעולם ההוא. חכם יהודה נפטר ראשון, ובא לחכם יעקב בחלום ואמר: לא אוכל לומר לך את שכר לומדי התורה, כי לא תבין, משום שאין לכם שם בעולם כל כך כח לתפוס את גודל השכר. אך זוכר אתה את פלוני שהיה מחלק "טבק"?! אם היו יודעים בני אדם כמה שכר נותנים לו על שהיה מהנה קצת את האנשים, היו מחלקים טבק כל ימי חייהם. עכשיו נסה לדמיין כמה הוא שכר לומדי התורה!
ב. כשיש שמחה בבית הכנסת, כגון חתן וכדומה, ישנם שנוהגים לחלק לקהל סוכריות בשעת קריאת התורה, ויש למחות בהם ולומר להם שלא יעשו כן, מפני שמסיחים בכך את דעת הקהל מהקריאה. ויציעו להם שידחו את הכיבודים הללו לאחר התפילה.2
2. כן מתבאר ממה שכתבנו בהערה הקודמת, שכל דבר שגורם היסח הדעת בתפילה וקריאת התורה, אין לעשותו באותו זמן. ואם לגבות באותה שעה צדקה אינו נכון, ודאי שלחלק סוכריות אין זה נכון. וכן כתב להדיא בספר ילקוט יוסף (חלק ב עמוד קצב). ע"ש.
וראה בשו"ת תולדות יצחק (ח"ב סימן יא), שכתב שאותם שנוהגים לחלק בבית הכנסת שקיות קשורות של סוכריות כשיש בר מצוה או חתן וכדומה, יש להקל להם להתיר שקיות אלו בשבת, הגם שהם קשורים זה על זה. ע"ש.
ג. אדם שחי עם גויה חיי אישות כבעל ואשה, אין להעלותו לתורה. וכן כהן שחי חיי אישות עם גויה, אין להעלותו לתורה, ומי שמעלה אותם לתורה, הרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה.3
3. כן כתב הגאון רבי דוד מועטי בשו"ת צוף דבש (סימן קעה), וראה גם בשולחן ערוך של הגאון רבי זלמן (סימן קכח סעיף נב).
וכתב בשו"ת חכם צבי (סימן לח), שהבועל ארמית בפרהסיא, אף שאין דנים אותו בבית דין, מכל מקום על כל ביאה וביאה קנאים פוגעים בו. ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מאיש זה, גדול עונם מנשוא, ואיך יתכן שיעלה לקרות בתורה בצבור, והלא אין לך חילול השם וכיבוי מאור הדת גדול מזה, וכל העומד ונמצא שם באותו זמן ובאותו מקום ואינו מוחה, ילכד בעוונו ובחבלי חטאתו יתמך, ואם רוח טהרה עברה על מקצת אנשים בקנאם קנאת ה' צבאות לצאת מן המקום ההוא בל יספו בעוונם, עליהם תבא ברכת טוב. ע"כ. וראה עוד בשו"ת נחלת פנחס (חלק א סימן ט), ובשו"ת אהל משה צוייג (ח"ב סימן סג), ובשו"ת זכר יהוסף (או"ח סימן כא), ובספר חשוקי חמד (שבת עמוד תקסז).
ד. על הגבאים שומרי משמרת הקודש, להקפיד שלא יעלו שליחי ציבור שאינם הגונים. ולפעמים עולים שליחי ציבור שאינם הגונים, ואינם מוציאים את הציבור ידי חובתם, וגורמים בכך מכשול לציבור.
ועל כן יש להקפיד: א). שלא יהיה השליח ציבור מגלח זקנו בתער [סכין גילוח וכודומה]. ב). שלא יחנך את בניו במזיד וזדון בבית ספר חילוני. ג). שאינו רואה תוכניות מכוערות בטלוויזיה. ד). שאינו הולך לברכה או לים מעורב. ה). שאינו הולך לבית משפט חילוני (ערכאות). וכן כל כיוצא בזה.4
זהירות ממינוי שליח ציבור שאינו הגון
4. הנה מבואר בשלחן ערוך (או"ח סימן נג ס"ד), ששליח ציבור צריך שיהיה הגון וריקן מעבירות. ע"ש. וכתב האור זרוע (הלכות ש"ץ סימן קטז) שהדין נותן שאין להוריד לפני התיבה שום אדם שאינו הגון, דאין קטיגור נעשה סניגור. ועוד, שכיון שהשליח צבור אינו הגון, הרי כל הצבור נענשים, מפני שעולה רוגז למעלה בעבור תפלתו. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יב), שהספרים האריכו מאד בגודל גנות הממנים שליח ציבור שאינו הגון, כי מונעים על ידי זה טוב מישראל.
והבט וראה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ב (קו"א סימן א אות ב), שהביא דברי הזוהר הקדוש (ויקרא דף יח:) שכתב: ווי לאותם שהשליח ציבור שלהם אינו ראוי, דהא חובי דעלמא אתיא לאדכרא בגיניה. ע"כ. ובשו"ת באר משה (ירושלמסקי שער ג) האריך גם כן בענין זה עד מאוד, וכתב שלשליח ציבור צריך להיות כל המדות שמנו חז"ל, ואם לאו, תפלתו תועבה, וצא טמא אומרים לו. ע"ש.
ובשו"ת שאילת יעב"ץ (סימן קסא) כתב, שהיא אחת הסיבות החזקות לאריכות גלותינו אחר שכלו כל הקיצים, כי איך תקובל תפלתנו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, על ידי צירים וחבלים כאלה המוקצים, שעל ידי זה נדמה בית מקדש מעט למערת פריצים. כמה קהילות נחרבו בסיבתם, אוי לנו עד מתי יהא עוון זה בידינו, לשלוח לפנינו אנשים מליצים להטיל קטגוריה בין ישראל לאביהם שבשמים. זורקים כלפי מעלה בליסטראות וחצים, נראים מברכים, ואינם אלא מנאצים. ע"ש.
ורואה אנכי בשו"ת יחווה דעת חלק ה (סימן נט), שכתב גם כן, שהדבר ברור שלא כל הבא להיות שליח צבור יכול לעבור לפני התיבה, אף אם הוא מתכוין לעילוי נשמת הוריו ביום פטירתם. כי ראשית כל צריך שיהיו לו המעלות שאמרו חכמים, כפי שנפסק בשלחן ערוך (שם), שצריך שיהיה הגון, דהיינו שהוא ריקם מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו ומרוצה לקהל, ויש לו נעימה וקולו ערב, ורגיל לקרות בתורה נביאים וכתובים. וביותר עליו להזהר לבטא היטב את כל האותיות שבתפלה כדת וכדין, ולא יבלע תיבות או אותיות. ע"ש.
חזן שמגלח בתער
ועל פי כל ההקדמה הזאת, ברור שמי שמגלח זקנו בתער, פסול להיות שליח ציבור, שהרי אינו ריקן מעבירות. ויתרה מזאת כתב בשו"ת מנחת יהודה שטרית חלק א (יו"ד סימן יג), שאין צורך לעמוד בפני זקן שמגלח זקנו בתער, ואינו בכלל מה שנאמר בתורה "בפני שיבה תקום". ע"ש. ולכן ברור שאין למנותו לשליח ציבור.
וכן כתב מרן הראש"ל שליט"א בספרו ילקוט יוסף (חלק א עמוד פא), שעדיף להתפלל ביחידות מאשר להתפלל עם שליח ציבור כזה. ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יוסף בר שלום בשו"ת ויצבור יוסף (חלק ב סימן יג), והוסיף, שגם המגלח זקנו בחול המועד, פסול מלהיות שליח ציבור. ע"ש.
חזן שמתגלח בספירת העומר
ושמעתי ממורינו הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א, שאדם שמגלח עצמו בימי ספירת העומר, אינו ניפסל לשמש כשליח ציבור. וכעת מצאתי שכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי חלק ה (או"ח סימן נה אות ג), שעמד בנידון שליח ציבור שהיה מגלח זקנו בימי הספירה, וקמו עליו עוררין להדיחו, וכתב, שבהיות ודבר זה אינו אלא מצד מנהג, ודאי שיש להקל בזה במקום ששרויים בין הגוים והשעה צריכה לכך משום פרנסתו וכיוצא בזה. ע"ש. וראה מה שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ג (אבן העזר סימן כא אות ו).
חזן שמחנך בניו בבית ספר חילוני
ומה שכתבנו שהמחנך בניו בבית ספר חילוני פסול לעלות חזן, כן פסק מרן מלכא רבינו עובדיה יוסף שליט"א, בשו"ת יביע אומר חלק ד (יו"ד סימן א אות ד), וביאר שמי שמוסר את בניו ובנותיו לבתי ספר חפשיים, הרי זה מוכיח שאמונתם לקויה, ויראת שמים שלו ותורתו מן השפה ולחוץ, כי איך לא יבוש ויכלם בראותו את ילדיו יוצאים לתרבות רעה, ומחללים כל קודש, ובזים ומלעיגים למחזיקים בתורת ה', כאשר הנסיון הורה בעוונות הרבים.
וכבר כתב בשו"ת דברי מלכיאל חלק ה (סימן רס), כי ברור שמי שעושה כן, אינו מאמין בהשארת הנפש וכופר בתורת משה רבינו ע"ה, ואפילו אם הוא מתנהג בתורה ומצות ככל ישראל, אין זה מחמת יראת שמים, אלא מחמת הרגלו מנעוריו, וגם בוש מחבריו להתנהג אחרת. ועל כן יש להעבירם מתפקידם. ע"ש.
אומנם בספר ילקוט יוסף (סימן נג עמוד רסה) הוסיף, שמסתבר לומר שמי שמתקרב ליהדות, אבל מסיבות שאינן תלויות בו בניו ממשיכים ללמוד בבתי ספר חילוניים, יש לדון בזה דאפשר דבכהאי גוונא רשאי לעלות לשליח צבור אף בקביעות, משום שאין לך דבר העומד בפני התשובה. ורק באופן שהדבר תלוי בו להוציא את בניו ממקום חילוני ואינו עושה כן, יש לפוסלו מלשמש כשליח ציבור. ע"ש. כן הוא בשו"ת סתרי ומגיני (סימן כט).
וראה בשו"ת עצי הלבנון (סימן א), שנשאל באחד שהוא בן תורה וירא וחרד לדבר ה', ויש לו נעימה וקולו ערב ומשמש כשליח ציבור. והנה כעת קפצו איזה אנשים שאינם מניחים אותו לשרת כשליח ציבור, מחמת שבתו המירה דתה רח"ל, ומבואר בבאר היטב (סימן נג ס"ק לב) שבאופן כזה יש להעביר החזן מתפקידו. אולם אם יעשו זאת, יהיה לו בזיון ל ו וגם ישאר ללא פרנסה, היש היתר להשאירו על משמרתו או לא. והשיב שחלילה להעביר אותו מתפקידו, אלא ימשיך לשרת כשליח ציבור. ע"ש. ועיין בשו"ת קנין תורה (ח"ב סימן טז).
חזן הרואה תוכניות בטלויזיה
ומה שכתבנו לגבי תוכנית טלויזיה, כן פסק בשו"ת באר משה (ח"ד סימן קמג), וכתב שמצוה להתפלל ביחידות ולא להצטרף ח"ו למנין שהשליח ציבור רואה טלוויזיה, וחס מלהזכיר שיהיה הוא שליח כלפי אבינו שבשמים. ע"כ. וכן כתב בספר עבד לעבדי ה' (עמוד רפו) שמי שרואה תוכניות בטלוויזיה, מסתבר שהוא לקוי באמונה ופסול לעדות ובודאי שאסור לו להיות שליח ציבור בבית הכנסת. ע"כ. וראה עוד בספר ענף עץ אבות (עמוד שסג) שהרואה טלוויזיה, אפשר שפסול לעדות, מפני שעובר על "לא תתורו".
וכתב בשו"ת הרי"ף (סימן רפא), ששליח ציבור שמוציא מפיו דברים שאינם הגונים, כגון שהוציא מפיו דבר נבלה ומרנן בשירי ישמעאל, מסלקים אותו, ועל כיוצא בו נאמר: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". ע"כ.
חזן שהולך לים מעורב
ומה שכתבנו שחזן ההולך לים מעורב פסול, כן יש ללמוד ממה שנתבאר בקטע הקודם, שהרי לא גרע הסתכלות בטלויזיה מהליכה לים מעורב. וכן כתב בספר ילקוט יוסף (סימן נג עמוד רץ), שהעובד למחייתו כמציל בבריכה מעורבת או בחוף ים שרוחצות שם נשים, וכל שכן הרוחץ בבריכה או בחוף מעורב, אין לאפשר לו לעמוד כשליח צבור, עד שיחזור בתשובה ויפסיק לעבור בבריכת שחיה מעורבת, שהוא איסור גמור על פי הדין. ע"ש. וראה עוד בשו"ת מהרי"ל דסקין (חלק א סימן ב).
חזן ההולך לבית משפט חילוני
ומה שכתבנו שלא יעלו חזן ההולך לערכאות, כן כתב רבינו חיים פלאג'י בספרו החפץ חיים (דף נט.) בשם הכנסת הגדולה, שמי שלא רצה לעמוד בדין תורה והלך לערכות, אין לו לעבור לפני התיבה אפילו באקראי. ע"כ. וכן כתב בשו"ת תורת אמת (ששון סימן קנח), וכן תחזה בשו"ת הלל אומר (סימן כז), שעד שלא עשה תשובה וקיבל אישור מבית הדין שראוי להיות חזן, אין להעלותו לדוכן. ועיין עוד בשו"ת זכר שמחה (סימן י), ובשו"ת מי באר (שור סימן סג).
וכתב בספר נטעי גבריאל בהלכות ראש השנה (עמוד קיד), שבימים נוראים צריך להקפיד יותר שלא להעלות שליח ציבור את מי שהולך לערכאות, על פי מה שביאר הרב בני יששכר (תשרי מאמר ג') שה' יתברך מזכה את עמו ישראל על פי דיני התורה. אבל מי שהולך בערכאות, אין לו אותה הזכות שיצא זכאי על פי דיני התורה. נמצא שאם השליח ציבור הולך לבית משפט שדנים על פי חוקי הגויים, אזי גורם חס ושלום שלא ידון ה' יתברך את אותו ציפור על פי חוקי התורה, ועלולים לצאת חייבים בדין.
לעלות חזן פסול כשעלול להיות מחלוקת אם לא יעלוהו
בשו"ת שערי עזרא בצרי (חלק א סיןמ ה) נשאל, כיצד יש לנהוג באופן שההתנגדות לעלות חזן מגלח בתער וכדומה, תגרום למחלוקת בבית הכנסת, האם יש להעלים ממנו עין ולתת לו לעלות כדי להמנע מאיסור מחלוקת שהוא אסור מן התורה, או שלמרות זאת יש למונעו מלשרת כשליח ציבור.
וכתב, שאם רוב בית הכנסת הם אנשים כשרים, וידינו תקיפה על המיעוט שמחזיקים ביד רשע כזה להתפלל, ואם תהיה מחלוקת, יפרדו הרשעים מהמקום ויעשו להם במקום אחר מנין בנפרד, בזה נראה שכדאי לעשות מחלוקת [באופן שהצד השני לא יצא לתרבות רעה ויפסיק להתפלל לגמרי].
אולם אם יד הרשעים תקיפה, אם כן מה התועלת שתצמח מהמחלוקת, והרי סוף סוף ידם תקיפה ויעשו מה שהם רוצים, ואם כן מוטב שהמיעוט שהם יראים, יפרדו מעל אהלי האנשים האלה, ויקימו בית הכנסת בנפרד ויתפללו שם. וגם באופן שיש ספק אם יצליחו לגבור על הרשעים הללו, נראה שלא כדאי לעשות מחלוקת מספק [באופן שאין לכשרים אפשרות לפתוח בית כנסת אחר], שהרי איסור מחלוקת הוא מדאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא. ע"ש. ועיין בשו"ת זכרון יהודה (סימן ז)
ה. חכמינו זכרונם לברכה, אסרו לאכול לפני התפילה. ולכן אסור להגיש מאכל למי שעדיין לא התפלל, מפני שמכשילים אותו בעבירה.5
אומנם, באופן שיכול להיות חשש איבה ומחלוקת או חילול ה' אם לא יתנו לו לאכול, כגון בן חילוני שבא להתארח אצל הוריו, או אדם חילוני שמתארח אצל חבירו, אפשר להקל לתת לו לאכול אף שאינו מתפלל.6
5. גרסינן בגמרא ברכות (י:), אמר רבי יוסי בר חנינא משום ראב"י, מאי דכתיב " לא תאכלו על הדם", לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. אמר רבי יצחק אמר ר' יוחנן, כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר "ואותי השלכת אחרי גויך", אל תקרי גויך אלא גאיך, אמר הקדוש ברוך הוא: אחרי שנתגאה זה, קיבל עליו עול מלכות שמים. ע"כ.
וכן נפסק בשלחן ערוך (סימן פט ס"ג), שאסור לאדם לאכול קודם שיתפלל על דמו. וראה במנחת חינוך (מצוה רמח אות ה) שהבין בדעת החינוך, שאיסור זה הוא מן התורה. כיעו"ש. וראה עוד מה שכתב בזה בשו"ת אלישיב הכהן חלק א (סימן א), ובספר כרם יעקב (סופר סימן ג).
וכתב בספר כף החיים (שם אות כח) בשם הזוהר הקדוש, שמי שאוכל קודם שהתפלל, שקול כמנחש ומעונן. ע"ש. ומכאן יש ללמוד שאין ליתן אוכל לאדם שידוע לנו שלא מתפלל, מפני שמכשילו בכמה איסורים חמורים.
6. הנה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד עמוד פו) כתב: הנהי רשיעי שאינם מתפללים, האם קיים ועומד לגבי דידהו איסור תמידי של איסור אכילה קודם תפילה, ואסור לנו לסייע להם או להזמינם לאכול? בודאי שלא, אלא בכגון אלה, חל האיסור של אי התפילה, אבל לא האיסור של איסור אכילה, שזה חל על כאלה שבדעתם להתפלל. עכ"ל. ומדבריו יוצא, שכל האיסור לאכול לפני התפילה, חל רק על מי שרגיל להתפלל, אבל מי שאינו מתפלל, לא חל עליו איסור זה, וממילא אין איסור לתת לו לאכול.
ולענ"ד אחר המחילה, לא ידעתי מנין יצא לו חילוק זה, והרי הכתוב לא חילק בין מי שדרכו להתפלל לבין מי שאין דרכו להתפלל, ובכל גוונא נאמר עליו "ואותי השלכת אחרי גויך", ובפרט שהזוהר הקדוש החשיב אדם שאוכל קודם שהתפלל, למנחש ומעונן. אם כן, כיצד ניתן לו בידים להיכשל באיסור זה. ובשלמא אונן שפטור מן התפילה, שפיר יכול לאכול לפני התפילה, אבל אותו חוטא שאינו מתפלל יהיה חוטא נשכר, והיה מותר לו לאכול קודם התפילה? אתמהה. ושו"ר שכן העיר בספר אדני שלמה מגנוז (עמוד שנה).
אומנם יש מקום לדון בזה לקולא, באופן שאם לא ניתן לו לאכול, יגרם מחלוקת ושינאה לשומרי התורה, שאז יש מקום להקל בזה, כדי להצילו מאיסור חמור יותר. וכמו שכתב בכיוצא בזה הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה (סימן לה אות ב).
ועל כן, הורים שבנם אינו שומר מצוות, יכולים לתת לבנם לאכול, כדי שלא ליגרום לו שימנע ממצות כיבוד הורים ויזלזל בהוריו, ויתכן לדמות זאת למכה בנו גדול, שעובר משום לפני עור, והכל תלוי בתכונות הבן או החבר, כיצד יגיבו על כך שלא נותנים להם לאכול בגלל שאינם מתפללים. ובנוסף לכך יש לצרף דעת האומרים שבמומר אין איסור לפני עור.