אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק ה שער ההלכות - חלק אורח חיים › פרק ב' - הלכות ציצית

ואין למו מכשול - חלק ה

שער ההלכות - חלק אורח חיים · פרק ב' - הלכות ציצית

פרק א' - הלכות בית הכסא

המחנכים את הקטנים בני שלוש וארבע שנים, לברך על ציציותיהם, אף על פי שבודאי פסולות הן, אין למחות בהם, ואין זה בכלל "לפני עור לא תתן מכשול". אבל לאחר שהגיעו הילדים לגיל חינוך, יש לקנות להם ציציות כשרות.

ועל כן מוטל על ההורים לשים לב, שהטלית קטן שלובשים ילדיהם שהגיעו לגיל חינוך, תהיה כשרה, מפני שבתלמוד תורה מורים לילדים לברך על הציצית, ואם תהיה הציצית פסולה, הרי הם גורמים לילדים להיכשל בברכה לבטלה.1

1. כן כתב בספר הליכות שלמה (עמוד כו) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל. וביאר, דלענין מצות ציצית שהיא חשובה מאוד וגם נוהגת כל היום, כיון שקטנים אלו לא הגיעו עדיין לחינוך, אין לגעור במחנכים אותם לברך. ע"כ.

ועיין עוד במשנה ברורה (סימן רטו ס"ק יד), שאפילו הרב יכול להזכיר שם ה' לתלמידים כדי לחנכם כיצד לברך. ע"ש. ואם כן, כל שכן הכא שרק הבן מברך כדי להתחנך, דשרי. וכן מבואר בספר אבני חושן (ח"ג עמוד שעט).

וכיוצא בזה כתב בשו"ת יד נתן חלק ב (סימן ב), שילדים קטנים אף על פי שאוכלים בבית או ב"תלמוד תורה" לחם פחות מכזית, עם כל זה יש לחנכם לברך ברכת המזון, ואין בזה איסור ברכה לבטלה, דאם לא כן, יהיו ילדים שכמעט לא תהיה אפשרות לחנכם לברכת המזון. וכן הסכים הגאון בעל שבט הלוי שליט"א. ע"ש.

אולם כל זה דווקא בקטנים עד גיל ארבע חמש בערך, שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך. אבל משהגיעו לגיל חינוך, אין לתת להם ללבוש ציצית פסולה, שהרי צריכים לחנכם במצוה כראוי, וכפי שתראה בשלחן ערוך (סימן תרנז), שקטן היודע לנענע לולב כדינו, אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות. וכתב שם הביאור הלכה, דפשוט שצריך שיהיו ד' מינים כשרים כמו בגדול.

וראה באור תורה (חוברת כו סימן טל), שכתבו לעורר את תשומת לבן של האמהות, דאף שעיקר מצות חינוך מוטלת על האב, גם האם אינה פטורה מחינוך בניה, ובפרט במצות ציצית שהן בדרך כלל מלבישות את בניהם בבוקר, והן שולחות אותם לתלמוד תורה ולחדר, עליהן מוטלת החובה להקפיד שלא ילבישו את בניהם בציצית פסולה, כגון שנִתקו החוטים מהקשר העליון, או שנקרע הנקב שתלויים בו הציצית כלפי מטה, או שנתפרקו החוטים משזירתם לגמרי, או שכנפות הבגד אינן מרובעות אלא עגולות, ולפעמים מכבסות את הציצית במכונת כביסה, והחוטים מסתבכים זה בזה, וכן כל כיוצא בזה. ובכל הפרטים האלה יש להזהר, כדי שלא להלביש את הקטנים ציצית פסולה, שהרי ב"חדר" מברכים ברכות לבטלה על הציצית הפסולה, ואי אפשר למלמד לבדוק את כשרות הציצית של כל ילד וילד, ולכן חובה זו מוטלת יותר על ההורים, לחנך את בניהם בציצית כשרה שיכולים לברך עליה. ע"ש.

טלית קטן שאין בו שיעור

וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ג סימן ו), שנשאל בענין ילד הלובש טלית קטן שאין בו שיעור, האם מותר לברך ברכת ציצית ואין בזה ברכה לבטלה, או שיש למנוע אותו מלברך עליה.

וכתב, שיש חילוק בזה בין אם הילד הגיע לחינוך או לא, דבהגיע לחינוך, גם זה מכלל חנוך שיעשה המצוה כצורתה, ולכן צריך שיהיה שיעור בטלית שלובש, ורק באופן שאין אפשרות לעשות זאת, אפשר לחנך הילד לעשות המצוה אף שלא כתיקונה.

וכיון שאפשר בקלות להביא לקטן טלית כשרה, הרי הוא חייב לחנכו לכך. אומנם קטן שלא הגיע לחינוך והגיע לחינוך ברכה לבד, ורוצים לחבב עליו המצוות, יכולים להרגילו לברך גם כשאין בטלית שיעור. ע"ש.

לחלק ציציות לבעלי תשובה

ב. ישנם שמחלקים טלית קטן מבד או מכותנה, לבעלי תשובה שמקבלים עליהם עול מלכות שמים, ומורים להם לברך ברכת שהחיינו, ויש למחות בידם, מפני שמכשילים אותם בספק ברכה לבטלה, שהרי לפי הדין אין לברך שהחיינו על טלית קטן שעשוי מדבר שאינו חשוב.

ואף על פי שאותם בעלי תשובה שמחים על שזכו לקבל עליהם מצות ציצית, יש להסביר להם שאין מברכים שהחיינו על שמחה והנאה ממצווה. אולם על טלית קטן עשוי מצמר, יש לברך שהחיינו כששמח בו.2

2. הנה בשלחן ערוך (סימן כב) כתב: קנה טלית ועשה בה ציציות, מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים. ע"כ. ולגבי כלים חדשים כתב בשלחן ערוך (סימן רכג ס"ג): בנה בית חדש או כלים חדשים, אפילו היה לו כיוצא בהם תחילה, או קנה וחזר וקנה, מברך על כל פעם שהחיינו. ובסעיף ו' כתב: על כל דבר שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים ואנפלאות, אין לברך עליהם. ואם הוא עני ושמח בהם, יברך. וכתב הרמ"א בהגה, שיש אומרים דאפילו עני אינו מברך על חלוק ומנעלים, וכן נוהגים. ע"כ.

והנה שורש מחלוקתם של מרן השלחן ערוך ומור"ם בהגה, נובע ממחלוקת הראשונים שהובאו בבית יוסף, שמרן סבירא ליה כדעת הרא"ש שפסק דהכל לפי מה שהוא אדם, שיש עני ששמח בחלקו יותר ממה ששמח עשיר בכלים חשובים, וכפי שמצינו אצל רבי יהודה שכשהיה לובש את גלימתו הרעועה, היה מברך "ברוך שעטני מעיל", לפי שהיה חשוב לו כמעיל לעשיר. ולכן יש לעני לברך על גרביים וכיוצא בזה כששמח בהם. ע"כ.

לעומתם, הרמ"א סובר כדעת התוספות ותרומת הדשן, דסבירא להו שהקונה כלים חדשים צריך לברך שהחיינו דווקא אם הכלים חשובים, דומיא דבית חדש וכדומה. אבל דבר קטן שאינו חשוב כל כך, כגון נעליים ואנפלאות, אין צריך לברך עליהם שהחיינו. והרב המאירי (פרק בתרא דברכות), העתיק דברי התוספות, וכתב שאין נראים לו דבריהם, אלא כל הכלים יש לברך עליהם שהחיינו. ע"ש.

הרואה יראה שנחלקו הראשונים האם אפשר לברך על דבר חדש שאין לו חשיבות. שלדעת הרא"ש והמאיר, ברכת שהחיינו תלויה בגברא אם הוא שמח בחפץ או לא, וכן דעת מרן. ולדעת התוספות ותרומת הדשן, מסתכלים על החפצא אם הוא חשוב או לא, ולא על הגברא.

והן אמת דבכל מילי נוקטים אנו בתר שיפולי גלימי דמרן ז"ל בכל דבר אשר יאמר, מכל מקום מאחר שיש כאן ספק ברכות, קיימא לן דאמרינן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, ולכן בנידון דידן אין לברך שהחיינו על בגד שאינו חשוב, אף על פי ששמח בו.

ואף לדעת הרדב"ז שהובא במגן אברהם (שם ס"ק י) שהסביר, שהתוספות מדברים דווקא בעשיר שאינו שמח באנפלאות, ולכן כתבו שלא יברך. אבל עני השמח בהם, מודים התוספות שיש לו לברך שהחיינו אף כשהדבר אינו חשוב. כיעו"ש. עדיין מדי ספק לא יצאנו, שהרי התרמות הדשן והרמ"א סוברים שלא יברך על דבר שאינו חשוב, ולא חילקו בין עני לעשיר, ולכן שפיר יש לומר בזה סב"ל.

ומינה נילף לנידון דידן, שאם הטלית קטן עשוי מצמר, שפיר יש לברך עליה ברכת שהחיינו כששמח בה, משום שצמר הוא דבר יקר וחשוב. אבל טלית קטן העשוי מבד וכותנה שמחלקים לבעלי תשובה, אין בהם חשיבות, ולכן אין לברך שהחיינו אף על פי ששמח בלבישתם.

ושמחה נפשי לראות בשו"ת אגרות משה חלק ג (או"ח סימן פ) שכתב, דמסתימת השלחן ערוך שכתב "על טלית מברך שהחיינו", משמע דהוא הדין לטלית קטן. אבל נראה דכיוון שהוא מטעם "קנה כלים חדשים" שצריך שיהיו חשובים [כדאיתא בסימן רכג סעיף ו], יש לחלק דעל טלית גדול מברכים אליבא דכולי עלמא שהחיינו, דהא ודאי בגד חשוב הוא. אבל על טלית קטן, רק למי שחשוב לו יברך שהחיינו, אבל לסתם בני אדם אין זה בגד חשוב כל כך. ואף שבשביל המצווה נקרא הבגד "חשוב לו", לא מסתבר שמשום כך יברך שהחיינו, כיוון שעצם הבגד אינו חשוב. עכת"ד.

והנה מה שכתב שמי שחשוב לו הטלית קטן יברך שהחיינו, לכאורה קשה, שהרי הרמ"א לא סבירא ליה הכי, ומדוע סטה מדרך הרמ"א, ועל כל פנים האגרות משה שפיר קאמר שטלית קטן אינה חשובה לסתם בני אדם, ולכן לא יברך עליה שהחיינו. וראה עוד בכף החיים (סימן כב אות ה) שהביא בשם החסד לאלפים והבן איש חי, שיש לחלק בין טלית קטן העשויה מדבר חשוב, לבין דבר שאינו חשוב. כיעו"ש.

המברכים על טלית קטן מכותנה האם יש להם על מה לסמוך

ועדיין צריכים אנו למודעי, האם אותם שמברכים על טלית קטן מבד או כותנה אין למחות בידם בחזקה, מפני שיש להם לסמוך אתכא דמרן. או שמא יש למחות בהם ולהורות להם שלא יברכו, מפני חשש ברכה לבטלה.

ולכאורה אפשר לומר שאותם המברכים אין למחות בידם, מפני שאף על פי שאומרים סב"ל נגד מרן, מכל מקום נודע בשערים דברי מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן טו), שהעושה כדעת מרן השלחן ערוך בברכות, אין מזניחין אותו. ואם כן, לכאורה הכא נמי אין מזניחין את המברך, ובפרט שכדעת מרן פסקו כמה אשלי רברבי, ומהם הרב בן איש חי (ראה אות ד) שכתב: אם הוא עשיר ועשה בגד חדש שאינו חשוב אצלו ואינו שמח בו, לא יברך. אף על פי שאם היה אותו בגד אצל עניים היה חשוב אצלם. זה הכלל, כל ששמח מברך, אבל אינו שמח לא מברך. ע"כ. וכן כתב החיי אדם (כלל סב אות ג). ע"ש. ומשמע מדבריהם שאפילו אין הבגד חשוב, בכל זאת אם שמח בו, מברך.

ואזכרה ימים מקדם שראיתי בספר בני ציון ליכטמן (סימן רכג ס"ו), שפסק נמי כדעת מרן, והוסיף, דאפשר שגם התוספות מודים שיכול לברך שהחיינו אם ירצה העני, אלא שאינו מתורת חובה אלא מצד רשות. שהרי ברכת שהחיינו נתקנה על השמחה שיש לו. ומאחר שיש לעני שמחה יכול לברך אליבא דכולי עלמא. עכ"ד. ואמ"א.

וכיוצא בזה ראתה עיני בשו"ת אור לציון חלק ב (פרק מו אות ס) שפסק, שאם קנה פיג'מה חדשה ושמח בה, מברך עליה שהחיינו כפסק השלחן ערוך, שהכל תלוי בבגדים ששמח בהם. ולכן אף בבגדי לילה הדבר תלוי אם שמח או לא. ע"ש. [ועיין מה שהעיר בזה בשו"ת רבבות אפרים חלק ח עמוד ערה]. ולפי זה לכאורה גם המקילים לברך שהחינו על טלית קטן מכותנה, יש להם על מה לסמוך.

ואתה תחזה בשו"ת הר צבי (חלק א סימן כא), שלחלק יצא בין טלית לתפילין, שעל טלית מברך שהחיינו, מפני שדומה לכלים שנהנה בלבישתם, מה שאין כן בתפילין. ואף על פי שבקיץ כשלובש טלית קטן אין לו הנאה מכך, שהרי סובל מהחום, והטלית קטן גורם לו צער ולא הנאה, אפילו הכי אם עשהו מדבר חשוב ששמח בו, יברך שהחיינו. וגם בקיץ שאין לו הנאה מהטלית, מברך, כיוון שבחורף חל שם בגד על הטלית חוץ משם מצווה שיש עליו, לכן יברך עליו שהחיינו. אולם אם עשהו מדבר שאינו חשוב ואינו שמח בו, לא יברך. ע"כ. ומשמע שאם שמח בו, יברך עליו אף על פי שאינו חשוב.

ברם, יש לחלק בין הדברים, שדווקא אם מברך שהחיינו על דבר שיש לו הנאה ושמחה מגוף הבגד, יש לו על מה לסמוך, ולכן עני שמברך על גרביים, או שאר אנשים ששמחים ונהנים מהפיג'מה ומברכים עליה שהחיינו, יש להם על מה לסמוך. אבל אותם שרוצים לברך שהחיינו על טלית קטן מכותנה, אין הברכה על עצם ההנאה והשמחה שמגוף הבגד, אלא שמחת הנפש שזכתה למצווה יקרא זו, ועל כגון זה לא תקנו לברך שהחיינו, מפני שמצוות לאו להנות נתנו.

וכיוצא בזה מצינו שכתב המגן אברהם (סימן רכג ס"ק ה) בדין הקונה ספרים חדשים, שאינו מברך עליהם שהחיינו, דמצוות לאו להנות נתנו. ואף על פי שהמר וקציעה שם תמה על דבריו, כבר כתב מרן החיד"א בשיורי ברכה (שם אות א), שפשט המנהג שלא לברך על ספרים חדשים שהחיינו. ולכן הכא נמי אין לברך על טלית קטן מכותנה ברכת שהחיינו.

ושפיר עינא דחזי להרה"ג רבי יוסף פנחסי בשו"ת יפה נוף (סימן א) שנשאל בנידון דידן, ופסק שעל פי המתבאר בדברי האחרונים, אין לברך שהחיינו על טלית קטן שאינו עשוי מדבר חשוב. אולם אם עשה אותו מדבר חשוב שהוא שמח בו, יברך שהחיינו, כגון טלית קטן מצמר וכדומה. ואין לומר שהברכה תהא על עצם השמחה שעושה את המצווה בפעם הראשונה, דעל זה לא תקנו ברכה, שהרי השלחן ערוך כתב שיש לברך שהחיינו על טלית גדול משום דדמי לכלים חדשים, ולא משום ששמח במצווה. ע"כ. וסברא זו נזכרה גם בשו"ת אגרות משה הנ"ל.

והיא מוצאת עד כה, שעל טלית קטן מצמר יש לברך שהחיינו, אבל על טלית קטן מכותנה ובד אין לברך. ומכאן תשובה מוצאת למה שכתב בספר חלק הלוי (עמוד קה), שאין לברך שהחיינו על טלית קטן, מפני שלובשים אותו לשם מצוה ולא לשם לבוש. ע"ש. ולא זכר לחלק בין טלית קטן מצמר לטלית קטן מבד.

ועוד רגע אדבר בו, דהנה בספר ברכת ה' (ח"ד עמוד קע) כתב גם כן, דדווקא טלית צמר שהיא חשובה ורוב בני אדם שמחים בקנייתה, וכן טלית קטן מצמר שלובשה תחת בגדיו, יש לברך שהחיינו. אבל טלית קטן מכותנה אינה חשובה כל כך בעיני רוב בני אדם, ואין לברך עליה שהחיינו אפילו אם הוא שמח בה מאוד.

ומכאן תוכחת מגולה לאיזה תלמידי חכמים שמחלקים טלית קטן מכותנה, לבעלי תשובה שקיבלו על עצמם עול מלכות שמים, ומלבישים להם טלית קטן מכותנה, ומורים להם לברך שהחיינו, ויש להחמיר בזה שלא לברך. ואפילו שאותם בעלי תשובה שמחים מאוד בקבלת הטלית קטן, הנה אין שמחתם נובעת מחמת זכייתם בטלית שערכה הכספי רב בעיניהם, שהרי באמת אין ערכה הכספי גדול, אלא שמחתם נובעת ממה שזכו לקבל עול מלכות שמים, ולקיים מצות ציצית פעם ראשונה בחייהם, ובכהאי גוונא אין לברך.

ועל כל פנים סיים שם, דמכל מקום אם לא יאבו לשמוע לנו שלא לברך שהחיינו, אין למחות בידם בחזקה, שיש להם על מה לסמוך, דיש סוברים שיש לברך שהחיינו על מצווה שאדם מקיים בפעם הראשונה בחייו. ע"ש.

ויש להוסיף ללמוד זכות על הנוהגים להקל בזה, על פי מה שכתב בספר שמח נפש (אות ס'), שספק ברכות להקל לא אומרים בספק ברכת שהחיינו, שהיא באה על שמחת ליבו של האדם, ויכול לברך אף על פי שאינו ודאי חייב לברך, ואינו עובר בכהאי גוונא על "לא תשא". ע"כ. ומכל מקום הבא להמלך מורין לו דשב ואל תעשה עדיף. וכן כתב בשו"ת ואד יעלה (חלק א עמוד קצז). וכן עיקר.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה