אור ברסלב
ואין למו מכשול - חלק ה שער ההלכות - חלק אורח חיים › פרק א' - הלכות בית הכסא

ואין למו מכשול - חלק ה

שער ההלכות - חלק אורח חיים · פרק א' - הלכות בית הכסא

שער ההלכות - חלק אורח חיים

א. יש להזהר שלא לדבר בבית הכסא (שרותים). ולכן אדם שנמצא בבית הכסא, יש להיזהר שלא לדבר איתו ולא לשאול אותו שאלות בהיותו שם, מפני שגורמים לו לענות על שאלותיהם, ומכשילים אותו בדיבור בבית הכסא.1

1. הנה דין זה אינו חדש תחת השמש, וכבר נתבאר בהרחבה בשו"ת יביע אומר (ח"ח סימן א). אולם, מאחר ששמעתי וראיתי כמה מאחרוני זמנינו שהקשו על דברי מרן פאר הדור, מדברי השלחן ערוך סימן פה (סעיף ב) שכתב: דברים של חול מותר לאומרם שם (בבית הכסא) בלשון הקדש. לכן אמרתי בס"ד להרחיב קצת הדיבור בזה. וזה אחלי בעזר ה' יתברך:

גרסינן בגמרא ברכות (סב:), רב ספרא נכנס לבית הכסא, בא ר' אבא ודפק על הדלת של בית הכסא, כדי לברר אם יכול להיכנס לשם כדי לעשות צרכיו. אמר לו רב ספרא: "יכנס מר". לאחר שיצאו שניהם משם, הוכיח ר' אבא את רב ספרא על שאמר לו בהיותו בבית הכסא "הכנס מר".

ונחלקו הראשונים על מה הוכיחו. רש"י סובר שהוכיחו על עצם זה שדיבר בבית הכסא, שהרי אסור לדבר שם משום צניעות. אולם כמה מהראשונים הוכיחו ממסכת תמיד (כז:) שהקפידא של ר' אבא הייתה, על זה שאמר לו רב ספרא להיכנס, והרי אין זה צניעות ששניים יכנסו ביחד לבית הכסא. אבל על מה שדיבר שם, לא הוכיחו.

ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן ג אות ג) תפס כדעת רש"י, והוכיח שם שכן עיקר, ודחה שם דעת החולקים. כיעו"ש. וכן הסכים לזה הגאון רבי חיים פלאג'י בספר כף החיים (סימן ח' אות כג) והביא דברי המחזיק ברכה הנ"ל להלכה. ע"ש. ועיין עוד בספר מקור חיים (סימן ג ס"א).

וגם מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר הנ"ל, הביא שיטות הראשונים בזה, וחיזק את דעת רש"י וסיעתו שאסור לדבר בבית הכסא, וכתב שכן פסק הרמב"ם (ה' דעות פ"ה ה"ו) וזו לשונו: צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמם וכו' ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. ע"כ.

ואף שהרמב"ם כתב זאת על תלמידי חכמים, מכל מקום לאו דווקא תלמידי חכמים צריכים להיזהר בזה, אלא הוא הדין לכל אדם, שהרי כתב הרמב"ם שם כמה דברים שנוהגים בכל אדם, כגון קינוח בימין וכו'. ולכן צריך לומר שלכל אדם חל איסור לדבר בבית הכסא.

אלא שלכאורה קשה על הרמב"ם ממה שכתב בהלכות קריאת שמע (פרק ג ה"ה): דברים של חול מותר לאומרם בבית הכסא אפילו בלשון הקודש, וכן הכינויים כגון רחום וחנון נאמן וכיוצא בזה, מותר לאומרם בבית הכסא. עכ"ל. וקשה ממה שכתב לעיל שאסור לדבר כלל בבית הכסא, וכאן כתב שמותר לומר דברים של חול בבית הכסא?

וצריך לומר, דבהלכות קריאת שמע לא איירי אלא לעניין איסור הזכרת שם שמים במקום טינופת, שכל שהוא רק כינוי וכיוצא בזה, אין איסור להזכירו במקומות המטונפים מצד קדושת הדיבור והשמות, אבל אין הכי נמי אין לדבר בבית הכסא מטעם צניעות. עד כאן דב"ק של מרן הרב יביע אומר שליט"א.

ולפי זה יש להסביר נמי דעת עליון של מרן השלחן ערוך (שמקורו טהור מדברי הרמב"ם), דמה שכתב שמותר לדבר דברי חול בבית הכסא, על כורחך צריך לומר דקאי על עצם הדין של הזכרת שם שמים במקום הטינופת, אבל מודה הוא לרמב"ם שאין לדבר בבית הכסא משום צניעות, ויתכן שמרן כלל זה במה שאמר בסימן ג' (סעיף ג), שיש לנהוג צניעות בבית הכסא.

וסמך לדבר יש להביא מדברי הלבוש, דבסימן ג' (סעיף ב) כתב: לא ידבר בבית הכסא עם שום אדם העומד בחוץ, אף על פי שסגר הדלת בעדו, שכל זה הוא מדרכי הצניעות. ע"כ. ובסימן פ"ה פסק כפי שכתב השלחן ערוך, שמותר לדבר דברי חול בבית הכסא וכו'. וצריך ביאור כיצד סתר עצמו מסימן לסימן, אלא על כורחך צריך לומר כפי שחילק מרן שליט"א, שבתחילה דיבר על איסור דיבור בבית הכסא משום צניעות, ואחר כך דיבר על עצם קדושת השמות. וכן יש לומר בדעת השלחן ערוך.

וכן יש להוכיח מדברי קצות השולחן, שבסימן ד' (אות ב) כתב: אין מספרים בבית הכסא משום צניעות וכו'. ובסימן י' (אות טז) כתב: שדברי חול מותר לאומרם במבואות המטונפים. ועל כורחך צריך לומר כנזכר. ועוד יש לומר, דמה שכתב מרן בסימן פ"ה שדברים של חול מותר לאומרם בבית הכסא, היינו דווקא כשעדיין לא ניפנה אלא שוהה בבית הכסא, אבל כשניפנה כבר, אין לדבר כלל, וכמו שהסביר בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן סא) ליישב דברי הרמב"ם. ע"ש ודו"ק.

ועין צופה בשו"ת תורה לשמה (סימן כד), שגם כן כתב דלאו אורח ארעא לדבר בבית הכסא אפילו שני דברים בלבד [ומשמע שחשש לדעת רש"י שאין לדבר משום צניעות ודרך ארץ], ורק בעבור צורך גדול לית לן בה. וכן פסק המלבי"ם בספר ארצות החיים (סימן ג), וכן מוכח ממה כתב בשו"ת משנה הלכות (מהד"ת חלק א סימן ו) שאיסור הדיבור בבית הכסא נובע מחמת שצריך לנהוג שם בצניעות, ולכן יש לחנך אף את הקטנים להיזהר בזה. ע"ש. ומאחר שצריך לנהוג בצניעות בבית הכסא כפי שפסק מרן בשולחנו הטהור, אין לנהל דו שיח עם מי ששוהה שם, כדי שלא להכשילו. וכן עיקר.

וכעת ראיתי בספר לקט יושר חלק א (או"ח עמוד קכח) שתלמיד אחד שאל את בעל התרומת הדשן: האם אחד יכול לדבר בבית הכסא, ואמר לא. ע"כ. וכן כתבו בשו"ת מעשה נסים (ח"ג עמוד קצג), ובספר ואד יעלה (חלק א עמוד ע), ובשו"ת אור דוד חלק ב (סימן א), ואפריון נמטייה שכתב לחזק את דברינו הנ"ל, וראה עוד מה שכתבנו בס"ד בחלק ה (עמוד).

המקלח את בנו האם יכול לדבר כשיש שירותים באמבטיה

ועל כל פנים נראה, שאדם שמקלח את בנו באמבטיה שיש בה שירותים, ובנו קופץ ומשתולל, ורוצה אביו לגעור בו ולהזהירו שלא יקפוץ, כדי שלא יפול וינזק חס ושלום, בכהאי גוונא יש להקל, דלא גרע ממה שהתיר מרן שליט"א לדבר בטלפון בשירותים כשיש בכך צורך, כגון הפסד ממון וכדומה, והוא הדין בזה. וכן כתב בספר יגל יעקב (דרדק עמוד ב).

וכן ראיתי בספר יוסף דעת להרה"ג יוסף בן ארזה (ב"ב דף סא) שכתב, שהגם שאין לדבר בבית הכסא, מכל מקום במקום מניעת נזק וכדומה, מותר, כפי שמצינו שרב ספרא אמר לרבי אבא להיכנס לבית הכסא, כי סבר שאם ימתין בחוץ, יסתכן [משום עמוד החוזר]. ע"כ. והוא הדין בנידון דידן.

ומה גם שיש לצרף לזה מה שכתבו כמה מן הפוסקים, שכל האיסור לדבר בבית הכסא הוא דווקא כשנפנה כבר, אבל כל זמן שלא נפנה, יש להקל לדבר שם, כמבואר בשערי תשובה (סימן ג אות ב), ובספר עוזר ישראל (עמוד נז.) [ועל פי זה כתב ליישב את הסתירה בין סימן ג' לסימן פ"ה, שבסימן ג' מיירי שכבר התפנה, ולכן כתבו הפוסקים שאסור לדבר בבית הכסא, ובסימן פ"ה מיירי שעדיין לא התפנה ולכן התירו לדבר]. לפיכך מאחר שהאב מקלח את בנו ואין האב עושה שם צרכיו, רשאי לדבר עם בנו כפי הצורך. וראה עוד בספר נתיבות החיים (סימן ג אות ה).

בניית שרותים סמוך לבית הכנסת

ב. אסור להרהר בדברי תורה בבית הכסא. ולכן יש לעורר את הגבאים, שיבנו את בית הכסא מרוחק מבית הכנסת, או שיבנוהו באופן שאותם ששוהים בבית הכסא, לא ישמעו את קולם של המתפללים, כדי שלא יגרמו מכשול לשוהים שם.

ועל כל פנים אם בכל זאת בנו את בית הכסא סמוך לבית הכנסת, אין איסור להכנס לשם, ואותם ששוהים בבית הכסא, ישתדלו עד כמה שאפשר להסיח דעתם מקול התפילה הבא לאוזנם.2

2. גרסינן בגמרא ברכות (כד:): אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. וכתב בבית יוסף (סימן פה) בשם רבינו מנוח, דבירושלמי אמרינן דמותר להרהר בדברי תורה בבית הכסא, ולא פליג אגמרא דידן, דכי אמרינן אסור להרהר, הני מילי לכתחילה, כלומר לשׂוּם מחשבתו וליבו לחשוב בדברי תורה. אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו, מותר. ע"כ.

וכתב על זה מרן הבית יוסף, דכן מבואר בגמרא דידן זבחים (קב:), אמר רבא, האי דינא, מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא, שאמר דין זה בבית הכסא. והקשו בגמרא, והכי עביד הכי, והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית הכסא ובית המרחץ? ותירצו: לאונסו שאני. ופירש רש"י: לאונסו, שהיתה שגורה בפיו ומהרהר בה על כורחו. ע"כ.

נמצאת למד, דאף שמן הדין אסור להרהר בבית הכסא, מכל מקום במקום אונס לא חששו לכך. לפיכך אף שלכתחילה בודאי שיש לבנות את בית הכסא מרוחק מבית הכנסת כדי שאותם השוהים בבית הכסא לא ישמעו את קול התפילה של המתפללים, ויבוא להרהר בדברי קדושה במקומות מטונפים, מכל מקום אם כבר בנו את בית הכסא סמוך לבית הכנסת, מותר להתפנות שם אף לכתחילה, ואין לחוש למה ששומעים משם את התפילה.

והן עתה חזיתי למרן החיד"א בברכי יוסף (ריש סימן פ"ה) שהביא קושיית הגאון רבינו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (מגילה כ"ח), על הא דקאמר רבי זירא "מימי לא הרהרתי בדברי תורה במבואות המטונפים" וזה אחד הדברים שגרמו לו אריכות ימים. וקשה מה השתבח ר' זירא במעשיו, והרי קיימא לן שאם באה לו מחשבה של דברי תורה לאונסו, הגם שיכול לדחותה, מותר לחשוב באותם דברי תורה במבואות המטונפים. ואם כן מה השבח בזה שלא הרהר, הרי גם אם היה מהרהר אין בזה איסור?

ותירץ מרן החיד"א, שאף על פי שהרהור לאונסו מן הדין מותר, מכל מקום מידת חסידות היא שגם לאונסו לא יהרהר, אלא ידחה הרהור זה ממחשבתו משום כבוד התורה וקדושתה. ומאחר שרבי זירא היה מקפיד לקיים חסידות זו, לכן היה משתבח שבזכות חסידות זו זכה לאריכות ימים. עכת"ד.

אתה הראת לדעת, שמן הדין אין איסור להרהר בדברי תורה לאונסו בבית הכסא, ולכן גם בנידון דידן יש להקל, משום דחשיב לאונסו. ועל כל פנים ישתדל להסיח דעתו ממה ששומע, ותבוא עליו ברכת טוב. וכן תחזה בשו"ת מים חיים משאש (סימן לג) שכתב גם כן, שלכתחילה לא יהרהר במה ששומע בבית הכסא, ואם הרהר אין בכך כלום, והביא ראיה מהגמרא בזבחים (שם). ע"ש.

והן עתה ראיתי בשו"ת דברי ישראל (חלק א סימן סה), שנשאל גם כן אודות מה שמצוי שבית הכסא נמצא סמוך לבית המדרש ובית הכנסת, ומי שנמצא בבית הכסא שומע התפילות מבית הכנסת, ואי אפשר שלא יהרהר במה ששומע, האם הדבר מותר או לא.

והשיב, שלכתחילה בודאי שלא יבנו את בית הכסא סמוך לבית הכנסת, הן מצד שלא יהרהר במה ששומע, וגם יש לחוש שמאחר ורגיל לענות אמן כששומע קדיש וברכות, עלול לענות אמן כהרגלו. וכיוצא בזה נהג החתם סופר שלא לומר "לישועתך קויתי השם" כשהיה מתעטש, כי היה חושש שאם יתרגל לאומרו, לפעמים יתעטש בבית הכסא, ויבוא לומר פסוק זה כהרגלו.

והמקור לזה הוא מהרמב"ן בפרשת תולדות על הפסוק: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו", ופירש רש"י: אמר יצחק בלבו, אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו. והדבר תמוה, והרי לא היה עשו רשע בעיני אביו, ואם כן, כיצד אמר בלבו שאין שם שמים שגור בפי עשו? ואולי היה יצחק חושב בלבו כי בעבור היות עֵשָׂו איש שדה ולבו על הציד, איננו מזכיר שם שמים מפני שמפחד שמא יזכירנו במקום שאינו טהור, ולכן היה הדבר נחשב בעיני יצחק ליראת שמים. ע"כ.

ואנכי הרואה לרבינו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן ח אות כה) שכתב בזו הלשון: כי תבנה בית חדש ועשית בית הכסא, תיתן דעתך טרם עשותו שיהיה רחוק מהבית שיושבים בו, כדי שלא יגיע להם ריח רע וכו', וגם מטעם אחר צריך הרחקה, משום כי לפעמים בעת שלומדים ומברכים בקול רם באותו הבית, אז בעת ההיא הנכנס לבית הכסא, הנה הגם דהוא לאונסו על כורחו שלא בטובתו מה שישמע לאוזנו דברים שבקדושה, הרי הוא אסור. ולכן כשהוא רחוק, ניצול מאיסור זה. עכ"ל. ותימה על פה קדוש כיצד אמר שדבר זה אסור, והרי מדברי הגמרא והפוסקים הנ"ל מוכח להדיא שאין זה אסור מן הדין אלא רק ממידת חסידות.

ונחה דעתי בראותי בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן א) שעמד בנידון זה, והביא מה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ג סימן ו) שנשאל בענין מי שבית הכסא שלו סמוך לבית הכנסת, וכשנכנס שם לעשות צרכיו, הוא שומע דברי תורה ותפילה, האם יש איסור בדבר או לא? ופסק שאין חשש איסור להיכנס בבית הכסא לעשות צרכיו אפילו ששומע קול תורה, דאף אם יבוא לידי הרהור בקול זה, אנוס הוא, משום שמוכרח הוא לעשות צרכיו.

וכתב שם הרב ציץ אליעזר, שכן כתבו להקל בספר מילי דחסידותא (סימן קנז) ובספר משנת אברהם (סימן ז), שאם אין לו מקום אחר להתפנות, הוי לאונסו ושרי. ורק אם יש לו מקום אחר, לא הוי לאונסו ואסור [א"ה. ולפי חילוק זה, אפשר לישב את דברי הגר"ח פלאג'י בכף החיים, דהתם מיירי שיש לו אפשרות מלכתחילה לבנות את בית הכסא רחוק מבית הכנסת, ולכן בכהאי גוונא כתב שאסור להתפנות שם, משום דאפשר בדרך היתר ולא הוי אונס. מה שאין כן בספרו לב חיים מיירי שכבר נבנה בית הכסא, ואין לו מקום אחר להתפנות, ולכן התיר להיכנס שם, משום דהוי בכלל אונס]. וכן פסק הרב ציץ אליעזר להקל בזה, אלא שסיים שיעשה את כל ההשתדלות להסיר אוזנו משמוע דברי תורה בבית הכסא. ע"ש.

נמצאנו למדים, שהגאון רבי חיים פלאג'י זיע"א הדר תבריה לגזיזיה בספרו לב חיים ממה שכתב בספרו כף החיים, ומסקנתו היא - שלאונסו שרי להכנס למקום ששומע שם תפילה ודברי תורה, ואין בזה איסורא, וכל "החיים" יודו לזה.

ומצאתי את שאהבה נפשי בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה סימן צה), שגם כן סבירא ליה שלכתחילה יש לבנות את בית הכסא מרוחק ממקום התפילה, אך בדיעבד כשאין אפשרות אחרת, יש להקל להתפנות באותו מקום, מפני שהטבע דוחקו. אך יסיח דעתו מהדברים שבקדושה, כגון על ידי שיחשוב בחשבונות וציורים וכיוצא בזה. עכת"ד.

וראה בשו"ת פאת שדך (סימן כח), שעשו מעשה ובנו בית הכנסת סמוך לכותל בית הכסא, והתירו זאת בפשיטות. ע"ש. ועיין עוד בכיוצא בזה בספר ילקוט יוסף (שבת ג' עמוד סז), שאדם ההולך בדרך בשבת, ושומע קול רדיו הבוקע מאחד הבתים שלא מרצונו, כיוון שאינו מתכוון להנות, מותר, ואינו צריך לחשוש לכך. ע"ש. ועיין בשו"ת מדאני אסא (חלק א סימן ב), ובשו"ת שרגא המאיר חלק ו (סימן ע אות ו).

תוכן העניינים

ואין למו מכשול - חלק ה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה