אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה › פרק כב - ענינים שונים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק כב - ענינים שונים

פרק כא - דברים הגורמים לשכחה

לימוד תנ"ך

א. כל אדם מישראל, צריך לקבוע לו זמן ללימוד התנ"ך עם פירושיו. ועל כל פנים לא ילמד תנ"ך במשך שעות רבות, כדי שלא יתבטל מלימוד הגמרא וההלכה [1]

1. הנה פסק מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סי' רמו סעיף ד), שחייב אדם לשלֵש למודו, שליש בתורה שבכתב, דהיינו הארבעה ועשרים ספרים. במה דברים אמורים, בתחילת לימודו של אדם. אבל כשיגדיל בתורה ולא יהא צריך ללמוד תורה שבכתב, יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה. ע"ש. ומבואר מדבריו שיש חיוב ללמוד את כל התנ"ך.

ואף שבגמרא בברכות (כח:) אמר רבי אליעזר לתלמידיו, מִנעו בניכם מן ההגיון, ופירש רש"י, שלא ירגילו את בניהם במקרא יותר מדאי, משום שמושך את הלב. מכל מקום דווקא להרגילם בכך יותר מדאי אינו מן ראוי, אבל ללמוד זמן מועט כדי להיות בקי בתנ"ך שפיר דמי.

ושוב ראיתי להגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סימן רנט) שכתב, שודאי ראוי ללמוד בזמן הזה תנ"ך עם פירושי הקדמונים, ומה שאמרו חכמינו ז"ל מנעו בניכם מן ההגיון, אין זה ראיה, משום שכונת חז"ל היא, שלא יעשה מזה עיקר הלימוד, אבל אם לומדים גם ש"ס ופוסקים, ודאי שמותר ללמוד שעה או שעתיים תנ"ך עם פירושי הקדמונים. ע"כ.

וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רז), והוסיף, שאף שמרן החתם סופר מחזק מאד בדרשותיו שיש לעשות את עיקר לימודו בש"ס ובתורה שבעל פה, ורק אחר כך ילמד יסודי המקרא, בכל זאת ידוע מאוד שהוא וגדולי תלמידיו היו בקיאים עצומים בתנ"ך, ובפרט גאון ישראל המהר"ם שיק זי"ע כאשר קבלתי נאמנה, והגאון החסיד מרא דכולא תלמודא רבי שמעון הלוי מזיעליחאב הי"ד מלובלין היה יודע כל התנ"ך כצורתו בעל פה באופן מבהיל. וידוע שהגאון מוילנא כתב באיגרתו, להזהיר שיקדימו ללמד לילדיו תורה שבכתב כולה. ע"ש.

ובספר הנהגות החפץ חיים (עמוד רצז) מסופר, שלא היה מוציא מתיק טליתו את התנ"ך, כי היה לו סדר ללמוד בו, והיה בקי בוא בעל פה, ממש עד כדי למנות את אותיותיו. ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תנז), ובשו"ת רבבות אפרים (חלק א סימן נד).

להקיץ חבר שנרדם בשיעור

ב. המשתתף בשיעור תורה, ורואה שחברו נרדם באמצע השיעור, יש לו להעירו בנחת כדי שימשיך לשמוע את השיעור, שכל המסיר אוזנו מלשמוע תורה, גם תפילתו תועבה [ובנוסף לכך פוגע הוא בחכם הדורש] [2]

2. כתב מרן בשלחן ערוך (סימן קנא סעיף ג): אין ישנים בבית הכנסת אפילו שינת עראי. וכתב שם כף החיים בשם השל"ה, שעל כן חל חיוב לגעור באותם הישנים בבית הכנסת, ומכל שכן אותם בני אדם אשר נמשלו כבהמות נדמו, וישנים בשעה שדורש הדרשן, שאז עבירה גוררת עבירה, מסירים אוזנם משמוע תורה גם תפילתם תועבה ב"מ. ע"כ.

וזה לשון הרב בן איש חי (שנה א פר' ויקרא אות ח): אין ישנים בבית הכנסת אפילו שינת עראי, ולכן אם מצא חבירו מתנמנם חייב להקיצו, וכל שכן אם מצאו מתנמנם בעת התפלה וכן בעת הדרשה, שבזה מסיר אזנו משמוע תורה, והרי עבירה גוררת עבירה. עכ"ל.

ומכל מקום נראה שאם אותו אדם שישן בבית הכנסת, מוּכר כאדם כעסן, ויש חשש גדול שאם יעירוהו, עלול אותו אדם לרתוח ולכעוס על זה שהפריע לו, מוטב שלא להעירו, כדי שלא יצא שכרם בהפסדם. וכיוצא בזה כתב הגאון רבי שמעון חיררי בשו"ת לב שמחה (סימן לח), כיעו"ש. וראה עוד בס' ואין למו מכשול (חלק א עמוד קנג) ואוקי באתרין.

לשאול אדם ברבים מדוע לא הגיע לשיעור

דרך אגב, ראיתי בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד קעה) שדן אודות משתתף קבוע בשיעור תורה, שהחסיר פעם לבא לשיעור, האם ראוי לשאול אותו לעיני כולם מדוע לא באת אמש לשיעור, או שמא אין לעשות כן ברבים, כי הרי עלול להיות שאנו מביכים אותו בשאלה זו ואולי יתבייש.

והשיב, שבגמרא ברכות (כח:) נאמר, שרב אויא חלש, ולא בא לשיעורו של רב יוסף, למחרת כשבא רב אויא, שאל אותו אביי מדוע לא בא כבודו לשיעור, אמר לו שהיה חלש ולא יכל לבוא. ומרהיטות הלשון בגמרא משמע שאביי שאל את רב אויא בפרהסיא, כיוע"ש.

וביאר הגאון רי"ש אלישיב שליט"א שהטעם שמותר לשאול שאלה זו בפרהסיא, כי המשתתף בשיעור קבוע, אם פעם מחסיר מלבוא, הוא מרפה בזה את ידי המשתתפים האחרים, ולכן תיקונו הוא לשאול אותו ברבים כדי שכולם ישמעו את תשובתו שהיה אנוס, ובזה השיעור יתחזק ויגדל.

לימוד שמפריע לזולת

ג. אדם שמלמד תורה בביתו לילדי ישראל [כגון קריאת תהלים בשבת וביום חול], אין השכנים יכולים למנוע אותו מללמדם, אף שרעש הילדים מפריע למנוחתם.

ומכל מקום אם יכולים לקיים את הלימוד יותר בשקט, יעשו זאת, ויקיימו בזה מצוות "ואהבת לרעך כמוך" [3]

3. כתב השולחן ערוך חושן משפט (סימן קנו סעיף ג): יש ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן. והוא הדין לכל מילי דמצוה, שאינם יכולים למחות בידו. ע"כ. ועיין בספר דרכי חושן (חלק א עמוד רכה), ובשו''ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תשיב), ובשו"ת עטרת פז חלק א (כ"ב יו"ד סימן ט), ובשו"ת ברך ושמח (סימן נז).

הזכרת שם שמים בלימודו

ד. הלומד גמרא או מדרשים או זוהר וכדומה, והגיע לפסוק שיש בו הזכרת ה', מצוה להזכיר שם שמים כקריאתו, ולא יאמר 'השם', או 'אמוני', או 'אלוקים' [4]

וכן דרשן הדורש לרבים ומזכיר פסוקים בדרשתו, יאמר את שם השם כקריאתו. ואפילו אם אינו אומר את כל הפסוק אלא רק חלק ממנו, רשאי להזכיר שם שמים ללא שום שינוי [5]

אולם כשלומד גמרא, ומגיע למקום שמוזכר שם נוסח הברכות שתקנו חכמים לברך [כפי שמוזכר במסכת ברכות בפרק ט'], אין לומר שם ה' כקריאתו, אלא יאמר 'השם', וכן יאמר 'אלוקינו' בקו"ף [6]

4. גרסינן במסכת ברכות (כב.), רבי נתן בן אבשלום אומר, מותר לבעל קרי, ללמוד תלמוד, ובלבד שלא יאמר אזכרות שם שמים שבו. ופירש רש"י, אזכרות שבמקראות הנדרשים בש"ס. ע"כ. ובשו"ת זכור ליצחק (סימן סד), כתב בשם הגאון רבי יצחק ברכה, שיש להביא ראיה מזה להתיר להזכיר שם ה' שבפסוקים הנזכרים בתלמוד ובמדרשים, שרק בזמן התלמוד היה אסור לבעל קרי להזכיר את השם, אבל בימינו מותר לכל אדם להזכיר שם ה' ללא שינוי. וזוהי ראיה שאין עליה תשובה. ע"ש.

ובשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א סימן פא) כתב: ראיתי למלמדי תינוקות שהיו מקפידים על תלמידיהם שלא יזכירו שם ה' בקריאתו בתוך כדי לימודם בש"ס, מפני שהיו סבורים שיש בזה חשש להזכרת שם ה' לבטלה, ועוברים משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. אבל באמת טעות הוא בידם, ומעולם לא ראיתי לרבנן קשישאי שיקפידו על כך.

וזכורני כי בהיותי קטן והיינו גורסים בתלמוד בפני מר אבי הגאון חכם צבי זצ"ל, וכשהיינו מגיעים לפסוקים שבתלמוד, והיינו קוראים שם ה' בכינוי ולא כקריאתו, היה גוער הגאון במי שקורא כך, והורה לנו לקרוא שם ה' כקורא בתורה. והדבר פשוט מאוד שלכל אדם מותר להזכיר שם ה' כקריאתו בפסוקים שבתלמוד, ואדרבה צריכים לקרות האזכרות כתקנתן. ע"כ.

וכן פסק בספר יוסף אומץ (סימן שמט), שמצוה להזכיר השמות הנזכרים בתלמוד ובמדרשים כקריאתם, כי אין זה דרך כבוד לכנות כלפי מעלה ולומר במקום שם ה' 'אדושם', או 'אלֹקים' בקו"ף וכדומה. ע"ש. וכן כתב בספר טהרת המים (מע' ה אות פו), להעיר על ההמון שמכנים בשם ה', ואומרים 'אמוני', שאין לעשות כן. והובאו דבריהם בשו"ת יביע אומר (חלק ג סימן יד).

וכן תחזה בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן יג) שהביא דברי הזכרונות אליהו (מערכת מ אות א) שכתב, שאנו לא נוהגים להזכיר שם ה' כקריאתו בפסוקים שבתלמוד, ושב ואל תעשה עדיף. והעיר עליו שהיא חומרא הבאה לידי קולא, שאם כן, יצטרך לכנות שם אלהים ולומר אלקים ב-'ק', וזה אינו דרך כבוד כלפי מעלה.

ואף על פי שבמטבע הברכות שבתלמוד אנו אומרים אלוקינו מלך העולם ב-'ק', מכל מקום שם אין עצה אחרת, ומוכרחים לכנות כדי שלא יזכיר שם שמים לבטלה, אבל פסוקים שבתלמוד שדעת רוב ככל האחרונים להתיר האזכרות שבהם, אין לכנות ולומר 'אלוקים', שאינו דרך כבוד כלפי מעלה, ובפרט שהאחרונים כתבו שיש מצוה להזכיר האזכרות שבתלמוד כתקנתן. ע"כ.

5. כן מבואר בספר חיי אדם (כלל ה' סימן ב) שמותר לומר חצי פסוק אף על פי שמזכיר את ה'. ולכן אם היה קורא בתורה וטעה בטעמי המקרא, מותר לו לחזור ולקרותו עוד פעם עם הזכרת ה', אף על פי שאינו חוזר על כל הפסוק. ע"ש. ועיין בספר ילקוט יוסף (חלק ב עמוד קח).

6. כן מבואר בתשובת רב נחשון גאון (סימן שנב), שאם אומר דרך לימודו שם ה' כקריאתו בנוסח ברכה שנזכרה בתלמוד, הרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה, שעובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ע"כ. וכן פסק המגן אברהם (סימן רטו ס"ק ה). וכן כתב הברכי יוסף (שם), שמנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי שלא להזכיר שם ה' כקריאתו במטבע הברכות, אבל בפסוקים שבש"ס ושאר מדרשי חז"ל, יש לקרוא האזכרות כקריאתן. והו"ד בשו"ת יביע אומר (שם). ועיין בשו"ת מבשרת ציון (חלק א סימן סימן כג).

ספר תורה או תפילין שנפלו

ה. מי שנפל מידו ספר תורה או תפלין [ללא הכיסוי], אם הוא אדם בריא, יתענה יום אחד כדי לכפר על התקלה שבאה לידו. ואם אינו אדם בריא, יפדה תעניתו בצדקה [7]

אומנם תלמיד חכם שנפל מידיו ספר תורה או תפילין, ואם יתענה עלול להתבטל מלימודו, יפדה את התענית במעות, ויחלקם לצדקה [8]

7. הנה המנהג שנהגו שמי שנפל מידו תפילין או ספר תורה מתענה, אינו מפורש בדברי רבותינו, אלא שהמגן אברהם (סימן מד ס"ק ה) כתב, שבספר משפטי שמואל כתוב קצת סמך למה שנהגו העולם להתענות כשנפלו תפילין על הארץ, והוא הדין כשנפל ספר תורה. ע"כ.

וטעם הדבר שצריך להתענות בנפילת ספר תורה או תפילין, כתב בשו"ת מהר"י מברונא (סימן קכז) שהראו לאותו אדם מן השמים, שצריך לעשות תשובה על מעשיו. וכן אמרו בגמרא, שמי שהתהפך לו הרצועה של התפילין, ישב בתענית מטעם זה. ע"ש. וראה מה שכתב בזה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה סימן א פרק ג).

ועין רואה למרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן יב) שכתב, שמה שפשוט לכל המון ישראל שמי שהיה בידו ספר תורה ונפל שחייב להתענות, אינו מפורש בש"ס ובראשונים, אמנם מנהג ישראל שגם מי שנפלו מידו התפלין מתענה, וכל שכן מי שיפול מידו ספר תורה. ועושים כן מסברא, שצריך כפרה מפני שבא זלזול לספר תורה על ידו. ונראה, שמכיון שלא נזכר בש"ס ובפוסקים שמי שנפלו תפלין מידו שיתענה, יש להקל לתשושי כח, שבמקום תענית יתנו צדקה לכפרתם. ע"ש.

ובשו"ת ערוגת הבושם (סימן כ) הוסיף, שיתנדב מטפחת לספר תורה לכורכו בשיראין נאים או נרתיק נאה, ובמה שחטא יכפר. ע"ש.

8. כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן כח) שאם אירע למלמד תינוקות או לתלמיד חכם שנפל ספר תורה מידו, יש לפוטרם מן התענית, כדי שלא ימעטו במלאכת שמים. והואיל ומצד הדין פטורים מלהתענות, אינם רשאים להחמיר, ודי בנתינת צדקה.

וגדולה מזו כתב הרה"ג רבי יוסף ידיד ז"ל בשו"ת ימי יוסף (או"ח סימן ט), שאין לתלמידי חכמים להתענות בג' צומות כגון עשרה בטבת וכו', שאסור למעט במלאכת שמים. וכל שכן וקל וחומר למלמדי תינוקות שאסור משום גזל, ומי יתיר איסור גזל משום תקנה ישנה שתקנו רז"ל. אולם סיים שם, שאין דבריו אלא להלכה אבל לא למעשה. כיעו"ש.

ואם בתעניות ציבור כאלה שיסודם מדברי קבלה, והם חובה על כל ישראל, רצה הרב יוסף ידיד לפטור תלמידי חכמים מלצום, כל שכן בתענית כזו שאין לה שום מקור בש"ס, שבודאי אין לתלמיד חכם או מלמד תינוקות לצום ולמעט במלאכת שמים.

ואף שבשו"ת חיים שאל (סימן יב), כתב לחלק בין תפילין לספר תורה, שאם נפל תפילין מיד התלמיד חכם, ואם יתענה יהיה ממעט בתלמוד תורה, יתן צדקה לכפר עון זה, שגדולה צדקה שמכפרת אפילו במזיד, וקל וחומר לשוגג או אונס. אבל למי שנפל מידו ספר תורה אין להקל, וצריך שיתענה. ע"ש.

מכל מקום אפשר שבדורות הללו שנחלשו יותר ויותר, יודה הרב החיד"א ז"ל שאין צריך להתענות, כל שממעט על ידי זה ממלאכת שמים. וכדאי הוא מורינו הרב יוסף ידיד ז"ל לסמוך עליו בזה בשעת הדחק. ועל כל פנים, יחרד האיש וילפת אשר באה תקלה כזאת מתחת ידו ברבים, וישוב מעבירות שבידו, ויעסוק בתורה ובכבודה, ושב ורפא לו. עכת"ד.

ואחזה אנכי בספר גם אני אודך (חלק ב עמוד קמז) ששאל את הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט"א אודות ספר תורה שנפל בישיבה, האם כל בני הישיבה צריכים לצום, או לא יצומו כדי שלא יגרום להם לביטול תורה. והשיב, שראוי שיצומו. ע"כ. ובמחילה מכת"ר, לפי האמור לעיל ראוי יותר שלא יצומו, כדי למנוע ביטול תורה דרבים. ועיין בשו"ת אשר חנן (חלק א סימן ה).

ו. אדם שראה ספר תורה שנפל לארץ, אף שמעיקר הדין אינו חייב להתענות, מכל מקום אם הוא אדם בריא, טוב הדבר שיתענה [9]

אולם תלמידי חכמים או מלמדים בתלמוד תורה, לא יחמירו בזה להתענות, אלא יתנו פדיון התענית לצדקה, כדי שלא יתבטלו מלימודם וימעטו במלאכת שמים [10]

9. בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן כח) מבואר שאין התענית הזאת חובה כלל, אלא מנהג שנהגו הקהל שאם ראו את הספר נופל, מתענים משום כבוד התורה. ורק זה שנתכבד בהגבהת הספר תורה ונפל מידו, צריך להתענות על שיצאה התקלה מתחת ידו. ועיקר התיקון בזה, הוא עזיבת החטא, כלומר, שישגיחו בעין פקוחה לבל תארע תקלה כזאת עוד. וגם יזהרו לכבד את התורה ומצותיה.

10. כמבואר לעיל בהערה 8, ועיין עוד בהרחבה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה סימן א) ומשם באר'ה.

קדיש לאחר הלימוד

ז/א. לאחר לימוד גמרא או הלכה, יש לומר קדיש 'על ישראל', ולאחר לימוד תורה שבכתב כגון קריאת תהלים וכדומה, יש לומר קדיש 'יהא שלמא'.11

11. כמבואר בביאור הלכה (סימן קנה ד"ה ויקבע). ועיין בספר כף החיים (סימן נה ס"ק ד).

מעלת הקדיש לאחר לימוד תורה

ודרך אגב כתוב בשו"ת בית רידב"ז בצוואה לבניו (אות א): לאחר אורך ימים ושנים תזהרו ביום שתאמרו קדיש ללמוד דף גמרא באותו יום. ואם יהיה חס ושלום איזה סיבה ותבטלו השיעור הזה, תזהרו מאד מאד שלא לומר קדיש באותו יום כלל, כי לא תעשו נחת רוח לנשמתי באֹמרכם קדיש בלי לימוד גמרא. תזהרו בזה. והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר חלק ג (יו"ד סימן כו).

ז/ב. שני אנשים שלמדו בבית הכנסת, ולאחר שסיימו ללמוד באו עשרה אנשים, יש אומרים שמותר לאחד מהעשרה לומר קדיש על הלימוד שלמדו שני האנשים, אף על פי שבשעת הלימוד לא היו עשרה.12

ויש אומרים שרק אם היו עשרה אנשים בבית הכנסת בשעה שישבו השניים ולמדו, רשאים לומר קדיש לאחר הלימוד [אף שאותם עשרה לא עסקו בתורה כלל]. אבל אם באו עשרה רק לאחר הלימוד, אי אפשר לומר קדיש.13

ועל כן, ראוי ונכון שלפני אמירת קדיש "על ישראל", יאמרו את משנת "רבי חנניא בן עקשיא" בקול, כדי שכל הציבור ישמעו, ולאחר מכן יאמרו קדיש. ואם רוצים לומר קדיש "יהא שלמא", יאמרו פרק תהלים, ולאחר מכן יאמרו קדיש.

12. כתב הטורי זהב (סימן נה ס"ק ג), שבכל לימוד שאדם לומד, פסוקים ואגדות או תלמוד, אם נזדמן לו תכף מנין, יכול לומר קדיש [אף על פי שבשעה שלמד לא היה שם מנין], וכן נוהגים בכל יום באמירת תהילים בבוקר בלא מנין, שאומרים אחר כך קדיש כשיבואו מנין, ושפיר עבדי. ע"כ. ועיין בשו"ת דברי אפרים אליעזר (סימן יב) שביאר את שיטת הט"ז.

וכן כתב הביאור הלכה (סימן קנה) בשם האחרונים, שלענין אמירת הקדיש אין צורך שילמדו דוקא בעשרה כדי לומר קדיש לאחר הלימוד, אלא אפילו אחד או שנים שלמדו, יוכלו לומר קדיש לאחר שיהיו עשרה בבית הכנסת, וגם אפילו איש אחר שלא למד יוכל לומר הקדיש. ע"כ.

ואחזה אנכי בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן כ) שהביא דברי הטורי זהב שלדעתו אף שלא היה עשרה בשעת הלימוד, מותר לומר קדיש לאחר שבאו עשרה. ודעת המגן אברהם שצריך להיות עשרה בשעת הלימוד כדי לומר קדיש לאחר הלימוד. וכתב על זה, שאף שרוב האחרונים סוברים כהמגן אברהם, כמדומה שהעולם נהגו היתר כהט"ז. וכן דעת השער אפרים (סימן יז), וכן כתבו בשו"ץ ויצבור יוסף שוורץ (סימן לה אות לא), ובשו"ת לב שלמה (חעלמא סימן יב). ע"ש.

13. כתב מגן אברהם (סימן סט ס"ק ד); אם היו שנים או שלושה לומדים במקום שיש עשרה אנשים, יכולים לומר קדיש אפילו אם כל העשרה לא למדו, אבל אם לא היו שם עשרה בשעת הלימוד, אף על פי שבאו אחר כך עשרה, אין אומרים קדיש. ע"כ.

וגם החיי אדם (כלל ל סעיף ז) כתב שדווקא כשהיו עשרה בשעת אמירת הפסוקים והלימוד רשאים לומר קדיש. אבל אם לא היו שם עשרה, אף על פי שאחר כך באו עשרה, אסור לאֹמרו עד שיאמרו על כל פנים ג' פסוקים. עכ"ל. ומוכח דסבירא ליה כדעת המגן אברהם שכדי לומר קדיש, צריך שילמדו עשרה במקום אחד, ואי לאו הכי אי אפשר לומר קדיש.

וכן בשו"ת זכרון יהודה (גרינוולד ח"א סימן כד) כתב, שהמהר"ם שיק, הקפיד על תלמיד אחד שרצה לומר קדיש דרבנן על הלימוד שלמד הוא ביחידות, והקפיד משום שחשש לדעת המגן אברהם שדברי תורה צריכים להאמר ברבים דווקא, ולכן פסק שאם שניים למדו במקום שיש עשרה, רשאים לומר קדיש. ע"ש.

וראה גם בשו"ת הלל אומר (או"ח סימן קסט) שמבואר בדבריו שגם הוא הסכים שאין לומר קדיש אלא אם כן היו עשרה באותו מקום שלמדו, כפי שכתב המגן אברהם. ע"ש. ובשו"ת משנה שכיר (ח"ב סימן כ) הביא דברי האליה רבה (סימן קנה) שאפילו אחד שלמד, אומר קדיש באופן שלמד במקום שיש שם עשרה, ואותו אחד ילמד בקול רם כדי שישמעו העשרה, מפני שמבואר במגן אברהם שטעם אמירת הקדיש לפי שנתקדש שם שמים, ואם ילמד בלחש, מה קידוש שם שמים שייך בזה. ע"ש.

וכן בקודש חזיתי לגאון רבי אליעזר ולדנברג זצ"ל בספרו אבן יעקב (סימן נב) שעמד על המנהג שנהגו העולם ללמוד תורה בבית האבל, ואחרי הלימוד אומר האבל קדיש. והעיר שדבר זה צריך עיון, שהרי האבל אינו לומד המשניות, וגם אסור לו להאזין, דהרי אבל אסור בדברי תורה, וכל שלא למד ולא האזין, איך ועל מה אומר את הקדיש. והעצה לזה שהאבל יאמר איזה הלכה שמותר לאבלים ללמוד, ואז יוכל לומר קדיש. עכת"ד.

והניף ידו שנית בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן כג) וכתב לחזק את מה שכתב בספרו אבן יעקב, שהסתמך בזה על אילנא רברבא הוא הספר הנודע שמן המאור (סימן נד) שמתריע בדבריו על זה שראה כמה פעמים שנוהגים העולם שאחד לומד, והאבל אומר קדיש על זה אף על פי שלא שמע ולא למד, דזה אינו נכון, ולכן מסיים וכותב שעל כל פנים האומר קדיש דרבנן, צריך לשמוע ולהאזין למי שלומד, וזולת זה לא יצא כלל.

וכמו כן כתב בשו"ת אבן השהם סימן כ' [שנדפס מלפני כשלש מאות שנה] שהקדיש דרבנן לאחר הלימוד יאמר אחד מהחבורה הלומדים ולא איש אחר, דהקדיש דרבנן שייך למי שלומד השיעור, ואף שיש אבלים, יותר טוב לומר הקדיש מי שלומד בתוך השיעור משיאמר האבל. [ודלא כהביאור הלכה (הנ"ל) שאפילו מי שלא למד יכול גם כן לומר קדיש]. ע"ש.

14. כתב בספר פתח הדביר חלק א (דף פה:), שמי שאומר קדיש אף שלא למד ולא שמע כלום מהלימוד, יש לו על מה שיסמוך, שהרי רגילים האנשים לומר קודם הקדיש משנת רבי חנניא בן עקשיא, והקדיש שאומר חוזר על המשנה ששמע. ע"ש. ולכן כדי לצאת מהמחלוקת, כתבנו שיאמרו משנת רבי חנניא או פרק תהילים, ואז גם אותם שלא היו בלימוד, יכולים לומר קדיש. וכן יעץ לעשות בשו"ת אהל משה צווייג (ח"א סימן כג).

וראה בשו"ת אגרות משה חלק ד (יו"ד סי' סא אות ח) שכתב, שבלימוד הקבוע לרבים כגון אמירת "במה מדליקין" שהוא מדברים שכל הציבור אומרים, וכן "פרקי אבות" במקומות שכל הציבור אומרים, ואפילו פרק "איזהו מקומן" שאומרים קודם התפילה, שייך להחשיבן מלימודי הציבור, ומאחר והיה בידו ללמוד עמהם, שייך להחשיב לימודם גם אליו, ויש לו לומר קדיש אף שנזדמן שהוא לא למד עמהם.

אבל בלימוד שלא שייך לציבור, אף שנתקבצו חבורה שלומדים ביחד, כגון שלומדים פרק משניות או דף גמרא בכל יום וכיוצא בזה, היה מסתבר שאם לא למד עמהם אין לו לומר קדיש, מאחר דלא שייך ללימודם, והוא עצמו לא למד כלום. אומנם אלו שלמדו, אף שרק שמעו מפי המגיד שיעור, אף שלא הבינו הרבה דברים, ואף שלא שמעו כל הדברים, יכולים לומר קדיש, משום שאין שיעור למידת ההשתתפות בלימוד לענין זה. ומאחר שמסיימים בדבר אגדה שכולם מבינים כגון משנת רבי חנניה בן עקשיא, יכולים לומר קדיש. ע"ש. ועיין בשו"ת באר שרים (חלק ו סימן יא).

לומר שמועה זו נאה

ח. מי ששמע או קרא כמה חידוש תורה, ואחד החידושים מצא חן בעיניו, מותר לו לומר "חידוש זה נאה", ובלבד שלא יתכוון לפגוע בחידושי תורה האחרים ששמע או שקרא [וכל שכן שלא יגנם בפיו] [15]

15. במסכת עירובין (דף ס"ד) אמרו, שכל האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה של תורה. ובשו"ת יביע אומר חלק ב (יו"ד סימן טז) דייק מהגמרא, שדווקא כשאומר "שמועה זו נאה וזו אינה נאה" אסור, אבל אם אומר "שמועה זו נאה" בלבד, שפיר דמי. והכי מסתברא, משום שמצאנו בכמה מקומות בש"ס שהאמוראים היו משבחים את שמועות חבריהם בבית המדרש.

אומנם אם אמרו לפניו שתי שמועות, ושתק כששמע שמועה ראשונה, וכששמע שמועה שניה, קילס ושיבח אותה, ואמר שהיא שמועה נאה, וכִּיון בזה במחשבתו שהשמועה הראשונה אינה נאה, אכן יש בזה קפידא, הואיל ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, והוי כאילו אמר בפירוש שהשמועה הראשונה אינה נאה, שמתוך שמשבח שמועה שנייה, בא לידי גנות שמועה ראשונה. אבל אם לא נתכוון כלל לגנות שמועה אחרת, רק אומר דרך התפעלות ששמועה זו נאה, ותו לא מידי, שפיר דמי. ובוחן לבות הוא יודע אם לעקל או לעקלקלות.

ט. מי שעִיין בספר מסויים, וכשסיים לקרותו אמר: "ספר זה הוא טוב מאוד", ולא התכוון לומר שספרים אחרים אינם טובים, אין בכך שום חשש איסור.

אולם כל זה דווקא בחידושי תורה שאינם סותרים את ההלכה, אבל הקורא בספר שיש בו דברים שסותרים את ההלכה ואת השקפת התורה, רשאי לומר שספר זה אינו מדוייק ואין להסתמך עליו בלי להתייעץ לפני כן עם חכם [16]

16. על פי הנזכר בהערה הקודמת. ומה שהוספנו שאם הספר סותר את ההלכה או ההשקפה מותר לומר שאין לסמוך עליו, כן נראה פשוט, מאחר שרצונו למנוע מכשול מאחרים, ואין כונתו לגנות את הספר ללא שום תועלת.

יציאה לחו"ל

י. אדם שרוצה לצאת מהארץ כדי ללמוד תורה, מפני שלא מסתדר לו ללמוד תורה בארץ ישראל, מותר לו לצאת לחו"ל, ולאחר שילמד כפי הצורך, ישוב לארץ הקודש [17]

לפיכך בחור שרוצים הוריו לשולחו ללמוד בישיבה קדושה בחו"ל, במטרה להרחיקו מהחברה הרעה הסובבת אותו כאן בארץ, ולקדמו בתורה ויראת שמים, רשאים לעשות כן, ולאחר שיתעלה בעבודת ה', יחזירוהו לארץ הקודש.18

17. כתב הרמב"ם (ה' מלכים פ"ה הלכה ט): אסור לאדם לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור. ע"כ. ומוכח שכדי ללמוד תורה מותר לצאת לחו"ל, על מנת לחזור לאחר מכן לארץ.

וכן כתב בספר חסידים (סימן תתקנו): תלמיד שאינו חפץ ללמוד תורה מהחכם שבעירו, מפני טירדות שיש לו בביתו, הרי אמרו חכמים שלא מכל אדם ולא בכל מקום זוכה אדם ללמוד, לפיכך אפילו אם יוצא לחוץ לארץ מותר. ע"ש. ועיין בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן נד).

מדוע אסור לצאת לחו"ל

כתב המאירי בחידושיו לכתובות (קיא.): כל מה שאמרו שאסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ, לא אמרו אלא מפני שסתם חוצה לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויין בה לישראל לרוב הצרות ועול הגלויות שסובלים שם, אלא אם כן על ידי עמל גדול וצער גִלגול סבל הצרות וההתיאש מהם לעבודת השם לשרידים אשר ה' קורא. וסתם ארץ ישראל, חכמה ויראת חטא מצויין בה, עד שמתוכם משיגים כבוד בוראם, וזוכים להנות מזיו השכינה, ועל זו אמרו, אפילו שפחה שבארץ ישראל, מובטח לה שהיא בת העולם הבא. ע"כ.

18. על פי הנזכר בהערה הקודמת. וכן כתב בשו"ת עטרת פז חלק א (או"ח סימן יא), והביא דברי המשורר האהוב לאלוקיו רבינו סעדיא גאון שאמר: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", ומאחר שאותו בחור עלול להתקלקל בארץ ישראל, אם כן מה ישוה ומה יש ערך בישוב ארץ ישראל, בלא קיום תורתנו הקדושה ומצוותיה, ואדרבה החוטא בארץ ישראל, עונשו כפול ומכופל מהחוטא בחו"ל, כי הוא חוטא בפלטין של מלך, כמו שכתב הכלבו (סימן קכז), ועל כן יש לשולחו ללמוד תורה בחו"ל, ולאחר שיתחזק בתורה ויראת שמים יחזירוהו לארץ.

מדוע נמנעו חכמים לצאת לחו"ל כדי ללמוד

מסופר בספרֵי (פר' ראה אות נג): מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים (עיר בחו"ל) אצל רבי יהודה בן בתירא ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: "וירשת אותם וישבת בארצם" [ללמדינו שצריך לשבת בארץ ישראל לאחר הכיבוש]. חזרו ובאו להם למקומם. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה. ע"כ.

והקשה בשו"ת משנת יוסף (סימן נו), מדוע חזרו רבי אליעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר לארץ ישראל, והרי יצאו כדי ללמוד תורה, ובאופן כזה מותר לצאת מהארץ לחוץ לארץ.

ותירץ, שאין ללמוד הלכה מאותם תנאים, שהרי אמרו רק מעשה שהיה עימהם, ושאני הני מלאכי אלוקים שהשיגו בארץ ישראל השגות עליונות, והיתה נפשם קשורה אל אדמת הקודש, מקדש שלמטה מול מקדש שלמעלה, והרגישו שלא יוכלו להשיג אצל רבם מה שישיגו בזמן זה בארץ ישראל. ע"ש. ועיין בשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן ט), שאסף איש טהור מהרבה מקומות בש"ס, שאכן חכמים רבים עזבו את הארץ כדי ללמוד תורה בחו"ל.

ללמוד בכבוד

יב. אדם שלומד תורה, צריך לשבת בכבוד ובדרך ארץ, ולא ישכב על גבו או על צידו וילמד, משום שאין זה מכובד ללמוד כך תורה.

אולם אדם שמרגיש חולשה, ורוצה לשכב מעט במיטה ולקרוא ספר קודש עד שיתחזק גופו, רשאי לעשות כן, וכשירגיש חזק, יתגבר כארי לשבת כראוי ולהמשיך בלימודו [19]

19. בשו"ת תורה לשמה (סימן שסז) כתב, שבגמרא זבחים (ה.) מסופר על ריש לקיש שהיה שוכב על בטנו, ומקשה קושיות בבית המדרש. ולכן גם זה שיש לו טורח לשבת, ושוכב מעט כדי לנוח, יש להתיר לו זאת, אך לא יתמיד הרבה בזה אלא מעט עד שינוח. ע"כ. וכן כתבו בשו"ת שערי צדק (סימן כא), ובשו"ת עולת יצחק (חלק ב סימן צ). ע"ש.

ודרך אגב, בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג (סימן יג) הביא את המעשה הידוע שהיה בימי האר"י ז"ל, עם הצדיק רבי ישראל נג'ארה ז"ל שהיה נעים זמירות ישראל, ויש אומרים שאמר עליו האר"י ז"ל שהיה ניצוץ דוד המלך ע"ה.

ופעם אחת בליל שבת קודש, היה החכם הנזכר משורר על שלחנו כמנהגו הטוב, וראה האר"י מלאכים לאלפים ורבבות עולים ויורדים בביתו לשמוע את הרינה, כי כל שיריו היו ברוח הקודש, ותיכף ומיד הסתכל הרב האר"י ז"ל שבא מלאך אחד וסילק לכל מחנה המלאכים הנמצאים שם, מפני שהיה משורר על השלחן אשר לפני ה' בזרועות מגולים, וגם בגלל שלא היה הכובע על ראשו [אלא היה חבוש כיפה בלבד] וכשהרגיש האר"י ז"ל בדבר, שלח אליו ב' תלמידים מתלמידיו הקדושים לגלות את אזנו לאמר, כי מלאכי אלקים היו משתעשעים בשיריו ורינותיו, ובעבור שלא היה בכבוד על השלחן נסתלקו למעלה.

כששמע רבי ישראל נג'ארה את הדבר, אחזתו רעדה ופיק ברכים וחלחלה בכל מתניו, ועמד מרעיד וישב בכבוד גדול על שלחנו, וחזר לשירו שהיה משמח בדברותיו אלֹקים ואנשים, ותיכף ומיד חזרו מלאכי שמים לבא כבראשונה. ע"כ. ומזה נלמד גם ללומד תורה שצריך ללומדה בכבוד הראוי לה.

קימה לזקן באמצע שיעור

יג. ציבור שיושבים בשיעור ועוסקים בתורה, ובאמצע השיעור נכנס אדם זקן, צריכים לקום לכבודו. ואם יכולים להמשיך את השיעור תוך כדי עמידה, יעשו כן, כדי להימנע מביטול תורה [20]

20.הנה כבר נתבאר לעיל בס"ד (פרק ג אות ט) שבתלמוד תורה לא אומרים "העוסק במצוה פטור מן המצוה" מפני שעיקר הלימוד הוא כדי לקיים את מצוות התורה, ולכן כאשר יושבים ולומדים תורה, והזדמנה להם מצוה עוברת של "בפני שיבה תקום", צריכים לקום בפניו אף אם עלול להגרם להם מעט ביטול תורה.

כן ראיתי שכתב בספר ערוך השלחן (סימן רמד סעיף ז), שגם כאשר עוסקים בתורה, וודאי שצריך לעמוד אף על פי שמפסיק קצת מלימודו, כמו כל המצוות שמפסיקים מתלמוד תורה כדי לעשות המצוות. ע"כ. וכן כתב בשו"ת דברי בניהו (חלק ה סימן יח אות ד). ע"ש.

וכתוב בספר שאלת רב (בעמוד לד) ששאלו את הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א אודות מה שמקילים שלא לקום בפני זקנים באמצע לימוד, האם ניתן ללמד זכות על אברכי כולל שמקבלים מילגה, שדינם כאומנים שפטורים מלקום [כמבואר בקידושין לג.]. והשיב: שצריך לקום.

ובספר ברכת נפתלי חלק א (עמוד ל ועמ' קג) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאף בשעה שמלמד תורה לאחרים, צריך לעמוד מפני תלמיד חכם או זקן, וכן מוכח בשו"ת שלמת חיים (יו"ד סימן שכה). ע"ש. וראה עוד במה שכתבנו בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ה (עמוד קמה).

כולל ערב לחתן

יד. חתן בשנה הראשונה לחתונתו, אם יש לו אפשרות ללמוד בשעות הערב בבית, עדיף לעשות כן, מאשר ללכת ללמוד בכולל ערב ולעזוב את אשתו לבדה [21]

21. כן הורה רבינו הסטייפלר זצ"ל כפי שכתב בשמו בספר תולדות יעקב (עמוד קסה), ועל כל פנים מבואר שם שאם זקוק לתמיכה של הכולל ערב מפני שמצבו דחוק, ילך ללמוד בכולל.

וראה בגמרא כתובות (סב:) שרבי חנינא בן חכינאי רצה ללכת לבי רב לאחר חתונתו של רבי שמעון בר יוחאי, אמר לו רשב"י, שימתין לו עד שיכלו ימי חופתי וילך עמו לבי רב, ולא רצה להמתין לו, והלך למשך שתיים עשרה שנה. ומשמע שרשב"י רצה לעזוב את אשתו וללכת ללמוד אצל רבו במשך כמה שנים, מיד לאחר השבע ברכות. בא וראה מה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים.

לימוד עם חברותא

טו. ראוי ונכון ללמוד תורה עם חבר ולא ללמוד לבד, מפני שכאשר לומד עם חבר, כל אחד מהם מַחְכים את חבירו, ומתעוררים לדברים שלא היו מתעוררים אליהם אם היו לומדים לבד [22]

ומכל מקום, אותם הנוהגים ללמוד לבד, אין למחות בידם, מפני שיש אומרים שכיום הלימוד מתוך הספרים נחשב ללימוד עם חברותא, ורק בדורות קודמים שהיו לומדים בעל פה, היו מוכרחים ללמוד עם חבר [23]

22. בגמרא תענית (ז.) דרשו על הפסוק בירמיהו: הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך – מה אש אינו דולק יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימים ביחידי. והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב "חרב אל הבדים ונואלו" – חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בד בבד (לבדם) בתורה, ולא עוד אלא שמטפשים, ולא עוד אלא שחוטאים. ע"כ.

וכתב שם המאירי: לעולם ישתדל אדם לעשות לו חבר, שאין דברי תורה מתקיימים יפה ביחידי, ואפילו אם החבר קטן ממנו, מכל מקום מתחדד הוא על ידו, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמיד קטן מחדד את הגדול. ע"כ.

ובחידושי המהרש"א למגילה (לב. ד"ה שני) כתב: כי לא יבוא האדם לאמיתות התורה אלא רק על ידי פלפול עם חבריו, ובזולת זה יבוא לטעות בלימודו, ולא יבוא לעמוד בלימודו על טובו ובוריו, ויבוא להתיר דבר האסור. ע"כ.

ובפירוש רש"י לאבות (פרק ו מ"ג) מובא בשם המדרש, שדוד המלך למד מאחיתופל שני דברים, ואחד מהם – שכאשר מצא אחיתופל את דוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, אמר לו, למה אתה לומד לבד, והלא נאמר "חרב אל הבדים ונואלו". ועל זה נאמר הפסוק בתהלים: "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד". ע"כ.*)

*) א"ה: עיין בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן ק) שהביא דברי רבינו חיים פלאג'י בספר ארצות החיים (שער ד' אות י"א) שכתב בשם כמה ספרים, שכל מה שאמרו חרב אל הבדים על הלומדים בד ובד, לא נאמר דבר זה על יושבי ארץ ישראל, אלא על יושבי חוץ לארץ, מפני שאויר ארץ ישראל מחכים. והקשה עליו המנחת שלמה, שהרי אחד מהדברים שלמד דוד מאחיתופל הוא - שמצאו שהיה יושב ועוסק בתורה יחידי, ואמר לו: והלא נאמר חרב אל הבדים. והרי דוד המלך היה בארץ ישראל, ובכל זאת הוכיחו אחיתופל על שלומד לבדו. ע"כ. וראה למרן מלכא בספרו הליכות עולם חלק ח (עמוד שצ) שהביא בשתיקה דברי הגאון יעב"ץ שבארץ ישראל שפיר דמי ללמוד ללא ספרים. ופלא שלא העיר עליו מדברי המנחת שלמה הנ"ל.

וכתב רבינו חיים פלאג'י בספרו ברכת מועדיך לחיים (חלק א דף לג:), דמה שאמרו רבותינו ז"ל שהיגע בתלמודו בצינעה מחכים, היינו שלומד בחברותא ולא ביחידות ממש, רק שהוא וחבורתו נמצאים במקום סתר, ואינם מפורסמים לעיני כל. עכ"ד.

ושא עיניך וראה בשו"ת כפי אהרון (עזריאל ח"ב דף קכט) שביאר, שהטעם שיש חיוב על האדם ללמוד עם חבר, ומי שלומד לבד נאמר עליו "חרב על הבדים", משום שבהיותו לומד לבד אינו מוציא את לימודו בפיו, ונמצא שתלמודו משתכח ממנו (כדאיתא בעירובין נד.) ונמצא שחייב מיתה, משום דחיים הם למוציאיהם בפה. ועל כן צריך ללמוד עם חבר, ועל ידי זה חיים שניהם בלימודם.

אתה ראת לדעת שיש צורך ללמוד תורה עם חברותא, ולא ללמוד לבד, וכבר אמרו בתענית (כג.) "או חברותא או מיתותא". ועיין למהר"ל בספרו נתיבות עולם חלק א (נתיב התורה פרק ו), ובספר ימה וקדמה לגר"י משה הלוי זצ"ל (עמוד 155), ובשו"ת משנה הלכות חלק ח (סימן צה ד"ה ולפענ"ד).

מעלת הלומד עם אחרים

וראה בהקדמת ספר חוות דעת שכתב בזו הלשון: ולא לבד שהתלמיד חכם צריך למי שגדול ממנו אלא אף לקטן ממנו, כמאמרם: "ומתלמידי יותר מכולם". והטעם כי כשם שבראיה החושית אם ישוטט האדם במבט עיניו לרחוק, יכשל בנקל במה שלפניו, כן הוא גם בראיה השכלית כשמשוטט במבט שכלו למרחוק, יהא נכשל בנקל במה שלפניו, ולכן צריך הוא לתלמיד ששכלו קטן, ואין שכלו משוטט למרחוק, ומרגיש במה שלפניו, ועוד כי מחמת צמצום שכלו להסביר לתלמיד יראה גם הוא עצמו במה שלפניו ויבין יותר, כי זה דומה לרואה בשפופרת, שרואה יותר מחמת צמצום עין הראות, מה שלא יוכל להביט כל כך בלא השפופרת מחמת פיזור עין הראות. ע"כ.

וכיוצא בזה כתבו התוספות נדה (יד:), שאף שבבחרותו של רבי היה רבי יוסי גדול ביותר, בזקנותו נתחכם רבי יותר מחמת התלמידים שלפניו, דהואיל ושכיחי רבנן קמיה מחדדן שמעתיה.

23. כתב בספר חסידים (סימן תתקמ): יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד, יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר במשלי: "יהיו לך לבדך". ע"כ. ומשמע שהלומד לבד מפני שמרגיש יותר עליה בלימודו מאשר היה לומד עם חברותא, אין זה בכלל מה שאמרו חז"ל "חרב אל הבדים ונואלו", ויש לו מקרא אחר לסמוך עליו.

וכן תחזה לרבין חסידא רבי אליעזר פאפו בספרו אורות אלים (ברכות סג:), שבתחילה הביא דברי הגמרא, שאין התורה נקנית אלא בחבורה, וכמה עונשים נאמרו על העוסקים בתורה לבד. וסיים שיתכן שלא נאמר כל זה אלא בזמניהם שלא היה להם ספרים, אבל עתה, הספרים הן הן החברים, אבל בכל זאת הלב מהסס, וירא שמים יצא ידי כולן. ע"כ.

וגם הלום ראיתי למרן שליט"א שכתב בספרו ענף עץ אבות (עמוד כג) שהרב רבי בצלאל לנדוי בספר 'הגאון החסיד מוילנא' הביא בשם הגאון רבי יואל חסיד מאמצ'יסלב שנשאל על מה שלא הביאו הפוסקים דברי חז"ל שלא ילמד יחידי, והשיב, שזהו דווקא בזמניהם שהיו לומדים בעל פה, אבל בזמנינו שעיקר לימודינו מתוך הספרים, אין לך חבר גדול מהם. ע"כ. וכן כתב בספרו הליכות עולם (חלק ח עמוד שצ).

וראה בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תקמב), ששמע שהחזון איש נשאל מדוע הוא לומד יחידי, והרב הצביע על דברי רש"י באבות שפירש את המשנה באבות "וקנה לך חבר", שיש אומרים שהספרים הם במקום חבר, ואין זה נקרא שלומד יחידי. וכן כתב רבינו חיים פלאג'י בספרו גנזי חיים (מע' ח אות סא). ע"ש.

וכעת ממש ראיתי בספר כעת חיה (סימן כה) שהוסיף להביא מספר מעשה איש (ח"ד עמוד פח) שהעידו שם על בן תורה אחד שהיה גורס בתורה לבדו, ונכנס אל הגאון החזון איש זצ"ל לשאול אם עליו ללכת ללמוד בישיבה, מפני שאמרו חכמים - חרב אל שונאיהם של תלמידי חכמים שלומדים תורה לבד.

והשיב לו החזון איש, שדברי חז"ל נאמרו רק בזמניהם שלא היו ספרים, ולא ידעו הגירסא הנכונה, והאדם היה יכול לשנן לעצמו גירסא משובשת ולהמשיך בטעותו, לכן היה צריך חברים שיעוררו אחד את השני, ויעמידו זה את זה על הטעויות. מה שאין כן היום, הכל כתוב והכל נמצא, ואם אתה צריך חבר, הקָנה יהיה לך לחבר, ותכתוב את מה שאתה לומד על הכתב, ותוך כדי כתיבה תעמוד על טעויותיך. ע"כ.

והגאון רבי משה פינשטין בשו"ת אגרות משה חלק ה (אורח חיים סימן לג) כתב לתלמיד אחד בתחילת לימודו בישיבה: הנה מה שיש לך חברותא רק לסדר הראשון ובסדר השני צריך אתה ללמוד לעצמך, אפשר שאין זה חיסרון, כיוון שאתה צריך להתרגל גם ללמוד לעצמך. אלא שתילמד בהתמדה ובחשק, וכשיצטרך לך לשאול איזה דבר, בטח יש מישהו לשאת ולתת עמו. עכ"ל.

ועיין בספר דרופתקי דאורייתא (עמוד לא) שהביא פוסקים נוספים שנוקטים כסברא זו. ע"ש. ובשו"ת שבות יעקב (חלק ב' סימן סד) כתב, שעכשיו רבותינו הם הספרים, ושום מורה לא יורה שום הוראה בלתי עיון בספר תחלה, ושכן קבל מרבותיו. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן סה), ובשו"ת אדרת תפארת (חלק ב סימן מה).

לחזור על למודו לבד

בספר גם אני אודך (ח"ב סימן יח) הקשה דלכאורה יש סתירה בן הגמרות, שבמסכת תענית (שם) מוכח שאסור ללמוד לבד, ואילו בגמרא בברכות (ו.) אמרו שאפילו אחד שעוסק בתורה שכינה עמו. ואם נאמר שהלומד לבד עובר עבירה, כיצד יתכן שהשכינה עמו.

ותירץ, שבתענית מיירי כשלומד בפעם הראשונה שאז צריך ללמוד עם חברותא כדי שלא ילמד בשיבוש. ובגמרא בברכות מיירי שחוזר על תלמודו, ואז יכול גם לחזור לבד, משום שאין חשש שילמד בשיבוש. וכן תחזה בשו"ת מעדני מלכים (חלק א סימן קעד) שגמרא חדשה רצוי ללמוד בחברותא, אבל חזרה אפשר ללמוד גם לבד, אם אין חבר מתמיד.

ובשו"ת שבט הקהתי חלק א (סימן שסד) תירץ את הסתירה בין הגמרות, על פי מה שכתב בספר חסידים שיש אדם שמצליח בלימודו כשלומד לבד, יותר ממה שהיה לומד עם חבר. ולפי זה יש לומר, שבגמרא בברכות מיירי באדם שלומד יותר טוב כשהוא לבד, ולכן שכינה עמו. ובתענית מיירי באחד שזקוק לחברותא כדי ללמוד כראוי. עיין שם עוד תירוצים.

לשמוע תורה ללא כיפה

טז. תלמיד חכם שמוסר שיעור תורה לרבים, ובין השומעים ישנם אנשים שאינם חובשים כיפות, רשאי להשמיע באוזניהם דברי תורה ומוסר, כדי לקרבם לצור מחצבתם [24]

24. כתב רבינו יהודה בן הרא"ש בשו"ת זכרון יהודה (סימן כ): טוב שלא לישב בגילוי ראש בשעת הלימוד מי שיוכל לסבול, כדי שילמד יותר באימה, אלא שלפעמים מפני כובד החום אינו יכול לסבול. ע"כ. ומשמע מדבריו שמעיקר הדין אין חובה ללבוש כיפה בשעה שלומד תורה, ולכן באופן שהדבר עלול לגרום לו לביטול תורה, רשאי ללמוד ללא כיפה.

וכן תחזה בשו"ת המהרש"ל (סימן עב) שכתב: שמעתי על חכם אחד שהיה לומד תורה בגילוי הראש, ואמר שכבד עליו המשא. ונראה שאף שאין איסור בדבר, ואף לא מדת חסידות, כשאינו מזכיר ה', מכל מקום יש לתלמיד חכם להיזהר בכך, מאחר שהעם תופסים דבר זה לקלות ופריצות כאילו עובר על דת יהודית, ואפילו לומד בחדרו יזהר בכך, פן יראנו עם הארץ ויקל בו. ע"כ. והובאו דבריהם בשו"ת יביע אומר (חלק ו או"ח סימן טו) והעיר שם על המחמירים בזה. כיעו"ש.

וראה בספר עלינו לשבח (שמות עמוד תקנח) שסיפר שפעם אחת הבחין ביהודי שבא לשיעור ללא כיפה, וטענתו בפיו, שהוא נמצא בתהליכי חזרה בתשובה ועדיין אינו מסוגל לחבוש כיפה, משום שחושש שחבריו ילעגו לו.

אמר לו הרב: המשנה במסכת כלה (פרק ב) אומרת, שפעם אחת היו זקנים יושבים, ועברו לפניהם שני תינוקות, אחד גילה את ראשו ואחד כיסהו. זה שגילה את ראשו – רבי אליעזר אומר שהוא ממזר, רבי יהושע אומר בן הנידה, רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנידה. אמרתי ליהודי ההוא, הרי אם יראו אותך ללא כיפה, יאמרו שאתה ממזר ובן הנידה; למה לך כל הצרות הללו? ואכן האיש חבש כיפה.

להיות מורה לתנ"ך בבית ספר חילוני

ומענין לענין באותו ענין, ראיתי להרה"ג רבי משה וסרמן בשו"ת שאילת משה (סימן כב) שנשאל האם יהודי חרדי יכול להיות מורה לתלמידים חופשיים, אשר חלק מהם יושבים בבית הספר בגילוי ראש בשיעורי תנ"ך וגמרא. ופסק להקל, משום שיש דיעות המקילות לעת הצורך להיות בבית בלי כובע, וגם משום שאם הוא לא יקח את העבודה, יתכן שיבוא מורה אחר שאין לו יראת שמים, וילמד את התלמידים כפירה, ויורה בתורה שלא כהלכה. וסיים שעל כל פנים, המורה ידרוש מהתלמידים לכסות את הראש.

לברך על מאכל ומשקה בלי כיפה

דרך אגב, בספר ואין למו מכשול חלק ב (מהדורה ב' עמוד צד) כתבנו בס"ד שאדם שמתבייש לחבוש כיפה, עדיף שיברך על מאכל ומשקה בלי כיפה מאשר יהנה מהעולם הזה בלי ברכה, שהרי הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל, וכאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל (ברכות ל"ה). והעירו על זה כמה תלמידי חכמים, כיצד אפשר להורות לאדם שיזכיר שם שמים בגילוי הראש, והרי יש בכך בזיון לכבוד שמים. ועל כן יעצו שאותו אדם יהרהר את הברכה בליבו אבל לא יזכיר שם ה' בפיו.

ברם לעת כזאת זכתה עיני לראות תנא דמסייע לן מרן פאר הדור שליט"א בספר מאור ישראל (טו.) שכתב דמוכח להדיא בברכות (ס:) שאין איסור מן הדין בהזכרת שם שמים בברכות בראש מגולה. וכמו שכתב בביאור הגר"א (או"ח סימן ח ס"ק ו). והכי מוכח במדרש (ויקרא רבה פרבי כז): "אמר הקדוש ברוך הוא, לא הטרחתי עליכם לקרות קריאת שמע פרועי ראש", ומשמע בהדיא דליכא איסורא לקרות בפריעת ראש, אלא שלא החמיר עליהם לעשות כן בדווקא.

וכן הסכים הפרי חדש (סימן צא ס"ג). ואפילו להתפלל בגילוי ראש במקום שאי אפשר לו לכסותו, שעת הדחק כדיעבד דמי, ויוצא ידי חובת תפלה, וכל שכן במקום מצוה עוברת כגון ברכת רעמים. ע"כ. ומשמע שרשאי להתפלל ולברך ברכת הרעמים ללא כיפה, ואינו צריך להרהר התפילה והברכות בלבו.

וכן תחזה בשו"ת יביע אומר חלק ט (עמוד רלו) בענין מי שהתפלל, ואחר כך ראה שהכיפה שעל ראשו נפלה באמצע תפלתו, ולא הרגיש בזה בהיותו מתפלל, אין צריך לחזור ולהתפלל. ומי שנמצא במקום שאי אפשר לו לכסות ראשו, וזמן תפלה עובר, רשאי לכתחלה להתפלל בראש מגולה. כדמוכח להדיא ברמב"ם (פרק ה מהל' תפלה הלכה א,ה), ודלא כמו שכתב בספר טל תורה (מועד קטן טו.). ע"ש.

ומדקאמר שהתפלל כרגיל בלא כיפה ולא קאמר שיהרהר התפילה בלבו, משמע שבשעת הדחק אין איסור להזכיר שם שמים בגילוי הראש, ואין צורך להרהר, מפני שקיימא לן להלכה שהרהור לאו כדיבור דמי כמבואר בבית יוסף (סימן קפה), ומאחר שגם בנידון דידן חשיב כשעת הדחק, לפיכך על משמרתי אנכי ניצב, ושפיר יש לסמוך על הוראה זו לברך בלא כיפה במקום הצורך.

יז. אדם שמסתפר בבית או אצל הספר, מותר לו לשמוע או להרהר בדברי תורה אף שאין לו כיפה בראשו [25]

25. כמבואר בסעיף הקודם. ואף שראיתי בספר 'גדולי ישראל' חלק ג (עמוד 1067) שסיפרו על הגאון רבי ישראל רוזין "הרוגצ'ובר" שלא היה גוזז שערות ראשו והיה מגדל פרע, כדי שלא יצטרך לישב באותה שעה בגילוי ראש ולהפסיק מדברי תורה. ע"כ. נראה שהנהגה זו היא מידת חסידות, ולא ראינו לשאר גדולים שהקפידו על כך.

לימוד בליל חג המולד

יח. יש אומרים שאין ללמוד תורה בליל חג המולד של הנוצרים, וכך נהגו בכמה מקהילות בני אשכנז [26]

אולם בכל ארצות המזרח לא נהגו בזה כלל, ובכל הישיבות והכוללים של הספרדים, לומדים תורה גם בליל חג המולד כמו בכל לילות השנה, ואין בזה שום חשש [27]

26. כתב הגאון רבי חנוך הניך זצ"ל בשו"ת מפענח נעלמים (סימן ד): אשר שאלת מאין מקור המנהג אשר נתפשט בארצות אלה, שמבטלים תלמוד תורה בליל אידיהן של הנוצרים הנקרא 'ניטל', והתלמידים אינם קובעים אז עתים לתורה.

תשובה. קבלתי מרבותי, כי נשתרבב מנהג זה מפני סכנות נפשות, כי היה סכנה גדולה מלפנים בדורות שלפנינו ללכת לבתי מדרשות לקבוע עתים לתורה, כי הגויים היו מכים וחובטים מכות אכזריות כל איש ישראל אשר מצאו בשווקים וברחובות קריה בליל אידיהן, והיו מחזיקים זאת למצוה לנקום נקמת דם יש"ו הנוצרי. ובהרבה מקומות היה בימים קדמונים חק המלכות הנוצרית, שאסור לאיש יהודי לפסוע ממפתן ביתו והלאה בלילה הזאת.

ומלבד זאת היה מנהג הגויים שאם ראו נר דולק בבית יהודי, אז היו מעלילים עליו שיצא מביתו, ואם שכח איש מזרע ישראל והלך ברחובות קריה, והיה כל מוצאו יהרגהו, על כן הנהיגו בני ישראל שלא לקבוע עת לתורה בלילה ההוא ולא להדליק נרות בבתיהם, רק להשכיב את עצמם לישן בתחילת אשמורה ראשונה, ולסגור תריסי חלונותיהם ודלתי בתיהם, ואיש לא יצא מחדרו עד בוקר. ע"ש.

ובספר טעמי המנהגים (עמוד תק) כתב טעם נוסף לכך בשם הרב הצדיק מדינוב זצ"ל בספרו 'רגל ישרה', שהוא מפני שנהרג בו יש"ו שהוא קליפת עורב, ושאמרו מגידי אמת שאירע כמה פעמים שלמדו בלילה הזה ובא כלב לבתיהם, ושמנהג ישראל תורה הוא. והוסיף בהערה שם, שגם הגאון רבי יהונתן אייבשיץ אמר על זה שמנהג ישראל תורה הוא. ע"ש.

27. בשו"ת יביע אומר חלק ז (יו"ד סימן כ) הביא מנהג זה שאין למדים תורה בליל אידיהן, וכתב שאין ממש בדברי האומרים כן, ואין לדבריהם כל יסוד כלל. ומעולם לא נמנעו רבותינו וגם אנו בעקבותיהם, מללמוד תורה בלילה ההוא, ולומדים כמו שרגילים ללמוד בכל הלילות שבשנה.

ועיין במנחות (צט:): שאל בן דמה, בן אחותו של רבי ישמעאל, את רבי ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו את המקרא הזה, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמה יונית.

נמצא שאין רגע בעולם שיהיה אדם פטור בו מללמוד תורה. ובירושלמי (סוף ברכות) אמר רבי שמעון בן לקיש, מצאתי במגילת סתרים 'יום תעזבני יומים אעזבך'. ובמשנה באבות אמרו "אם בטלת מן התורה יש לך הרבה בטלים כנגדך". ויש הרבה כהנה וכהנה בדברי חז"ל. ולכן המנהג במקומותינו, שגם בלילה ההוא לומדים כאשר היתה באמנה אתם בלילות של כל השנה. ופוק חזי מאי עמא דבר.

לימוד מתוך עוני

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה