אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה › פרק כא - דברים הגורמים לשכחה

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק כא - דברים הגורמים לשכחה

פרק כ - לימוד בזמן התפילה

א. כל השוכח דבר אחד ממה שלמד מפני שלא חזר על לימודו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו [1]

ולכן חובה קדושה על כל אדם לחזור ולשנן מידי פעם את מה שלמד, כדי שתלמודו יתקיים בידו ולא ישכחנו [2]

1. משנה באבות (פרק ג מ"ח), ואמרו במנחות (צט:) שבנוסף לכך עובר גם בשלשה לאוין. ע"ש. וביאר רבינו עובדיה מברטנורא, שמתחייב בנפשו בגלל שלא חזר על מה שלמד, ומחמת שִׁכחתו הוא בא להתיר את האסור, ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון. וטעם נוסף לכך, לפי שאותה משנה ששכח היתה משמרתו, ועכשיו ששכחה אינה משמרתו.

וכתב הגר"ז בשלחן ערוך שלו (ה' תלמוד תורה פרק ב ס"ד) שגם עכשיו שנכתבה תורה שבעל פה ויוכל לעיין בספרים מה ששכח, אין זה מועיל כלום, כי מיד ששכח עובר בלאו קודם שיעיין, כמו בימיהם שעובר בלאו בשעה ששוכח, אף שאחר כך יחזור וישאל מרבו וילמדנו מה ששכח. ועוד אמרו, שהלומד ושוכח דומה לאשה שיולדת וקוברת, וכל המשכח דבר אחד מתלמודו, גורם לגלות לבניו ב"מ. ע"כ.

2. כתב רבינו יונה בפירושו לאבות פרק ג (משנה ח) בזה הלשון: אשר לא נתן בלבבו לאמר כי השכחה מצויה בבני אדם, והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים, ולחשוב בה כל היום וכל הלילה עד שלא תוכל לסור מלבו, ולא עשה, הרי זה מתחייב בנפשו, כי יבא להורות על פי זכירתו, ויאמר כך אמר לי רבי, ויאסר המותר ויתיר האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ונקרא פושע, מפני ששגגת תלמוד עולה זדון. ע"כ. ועיין במגן אבות לרשב"ץ (שם משנה י).

ואיתא באבות דרבי נתן (פרק כד): יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנה ולשכחה בשתי שנים. כיצד, יושב אדם ששה חדשים ואינו חוזר על מה שלמד, נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא. י"ב חודש ואינו חוזר על לימודו, נמצא מחליף חכמים זה בזה. י"ח חודש ואינו חוזר, נמצא משכח ראשי פרקים. כ"ד חודש ואינו חוזר, נמצא משכח ראשי מסכתותיו. ומתוך כך, סופו שיושב ודומם. ועליו אמר שלמה: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה", וכיון שנפל כותלו של כרם, מיד חרב כל הכרם כולו. ע"כ. ועיין תענית (ז:), ומגילה (יח:).

וכתב הגאון ר' זלמן מלאדי בהלכות תלמוד תורה (פרק ב סעיף ג), שלדברי הכל בתחלת למודו של אדם, בין במקרא בין במשנה בין בתלמוד, לא די לו בלימוד פעם ושתים ושלש, אלא צריך לחזור על כל אחד פעמים רבות מאד הכל לפי כח זכרונו של אדם כדי שיזכור היטב. והמשנה והתלמוד שהן הלכות פסוקות בטעמיהן, צריך לחזור עליהן בכפלי כפליים עד שתהא משנתו סדורה ושגורה בפיו כל כך, בענין שאם ישאלנו אדם איזה דבר הלכה ממה שלמד, יוכל להשיב לו מיד אסור או מותר בלי גמגום.

ואף שעל ידי זה לא יוכל ללמוד הלכות הרבה, לא יחוש, כמו שאמרו חכמים לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה, וכן היו עושים בימיהם שהיו לומדים בעל פה, היו לומדים בתחלת לימודם רק ב' או ג' פרקים משניות או ברייתות בשבוע, והיו חוזרים עליהם מאה פעמים ויותר, ואמרו חכמים אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחת שזה נקרא עובד אלהים וזה נקרא לא עבדו כראוי.

ועכשיו שתורה שבעל פה כתובה לפנינו, אין צריך לחזור מאה פעמים ואחת בשעת לימודו ממש, רק שיזהר מאוד לחזור על הראשונות תמיד לפרקים קרובים, בענין שתהיינה כל ההלכות שלמד עד עתה חקוקות היטב בזכרונו כל הימים שבינתיים, וברורות לו בלי גמגום כבשעת לימודו ממש. ע"כ.

לא להתייאש כשלא זוכרים

כתב הגאון רבי יעקב עדס שליט"א בראש ספר זכר עשה (עמוד ט) שיש אנשים שמתייאשים מללמוד מפני ששוכחים לימודם, וטעות בידם, מפני שכשיבואו לשמים יזכרו הכל, והשכחה באה רק מצק הקליפה, וכשתתבטל הקליפה יחזור לזכור את לימודו, ולכן אין לו על מה להתייאש.

ובכלל צריך לדעת, שגם אדם שרחוק מזכרון, יתכן שיזכה פתאום לזכרון חזק, כמבואר בכתבי האר"י שכשיש לאדם רק נפש בלא רוח, הוא זוכר פחות, ואם יש לו גם רוח זוכר יותר, ומבואר בשער הגלגולים שביכולתו של אדם שיש לו נפש, שיזכה שיתווסף לו על זה רוח על ידי עמל התורה, ואז יגיע לידי זכרון טוב.

מאכלים הגורמים לשכחה

ב. ישנם דברים שגורמים לאדם שכחה, כגון האוכל מאכל שאכל ממנו עכבר, או חתול, או כלב, וראוי להיזהר שלא לאכול דברים אלו, כדי שלא ישכח תלמודו [3]

ועל כל פנים, אם חותך את המקום שנשכו ממנו אותם בעלי חיים, יש אומרים שרשאי לאכול מהשאר [4]

והמחמיר שלא לאכול מכל אותה חתיכה, תבוא עליו הברכה [5]

3. הנה בגמרא הוריות (יג:) אמרו, שהאוכל ממה שאכל עכבר או חתול גורם לשכחה. ובחופת אליהו שבסוף ספר ראשית חכמה (שער ו) הוסיף, שהאוכל ממה שאכל כלב גם כן גורם לשכחה.

וכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ב יו"ד סימן ח), שאף שבספר זבחי צדק (סימן קטז) כתב שאנו אין לנו אלא דברי הגמרא, ובגמרא לא הוזכר כלב אלא חתול ועכבר, מכל מקום נראה שטוב לחוש גם לזה, משום שהש"ס נקט דברים שמשכחים ביותר ובריא היזקם, אבל שאר הדברים אינם חמורים כל כך, אבל ראוי להיזהר גם מהם. [וכתב שם, שיתנו את האוכל שאכל ממנו עכבר או חתול לנקבות שאינן מצוות על דברי תורה].

4. כן כתב בשו"ת מילי דאבות (חלק ה דף רעג.) שדוקא על מה שנשאר מאכילת פיו של החתול או העכבר קפדינן, אבל אם קולף מקום נשיכתו ואוכל מהנשאר, ודאי שאין בו משום שכחה. והוא מעשים בכל יום, שמעולם לא שמענו שהעולם נזהרים שלא לאכול עוד מהכיכר כלל. ע"כ. והובאו דבריו ביביע אומר (שם), וכתב על זה שמאחר שאין איסור מן הדין לאכול מכיכר שאכל ממנו עכבר וחתול, נראה שאפשר להעלים עין מהנוהגים כדברי הרב מילי דאבות.

וגם הלום ראיתי שבספר ילקוט אברהם (דף קכד:) הביא ראיה לכך מהא דאיתא בסוכה (לו:): אתרוג שנקבוהו עכברים אין זה הדר. והקשו, והרי רבי חנינא היה מטביל בחומץ אתרוג שאכלו ממנו עכברים, והיה אוכלו. ולכאורה קשה, כיצד אכל מאתרוג זה שגורם לשכחה, ועל כורחך דמיירי שחתך ממקום שאכל העכבר, והנשאר היה כשר לאכילה. וראה עוד בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן א). וי"ל.

וכן ראתה עיני בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן סא) שכתב, שיש מפרשים שכל אותו הככר או המאכל שאכל ממנו העכבר גורם לשכחה, ויש מפרשים שרק אותו המקום שנשך קשה לשכחה, ואם חותכים מקום הנשוך לחוד, השאר אין בה משום שכחה, וכן קבלתי אני ומלתא דמסתבר הוא. ע"כ.

5. הנה בספר לקט יושר (חיו"ד עמוד ו) כתב, שבשר שאכל ממנו חתול, לא רצה רבינו ישראל איסרלן לאכול מאותה החתיכה, וחתיכת בשר יבש או כיכר שאכל מהם עכבר, אינו מאכיל לבניו אפילו אם היה הכיכר גדול. ע"כ. ומשמע שלא סמך על כך שיסירו את מקום נשיכת העכבר או החתול.

ורבינו יוסף יוזפא בספר יוסף אומץ (עמוד רעג) כתב, שמה שרגילים לחתוך מקום נשיכת העכבר או החתול ולאכול השאר, לא ידעתי אם הוא קבלה מקדמונים שזהו פירוש הגמרא, או שאין חוששים לשכחה, וחותכים מקום הנשיכה רק משם נקיות ומאיסות. לכן שומר תורתו ירחק מכל החתיכה שאכל העכבר או חתול ממנה. ע"כ. וכן כתב בשו"ת דברי חיים (חלק ב סימן ס), שלפי פשטות הסוגיא נראה שכל המאכל מביא לידי שכחה. ע"ש. והובאו דבריהם ביביע אומר (שם), ולכן כתבנו שהמחמיר לחוש לדבריהם תבוא עליו הברכה. וכן כתב להחמיר בשו"ת פסקי תשובה (סימן מ).

ג. עכבר או חתול שאכלו מתוך שקית סוכר או קמח וקטניות וכדומה, מותר לאכול ממה שלא נגעו ואין לחוש לשכחה, מכיון שכל גרגיר וגרגיר נחשב לחתיכה בפני עצמה [6]

6. כן כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן סא) שבשק מלא קמח לא נאסר כולו, אלא רק מקום שאכל העכבר. ע"ש. וכן ראיתי בספר הזיכרון לגר"ח קנייבסקי (עמוד ט), ששק מלא חיטים או קמח לא נאסר כולו, וכן הורה מרן החזון איש זצ"ל. וכן כתב בשו"ת שבט הקהתי (חלק א סימן שעא).

ואנכי הרואה בשו"ת מקדשי השם (חלק ב עמוד קפד), שעלה ונסתפק בענין קמח הנמצא במקום שמצויים עכברים ואוכלים ממנו הרבה פעמים, ומרן הדברי חיים פסק שלאכול ממה ששייר העכבר, הוי בכלל איסור לכל המאכל, ולכאורה הוא הדין כאן. וסיים שאינו יודע כיצד לנהוג בזה. ע"ש. ולפי האמור יש לצדד להתיר.

אכילת לב

ד. אכילת לב של בהמה או של עוף גורמים לשכחה, ולכן ראוי לגברים להיזהר שלא יאכלו לבבות כלל. [ויש לעורר שמצוי ב"מעורב ירושלמי" לבבות, וראוי לגברים להמנע מלאוכלו] [7]

7. הנה במסכת הוריות (שם) איתא, שהאוכל לב של בהמה גורם לשכחה. וביאר בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סימן קלג) שהטעם שגורם לשכחה הוא משום שעיקר החכמה הוי בלב, ולכך כיון דאבר מחזיק אבר, אם כן הלב של הבהמה מחזיק את לב האדם, ולכך נעשה מלב האדם טבע לב בהמה, ונעלם ממנו דרכי החכמה כמו בהמה. ע"כ.

ומדברי הגמרא משמע, שרק אכילת לב בהמה עלולה לגרום לשכחה, אבל באכילת לב של עוף אין שום חשש לשכחה.

אולם השפתי כהן ביורה דעה (סימן עב ס"ק ב) כתב בשם התשב"ץ, שהעיד על רבו המהר"ם שלא היה אוכל לב עוף, ואף שבגמרא מוזכר שרק לב של בהמה גורם לשכחה, מכל מקום היה נמנע גם מלב עוף. וסיים הש"ך שכן ראה שנוהגים. ע"כ. וכן כתב החגורת שמואל על לבוש (שם אות יד).

ובשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן ח) הוסיף בשם שער המצות (פר' וילך), שצריך ליזהר במאד מאד שלא לאכול שום לב בהמה וחיה ועוף, כי שם תכלית שורש התקשרות נפש הבהמית, ואם יאכלהו האדם, מתקשרת בו נפש הבהמית ההיא לגמרי, והיצר הרע מתקשר בו. ומטעם זה גם כן אמרו רבותינו ז"ל שהאוכל לב בהמה גורם לו שכחה וטיפשות הלב. ע"כ.

ומה שכתבנו להיזהר מאכילת מעורב ירושלמי, יש להוסיף, שאם מוציא את הלבבות מהתערובת ואוכל את שאר הבשר, אין בזה חשש כלל, אף על פי שהלבבות נתנו טעם בתערובת, משום שחכמינו ז"ל הקפידו על אכילת הלב עצמו ולא על טעמו, וכפי שכתב בספר לקט יושר חלק ב (יו"ד עמוד ו) שרבו בעל תרומת הדשן היה אוכל [בתבשיל] מן שמן הלב של שור.

אכילת לבבות לנשים

הנה בספר נגיד ומצוה (דף יח:), כתב שלפעמים יתגלגל איזה רוח באותה בהמה או חיה ועוף, ואז ידבק הרוח באוכל אותם, כי נודע שמשכן הרוח הוא בלב. ע"כ. ולפי זה אין הבדל בין גברים לנשים בענין זה, ושניהם צריכים להיזהר שלא לאכול ללבבות כדי שלא ידבק בהם רוח רעה. וכן משמע מדברי שער המצוות (פר' וילך).

וכן כתב כף החיים פלאג'י (סימן כד) שהיה מעשה עם אשה אחת שאכלה לבבות ונכנס בה רוח רעה. והניף ידו שנית בספרו רוח חיים (יו"ד סי' עב אות ב) שכיון שמגיע מאכילת הלב היזק גדול, אחד האנשים ואחד הנשים שוו בזה. ע"ש. ועיין להרב כף החיים סופר (יו"ד שם ס"ק ו).

אולם כתב בספר זבחי צדק (סימן עב ס"ק ד), בשם הבית לחם יהודה, שנשים מעוברות וכן הזכרים אין להם לאכול לב אפילו של עוף, אבל שאר נשים אוכלות לב אפילו של בהמה. וכן המנהג בבגדאד. ע"ש. ומשמע שלא נהגו לחוש לענין שיתגלגל בלב רוח רעה, ולכן היו נותנים אותו לנשים שאינם מעוברות.

וכן תחזה בספר בן איש חי (פ' אחרי אות יא), שהרבה נוהגים שלא לאכול לב בין של בהמה בין של עופות מפני שמטמטם את לבו של אדם, וראוי שהזכרים יזהרו בהם ביותר שלא לאוכלם, וכן המעוברות והמניקות יהיו נזהרות לבלתי יאכלו אותם. ע"כ.

וגם בספר דבק מאח לגר"א חמווי (מע' ב אות כ) כתב בשם המקובלים, שסגולה נאה וחשובה למי שרוצה שיהיו בניו בעלי חכמה בינה ודעת, שיזהר מלהאכיל את אשתו בימי עיבורה ובימי ההנקה, דברים המטמטמים את הלב, אשר סימנם מל"ך (מח לב כבד) ושאר דברים המחלישים את השכל. ע"כ.

ומשמע שנשים שאינן מעוברות או מניקות אין קפידא שיאכלו לבבות וכדומה, והנח להם במנהגם, ושומר פתאים ה', וכיוצא בזה כתב בשו"ת שלמת חיים (חלק ב סימן ח). וראה עוד בדרכי תשובה (סימן עב ס"ק ה), ובשו"ת אשר חנן חלק א (או"ח סימן א).

וכתב בשו"ת יג"ל יעקב (סימן סג) שמותר לתת לנשים ועמי הארץ לאכול דברים הגורמים לשכחה, מכיון שאין באכילתם איסור. ע"ש.

לסיכום: נהגו הנשים לאכול לבבות בין של בהמה ובין של עוף, אומנם נשים מעוברות ומניקות, ימנעו מאכילת לבבות.

אכילת כבד

ה. יש אומרים שאכילת כבד גורמת לשכחה, ולכן טוב להימנע מלאוכלו [8] אולם רבים נהגו שלא להקפיד על כך, ורשאים להמשיך לאוכלו ללא שום חשש [9]

8. כן כתב החסיד רבינו ששון מרדכי ז"ל, בספרו מזמור לאסף (דף פח:) והוסיף שגם אכילת מוח ולב גורמים לשכחה, וסימנם מל"ך. ע"כ. וכן כתב בספר בן איש חי (פ' אחרי אות יא), שלפי דברי רבינו האר"י ז"ל, מוח וכבד מטמטמים לבו של אדם ואין לאוכלם, וראוי שהזכרים יזהרו בהם ביותר שלא לאוכלם, וכן המעוברות והמניקות יהיו נזהרות לבלתי יאכלו אותם. ע"כ. ועיין עוד בכף החיים (או"ח סימן קנז ס"ק כח).

9. בשו"ת משנה הלכות (חלק ג סימן סב) הביא דברי הרב מזמור לאסף שאסר אכילת כבד, וכתב שהדברים צריכים עיון, דמעולם לא ראינו נזהרים בזה, ואדרבה הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב נוהגים דוקא לאכול כבד בשבת קודש, וגם לגבי אכילת מוח, מצינו בדברי רבותינו ז"ל שהתורה אסרה לנו אכילת חזיר, והתירה לנו מוחא דשיבוטא. ע"ש. (א"ה: מה שהביא ראיה ממוחא דשיבוטא, אחר המחילה אינה ראיה, שהרי האר"י ז"ל דיבר על מח בהמה, ולא במֹח של דג).

והגדיל לעשות בשו"ת יצחק ירנן (חלק א יו"ד סימן ב) שהביא דברי הבן איש חי (הנ"ל) שכתב שלפי דברי רבינו האר"י גם כבד מטמטם את הלב. והעיר על דבריו דלא הוזכר דבר זה בדברי רבינו האר"י, אלא רבינו האר"י הוסיף על דברי הגמרא שלא רק אכילת לב בהמה גורם לשכחה, אלא גם אכילת לב עוף, אבל מנין להוסיף עוד דברים שלא אמר האר"י. ע"ש.

וטוב עין יראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח סימן ט) שגם דעתו נוטה שאין להימנע מאכילת כבד, ורק הלב ששם מושבו של יצר הרע, יש להימנע מלאוכלו. ואפילו לאותם פוסקים שכתבו שיש להימנע מלאכול כבד, המדובר הוא דווקא כשממלא כריסו מהם, אבל כשאינו ממלא כריסו אלא אוכלו כדי להתחזק ולהבריא את גופו, אין להימנע מלאוכלו. ע"ש.

וגם הלום ראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן ח) שכתב בשם הרב שלחן מלכים (סימן ג אות יט), שהביא בשם ספר הזכירה שאסור לאכול מוח לב וכבד של בהמה חיה ועוף דקשה לשכחה. וכתב, שנהגו העם להיזהר רק בלב בהמה חיה ועוף, אבל מוח וכבד אוכלים. ע"כ.

וכן כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קמד) שאף שיש נזהרים מאכילת המוח, אבל מן הכבד לא ראיתי ולא שמעתי נזהרים, ואדרבה ראיתי צדיקים אבירי הרועים שהיו אוכלים כבד. ע"ש. וכן מוכח מהפרי מגדים (סימן קי ס"ק יג), ומהטורי זהב (סימן קא ס"ק יא). וכן כתב בספר שמירת הגוף והנפש (עמוד מח) דנראה מדברי הפוסקים שאין לחוש לשכחה. וראה בהליכות עולם (ח"ו עמוד קנו).

אכילת זיתים

ו. הרגיל באכילת זיתים, גורם לו הדבר לשכחה [10] ואין הבדל אם הזיתים חיים, או כבושים, או מבושלים [11]

10. כדאיתא בהוריות (שם). וכתב רבינו בחיי (פ' וישלח פרק לד): ידוע שכל האילנות יש להן לב כשתחתוך אותן, אבל אילן זית אין לו לב, ואולי מפני זה טבע הפרי שהוא משכח התלמוד ומטמטם הלב, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל בזית. ע"כ. ועיין למהרי"ל בחדושי אגדות על הוריות (חלק ד עמוד סא).

וראה במהרש"א בחידושי אגדות (שם) שהקשה, מדוע כשהתורה מזכירה את הזית, מזכירה גם את היוצא ממנו - 'זֵית שמן', ואלו בשאר שבעת המינים הוזכר רק הפרי - חיטה שעורה וכו' ולא היוצא מהם? וביאר, שכל שבעת המינים הם פירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל, אבל זית עצמו אינו שבח, ואדרבה הרי הוא משכיח, והשמן היוצא ממנו הוא השבח, שמביא לזיכרון, ולכן הזכירו את השמן. ע"כ.*)

*). א"ה: בשו"ת עטרת פז (כרך א במילואים סימן י), הוסיף להקשות, מדוע נקטה התורה בתמרים לשון דבש. ויישב זאת בדרך דרש, דהנה חזינן בגמרא דכתובות (י:) שיש מעלה טובה וסגולה רבה לתמרים, שהם משביעים ומפנקים את הגוף ומבטלים מחשבה רעה וחולי מעיים ותחתוניות. ע"ש.

אולם לעומת זה מסופר בגמרא תענית (ט:) על עולא שהזדמן לבבל וראה שמוכרים תמרים בזול, וקנה כמות גדולה מהם ואכלם, ובלילה ציערוהו [בשלשול], אמר: מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא? הרי חזינן מהא דהתמרים מזיקים הם כסכין לגופא. נמצא שאכן סגולתם של התמרים רבה מאוד, והני מילי דוקא היכא שאוכל מהם מעט ובשיעור, אבל כשאוכל מהם הרבה בהפרזה מזיקים הם.

ולפי זה יש לומר בדרך רמז דהיינו טעמא דאפקי רחמנא את התמרים בלשון דבש, לרמוז דעד כאן לא נשתבחה ארץ ישראל בתמרים אלא כל זמן שנוהג בהם כדבש, שעליו אמר שלמה בחכמתו (משלי כה, טז) "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ", והיינו שיאכל מעט מן הדבש. והכא נמי בתמרים כשאוכל מהם, יאכל מהם במינון הראוי. אבל באופן שמפריז על המידה, לית בהו שבח אלא אזוקי מזקי. והיינו דאפקיה רחמנא בלשון דבש, לרמוז על אכילתו במידה ובמשקל. ע"כ. ודפח"ח.

מהו גדר "הרגיל" בזיתים

כתב הגאון רבי חיים קניבסקי נר"ו בספר הזיכרון (עמוד י) ששיעור "רגיל" הוא אחת לשלושים יום, כדאיתא בברכות (מ.) "הרגיל" בעדשים אחת לשלושים יום, "הרגיל" בחרדל אחת לשלושים יום. ואם כן יותר משלושים יום אינו נקרא "רגיל". ע"כ.

ברם אם קבלה היא נקבל, אבל אם לדין יש תשובה, דאין זה מוכרח ש"רגיל" הוא אחת לשלושים יום, דהנה בברכות (ו:) אמרו "כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקדוש ברוך הוא משאיל בו", ומיירי שרגיל לבוא בכל יום ולא אחת לשלושים יום.

ובבבא בתרא (ט:) אמרו, שכל הרגיל לעשות צדקה, זוכה שיהיו לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה. וקשה לומר דמיירי אחת לשלושים יום. ובמסכת שבת (כג:) אמרו, שהרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים. ומיירי בנר שבת שמדליקו בכל שבוע ולא אחת לשלושים יום.

וכיוצא בזה איתא בפסיקתא זוטרתא (בראשית פרק כז): כשנכנס עשו ליצחק, נכנס עמו גיהנם, כשראה אותה יצחק חרד חרדה גדולה. ויאמר מי ייאפה הכא, יצא בת קול ואמר "הצד ציד", הרגיל לצוד ציד בכל יום, ומי הוא זה, זה עשו. ע"כ. עין רואה ש"רגיל" הוא גם בכל יום, וגם בכל שבוע. ומה שכתב לחלק בספר דרך שיחה (עמוד תקד), אחר המחילה אינו מוכרח. כיעו"ש.

ואחרי כותבי כל זאת, האלהים אינה לידי ספר נחמד למראה הנקרא בשם 'זכר עשה' וראיתי שם (בעמוד שה) שעמד בנידון זה, וכתב בשם הגאון רבי יצחק גויטע בספרו שדה יצחק (ח"ד דף עח) שדקדק מדברי הגמרא דקתני 'הרגיל' בזיתים, ולא קתני 'האוכל' זיתים כמו שקתני האוכל לב והאוכל ממה שאכל עכבר וכיוצא בזה, אפשר שלגבי לב ועכבר אפילו לא אכל אלא פעם אחת משכחים, אבל זיתים דווקא הרגיל בהם בכל יום, גורמים לשכחה, אבל אם אינו רגיל לאכול בכל יום אלא איזה פעם, לא משכחים.

וכן כתב בספר ברורי המידות (עמוד עח), דמדאמרו גבי כולם האוכל לב וכו' וגבי זית ושמן אמרו 'הרגיל', צריך לומר שכח הזכירה הנובע מהשמן הוא דווקא ברגיל ביה, וכן כוח השיכחה שבזיתים פועל רק ברגיל ביה, אבל האוכל באקראי, ליכא חשש שיכחה, והיינו שאינו אוכל כסדר סעודה אחר סעודה זיתים, אלא בדילוג כדי שלא יהיה בגדר 'רגיל'. ע"כ. ומוכח שמי שאינו אוכל בכל יום אלא יום כן ויום לא, אין זה גורם לשכחה.

וגם הגאון רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים (או"ח סימן קצ) כתב, שבודאי מה שנהגו העולם לאכול מעט זיתים בתוך הסעודה, ואפילו בכל יום, אין בזה חשש שכחה כלל, כי אין זה נכנס בגדר 'הרגיל בזיתים'.

ויש לצרף לזה מה שכתב הגאון רבי יעקב סופר שליט"א בספרו תורת יעקב (סימן ג) בשם רבינו אברהם פלאג'י זצ"ל בספרו אברהם אזכור (מע' ז אות לו) שכל מה שאמרו שהרגיל בזיתים גורם לשכחה, היינו דווקא זיתים שחורים, אבל לא ירוקים. עיין שם משכ"ב. ואכמ"ל.

לסיכום: אותם הנוהגים לאכול מעט זיתים פעם אחת ביום, רשאים להמשיך במנהגם, ואינם צריכים לחשוש לשכחה, ומכל מקום מהיות טוב, יכוונו בכל פעם שאוכלים, בשם אל אלקים מצפ"ץ.

3. הנה הגאון יעב"ץ במור וקציעה (סימן קע) כתב, שמה שאין נוהגים ליזהר באכילת זיתים אף הנזהרים מדברים המביאים לידי שכחה, נראה לי שעיקר טעמם הוא משום דמשמע להו שלא נאמרו דברי הגמרא אלא באוכלן לחים חיים, וקובע סעודתו עליהן. מה שאין כן זיתים כבושים שאין אוכלים אותן אלא לקינוח, אינם גורמים שכחה. וראיה לדבר שאין חשש בזיתים כבושים, מרבי יוחנן שאכל זית מליח, כדאיתא בברכות (לט:). ע"כ.

ובשו"ת יביע אומר (חלק ב שם) העיר על דבריו וכתב, שאין כל כך ראיה מהגמרא, מפני שדווקא כשרגיל לאכול זיתים אמרו שגורם לשכחה, אבל לאכול באקראי ודאי שאין חשש, ואם כן יש לומר שאין הבדל בין זית כבוש לזית חי, ומה שאכל רבי יוחנן זיתים, היינו משום שלא היה רגיל באכילתם, ולכן לא חשש שיגרמו לו לשכחה.

ועוד בה, דהנה מבואר בשער המצות לרבינו האר"י (ר"פ ואתחנן), שיש דברים הגורמים שכחה לאוכלם כגון הזיתים וכיוצא בהם, ואין זה אלא במי שאוכלם בלא כוונה כעם הארץ, אך כל מי שמכוין באכילתו, אדרבא נותנים בו זכירה. וכן כתב בנגיד ומצוה, שיכוין בשמות "אל אלקים מצפץ" שעולים כמנין 'זית'. ואם כן אפשר שרבי יוחנן היה מכוון בכוונות הללו, ולכן היה אוכל זיתים. ע"ש. וראה עוד לגאון רבי חיים קניבסקי בקונטרס הזיכרון (אות יא), שגם כן מסיק שאין חילוק בין זיתים כבושים ומלוחים, לזיתים חיים.

ז. האוכל זיתים, ומכוון בשעת אכילתו בשמות הקודש "אל אלהים מצפץ" [בגמטריה 'זית'], לא רק שאינו בא לידי שכחה, אלא גם זוכה לזיכרון [12]

וראוי שישפוך על הזיתים שמן זית, ובנוסף לכך, יכוון בשעת אכילתו את הכוונה הנזכרת למעלה [13]

12. כנזכר בהערה הקודמת בשם רבינו האר"י ז"ל. וראה בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ד סימן שפה) שכתב לדייק מדברי האר"י ז"ל שהובא במגן אברהם (סימן קע ס"ק יט), שיש כונות שמועילות גם לשאר דברים הגורמים לשכחה, והם ידועים ליודעי חן. כיעו"ש. וראה מה שכתב הרה"ג רבי יעקב עדס נר"ו בספרו בשער הכוונות (עמוד רכ).

13. כן כתב הגאון רבי חיים זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (סימן תקא), שבנוסף לכונת השמות הנ"ל, יוסיף על הזיתים שמן זית, ויאכל אותם עם השמן, ובזה תועיל הכוונה. ע"כ.

ובספר הזכרון (אות יא) כתב הגר"ח קניבסקי שיש אנשים שרגילים לאכול זיתים ביחד עם שמן זית משום דאיתא בהוריות (יג:): אמר רבי יוחנן, כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה. ואינו נראה לי, דפשיטא שאין כל האדם שוים, ומי שמוחו וזכרונו וכשרונו חזקים, בודאי הדברים הטובים לזכרון יועילו להם הרבה, והדברים המזיקין לא יזיקו להם כל כך, ולהיפך מי שכחו וזכרונו חלשים, הדברים המזיקים יזיקוהו הרבה והמועילים לא יועילוהו רק קצת לפי ערך זכורנו, ואם כן אפשר שהזיתים יזיקו הרבה יותר ממה שהשמן יועיל. ע"כ.

וראיתי לגאון רבי יעקב עדס שליט"א בראש ספר זכר עשה (עמוד י) ששמע מאחד המקורבים של הגרש"ז אוירבעך זצ"ל שבלויה של הגר"מ שולמן ראה הקהילות יעקב (הסטייפלר) שאין לרב אוירבעך כיצד לנסוע, וקרא לו להכנס לרכב שבו נסע, ויש הרב אוירבעך ליד רבי חיים קנייבסקי ואמר לו שהיה רגיל בעבר לאכול זיתים על ידי טיבול בשמן כדעת המקילים, ואחרי שראה בספרו (שם) את טענותיו להחמיר בזה, שינה ממנהגו והפסיק לאוכלם.

ובאחרית ימיו של הרב אוירבעך, היה הרבה דברים שקשה לו לאוכלם, ולכן נאלץ לחזור ולהקל לאכול זיתים על ידי טיבול בשמן, וכשחזר למנהגו, שלח שליח לגר"ח קניבסקי שיספר לו שמכאן ואיליך אינו יכול להחמיר בזה, והודיעו זאת כדי שלא יחשוב שממשיך להחמיר על עצמו. ע"כ. ועל כן כתבנו שבנוסף לשמן זית, יכוון בשמות הקודש ויועיל לו. ועיין בשו"ת מעדני מלכים (חלק א סימן מ אות ה).

מים מרובים

ח. שתיית מים מרובים גורמת לשכחה, ואכילת פת במלח מועילה לזכירה [14]

14. פירוש היעב"ץ לאבות (פרק ו משנה ד). וראה בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פרק ז), ששתיית מים מרובים מרבה שינה לפי הטבע, ובפרט מי שישתה מים בהשכמה תרבה עליו שינה, ולכן מי שירצה לקום בחצות לילה צריך להימנע משתייה מרובה וכו'. ואפשר שלזה כוונו רבותינו ז"ל באומרם "ומים במשורה תשתה". ע"ש.

והן אמת שלפי דעת הרופאים יש להרבות בשתית מים, כדי למנוע התייבשות וכאבי ראש בפרט בימי הקיץ החמים, ועל כן יש לשתות לפחות שני ליטר מים ביום. מכל מקום יקפיד לא לשתות כוס אחר כוס בבת אחת, אלא ישתה כוסות אלו בהפסק זמן בין אחד לשני, כדי שלא יגרם לו שכחה ותרדמה.

ושוב ראיתי בספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (ח"ה עמוד רג) שכתב, שכאשר אמרו לרבינו הסטיפלר ששתיית מים מרובים קשה לשכחה, אמר הרב, שהוא רגיל כל פעם שיש לו חלישות הלב ודרוש לו לקחת משהו, ניגש לברז ושותה מים, ורגיל לשתות הרבה מים ולא הפסיק מהרגלו גם בזקנותו. ואומרים בני ביתו שזקנים אוהבים לשתות בעיקר מים חמים, אומנם הרב היה שותה מים קרים.

אכילת ראש הלחם

ט. יש אומרים שצריך להימנע מלאכול את הקצוות (הראש) של הלחם או החלה, כיון שזה גורם לשכחה. [אך לא יזרקוהו, אלא יתנוהו לנשים שיואכלו אותו] [15]

15. הנה בספר דולה ומשקה (עמוד שסב) כתב בשם הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א שאמר, שאין מקור לשמוע זו שאמרו שהאוכל מראש הלחם גורם לשכחה, ולאו מילתא פסיקתא היא.

אומנם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט סימן ח) נשאל אודות מה שאומרים שאין לאכול מקצה האחרון של פת לחם, משום שקשה לשכחה, האם יש מקור לזה בש"ס או שאר ספרים. והשיב: אינני יודע מקור לזה, אבל גם אני נוהג כן מעולם, מהטעם דאיתא בירושלמי, שצריכים למיחש למה שהבריות חוששים. ובתשובת הרשב"א (חלק א סימן ט) כתב, שכל דבר שיש קבלה ביד זקנים וזקנות, לא נסתר קבלתם, רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה. ואם כן יש לומר שהוא הדין בנוגע לחשש שכחה. ע"כ. תא חזי מאן גברא רבה דקא מסהיד עליה שהוא עצמו נוהג שלא לאכול קצוות הלחם. וכיוצא בזה כתב בשו"ת באר משה ().

והן עתה הראוני בספר טעמי המנהגים (עמוד עז בהערה), שנוהגים שהפת שיש לו קצה אחד או שני קצוות, חותכים מעט מהקצוות כדי לבטל כח החיצוניים הנאחזים שם, ורמז לזה, כל ערל לא יאכל בו. ע"כ.

וראה בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן קמח) שביאר, שמה שרגילים לומר שקצה הלחם גורם לשכחה, אולי יש לומר דהנה אמרו בגמרא "המאריך על שלחנו מאריכים לו ימיו ושנותיו", וטעם הדבר, כדי שאם יבוא עני יתן לו לאכול. וכן כתב רש"י, שצריך לשייר כדי שיהא מזומן לעני אם יבא. ואם כן, האוכל ולא שייר כלום, הרי שכח מהעני שיוכל לבא ולא הניח לו, ואם כן הוא מדה כנגד מדה, שהאוכל הקצה ושכח מהעני קשה לשכחה, שהוא העונש על ששכח מהעני. ע"כ. ויש להשיב על טעם זה.

שני מלבושים יחד

י. יש להיזהר שלא ללבוש שני בגדים ביחד כגון גופיה וחולצה, וכן כובע וכיפה, מפני שדבר זה גורם לשכחה [16]

אולם לפשוט שני בגדים ביחד, יש אומרים שאין בזה חשש לשכחה, והמיקל בזה, יש לו על מה לסמוך [17]

16. כן כתבו הגאון רבינו זלמן בשלחן ערוך שלו (או"ח סימן ב סעיף ג), והמשנה ברורה (סימן ב ס"ק ב), ומקור הדברים מדברי האר"י ז"ל בשער הכוונות.

והוסיף הרב כף החיים (שם אות ו), שיש להקפיד גם בלבישת כיפה וכובע ביחד, וכן כתב בספר רוח חיים פלאג'י (סימן ב אות א), וכן כתב הרה"ג רבי חיים סימן טוב שליט"א בספר נתיבות החיים (חלק א עמוד כד) שלא יפה עושים המשימים הכיפה בתוך הכובע, ומניחים אותם בבת אחת על הראש, כי זה גורם לשכחה.

ועל כל פנים, מותר ללבוש כובע ביחד עם הנילון המגן מהגשם שעליו, משום שהנילון בטל לגבי הכובע, כמבואר בשו"ת אמרי המזג (סימן נה), וכן כתב בשו"ת דברי שלום (ח"ב סימן ל), והו"ד בספר מנחת אהרון (ח"ב סימן ה). וראה עוד בשו"ת רבבות אפרים (חלק א סימן ד).

17. בספר הזיכרון (עמוד יג) כתב בשם הגהות אורחות חיים לבעל ה"תפארת ישראל" שהקל בזה, וכן משמע בספר יוסף אומץ (סימן רא). וגם בשו"ת עולת יצחק (חלק ב סימן ב) ובשו"ת יצחק ירנן (חלק ג סימן א) כתבו שאין להקפיד בזה. ע"ש.

אולם בספר שלחן הטהור (או"ח סימן ב) כתב, שגם להסירם יחד יש חשש. ע"ש. וכן כתב בספר לימוד התורה (עמוד 131) בשם שו"ת שבט הקהתי (חלק א סימן ז), ושו"ת שרגא המאיר (חלק ד סימן פז), ושו"ת יין הטוב (סימן יא).

ונראה שהמיקל בדברים אלו, אין מזניחין אותו, דהנה מבואר בשו"ת יביע אומר חלק א (יו"ד סימן ט, אות ח), דאף על גב שבעניני סכנה מחמירים יותר מדברים שיש בהם חשש איסור, הני מילי בסכנה טבעית, אבל בסכנה סגולית לא. ע"ש. ומאחר שבנידון דידן הוא דבר סגולי, אין למחות ביד המקלים בזה. ובלאו הכי כבר כתב בספר חסידים (סימן תתרח), שאינו חייב עד שישב ויסירם מלבו, והכא אינו יושב ומסירם בידים, ולכן רשאי להקל בזה בשעת הדחק.

ספר פתוח

יא. אדם שעוסק בתורה, והוצרך לצאת באמצע לימודו לאיזה ענין, לא ישאיר את הספר שלומד בו פתוח, מפני שיש בזה בזיון לספרי הקודש, וגם גורם לעצמו לשכוח את לִמודו [18]

ואם מונחים לפניו כמה ספרים, וקשה לו לסגור את כולם מפני שחושש שיגרם לו על ידי כך ביטול תורה, יפרוס מפה או טלית על הספרים, והרי זה כאילו סגר אותם [19]

18. במסכת עירובין (צז: צח.) מבואר, שאין להשאיר כתבי הקודש מגולים משום שיש בזה בזיון, ולכן אם אי אפשר לסוגרם, יש לכסותם על ידי בגד. ע"ש. וכן כתב הבית חדש (יו"ד סימן רעז) בשם הירושלמי. ע"ש.

וכתב השפתי כהן (שם ס"ק א), שידוע לחכמי האמת, שיש מלאך אחד הנקרא ש"ד, והוא שומר דפין (ראשי תיבות שד) על מי שמניח ספר פתוח ויוצא, שמשכח תלמודו. ע"כ.*)

*). דרך אגב, בספר טעמי המנהגים (עמוד תקנט) כתב: מעשה בסופר שכתב בלילה, וסיים ועמד בפסוק "ושעירים ירקדו שם". כשעמד קודם שהאיר היום כדי לכתוב עוד, מצא שד אחד יושב על כסא, ואמר לו: תדע לך שאני הוא אתו שד הנקרא 'שומר דפים' ובאתי להזיקך, אלא שנשאתי פניך, מאחר ושמעתי עליך במתיבתא שאין לי רשות להזיקך, ומכאן והלאה תקבל על עצמך שלא לעשות כן. ע"כ.

וראה בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן רה) שנשאל בדבר מה שרגילים העולם לומר, שהמניח ספר פתוח משכח תלמודו, אם יש לזה איזה מקור, או שהוא רק כדי לאיים שלא להניח הספר פתוח. וכתב שמה שאומרים העולם, אינו רק סתם אמירה, אלא הכל יש לו מקור ויש להתחשב בזה מאד, כמבואר בש"ך. ע"כ.

והגאון רבי חיים זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (סימן תקסח) נשאל בדבר מה שאנשים מניחים איזה דבר על הספר כדי לכסותו, אבל אינו מספיק לכסות את כל הספר, האם הדבר מועיל. והשיב, שאפשר ללמד זכות כשעושים כן לשעה קלה, משום שיש היכר ולא נקרא בזיון, ובכל זאת היותר טוב לסגור הספר לגמרי. ע"ש. וכל החס על תורתו שלא תשתכח, יש לו להקפיד בדבר זה.

19. כן כתב הראב"ן (עירובין שם), שאין להניח ספר פתוח, אלא אם כן מניח עליו בגד שלא יהיה מוטל בביזיון. ע"כ. וראה למהר"ם חגיז ז"ל בספר משנת חכמים (סימן רי) שכתב: שמעתי שהגאון בעל כנסת הגדולה ז"ל היה לו וילון מִמשי, וכשהיה פוסק מתלמוד תורה, היה פורס אותו וילון על הספרים, כי היה קשה לו לפי מלאכתו לחזור לפתוח כל הספרים שהיו צריכים להיות נפתחים לפניו. ע"כ.

וכן תחזה בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן רז) שנשאל מתלמידו אודות מה שראה שנוהג כשמניח ספר פתוח ויוצא, פורס עליו בגד, ותמה מדוע נוהג כן. והשיב לו, שמבואר בבית חדש שיש ללמוד מהירושלמי שלא ילך אדם לחוץ ויניח הספר פתוח אם אין עליו מפה. ולכן כשאני יוצא לרגע או כיוצא בזה, ואיני רוצה לסגור הספר, הנני מניח עליו בגד כדי שלא יהיה פתוח. וגם בקריאת התורה בין גברא לגברא, מכסים התורה. ע"ש. וראה בשו"ת רבבות אפרים (חלק א סימן קיט).

וכתב בספר שמירת הגוף והנפש (עמוד רעד) בשם הבית ברוך, שאדם שאינו רוצה להשאיר ספר פתוח, ומשום כך מדפדף כמה דפים למקום אחר שאינו לומד בו כעת, לא הועיל כלום בזה, מפני שיש השערה גדולה לומר שהשכחה היא עונש על מה שהשאיר את הספר פתוח וגרם בזיון לספר, ואם כן אין הבדל אם פתוח במקום שלומד או במקום אחר.

להניח כובע על הספר

כתב בספר גם אני אודך חלק ב (עמוד קמב) בשם הגאון רבי אביגדור נבנצל שליט"א, שמותר לכסות ספר פתוח על ידי שיניח עליו כובע או חליפה, כי על ידי זה הספר מכוסה, ואין זה נחשב לבזיון.

ספר שנקרעה כריכתו

בשו"ת שערי יושר (חלק ג סימן יח) להרה"ג רבי אשר חנניה נר"ו, נשאל אודות ספר שהכריכה וההתחלה שלו קרועים, ונמצא שתמיד הספר פתוח, האם צריך לכסותו. והשיב, שמהטעם שכתב הש"ך שהמניח ספר פתוח ויוצא משכח תלמודו, אין חשש בנידון דידן, כיון שלא למד באותו מקום והניחו פתוח, אלא כך הוא צורת הספר. אבל משום כבוד הספר שלא יראה קרוי, ראוי לכסותו באיזה בגד או לכורכו באיזו כריכה.

יב. יש אומרים שכל הקפֵּידה שלא להניח ספר פתוח, זה דווקא כשהולך ומשאיר את הספר פתוח לזמן רב, כגון שיוצא מפתח ביתו וכדומה, אבל כשהולך להתפנות או שהולך לחדר אחר כדי להביא ספר וכדומה, מותר להשאיר הספר פתוח [20]

ויש מחמירים שלא להשאיר ספר פתוח אפילו לזמן קצר [21] ומי שיכול להחמיר ולסגור תמיד את הספרים או לכסותם [באופן שלא יגרם לו ביטול תורה], תבוא עליו ברכת טוב [22]

20. בספר ערוך השולחן (סימן רעז ס"ב) כתב, שיש ליזהר שלא להניח ספר פתוח ולצאת, ואפילו גמרות ופוסקים הנדפסים, דבזיון הוא, וגם גורם לשכחה. ולכן או יסגרם שלא יהיו פתוחים, או יכסה עליהם בגד, וכן המנהג ליזהר בזה. ונראה לי שיש להקפיד בזה דווקא כשיוצא לרחוב, אבל הנכנס מחדר לחדר, או אפילו לחצר ולרחוב לא לזמן ארוך, אין חשש בזה. ע"כ.

וכתב בספר גנזי הקודש (עמוד לח), ששמע מהגאון רבי נסים קרליץ שאפשר להקל כהערוך השלחן. ע"ש. וכן ראיתי בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סימן ריג), בשם הגאון רבי יצחק זילברשטיין שכתב לסמוך על דברי הערוך השלחן הנ"ל. ע"ש. וכן כתב בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן רב) והוסיף שגם אם יוצא לאכול כדי שיהיה לו כח להמשיך ללמוד, מותר.

והן עתה ראיתי בשו"ת שיח יצחק (וייס סימן כה), שבתחילה הביא דברי הגאון מהר"ם חגיז בספרו משנת חכמים (סימן רי) שבכלל כבוד התורה הוא ליזהר שאם הוא קורא והוצרך להפסיק, שיסגור הספר או יכסנו, שאם יניח אותו מגולה, שמא יפול עליו מום או איזה לכלוך, ולא יהפוך אותו על פניו, כי הוא דרך ביזוי לספר. ועיין בספר יד שאול (יו"ד סימן רעז) שכתב, שאף בספרים הנדפסים צריך להיזהר שלא להשאירם פתוחים.

אמנם נראה, דזה דווקא במניח ספר פתוח והולך לעסקיו, ואין דעתו לחזור תיכף, אבל אם בעת לימודו צריך לילך לצרכו לנקביו או לדבר עם אחד בחדר אחר, אין צריך לסגור הספרים, שלפעמים ג' או ד' ספרים נפתחים, ויהיה לו ביטול רב אם יצטרך לסגור ולפתוח אותם בכל פעם, וכבר החמירו בביטול בית המדרש שאין אומרים אסותא מפני ביטול בית המדרש, ולכן אין צריך לסגור הספר, וכן אני נוהג לפעמים. ע"כ.

וכעת ראיתי להרה"ג מאיר שמואלי נר"ו בספרו שמירת כבוד הספרים (עמוד רפא) שהביא שבספר 'רבי משה פיינשטיין' (דף 58) מסופר על הרב ז"ל, שכאשר היה קם מלימודו כדי לאכול ארוחת צהרים, היה משאיר את הגמרא פתוחה, וטען שמכיון שהוא עומד לחזור ללמוד מיד כשיסיים את ארוחתו, הרי זה נחשב שהוא עוסק עדיין בלימודו.

ועוד כתב, שהגאון רבי יצחק יוסף שליט"א סיפר לו שאביו מרן שליט"א נוהג להשאיר את הספרים פתוחים אף בלילה כשהולך לישון, מכיון שלמחרת מיד לאחר התפילה הוא ניגש ללמוד בהם, והדבר יגרום לביטול תורה אם יצטרך לפתוח כל ספר, ורק פעמים בודדות סוגר את הספרים.

21. הנה אף שהערוך השלחן והשיח יצחק ועוד פוסקים צידדו להקל להשאיר ספר פתוח כשיוצא לזמן קצר כנזכר לעיל, מכל מקום סיים הרב שיח יצחק (שם) ששמע שהגאון בעל אורים ותומים היה מניח תמיד פתוח הספרים בבית ישיבתו, וכשהגיע עת האוכל והלך לו, היה פורס מפה עליהם, וכן נכון לעשות, ואשרי הנזהר בכבוד הספרים.

וראה בספר ראשית חכמה (שער היראה פרק טז), שכתב גם כן שיש לכסות הספרים בעת שמפסיק מלימודו, שמא יפול מים או שאר דברים ויתלכלכו הספרים חס ושלום. ע"כ. ומשמע שאפילו כשפוסק לזמן קצר, יש לעשות כן. וכן דעת כף החיים פלאג'י (סימן כ אות יא), שאפילו לזמן קצר אין להשאיר ספר פתוח.

וגם בשו"ת ישכיל עבדי חלק ה (יו"ד סימן נו) נטה להחמיר בזה, שלפי מה שכתב השפתי כהן שיש ש"ד שממונה להשכיח מהאדם את תלמודו, אם כן פשוט שאותו ש"ד ממתין להזדמנות כדי לשכח את לימודו של האדם, ותיכף שיראה אדם שמשאיר ספר פתוח אפילו לרגע קט, הרי הוא משכיח לו תלמודו, ולכן יש להיזהר שלא להשאיר ספר פתוח כלל. ע"ש.

22. שאם יגרם לו בכך ביטול תורה [כגון שלומד בכמה ספרים, ויצטרך לבזבז זמן כדי לסגור את כולם ולאחר מכן לפתוח אותם שנית], יתכן שאין להחמיר בזה וכמו שכתב בשו"ת שיח יצחק (סימן כה), ובפרט שדעת רבים ושלמים להקל בזה כשהולך לזמן קצר, וכבר הזכרנו לעיל שמרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א מקל בזה אפילו כשהולך לזמן מרובה, משום חשש ביטול תורה.

ועל כל פנים ראוי ונכון שיפרוס מפה על הספרים, ובזה ינצל גם מביטול תורה, וגם ישמור על קדושת הספרים. וראה בספר יפה ללב (יו"ד סימן רעז אות ג) ששמע על הגאון הרשב"ץ, שמה שזכה לחבר ספר גדול הנקרא שו"ת התשב"ץ בדפוס נאה וכריכה נאה שאין כמוה, מפני שהיה נזהר לפרוס מפה נאה ויפה על הספרים שהיו פתוחים לפניו ללמוד. ע"כ. ואשרי האיש אשר ל'ו הלך בדרך זו.

יג. גם מי שכותב דברי תורה במחברת, אין לו להשאירהּ פתוחה ולצאת, אלא יסגור אותה ויצא. אולם דף שרשום בו דברי תורה, אין צריך לכסותו [23]

23. ספר שמירת כבוד הספרים (עמוד רעח) בשם הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א.

תפירת בגד שעליו

יד. אדם שלבש בגד, והתברר לו שהבגד קרוע או שחסר לו כפתור, יש להיזהר שלא יתפור הבגד או הכפתור בעודו לבוש בבגד, מפני שדבר זה גורם לשכחה.

ועל כן, יש לפשוט את הבגד ולאחר מכן לתופרו, או שיניח בפיו חוט תפירה, וילעסנו קצת בשעה שתופר את הכפתור או הבגד שעליו, או שיניח קיסם בפיו בשעת התפירה [24]

24. כן כתב בספר הזכרון (עמוד יג) בשם החופת אליהו, והמחזור ויטרי ועוד. כיעו"ש. וכן כתבו עוד ספרים. ואף ששם מדובר לגבי תפירת בגד, ולא בתפירת כפתור, יתכן שאין לחלק בניהם, שהרי כפתור בכלל בגד הוא כמבואר בשו"ת יביע אומר חלק ז (או"ח סימן לז אות ד). וי"ל. ועיין בשו"ת ודרשת וחקרת (ח"ב סימן יט).

כתב שעל הקבר

טו. ההולך לבית הקברות וקורא את הכתב שרשום על גבי המצבות, הרי זה גורם לשכחה [25] ואין הבדל אם קורא בפה או קורא בהרהור [26]

אולם כל זה דווקא כשהאותיות בולטות, אבל אם האותיות שקועות, מותר לקרותן, ואין בזה שום חשש. ולכן יקפידו לעשות את הכתב שעל המצבה שוקע ולא בולט [27]

25. מסכת הוריות (יג:), וכן כתב להלכה המשנה ברורה (סימן ב ס"ק ב).

26. כמבואר בשו"ת בצל החכמה (חלק ה סימן כ), ובשו"ת רביד הזהב (חלק א יו"ד סימן יב). ע"ש. וכן כתב בספר שיח השדה (ס' הזכרון עמוד יג), והוכיח זאת מהמשנה בשבת "לא יקרא לאור הנר", ומבואר בשלחן ערוך (סימן ער"ה סעיף א), שאפילו אינו מוציא מפיו, אסור לקרוא לאור הנר, ומוכח שלשון קריאה שייך גם על עיון במחשבה בלבד. וכיוצא בזה אמרו בפרק חלק "הקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעולם הבא", וכתב הרמב"ם דאפילו בהרהור אסור. ע"ש.

27. קצור שולחן ערוך (סימן קכח), וכן כתב כתב בספר נגיד ומצוה והובאו דבריו בשו"ת בצל החכמה (שם), וכתב להזהיר שאותם העושים כתב בולט על המצבה, הרי הם נותנים בכך מכשול לאנשים, ויש בזה חשש איסור לפני עור. ע"ש. ועיין בשו"ת חוט השני (סימן ט), ובשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קצט). וראה בשיח השדה (שם), שהסתפק האם מותר לקרוא כתב שאינו שוקע ואינו בולט. והניח בצריך עיון.

ניגוב הידים בבגדים

טז. הנוטל ידיו, לא ינגבם בבגדיו, מפני שגורם לשכחה [28] אומנם אם לא נטל ידיו, אלא רחץ אותם מלכלוך ומזוהמה, יש אומרים שרשאי לנגבם בבגדיו ללא שום חשש [29] והמחמיר שלא לנגבם כלל בבגדיו תבוא עליו הברכה.

28. כתב התשב"ץ קטן (סימן רפז): אין לנגב ידיו בחלוקו וגם לא להניחם תחת מראשותיו, לפי שהוא קשה לשכחה. וכן כתב הבן איש חי (שנה א שמיני אות ח). וכן תחזה בספר ערוך השולחן (סימן קנח סעיף יז), שכתב: לא ינגב ידיו בחלוקו או בבגדו שקשה לשכחה. ע"כ.

29. הנה בספר פתח הדביר (סימן רס אות ב) כתב, שבכל ניגוב צריך להיזהר שלא ינגב בבגדיו, ועל כן כשמנגב ידיו מרחיצת פניו ידיו ורגליו, לא ינגב בחלוקו ולא בשאר בגדים. ואפשר דלזה כיון רבינו חיים ויטל שביאר מנהגו של האריז"ל שהיה מנגב ידיו במטפחת, דמאי אתא לאשמועינן ומאי נפקא מינה אם לאפוקי חלוקו. עכ"ד.

ומבואר מדבריו שאין לנגב בשום אופן את ידיו בבגדיו, ולא דווקא לאחר שנטל ידיו לאכילה וכדומה. וכן תחזה בשו"ת רבבות אפרים (חלק א סימן קכו) דמשמע שיש להחמיר בזה גם כששוטף ידיו מהטינוף וכדומה. כיעו"ש.

אולם בספר ילקוט יוסף (חלק ג עמוד כו) כתב, שיש בזה ספק ספיקא להקל, דשמא לא אמרו שגורם לשכחה אלא דווקא כשמנגב בחלוקו אבל לא בשאר בגדיו [כמו שהסתפק הפרי מגדים (שם אות יז)], ושמא לא אמרו זאת אלא בנטילת ידים ולא בסתם מים שעל ידו. ואדרבה יש לדייק שכל הקפידא היא דווקא בנטילת ידים, שהרי הפוסקים הביאו דין זה בהלכות נטילת ידים. ע"ש.

ועל כן אף על פי שהמיקל בזה יש לו על מה לסמוך, מכל מקום מאחר והרב פתח הדביר הורה להחמיר ראוי ונכון להחמיר בזה.

ועיין בשו"ת רבבות אפרים (שם) שכתב, שכל הקפידא היא דווקא כשהחלוק עליו, אבל אם אינו עליו יכול לנגב בו ידיו, וסיים שמכל מקום יש לעיין עוד בזה. ע"ש. ומסתימת דברי הפוסקים שהזכרנו בהערה הקודמת לכאורה משמע שאין הבדל אם החלוק עליו או לא.

לעבור בין שתי נשים

יז. יש להיזהר שלא לעבור בין שתי נשים, וכן לא תעבור אשה בין שני גברים, כיון שגורם לשכחה [ומלבד זה עלול הדבר לגרום לסכנה חס ושלום] [29]

29. מסכת הוריות (שם). וראה בתורה תמימה (במדבר פרק כג אות ט) שכתב לבאר טעם הדבר. ע"ש. וכתב בשו"ת שלמת חיים (חלק ב סימן לה) שמי שיודע מדברי חז"ל הללו ואינו נזהר בהם, מותר לקוראו עבריין כדאיתא במסכת שבת (מ.).

אומנם כתב רבינו יוסף חיים בספר בן איש חי שנה ב' (פרשת פינחס אות יז), שכל זה דוקא אם מכוונים יחד אחד מול השני, וגם אין בין שתי הנשים שיעור של ארבע אמות. ע"ש.

וכתוב בספר 'הנהגות צדיקים' בשם רבי משה מקאזניץ, שאין הבדל בזה בין נשים נשואות לנשים בתולות. ע"כ. וכן בספר ארחות רבנו הקהילות יעקב (חלק א עמוד קצז) כתב שהסטיפלר היה נזהר מאוד שלא לעבור גם בין שתי ילדות קטנות כשהולך לבית המדרש והילדות משחקות על הכביש, נזהר מלעבור ביניהן והולך בצדדים. ע"כ.

אומנם בספר שיח השדה (קו' הזכרון עמוד יב) כתב בשם החזון איש, שאפשר שבילדות קטנות אין להקפיד, שקטנה לאו בכלל אשה היא (יבמות סא:). וכן כתב בשו"ת שבט הקהתי חלק ב (סימן שכה).

ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ח סימן רצא) נשאל, האם איש שהולך עם אשתו ברחוב יש לו בעיה לעבור באופן שיש אשה מהצד השני כדין העובר בין שתי נשים או לא. והשיב שמסתבר שאין בעיה, מפני שבגמרא אמרו סתם שתי נשים, ומשמע שאין אשתו בכלל זה, ועל כל פנים טוב להקפיד גם בזה. ע"כ.*)

*). אמר המחבר: לכאורה יש לדחות דבריו על פי מה שכתב הגאון מוילנא ליישב, מדוע הזמינה אסתר המלכה את המן למשתה ביחד עם אחשורוש, וביאר על פי מה שאמרו במסכת פסחים (קיא.): שני אנשים שעברה בין שניהם אשה נדה, אם בתחילת ימי נדתה, היא הורגת אחד מהם, ואם בסוף נדתה היא - מריבה עושה ביניהן. והנה אמרו חז"ל (מגילה טו.) על הפסוק "ותתחלחל המלכה מאוד" מלמד שפרסה נדה. ולכן עלה על דעתה להזמין את אחשורוש והמן ביחד, והיא תעבור בין שניהם, ומכיון שהיא בתחילת ימי נדתה יהרג אחד מהם. ואיתא בתענית (כט.) שאם גזרו גזירה ומת אחד מגדולי המלכות, הגזרה מתבטלת. והו"ד בחזון עובדיה פורים (עמוד שג). ומשמע שאף שאסתר היתה אשתו של אחשורוש, בכל זאת השפיעה הדבר ונהרג המן. אולם יש לדחות דאין אישות לגוי, והרי היא חשובה כפנויה.

ובספר לב אליהו (בראשית עמוד כז) מסופר על הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זיע"א, שדקדק מאוד שלא לעבור בין שתי נשים, ואפילו כשהלך ברחוב. ולעיתים היו נערות משחקות שם, והיה מסמן להן במקלו שיזוזו לצד אחר.

בענין - לא תעבור אשה בן שני גברים

הנה בגמרא בפסחים (קיא.) תנו רבנן: שלושה אין ממצעין ולא מתמצעין, ואלו הן: הכלב והדקל והאשה. ופירש רש"י: אין ממצעין - לא יעברו בין שני אנשים. ואין מתמצעין - לא יעבור איש אחד בין שני כלבים, ולא בין שתי נשים, ולא בין שתי דקלים. ועוד אמרו שם: שני אנשים שעברה בניהם אשה נדה, אם בתחילת נדתה היא – הורגת אחד מהן, ואם סוף נדתה היא - מריבה עושה ביניהן.

ובספר פאר הדור (חלק ד) מסופר שפעם באה אשה אחת לפני רבינו החזון איש זצ"ל ואמרה לו שקשה לה להיזהר שלא לעבור בין שני אנשים. ואמר לה החזון איש: "וכי בתוך האש היית נכנסת"?

וראה זה חדש בספר בן יהוידע (שם) שכתב לבאר, שאם באותה שעה שהאשה עוברת בין שני הגברים, נזדמן שם איזה מזיק מן השדים, אז אותו מזיק יזיק את אחד מאלו. אבל אם לא נמצא באותה שעה מזיק שעומד שם, לא יהיה מזה נזק לאף אחד. מיהו דע, כי הדבר פשוט שכל הדברים האלו לא נאמרו אלא בזמן קדמון שהיו השדים והמזיקין מצויים הרבה, והיו מינים ממינים שונים, ועתה נחלשה הסטרא אחרא ונתמעטו אלו גם כן, ורק לכתחילה טוב לחוש ליזהר בזה. ע"כ דב"ק.

יח. מי שמוכרח לעבור בין שתי נשים ואין לו דרך אחרת ללכת, יחזיק בידו איזה חפץ כגון עט או שעון וכדומה ויעבור [30]

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה