אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה

שער האגדות

פרק א - מעלת למוד התורה

א. בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרון הכהן ובניו. כתר מלכות זכה בו דוד המלך ובניו. כתר תורה מונח ומוכן לכל ישראל, וכל מי שרוצה יבוא ויטול. וכתר תורה גדול מכל הכתרים [1]

1. רמב"ם הלכות תלמוד תורה (פרק ג הלכה א). ואמרו במדרש תנחומא (פ' ויקהל סימן ח) שאין לך גדול מן העוסק בתורה.

להעתיק ספר ללא רשות

הנה מדברי הרמב"ם הנזכרים לעיל יוצא, שדברי תורה דינם כהפקר, ואין לאף אחד בעלות עליהם. ובגין כך נשאל בשו"ת שבט הלוי חלק ח (סימן שיג), אודות מי שחיבר ספר על הלכות מסוימות, וערך אותו בהרבה יגיעות והוצאות, והספר נתקבל ברוב חיבה אצל גדולי הדור, ועכשיו בא אחד ומצא הכל מוכן לפניו, והעתיק מכל מה שכתב שם כאילו הוא אספם, ומילא אוצרו מעמל אחרים, ושינה את הסדר, וחיבר ספרים ממה שנכתב שם, והוסיף קצת ממה ששמע מאחרים או איזה מנהגים, אבל עיקר ההלכות ומקורות שבספר לקח מאחרים, האם מותר לעשות כן.

והשיב, שאף על פי שאין להקפיד על מחבר ספר שכתב בנושא שכבר יגע אחד לכותבו, ואין תביעה על המחבר השני ועל הבאים אחריו, כי תורתינו הקדושה שדה הפקר, ותורה מונחת בקרן זוית והרוצה ליטול יטלנה כמו שכתב הרמב"ם (הנ"ל), מכל מקום כל זה דווקא כשעושה כן בישרות בלי שמצער את הראשון, ולכן היה ראוי למחבר השני לגלות שאת המקורות ראה בספר פלוני. ע"ש. וראה עוד בשו"ת הרשב"א חלק ו (סימן רפו).

אומנם בשו"ת ציץ אליעזר חלק יח (סימן פ) נשאל אם מותר לצלם מאמרים מספר לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר, באופן שבשער הספר מופיעה אזהרה שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר. והעלה שמותר לצלם מאמרים רפואיים או תורניים מהספר שרכשו אותו, למרות האזהרה שמופיעה בשער הספר, כל עוד שהמטרה היא לשם לימוד ושימוש עצמי, ולא לשם מסחר וגם לא כדי להתלבש בטלית שאינו שלו ולהעלים מקור מוצאו. ואפילו כשידוע שהמחבר או המוציא לאור מקפידים ומזהירים גם על זה, בכל זאת לא חלה האזהרה. ע"ש.

להקליט הרצאה נגד רצון המרצה

בשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים (חלק ד סימן מ אות יט) כתב, שרב הדורש לרבים, מותר להקליט אותו בלא לבקש ממנו רשות. אולם אם הרב הודיע לציבור שאינו אומר דברי תורה אלא אם כן יבטיחו לו שלא יקליטוהו מפני שאינו רוצה לפרסם הרצאה זאת ברבים, אף שלא שייך איסור גזל על זה, מכל מקום יש איסור לעבור על דעתו. ואף שהוא דברי תורה שחייב הרב להשמיע, מכל מקום יש דברים שאין ראוי לפרסם, ופעמים שהוא הלכה ואין מורין כן, ולפעמים לא ברור לרב אם דבריו נכונים, ובדעתו עוד לעיין בדבריו אם הם ראויים, ולכן יש רשות לרב להורות שלא יקליטוהו, אבל על כל פנים הוא ענין איסור אחר, ולא איסור גזלה. ע"ש.

ב. אמרו חכמים: ממזר תלמיד חכם, חשוב יותר מכהן גדול עם הארץ, שהרי נאמר על התורה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים" ללמדנו, שמי שלומד תורה, מעלתו גדולה יותר מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים בקודש הקודשים [2]

2. רמב"ם (שם הלכה ב). וראה בפתחי תשובה ביורה דעה (סימן סא ס"ק ג) שאף על פי שחובה לתת זרוע לחיים וקבה לכהן גם בזמן הזה, מכל מקום עדיף יותר לתת לכהנת שהיא אשת ישראל שהוא תלמיד חכם, מאשר לתת לכהן עם הארץ.

חכם עדיף מכהן גדול

איתא בגמרא יומא (עא:): תנו רבנן, מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש ביום הכפורים, ונזדמנו שם שמעיה ואבטליון, [שהיו גרי צדק, מבני בניו של סנחריב ומגדולי חכמי ישראל], כיון שראו כל קהל עדת ישראל את שמעיה ואבטליון, עזבו את הכהן הגדול, והלכו לקבל פני שמעיה ואבטליון, גדולי ישראל.

לבסוף באו שמעיה ואבטליון ליטול רשות מן הכהן הגדול לפרוש וללכת אל ביתם, הכהן הגדול שנעלב על ידי הופעתם של שמעיה ואבטליון, אמר להם בלשון גנאי וקינטור, "יבואו בני העממים לשלום", אמרו לו: מוטב ויבאו בני העממים לשלום, שהם עושים מעשה אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ולא יבוא בנו של אהרן לשלום, שאינו עושה מעשיו של אהרן.

וכתב על זה מרן שליט"א בספר ענף עץ אבות, שיפה עשו כל קהל עדת ישראל שהלכו להקביל פני שכינה, הם שמעיה ואבטליון גדולי הדור, והעדיפו אותם על פניו של הכהן הגדול, וקיימו בעצמם מה ששנינו (בהוריות יג.) אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, כי בפסוק כתוב, יקרה היא "מפניים", זהו לפני ולפנים, שהוא קדש הקדשים של בית המקדש.

ג. מצות תלמוד תורה, גדולה יותר ממצות הצלת נפשות [3] ויותר מאשר להקריב קורבנות בבית המקדש [4]

3. כדאיתא במסכת מגילה (דף טז:), ולמדו זאת ממה שנאמר במגילת אסתר "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרֹב אחיו", לרוב אחיו - ולא לכל אחיו, מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין [לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה. רש"י], ואף על פי שביטל מהתורה כדי לעסוק בהצלת נפשות, בכל זאת פרשו ממנו מקצת הסנהדרין, מפני שתלמוד תורה גדול מהצלת נפשות.*)

*). בספר כתב סופר על התורה (פרשת קרח), כתב בשם אביו הגאון החתם סופר זיע"א שהקשה, דלכאורה למה פירשו ממנו מקצת סנהדרין, והרי הוצרך לבטל מדברי תורה כדי להציל את כל ישראל, ועת לעשות לה' הפרו תורתך.

ופירש, דודאי למי שנזדמן מצות הצלת נפשות, צריך להניח דברי תורה, ולעסוק בהצלה. ומכל מקום מלמעלה בוררים מי שאין תורתו חשובה כל כך, שהוא יבטל מתלמודו, וראו הסנהדרין כי על כורחך תורתו של מרדכי אינה חשובה כמו היושבים אחריו, שהרי בחרו דווקא בו כדי להושיע ולעזור לישראל, ולכן פירשו ממנו מקצת מהסנהדרין, ועשו אותו חמישי לסנהדרין. ע"כ. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן פא).

וראיתי לנכון להביא דברי קודשו של רבינו החפץ חיים בספרו תורת הבית (פרק ה) שכתב, שאף שאנו מחויבים לבטל תורה כדי להציל נפשות, ואפילו בשביל מצוה קטנה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים יש לבטל תורה, מכל מקום אם נזדמן לאדם אחד להציל נפשות, ולשני לא הזדמן, אלא ישב ועסק בתורה, אם ישאלו אותנו מי פעל יותר, לכאורה כולם ישיבו שהמציל נפש מישראל גדול יותר. אבל חכמינו ז"ל גילו לנו, שאף שגדולה מצוות פיקוח נפש מאוד, מכל מקום אותו אחד שלא נזדמנה לו מצוה זו, ורק עסק בתורה, גדולה מעלתו יותר.

ראה אחי, על כל שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת, הרי זה כאילו הזדמן לידך להציל נפשות ולא הצלת. ואף שבעֵינינו הסתומות לא ידענו זאת, אבל חכמינו ז"ל גילו לנו רז זה עד כמה גדול ערך הלומד תורה, שאין דבר בעולם שקול אליה. עכ"ד. ישמע חכם ויוסף לקח.

4. מגילה שם. וכן אמרו בגמרא (שבת ל.) כשאמר הקדוש ברוך הוא לדוד המלך שעתיד למות בשבת, ביקש דוד למות בערב שבת, אך הקדוש ברוך הוא אמר לו "כי טוב יום בחצריך מאלף", טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בינך להקריב לפני על גבי המזבח.

וכתב בספר נפש החיים בשער ד (פרק לא), בשם הזוהר הקדוש: כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקדוש ברוך הוא, כמה יש להם להסתכל בדברי תורה, שכל מי שעוסק בתורה כאילו מקריב כל קרבנות העולם לפני הקדוש ברוך הוא, ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא מכפר לו על כל חובותיו, ומתקינים לו כמה כסאות לעולם הבא, וגם על אותן עוונות חמורים שאין הקרבנות מכפרים, עסק התורה מכפר. ע"ש.

תורה מכפרת עוון

ד. לימוד התורה מכפר על עוונות האדם. לפיכך תלמיד חכם העוסק בתורה, אין לו להתענות בצומות שאינם חובה, כגון בימי השובבי"ם וכדומה, מפני שהתענית מחלישה את הגוף, וגורמת לאדם למעֵט בעסק התורה [5]

ואפילו אם נכשל באיזה עוון חמור, ישוב בתשובה שלימה, וירבה ללמוד תורה יותר ממה שהיה רגיל בעבר, ובזכות זה יסור עוונו וחטאתו תכופר [6]

האם תלמיד חכם צריך לסגף עצמו

5. הביאור הלכה (סימן תקעא ד"ה ת"ח) העתיק מה שכתב השל"ה בשם ספר חרדים, שמצא בתוך ספרי המקובל האלקי חסידא קדישא הרב האר"י ז"ל, שכל מה שתמצא בספרים שצריך סיגופים ותעניות וכו', לא נזכרו דברים אלו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנתו ויודע דעת ויראת ה', לא יחלש ולא יתבטל מלימודו. אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו, ויתקשר מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו.

וכעין זה כתב החיי אדם, שאפילו על עבירות ידועים שצריך להתענות לכפרה כמה ימים, אם תלמיד חכם הוא ותורתו אומנתו, אפילו בזמן הזה לא יסגף עצמו כל כך, רק שישוב לפני ה' בלב שלם ויבכה מקירות הלב וילמוד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקוה טהרה ונמשל לאש, וכל אשר יבא באש, באש יובא וטהר, וימעט מכל התענוגים, ויאכל רק כדי קיום גופו שלא יחלש, כדי שיהיה לו כח לעבודת השם, ולא ילך לשום סעודה וכל שכן לסעודת מריעות, וישמור שבת בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם אפשר יתענה על כל פנים בכל שבוע יום אחד, או על כל פנים כל יום שני וחמישי עד חצות. והעיקר הבכיה והוידוי וגדרים שלא יעשה זאת לעולם, וה' יראה ללבב. ע"כ.

וכעת מצאתי בספר סדר היום (סדר עלינו לשבח) שכתב: מצוה גדולה היא על האדם לבקש דרך להברות את גופו שיהיה חזק ובריא בלימוד התורה ובעשיית המצוות באיזה צד שיהיה, ואף על פי שיש בו צד ביטול תורה או תפלה, כי לא ניתנו המצוות שימית אדם עצמו ויסתלק מן העולם בחצי ימיו, כי מה בצע להרויח מאה מצוות ולהפסיד אלף או אלפים, חלילה למאמין זה, והוא חסיד שוטה ומאבד עצמו במה שלא צותה עליו התורה. ולא מבעיא שאין לו שכר, אלא אדרבא עתיד ליתן את הדין, מאחר שצותה עליו התורה וחי בהם ולא שימות בהם. הרי שהוזהר על זה שישמור בריאותו בענין שיהיה בריא וחזק שיוכל לחיות על פני האדמה לעסוק בתורה ולקיים המצוות.

ובכלל זה המתענה הרבה ולבו חלש ואין בו כח לעמוד ומבטל למודו ותורתו, עבירה תחשב לו ולא מצוה. ואם מוכרח לו לענות נפשו מפני שרוצה לחזור בתשובה מעונותיו, לא יעשה בענין שיתקיים מצוה אחת של תשובה ויבטל למוד התורה ששקולה כנגד כל המצוות, אלא יעשה בענין שזה וזה יתקיים בידו, ולא יאכל למלא בטנו אלא דבר מועט שישיב נפשו ויוכל רוחו לעמוד עמו ולא יבטל למודו ותורתו.

ומה שאמרו רבותינו ז"ל, זאת התורה אדם כי ימות באהל, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. אין הכוונה לומר שיסגף עצמו עליו עד שיגרום לו המות חלילה, אלא רצה לומר, שלא תתקיים התורה במי שרודף אחר תענוגי העולם ואחר חמדותיו, כי ברדפו אחר זה ודאי לא ירדוף אחר דקדוקי התורה וכלליה ופרטיה, אלא במי מתקיימת ומצאה לה מנוח, במי שממית עצמו, דהיינו שאינו רודף אחר המותרות אלא אוכל לשובע נפשו בענין שיוכל עמוד ומסתפק בהכרחי, וענין כזה מיתה איקרי לגבי שאר בני אדם ההולכים בחושך ורודפים אחר התאוות והתענוגים, ולא מפני זה מקרב לו מיתה אלא אדרבא יהיה כל ימיו בריא וחזק שאינו מטריח את גופו במאכל ובמשתה רב.

וזה שאמר התנא באבות "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". כלומר, אין לך לרדוף אחר המותרות ואחר דבר שאינו מצוי להשיג, כי אם דבר קל אשר הוא מצוי לך בכל שעה ודבר קל שאינו מכביד עליך ומטריד שכלך. ומים במשורה, כלומר, שלא ישתה מים למלאת בטנו להכביד עליו, וכיון שאינו שותה הרבה, לא יכבד עליו ויוכל לעסוק בתורה כרצונו. ומה שאמר וחיי צער תחיה, לא שיצער עצמו לסגף גופו בענין שיבוא לידי חולי, אלא הצער שמצער עצמו הוא שנפשו מתאוה לאכול ולשתות בתענוגות בני אדם והוא מצער עצמו למעט תאותו מזה, אבל לא שיצער עצמו מכל וכל חלילה. והענין הזה פשוט הוא אצלי, אף על פי שאיני מקל בו כל כך לעצמי. עכ"ד.

ומה שכתבנו שתלמידי חכמים לא יתענו בימי השובבי"ם, כן כתב מרן הראש"ל רבנו עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ב (או"ח סימן כח). ע"ש. וראה עוד בשו"ת הרשב"א (חלק ד סימן רסב) שכתב, שלסגף אדם עצמו יותר ממה שאמרו, אינו מן הראוי, שאין המסוגפים יכולים להתעסק יפה בתלמוד תורה, ולא לכוין דעתם יפה למצות. ואסור להרע לעצמו, להתענות כל הימים, אלא על ענינים שיארעו, שאין המצטער מכוין בשמועותיו לעמוד על תורתו. ע"ש.

6. כתב הגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (או"ח סימן פט), שאפילו מי שחטא בכריתות ומיתות בית דין, אם הוא תלמיד חכם, כיון שחזר בתשובה והוא עוסק בתורה תמיד, בזכות התורה ינצל מן היסורים. וכמו שכתב הרב החסיד בעל מעבר יבוק בשם הקדוש רבנו האר"י ז"ל, וזו לשונו: ודע שכל מה שתמצא בדברי הראשונים סיגופים ותעניות והפסקות וכו', לא נזכרו אלו אלא במי שאין עמלו בתורה, אבל מי שעמלו בתורה ויודע דעת ויראת ה', זוהי תקנתו לעסוק בתורה.

ומה שכתב הרב החסיד ראשית חכמה, שאם חטא בעריות צריך לקבל עליו סיגופים ותעניות, אפילו אם יש בהם ביטול תורה, מפני שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בתורתו מאחר שנפשו מזוהמת, עד שיקבל עליו תעניות ויסורים קשים, שנאמר "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי".

הנה הרב גדש הסאה להחמיר כדרכו בקודש בכמה מקומות, אך מי יאמין לשמועתו נגד כל הגדולים הנ"ל, דלא שביק מר חיי לכל בריה, ובמחילה מכת"ר דבריו תמוהים מאוד, שהרי אמרו חכמינו ז"ל בקידושין (מט.) האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, אפילו היה רשע גמור, מקודשת, דשמא הרהר תשובה בלבו, שאין התשובה תלויה אלא בלב, ותיכף שחזר בו בלבו באמת, שב ורפא לו, וחוזר לאיתנו ותורתו רצויה. והסומך על דברי רבינו האר"י הנ"ל, יש לו אילן גדול לסמוך עליו. ע"ש.

ואחזה אנכי בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן שנח) שנשאל, האם לימוד התורה מכפר או לא. והשיב, שלדעתו ודאי שדברי תורה מכפרים, ולא מבעיא אם לומד בסדר קדשים שכבר גלוי מאמר רבותינו על הפסוק "זאת התורה לעולה" שכל העוסק בתורת עולה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה. אלא אף אם לומד שאר ענינים, נראה שמכפר, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, שכל תלמיד חכם שיושב ועוסק בתורה, כאלו הקריב מנחה, ומשמע, שכל לימוד תורה מועיל כדי לכפר כמו קורבן.

ועוד אמרו בעירובין (נד.), החש בראשו יעסוק בתורה, חש במעיו יעסוק בתורה. והנה כיון דלא חשוד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא, ובודאי חש האדם בראשו או במעיו מחמת עוון שעשה, ואמרו חכמינו ז"ל שאין יסורים בלא עון, ואם כן מה יועיל לו עסק התורה אם לא תיקן עונו, וממה נפשך, אם עשה תשובה למה לי התורה, ואם לא עשה תשובה מה מהני עסק התורה למי שחש בגופו.

ובעל כורחך מוכח שהתורה מכפרת עוון, שהרי אין רפואת הגוף בלי רפואת הנפש תחלה, שתחלה באה רפואה בנפש, וממנה מתנוצץ רפואה לגוף. ולכך בכל תפלה אנו מקדימים רפואת הנפש ורפואת הגוף, ואם כן מוכח שהתורה היא רפואת הנפש, והתורה מכפרת עוון, אם לומד לשם כפרה ועזב דרכו הרעה. עכ"ד. ומשמע מדבריו שתשובה בלי תורה אינה יכולה להועיל לאדם כדי להוציאו מחוליו, ורק על ידי לימוד התורה ועזיבת החטא, יסורו ממנו תחלואיו ושב ורפא לו. ועיין בספר מאור ישראל (יומא פו.).*)

*) בתענית (יא:) אמר רב ששת, האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא סעודתו, [דהיינו שתלמיד חכם שמתענה, אין התענית מועילה לו, אלא נחשב לו כמי שמתענה מפני שאין לו מה לאכול] וביאר בספר מאור ישראל (שם) על פי מה שאמרו בברכות (יז.): רב ששת כי יתיב בתעניתא הוה אמר, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא מביא קרבן, ומקריבין ממנו חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שחלבי ודמי שנתמעט יהיה כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".

ואמרו ביומא (כא:), אש של מערכה היתה רבוצה כארי, והא אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני ראיתיה ורבוצה ככלב? לא קשיא, כאן במקדש ראשון כאן במקדש שני, ואמרו שם עוד שבמקדש שני לא היתה יורדת אש מהשמים כדי לאכול את הקורבן.

ובזה יובן מה שאמר רב ששת, דהאי בי רב דיתיב בתעניתא, חשיב כאינו עושה רצון שמים בזה, שלא יחשב לו כמו במקדש ראשון שאש המערכה הדומה לארי אוכלת הקרבן, אלא כמקדש שני שהיתה רבוצה ככלב, ולא מסייעים לו מן השמים, אלא אש הדיוט אוכלתה, וזהו ליכול כלבא שירותיה. כיון שהוא תלמיד חכם, ועל ידי התענית ממעט במלאכת שמים. ועיין בבבא קמא (עא:) שפעם אחת רב נחמן לא אכל בשר כמנהגו, ולא יכל לכוין יפה בלימודו.

הצלה מיצר הרע

ה. לימוד תורה, נותן לאדם כוח להינצל ולכבוש את יצרו הרע, וללא לימוד התורה, אין כֹח לאדם לגבור על יצרו ולכבוש את תאוותיו הרעות [7]

7. איתא במסכת קידושין (דף ל:) תנא דבי רבי ישמעאל, בני, אם פגע בך מנוול זה, מֹשכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע".

ופסיקתא דרב כהנא (פ' נג) אמר רבי שמעון בן אלעזר, למה יצר הרע דומה, לברזל שהטילוהו לאור, כל זמן שהברזל בתוך האור עושים ממנו כל כלי שירצה, כך יצר הרע אין לו תקנה אלא בדברי תורה בלבד.

ובמשלי (פרק כה) נאמר: "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם" ופירש רש"י: ורבותינו פירשוהו על יצר הרע, אם רעב הוא ואומר לך להשביעו בעבירות, משוך את עצמך לבית המדרש והאכילהו מלחמה של תורה, וכן השקהו מים מימיה של תורה.

וכתב הערוך השלחן (סימן רמו סעיף ה), שאין שום תרופה לשבירת היצר הרע מלבד התורה, כמאמר רבותינו בקידושין (ל:) בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו. וכן אמרו במסכת סוטה, שהתורה מגינה מן היסורים, ומצילה מהיצר הרע. עכ"ד.

וראה זה חדש למרן החיד"א בספר חומת אנך (משלי פרק כה), שכתב: חקרתי אני, שמי שיש לו יראת שמים, מבטל היצר הרע, וכן מי שיש לו ענוה, אין סטרא אחרא שולטת עליו, ואם כן קשה אמאי אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, מדוע דווקא תורה, והרי גם מי שיש בו יראת שמים וענוה יכול לבטל את היצר.

ותירץ, שיראה וענוה מועילים לבטל היצר הרע, אבל לא יועילו לעשות היצר הרע לטוב, אבל התורה מלבד שהיא מצלת מיצר הרע, מועלת לעשות היצר הרע טוב, ולכן אמר בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, שכמו שהתבלין מכשיר ומתקן את האוכל לאכילה, כך התורה מתקנת את היצר הרע ומכשירה אותו להיות טוב. ודפח"ח.

מדוע מלמדים תורה לתינוק במעי אמו

גרסינן במסכת נדה (ל:): דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכובותיו, ושתי עקביו על שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו, ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, ומלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה. ע"כ.

והקשה הרב עיון יעקב, כיון שסופן לשכוח את מה שלמד, מה יועיל הלימוד הזה שמלמדו המלאך.

ותירץ דלמאן דאמר דהיצר הרע ניתן באדם משעת יצירה, אם כן יהא הולד בועט באמו ויוצא, אבל התורה שלומד במעי אמו היא תבלין ליצר הרע, ומרסנת אותו, ורק לאחר שמגיע זמנו לצאת לאויר העולם, נשכח ממנו כל תלמודו, ובועט ויוצא. ולמאן דאמר דהיצר ניתן באדם משעת יציאה, סבירא ליה שמלמדים אותו כדי שאחר כך כשילמד תורה יהיה קל לו לכוין לדברי תורה נעל מכונם. ע"ש. וראה מה שכתב בזה מהר"ש חיררי בשו"ת לב שמחה (יו"ד סימן יא).*)

*). בספר מעלות התורה לרבנו אברהם אחי הגר"א (עמוד רכה) הקשה קושיא זו, ותירץ על פי מה שכתב האלשיך, על מה שאנו אומרים ותן חלקינו בתורתיך, לפי שכל הנשמות עמדו על הר סיני וקבלו כל אחד חלקו בתורה, וזה שכתוב בגמרא (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי תאמין, מצאתי דייקא, כאדם המוצא אבדתו, לפי שהוא חלקו.

ולפי זה אילו לא היו מלמדים אותו כשהיה במעי אמו, איך היה יכול להגיע לחלקו על ידי יגיעתו, ואם לא היה שוכח לא היה צריך ליגע, ואם כן בטל שכר ועונש, ולכך מלמדים אותו חלקי תורתו במעי אמו, וזה נקרא כל התורה, רצה לומר מה שנוגע לחלק נשמתו, ובצאתו לאויר העולם, הוא נשכח ממנו, ואחר כך על ידי יגיעתו יכול למצוא אבדתו. (א"ה: ולפי זה מובן מדוע לא קמים בפני אשה מעוברת, מכיון שלא מלמדים את התינוק שבבטנה את כל התורה ממש, אלא רק את חלקו. ודו"ק).

ואם כן, כל הלומד ואינו מקיים, מוטב לו שלא יצא לאויר העולם, כי בשביל הלימוד לבד, לא היה צריך לצאת לאויר העולם, שגם במעי אמו למד כל חלקו. אבל המקיים, משלים כונת הבריאה, שלא היה יכול לקים התורה בעודו במעי אמו הגם שלמדה. וגם אמרו רבותינו ז"ל בירושלמי (סוטה פרק ז הלכה ד) על פסוק "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" אפלו למד ולימד ולא עשה, הרי הוא בכלל ארור אשר לא יקים כו'. וכבר אמרו במשנה באבות (פרק א משנה ז) לא המדרש הוא עקר אלא המעשה, אלא שהמפתח של כל המעשים טובים משבירת היצר, ושבירת התאוות בגוף, הכל על ידי התורה, ואז בא ממילא על ידה לכל המעשים טובים והמצות כולם, ואז טוב לו כל הימים בזה ובבא. ע"כ.

ו. אין יצר הרע של עריות שולט באדם, אלא כשלבו פנוי מלימוד התורה הקדושה [8] אבל העוסק בתורה בהתמדה ובשקידה, לימוד התורה מסייע לו להינצל מעבירה ומהרהורי עבירה [9]

8. כמבואר ברמב"ם (ה' איסורי ביאה פרק כב ה' כא) שלאחר שמזהיר להתרחק מעריות, ומן השחוק והשכרות, ומאיסור יחוד שהוא הגורם הגדול להיכשל בעריות, מסיים ואומר: גדולה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה.

9. בגמרא בבא בתרא (טז.) מובא, שאיוב אמר להקדוש ברוך הוא, אותם החוטאים לפניך, אנוסים הן, מפני שבראת להם יצר הרע, ולכן נעשו רשעים. אמרו לו חבריו, ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, וברא לו תורה תבלין. ופירש רש"י, שהתורה מבטלת את הרהורי העבירה, ולכן אין החוטאים אנוסים, שהרי יכולים להציל עצמם על ידי לימוד התורה. ע"כ.

וכתוב בספר אליהו זוטא (פרשה טז): אמר רבי שמעון בן יוחאי, כל הנותן דברי תורה על לבו, מעבירין ממנו הרהורי עבירה, הרהורי חרב, הרהורי מלכות, הרהורי שטות, הרהורי יצר הרע, הרהורי זנות, הרהורי אשה רעה, הרהורי עבודה זרה, הרהורי עול בשר ודם, הרהורי דברים בטלים. ע"ש. כלומר, שהשוקד על תלמודו ומהרהר תמיד בדברי תורה, לא יביאנו ה' יתברך להרהר בדברים אחרים שיגרמו לו להתבטל מלימוד התורה, וממילא גם מלאכתו תֵעשה על ידי אחרים.

ובצפייתנו צפינו לרשב"ץ בספרו מגן אבות (אבות פרק ב משנה ב) שכתב: התורה היא משכחת עון. ואמרו בסנהדרין (כו:), למה נקרא שמה תושיה, שמתשת כחו של אדם. ואמרו במסכת נדרים (מט:), מאן חולים? רבנן, דאפילו בבריאותן הן תשושי כח, מפני שהתורה מתשת כחם. כלומר, שהם חלושים מחמת הגירסא, וכשהכח הוא תשוש, לא יהרהר בעבירה. ע"כ.

וכתב הגאון רבי דוד שפרבר זצ"ל בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן פז), שמי שמהרהר בדברי תורה בשטחיות בעלמא, קשה להאמין שיהיה לו כח לפוצץ את המנוול [היצר הרע]. ע"ש.

התורה מצילה מעבירה

במסכת עבודה זרה (יז.) מסופר על רבי חנינא ורבי יונתן היו מהלכים בדרך, הגיעו לשני שבילים, אחד פתוח לכנסיה של עבודה זרה, והשני פתוח לבית בושת. אמר חכם אחד לחבירו: בא נלך בשביל הזה הפתוח לבית בושת, ונכבוש את יצרנו הרע ונקבל שכר. ואכן הלכו דרך אותו מקום והפרוצות התביישו מהם. אמר לו אחד לחבירו: מנין לך שסמכת על עצמך לעבור דרך מקום זה ולא פחדת מיצר הרע? אמר ליה: כבר נאמר על התורה שהיא מצילה את לומדיה של יכשלו בזימה.

וכתב האור החיים הקדוש (ויקרא כו) על הפסוק "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", שיש שתי סברות בגמרא, אחת של רבי חנינא, ואחת של רבי יונתן, אחד אמר נחלוף ליד הפתח של עבודה זרה, ואחד אמר נחלוף אפתחא דזונות, כדי שנכפה את יצרנו ונקבל שכר, ובא הכתוב כאן והכריע עם האומר נחלוף אפתחא דזונות.

והוא אומרו "אם בחקתי תלכו", פירוש, יכולים אתם לילך אפתחא דזונות, ואני מבטיחכם ש"את מצותי תשמורו", שיהיו כופים את יצרם. ואם תאמר, למה יכניס עצמו בספק זה? לזה אמר "ועשיתם אותם" כדי שתטלו שכר כעושה מצוה, כיון שבא לידכם העון, והתגברתם עליו. ע"כ.

נמצאנו למדים מדברות קודשו, שכל העוסק בתורה שקידה וביגיעה, כפי שציותה התורה שנהיה עמלים בה, אזי אין לו לפחד מהרהורי עבירה או מהעבירה עצמה, מפני שהתורה הקדושה נותנת לו כח לכבוש את יצרו ולשבר את רצונותיו ותאוותיו הגשמיות.

וראה זה חדש לגאון רבי חיים פלאג'י בספרו עיני כל חי (ע"ז י"ז) שכתב לבאר מדוע התורה שומרת את האדם מזימה וניאוף, משום שכידוע התורה נקראת 'אשת חיל', והרי קיימא לן בסוף מסכת קידושין לענין יחוד, שאם אשתו עימו, מותר לו להתייחד עם אשה אחרת, ולא חיישינן לעבירה, מפני שאשתו משמרתו מהחטא. ועל כן מאחר שהתורה נקראת אשתו של אדם, הרי היא שומרת עליו ומצילה אותו מהחטא. ודפח"ח.

התורה מכניעה את היצר

רבינו החתם סופר בחידושיו לגיטין (דף מז.) הביא דברי חכמינו ז"ל בברכות (ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, אם נצחו מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, אם נצחו מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, אם נצחו מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה.

וכתב על זה, שאין זו תקנה שלימה, דאדרבא הרשעים מזכירים יום המיתה ויש להם חלב על כסלם, באומרם אכול ושתה כי מחר נמות. אך כשעוסק בתורה וקורא קריאת שמע ואחר כך מזכיר יום המיתה, נכנע מאימת הדין שעתיד ליתן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

אומנם הצדיקים אינם צריכים לזכור יום המיתה, מפני שלימוד התורה מכניע את יצרם, וכמו שכתב בעל ההפלאה על הפסוק "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" פירוש, שלא הוצרכתי להזכיר יום המיתה לעולם, כי בטלתיו בתורה וקריאת שמע. ע"כ.

שמחה ואהבת ה'

ז. לימוד התורה מזכה את האדם להגיע לאהבת השם יתברך [10] ומביאו לידי אושר ושמחה, כפי שנאמר: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" [11]

כיצד מגיעים לאהבת ה'

10. בספר שם עולם לרבינו החפץ חיים (חלק א פרק יב) הביא את הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך", והקשה שלכאורה הוא דבר קשה להעמיס על האדם מצוה שאינה תלויה בידו אלא בלבו, וכי כיצד אפשר לצוות על אדם לאהוב מישהו, והרי אין הדבר תלוי בו.

והביא דברי הספרֵי שכתב: איני יודע כיצד אוהבים את הקדוש ברוך הוא, תלמוד לומר "והיו הדברים האלה על לבבך", שמתוך כך, אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו. וכעין זה איתא בספר המצות להרמב"ם, שיתבונן במאמריו ובפעולותיו של הקדוש ברוך הוא, ותבא האהבה בהכרח. דהיינו שעל ידי לימוד התורה, יגיע לאהבת ה'. אבל עדיין צריך להבין, איך ההכרח שלימוד התורה יביאהו לידי אהבת ה'.

אבל באמת ניחא מאד, שכאשר יתבונן האדם בדברי ה' בתורתו הקדושה, יראה ויכיר מזה כי יש בהם חכמה ותבונה עד אין חקר ואין תכלית, וכן כשיתבונן בתורה הקדושה, ויכיר מזה את נפלאות יצוריו אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, אשר כולם עשה בחכמתו, ואשר ברצונו יתברך מחיה את כולם ומנהיגם, יראה מזה, כי חכמתו ותבונתו ויכולתו הוא לאין תכלית, וממילא ירצה האדם להדבק בו.

ועוד יותר מזה, שכאשר יתבונן האדם בתורה הקדושה, שהשם יתברך הוא אלהי האלהים, ולו השמים והארץ וכל אשר בה, והאדם לנגדו הוא רק בריה קטנה שפלה ואפלה, ואף על פי כן מגודל ענוותנותו קורא לאדם, ומשתדל עליו, ושואל ממנו לירא מלפניו ולקיים רצונו, למען יוכל להיטיבו באחריתו ולהשביע בצחצחות נפשו, ממילא ירצה האדם בכל נפשו להדבק בו. עיין שם בדבריו הנפלאים.

וכן כתב בקצרה בביאור הלכה סימן א (ד"ה הוא כלל) בשם ספר החינוך שישנן שש מצות שחיובן תמידי, ולא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן האדם, מקיים מצות עשה, ואין קץ למתן שכרו, והיא - לאהוב המקום ברוך הוא שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך", וכיצד יגיע האדם לאהבה? הוא על ידי התורה וכדאיתא בספרי.

וענין המצוה, שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת ה' יתברך, ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל הוא כאין נגד אהבתו יתברך, וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה למען ישיג ידיעה בה'.

11. תהלים (פרק יט). ועיין במסכת תענית (ל.) שאסרו ללמוד תורה בט' באב בגלל שהתורה משמחת את הלב. ובספר אור לציון (זכרון הדסה עמוד רמב) סיפר שהיו רואים על ראש הישיבה מרן רבי עזרא עטייה זצ"ל, את השמחה הגדולה על זכייתו בלימוד התורה הקדושה, וכל פעם שהיה קם מן הספר, היה אומר בשמחה "ברוך ה' זכינו ללמוד".

מדוע ישנם בני תורה שאינם שמחים

בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן קכח) נשאל, למה הרבה מבני התורה בזמן הזה חסרה להם שמחת הנפש, ויש לצערנו הרב גם חלק גדול של בני תורה כל כך עצבניים וחסר להם ישוב הדעת, והולכים כל היום ברגזנות, ודיבורם גם כן לא בנחת, והרי נאמר על התורה שהיא משמחת, ואמר דוד המלך בתהלים: "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי".

והביא מה שאמרו באבות דרבי נתן (פרק לא ה"א): בזמן שאדם אוכל משלו, דעתו מיושבת עליו. ואפילו אוכל אדם משל אביו ומשל אמו ומשל בניו, אין דעתו מיושבת עליו, ואין צריך לומר משל אחרים. ע"כ. ועל זה אנו מתפללים ונא אל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם, כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.

וכיון שבעונות הרבים בזמן הזה כבוד התורה מושפל, שהתלמידי חכמים אין להם משלהם, ונהנים משל אחרים בלית ברירה, לפיכך המציאות היא שרובם אין בכוחם לסבול את המצב השפל הזה, ואין דעתם מיושבת עליהם, וכמו שעינינו רואות בכל יום, השם ירחם עלינו ועל כל בני תורה ועל כל עמו ישראל, ואל יצריכנו כי אם לידו המלאה והפתוחה אמן. ע"כ.

וכבר אמרו רבותינו ז"ל בדרך מליצה שהלב תלוי בכיס. ומסופר בירושלמי (תרומות): מעשה ברבי יוחנן שהיה הולך לבית המדרש, בדרך פגשו אותו שודדים, ושדדו ממנו את כל ממונו, נכנס רבי יוחנן לבית המדרש, ולבו בל עמו. היה רבי שמעון בן לקיש שואל אותו דברי הלכה, ולא היה משיב, חזר ושאל, ואין משיב.

אמר לו ריש לקיש: מה יום מימים, בכל יום אני שואל ואתה משיב, והיום אין תשובה בפיך, אמר לו רבי יוחנן, כל איברי האדם תלויים בלב, והלב תלוי בכיס, אבד הכיס אבד הלב, וסיפר לו כל מעשה השוד שקרה לו.

שאל ריש לקיש, מי אלה שהעיזו לשדוד את רבי? אמר לו אלה חבריך לשעבר [כי ריש לקיש היה מראשי האנשים האלה, וחזר בתשובה, כמבואר בבבא מציעא פד.], מיד יצא ריש לקיש ורדף אחריהם, וכשראה אותם מרחוק, צווח עליהם והתרה בהם: שאם לא יחזירו מיד את הכסף ששדדו מרבי יוחנן, יקח נקמתו מהם, הם נבהלו מפניו, מפני שהיה גבור חיל, ונאלצו מיד להשיב את כל הכסף ששדדו מרבי יוחנן, חזר ריש לקיש לבית המדרש, והשיב לרבי יוחנן את כל כספו, ואז השיב לו גם לשאלותיו בהלכה במאור פנים, כאשר היתה באמנה אתו. ע"כ. והובא בענף עץ אבות.

ומאחר שחיסרון בפרנסה גורם להפרעה בלימוד, על כן מחובתנו להתחזק יום יום בביטחון בה' יתברך שהוא זן ומפרנס את כל העולם כולו, ובודאי דואג למי שלומד תורה, יותר מאשר דואג לשאר בני אדם, ואשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו. והדברים ידועים שבני תורה העוסקים בתורת ה', חיים הרבה יותר טוב מאותם בעלי בתים שמרויחים הון רב, שעליהם אמר מרן הרב שך זצ"ל שאין להם אפילו עולם הזה. וראה במאמרו הנפלא של מהר"ח רבי שליט"א בראש ספרינו ואין למו מכשול חלק ה. עיין שם ותשמח.

תלמוד תורה כנגד כולם

ח. אין לך מצוה בכל המצות כולן, שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות כולן, מפני שהתלמוד מביא את האדם לידי עשיית המצוות [12]

12. רמב"ם (שם הלכה ג). וכשנתבונן בדברי הרמב"ם נראה שלכאורה דבריו כפולים, שמאחר שכתב שאין מצוה בכל המצוות ששקולה כנגד התורה, מדוע הוצרך לומר שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות כולם.

ובספר דברי חן (עמוד קכ) כתב לבאר, דמה שכתב "אין לך מצוה בכל המצוות ששקולה כתורה" ללמדנו שאפילו הצלת נפשות ובנין בית המקדש אינם שקולים כתלמוד תורה. ומה שכתב "שהתלמוד שקול כנגד כל המצוות" כונתו כנגד כל המצוות כולן יחד בלי שום יוצא מהכלל. דהיינו שכל המצוות ביחד לא שוות ללימוד התורה.

וכן תחזה בספר אור שמח על הרמב"ם (שם), שהעתיק דברי הירושלמי (פ"ק דפאה), שאפילו כל מצוותיה של תורה, אינן שוות לדבר אחד מן התורה, וחד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה. ע"כ.

מעלת התורה

לעת כזאת ראיתי לנכון להעתיק דברי הערוך השולחן (יו"ד סימן רמו סעי' ג-ד) הנוגעים לענינינו, וזו לשונו: אם כי גודל מעלת כל מצוה גדולה עד לשמים, מעלת התורה גבוה מעל גבוה, כמו שדרשו חז"ל (סוטה כא.) "כי נר מצוה ותורה אור" תלה הכתוב המצוה בנר, מה נר אינו מאיר אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. והתורה דומה לאור, מה אור מגן לעולם, אף תורה מגינה לעולם.

ועל התורה נאמר במשלי: "בהתהלכך תנחה אותך" זה העולם הזה, "בשכבך תשמור עליך" זו המיתה, "והקיצות היא תשיחך" לעתיד לבא, וכל העולמות לא נבראו אלא בשביל התורה, וכל גדולתו של משה רבינו והאבות הקדושים וכל הנביאים וכל חכמי ישראל הוא בשביל התורה.

ואמר אחד מגדולי חכמי האמת, אם תרצה לידע גדולת התורה, צא ולמד ממשה רבינו שהיה רבן של כל הנביאים וכל החכמים, והשגתו היתה למעלה משכל האנושי, ולא קם בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ובוודאי היה הולך ומוסיף בחכמה עד שנפטר מן העולם. ומה אמר בסוף ימי חייו "אתה החילות להראות את עבדך את גדלך", שהוא השיג רק ההתחלה מהתורה הקדושה. וגם חז"ל אמרו במסכת ראש השנה (כא:) ששער החמשים לא נגלה למשה רבינו, וזה השער הוא עולה על כולנה ביתר שאת ויתר עז, כדרך העיגול הגדול החיצוני המקיף את כל העגולים הפנמיים, וכולם בטלים לגביה. ע"כ.

שכר לימוד תורה

ט. כל הלומד תורה, זוכה לקיים מצוה בכל מילה ומילה שמוציא מפיו. למשל: אם לומד תורה במשך דקה, זוכה לקיים מאתיים מצוות, מפני שבדקה אחת, אפשר לדבר 200 מילים, ועל כל מילה ומילה מקבל שכר [13]

13. כמבואר בספר תורת הבית לרבינו החפץ חיים (פרק ב) והובאו דבריו בספר בנין עולם (עמוד י), והוסיף: צא וחשוב, ברבע שעה של לימוד, אדם זוכה לקיים שלושת אלפים מצוות. בשעה, שנים עשר אלף, כמה ביום שלם, כמה בכמה ימים, כמה בכמה שבועות, כמה בכמה חודשים, תספור ותמצא שיגיע למליונים. חשבון זה מעורר מאוד להרגיש את האחריות שבכל רגע ורגע מרגעי החיים. ע"כ.

תיקון המידות

י. על ידי לימוד התורה, זוכה האדם לתקן את כל מידותיו הרעות והגרועות, כגון גאוה וכעס וכיוצא בזה, וזוכה להדבק במידות טובות וישרות [14]

14. כן כתב המאירי בחידושיו למסכת אבות, והובאו דבריו בסוף ספר יגדיל תורה. ואמרו במסכת שבת (לג.) סימן לגסות הרוח, עניות. ופירש רש"י בקידושין (מט:), מאי עניות, דתורה. ועיין בספר מאור ישראל (שבת שם). ובאמת רואים אנו בחוש, שכל אותם בעלי תשובה שהתחילו לבוא לשיעורי תורה בהתמדה, נעשו לבריה חדשה, ואינם מתנהגים כפי שהיו מתנהגים בעבר, וזאת משום שהתורה הקדושה שינתה אותם.

הצלה ביום הדין

יא. לפני אמירת "יהיו לרצון אמרי פי" השני שלאחר תפילת העמידה, נהגו לומר פסוק המתחיל באות הראשונה משמו, ומסיים באות האחרונה משמו, [כגון מי ששמו 'אברהם', יאמר פסוק "אך טוב וחסד ירדפוני וכו' ושבתי בבית ה' לאורך ימים"] וכל האומר כן, התורה מצילה אותו מגיהנם [15]

15. הנה בענין מה שנהגו לומר פסוק הפותח וחותם בשמו קודם פסוק יהיו לרצון האחרון, דבר זה נזכר בתוך פירוש רש"י (מיכה ו. ט) וזו לשונו: ותושיה יראה שמך, מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא שמתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו, התורה מצילתו מגהינם. ע"כ.

וכן כתב בקיצור של"ה (תיקון חיבוט הקבר) בשם ספר הכוונות, שהרשעים אינם יודעים שמם בקבר, ומכים אותם מכות אכזריות, ומי שאומר הפסוק המתחיל בתחלת האות הראשון משמו, ומסיים בסוף האות האחרון משמו, דהיינו אותו השם שעולה עמו לספר תורה שהוא בלשון הקודש, סגולה היא שלא ישכח שמו.

ועיין בשו"ת צפיחית בדבש (דף קמט) שהביא דברי קיצור של"ה הנ"ל בשם ספר הכוונות, והקשה שלפי סודן של דברים בספר הכוונות, יש שני שמות לאדם, השם העיקרי שקוראים לו אביו ואמו בשעת המילה והוא השם שניכרת בו נשמתו, ושם השני שם הקליפה הקשורה עם הגוף והנשמה מזוהמת הנחש, מחמת חטא אדם הראשון. ואילו היה האדם בהיותו בחיים יודע השם של אותה קליפה שעמו, והיה משיג מקור הפגם ומציאות תיקונו, אז היתה נפרדת ממנו הקליפה אף בחיים, ולא היה נצרך לחיבוט הקבר.

ולפי זה, מה יתן ומה יוסיף ידיעת שמו העיקרי על ידי הפסוק, והרי ממילא לא יועיל להזכיר שם הקליפה הנדרשת ממנו. ואפשר שזוהי סגולתו שבאמירת הפסוק יועיל לזכור שם הקליפה בקבר וכו'. ע"ש.

וגם הלום ראיתי שכן כתב בספר יפה ללב חלק א (סימן קכב סק"ג), וגם האליה רבה (סימן קכב סק"ג) כתב, שטוב לומר פסוק מן המקרא שמתחיל ומסיים בשמו קודם שיאמר יהיו לרצון. ע"כ. ונראה הכוונה, קודם שיאמר יהיו לרצון האחרון.

והן אמת שבספר מאורי אור (דף לא:) כתב, שמה שנהגו רוב המון העם על פי איזה מחברים לומר פסוק מעין שמותיהם בראשי תיבות וסופי תיבות, כיון שלא נזכר בש"ס ובזוהר הקדוש ולא בשום פוסק קדמון, הוי כהפסק שלא מענין התפלה, לכן מוטב לאומרו אחר עקירת רגליו קודם שיאמר יהי רצון, וזכרון אחד לכולם. ע"כ. ומשמע שכוונתו לאומרו קודם יהי רצון שתבנה בית המקדש במהרה בימינו, (שהזכירו הרמ"א בהגה סימן קכג ס"א). אולם נראה שאין בזה חשש הפסק כשסיים לומר התחנונים, ואומרו קודם פסוק יהיו לרצון האחרון, כמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר חלק ט (סימן יג).

וטרם אכלה לדבר, ראיתי בספר טובך יביעו (חלק ב עמוד כט) שהגאון רבי יוסף כהנמן ראש ישיבת פוניבז' הקשה, כיצד יזכור אדם את הפסוק ביום הדין, ואילו את שמו לא יזכור, והרי אדם שומע את שמו ביום עשרות פעמים, ואף על פי כן סופו לשכוח את שמו, ואם כן כיצד יזכור פסוק שאומר אותו בסך הכל שלוש פעמים ביום.

והשיב: חרדת הדין היא נוראה ואיומה, והיא גורמת לאדם לשכוח אפילו את שמו. הדבר היחיד שנחרט בלבו ובמוחו של האדם הם רק דברי התורה שלמד בימי חייו, שהרי תורת ישראל - תורה נצחית היא. ועל כן, מאחר שהפסוקים שאנו אומרים בסיום התפילה הם פסוקים מהתורה, לכן אפילו שנשכח את שמנו, נוכל לזכור את הפסוק שאמרנו בימי חיינו, ובאמצעות הפסוק נזכור את שמנו, גם באימת הדין.

פרק ב - חומר עוון ביטול תורה

א. כשם שמצות תלמוד תורה גדולה יותר מכל המצוות, ושכרה שקול כנגד כל המצוות, כך עוון ביטול תורה חמור מאוד, ושקול כנגד כל העבירות [1]

1. רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות יד), והביא ראיה לזה, שהרי מצינו במקדש ראשון שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה, שנאמר "על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עֹזבם את תורתי". וכן כתב בשלחן ערוך הרב (ה' תלמוד תורה פרק ד ס"ז).

ב. תחילת דינו של האדם אינו אלא על תלמוד תורה, ואחר כך על שאר מעשיו. ועל כן צריך האדם להיזהר שלא יאבד את זמנו לבטלה, אלא ינצלו ללמוד תורה ככל שיוכל, כדי שלא יבוש ביום הדין [2]

בענין - תחילת דינו של אדם על דברי תורה

2. גרסינן במסכת קידושין (מ:): אמר רב אמנונא, אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה [ליום הדין תחילת תביעות שעליו - מפני מה לא עסקת בתורה. רש"י], שנאמר "פוֹטר מים ראשית מדון" [שפוטר מעליו התורה שנמשלה למים, "ראשית מדון'' הוא תחילת דינו. רש"י.]

והקשו התוספות, דבגמרא שבת (לא.) אמרו: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: "נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה", ומוכח שאין תחילת דינו על דברי תורה אלא על משא ומתן. ותירצו שאכן שאלה ראשונה היא על משא ומתן באמונה, אבל מכל מקום מענישים אותו תחילה על שלא קבע עתים לתורה. ועיין תוספות סנהדרין (ז. ד"ה אלא) ובבית יוסף (או"ח סימן קנה).

והקשו המפרשים על תרוץ התוספות, אם דנים את האדם תחילה על ביטול תורה, אם כן מדוע שואלים אותו תחילה על משא ומתן באמונה, וכשנפרעים ממנו מענישים אותו תחילה על דברי תורה, לכאורה מסתבר לשאול תחילה על דברי תורה וגם להעניש תחילה על ביטולה.

וראיתי בעיון יעקב (קידושין שם) שכתב ליישב זאת על פי מה שמובא בספר תנא דבי אליהו (זוטא פרק יד): פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ומצאני אדם אחד, שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג דברים, ובא כנגדי, ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה!

אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי: צייד אני. אמרתי לו: בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגדינו מצודות, ותשליכנו לים, ותעלה דגים מן הים? אמר לי: רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים.

אמרתי לו: בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בהם "כי קרוב אליך הדבר מאד" לא ניתנו בך בינה ודיעה?! מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה. אמרתי לו: בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבים באותו עינן שאתה השבת לי, מעשה ידיהן מוכיחים עליהן. ע"כ.

ולפי זה כתב העיון יעקב ליישב, ששואלים תחילה את האדם על משא ומתן, כדי שלא יוכל להשיב שלא ניתן לו בינה ודעת מן השמים כדי ללמוד תורה. ולאחר שנודע שאכן היה לו דעת כדי להתעסק במשא ומתן, שפיר שואלים אותו מדוע לא קבעת עתים לתורה, והרי דעת לעסוק במלאכה היתה לך! ודפח"ח. ומעין זה כתב הערוך לנר (נידה ע:). ועיין עוד בשו"ת עונג יום טוב (סימן יד הערה 1), ובספר לא תשיך (עמוד 34).

עונשו של המתבטל מתורה

ג. כל אדם שיש באפשרותו ללמוד תורה ואינו לומד, הרי הוא מבזה את ה', ונקרא רשע [3] ועליו נאמר: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" [4] והקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורים מכוערים, שמזיקים לו ומשחיתים אותו [5]

ובודאי שמי שיש באפשרותו ללמוד תורה, ובִּמקום זה יושב ומדבר דברים בטלים, כגון פוליטיקה או ספורט וכדומה, הרי עוונו גדול מאוד. 6

וידע האדם לעצמו, שכל רגע ורגע שמתבטל מלימוד התורה קדושה בלי שום סיבה מוכרחת, גדול עונו מנשוא [7]

3. עיין בספר מגן אבות להרשב"ץ (אבות פרק ה משנה יז).

4. סנהדרין (צט.) וכן פסק בשלחן ערוך ביורה דעה (סימן רמו סעיף כה).

5. ברכות (ה.). וכתב רבינו יונה באגרת התשובה (אות לו): כשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם, או יושבים בקרנות והם בטלים, או משיחים בדברים בטלים, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד, לפי שהם מבזים את התורה, שאילו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד הלכות, או לקרוא מקרא, או סידור תפלה, הלוא האדם זריז ואץ ברגליו למלאכתו ולעסקיו, ויודע כי הכל הבל. ע"כ.

וכתב רבינו יצחק אברבנאל בביאורו למשנה באבות (פרק ו): "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", רוצה לומר, שהאוֹי והרעות כולם שיבואו על הבריות (ב"מ), ימשך עליהם מעלבונה של תורה, כלומר בגלל העלבון שמעליבים את התורה, שכאשר מניחים אותה מקופלת בזוית הבית ככלי שאין בו חפץ, ואין אדם עוסק בה, הוא עלבון גדול לתורה, והוא הסיבה הראשונה לצרות ישראל ורעותיהם!

ובמסכת שבת (לב:) אמרו, בעון ביטול תורה בנים מתים שנאמר: "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו", ופירש רש"י, בתמיה, וכי בחנם הכיתים? אינו אלא בשביל המוסר דהיינו תורה לא לקחו, לא למדו, לשון לֵקח.

וכתב בספר מאור ישראל (שם), שאפשר לפרש, לשוא הכיתי את בניכם, בעון שהעבירו הזמן לשוא, דהיינו ביטול תורה, לכן הכיתי את בניכם. ואף על פי שבברכות (ה.) מוכח שיסורין באים על האדם בגלל ביטול תורה, אבל לא באים על בניו? מכל מקום כשלא חוזר בתשובה על ידי יסורין, בנים מתים רח"ל, וזה שאמר "מוסר" דהיינו היסורים לא גרמו להם ללמוד לקח, ולכן נלקחו הבנים.

6. כתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג), הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות, שתים רעות יש בדבר הרע הזה. האחת - כי כל המרבה דברים מביא חטא. והשנית - כי הוא בטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הוא משחיתם, יוכל להשיג הנעימות, ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אשר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו. אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא. ומלבד אשר אִבד טובה הרבה, ישא את עונו, כי אשמת הביטול מן התורה בעת היכולת לעסוק בה, אש היא עד אבדון תאכל. עכ"ל.

7. חזון איש (חלק ב סימן קעג אות כד). וראה בספר שני לוחות הברית בשער האותיות (אות ש' שתיקה) שכתב, שאפילו יושב ואינו מדבר ליצנות, אלא רק היה לו אפשר לעסוק בדברי תורה ואינו עוסק ויושב בטל, נקרא מושבו מושב לצים, כדתנן באבות (ג, ב), רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים. והטעם, דמזה נראה שהוא מתלוצץ בתורה ואינה נחשבת בעיניו, דאם לא כן לא היה בטל ממנה. ע"כ. ומזה יש ללמוד, כמה צריך האדם לשים לבו שלא יהיה בטל באותם רגעים פנוים שיש לו אפשרות ללמוד בהם תורה.

קריאת עיתונים חרדי

בספר תולדות יעקב (עמוד קא) מסופר, שנכנסו אברכים לרבינו הסטייפלר ושאלה בפיהם: היות שפלוני שנודע בשערים לתלמיד חכם ששקד על לימודו לילות כימים, ולא ביטל מזמנו, נתבקש לישיבה של מעלה, האם אפשר לחרוט על מצבתו בין שאר התוארים, גם את התואר "לא פסיק פומיה מגירסא"? השיב להם הרב: האם הנפטר נהג לקרוא בקביעות בעיתון חרדי? משנענה בחיוב, פסק ואמר שאי אפשר לעטרו בתואר זה!

ולך נא ראה במדרש שיר השירים רבה (פרשה א) ששאלו: למה נמשלה תורה לשמן? ללמדך, מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים, יצאת כנגדה טיפה של שמן, כך אם נכנס דבר של תורה ללב, יצא כנגדו דבר של ליצנות. נכנס ללב דבר של ליצנות, יצא כנגדו דבר של תורה. ע"כ. ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קע).

ד. אמרו רבותינו בתלמוד: הקדוש ברוך הוא בוכה על שלושה סוגי אנשים בכל יום, ואחד מהם - מי שיש לו אפשרות לעסוק בתורה ואינו עוסק בה.

וכל בעל שכל כשקורא דברים אלו, צריך לרעוד ולהתבייש, כיצד ילוד אשה כמותו, מסוגל לגרום צער לבורא עולם, ואיך לא יבוֹש להתבטל מלימוד התורה בשעת הפנאי [8]

ומלבד זה, הרי הוא משקר תמיד, מפני שבכל יום אומר בתפילתו "תורה ומצוות אותנו למדת... ובהם נהגה יומם ולילה", והוא אינו הוגה בהם לא ביום ולא בלילה, וכיצד לא יפחד לדבר שקר בפני השם יתברך [9]

8. בגמרא חגיגה (ה:) תנו רבנן: שלושה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום: על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, על שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הציבור.

וקשה, מדוע הקדוש ברוך הוא בוכה על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ובכל זאת עוסק, ואדרבה היה לו לשמוח על כך. ובאמת בספר יין הנסך (חגיגה שם) כתב שבכיה היא בדמעות של שמחה.

אולם המהרש"א שם תירץ, שאם נדקדק בדברי הגמרא נראה, שלגבי מי שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק, לא אמרו "ואינו עוסק בתורה" אלא "ואינו עוסק" סתם. וכן לגבי מי שאי אפשר לעסוק ועוסק, לא אמרו שעוסק בתורה, אלא "עוסק" סתם.

ולפי זה נראה לפרש דהכי קאמר, כל שאפשר לו לעסוק בתורה, ואינו עוסק גם בדברים אחרים [כגון מסחר וכדומה], אלא הוא כפועל בטל. וכן כל שאי אפשר לו לעסוק בתורה לאו משום שאי אפשר לו ממש, אלא בגלל שעוסק בדברים אחרים המבטלים אותו מלימוד תורה, על שניהם הקדוש ברוך הוא בוכה, על זה שהולך בטל ואינו עוסק בתורה, וגם על זה שעוסק בדברים אחרים וביטל מדברי תורה, שהיה לו להניח כל עסקיו משום לימוד תורה, כדאמרינן בקידושין "מניח אני את כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ע"כ.*)

???בענין - תלמיד שלא הגיע להוראה ומורא

*). בספר מאור ישראל (חגיגה שם) הביא קושית המהרש"א, שאדרבה יש לשמוח על מי שאין לו אפשרות לעסוק בתורה ועוסק, ומדוע ה' בוכה עליו.

וכתב לפרש, שמה שאמרו "מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק", היינו שאינו יכול להתעמק ולהבין הדברים היטב, ולהכנס במשא ומתן של הלכה, כדי להורות הלכה למעשה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, והוא עוסק ומורה הוראה. וכדאמרינן כהאי גוונא בתענית (י:), אל תרגזו בדרך, אל "תתעסקו" בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך, ופריך, מדאמר רבי אלעאי, שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך, ואין ביניהם דברי תורה, ראויים לישרף וכו'. לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני, (למגרס איבעי להו, אבל במילתא דמבעי לה עיוני, לא). הרי שלשון "עסק" היינו בעיון. וכן כתב הט"ז (או"ח סימן מז) לגבי ברכת "לעסוק" בדברי תורה, דהיינו בפלפול ובמשא ומתן של הלכה. ע"ש.

ולכן מי שאינו יכול להתעסק בתורה, לדון ולהורות הלכה למעשה, ועוסק, שהוא מתנשא לאמר אני אמלוך להורות הוראות לשואלו דבר, ראוי לבכות עליו, שהוא בכלל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ולהיפך, מי שיכול לעסוק בתורה, לדון ולהורות, ואינו עוסק, והרי הוא בכלל תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, הילכך גם כן ראוי לבכות עליו, שעליהם נאמר כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, כדאיתא בסוטה (כב.). וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' תלמוד תורה ה"ה). ע"ש.

והגר"ש פינקוס בספרו נפש שמשון (עמוד קפו) ביאר: "מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק", כלומר הוא אינו יכול ללמוד תורה מפני שהוא עסוק, ממילא הוא נזקק למסירות נפש כדי ללמוד, גם על אחד כזה בוכה הקדוש ברוך הוא – מדוע הנך נצרך למסירות נפש כדי ללמוד? מדוע אתה גורם לעצמך להיות כל כך עסוק, ולמסור נפשך ללמוד תורה? מדוע אתה מלכתחילה אינך לומד?

משל למה הדבר דומה? אב אומר לבנו – תביא לי בבקשה כוס מים. הבן נאנח ואומר: אבא, למענך אני עושה מסירות נפש... והוא מתרומם בכבדות מהכסא, הולך לברז ומביא לאביו כוס מים.

אומר לו האב: אני מוותר על המסירות נפש הזו, איני צריך טובות, מדוע מה שביקשתי ממך אינו מתוק בעיניך? וכך כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: מדוע הגעת למצב שאי אפשר לך לעסוק בתורה, מדוע לימוד התורה כל כך קשה בעיניך. ע"ש.

9. רבינו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (עמוד רסז), וסיים שאפילו מי שאינו בן תורה, לא יאבד השעות לאבדון כדי שלא יהיה שקרן בפני המקום.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה