ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער האגדות
פרק א - טובה תורה מכל סחורה
שנינו במסכת קידושין (דף פב.): רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורים ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו.
ומסופר במדרש: מעשה בתלמיד חכם אחד, שהיה מפליג בספינה עם סוחרים רבים שהיו סוחבים סחורות רבות מכל מיני סוגים, והיו הסוחרים אומרים לאותו חכם: היכן הסחורה שלך? והיה אומר להם: הסחורה שלי גדולה משלכם! בדקו בספינה לא מצאו לו כלום, והתחילו צוחקים עליו.
לפתע התנפלו עליהם שודדי ים שללו, ושדדו כל מה שנמצא בספינה, והשאירו אותם ללא כלום. כשהגיעו ליבשה, נכנסו למדינה ולא היה להם לא לחם לאכול ולא כסות ללבוש. מה עשה אותו חבר, נכנס לבית המדרש ישב ודרש, כשראו בני המדינה שהוא בן תורה, עמדו ונהגו בו כבוד גדול, והלבישוהו מלבושי כבוד, ורוממוהו בקהל עם, והתחילו גדולי הקהל לילך מימינו ומשמאלו וללוות אותו בדרכו.
כשראו הסוחרים כך, באו אל החכם ופייסוהו, ואמרו לו: בבקשה ממך, עשה עמנו טובה, ולמֵד עלינו זכות לפני בני העיר, שהרי אתה יודע מה היינו ומה איבדנו בספינה, בבקשה ממך עשה עמנו חסד, דבר איתם שיתנו לנו אפילו פרוסה אחת שניתן לתוך פינו ונחיה ולא נמות ברעב.
ואכן דיבר החכם עם אנשי העיר, וריחמו על הסוחרים ודאגו להם לכל מחסורם. לאחר מכן אמר החכם לסוחרים: הלא אמרתי אליכם שסחורתי גדולה משלכם, שלכם אבד, ושלי קיימת. ועל זה נאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו". (מדרש תנחומא פרשת תרומה סימן ב).
מעשה שהיה בימי שמעון בן שטח, שעלו מחוץ לארץ שלש מאות נזירים להקריב את קרבנותיהם, [שלש בהמות לכל אחד, חטאת עולה ושלמים, ובסך הכל עליהם להקריב תשע מאות בהמות], ולא היתה ידם משגת להביא הקרבנות.
מה עשה רבי שמעון בן שטח? הכניס אותם אליו אחד אחד, ומצא פתח וחרטה למאה וחמשים נזירים, והתיר להם נדרי נזירותם בהתרת חכם, ובהיות שחכם עוקר הנדר מעיקרו, נפטרו מחיוב הקרבנות של נזירותם. ואילו למאה וחמשים הנזירים האחרים לא מצא פתח לנדריהם.
הלך לו אצל ינאי המלך ואמר לו: שלש מאות נזירים עלו מחוץ לארץ, וחייבים הם להקריב תשע מאות קרבנות, ואין ידם משגת, ולכן רצוני שתתן להם אתה חצי מממונך, ואני אתן חצי מממוני, כדי שיקריבו את קורבנם.
ינאי המלך נתן פקודה לשר האוצר שלו, לשלם דמי ארבע מאות וחמשים קרבנות לנזירים האלה, וכך עשו.
והנה באו אנשי ריב ומדון והלשינו אצל ינאי המלך, ואמרו, שכל מה שהקריבו הנזירים, הכל הוא מִשל ינאי המלך, ושמעון בן שטח לא נתן משלו כלום.
ויקצוף המלך ינאי מאד, וחמתו בערה בו, כיצד העיז שמעון בן שטח לרמות אותו. שמע רבי שמעון בן שטח שהמלך כועס עליו, נתירא ממנו וברח.
לאחר ימים, באו שרי ממלכה של מלכות פרס לבקר בירושלים, וסעדו על שלחנו של ינאי המלך, בסיום סעודתם אמרו לינאי, אדוננו המלך, זכורים אנו כי לפנים בבקורינו אצלך, היה זקן אחד חכם מאד סועד עמנו, והיה אומר דברי חכמה המשמחים ומרנינים את הלב, והכין נעלם אותו חכם?
אמר ינאי המלך לאשתו [אחותו של רבי שמעון בן שטח]: שִלְחִי לקרוא לרבי שמעון שיבא אלינו, ואני מבטיח ונשבע שלא יאונה לו כל רע. שלחה לרבי שמעון בן שטח את טבעת המלך לאות שלא יאונה לו כל אָוֶן.
בא רבי שמעון אל שלחן המלך, וישב בין המלך והמלכה. אמר לו ינאי: למה שיחקת בי בענין הנזירים? אמר לו: חס ושלום לא שיחקתי, אלא אתה מממונך, ואני מתורתי, שכך נאמר בקהלת "כי בצל החכמה בצל הכסף".
אמר לו ינאי: אם כן למה ברחת, הלא יפה אמרת? אמר לו: שמעתי שאדוני כועס עלי, וחששתי שמרוב כעסך לא תקבל את דברי, וקיימתי בעצמי מקרא שכתוב בישעיה: "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", וכן נאמר בקהלת: "ויתרון דעת, החכמה תחיה בעליה".
אמר לו: ולמה ישבת בין המלך למלכה? אמר לו: כך נאמר בספרו של בן סירא, סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. ללמדך מה גדול כחה של תורה וכח לומדיה. (ירושלמי ברכות).
כשלומדים לא מפסידים
סיפר מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א: שמעתי מפי מורינו הרה"ג רבי עזרא עטייה זצ"ל; מעשה שהיה בזמנו בעיר ארם צובה (חלב), באיש ירא ה' ששמו רבי אהרן. רבי אהרן היה מומחה גדול באבנים טובות ומרגליות, ובכל יום היה קובע עתים לתורה לאחר התפילה, והיה לו סדר לימוד "חוק לישראל" ומשניות והלכות, וכשהיה מסיים, היתה כבר השעה מאוחרת, והיה סועד את לבו בפת שחרית, והיה הולך לחנותו.
אשתו היתה מעירה לו, על שהוא הולך למשרד בשעה מאוחרת כל כך, וכיצד יתפרנס כראוי בצורה כזו. אך הוא היה משיב לה, כי הוא בוטח בה' יתברך שבזכות התורה שלומד, יפרנסהו בכבוד ובנחת, וכך המשיך במנהגו הטוב.
והנה באחד הימים, נגש לפתוח את משרדו, ומצא שם ערבי אחד יושב ליד חנותו. שאל אותו מה רצונו, והערבי השיב, שרצונו להראות לו דבר מה במשרד. נכנסו שניהם למשרד, ולאחר שסגרו את הדלת, הוציא הערבי את מגבעתו (תרבוש) מעל ראשו, והוציא מתוכה מרגלית יקרה, ושאל את ר' אהרן מה שוויה.
הסתכל עליה רבי אהרן ואמר: מרגלית זו יקרה מאוד, ושוויה למעלה ממאה אלף דולר! אני אתעניין אצל חובבי מרגליות, ואם יחפצו לקנותה אומר לך. אמר לו הערבי: אני מתאכסן במלון פלוני, ואמתין לך שם לתשובה.
למחרת בבוקר לאחר שרבי אהרן סיים את לימודו, עבר בדרכו ליד אותו בית המלון שהתאכסן הערבי, וראה שם התקהלות המונית בפתח המלון. שאל את הקהל לפשר הדבר, ואמרו לו שערבי אחד התאכסן כאן שבוע, ולא שילם כלום. והנה אמש בלילה קיבל שבץ לב ומת, וכעת מוכרים את בגדיו, כדי לפרוע את החוב שחייב לבעל בית המלון.
עמד שם רבי אהרן, וכשראה שעומדים למכור את כובעו של הערבי, נתן בעדו סכום מסויים וזכה בו. לקח את הכובע לחנותו, וחיפש בתוכו, ומצא את המרגלית מוחבאת בפנים, נטלה ומכרה והתעשר עושר גדול.
שוב רואים אנו שמלימוד תורה לא מפסידים, וכל הלומד זוכה גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. (ענף עץ אבות).
סיפר האדמו"ר רבי מנחם מקוצק לחסידיו, שפעם אירע ביום פורים שכל העולם היו עסוקים באותו זמן בסעודת פורים ובשאר מצוות היום, ובדיוק באותה שעה ישב הרב מביאלא ועסק בתורה, ונעשה רעש גדול בשמים מזה, כי אלמלא הוא היה לומד, כל העולם כולו היה נמצא ללא תורה והיה עלול להחרב, ולכן נתנו לו מן השמים בן צדיק שהאיר את העולם בתורתו הקדושה הלא הוא האדמור מסוכטשוב - בעל האבני נזר.
פרק ב - מסירות נפש ללימוד תורה
לפנינו מעשה שהיה עם אחד מגדולי התנאים ושמו "רבי אליעזר הגדול" [רבו של רבי עקיבא], שממנו נלמד עד היכן יכול להגיע אדם שמוסר עצמו ונפשו למען לימוד התורה הקדושה.
מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיה חורש את שדותיו של אביו. והנה באחד הימים ראהו אביו שהוא יושב ובוכה. אמר לו אביו: למה אתה בוכה? השיב לו בנו: איני בוכה אלא מפני שאני רוצה ללמוד תורה. אמר לו והרי אתה בן 28 שנה ואתה רוצה ללמוד תורה? קח לך אשה והוליד בנים, ותוליך אותם לבית הספר ללמוד תורה.
עברו שתי שבועות ואליעזר לא טעם כלום, עד שנגלה עליו אליהו זכור לטוב אמר לו: בן הורקנוס מפני מה אתה בוכה? אמר לו: מפני שאני רוצה ללמוד תורה. אמר לו: אם אתה רוצה ללמוד תורה, עלה לך לירושלים ולך אצל רבן יוחנן בן זכאי.
עמד ועלה לו לירושלים והלך אצל רבן יוחנן בן זכאי. כשהגיע אליו, ישב לפניו והיה בוכה. אמר לו הרב: מפני מה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה! אמר לו: בן מי אתה? ולא רצה אליעזר להגיד לו. אמר לו הרב: האם למדת קריאת שמע, או תפלה, או ברכת המזון? אמר לו: לא. עמד רבי יוחנן ולמדו שלשתן.
לאחר שלמד ברכות ותפילה, ישב לו אליעזר והיה בוכה. אמר לו מפני מה אתה בוכה? אמר לו: מפני שאני מבקש ללמוד תורה. עמד ולמדו תורה, והיה אומר לו שתי הלכות כל ימות השבוע, ובשבת היה חוזר עליהן ומדבקן.
עברו שמנה ימים ואליעזר לא טעם כלום, עד שעלה ריח רע מפיו, ורבן יוחנן העמידו מלפניו מפני שלא יכל לסבול את הריח. ישב לו אליעזר והיה בוכה. אמר לו הרב: מפני מה אתה בוכה? אמר לו שהעמדתני לפניך כאדם שהוא מעמיד מלפניו מוכה שחין. אמר לו בני כשם שעלה ריח פיך מלפני, כך יעלה ריח חוקי תורה מפיך לשמים.
אמר לו: בן מי אתה? אמר לו: בן הורקנוס. אמר לו: והרי אתה בן גדולי עולם ולא אמרת לי? חייך אתה סועד אצלי. אמר לו: כבר סעדתי באכסניה שלי. אמר לו: ואצל מי אתה מתארח? אמר לו: אצל רבי יהושע בן חנניא ורבי יוסי הכהן.
שלח רבן יחונן ושאל את רבי יהושע ורבי יוסי: אצלכם סעד אליעזר היום? אמרו לו: לא, והרי כבר שמונה ימים שלא טעם כלום?! הלכו ומצאו שהיה אוכל אדמה.
והנה בניו של הורקנוס אמרו לאביהם עלה לך לירושלים ונדה את בנך אליעזר מנכסיך, ועלה לו לירושלים לנדותו, ומצא שם יום טוב לרבן יוחנן בן זכאי, והיו כל גדולי המדינה סועדים אצלו.
הלכו וסיפרו לרבן יוחנן שאביו של רבי אליעזר בא, אמר להם: עשו לו מקום והושיבו אותו ליד העשירים. נתן רבי יוחנן את עיניו ברבי אליעזר ואמר לו: אמור לנו דבר אחד מן התורה! אך רבי אליעזר התבייש לדבר בפני רבו, ולכן עמד לו רבן יוחנן בן זכאי והלך לו לחוץ.
מיד פתח רבי אליעזר את פיו והיה דורש ופניו מאירות כאור החמה, וקרנותיו יוצאות כקרנות משה רבינו, ואין אדם יודע אם יום או לילה.*)
*) בהגדה של פסח כתוב: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
והנה בתוספתא (סוף פסחים) כתוב: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקים בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, כיון שעלה עמוד השחר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש.
והקשה בספר כרם יעקב (עמוד קעה), מדוע במעשה עם רבי אליעזר הוצרכו התלמידים לבוא ולומר להם 'רבותינו הגיע זמן קריאת שמע' ואילו במעשה עם רבן גמליאל לא הוצרכו התלמידים לבוא, אלא הרגישו רבן גמליאל והזקנים שעלה השחר.
והביא דברי האדר"ת שכתב לבאר, דהא דהוצרכו התלמידים לבוא ולומר שהגיע זמן קריאת שמע, היינו משום שרבי אליעזר היה נוכח באותו מקום ומספר עמם ביציאת מצרים, והרי העידו על רבי אליעזר שבשעה שהיה דורש, היו פניו מאירות כאור החמה ואין אדם יודע אם יום או לילה, ולכן המסובין איתו לא היו יודעים אם עלה השחר או לא. מה שאין כן במעשה עם רבן גמליאל שרבי אליעזר לא היה מסב עימו, לפיכך היו יודעים לבד מתי יום ומתי לילה. ע"כ.
היה רבי אליעזר יושב ודורש ואביו עמד על רגליו, כיון שראה שאביו עומד על רגל נבהל, אמר לו: אבא שב לך, שאיני יכול לומר דברי תורה ואתה עומד על רגליך.
לאחר הדרשה בא רבן יוחנן ונשק לו על ראשו ואמר: אשריכם אברהם יצחק ויעקב מי יצא מחלציכם! אמר לו הורקנוס אביו: לא היה צריך לומר אשריכם אברהם יצחק ויעקב מי יצא מחלציכן, אלא "אשרי אני מי יצא מחלצי".
אמר הורקנוס לבנו: בני לא באתי אלא לנדותך מנכסי, ועכשיו שבאתי וראיתי השבח הזה, הרי אחיך מנודים מנכסי, והם נתונים לך במתנה. אמר לו בנו: אילו קרקעות בקשתי מלפני הקדוש ברוך הוא, היה לפניו ליתן לי, ואלו כסף בקשתי היה לפניו ליתן לי, אבל לא בקשתי מהקדוש ברוך הוא אלא שאזכה לתורה בלבד.
ראה למה זכה אותו צדיק וקדוש, בזכות המסירות נפש הגדולה שהיתה לו למען לימוד התורה הקדושה. כזה ראה וקדש.
התמדה ושקידה
מספרים על הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנא, שבצעירותו כבר נודע בהתמדתו המופלגת, כאשר ימים ולילות היה לומד ביחד עם חבר נאמן שהיה מתמיד כמוהו, ויחדיו עלו ונתעלו.
והנה הגיע יום כיפור. ביום כיפור עצמו, עסוקים היו השניים בעבודת היום הקדוש, ואילו במוצאי הצום, מיהר חברו של רבי יצחק אלחנן לביתו, אכל בזריזות דבר מה, וחזר לבית הכנסת כדי ללמוד, ומה רבה היתה הפתעתו של החבר, כאשר בשובו לבית המדרש מצא שרבי יצחק כבר יושב ושקוע בלימודו.
התפלא החבר ושאל: כיצד הספקת כבר לסעוד את ליבך ולחזור אל בית הכנסת? והרי אין מציאות להגיע יותר מהר ממה שאני הגעתי?!
אמר לו רבי יצחק: אתמול בעת הסעודה המפסקת, הכנתי דבר מאכל אותו החבאתי בפינה נסתרת בבית הכנסת, על מנת שלא אצטרך לבזבז זמן כדי ללכת לביתי ולאכול לאחר הצום. ועתה אכלתי את ה"סעודה" שהכנתי, וחזרתי מיד ללמוד תורה...
עמל תורה – מהו?
ישנם רבים מעמי הארץ הסבורים שתלמידי חכמים חיים להם בשלוה ובמנוחה, ואינם דרושים לעבוד במלאכת כפים, אלא רק לשבת בשלוה ולהתענג על לימוד התורה. אך צריכים הם לדעת, כי מלאכתם של תלמידי חכמים אמיתיים, אינה כה פשוטה, הקרבה רבה ועמל גדול נדרשים ממי שלומד תורה.
ולפנינו מעשה שהיה בעיר קובנא, שילמד אותנו להפיק את הלקח הנדרש מאתנו.
באחד הימים עברו כמה פועלים ליד ביתו של רב העיר 'קובנא' – רבי לייבלה קובנר, וראוהו שהוא יושב במרפסת ביתו, וגמרא גדולה פתוחה לפניו, וכוס תה לידו, והוא לומד במתיקות ובניגון ערב מעין עולם הבא.
אותם פועלים היו עובדים עבודת פרך, וכשראו את הרב יושב לו בשלוה ולומד, החלו לדבר בניהם ואמרו: ראו את הרב הזה, יושב לו במרפסת עם גמרא וכוס תה, ולומד בשמחה, ובסוף החודש מקבל משכורת מקופת הקהל. ואילו אנו עובדים עבודת פרך מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי להביא מעט פרנסה לבני ביתנו, האם זה הוגן?
לא תכננו הפועלים שדבריהם יגיעו לאוזניו של רב העיר, אולם כך בדיוק אירע. הרב שמע את השיחה, והזמין את הפועלים אל ביתו. נכנסו הפועלים לביתו של הרב כששיניהם נוקשות זו לזו, אך הרב קיבל אותם בסבר פנים יפות והושיבם ליד השולחן ואמר: את דבריכם שמעתי, ועתה רצוני להציע לכם עִסקה הגונה, הסכיתו ושמעו!
מוכן אני לאפשר לכם את אותו עונג אשר הוא מנת חלקי. מוכן אני לשלם לכם שכר מידי יום ביומו, וזאת תמורת עבודה בדיוק כעבודתי. כמה מרוויחים אתם ביום? – שאל הרב. אמרו הפועלים: עבור 12 שעות עבודה, אנו מרויחים 150 שקל!
אמר הרב: איני דורש עבודה במשך שעות כה רבות, אלא די לי בשבע שעות ליום בלבד, ותמורת זה אשלם לכם 200 שקל ליום! והעבודה שאני מציע היא קלה ביותר, עליכם להגיע לביתי בשעה 9 בבוקר, ולשבת במרפסת כמוני, וללמוד עד השעה 4 אחר הצהריים. במהלך הלימוד תוכלו גם לשתות תה חם ולהשיב את נפשכם...
אורו עיניהם של הפועלים, אך בעיה אחת עמדה בפניהם והיא – שאינה יודעים ללמוד. אמר להם הרב: יכולים אתם לקרוא בשעות אלו תהלים! ואכן קיבלו הפועלים את העבודה, ולמחרת בשעה 9.00 בדיוק התייצבו הפועלים בביתו של הרב, והחלו בקריאת התהלים.
והנה למרבה הפלא, התברר לפועלים כי העבודה החדשה שקבלו בשמחה, אינה קלה כפי שחשבו. הם גילו שמחוגיו של השעון מתקדמים בקצב איטי מדאי. לאחר שעתיים, הרגישו הפועלים כי גרונם ניחר, ופנו לשתות תה. אולם הרב לא הניח להם להקדיש זמן רב להפסקה זו, אלא מיד שסיימו להכין את התה, זירז אותם הרב לחזור ללימודים להמשיך בקריאת התהלים.
לאחר שעה נוספת, כאשר עמדו הפועלים לקראת סיום ספר תהלים, הגיעו למסקנה שהשעות בבית של הרב בודאי מקולקל... לא יתכן שאנו 'עובדים' סך הכל רק 3 שעות, ופנו לרב בטענה שיחליף את השעון, או שיקח אותו לשען לתיקון...
אמר להם הרב: כפי מיטב ידיעתי, תקין השעון בהחלט, אולם אם בכל זאת עומדים אתם על דעתכם, אזמין עוד היום את השען שיבדוק את השעון. ואכן הגיע השען, וכשבדק את השעון אמר בברור שהשעון תקין לחלוטין.
המשיכו הפועלים בקריאת תהלים, ולאחר חצי שעה, סיימו לקרוא את ספר התהלים, וכשבאו לבשר לרב שנשלמה מלאכתם, הצביע הרב על השעון ואמר בחיוך: אכן סיימתם את ספר התהלים, אבל אנחנו סיכמנו על שבע שעות עבודה, וחלפו רק שלוש וחצי שעות, ולכן מוזמנים אתם להתחיל את ספר התהלים מהתחלה...
אמירת התהלים בפעם השניה, ארכה מעט פחות מאשר בפעם הראשונה, ולאחר שעתיים וחצי באו הפועלים לבשר לרב שסיימו את התהלים. אמר להם הרב: יפה מאוד, אבל עליכם להשלים עוד שעה תמימה, ולכן תתחילו שוב את התהלים...
"בפעם השלישית???" – הזדעזעו הפועלים... "בודאי אין כוונתך לכך! את השעה האחרונה יעניק לנו הרב כהפסקה! אולם הרב סירב, ואמר: בעבר כשהייתם עובדים כפועלים, האם הייתם להפסקה של שעה? ודאי שלא. ולכן גם כעת תמשיכו לקרוא תהלים עד השעה 4.00.
בלית ברירה עשו הפועלים כדברי הרב. אולם מיד כאשר הורו מחוגי השעון על השעה 4.00, קמו ממקומם במהרה מבלי לסיים את הפרק שבו אחזו, והכריזו בקול – "סיימנו". והרב הגיש להם את שכרם כפי שסוכם מראש.
כאשר הגיעו הפועלים איש איש לביתו, קידמו נשותיהם את פניהם בציפיה לראותם מאושרים מ"העבודה" החדשה, אך להפתעתם לא נראה שום חיוך על פניהם של הפועלים, וכששאלו אותם נשותיהן מדוע אינם מאושרים? השיבו, שהעבודה לא מי יודע מה, ואינה קלה כפי שהם חשבו...
למחרת בבוקר, החליטו הפועלים לאחר מעט, ובמקום לבוא ללימודים בשעה 9.00, באו בשעה עשר. סבורים היו שהרב יוכיחם על איחורם, אולם הרב קיבלם בסבר פנים יפות, רק אמר: מאחר ואיחרתם לבוא, בטוחני שאף תאחרו ללכת, ותשלימו שבע שעות עבודה כפי שסיכמנו.
ושוב חזר על עצמו המחזה כביום אתמול. לאחר 3 שעות סיימו את התהלים לראשונה, ולאחר שעתיים וחצי סיימו פעם שנייה, ובסוף היום כאשר הושיט הרב לכל אחד את משכורתו, פנו הפועלים לרב ואמרו: רבי, לא נעים לנו לומר, אך עבודה זו אינה מתאימה עבורנו. מעדיפים אנו לעמול 12 שעות ביום בעבודת פרך, ולא לעבוד בעבודת פרך שעבדנו ביומיים הללו.
עתה, מצא הרב את הזמן בכדי להוכיח את הפועלים שסברו שהרב מחפש "חיים קלים". אמר הרב: הרואים אתם? אין זה קל כל כך לשבת וללמוד מבוקר עד ערב כמו שחשבתם... והפועלים הנבוכים מיהרו לברוח מהמקום בבושת פנים.
ומזה נלמד עד כמה יש להאריך ולכבד את אותם בני תורה העמלים בתורת ה' יומם ולילה, ועושים נחת רוח לה' יתברך, וכמו שאמר רבי יהודה: אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה בחכמתו: "טוב שם משמן טוב".
יגעת ומצאת תאמין
כתוב בספר סדר היום (סדר עלינו לשבח) משל נפלא המלמד אותנו עד כמה התורה מסייעת ומתקרבת למי שרוצה להתקרב אליה:
משלו משל לבת מלכים שהיתה נתונה בתוך מגדל סגור ומסוגר, ולא היה עימה איש כי אם הנערות המשמשות לפניה, ואפילו פתח המגדל אינו היה ידוע כי אם אחר עמל וטורח למי שיחפש אותו היטב, וגם מי שימצא את הפתח, עדיין צריך לחפש אחר המפתחות הראויות לפתוח את הפתח, ואחר שיפתח הפתח הראשון, עדיין יש חדרים נוספים בפנים וכולם סגורים היטב.
ועלה ברצון המלך שלא ליתן את בתו לאדם עשיר ויופי ומיוחס, אלא למי שישתדל להיות חתן למלך על ידי שיהיה חכם וחריף לחפש מפתח אחר מפתח, כדי שיוכל ליכנס לפני לפנים למקום מושב ומשכב בתו, ואותו האיש יזכה שתהיה לו בתו לאשה, ולא ימנע אותה ממנו. המלך הכריז על כך בכל מלכותו עד שבאו מקצות הארץ אל המגדל ההוא.
אותם אנשים היו מסתובבים בבוקר ובערב סביבות המגדל בכל מיני שירות ותשבחות וכל מיני ניגון לעורר את לב הנערה אולי תחפוץ באהבת אחד מהם ותתגלה אליו מהחורים ומהסדקים, ועם כל זה לא הועיל להם מאומה, משום שלא התמידו בדבר, וחשבו שבמעט זמן ימצאו מבוקשם, ולא ידעו כי לא בקלות תושג בת המלך כדי לישא אותה. כיון שראו אותם האנשים שהשתדלו ולא השיגו מאומה, תוהים הם על כל מה שעשו וחוזרים לדרכם בפחי נפש, יגעו לריק והולידו לבהלה.
וכך היו באים אנשים אחרים מאיי הים ומקצות הארץ כששמעו על בת המלך ויופיה, ומסתובבים מסביב למגדל השכם והערב, ומתעכבים שם יותר מן הראשונים ומתקנים כלי שיר ונגון ואמרות טהורות של פיוסים וריצוים לרצות את בת המלך ולבקש אהבתה, ומתחננים אליה שלא תשיבם ריקם, ולבסוף העלו חרס בידם וחוזרים בפחי נפש לדרכם. כך בכל יום ויום מתחדשים ובאים ממזרח וממערב לראות אם יוכלו להשיג המציאה ההיא ולדבר על לב הנערה, וכיון שראו שלא השיגו מאומה, חזרו לאחוריהם בפחי נפש ונתייאשו מן המבוקש.
עד שבאחד הימים בא פקח אחד ואמר: המגדל הזה אי אפשר שלא בנו לו פתח ליכנס ולצאת, אנכי אשב ארבעים יום וארבעים לילה עד שאשיג את מבוקשי, ואמצא איזה פתח או חלון שאוכל לראות את בת המלך או לדבר אליה, ותנתן לי נפשי בשאלתי או אמות עליה.
אותו האיש היה יגע יומם ולילה כדי למצוא את הפתח, עד שמצא כמין חלון אחד במגדל, והתחיל לחטט אחריו עד שגילה חור אחד קטן, והתחיל לצעוק ולצווח יום יום, ולקרוא לבת המלך בקול גדול ולהתחנן אליה שתראה לו כיצד נכנסים פנימה.
ואכן נכמרו רחמיה אליו בראותה שכבר התחיל למצוא מקום, וטרח ועמל לבקש אהבתה, והתחילה לדבר על לבו שלא יחוש מכל הטורח אשר טרח, כי סוף הכבוד לבוא, וישמח ויגיל ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכיון שהתחיל למצוא חלון, הוא יגמור וימצא הפתח ומשם יכנס פנימה.
טרח האיש יום אחר יום עד שמצא צורת פתח בנויה בכותל, והתחיל לחטט אחריה עד שפתח ונכנס, אחר שנכנס התחיל לקרוא ולצעוק אל בת המלך שתפתח לו החדרים הפנימיים להכנס אליה, עד שגילתה לו מקום המפתחות היכן הן, והוא לקח מפתח אחד ופתח חדר אחד, ומפתח אחר ופתח, עד שמעט מעט בישוב דעתו פתח את כולם אחת אחת.
בראות בת המלך עד כמה חפץ האיש ההוא בה, וכל הטורח שטרח בשבילה, שלחה להגיד לאביה כל המאורע, והמלך שמח לקראת האיש ההוא, ורצה להשיאו עם בתו, וגלה לו מסתרים אחרים, ונתן מפתחות המגדל בידו לסגור ולפתוח כל זמן שירצה, ונתן לו בתו לאשה, והגדיל האיש ההוא עד מאד עד שנעשה משנה למלך, וכל אשר הוא גוזר הוא מצליח בידו.
כך הוא דמיון התורה עם האיש החפץ לעסוק בה, כי אין עיקרי הדת וסודותיה מתגלים בקלות לכל לומד, כי אם אחר עמל וטורח הרבה מאוד לעסוק בה יומם ולילה, לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה ולמסור נפשו עליה, כדכתיב: אדם כי ימות באהל, ולעולם אינו מסיח דעתו ממנה בשכבו ובקומו בשיבתו ובלכתו, לאיש אשר אלה לו, ודאי ישיג את כל אשר יחפוץ, כי כמו שהוא רודף אחר התורה ומבקש אהבתה, כך תרדוף היא אחריו להגלות אליו ולמסור בידו גנזי סתריה ורזי עמקיה, ואין לך כבוד גדול מזה לעסוק בה תדיר. והמקום ברוך הוא בראותו טוב כוונתו לידע ולהבין, מגלה לו את חפציו הכל לפי מה שהוא אדם.
לשאוף לגדולות
מספרים על הגאון רבי זלמן בעל התניא שהיה גר סמוך לחצר של תלמוד תורה, ובאמצע החצר היה עמוד של בנין, גבוה עשרה מטר, והילדים התלמידים התחרו ביניהם מי יצליח לעלות לפסגת ראש העמוד.
בין המתחרים היה נכדו של הרב, הילד מנדל, [שנתפרסם אחר כך כהגאון רבי מנחם מנדל מליבאוויטש, בעל צמח צדק]. והנה התחילו התלמידים לרוץ ולעלות על העמוד, אך כשהגיעו לחצי העמוד המה כרעו ונפלו, ואילו הילד מנדל הצליח לעלות עד רום פסגת העמוד, והכל מחו לו כפים.
בשמוע הגאון את הרעש של מחיאות כפים, הסתכל דרך החלון, וראה את נכדו עומד למעלה בראש פסגת העמוד, וכולם מוחים לו כפים, רמז לו באצבעו שיבוא אליו, וכשבא, שאל את הנכד, מנדלי, למה עלית לראש העמוד? ענהו הנכד: סבא, זוהי התחרות בינינו, ולמעשה כולם לא הצליחו לעלות, ורק אני הצלחתי.
שאל הסבא:, במה כוחך יפה יותר מכולם? ענה לו: סבא! אני הסתכלתי עליהם וראיתי שכאשר הגיעו לחצי גובה העמוד, הביטו למטה וראו שהם גבוהים מן הקרקע, קבלו סחרחורת, ונפלו. אני החלטתי לא להסתכל למטה, כי אם רק למעלה, ולכן אזרתי עוז ועליתי לרום פסגת העמוד.
אמר לו הרב: טוב עשית, ומקרא מלא הוא "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה", ולכן גם בלימודיך, לא תסתכל על קטנים ממך בחכמה, פן תסתפק במועט, ואפשר שגם תרד מרמת הלימוד שלך, אלא הסתכל בגדולים ממך, באופן שגם אתה תעלה מעלה מעלה, ובזה תזכה להיות ברום המעלה.
הוי שקוד ללמוד תורה
כמה מגדולי רבני ישראל, לא זכו לחכמתם הגדולה, אלא בשביל שקידתם בתורה, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ולא הסירו מחשבתם מן התורה, בשכבם ובקומם.
אחד המיוחד מגדולי ישראל היה הגאון הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל (מחבר הספר "העמק שאלה" ושו"ת משיב דבר ועוד), אשר שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה.
אמר עליו הרה"ג רבי ברוך הלוי אפשטיין מחבר ספר 'תורה תמימה', שכשרונותיו מלידתו היו בערך ממוצעים, ובכל אופן, לא מצויינים, אך הודות לשקידתו הנפלאה, אשר לא יאומן ולא יסופר על שקידתו וחשקו בתורה, הגיע למדרגה הרמה, במעלה הגבוהה מעל גבוהה של העמלים בתורה.
ותכונת שקידתו היתה - שכאשר הרגיש בהמשך זמן לימודו כי קרוב שתחטפנו שינה, היה טובל רגליו במים קרים, למען תפוג ממנו הנטיה לשינה, ועוד מעשים נפלאים כאלה. ועל כן יאמר מפי חכמי וגאוני דורו מימי חורפו, כי סגולת התורה אשר רכש אליו, לא רכש בקנין הלימוד הרגיל אצל סתם לומדים, אלא על ידי מערכת מלחמה אשר הציב למענה בחירוף נפש. נפתולי אלהים נפתל עמה עד שכבש אותה והכריעה תחתיו, ולכד אותה לקנין עולם, לבל ימוט לעולם.
לא מעט סבל מיחסם של כמה מגדולי תורה אשר סביבו, שהביטו אליו כמו ממרומים, והתיחסו אליו כאיש העומד רחוק מחוג ספירתם. אפילו חותנו הגאון רבי יצחק מוואלוזין מתחלה לא משך אליו חסד רב, עד אשר במקרה באו לידו כתבי חתנו הנצי"ב, ומתוכם חיבור גדול על ספרי, והיה משתומם מאוד, עד כי לא האמין למראה עיניו, ותתפעל נפשו מאד, עד כי קרא עליו: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", ומאז החל לקרבו, ויט אליו חסד, באהבה רבה, ומצבו הרוחני הלך וגדל עד כי גדל מאד.
וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות: מכאן מוסר השכל לכמה תלמידי חכמים בדורינו, שכאשר רואים שאין התיחסות רבה אליהם, נופלים ברוחם, ולפעמים יש כאלה מהם שעוזבים לגמרי את לימודם, ויוצאים למסחר וכיוצא בזה, חלילה להם מעשות זאת, ומצוה גדולה על גדולי ישראל לקרבם, ולהמריצם ללכת מחיל אל חיל לגדול ולהתעלות מעלה מעלה בתורה.
פרק ג - התורה נותנת חיים ללומדיה
מעשה היה אצל רבנו הקדוש [רבי יהודה הנשיא], שכאשר חלה, גזרו חכמי ישראל תענית וביטול מלאכה, והתאספו כולם כדי ללמוד תורה לרפואתו.
כאשר ראתה שפחתו של רבנו הקדוש שיסוריו של הרב נוראים מאוד, עלתה לגג והחלה גם היא לבקש בדרך תפילה ותחינה: "עליונים מבקשים את רבי, ותחתונים מבקשים את רבי, יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים"!
כשראתה שלא חל שיפור במצבו של הרב, שוב התפללה: "יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים" כלומר, שיהיה קץ לחייו של רבי יהודה, כדי שלא יסבול ויצטער.
אך הואיל וחכמי ישראל לא הפסיקו את הלימוד שלמדו לרפואת רבם אפילו לרגע אחד, הבינה השפחה שכל עוד הם לומדים לרפואתו, ישאר הרב בחיים בזכות לימוד התורה. ולכן לקחה כד גדול של חרס, וזרקה אותו מראש הגג לחצר של בית המדרש, ומקול הנפץ של הכד, נבהלו הלומדים והפסיקו לרגע קט את לימודם, ומיד באותה שעה נתבקש רבי לישיבה של מעלה. (כתובות קד.).
וכתב רבנו יוסף חיים שבזכות אותו לימוד תורה שלמדו כל בית ישראל לרפואתו של רבנו הקדוש, זכה לאחר פטירתו לבוא שוב לעולם הזה עם גוף, בכל ערב שבת, ולקדש לבני ביתו כפי שמסופר שם בגמרא, ולא הזניח הקדוש ברוך הוא את תורתם ותפילתם של התלמידי חכמים שלמדו לרפואתו. (בן יהוידע שם קג.).
בהקשר לזה מסופר בספר בשבילי ראדין (עמוד 222): כשראש הישיבה רבי נפתלי טרופ איבד את הכרתו, אחר שקיבל שטף דם במוחו, וכל נסיונות הרופאים להשיב את הכרתו לא הועילו, הוזעקו לראדין טובי הרופאים שניסו להשיב את הכרתו, אך לשווא.
הרופאים החלו להזריק לרב זריקות ללא הגבלה כדי לנסות להשיב את חייו. רבי משה לונדינסקי ניגש לחפץ חיים ואמר לו: אני לא מבין מה רוצים ממנו, שיתנו לו למות, הוא שוכב מת והם ממשיכים להזריק לו זריקות. ניגש רבי משה לבית המדרש לבחורים שאומרים תהלים, וביקש מהם שיפסיקו לומר תהלים, ואמר להם: מה אתם מטרידים את רבי נפתלי, תנו לו למות. ומיד לאחר מכן מת.
אוי לבריות מעלבונה של תורה
אמר רבי יהושע בן לוי במסכת אבות: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב (הר סיני) ומכרזת ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא "נזוף".
וכתוב בתנא דבי אליהו (זוטא פרק א): לא חרב העולם אלא מפני פשעה של תורה, ולא חרבה ארץ ישראל אלא מפני פשעה של תורה, וכל הצרות הבאות על ישראל אינו אלא מפני פשעה של תורה משום שגדולה ורבה היא לפני הקב"ה פשעה של תורה שהיא שקולה כנגד כל העבירות.
וכתב הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד (בהקדמה לקובץ שיעורים), שסיבת הסיבות של כל הצרות הבאות אלינו היא שכחת התורה, ולפיכך חיזוק בלימוד התורה הוא הצלה גם במובן הגשמי, והעומד מנגד בשעות קשות אלו, ואינו מתחזק בתורה, עובר על איסור "לא תעמוד על דם רעך".
וסיפר הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, מעשה נורא שסיפר לו הצדיק רבי סלמאן מוצפי זיע"א. בימות השואה הארורה, כשהצוררים הגרמנים עמדו להיכנס לארצנו הקדושה, הקהיל רבי סלמאן רבים מאחינו בית ישראל לתפילה ותחנונים בקבר ישני חברון במערת המכפלה, ואצל קבר רחל אימנו.
לאחר התפילות שערכו שם, תש כוחו, ושכב לנוח מעט ונרדם על מטתו. והנה רואה בחלומו את הפסוק בירמיהו: "לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם", וביארו לו כונת הכתוב כך: אף שהשתטחו בתפילות על קברי האבות, לא הפנו אבות על פנים – לא זכו שתעמוד להם זכות אבות לבנים להביא עליהם תשועה שלימה, וזאת משום – "רפיון ידים" – מפני שידיהם רפות מן התורה! ותפילתם הועילה רק שהסכנה הנוכחית שהגרמנים חשבו להיכנס לארץ ישראל חלפה.
רואים אנו שכל המאורעות הפוקדות את עם ישראל, הכל תלוי ברמת לימוד התורה, שאם חס ושלום יש רפיון, אזי כוחם של עם ישראל נחלש חס ושלום, אבל שלומדים תורה בהתמדה, אזי זוכים ל - וגבר ישראל.
פרק ד - אהבת חכמי ישראל לתורה
מספר המדרש: רבי יוחנן היה מטייל ועולה מטבריה לציפורי, והיה רבי חייא בר אבא מלוהו. עברו שניהם ליד שדה אחת. אמר רבי יוחנן שדה זו שלי היתה, ומכרתיה כדי ללמוד תורה. עברו ליד כרם. שוב אמר רבי יוחנן כרם זו שלי היתה, ומכרתיה כדי ללמוד תורה. עברו ליד מטע של זיתים. אמר רבי יוחנן גם מטע זה היה שלי, ומכרתיו כדי ללמוד תורה.
כששמע זאת רבי חייא, היה בוכה. אמר לו: מפני מה אתה בוכה? השיב רבי חייא: צר לי שלא השארת לשיבתך כלום. אמר לו: חייא בני, אני מכרתי דבר שניתן בשישה ימים כמו שכתוב "כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ", וזכיתי בתורה שניתנה לארבעים יום, כמו שאמר משה "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה".
כשנפטר רבי יוחנן, קראו עליו דורו את הפסוק: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה, בוז יבוזו לו". (ויקרא רבה פ"ל).
מסופר על רבי יוחנן שכאשר נפטר החברותא שלו ריש לקיש, היה מצטער עליו מאוד, היות ולא מצא תלמיד חכם הגון כמותו. ולמרות שנתנו לו ללמוד עם רבי אלעזר בן פדת, עדיין לא נחה דעתו בכך. והיה הולך וקורע את בגדיו ובוכה ואומר "איפה אתה ריש לקיש, איפה ריש לקיש" עד שיצא מדעתו, וכשראו זאת חכמי ישראל, ביקשו עליו רחמים שימות. (בבא מציעא פד.).
וכתב בספר לב אליהו, שכאשר עשרת בניו של רבי יוחנן מתו ב''מ, למרות זאת קיבל עליהם תנחומים, ולא זאת בלבד, אלא אף היה הולך ומנחם אחרים ומראה להם את העצם של בנו הקטן, ואומר להם "לכם אבד אדם אחד ולי עשרה, וזאת העצם של בני העשירי". ואילו כשלא מצא חברותא כדי ללמוד תורה כפי רצונו, יצא מדעתו עד שהיו חכמי ישראל צריכים לבקש עליו רחמים שימות, מפני שידעו שאם יתפללו עליו שיבריא, שוב יצא מדעתו כאשר לא יהיה לו עם מי ללמוד...
חבל על כל רגע
סיפר הגאון רבי יוסף כהנמן זצ"ל ראש ישיבת פונביז': כשהיה לומד חברותא עם רבי אלחנן וסרמן הי"ד בראדין, היו צריכים לעיין בעת לימודם בספר מסוים, שלא היה תחת ידם. מכיון שרבינו החפץ חיים הזכיר את אותו הספר בספרו "משנה ברורה", חשבו שבודאי יש לו את הספר, ונכנסו לביתו כדי לבקש את הספר.
אמר להם החפץ חיים, שהספר אינו נמצא ברשותו, אלא בעת שכתב את המשנה ברורה, לקח בהשאלה את הספרים שהיה זקוק להם, ואחר כך החזירם.
כאשר ראה הרב את מבוכתם של תלמידיו, הוסיף ואמר: איני מצטער על הספרים שאין לי, מצטער אני על הספרים שיש לי! כי במקום שיהיו הספרים בראשי, השתדלתי שיהיו בארון שבביתי.
והסביר דבריו: כדי לקנות ספרים צריך לשלם כסף, וכדי להשיג את הכסף, צריך להקדיש זמן לעבודה, את אותו הזמן היה אפשר לנצל ללימוד תורה, אם כן בגלל הספרים בארון נחסר מהתורה בראש, ועל זה צריך להצטער! למדנו מכאן את מבטו של החפץ חיים על ערכו של רגע!
ואמר הרב הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל, ששמע מפי החפץ חיים, על מאמר חכמינו ז"ל בענין "איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנים לו" (חגיגה ד.), שאמר בזו הלשון: "אין דבר יקר בעולם יותר מהזמן, אשר אי אפשר לקנותו בכל מחיר שבעולם, ובכל רגע אפשר לומר מאתים מילים, אשר כל מילה מצוה בפני עצמה – ומאבדים הזמן בהיסח הדעת" !!! (מאיר עיני ישראל).
מסופר במדרש על רבי אלעזר, שהעיד על עצמו ואמר: "מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא הנחתי שם אדם ויצאתי".
וכששאלוהו כיצד הגיע לדרגה זו, ענה להם שלמד זאת מהזבלים שאוספים את הזבל, שמשכימים קום כדי לעבוד עבודה בזויה בשביל כמה שקלים, וכשראה זאת, נשא קל וחומר בעצמו ואמר, ומה הם שעובדים בזבל ומקבלים שכר מועט, משכימים לקום בעוד לילה, אני שעוסק בתורה הקדושה, ששכרה גדול ועצום, על אחת כמה וכמה שעלי להשכים כדי ללמודה. (שיר השירים רבה א').
סיפר הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל על סביו הנצי"ב [הרב נפתלי צבי יהודה ברלין]: דעתו היתה שאפשר לברך על אתרוג שבא מארץ ישראל שנה לאחר השמיטה, אך לרבי חיים היה פקפוק בדבר, ולכן חיפש ומצא אתרוג אחר ולא בא להנצי"ב לברך על האתרוג כבכול שנה. לאחר התפילה ביום הראשון של סוכות, הגיע רבי חיים להנצי"ב כדי לומר לו חג שמח. אמר לו הנצי"ב: אני יודע למה לא באתה לברך על האתרוג שלי, מפני שאתה חושש לסמוך על הפסק שלי שמותר להשתמש באתרוג זה, אבל אני הוכיח לך שאין בזה שום חשש, ורבי חיים יצא מלפניו.
והנה בשעה שלוש לפנות בוקר, דופק השמש בביתו של רבי חיים ומודיע לו כי סביו
קורא לו. נבהל רבי חיים וחשש שמא קרה משהו לסבו הזקן. הוא העיר את כל ילדיו, וכולם מיהר לביתו של הנצ"ב. כאשר התקרבו לבית, ראו שהסוכה מוארת ועל השלחן נמצאת ערימה של ספרים עד לגובה הסכך, והנצי"ב רכון על הספרים.
כשראה רבי חיים שהכל בסדר עם סבו, שלח את ילדיו לביתם, ואילו הוא נכנס לסוכה, ומיד אמר לו הנצי"ב: קראתי לך כדי להוכיח לך מכל הספרים הללו שאתה אינך צודק. התנצל רבי חיים ואמר: יסלח לי סבא, אני רוצה קודם לברך ברכות התורה, ואחרי זה נוכל לדבר בלימוד.
נדהם הנצי"ב ואמר: מה? לזה זכיתי לעת זקנתי, שנכדי עוד לא בירך ברכת התורה בשעה שלוש בבוקר? הוא ספק את כפיו והוציא מפיו הנחות גדולות: אוי ואבוי, בשעה 3 בבוקר עוד לא ברכו ברכת התורה, כי עדיין היו ישנים... וסיפר רבי חיים, שאנחותיו של הנצי"ב תקפו יותר ויותר, עד שלא יכולתי לדבר אתו כלום, וחזרתי לאחורי...
מספרים על הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שבהיותו בחור, למד בישיבתו של רבינו החפץ חיים זיע"א, ופעם נכנס לרבו ואמר לו שקיבל הודעה שאביו חולה, ולכן רצונו לנסוע לבקרו. שאל החפץ חיים: האם אתה רופא? לא! השיב רבי אלחנן. אמר לו החפץ חיים: אם כן, תמשיך ללמוד.
והנה כאשר נפטר אביו של רבי אלחנן, וקיבל הודאה לבוא מהר לביתו, נכנס שוב לחפץ חיים ואמר לו שברצונו ללכת להלויה ולשבת שבעה. שאל אותו הרב: האם אתה קברן? וכשהשיב בשלילה אמר לו שישב שבעה בישיבה, מפני שחבל על הזמן של הנסיעות.
וגם כאשר התחתן רבי אלחנן וקיבל הודאה שנולד לו בשעה טובה בן, נכנס לרבינו החפץ חיים ואמר לו שנולד לו בן, ורוצה הוא ללכת לביתו כדי להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו. אמר לו החפץ חיים: אתה מוהל? וכשענה שאינו מוהל, אמר לו הרב שימשיך ללמוד...
פרק ה - מעלת התורה
מסופר במסכת ברכות (סא:), שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא, אין אתה מתיירא מפני מלכות?
אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!
והנמשל: אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב עליה "כי הוא חייך וארך ימיך" אנו מתייראים, אם אנו הולכים ומתבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה.
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו גם את פפוס בן יהודה וחבשוהו אצל רבי עקיבא. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר לו: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.
ושמעתי מהרב שלמה לוינשטיין שליט"א, שהקשה, על איזה דברים בטלים נתפס פפוס בן יהודה?
ותירץ בשם הגאון מוילנא שמסכת תענית (יח:) מסופר על לוליינוס ופפוס שהיו שני אחים, וצדיקים גמורים היו. ופעם אחת נמצאה בת המלך הרוגה, ואמרו הגויים שהיהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו לוליינוס ופפוס ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך רק אותם בלבד.
והנה לפני שהוציאום להורג, הניחו אותם בבית האסורים, ושם פגש פפוס את רבי עקיבא ואמר לו "אשריך שנתפסת על דברי תורה, ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים, שהרי הצלת נפשות לעומת לימוד תורה, נחשב כדברים בטלים...*)
*) אמר המחבר: הנה במסכת מגילה (טו:) אמרו "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", כלומר שאם אדם ישב ולמד, ולעומתו חבירו הלך להציל נפש מישראל, שכרו של הלומד יותר גדול מזה שהציל. אבל ודאי שמי שלומד ורואה יהודי טובע, ואין מי שיעזור לו, חייב להפסיק מלמודו ולהצילו. וזה כונת הגאון מוילנא, שאף שפפוס הציל נפשות מישראל, מכל מקום שכרו של רבי עקיבא גדול יותר עד כדי כך שפפוס נחשב לידו כמי שהתעסק בדברים בטלים. וק"ל.
בזכות לימוד מסכת אחת
מסופר במדרש תנחומא: מעשה בחסיד אחד שהיה מתיחד במקום אחד והיה למד בו במסכת חגיגה. והיה מהפך בה וחוזר עליה כמה פעמים, עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד, והיה שוגה בה כל ימיו.
כיון שנפטר מן העולם, היה בביתו לבדו, ולא היה שום אדם יודע מפטירתו. באה דמות אשה אחת ועמדה לפניו, והרימה קולה בבכי ומספד, והרבתה להתאנח ולצעוק, עד אשר נתקבצו ההמון לביתו של אותו חסיד.
פנתה אליהם אותה אשה ואמרה להם: ספדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו, ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו, ולא הייתי עזובה ולא שכוחה. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה, ועשו עליו מספד גדול ועצום, והאנשים התעסקו בתכריכיו וכל צרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה וצועקת.
אמרו לה: מה שמך? אמרה להם: חגיגה שמי! כיון שנקבר אותו חסיד, נעלמה אותה האשה מן העין. מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית להם בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו להספיד אותו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שׁונה אותה תמיד, ושוקד ללמד בה.
והלא דברים קל וחומר: ומה חסיד זה שלא למד אלא מסכת אחת בלבד, זכה לכך, הלומד תורה הרבה ומלמדה לאחרים, ומעמיד תלמידים הרבה, על אחת כמה וכמה. (מנורת המאור אות ריג).
פרק ו - ניצול הזמן
כתוב בתלמוד: אמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". (ברכות סג:).
וביאר הגאון ר' חיים מבריסק זצ"ל, וכֹּה אמר: דמיינו לעצמכם שיום אחד הוחלט בשמים להרשות לכל הנפטרים לקום למשך שעה אחת מקבריהם, ובאותה שעה רשאים הם לעשות כרצונם.
כשהדבר נודע בעולם הזה, באו כולם לבית הקברות כדי להיפגש עם יקיריהם ולדרוש בשלומם. אך מיד כשהקברים נפתחים, יקומו כל הנפטרים מקברם, וירוצו במהירות הבזק לבתי המדרש וישבו ללמוד בהתמדה עצומה ונוראה, ולא ירצו להביט ולדבר עם שום אדם בעולם...
זוהי כוונת חכמינו ז"ל "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה", כלומר, אין דברי התורה מתקיימים אלא רק אצל מי שמתייחס לזמן שברשתו, כמו אותו מת שניתנה לו ההזדמנות לקום מקברו לשעה קלה, והוא רץ לבית המדרש. אבל אותם שמאבדים זמנם היקר בענייני העולם הזה, אין התורה יכולה להתקיים בהם.
אל תהיה גזלן
מסופר בספר מאיר עיני ישראל, שפעם הלכו תלמידי ישיבת ראדין להקשיב איך לומד החפץ חיים מוסר, ושמעו אותו עורך את חשבון השעות של היום.
בעודם עושים אוזנם כאפרכסת, שמעו לפתע איך שהרב צועק על עצמו ואומר בזו הלשון: "ישראל מאיר הכהן, מה עשית מעשר דקות לפני ארבע עד השעה ארבע", וכך היה חוזר ותובע את עצמו, ושוב היה צועק: גזלן! מה עשית באותן עשר דקות?!
מסיפור זה נלמד, שאותם שלא לומדים תורה, הם בעצם "אוכלי חינם", מפני שגוזלים את הזמן היקר שהפקיד בידם הקדוש ברוך הוא, ומשתמשים בו לצורכם האישי, במקום להשתמש בו ללימוד התורה הקדושה, וכבר אמר רבינו האור החיים הקדוש על אנשים מסוג זה, שאסור להם ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל.