ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק כ - לימוד בזמן התפילה
למוד בחזרת הש"ץ
א. חכמינו זכרונם לברכה תקנו לנו חזרת השליח ציבור לאחר תפילת הלחש, ומעלת החזרה גדולה יותר מתפילת הלחש, ולכן אין לזלל בה, ויש להקשיב לכל מילה שאומר הש"ץ [1]
ובעוונות הרבים ישנם שחושבים שמצות "והגית בו יומם ולילה" נאמרה גם בשעת חזרת הש"ץ, ויש להעיר להם שאסור לעשות כן, ואותם שלומדים בשעת החזרה, הרי הם חוטאים ומחטיאים את הרבים, ואין להם על מה שיסמוכו [2]
1. הנה במסכת ראש השנה (לד:) מבואר, שהטעם שתיקנו חכמינו ז"ל שהשליח צבור חוזר תפלת שמונה עשרה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי להתפלל.
וכתב הרמב"ם בתשובה (סימן לז), שאפילו אם היו כל הצבור בקיאים בתפלה, חוזר השליח צבור תפלת שמונה עשרה כתקנת חז"ל, שכל תקנות חכמים תקנות קבועות הם. וכמו שמצאנו שתיקנו להשליח צבור לומר ברכה מעין שבע בליל שבת, בעבור המתאחרים לבוא לבית הכנסת, בכדי שלא יבואו לידי סכנה, כמבואר בשבת (כד:), ואף בזמן הזה ובמקום שאין מתאחרים חייבים לאומרה. וכן כל מה שתיקנו חז"ל בגלל איזו סיבה אשר בגללה נתקן, ענינו שעל כל פנים ינהגו כן, גזרה שמא תהיה שם הסיבה שנתקנה בשבילה. ע"כ.
וכן פסק בשלחן ערוך (סימן קכד סעיף ג), שקהל שכולם בקיאים בתפלה, אף על פי כן יורד השליח צבור לפני התיבה וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים ע"כ.
ורבינו האר"י הקדוש בשער הכוונות (דרוש א') כתב, שמעלת החזרה גדולה יותר מתפלת לחש, ואין לבטלה כלל. ע"ש. ובספר משחא דרבותא (או"ח סימן קי"ב) כתב, שאותם שלא עושים תפלת החזרה, לא הגיעו אפילו לחצי תפלה, ולכן יפה עשו יחידי סגולה בדורינו להחזיר עטרה ליושנה להתפלל מנחה עם חזרת השליח צבור, ויהיו שמחים במצוה הגדולה הזאת המקרבת את הגאולה. והו"ד בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן טז).
ובספר חשוקי חמד (ברכות עמוד רא) הביא דברי הגמרא בברכות (לב:) "אמר רבי חמא בר' חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל". וצריך ביאור לאיזה תפילה מדובר, האם יחזור ויתפלל שנית שמונה עשרה, היתכן?
אלא ביאר הגר"א בסידור 'אזור אליהו' שהכוונה היא לתפילת חזרת הש"ץ, שבחזרת הש"ץ מתקבלת התפילה יותר כשנזהר לשמוע היטב חזרת התפילה מפי החזן ומתוך הסידור. ובאגרת התשובה לרבינו יונה כתוב: ויכוין לבו לכל ברכה וברכה של הש"ץ, והרי זה כמי שהתפלל שתי פעמים זה אחר זה, וכמו שנאמר "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל השם". ע"כ.
ועיין בשו"ת קנין תורה (חלק ד סימן ז), ששמע שישנן כאלה שאינם עושים חזרת השליח ציבור מפני שחוששים לביטול תורה, וכתב שם, שנבהל לשמוע טענה זו, דאטו מתקני חזרת הש"ץ לא חששו מפני ביטול תורה? ולכן אין טענתם טענה כלל ועיקר, ואין לבטל חזרת השליח ציבור בגלל טענות שכאלה. ע"ש.
2. הנה בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן קב הערה ח), נשאל בענין מי שהוא בקי בתפלה והתפלל בלחש עם הצבור, וברצונו לעסוק בתורה בשעה ששליח צבור יורד להוציא את שאינו בקי, ונותן דעתו לענות אמן אחר ברכות השליח ציבור [ואף על פי שלפעמים לא ידע על איזו ברכה הוא עונה], האם הדבר מותר או לא.
תשובה, רוב העולם אינם נזהרים וקוראים בסדר קרבנות וכיוצא בשעה שהש"ץ יורד לפני התיבה, אף על גב שלא טוב הם עושים, מכל מקום הנח להם לישראל שהרי הם פטורים מן הדין מעניית אמן, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואם ענו מצוה קעבדי, ובכלל מצווה ועושה נינהו, דהא מצווים הם בכך, אלא שדבר אחר גורם להם להיפטר לפי שעה, והמה מכל מקום חוטפים את המצוה ובידם שתים. ומה טוב שלא לעסוק בדברים אחרים ולכוין ולענות אמן. ע"כ. ומדבריו יוצא שמעיקר הדין מותר ללמוד בשעת החזרה.
ברם עין רואה בספר סולת בלולה (סימן קכד סק"ו) שכתב בשם הראשית חכמה, שבעת קריאת התורה או חזרת הש"ץ, אסור לו לעסוק בתורה, דאין לערב תיקון בתיקון, כי לכל אחד זמן בפני עצמו, ומשמע דאף להרהר בדברי תורה אז אסור, כי צריך שיהיו אזניו קשובות למה שמוציא הש"ץ מפיו, ואם מדבר בעת חזרת התפלה הוא מפריד ח"ו היחוד, ועל זה כיון רבי יהודה באומרו "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". מה שאין כן אם עוסק בתורה בשעה שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בתורתו, אז ודאי אין נחת רוח להקב"ה בתורתו. והו"ד בכף החיים סופר (שם).
ומבואר מדבריהם, שאין שום היתר לעיין בדברי תורה בשעת החזרה, והעושה כן אינו עושה נחת רוח לה' יתברך, ואין שום תועלת בלימוד תורה אם אין המלך חפץ ביקרו, וזה דלא כהרמ"ע מפאנו. וכבר כתב בספר שלמי ציבור (דף קלז:) שהגדולים צווחו על תשובת הרמ"ע הלזו.
וכן תִראה במגן אברהם (שם סק"ח) שכתב בשם ווי העמודים, שקרא תגר על הלומדים תורה בעת חזרת השליח צבור. ע"ש. וכן כתב בכף החיים פלאג'י (סימן טו אות נב), שבחזרת התפלה לא יעיין בחידושי דינים שבסידור, ומכל שכן בספרים אחרים, ואפילו בעיון בעלמא דרך העברה אסור, אלא יתן דעתו לשמוע כל ברכות החזרה מהשליח צבור מתחלתן ועוד סופן. ומכל שכן שלא ישיח שיחה בטלה כלל, ואפילו לצורך גדול. ע"ש.
ובמשנה ברורה (סימן קכד ס"ק יז) כתב, שיש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ, ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה, גם כן לא יפה הם עושים, שאם הלומדים יפנו ללימודם, עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לשליח ציבור ויעסקו בשיחה בטילה חס ושלום, נמצאו מחטיאין את הרבים. ע"כ.
וכן כתב הרה"ג רבי מכלוף אבוחצירא בשו"ת יפה שעה (סימן ו) דברי תוכחה לאותם הלומדים שהתווכחו בדברי תורה באמצע חזרת השליח ציבור. ע"ש. ובספר הליכות עולם (חלק א עמוד קצב) כתב, שאין להרהר בדברי תורה בשעת החזרה. ע"ש.
וגם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן יט) אסור ללמוד בשעת חזרת הש"ץ בכל אופן, הן מדינא והן מטעם המגן אברהם שעלולים אחרים ללמוד ממנו. ע"ש. וראה בשו"ת עולת יצחק (ח"ב עמוד סא) שכתב, שכבר נשתברו כמה קולמוסים בתוכחת מוסר על זה, ועדיין יש אוזניים אטומות בעוונות הרבים.
וכן ראתה עיני בשו"ת אז נדברו חלק יד (סימן יד), שנשאל האם מותר לעיין בספר בחזרת הש"ץ מאחר שבעינינו ראינו תלמידי חכמים שלא נזהרים בזה, ויש מקצת אנשים מרננים אחריהם. והשיב, שחלילה ללמוד בזמן החזרה אפילו שיש עשרה אנשים בלעדיו. ע"כ. וכן כתבו בשו"ת באר משה (חלק ח (סימן מב ד"ה ועפ"י), ובשו"ת רבבות אפרים (חלק ה סימן סא), ובשו"ת שמע שלמה (ח"ב סימן ט).
ובספר הליכות שלמה בהלכות תפילה (עמוד קכ) כתוב, שכאשר שאלו התלמידים את הגאון ר"ש זלמן אויערבך, האם מותר להם לעיין בספר בשעת חזרת השליח ציבור כשבודאי יש עשרה עונים מלבדם, היה עונה בתוכחת מגולה - "וכי אתם מתמידים בלימודים כל היום כולו, עד כדי כך שחסר לכם הלימוד בזמן חזרת השליח ציבור?".
יסורים בגלל לימוד בשעת חזרת הש"ץ
והן עתה ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן י) שעמד גם כן בנידון דידן, והביא דברי הפתח הדביר (או"ח סימן רלו) שהעתיק תשובת הראשל"צ רב חנ"א ז"ל שהשיב לחכם אחד ששאל אותו לפשר כמה מהנהגותיו, ואחרי שהשיב לו על שאלותיו, שאל הרב את החכם השואל: למה לא הקפיד עלי על מה שאני לומד חק לישראל אחר תפילת הלחש, ויש ימים שנמשך אני לקרוא גם בשעת חזרת השליח ציבור, ולא טוב אני עושה להפריד בין שני היחודים כידוע, ופשפשתי במעשי, וראיתי שהיסורים הבאים עלי אולי הם מעון זה, וכמאמרם ז"ל "פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה" שהייתי חייב לבטל הלימוד הזה בעת החזרה. ע"כ.
וכתב על זה הרב ציץ אליעזר, מה מפליא הוא ווידויו של גברא רבא זה, ומשמשים המה דברי תוכחה נמרצים כלפי אותם הלומדים, ומה מחריד הדבר שתלה היסורים שבאו עליו דוקא בחטא זה שהיה לומד בשעת חזרת הש"ץ, והכניס זאת בדברי חז"ל שאמרו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. דרצונם לומר, דיתלה היסורים הבאים עליו על שהיה חייב לבטל הלימוד בעת החזרה ולא ביטל. ע"ש. ישמע חכם ויוסף לקח.
ב. כל האיסור ללמוד הוא דוקא בשעת החזרה, אבל אדם שסיים את תפילתו לפני שיתחיל השליח ציבור בחזרה, רשאי לעיין באיזה ספר עד שהחזן יתחיל בחזרה. ואם רוצה לקרוא חֹק לישראל או תהלים, רשאי לעשות כן.
אולם חזן שממתין לעשרה אנשים שיסיימו כדי שיוכל להתחיל בתפילת החזרה, אינו רשאי לקרוא בפיו תהלים וכיוצא בזה, אלא רק יעיין בספר בהרהור בלבד [3]
3. בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן מב) כתב בשם שער הכוונות, שפסוק "ה' הוא האלקים" שאומרים אחר סיום תפלת נעילה, היה ראוי לאומרו אחר תפלת לחש של נעילה, ולא לאחר החזרה, והטעם שאומרים אותו אחר החזרה, הוא כדי שלא להפסיק בין תפלת לחש לחזרה. ע"כ. ומוכח שאף בפסוקים ודברי תורה אין השליח צבור רשאי להפסיק בין תפלת לחש לחזרה, ואפילו במוסף ובמנחה דלא שייך טעם של סמיכות גאולה לתפלה.
אלא שיש לומר שזהו רק לגבי השליח צבור, אבל לגבי שאר יחידי הקהל אין להקפיד כל כך אם אומרים פסוקים ולומדים תורה בין תפלת לחש לחזרה. ומה שכתב מרן החיד"א בקשר גודל (סימן יח אות כא) בשם גורי האר"י, שיחיד שסיים תפלתו ועדיין לא התחיל השליח צבור בתפלת החזרה, אף על פי כן חטא גמור לדבר בין לחש לחזרה, זהו דוקא כשמפסיק בשיחה בטלה, אבל בדברי תורה אין לחוש. וכן העלה להלכה בשו"ת שואל ונשאל חלק ה (אורח חיים סימן יד). ע"ש.
והן אמת שבספר בן איש חי (פרשת תרומה אות י) כתב שאדם שסיים תפלתו קודם השליח ציבור, לא ישיח ולא ילמד אפילו בדברי תורה בין לחש לחזרה. מכל מקום בספר הליכות עולם (חלק א עמוד קצא) הוכיח להקל בזה, אלא שמכל מקום טוב שיעיין בספר בהרהור הלב, ולא יוציא בשפתיו. ע"ש.
ג. גם כאשר מגיע החזן לאמירת קדיש, אין לעיין בדברי תורה, אלא ישמעו את הקדיש ויכוונו לומר אמן ו"יהא שמיה רבא" בכוונה רבה [4]
4. כתב בספר סדר היום (סדר עלינו לשבח), שאחר הלמוד יאמרו קדיש דרבנן, וצריך שיענו אמן יהא שמיה רבא בכוונה, כי אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, וכשאומרים קדיש על הלימוד ועונין אמן כראוי בכוונה, שמו יתברך ויתעלה מתקדש, וכביכול מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
ולזה צריך ליזהר הרבה, שבזמן שפותחים ב"יתגדל", יפנה לבו כל אחד מהחברים מכל עסקים וחפצים, ולא יתוכחו באותו זמן, כי זמן תורה לחוד וזמן תפלה וקדושה לחוד, ועבירה היא בידו אם מבטל קדושת ה' על למודו. אלא יתן לב לענות אמן יהא שמיה רבא בכוונה כדין וכשורה, כי הוא שבח גדול ונורא, ותלוי בו קידוש שמו הגדול וגאולתנו.
תפילה בציבור
ד. ישנם כאלה, שלומדים עד שעה מאוחרת בלילה, ולמחרת קשה להם לקום לתפילת שחרית במנין, ולכן מתפללים בבית ביחידות, ויש ללמדם שלא יעשו כן, מפני שלימוד תורה שבא על חשבון תפילה, אינו עושה נחת רוח לה' יתברך [5]
5. כתב הטור (סימן צ) בשם אביו הרא"ש שתלמיד חכם צריך להתפלל עם הציבור ולא ביחיד, כי ילמדו אחרים קל וחומר ממנו ולא יחושו על התפילה כלל, ונמצא בתי כנסיות בטלות.
וכתוב בספר אור לציון (זכרון הדסה עמוד קד) שישנם כאלה שנשארים ללמוד בלילה עד שעה מאוחרת, ובבוקר באים להתפלל מאוחר לאחר שעבר זמן קריאת שמע. וזה פלא, לוקחים את התורה של הקדוש ברוך הוא ומשתמשים בה נגדו חלילה. ע"כ.*)
*). בהקשר לזה ראיתי בספר מאור ישראל ברכות (כד:) שכתב שהגרי"ח בספר בניהו (שם) הביא מעשה בגאון אחד שעסק בתורה בימי אבלו לרוב שקידתו, ואמר שמוכן הוא לקבל עונש על כך לרוב חבתו לתורה, כי אינו יכול להתאפק לסבול צער ביטול תורה שקשה עליו כמות. ע"ש. ומעשה כזה כתוב גם בספר אישים ושיטות (עמוד עו) על הגאון הראגצ'ובי. אך לא יאומן כי יסופר שתלמיד חכם יעבור על הלכה פסוקה בטענה כזו. והעיקר נראה דאותו גאון סבירא ליה כמו שכתב הירושלמי (פ"ג דמ"ק) שאם היה להוט אחר דברי תורה, מותר לעסוק בתורה בימי אבלו, דהוי ליה כדין אסטניס שלא גזרו בו איסור רחיצה מפני צערו. והוא הדין כאן. ע"כ. עין רואה שלא יעלה על הדעת לעבור על איזו הלכה, בטענה שרצונו לעסוק בתורה, וזמן תורה לחוד, וזמן תפילה ומצוות לחוד.
ובספר אורחות הבית מסופר, שפעם פגש הגאון הרב שך זצ"ל, בחור שאיחר לתפילה, וקרא לו הרב ואמר לו כיצד הוא מסוגל לאחר לתפילה בישיבה, וסיפר לו הרב שך, שקרה לו פַעמַיִם שאיחר לתפילה, בפעם הראשונה הוא פשוט התעלף, ובפעם השניה נחלש הרגש שלו, אך בכה כל היום ולא יכל ללמוד. והוסיף לומר, שכל בחור ישיבה שלומד כראוי ואינו מתפלל כהוגן, הרי אין הבדל בין התורה שלו, לבין תורה של גוי שיושב ולומד.
וסיפר הגאון רבי מאיר מזוז שליט"א במבוא לספר משנה ברורה איש מצליח (חלק ג עמוד 28) על תלמיד חכם אחד שהגיע יום יום לתפילה בברכות יוצר אחרי טבילה במקוה, ומניח טלית ותפילין מהר ומתפלל, וכשעומדים הציבור לתפילת לחש, הוא עומד איתם [מסתמא דילג פסוקי דזמרה, ורץ כצבי בברכות קריאת שמע], ובתפילת החזרה הוא "רובץ" על גמרא פתוחה ולומד "דף היומי". מה יאמרו הבריות? חבל על זמן התפילה כולה...
ה. אברך שקם מאוחר, ולא הספיק להתפלל מנין ראשון, ואם ילך להתפלל במנין שני, יגיע מאוחר לכולל ויגרם ביטול תורה לו ולחברותא שלו, אף על פי כן יש לו להתפלל במנין ולא ביחידות [6]
כן כתב בשו"ת שרגא המאיר (ח"ז סימן לג), וטעמו מפני שמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל ד סימן יא) שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, וגם אין תורתנו כל כך אומנותנו, והרבה שעות אנו מבטלים ביום. והבאר היטב (סימן פט אות יז) כתב בשם הרוקח, שתלמיד חכם שביטל תפילה בשביל לימודו, אפילו למד כל היום ולימד לאחרים, מעלה עליו כאילו לא למד אותו היום. ולכן אפילו אם יהיה לו הפסד חברותא והפסד ממשכורת הכולל, לא יתפלל ביחידות.
ועיין במשנה ברורה סימן צ ס"ק כט) שכתב בשם תשובת הבית יוסף, שיש לקנוס האנשים שמונעים עצמם מללכת לבית הכנסת משום שעוסקים בתורה או במסחר. וסיפר על הגאון רבי זלמן מירל"ש מהאמבורג, שפעם אחת הלך לבית הכנסת מעוטף בטלית ותפילין כדרכו, ופגע בו אדם אחד שרצה למכור אבנים טובות, ורצה שהרב ילך עמו לביתו, והרב השיב לו שימתין עד שיבוא מבית הכנסת, ולא רצה הסוחר להמתין ומכרן לאחר, והאחר הרויח בהם כמה אלפים, ושמח הרב שמחה גדולה שהשליך מנגד ממון רב עבור תפלת צבור.
וחזות קשה הוגד לי בשו"ת פאר עץ חיים לגאון רבי חיים קראזר זצ"ל (דף מד) שכתב דמאחר שהכשר מצוה נדחה מפני צורך קצת, יש ללמוד מזה דין חדש לענין תפילה בציבור [שהיא הכשר מצוה], שבאופן שיש לו ביטול תורה בהליכתו לבית הכנסת, אפילו אין תורתו אומנותו ומתבטל בלאו הכי, יכול להתפלל ביחיד, מפני שבמקום הצורך פטור מתפילה בציבור, וכן יש לנהוג להלכה ולמעשה. עכ"ד.
ואחר המחילה הרבה מהד"ג לא זכר שר את דברי הרא"ש והרוקח הנ"ל שמבואר מדבריהם שגם במקום שיש ביטול תורה, יש להתפלל בציבור, ואין אנו כרבי שמעון בר יוחאי שנפטר מתפילה בציבור בגלל ביטול תורה. ומה גם שהפריז לומר שגם באופן שמתבטל בלאו הכי מהתורה, בכל זאת פטור מתפילה בציבור, ודברים אלו קשה לאומרם.
ואתה תחזה בשו"ת אז נדברו חלק יד (סימן לח) שכתב, שהלומד בישיבה, ואירע מקרה שאיחר לתפילה של בני הישיבה, יתפלל בבית המדרש של הישיבה אפילו ביחיד, ולא יצא מהישיבה להתפלל במנין, מפני שדעת כמה ראשונים דתפילה במקום שלומדים עדיפה מתפילה בציבור, אבל לא משום שיגרם לו על ידי כך ביטול תורה. וכן הורה הגאון המשגיח מפונביז' זצ"ל. ע"ש.
עין רואה שרק משום שקדושת הישיבה גדולה עד מאוד, לפיכך יש מקום לדחות תפילה בציבור, וגם שאני בחור ישיבה שעלול להתרגל לפרוש מסדרי הישיבה אם נתיר לו לצאת לתפילה בציבור [כפי שכתב הרב אז נדברו שם]. מה שאין כן בשאר אינשי. וכן מבואר בשו"ת מנחת דוד (ח"א סימן קח), וראה עוד בספר החפץ חיים לרבינו חיים פלאג'י (סימן בן), ובשו"ת ממעמקים להרה"ג ר' אפרים אשרי (ח"ב סימן יא), ובשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ד סימן ז). ודו"ק.
נער המתחזק שיכול לבוא לשיעור או לתפילה מה עדיף
ומענין לענין באותו ענין, ראיתי בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד כח) שדן אודות נער שנמצא בתהליך של חזרה בתשובה, ויכול להתגנב לבית הכנסת לשעה אחת בלבד, כי הוריו הזהירוהו שלא ללכת לשם, האם עדיף שיבוא לתפילה, או שיבוא ללימוד גמרא וכדומה. וכתב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שודאי עדיף שיבוא לתפילה, ואי אפשר להחליף את התפילה בלימוד תורה, ולכן תפילה קודמת, שאין תורה בלי תפילה. ע"ש.
תפילה מהירה
ו. אין לאדם למהר ולהזדרז בתפילתו כדי להספיק ללמוד תורה, אלא יתפלל בכוונה ובמתינות, שזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד [7]
7. כדאיתא במסכת שבת (י.): רבא ראה את רב המנונא שמאריך בתפילתו, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! ורב המנונא סבר, זמן תפלה לחוד, וזמן תורה לחוד.
וכתב בספר מאור ישראל (שם) לפרש זאת על פי מה שמסופר על הגאון החתם סופר, שהיה קל העיון מאד והיה מאריך בתפלתו, אמרו לו תלמידיו, רבי, הלא בזמן זה יותר טוב היה שילמד כמה דפי גמרא, אמר להם: אמרו רבותינו ז"ל בברכות (נד:), שלשה מאריכים ימיו של אדם, ואחד מהם - המאריך בתפלתו, ואם כן אותן השעות שנאבדים ממני בתפלה, המקום ימלא חסרוני באריכות ימים ושנים.
וזהו שאמר רבא לרב המנונא, מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, הלא בזמן הזה שמאריך בתפילה, יכול ללמוד יותר תורה, ועל זה השיב לו - זמן תפלה לחוד בחיי האדם, ואינו מחסר מזמנו של אדם, שעתיד הקדוש ברוך הוא להשלים לו באריכות ימיו, וזמן תורה לחוד מן התפלה. ע"כ.
וראה בשו"ת אגרות משה חלק ה (אורח חיים סימן ו) שכתב: בדבר תלמידים בישיבה קטנה שהסתפקו האם עדיף שיתפללו בכיתתם, הגם שהתפילה תימשך זמן רב, וזמן זה יגרע מלימודם, ועוד שבכיתה אין להם מניין. או שעדיף שיתפללו כל אחד בבית כנסת הסמוך לביתו, ביחד עם בעלי בתים שחוטפים התפילה מפני שנחפזים ללכת לעבודתם. והשיב, שעדיף שיתפללו בישיבה, ואין זה נחשב בטול תורה, ואין להניחם להתפלל בבתי כנסיות עם בעלי בתים, שעל ידי כך יתחנכו שלא כראוי. ע"כ. עין רואה, שעדיף להאריך בתפילה, אף שעל ידי כך "מפסיד" קצת מלימוד התורה.
אתה הראת לדעת עד כמה יש להקפיד על תפילה כראוי, ולא לזלל בה כדי "להרויח" כמה דקות של לימוד תורה, משום שזמן תפילה לחוד וזמן לימוד לחוד. ואשרי השם אורחותיו, ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. וכבר אמרו בברכות (לב:) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.
ביטול תפילה לצורך לימוד
מענין לענין באותו ענין, ראיתי לנכון להציג כאן מה שכתב בספר הקדוש קב הישר (פרק ח) וזה תוכן דבריו: לא להקל בתפלה אף שחשקו להתמיד לתורה, שזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד. ואל יאמר בלבו כי בעבור שלימודו הוא יותר טוב בעיני הקדוש ברוך הוא, מותר לבטל תפלתו, חלילה לומר כן.
ובֹּא ראה מה שהובא בספר "הולך תמים": רבי ישעיה החסיד סיפר לי בשם רבי יהודה החסיד, שהרמב"ן ז"ל היה לו תלמיד אחד, שחשקה נפשו בתורה בחשק נפלא, וממש לא היה שינה בעיניו, ואם היה אוכל להחיות נפשו, אז היה הספר פתוח לפניו, ותמיד נתן עיניו בספר, ולא היה מתפלל מרוב אהבת התורה. והיה הרמב"ן ז"ל מזהיר אותו תמיד, ואמר לו אכול בשעת אכילה, ותישן בשעת השינה, ועשה תפילתך בשעת תפלה, וזכות התורה יהיה אצלך, ותשמרך ותחיה ולא תפשע בה, כי התפלה תתבע עלבונה ותענש על זה ח"ו. ולא השגיח התלמיד אל דבריו ולא שם אל לבו.
והנה לא היו ימים מועטים שהלך התלמיד לשוק לקנות איזה דבר, וכאשר שב לביתו, מצא פרש אחד שוכב עם בתו הבתולה באונס על אותו שולחן שהיה לומד תמיד עליו, ונתאבל על זה ימים רבים. אמר לו הרמב"ן; הלא אמרתי לך שתהיה זהיר בתפלה שתקנו חכמים שצריך האדם להתפלל בכל יום "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילני היום מאדם רע ומפגע רע" וכו', ואתה לא שמעת בקולי, לכן בא זה הסיבה לבתך. ומכאן ולהבא התחיל התלמיד להתפלל כדת וכהלכה. על כן לכו חזו מפעלות אלהים אשר שׁם שׂם לו חוק ומשפט על אותן אנשים המזלזלים בענין התפלות, ונוהגים להתפלל בקלוּת, וכל העם ישמעון ויראון. ע"כ דב"ק.
ולך נא ראה לגאון רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים בספרו נפש דוד (עמוד כא) שכתב: בתפילה בציבור נזהרתי הרבה ב"ה, וכל פעם היו לי יגיעות רבות ועמל רב עד שקבצתי עשרה, ומעודי נדמה לי באם אתפלל לעצמי (ביחידות), כאילו לא התפללתי כלל, ומי זוטר מה שדרש הזוהר הקדוש על הפסוק "פנה אל תפילת הערער" שזה עולה על המתפלל ביחידות. ומה שפירשו המפרשים הא דתנן "אל תהי רשע בפני עצמך", נאמר גם על יחיד המתפלל שלא בציבור. ע"כ.*)
*) כתוב בזוהר (בראשית פ' ויחי דף רלד.): רבי אבא פתח ואמר "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם" האי קרא אוקמוה ואקשו ביה חברייא, פנה הקשיב מבעי ליה, או שמע, מאי פנה? אלא כל צלותין דעלמא צלותין, וצלותא דיחיד לא עאל קמי מלכא קדישא אלא בחילא תקיפא, דעד לא עאלת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתה אשגח בה קודשא בריך הוא ואסתכי בה ואסתכי בחובוי ובזכותיה דההוא בר נש מה דלא עביד כן בתפילת הרבים, שתפילת הרבים כמה אינון צלותין דלא מן זכאין אינון ועאלין כלהו קמי קודשא בריך הוא ולא אשגח בחובייהו, בגין כך פנה אל תפלת הערער מהפך ואסתכי בה ואסתכי בה במה רעותא אתעביד, ומאן ההוא ברנש דצלי צלותא דא, ומאן אינון עובדוי בגין כך ליבעי ליה לבר נש דלצלי צלותא בצבורא, מאי טעמא בגין דלא בזה את תפלתם, אף על גב דלאו כלהו בכוונה ורעותא דלבא. ע"כ. ועיין בספר כרם יעקב לגרי"ח סופר שליט"א (עמוד קסח).