ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק יד - לימוד תורה לשמה
א. תחילת דינו של אדם על תלמוד תורה, ואחר כך על שאר מעשיו. לפיכך אמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה ובין שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה [1]
1. רמב"ם הלכות תלמוד תורה (פרק ג ה"ה). ומהר"ש גרמיזאן בספר אמרי בינה (סנהדרין ז.) העיר, שנראה מלשונו של הרמב"ם שלא התירו לימוד תורה שלא לשמה אלא מפני שתחילת דינו של אדם הוא על תלמוד תורה, ולכאורה קשה, שהרי נאמר בגמרא שהטעם שהתירו ללמוד לא לשמה הוא - שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, וכפי שכתב הרמב"ם בעצמו, ולא בגלל שתחילת דינו של אדם על דברי תורה. והניח בצ"ע. ועיין מה שכתב בזה בשו"ת יחל ישראל (סימן ג).
וכתב הגאון רבי חיים מוולוז'ין בספר נפש החיים (שער ג' פרק ג'), שמה שאמרו חכמים "לעולם" יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, רצונם לומר בקביעות, דהיינו שבתחילת הלימוד אינו מחוייב ללמוד לשמה, אלא רק ילמד בקביעות ובהתמדה יומם ולילה, ואפילו אם לפעמים יפול במחשבתו בודאי איזו פניה עצמית לשום גאוה וכבוד וכיוצא בזה, עם כל זה אל ישים לב להתרפות מהתורה בעבור זה, אלא אדרבה יתחזק מאוד בעסק התורה, ויהיה לבו נכון ובטוח, שבודאי מתוך כך יבוא למדרגת לשמה. ע"כ.
הלומד לשם ממון סופו שילמד לשם שמים
מסופר בזוהר הקדוש (פרשת לך לך דף עו:) על רבי אבא שהיה מכריז ואומר: מי שרוצה עשירות בעולם הזה ואריכות ימים בעולם הבא, יבוא וילמד תורה. התקבצו כולם לאצלו כדי ללמוד תורה. רווק אחד היה בשכונתו, ויום אחד בא לפני רבי אבא ואמר לו: רצוני ללמוד תורה כדי שיהיה לי עושר. שאלו: מה שמך? אמר לו: יוסי. אמר לתלמידיו שיקראו לו "רבי יוסי אדון העושר והגדולה!" ורבי יוסי ישב ועסק בתורה.
פעם אחת בא רבי יוסי לפני רבי אבא ואמר לו: רבי. מה עם העושר שהבטחתה למי שלומד תורה? אמר רבי אבא בלבו: שמע מינה שאינו לומד תורה לשם שמים ורצה להענישו. שמע קול משמים שהיה אומר לו: אל תענישו, מפני שהוא עתיד להיות אדם גדול. אמר לו רבי אבא: שב בני והמשך לעסוק בתורה ואני אתן לך עושר.
באחד הימים בא אדם אחד וכלי "פז" בידו ונעשה בכל הבית אורה מאותו הכלי. פנה אותו האיש לרבי אבא ואמר לו: אני לא זכיתי ללמוד תורה, ורצוני לזכות בתורה, ולכן רצוני לתת את הכלי הזה לאדם שעסק בתורה ולחלוק עימו בתורתו. הלך רבי אבא ונתן את הכלי לרבי יוסי שהיה עוסק בתורה, וקרא עליו הפסוק "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז".
לימים נכנסה אהבת התורה בלבו של רבי יוסי. יום אחד היה יושב ובוכה, ומצאוֹ רבו שהוא בוכה. אמר לו: על מה אתה בוכה? אמר לו: הנחתי חיי עולם הבא בשביל הכלי היקר הזה?! אין רצוני בכלי זה! אמר רבי אבא: כעת רואה אני שלימודו הוא לשם שמים. קרא הרב לאותו עשיר ואמר לו: קח את הכלי שלך ותחלק אותו ליתומים ולמסכנים, ואני מבטיח לתת לך חלק בלימוד התורה אשר אנו לומדים. ועל שם אותו הכלי נקרא אותו יוסי בשם "רבי יוסי בן פזי". ע"כ.
אתה הראת לדעת שאף שבתחילת לימודו של רבי יוסי היה כדי להשיג עושר וגדוּלה, בסופו של דבר זכה ללמוד תורה לשמה ומאס בכל עניני העולם הזה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.
לימוד כדי לקנטר
ב. כל מה שהתירו ללמוד תורה לא לשמה, זהו דווקא כשלומד על מנת שיכבדוהו, או שלומד מיראת העונש, או כדי לקבל שכר בעולם הזה ובעולם הבא. אבל הלומד תורה כדי לקנטר ולהקשות על התורה ולומדיה, תורתו נעשית לו סם המות, והיה עדיף לו שלא בא לעולם [2]
2. במסכת תענית (דף ז.) אמרו, שהעוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. ובברכות (דף יז.), אמר רבא, כל העושה שלא לשמה, נֹח לו שלא נברא. ומשמע שאסור ללמוד תורה לא לשמה.
והקשו התוספות (ברכות שם) ממה שאמרו בפסחים (נ:), לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וכיצד אמרו שהלומד תורה לא לשמה נֹח שלא בא לעולם. ותירצו שיש שני סוגי לא לשמה, סוג אחד שלומד לשם הנאתו לנחול כבוד ושיקראוהו רבי, או ליטול שכר, ואינו מתכוין להשלים רצון יוצרו שציוהו לעסוק בתורה, ועל זה אמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל יש סוג אחר שלא לשמה, שלומד על מנת לקנטר את חבריו ורבותיו, ועל זה אמרו שנוח לו שלא נברא.
וכן מבואר ברשב"ץ בספרו מגן אבות (פ"ד מ"ז), שהעוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא, זהו במי שעוסק בתורה כדי לקנטר ולהתגאות על הבריות, שזה לעולם לא יעסוק בה לשמה, ובמה שעסק בה, חילל כבוד התורה ועשה ממנה כלי לכבודו, כמו שעושה מהזהב עטרה לראשו. עכ"ל.
ועיין בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עד) שכתב שכן דעת רוב הראשונים, והוסיף להביא את חידושו של הגאון רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (דף קב), שבתחלת לימודו של אדם מותר ללמוד שלא לשמה אפילו על מנת לקנטר ולהתיהר, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והמאור שבתורה יחזירנו למוטב. אבל לאחר שלמד ונתחכם, אם ילמוד להתיהר או לקנטר, נוח לו שלא נברא, שלימודו טמא. ע"ש. ועיין בספר כעת חיה (חלק א עמוד קנו).
הלומד על מנת שלא לקיים
בספר מאור ישראל (חגיגה טו.) הביא דברי מרן החיד"א בספרו פתח עינים (שבת סג.) שכתב בשם המהר"ש פרימו, דדוקא כשעוסק בתורה ומצות שלא לשמה אמרינן דיבא לשמה, אבל עוסק בתורה בלבד שלא לשמה, נוח לו שלא נברא. וביאר, שהמהר"ש פרימו מיירי בעוסק בתורה שלא לשמה, ואינו מקיים מצות שבחובה כלל, משום הכי נוח לו שלא נברא, וכן כתב מרן החיד"א בכסא רחמים על אבות דרבי נתן (פרק כב) שהלומד על מנת שלא לקיים, הוי תורה שלא לשמה, שהרוח עוקרתו והופכתו על פניו וכו'. ע"ש.
וכן כתב בחידושי הרשב"א משאנץ (פסחים נ.), דמה שאמרו ברכות (יז.) שהעוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, מיירי שלומד שלא על מנת לקיים ושלא על מנת ללמד, ושעל זה אמרו גם כן בירושלמי שנוח לו שנהפכה שליתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם. ע"ש. ואכמ"ל.
מעלת לימוד תורה לשמה
ג. כל הלומד תורה לשמה, מסייעים לו מהשמים שלא יבוא לידי חטא, וזוכה להינצל מהיצר הרע. אבל הלומד תורה לא לשמה, אף על פי שיקבל שכר על לימודו, מכל מקום יש אומרים שאין בתורתו כוח להגן עליו מהיצר ומהחטא [3]
אם לימוד תורה לא לשמה מציל מהיצר
3. תחילה וראש נפתח בדברי האור החיים הקדוש (ויקרא פרק כו פסוק ג) על הפסוק "אם בחקתי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", שיש שני מצות הנצרכות בלימוד התורה, האחד שלא ילמד על מנת לקנטר, והשני שלא ילמד על מנת להתכבד.
וזה מה שאמרו אם בחוקותי תלכו ואת מצותי [שתי המצוות הנ"ל א. לא לקנטר ב. לא להתגאות], אזי תזכו ל"תשמרו ועשיתם אותם", מבטיח הכתוב, שהגם שתבֹא עבירה לידו, יהיה ניצול ממנה, וכמו שאמרו במסכת סוטה שהתורה מגינה ומצילה מיצר הרע, וכן מובא במסכת עבודה זרה (יז:) באותו מעשה של רבי חנינא ורבי יונתן שחלפו ליד פתח של זונות ולא נכשלו בעבירה, שהרי כתיב במשלי: "מזימה תשמור עליך".
והגם שדרש רבא בפסחים (נ:) על הפסוק "כי גדול עד שמים חסדך" זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד, ומשמע שיש תועלת בלימוד תורה שאינו לשמה. מכל מקום אין זה אומר שיש רצון הבורא בלימוד זה, אלא רצונו בתכלית היוצא ממנו - שיבא ללמוד לשמה, ותורה שאינה לשמה, אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבא עבירה לידו.
ובזה יש לתרץ מה שהקשו שם בסוטה (כא.) לרבי יוסף שאמר תורה בין בזמן שעוסק בה ובין בזמן שלא עוסק בה מגינה ומצילה, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה, ואמאי לא אגינא עלייהו. ולפי האמור, אין קושיא, שהם היו לומדים מתחלתם שלא לשמה, ואין כח בתורה כזו להגן על האדם מיצר הרע. ע"כ דב"ק.
עין רואה, שהלומד תורה לא לשמה, אין בכוח תורתו להצילו מהיצר הרע. וכן כתב רבינו חיים פלאג'י בהקדמת ספרו כף החיים, שתורה לשמה היא ההורגת את היצר הרע, אבל כשיש בלמודו איזה פניה ואינו לומד לשמה, אינה הורגת את היצר, כמו שכתב הרב חיד"א בספרו נחל קדומים. ע"כ.
ומצאתי בספר תורת חיים (בבא מציעא פה:) שכתב, שהתורה מצלת את האדם מן החטא, כמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. מיהו דוקא כשעוסק בה לשמה, אבל שלא לשמה, נוח לו שלא נברא. ושלא לשמה כתבו התוספות בפרק מקום שנהגו, דהיינו להתייהר ולקנטר חברו ולקפחו בהלכה, ואינו לומד לעשות.
ולפי זה מובן מדוע חטאו כמה גדולים ולא חזרו בתשובה אף על פי שהיו גדולים בתורה ועוסקים בה, כגון ירבעם בן נבט ואחאב ומנשה, שגדולים בתורה היו, כדאיתא בפרק חלק, מנשה היה שונה נ"ה פנים בתורת כהנים, ואחאב פ"ה פנים, אלא שלא עסקו בה רק לשם יוהרא ולקינטור, ותורה כי האי, אינה מצלת מן החטא. ע"ש.
וכיוצא בזה תראה בתוספות במסכת חגיגה (טו.) שהביאו המעשה שסיפר אלישע אחר [רבו של רבי מאיר]: אבויה אבי, היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למהולי, קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד, ואת רבי אליעזר ורבי יהושע הושיב במקום אחר, בזמן שכל האנשים היו אוכלים ושותים שרים ומרקדים, אמרו החכמים: הם עוסקים בשלהם ואנו נעסוק בשלנו. ישבו החכמים ונתעסקו בדברי תורה, ירדה אש מן השמים, והקיפה אותם. אמר להם אבויה אבא: גברין, מה באתם לשרוף ביתי? אמרו לו חס ושלום, אלא יושבים היינו וחוזרים דברי תורה, מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, לא באש נתנו?! אמר הואיל וכך כחה של תורה, אם יתקיים הבן הזה, לתורה אני מפרישו. ולפי שלא היתה כונתו לשמים לפיכך לא נתקיימו בו.
ולכאורה קשה, והרי לעיל נתבאר שמותר ללמוד לא לשמה ואדרבה חז"ל הדגישו שלעולם ילמד אדם בתחילת לימודו שלא לשמה, ואם כן מדוע יצא אלישע לתרבות רעה, והרי אביו לא התכוון שבנו ילמד תורה כדי לקנטר אלא על מנת שיזכה לגדולה וכבוד. אולם לפי האמור ניחא, שמאחר ולימוד תורה שאינו לשמה אין בכוחו להגן ולהציל את האדם מן החטא, לכן מאחר שאביו של אלישע הקדישו ללמוֹד תורה לא לשם שמים, לא היה בכוח תורתו להגן עליו מן היצר הרע ולכן חטא.
ושוב ראיתי בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עד) שכתב לבאר, שבודאי חטאו של אלישע היה מתוך הבחירה שביד האדם, אלא שלפעמים על ידי זכות גדול הקדוש ברוך הוא מקיים בו רגלי חסידיו ישמור, ומסייע לאדם הרבה ללכת בדרכיו אפילו על ידי נסים ונפלאות. ואילו הפרישו אביו לתורה לשם שמים, היתה זכותו מגינה על אלישע לשומרו מן החטא, אך מאחר שלא כיון אלא לכבוד, הניחוהו על פי הבחירה הרגילה. ע"ש.
והיוצא מן המחובר עד כה, שלימוד תורה לשמה יש בכוחו להגן על האדם ולשומרו מהיצר הרע, אבל תורה שלא לשמה אין בכוחה להגן ולהציל מהיצר.
וישא אברהם את עיניו וירא והנה בספר דרופתקי דאורייתא להרה"ג רבי יעקב סופר שליט"א (חלק ג סימן טז), הביא דברי הבנין עולם (עמוד י) שכתב בשם הבית ישראל, שעל ידי לימוד התורה, אדם ניצל מיצר הרע אף על ידי שלומד תורה שלא לשמה, וכן נרמז בזוהר פרשת וישב, שגם כן מגן להנצל מהחטא ומעצת היצר. וכן כתב השפת אמת בליקוטים (פרשת וישב) שגם בלימוד שלא לשמה, קיימת התועלת להצלה מיצר הרע. ע"כ. וכן דעתו נוטה שם. כיעו"ש.
וקצת סיוע לדבריו מצאתי בספר בית הלוי (שמות פ' יט פסוק ה) שבתחילה הביא דברי הרמב"ם (ה' גרושין ב ה"כ) שכתב: הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, משום שבפנימיות השכל והלב שבישראל, רוצה הוא בקיום המצות, רק דכח התאוה מונע אותו ומכריחו לעבור על רצונו הפנימי, משום הכי מועילה בו הכפיה, לסלק ממנו כח התאוה המעבירו מדעתו, וממילא נשאר עם רצונו הטוב.
וכן הוא הענין בלימוד תורה שלא לשמה, שהרי מה שכופה את יצרו ללמוד תורה מפני יראתו מן העונש, או שחושש שאם לא ילמד יבזוהו בני אדם, ועבור זה מקיים המצוה ולומד, הרי זה לא גרע מאילו בית דין היו מכים אותו בשוטים לקיים המצוה. וכן הדין בלימוד שלא לשמה, שהרי גם הוא מועיל להכניע כח התאוה שלו. ע"כ.
ולפי דברות קודשם של הני רבוותא, צריך ביאור, מה יענו ביום שידובר בהם על מנשה ואחאב וירובעם בן נבט ושאר אנשים גדולים, שלא הועילה להם תורתם להצילם מהחטא. אולם לפי הני אשלי רברבי דסבירא להו שלימוד תורה שאינו לשמה אין בכוחו להגן על האדם מהחטא, הכל בא על מקומו בשלום.*)
*)א"ה: בספר החינוך (מצוה טז) כתב בזו הלשון: ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ע"כ. ומשמע שגם לימוד שלא לשמה, יש בכוחו להמית את היצר.
אולם יש לדחות דכוונת החינוך היא כמו שכתב מרן החיד"א בספרו פתח עינים (שבת סג.) בשם המהר"ש פרימו, דדוקא כשעוסק בתורה ומצות שלא לשמה אמרינן דיבֹא לשמה, אבל עוסק בתורה בלבד שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ע"ש. ואם כן יוצא שלימוד תורה שלא לשמה אין בכוחו להמית את היצר, אלא אם כן יעשה גם מצוות. וי"ל.
ד. העוסק בתורה לשמה, זוכה להיות צדיק וחסיד וחכם, וזוכה למידות טובות, וליראת שמים, ולפרנסה טובה, ולעוד הרבה דברים טובים וחשובים [4]
4. כמפורט במסכת אבות (פרק ו משנה א): רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו, נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנה עצה ותושיה בינה וגבורה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. ע"כ.
וכתב מרן החיד"א בספרו חסדי אבות (שם) בשם רבינו מהרח"ו ז"ל, שאם יאמרו חכמי דורנו שעוסקים בתורה לשמה, התנא הגדול רבי מאיר מכחישם, שהרי אמר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, וכל חכם יראה שלא זכה אף לקצת מעלות האלו שאמר רבי מאיר, וזה עדות שלא עסק לשמה. ומי שיש לו לב, ישוב ויזדרז ללמוד לשמה לעשות נחת רוח ליוצרו.
ובשו"ת משנה הלכות (חלק טו סימן א) כתב בשם הגר"א ז"ל, שפעם באו תלמידיו ואמרו לו שיש לו תלמיד אחד שלומד תורה לשמה, והוא מדוכה ביסורים ובעניות וצריך להושיעו, ומיד השיב הגר"א, שאין זה אמת. והתלמידים חשבו שאינו מאמין להם שאכן הוא עני ומדוכה ביסורים, ולכן הדגישו לו כי אמנם במציאות אין לו כלום בביתו, והשיב הגר"א, לא אמרתי שיש לו משהו, אלא אין זה אמת שלומד תורה לשמה, שחכמינו ז"ל מכחישים ואומרים שכל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ואם לא זכה לדברים הרבה, מסתמא אינו לומד תורה לשמה. ע"ש.
פה קדוש בזכות לימוד לשמה
ודרך אגב, ראיתי למקובל הצדיק רבי יחזקאל הלוי זצ"ל בספרו ימה וקדמה (עמוד 156) שכתב בשם הגאון משמלקא שאמר בדרך רמז "השותה מים לצומאו מברך שהכל נהיה בדברו" - אין מים אלא תורה, והלומד תורה לצומאו דהיינו שלומד לשמה, אומר עליו הקדוש ברוך הוא שהכל נהיה בדברו, כלומר, מה שהוא מדבר כן יהיה, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים.
בקיאות ברפואה בזכות תורה לשמה
בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן יג) נשאל, מאין שאב מרן החזון איש זצ"ל ידיעתו המדהימה בעניני רפואה. והשיב: ברור אצלי שזה מכח לימוד תורה לשמה שמבואר בפרק ו דאבות, שמגלים לו רזי תורה, כלומר סודי התורה שאי אפשר בשכל האנושי לעמוד עליהם, בכל זאת מגלים לו במתנה מן השמים. ונוסף לזה שהיה לו חוש מיוחד מעצמו בחכמת הנתוח וביסודי הטבע, והכל נמשך מכח התורה, ומצינו כן בקדמונים [הרמב"ם והרמב"ן ושאר גדולי הדורות] שהיו רופאים ממש, ועיקר מה ששאבו הוא ממעיני התורה שנתקדשו חושיהם על ידה.
וזה לי קרוב לחמשים שנה שכבר הייתי פה רב בסביבה, והייתי מאוד מקושר עם מרן החזון איש זי"ע. בקרתי אז את הגאון האמיתי בעל 'אבן האזל' רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, והוא ידע על הקשרים שלי עם החזון איש, ומאחר ששמע ממני כמה דברים ממנו, אמר לי בהתפעלות: החזון איש פוסק דיני נפשות ברגעים (אם לנתח או לא, וכיוצא בזה), והפלא הגדול, שיותר מתשעים אחוז זוכה לכוון אל האמת בהצלחה. ע"כ.
גדר לימוד תורה לשמה
ה. כל הלומד תורה על מנת לקיים את מה שלומד, הרי זה נחשב ללימוד תורה לשמה. כגון, אדם שלמד הלכות לשון הרע, והזדמן לו לדבר לשון הרע, ונמנע ולא דיבר בגלל שלמד שאסור לדבר, אותו לימוד שלמד נחשב לתורה לשמה.
וכן אם למד הלכות שבת או הלכות ברכות, ועל ידי שיודע את ההלכות נזהר לשמור שבת כהלכתה, וניזהר שלא לברך ברכה שאינה צריכה וכדומה, הרי הלימוד שלמד נחשב לתורה לשמה. אבל אם לומד, ואינו נזהר לקיים את מה שלמד, יענש על כך [5]
5. כתב בספר חסידים (סימן תתקמד): אם חשב אדם ללמוד לשמה, כיצד יעשה? יחשוב בלבו כשילמוד, שכל מה שאלמד אקיים. כגון אם למד שהפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים, אם יקיים זאת ולא יפסיק מלימודו, הרי זה לשמה. וכן כשלמד שהמרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, לא ינצל מדינה של גיהנם, וקיבל על עצמו שאינו צופה בנשים, הרי זה לשמה. אבל אם למד כל זאת, ועדיין פוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, וכן עדיין צופה בנשים, הרי יענש גם על מה שלמד כבר, דוגמת נביא שעבר על מה שנאמר לו. ע"כ.
וכן כתב מרן הכסף משנה (ה' תלמוד תורה פרק ג הלכה י) לבאר את המשנה באבות, הלומד על מנת ללמד, כלומר שאין כוונת למידתו לשמה, רק להתכבד בהיותו ראש ישיבה, או שכוונתו על מנת ללַמֵד וליטול שכר כמי שלומד איזה אומנות, מספיקים בידו ללמוד וללמד כפי כוונתו ולא יותר. אבל הלומד על מנת לעשות, הוי לומד לשמה, ומספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ע"כ. וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר זכירה לחיים (דף מד), שלימוד תורה לשמה היינו על מנת לקיים.
וגם הלום ראיתי במדרש שמואל שכתב לבאר את המשנה באבות (פרק ב מ"ב): "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון", הכוונה, שעל האדם ללמוד כדי לשמור ולעשות, שעיקר לימוד התורה לשמה הוא כדי לדעת דיני המצות ולקיימם, ומעשה המצות יִקַרֵא מלאכה. וזה שאמר "כל תורה שאין עמה מלאכה" כלומר שאם כשלומד אותה אין כוונתו לקיים, אלא כוונתו להקרא 'רבי', איש כזה תורתו סופה בטלה, לפי שהיתה שלא לשמה, ולא עוד אלא שגוררת עון, לפי שקודם שלמד היה חוטא בשוגג, ועתה החטא נעשה עון דהיינו מזיד. ע"כ.
ובספר נתיבות אור (דף 112) לגאון רבי ישראל מסלנט ז"ל, מובא שאחדים מגדולי תלמידיו היתה ברוח דמיונם כי יהיה לאל ידם להבליג על כל עמל ותלאה, ולהקדיש ימיהם קודש לה' מבלי לקבל עליהם עול רבנות, ושאלו אותו האם הלומד תורה כדי לקבל משרת רבנות, תהיה זאת תורה לשמה. וענה להם, שאין לשמה גדול מזה, שהרי על ידי שילְמד הלכות הראויות לרבנות, לא יכשיל את הרבים, אלא אדרבה ידריכם בדרך הישרה. ע"ש.
ואחזה אנכי בחידושי החתם סופר (נדרים פא.) שכתב, שאם אין כוונתו בלימוד אלא שידע ההלכה לקיים המצות, אין זה עדיף מקיום המצוה עצמה, שבזמן שאינו עוסק בה אינה מגינה ואינה מצילה. אלא העיקר במצות עסק התורה, הוא מצוה בפני עצמה - להגות בתורה יומם ולילה ולעמול בתורה תמיד בעומק העיון, ולא לבד לקיים המצוה בשעה שצריך לעשותה, אלא דרוש וקבל שכר, שבתורה עצמה יש נחת רוח לה' יתברך, וזהו עוסק לשמה של התורה, ולא לכוונה אחרת. והיא המגינה ומצילה. ע"ש.
ומשמע מדבריו שהלומד על מנת לדעת את מצוות התורה ולקיימם, אין זה בכלל תורה לשמה, ורק אם לומד כדי לקיים מצות תלמוד תורה, הרי זה לימוד לשמה. ואחר נשיקות עפרות רגליו הטהורות לא זכר שר ממה שכתבנו לעיל, ובהגלות נגלות דברי חד מן קמאי רבי יהודה החסיד, ומרן בכסף משנה ועוד פוסקים שסוברים שלימוד תורה לשמה נקרא הלומד על מנת לעשות כנזכר לעיל, נראה דהכי נקטינן.
וראה בספר מאור ישראל פסחים (נ.) שהביא דברי הגמרא "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" וכתב שיש מי שמפרש שאשריו של מי שבא לכאן ומעשיו מיוסדים בתלמודו, שמקיים כל מה שלמד, וזהו ותלמודו "בידו", שקיים מה שלמד במו ידיו, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. וראה מה שפירש החיד"א בספרו חסדי אבות (פ"ו ריש משנה א), ובספר הליכות עולם (חלק ח עמוד שסא).
ונסיים בדברי קודשו של הגאון האמיתי רבי יונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (חלק ב דרוש ג): הנה עסק התורה לשמה הוא להבין לשמור ולעשות, וכאשר ילמד אדם תורה לשמה, יבחין פחיתות ענינו, כי יראה שבכל מדע, ידו קצרה להבין, כאשר אני בכל יום שאני מוסיף ללמוד, אני מוסיף להכיר מיעוט ערכי וחסרון חכמה, כי בכל אשר אפנה, אמצא קושיות רבות, וידי קצרה ליישב על נכון, ואני בוכה ומבכה שאני בעיני העולם כתלמיד חכם מובהק, והלא אני חסר ברוב דברים, אם ישאלו אותי לא אדע להשיב, ואמרו במסכת תענית (י:) שתלמיד חכם צריך להשיב אפילו במסכת כלה, ואני איני יודע בשום מסכתא לפרק כל קושיא, ובאמת כמוני רבים אשר כגילי, ובעוונות הרבים בדור הזה מועטים הם שיכולים לומר כי יודעים לישב כל קושיא, ואסירים פתחו ביתה, וכשיחשוב על זה האדם, יזכה למידת הכנעה. ע"ש.
ו. אדם שלומד תורה לא לשם שמים, ופעם אחת כיון ללמוד תורה לשמה, אותו לימוד מועט שלמד לשם שמים, הופך את כל התורה שלמד, לתורה לשמה [6]
6. כתב בספר נפש החיים (שער ג' פרק ג'): מי שימלאנו לבו לבזות ולהשפיל את העוסק בתורה שלא לשמה, לא ינקה רע, ועתיד ליתן את הדין, ונחשב כאפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא, כי על ידי כך הוא מרפה את ידיו מעסק התורה, ולא יגיע לעולם למדרגת תלמיד חכם גמור העוסק בתורה לשמה, והרי הוא כמחלל ה', והשפיל והוריד את יקר תפארת התורה הקדושה לארץ. אלא אדרבה צריך להזהר ולכבד ולרומם את כל העוסק בתורת ה' אפילו שלא לשמה, כדי שיאחז צדיק דרכו, ולא יתרפה מלימוד התורה, ויוכל להגיע למדרגת לשמה.
ולא עוד אלא שאפילו מי שעסק בתורה כל ימיו שלא לשמה עד זקנה ושיבה, גם כן חייבים לנהוג בו כבוד, שכיון שעסק בתורת ה' בהתמדה, אין ספק שלפעמים היתה כוונתו גם לשמה, כמו שהבטיחו חכמינו ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שאין הפירוש דוקא שאחר כך יעסוק בה תמיד כל ימיו רק לשמה, אלא הפירוש שבכל פעם שלומד בקביעות במשך כמה שעות רצופות, אף שבדרך כלל היתה כוונתו שלא לשמה, עם כל זאת, אי אפשר כלל שלא תכנס בלבו באמצע לימודו על כל פנים במשך זמן מועט כוונה רצויה לשמה, ולכן כל מה שלמד עד הנה שלא לשמה, נתקדש ונטהר על ידי אותו המועט שכיון בו לשמה. עכ"ד.
וכיוצא בזה כתב הגאון רבי זלמן בשלחן ערוך (הלכות תלמוד תורה פרק ד' הלכה ג') בשם חכמי הקבלה, שכל לימוד תורה ומצות שעושה אדם רשע, אף על פי שמוסיף כח לפי שעה בקליפות, מכל מקום כשיחזור בתשובה לאחר מכן אפילו בגלגול אחר, אז מוציא מהקליפה כל התורה והמצות וחוזרים לקדושה. ולכן לעולם אין לו להימנע מלעסוק בתורה. ע"כ.
וכן תחזה להגאון רבי פנחס הלוי איש הורוויץ בספר הפלאה (בפתחא זעירא אות כ'), שעל ידי לימודו לשמה באחרונה, הרי הוא מחיה את כל הלימוד הקודם שהיה שלא לשמה, שהוא כגוף בלי נשמה. וכן כתב בשו"ת שערי ציון (חלק ג דף צג) בשם הגאון רבי רפאל מהמבורג, שהעוסק בתורה שלא לשמה ואחר כך עסק בתורה גם כן לשמה, אז הלימוד לשמה מטהר ומקדש ומעלה גם את הלימוד שלא לשמה. והו"ד בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן עד).
וראה עוד בספר בן יהוידע (שבת לב.) שאם באמת למד תורה לשמה, אז הקדוש ברוך הוא מטיב חסדו עמו, שכל הלימוד שלמד מקודם שלא לשמה, יהיה נחשב כאילו היה לשמה, כיון שבאמת עתה בא לשמה. ע"כ. ועיין עוד בספר דרופתקי דאורייתא (חלק ג סימן טז). ואכמ"ל.
גאוה
ז. אסור לאדם להתגאות בתורתו, ולכן לא ישבח את עצמו בפני אחרים על שלמד הרבה תורה, ושולט בהרבה מסכתות וכדומה. וכל המתגאה בתורתו, סופו שנופל לגיהנם, ותורתו נעשית לו סם המות [7]
לפיכך אם שואלים אדם האם הוא סיים את הש"ס וכדומה, אפילו אם אכן סיים, מותר לו לשנות בדיבורו ולומר שעדיין לא סיים, ואין בזה איסור שקר. וכן אם שואלים אותו האם הוא בקי במסכת מסוימת, רשאי לומר שאינו בקי.8
אומנם אם שואלים אדם שמוּכר לרבים כתלמיד חכם, שאלה בהלכה או באיזו מסכת וכדומה, צריך הוא לענות להם על שאלותיהם, ואין לו להצטנע.9
ומכל מקום, לפני שבאים לשאול את החכם איזו שאלה, יש לברר האם החכם מונח באותו ענין שבאים לשאול אותו או לא, כדי שלא יגרמו לו בושה כשלא ידע לענות.10
7. הנה אף שנתבאר לעיל שמותר לאדם ללמוד תורה על מנת שיכבדוהו ויקראוהו רבי וכדומה, כל זה דווקא כשאחרים משבחים אותו מחמת שרואים שהוא תלמיד חכם, אבל אסור לאדם לשבח את עצמו בפני אחרים כדי שיחלקו לו כבוד [אפילו אם הוא ראוי לכך], אלא סוף הכבוד לבוא מאיליו.
וכן אמרו באבות דרבי נתן (פרק יא): "ושנא את הרבנות" כיצד? מלמד שלא יניח אדם עטרה מעצמו בראשו, אבל אחרים יניחו לו שנאמר: "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ נָכְרִי וְאַל שְׂפָתֶיךָ". אמר רבי עקיבא כל המגביה עצמו על דברי תורה למה הוא דומה, לנבלה מושלכת בדרך, כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך.
וכתב מרן החיד"א בספרו חומת אנך על הפסוק במשלי (פרק טז) "תועבת ה' כל גבה לב", אף שיהיו לו תורה וגמילות חסדים ומצוות, אם הוא גבה לב, הרי הוא כעובד עבודה זרה, ומה יועילו תורתו ומצוותיו. ע"ש.
וכתב רבי דוד הנגיד בביאורו למסכת אבות (פ"א משנה יז): הזהר בן אדם, שאפילו שאמר לנו התנא שילמד אדם תורה אפילו שלא לשמה, רצונו לומר שילמד כדי שיקראוהו חכם או כדי שיכבדוהו, אבל אם ילמד תורה כדי להתגאות על הבריות, אותו לימוד יהיה לו סם המות. ע"כ. והמאירי בחדושיו לפסחים (נ:) כתב, שכל העוסק בתורה להתגאות ולהתגדל על שכניו וחבריו, עליו אמרו: "כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא".
ומה שאמר רבא במסכת נדרים (סב.) שמותר לצורבא מרבנן לומר צורבא מרבנן אנא כדי שיסיימו את דינו ראשון ולא יצטרך להמתין בתור, התם היינו טעמא משום שאין זה כבוד התורה להמתין בתור כמו שאר אינשי דעלמא, וגם כדי שלא יצטרך לבטל מלימודו [כמבואר שם ברש"י וברא"ש]. מה שאין כן כשמשבח את עצמו כדי שיתנו לו כבוד והדר ללא שום צורך, הרי זה מגונה.
8. כמבואר בגמרא בבא מציעא (כג:) בשלושה דברים משנים תלמידי חכמים מן האמת, ואחד מהם במסכת, דהיינו שאם שואלים אותו האם הוא יודע מסכת פלונית, אף על פי שיודע, לא יאמר שיודע, כדי שלא יתגאה, אלא יאמר שאינו יודע, וזוהי מידת ענוה. ע"כ. וכתב בספר יעלזו חסידים (עמוד שמה), שעדיף יותר שלא יענה להם, מאשר יוציא דבר שקר מפיו.
9. הנה בגמרא (שם) אמרו שאם שואלים תלמיד חכם היש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, אף על גב שסדורה היא לו - יאמר לאו. והקשו שם התוספות, דבקדושין (ל.) דרשו "ושננתם" שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד. ויש לומר דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד, אבל הכא שבא לנסותו אם יודע, מותר לשנות ולומר לא למדתי זה. ע"כ.
ומוכח שאם שואלים אותו שאלה במסכת מסוימת כדי שיפשוט להם את ספקותיהם, והוא מונח באותה מסכת, יש לו לענות להם, והרי הוא בכלל "הלומד על מנת ללמד" שמספקים בידו ללמוד וללמד. וכבר אמרו בדרך דרש "אדם לעמל יולד" 'לעמל' ראשי תיבות - ללמוד על מנת ללמד.
10. גרסינן בשבת (ג:): אמר ליה רבי חייא לרב, לא אמינא לך כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי, דאי לאו דרבי גברא רבה הוא כספתיה. והקשה בחידושי החתם סופר (שם) מהא דאיתא בשבת (קיד.), אמר רבי יוחנן, איזהו תלמיד חכם, כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. ומוכח שאין איסור לשאול את הרב במסכת אחרת שאינו עוסק בה.
אולם כתב המהר"י ענגיל בגליוני הש"ס (שם), שעל פי הרוב אם אין השאלה מסובכת גם כשעוסק במסכת אחת יוכל להשיב ממסכת אחרת, ורק לפעמים יארע גם לאדם היותר גדול ובקי, שלגודל עיונו בדבר שעוסק בו לא יוכל להשיב על שאלה שבמסכת אחרת. ולכן אמר רבי חייא לרב שלא ישאל את רבי במסכת שאינו עוסק בה, כדי שלא יהיה מצב שיגרום לו בושה. והו"ד בספר מאור ישראל (שבת שם).
ח. אף שנתבאר שאסור לאדם לשבח את עצמו בפני אחרים, מכל מקום אם כונתו לעשות כן לשם שמים כדי שילמדו ממנו אחרים וישאפו להיות בקיאים כמותו, רשאי לעשות כן, וקנאת סופרים תרבה חכמה.
לפיכך תלמיד חכם שאומר דרשה בפני בני תורה, מותר לו להזכיר באיזה דף בגמרא מוזכר דין מסויים, ובאיזה סימן בשלחן ערוך נמצאת הלכה מסויימת, ואין זה נחשב ליוהרה [כשכונתו לשם שמים].11
11. בגמרא קידושין (לא:) מסופר על רבי טרפון שהיה נוהג כבוד גדול באמו, ובא לבית המדרש והיה משתבח בעצמו בפני החכמים שהוא מקיים מצות כיבוד הורים כראוי. אמרו לו, עדיין לא הגעת לחצי כבוד. ולכאורה כיצד שיבח את עצמו על מעשיו הטובים.
ותירץ הרב יחוה דעת (חלק ג סימן עד), שרצה ללמד לאחרים לעשות כמוהו, וכל שעושה כדי שממנו יראו וכן יעשו, שפיר דמי. וכמו שכתב הגאון רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב חלק ג (יורה דעה סימן רמט ס"ק לג), שאם כוונתו כדי שיעשו אחרים כמעשהו ממנו יהיה, הרי הוא זוכה ומזכה, וזכות הרבים תלוי בו. ע"כ.
וכן כתב גאון רבי אליעזר מגרמייזא בספרו סודי רזיי (חלק א בפתיחה): כל מצוה עשה בסתר, שנאמר: "והצנע לכת עם אלקיך". ואם תעשה כדי שילמדו ממך, עשה בפני הכל, כגון תפילין וציצית ותלמוד תורה, שקנאת סופרים תרבה חכמה ומצות. ע"כ.
וראה גם במשנה ברורה (סימן א ס"ק ו) שאם עושה מעשים טובים בפני אנשים בנונים, טוב יותר לעשות בפניהם שילמדו ממנו לעשות כמעשהו, אך יכוין לבו לשם שמים ולא להתפאר חלילה. ע"כ. וכן תחזה בשו"ת לב חיים (ח"א סימן ה) שכתב, שאם רואה שעל ידי שהוא מפרסם הדבר ילמדו אחרים לעשות כמוהו, רשאי לעשות כן. ע"ש.
האם יש קנאת סופרים למלאכים
בספר מאור ישראל (ברכות ג.) הביא דברי האבודרהם, שכתב שהמלאכים מקנאים באמירת הקדיש שאנו אומרים. וקשה שבגמרא שבת (פח.) אמר משה למלאכים "קנאה יש ביניכם"? ומוכח שאין למלאכים קנאה. ובספר שדה יצחק (חולין צא:) כתב לבאר, דביניהם אין קנאה, אבל מבני אדם מתקנאים הם כמו שנתקנאו ביעקב.
ועדיין קשה דמכל מקום תנתן להם התורה כדי שלא ירצחו בני אדם מקנאתם בהם. ועוד, מה יענו על מה שכתוב באבות דרבי נתן (פי"ב) שהמלאכים מתקנאים זה בזה. ע"ש.
לכן כתב לתרץ, דהוי כקנאת סופרים שמרבה חכמה (ב"ב כא:), ולאו קנאה ממש כבני אדם שמקנאים זה בזה שעלולים לבוא לידי רצח. ולפי זה מובנים דברי האבודרהם שהמלאכים מקנאים באמירת הקדיש שאנו אומרים. עכ"ד.
ולכאורה יש להעיר על זה ממה שאמרו בחולין (צא:), שכאשר חלם יעקב על הסולם שראשו מגיע השמימה, נאמר שם "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" ודרשו חז"ל, עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, (פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב. רש"י), ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה. רצו לסכוניה [מחמת קנאה. רש"י], מיד נאמר: והנה ה' נצב עליו (לשומרו). ע"כ.
עין רואה שקנאת המלאכים בבני אדם גדולה עד כדי כך שעלולים לסכן את מי שמקנאים בו, כפי שרצו לפגוע ביעקב, ואם כן, הקושיא במקומה עומדת, מדוע לא נתן להם הקדוש ברוך הוא את התורה כדי שלא יבואו לידי קנאה ויסכנו את בני האדם. וי"ל.
ט. נהגו כיום, שכל מי שמחבר ספר חדש, לוקח הסכמה מגדולי ישראל, ואף שמשבחים ומהללים את המחבר בהסכמה, אין זה נחשב לגאוה [והמחבר יכוון לקחת הסכמה לשם שמים] [12]
12. הנה בספר פלא יועץ (ערך גאוה) כתב: אומר אני, שהמחבר ספר לא טוב לבקש הסכמות, שהרי זה כאומר "כבדוני נא", שידוע הוא שההסכמות הם כדי לפאר ולרומם את המחבר, ומה יתן אם יאמר כי גדול שמו, מה יתן ומה יוסיף. ע"ש.
וצריכים אנו למודעי, מדוע כיום כל חובר חב'ר לוקח הסכמות לספריו, וישנם הלוקחים הסכמות של עשרות רבים כדי לעטר את סיפרם, ולכאורה דבר זה נוגד את דברי רבין חסידא הרב פלא יועץ זיע"א.
וראיתי בשו"ת עטרת פז (ח"ב בהקדמה עמוד יד) שעמד בזה, וכתב שאנו נוקטים לקחת הסכמות מגדולי הזמן, חדא, משום שבעוונות הרבים לעת כזאת נהפכו היוצרות, כי אדרבה אם אינו לוקח ההסכמה, נראה זה כמחזיק עצמו לגדול עצום ורב שאינו נצרך לאחרים, ולכן בודאי שיש מקום להזהר בזה ולהקפיד על כבודם של חכמי ישראל לבקש הסכמתם ולהתאבק בעפר רגליהם.
ומאידך גיסא יש להתאמץ לכוין את ליבו לשמים, שדברי השבח אשר מרעיפים עליו, לא יטו את ליבו חס ושלום. וראה עוד לגאון רבי יצחק בלאזר בשו"ת פרי יצחק (בהקדמה) שכתב על דבר ההסכמות, שאין לפרוץ הגבול שגבלו ראשונים, שחובה לקחת הסכמה מרב מובהק. ע"ש.
והן עתה ראיתי בשו"ת משנה הלכות חלק ב (סימן נג) שחכם אחד העיר לו, שאומנם סיפרוֹ טוב ונפלא, אבל למה לו להסכמות כל כך, ובעד הסכמות מי ישלם. ובירך את הרב המחבר, שיזכה להוצאת כל ספריו לאור עולם בלא הסכמות, כי למה לנו לשלם בעד הסכמות כדי לפרסם את המסכימים שהם מפורסמים בלא זה. ע"כ.
והרב המחבר שליט"א השיב על דבריו, דודאי ראוי ונכון לקבל הסכמות על כל ספר וספר שבדעתינו להוציאו, יהיה מי שיהיה צריך להתיעץ עם גדולי הדור ולקבל הסכמתם, וכבר גדולים וטובים ממני אשר צפרנם עבה ממתני מימות הראשונים עד אחרון שבאחרונים, קבלו הסכמות על ספריהם, ועשו כן כדי לגדור גדר בעד המחברים שלא הגיעו להוראה, וזאת מלפנים בישראל הלא הם כתובים על ספרי דברי הימים להעביר המים הזדונים, ואדרבה כמה מגדולי ישראל הרעישו על אותם המחברים שלא קבלו הסכמות.
והעתיק שם דברי החתם סופר שכתב בענין זה: וזאת לפנים בישראל כל חוברי חבר וגם לרבות מדפיסי ספרים חדשים גם ישנים להקריב בכורי פרי עטם לפני כל יודעי דת ודין, חכמי הדור ודורשיו ליטול מהם רשות והרמנא, והמעיין בספרן של צדיקים ימצא כתוב כי כמה פעמים נמלך הגדול בקטנים ממנו בערכו ונטל מהם הסכמה.
ואל יפול על לב אדם שיהיה זה רק לסגור דלת בפני עושי עול משיגי גבול, לא כן הוא, כי הוא זה משנה שאינה צריכה, באשר המשיג גבול כבר אררו ה', שנאמר "ארור משיג גבול רעהו", אבל כשמו הסכמה כן הוא, להסכים עם המחבר או המדפיס למען לא ירים כל החפץ את ידו לדפוס במרובה, ולהפיץ מעינותיו מי מרים ומלוחים לאסור המותר ולהתיר האסור, ולפשוט יד במקום שאין יד אדם שולטת. ועל כן כל מי שידפיס ספר יהיה איזה ספר שיהיה, יציע דבריו לפני חכמים יודעי העטים שהם רשאים, וכן הדבר נהוג אפילו בחכמי האומות והמלכיות. עכ"ד.
ושמעתי שהגאון רבי איסר זלמן מלצר ז"ל היה עובר על כל ספר וספר קודם שנתן עליו הסכמה, ומעתה ודאי שאין להוציא שום ספר בלי הסכמות מגדולי הזמן, ובזמנינו יותר ויותר מזמניהם, ואין זה כדי לפרסם המסכימים שהם מפורסמים בלי זה, אלא כדי שיתנו הם עדיהם שראוי המחבר לאותו איצטלא.
ומה שמצינו לכמה מגדולי הדור שלא קבלו הסכמות, הוא לפי שלכל ידוע שהם גאוני הדור, והם היו המסכימים על ספרי אחרים, והמפורסם אין צריך ראיה. או שנהגו כן מחמת רוב ענותנותם, שחשבו שאינם ראוים לזה. וזה פשוט. ע"ש. וראה למרן החיד"א בספרו נחל אשכול (קהלת פרק א פ"ט) האם ראוי למחבר לרשות שמו בספר.
לחזק את מחברי הספרים
דרך אגב ראיתי לגאון הצדיק רבי שמעון חיררי בראש ספר ברוך ושמח (עמוד ה) שחקר חקירה, מדוע זכה דורינו למה שלא זכו קדמונינו הראשונים, שהרבה מספריהם הקדושים אבדו ולא זכינו לאורם, ואילו בדורינו כל בר בי רב, הרי הוא חובר חִבורים מחוכם, ונשאלת השאלה מה הסיבה לזה.
ונראה, שהראשונים היו כל כך גאוני עולם, ולא היו נותנים בנקל הסכמה על הספרים, והיו מהבילים את דברי הכותבים. לדוגמא מובא בשפתי חכמים, שפעם בא תלמיד חכם לפני הגאון הנודע ביהודה, וביקש ממנו הסכמה לפירוש שכתב על ספר קהלת. הגאון עיין בספר, ופנה למחבר ואמר לו: אגיד לכבודו מקצת שיבחו בפניו, שכבודו חכם גדול מאין כמוהו. המחבר נהנה מאוד מזה, ואמר לרב: יאמין לי רבי כי לא מחכמתי בתורה חברתי זאת, כי יודע אני את מיעוט ערכי, אך הייתה לי סייעתא דשמיא, וגם זכות אבותי עמדה לי.
אך הגאון אמר לו: אין זו זכות אבות, אלא רואה אני כאן חכמה גדולה ונפלאה! שאל המחבר את הרב: מאיזה חידוש בספר התפעל כבודו כל כך? אמר לו הרב: הנה חכמת שלמה מודעת זאת בכל העולם, ולא בחינם העיד עליו הכתוב "ויחכם מכל האדם", ואתה בפירוש שלך הפכת את שלמה לשוטה מכל אדם חס ושלום, ולהפוך את החכם מכל אדם לשוטה מכל אדם, זו חכמה נפלא...
ופעם בא לפניו אחד לקבל הסכמה על פירוש שכתב על ספר משלי, כשראה הרב את פירושו, אמר לו: חבל שלא חיברת פירוש על ספר איוב. כששאל המחבר מדוע, אמר לו הרב: איוב היה רגיל ביסורים, ולכן לא נורא אם הוא יסבול היסורים של הספר שלך...
ולכן כשהמחברים של הדורות שעברו היו מקבלים תוכחות מגולות מגדולי הדור, והיו נמנעים מלתת להם הסכמות על ספריהם, היו נמנעים לחבר חיבורים, ואילו בזמנינו גדולי הדור למרות גדולתם וקדושתם נוהגים אחרת עם מחברי הספרים ומעניקים להם הסכמות כדי לעודד את רוחם ולחזקם, ולכן הספרים מתרבים בפ"י. עכ"ד.
לחבר ספרים
י. מצוה לאדם שידפיס את חידושיו שזכה לחדש הן בהלכה והן באגדה ובשאר מקצועות התורה, כדי שלא ילכו לאיבוד ויעמדו לדורי דורות [13]
ואפילו אם עולה בלבו של המחבר קצת גאוה שזכה לחבר ספרים, אין לו לחוש לכך, ועל כגון זה נאמר מתוך שלא לשמה בא לשמה [14]
וראוי שבתחילת כתיבתו את סִפרו, יגלה דעתו שכל מטרתו בחיבור זה, הוא לעשות נחת רוח לה' יתברך, ושאר המחשבות שאינם כרצונו יתברך, יהיו בטלות ומבוטלות [15]
13. כן כתב הגאון רבי אברהם פלאג'י בספר פדה את אברהם (מערכת ס' אות ז) והביא דברי החתם סופר, שדיבר קשות על מחבר שמדפיס ספריו בחייו, והעיר על זה שאדרבה מצוה להדפיס חיבוריו בחייו, כדי שלא ילכו לאיבוד, כמו שקרה להרבה מחברים. וכל אחד קיבל חלקו מסיני, כמו שאמרו בחולין (ז.) מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אלא שהעיקר שיהיה לשם שמים שתהיה תורה לשמה. ע"ש.
ועיין במהרש"א (ב"ב י:) שפירש, שעיקר הלימוד הוא מה שכתב בכתיבת "ידו", וזהו מה שאמרו "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שזכה לחבר ספרים טובים אשר הם קיימים לעד, ובהם מלמד התורה גם לאחר פטירתו, ששפתותיו דובבות בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ועליו נאמר אגורה באהלך עולמים, וכמו שאמרו ביבמות (צו:). ע"ש.
והגאון האדר"ת בספר עובר אורח (סימן שלד) הביא דברי ספר חסידים שכאשר פרצה דליקה, תורה שבכתב קודמת להצלת תורה שבעל פה. וכתב על זה, שמי שיש לו חיבורים בכתיבת יד, אף שהם תורה שבעל פה, הם קודמים לתורה שבכתב, משום דהוי ספק סכנת נפשות, וכמו ששמעתי על הגאון ר"א חרל"פ אב בית דין ביאליסטוק, שקרה אסון לכתביו ומחמת עוגמת נפש הלך לעולמו בקיצור ימים. רח"ל. ע"כ.
ובספר זכר עשה (עמוד קצו) כתב בשם הגאון רבי בצלאל הכהן מוילנא בשו"ת ראשית ביכורים, שיש חיוב על תלמיד חכם שיש בידו שו"ת וחידושי תורה, להוציאם לאור מדין "ולמדתם אותם". ע"כ. ועל כן חובה קדושה למהר ולהוציא את כתביו לאור עולם.
ובספר 'באשר תלך' (עמוד 225) בהספדו של מרן הראש"ל שליט"א על רעייתו הרבנית אמר: כאשר רציתי להדפיס את ספרי הראשון 'יביע אומר', אומר לכם את האמת, הייתי בגיל 33-34, אבל כמו שאמרו רבותינו, יזכור לו יום המיתה. לפעמים הייתי חושב לעצמי, די, אני הולך מן העולם, ואם אני משאיר את הקטנים האלה מי ידפיס לי את חיבוריי? הייתי חושש, השנה הזאת אני הולך חס ושלום מהעולם, ולכן הזדרזתי להדפיס את ספרי...
שאיפה מקטנות לחבר ספרים
בהקדמה לספר 'אגרת לבן תורה' מסופר, שלפני כשבעים שנה, כאשר בני משפחתו של מרן רבינו עובדיה שליט"א היו מנקים את הבית, מצאו תחת מטתו של מרן שקית גדולה עם מטבעות של חצי גרוש. וכאשר חזר מהישיבה בלילה שאלוהו לפשר הדבר, והשיב, כי היה מקבל מידי יום חצי גרוש מאביו, כדי לנסוע לישיבה בעיר העתיקה הלוך חזור.
וכאשר ראה שאי אפשר לו ללמוד בריכוז בנסיעה, ביקש מחבירו הגרב"צ אבא שאול זצוק"ל שילך עמו לישיבה ברגל, וכך יוכלו לחזור על הלימוד, והיו חוזרים בעל פה דף אחר דף, וגם בערב כאשר היו חוזרים מהישיבה ללמוד בלילה בישיבת "חברון" [כי מסיבה בטחונית לא יכלו ללמוד בלילות בעיר העתיקה], היו חוזרים שוב על הלימוד בהליכה רגלית. והיו דנים בדקדוקי התוספות, והמפרשים, והכל בעל פה בלכתך בדרך. וכאשר שאלו אביו ז"ל אם כן למה לא החזרת את הכסף של הנסיעות, ענה לו שהוא חוסך כדי להוציא לאור ספר שאלות ותשובות בהלכה.
14. בספר ערוך השולחן (יורה דעה סימן רמו סעיף לד) כתב, שהמלמד לאחרים, צריך ללמדם דווקא לשמה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר במחבר ספר ומכוון לשם איזה פנייה, טוב ממנו הנפל, והמחבר יכוין רק לשם ה' ותורתו לבדה. ע"כ.
ובשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן רח) כתב, שהמחבר ספר ומערב במחשבתו לגדל שמו ולנחול כבוד, הרי הוא עובר על איסור מן התורה, כמו שאמרו בגיטין (ס:) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, ורק משום עת לעשות לה' הפרו תורתך הותרה הכתיבה, ואם אינו כותב ספר לשם ה', הרי האיסור במקומו עומד, וגם יש בו משום מה שאמרו באבות "נגד שמא אבד שמיה", ורבצה בו כל האלה. ע"כ.
וכבר תמה הגאון רבי דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן ב) על דברי החתם סופר, שאילו היה כדבריו, אם כן היה להם להרמב"ם ולשלחן ערוך להביא להלכה את הדין שדברים שבעל פה אין רשות לכותבם, שאף שהותר לכתוב משום עת לעשות לה', הרי לא הותר אלא כשכותב לשם שמים, ועדיין יש איסור על הכותבם לשם כבוד. אלא ודאי שלאחר שהותר הדבר משום עת לעשות לה', חזר להיות כעצם מצות תלמוד תורה, שאמרו חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ולכן השמיטו דין זה בכלל. ע"כ.
ובשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עד) הביא דברי האפרקסתא דעניא הללו, והוסיף שגם הגאון רבי יצחק אבולעפייא בראש ספרו פני יצחק, החרה החזיק אחריו לדחות דברי החתם סופר בזה. ומוכח מדבריהם, שגם זה בכלל מה שאמרו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכתבו התוספות ישנים (יומא ע.), שאף על פי שאמרו (גיטין ס:) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, אין זה אלא למצוה מן המובחר, לקרות אותו שבכתב בכתב, ושבעל פה בעל פה.
15. כפי שכתב הגאון רבינו יוסף חיים בהקדמת ספריו הקדושים, וראוי למחבר לציין זאת גם בהקדמת ספרו. וכתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן ב), שאף שמרן החתם סופר כתב, שכל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות 'נגיד שמא יאבד שמו', ולא תעשינה ידיו תושיה להוציא מחשבתו לפועל, כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו וכו'. מכל מקום כיון שכתיבת החדושים תועלתו מרובה יותר מחשש קצת פגימת המחשבה, צד התועלת מכריע. ע"ש.
מעלת הכתיבה
ראיתי לנכון להעתיק כאן דברי הגאון המובהק רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א, בספרו מחשבות חרוץ (פרק טו), וזה תוכן דבריו:
חכמת התורה היא הנותנת קיום באיש בשורש נשמתו ונפשו שאין אור של גיהנם שולטת בה, והוא השארת הנפש לעולמי עד, שאף שבעולם הזה כבר מת, לא נאבד חס וחלילה לגמרי.
ומצוה האחרונה בתורה היא - כתבו לכם את השירה, שכוללת כל כתיבות דברי תורה שיהיה השארה בעולם הזה, ואף דמדינא דברים שבעל פה אין אתה רשאי לכותבם, כל זה דווקא בזמן שהיו כל ישראל יחד בארץ ישראל, ולמדו התלמידים מפי רבותיהם שאז נאסרה הכתיבה כדי שלא יסמכו על מה שכתוב, אלא יצטרכו ללמוד מפי הרב, שאין דומה לומד מפי רבו ללומד מפי כתבו.
אבל אחר שנתפזרו בגלות לכל קצוות, עד שאם יצטרכו ללמוד מפי רב היתה התורה משתכחת חס וחלילה, הרי הכתיבה מצוה חיובית, ועל כן הזהירו הקדמונים לכתוב כל מה שמחדש, כי אין אדם יודע איזה יכשר, ואולי הוא החידוש של תורה שבעל פה השייך לחלקו, שלא נגלה עדיין לשום אדם בעולם, והוא לכך נוצר להביא חידוש תורה לעולם הזה, וצריך שלא יאבד חלילה, דאז חס וחלילה יצטרך להתגלגל, ולכן יוציאנו בפועל בעולם הזה על ידי דיבור פה לתלמידים או על ידי כתיבה.
וראיתי כתוב על חכם גדול אחד, שלא כתב שום דבר מחידושיו באמרו כי לא הותר לו הכתיבה, כי הוא זוכר הכל ולא שכח שום דבר ממשנתו ומחידושיו מעודו, וטעה בזה, כי אין כונת הכתיבה לעצמו לבד, אלא לדורות הבאים.
ואף על פי שכבר יש ספרים הרבה בעולם ועשות ספרים אין קץ, מכל מקום כל תלמיד ותיק יש לו דבר חידוש השייך לחלקו שלא יוכל אדם אחר ליגע בו, והוא החדש שלמעלה מהשמש, שעל ידי זה גורם גם כן החידושים תחת השמש מה שמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובאורייתא ברא עלמא, ותחלת הבריאה היה בתורה שבכתב, והחידוש בכל יום תמיד הוא על ידי תורה שבעל פה בחידושים דאורייתא המתחדשים בכל יום תמיד על ידי חכמי ישראל, ואין לך יום שלא יתחדש בו איזה חידוש בתורה על ידי איזה תלמיד ותיק שבדור, ואותו חידוש שהוא חיי עולם, צריך שישאר קבוע וקיים בפועל בעולם הזה. ע"כ דב"ק.