אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה › פרק יג - עבודת המידות ויראת שמים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק יג - עבודת המידות ויראת שמים

פרק יב - לימוד בבית המדרש

א. אף על פי שמעלת לימוד התורה גדולה עד מאוד, כל זה דווקא כשלומד תורה ויש לו יראת שמים. אבל הלומד תורה ואין לו יראת שמים, היה עדיף שלא למד [1]

ואמרו חכמים: עם הארץ שיש לו יראת שמים, עדיף וחשוב יותר מתלמיד חכם גדול שאין לו יראת שמים [2]

1. בגמרא שבת (לא.) אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי; אם יראת ה' היא אוצרו - מוטב, ואם לא - לא הועיל כלום.

משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטים לעלייה. הלך והעלה לו. לאחר מכן שאל אותו אדם את שלוחו: עירבת לי בהם חומר משמר? אמר לו: לא. אמר לו: מוטב היה שלא העלת, כי כל מה שהעלת ירקב. ע"כ. נמצא שהלומד תורה ואין בו יראת שמים, אינו שווה לו מאומה, מפני שכל מה שלומד ירקב ולא יתקיים בו.

וטוב עין יראה לרבינו המאירי (שם) שכתב: כבר ידעת, שכל שחכמתו קודמת ליראתו, אין חכמתו מתקיימת. לפיכך יהא אדם זהיר ביראת שמים, שאפילו הגיע לידיעת כל השלמויות, ולא היה בו יראת שמים, לא הועיל כלום, שיראת שמים היא השומרת והמעמדת כל הידיעות, כי היא הכל ובה הכל, ומפתח של תחיית המתים תלוי בה, וכשזו נעדרת ממנו, נוח לו שלא נברא נוח לו שלא למד. וכן אמרו "אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד".

ובגמרא יומא (עב:) אמרו: אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה, ואין בהם יראת שמים. מכריז רבי ינאי: חבל על מי שאין לו חצר, ועושה שער לחצירו. ופרש"י: שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים, לכך צריך שתקדים לו יראת שמים. ע"כ. וגם שם כתב המאירי, שכל שלמד תורה ואין בו יראת שמים לקיימה, נוח לו שלא למד.

והקשה השפת אמת (שם) דלכאורה תמוה, שמאחר והתורה היא השער ליכנס בה ליראת שמים, ואינו יכול לבוא לידי יראה אלא רק על ידי התורה, אם כן מוכרח ללמוד תורה מקודם, ומדוע מגנים את הלומד תורה בלי יראת שמים. ויש לומר דקאי על הסוף, והכי קאמר, דמי שאינו מגיע לבסוף לידי יראה על ידי התורה שלמד, אם כן מה הועיל לו לימוד התורה דהיינו השער. ע"כ. ועיין בספר מאור ישראל ברכות (נה.).

2. כתב בספר התודעה (פרק שלישי): ראוי לאדם שירגיל את עצמו בכל ימי השנה, שתהיה רגילה בפיו בכל שעה התפילה שהתפלל דוד המלך עליו השלום (תהלים פו): הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ, יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ, וכיוצא באלו פסוקי יראה. ואמנם לא תספיק לו היראה לבד אם אינו לומד התורה, כי אם אינו יודע מה לעשות מה תועיל לו היראה, כדאיתא במשנה: 'אם אין חכמה אין יראה'. כלומר, אין יראתו כלום. אומנם בודאי שאדם ירא שמים אף שהוא עם הארץ, הרי הוא יותר ויותר טוב מלמדן ואין לו יראה, כמו שכתוב (משלי יט): "טוֹב רָשׁ הוֹלֵךְ בְּתֻמּוֹ, מֵעִקֵּשׁ שְׂפָתָיו" רוצה לומר טוב רש בתורה והולך בתומו, מלומד תורה בלא יראה, שנקראת תורתו רק עקשות פה. ע"כ.

ותנא דמסייע ליה הוא המאירי בשבת (לא.) שכתב: כבוד אדם שנודע ביראת שמים, קודם לכבוד מי שנודע בחכמה. מעשה בשני חכמים שעבר חכם אחד לפניהם, ואמר אחד לחבירו - נקום לכבודו מפני שהוא אדם ירא שמים, והשיבו האחר - נקום בפניו מפני שהוא בן תורה. אמר לו הראשון בתמיה: אני אמרתי לך שהוא ירא שמים ואתה אומר לי שהוא בן תורה? ומשמע שירא שמים עדיף מבן תורה שאינו ירא שמים. ע"כ. וכבר נפסק בשלחן ערוך (יו"ד סימן רמג ס"ג), שתלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבציבור.

ואחזה אנכי בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קמט) שפלפל בחכמה בדין זה, והעלה שדבר פשוט הוא שהלומד תורה בלי יראת שמים, טוב ממנו הירא שמים. וכבר כתב החיי אדם (סימן קמג) שחוב גמור על כל אדם ללמוד בכל יום ספרי היראה אם מעט ואם הרבה, שהוא יותר חיוב מכל למודו, ואפילו אם יתבטל על ידי זה מלימוד משניות או שאר לימוד, כי מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו, וכדאיתא במשנה אם אין יראה אין תורה, כי מה תועיל התורה אם אין דעתו לקיים. ע"ש.

וגם הלום ראיתי בשו"ת דברי יציב (חו"מ סימן ו) שהביא ראיה לזה מהא דאיתא בכתובות (קג:) שרבינו הקדוש אמר: שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, ואף שרבן גמליאל לא היה חכם כמו רבי שמעון, מכל מקום היה ירא חטא כאבותיו, ולכן נתמנה לנשיא. ומבואר שרבינו הקדוש סבר שיראת שמים עדיף מתורה וחכמה. ע"ש.

ותבט עיני בספר אמונה ובטחון לחזון איש (פרק ג) שכתב: אין חכם בתורה רק אחרי ההתמזגות של עיון השכל וטעם יראת חטא, כוס המזוג משני אלה הוא מנת חלקו של התלמיד חכם כל הימים, וזה יין נסכו נצח, אמנם התורה והיראה כחומר וצורה המהוים יחד את הנמצא, וכל שלא קנה שלימות היראה אף ששכלו חד ומצוחצח בתולדתו לא יזכה לתורה שלימה, רק כל דרכו חתחתים נפתולים ועיקשות, וכמו שאמרו דלא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא.

אור הפנימי המתלוה עם אור השכל לישר את כל ההדורים ולחדור אל נקודת האמת העדינה, היא יראת ה' טהורה, ומי שחסר את היראה, הוא חדול הרגש של עדינות הנפש וחסר טעם של זיו החכמה בת השמים, שכלו נעדר [כח המבחין בין שקר לאמת], וחכמתו נכזבה בכל פנותיה.

ועל זה נאמר ראשית חכמה יראת ה', שהיראה היא עומק הלב להבחין במתיקות זיו החכמה ונעימות התבונה, ובכל עיון של סוגיית ההלכה משתתפת היראה להתמזג עם הדעת והתבונה, לשפשפה, ולצחצחה, להביט נכוחה, לאהוב מישרים ואורות מגולות. ותלמיד חכם שאין לו יראה, אין ספק שאין תורתו מחוורת ואין מסקנותיו אמת, כיון דחסר לו קנין העיקרי של יראת שמים. ע"כ. ועיין עוד בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קסא).

מידות טובות

ב. אין התורה שוכנת באדם שאינו בעל מידות טובות, אפילו אם יהיה בעל כישרון מבריק. ולכן חייב כל אדם לעבוד על עצמו ולתקן את מידותיו הרעות, כדי שהתורה תוכל לשכון בקירבו [3]

3. כתב רבינו יונה בפירושו לאבות (פרק ג משנה יז): אם אין דרך ארץ אין תורה - כלומר, שצריך תחלה לתקן את עצמו במדות. ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. ע"כ. וכן כתב המחזור ויטרי (סימן תכו), שאם אין לאדם תרבות לנהוג כשורה, אין תורתו מועלת לו כלום, ואינה מתקיימת בידו.

והבט וראה לרבינו החזון איש בספרו אמונה ובטחון פרק א' שכתב: גם אם חונן האדם בכשרון החכמה בתכונת נשמתו, ומנה אחת אפים הוכן לפניו על שלחן התבונה, לא תמצא ידו לעשות חיל בלימודים, כי מדות מגונות הן עורלת הלב ואֹטם המוח, וסוגרות דלתי החכמה ונועלות שערי בינה, כי בסוד החכמה נימין דקים, שרירים עדינים, לא יראום עין בשר, רק עין עדינה של לב עדין. החכם מכין לו צנורות בלבו ובנפשו מהחכמה האצולה, אשר זרם החכמה זורם דרך צנורות אלו ללבו ונפשו, ולסגולת הזרם דרושה שמחה נפשית וחדות רוח, צמאון לחכמה ורעבון לבינה, אשר כל אלה יד הטובה של מדה הטובה הכינתם, יסדתם ותכוננתם.

ענוה

ג. אין התורה נקנית לאדם שהוא בעל גאוה וגס רוח, אלא רק לאדם שהוא ענוותן ושפל רוח [4]

וישנם שלומדים תורה, וכשנתקלים בקושיא או בחוסר הבנה, אינם הולכים לשאול אדם אחר, מפני שחוששים שיתמעט כבודם אם ילכו לשאול אחרים, וצריך לדעת שאין זו דרכה של תורה, ובדרך זו אין זוכים לכתרה של תורה [5]

4. בגמרא תענית (ז.) אמר רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוֹי כל צמא לכו למים" - לומר לך: מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה למים, יין, וחלב, לומר לך: מה שלשה משקים הללו אין מתקיימים אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. ע"כ.

וכתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג ה"ט): דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב, אלא בדכא ושפל רוח, שמתאבק בעפר רגלי החכמים, ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו. ע"כ. וכבר אמרו בבבא מציעא (פ"ה): כל מי שמקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה, נעשה גדול לעולם הבא.

ובספר שבט מוסר (פרק כז) כתב, כשתרצה ללמוד תורה, בחר לך מקום שפל קורות. ואני הכותב מעיד עלי שמים וארץ שרוב מה שחנני ה' לחדש בתורה, היה במקומות שפלים ועל הארץ, ובתוך אנשים עניים נבונים שפלים ונמוכי רוח. ודע באמת, שיותר יוכל האדם ללמוד ולהרבות תורה עם אנשים תלמידי חכמים ונמוכי רוח אף שאינם יודעים כל כך, ממה שיוכל ללמוד עם חכמים מחוכמים. ע"ש.

וראה למרן החיד"א בספרו דברים אחדים (דרוש יב) שכתב לבאר את הספוק בתהלים (פרק קיט): "צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי", שסגולת הזכירה היתה לדוד המלך ע"ה, על ידי שהיה בבחינת צעיר ונבזה. ע"כ. נמצא שכל המקטין עצמו, זוכה לזכור את לימודו כראוי, ותלמודו מתקיים בידו.

5. בספר מגן אבות לרשב"ץ (אבות פרק ד משנה א) כתב: אמרו רבותינו ז"ל במסכת תענית (ז.), למה נמשלו דברי תורה למים, לומר לך, מה מים אין הגדול מתבייש לומר לקטן השקיני מים, אף דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני. וכבר מצינו, שרבינו הקדוש נשתכחו ממנו קצת הלכות, ושמע כי כובס אחד ששמעם ממנו היה זוכר אותם, ורצה ללומדם ממנו, כמו שנזכר בנדרים (מא.). ע"כ. הרואה יראה גודל ענוותנותו של רבי, שהלך ללמוד הלכות מפי כובס, ולא חס על כבודו.

וכתב רבי יוסף אלאשקר בספר מרכבת המשנה (אבות פרק ו משנה ה), שישנם עשר מעלות שצריך שיתנהג התלמיד אשר רוצה שהתקיים תלמודו בידו, ואחד מהם "ענוה", והוא שיהיה ענו בלמודו, ולא יתיהר בגרסתו, ומתוך ענותנותו לא יחדל מלשאול, והוא סיבת חכמתו, וכמאמר שלמה המלך במשלי "ואת צנועים חכמה".

ובספר ראשית חכמה (שער הענוה פרק ו) כתב: לענין הענוה בלי ספק כי הלמד מכל אדם בודאי הוא עניו, כי מרוב ענותנותו אינו חושש ללמוד תורה אפילו מקטן שבקטנים, מפני שאינו חושש אלא לכבוד התורה, וכן אמר בזוהר בפרשת אחרי מות (דף סט): כל מאן דאצית למילוי דאורייתא זכאה הוא בהאי עלמא וכאילו קביל תורה מסיני, ואפילו מכל בר נש נמי בעי למישמע מילוי דאורייתא, ומאן דירכין אוזנו לקבליה, יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא, ועליה כתיב בדברים (כז, ט) "היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך". ע"כ.

וכעת ראיתי בספר חשוקי חמד (מגילה עמוד קמד) שדן האם מותר לרב עיר לזלזל בכבודו ולשאול הלכה מילד קטן שגדול ממנו בחכמה. והעלה שמותר ואף יקבל על כך שכר מצוה, והביא ראיה לכך מהגמרא במגילה (יא.) "ודוד הוא הקטן" הוא בקטנותו מתחילתו עד סופו, כשם שבקטנותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בתורה, כך במלכותו הקטין עצמו אצל מי שגדול ממנו בחכמה.*)

*). בהקשר לזה ראיתי למרן שליט"א בספרו ענף עץ אבות שהביא דברי הגמרא ביומא (כו.) דלא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי מיששכר או מלוי, והקשו, והא איכא יהודה? אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קא אמינא. והקשה שם המהרש"א שהרי נאמר בדוד וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, והרי הוא היה משבט יהודה? ותירץ שאני דוד שהיה מלך, וכל ישראל תלויים בו, לפיכך שפיר חזי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

ולכאורה קשה, שהרי כשנאמר פסוק זה "וה' עמו", עדיין לא היה דוד מלך? ואפשר לומר, שאני דוד שהיה ענוותן גדול, ודעתו שפלה עליו, וכמו שנאמר "ואנכי תולעת ולא איש". וכן נאמר לא גבה לבי ולא רמו עיני וכו'. ועיין חולין (פט.). ולכן זכה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ע"כ.

כיצד שבחו כמה חכמים את עצמם

הנה נתבאר לעיל שכדי לזכות לתורה, צריך לברוח מהגאוה והכבוד ולהדבק במדת הענוה. אולם מוצאים אנו בגמרא בכורות (נח.) שבן עזאי אמר: כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה [רבי עקיבא]. וצריך ביאור, כיצד שיבח בן עזאי את עצמו והתגאה על כל חכמי דורו, והרי בן עזאי אמר במשנה באבות "אל תהי בז לכל אדם", ולא יעלה על הדעת שהמזהיר שלא לבזות שום אדם אפילו הדיוט, יגדיל פיו על חכמי ישראל, ויאמר עליהם שהם כקליפת השום.

וראיתי להגאון רבי לוי בר חביב בשו"ת מהרלב"ח (קונטרס הסמיכה) שביאר, שבודאי שלא היתה כוונתו שיקנאו בכבודו, כי אין ראוי לחסיד כמוהו ליחס לעצמו שום כבוד, וכל שכן במקום שיש בזיון לאחרים מצד כבודו, וזה אפילו שיהיו הדיוטות, כל שכן כשהם חכמי ישראל. אלא ודאי רוח אחרת עמו, וכל כונתו לא היתה לרמוז לכבודו כלל, אלא להלהיב לבות האנשים שיהיו דבקים בחשק התורה ושוקדים על דלתותיה תמיד כל מה שאפשר, כי הנה הוא להיותו שוקד יומם ולילה על לימודו, זכה להיות גדול בתורה, והיה בוטח בעצמו שהשיג האמת בכל הדינים וטעמם מצד שקידתו, יותר מכל חכמי ישראל [חוץ מרבי עקיבא].

ולפי זה מובן מדוע המשיל חכמי ישראל לקליפת השום ולא לקליפת פרי אחר כגון קליפת אגוזים וכדומה, והיינו משום שחריפות השום יותר גדולה מחריפות קליפתו, ואף על פי כן, הקליפה היא שומרת על הפרי, ובלעדיה אינו יכול להתקיים. כך גם חכמי ישראל, אף על פי שהוא היה חריף מהם, מכל מקום הם היו בקיאים וחכמים בתורה יותר ממנו, והעמידו חריפותו, שללא ידיעתם הרחבה והמקיפה בתורה, לא היה קיום לחריפותו של בן עזאי. ולכן אמר "חכמי ישראל דומים עלי", ולא אמר "דומים לפני", להשמיענו ששׂם אותם עליו בחכמה, אלא שהוא היה יותר חריף מהם, שהוא השום והם הקליפה שעליו, המקיימת ומעמדת השום. ודפח"ח.

ובספר בן יהוידע (בכורות שם) ביאר, שכידוע חכמי ישראל היו מתרעמים על בן עזאי בגלל שלא נשא אשה להרבות זרע בישראל, וכידוע השום מרבה הזרע אבל לא קליפתו, ולכן אמר "כל חכמי ישראל דומים עלי" ולא אמר דומים בעיני, כלומר דומים (מדמים) בדעתם לומר עלי שאני דומה לקליפת השום, שכמו שהקליפה אינה הזרע של הפרי, אף אני דומה לקליפה, שאיני מרבה הזרע מאחר שלא נשאתי אשה כדי להביא ילדים. אולם הם טועים בזה, שבאמת אני מרבה זרע בישראל, על ידי שאני מוליד נשמות בלימוד התורה שלי, והם אינם יכולים לעשות כמותי בדבר זה, חוץ מהקרח הזה שהוא רבי עקיבא שגם הוא מוליד נשמות כמוני, ויודע שאיני כקליפת השום, אלא אני כמו השום שמרבה זרע בישראל.

במסכת סוטה (מט:) אמרו: משמת רבי מטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא: אל תִשְנֵה שבטלה ענוה, מפני שאני קיים, והנני ענוותן. ורב נחמן אמר: אל תשנה שבטלה יראת חטא, משום שאני ירא חטא. ע"כ. וצריך ביאור איזו ענוה זו שאדם משבח את עצמו שהוא ענוותן.

וביאר השל"ה הקדוש (פ' עקב) על פי המעשה שהובא בחובות הלבבות: אחד החסידים שאל את חבירו "הנִשְתָוִית", כלומר; האם הגעת למדרגה שהשבח והגנאי שוים בנפשיך? אמר לו: לא! אמר לו: אם כן עדיין לא הגעת למעלת הענוה.

וזו היתה מדתו של רב יוסף, שהיה השבח והגנאי שוים בעיניו, ולכן לא היה איכפת לו במה שסיפר על עצמו שהוא ענו, מאחר שלא השפיע עליו שום רושם והתפעלות, אלא השבח והגנאי היה שוה אצלו. וכן אמר דוד המלך בתהלים: "ה' לא גבה לבי", כי היתה בו מידת ההשתוות. וסיפר רב יוסף על מידה זו, כדי שילמדו אחרים ממנו. ע"כ. וכיוצא בזה כתב החתם סופר בחידושיו לכתובות (קג:).

וכן ראיתי בצוואת הריב"ש (רבי ישראל בעל שם טוב אות ב), שכתב לבאר את הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד", 'שויתי' לשון השתוות, בכל דבר שקורה לאדם, הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחים אותו בני אדם או מבזים אותו, וכן בכל שאר דברים, וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל ישוה בעיניו, כיון שהוסר היצר הרע ממנו מכל וכל. וכל דבר שיארע לו, יאמר שזה מאתו יתברך. וכל כוונתו לשם שמים, וזה מדרגה גדולה מאד. ע"כ.*)

*). גרסינן בפסחים (קיט:): עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך! אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך! אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך, אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך! אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן. אומר לו לדוד: טול וברך: אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך.

ולכאורה קשה כיצד דיבר דוד בלשון המשתמעת כגאוה? והגאון חיד"א בספר מראית העין (שם), הביא מה ששמע לפרש כי דוד טעמו ונימוקו עמו, דמה שנמנעו אבות העולם לברך, וכן משה ויהושע, כולי עלמא ידעי שהסיבה היא שאמרו שלא לברך, אין בה שום פגם להם ח"ו, אלא שמרוב ענוה נמנעו, אבל אם הוא יהיה נמנע לברך, יאמרו העולם שזה בגלל שלפי האמת אינו ראוי לברך מפני שחטא בבת שבע ובאוריה החתי. ולכן כפל דוד, אני אברך, כי לא חטאתי באוריה, ולי נאה לברך שלא חטאתי בבת שבע, שכבר נתגרשה בגט כריתות. [כמו שאמרו בשבת (נו.)]. ע"ש.

ד. אדם שיושב בשיעור תורה, ולא הבין מה שהרב לימד, לא יתבייש לבקש מהרב שיסביר לו שנית את מה שלא הבין, כי אם יתבייש, הרי הוא מפסיד, וכבר אמרו חכמים "לא הביישן למד" [6]

ואף אם רבו מקפיד עליו וגוער בו על ששואל יותר מדאי שאלות, אין לו להתעצב בגלל זה, אלא ישמח שהתבזה בגלל שרצה להבין את תורת ה', ובזכות זה יזכה להבין טוב יותר את לימודיו [7]

6. בגמרא ברכות (סג:) אמרו: מאי דכתיב "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה", כל המנבל עצמו על דברי תורה, [ששואל מרבו כל ספקותיו, ואף על פי שיש בהם שחבריו לועגים עליו. רש"י], סופו להתנשא, ואם זמם [שסתם פיו מלשאול], יד לפה.

וכתב הרמב"ם (הת"ת פרק ד ה"ה): לא יהיה התלמיד בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה, והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים, שאם נתבייש מדבר זה, נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום. ע"כ.

וכבר כתב רבינו עובדיה מברטנורא באבות (פרק ה משנה כ): "הוי עז כנמר" - הנמר הזה נולד מן חזיר היער והלביאה, כי בעת יחום האריות, הלביאה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת את הזכר, והחזיר שומע קולה ורובעה, ונמר יוצא מבין שניהם, ולפי שהוא ממזר הוא עז פנים אף על פי שאין בו גבורה כל כך. אף אתה הוי עז ולא תתבייש לשאול מרבך מה שלא הבנת, כאותה ששנינו לא הביישן למד.

7. ואמרו במסכת ברכות (דף נד.), כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דם טהור לדם טמא, וזוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות.

ומכל מקום אם אותו תלמיד חלם באמצע השיעור, ולכן נולדו לו קושיות שנובעות מחוסר הקשבה, ראוי לרב לגעור בו על כך, וכפי שכתב הרמב"ם (שם), שאם ניכר לרב שהתלמידים מתרשלים בדברי תורה, ומתרפים עליהן ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהם ולהכלימם בדברים כדי לחדדם, וכעין זה אמרו "זרוק מרה בתלמידים". ע"כ.

דרשן שבא לידי גאוה בדרשה

ה. דרשנים האומרים דברי תורה ברבים, וחוששים שמא יבואו לידי גאוה, אין להם להמנע מלדרוש בגלל חשש זה, אלא ישתדלו לכבוש את יצרם ויכוונו לשם שמים [8]

8. כן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (חלק ג סימן קב), והביא מה שאמרו באבות דרבי נתן (פרק ד): חכם שיושב ודורש בקהל, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב חלב ודם על גבי המזבח. ועל כן יש לו לכבוש את יצרו שלא יתכון להנאתו, כי אם לשם שמים.

לימוד מוסר

ו. ראוי ונכון לכל איש מישראל, להקדיש זמן ללימוד המוסר, כדי לתקן את מידותיו הרעות כגון כעס וגאוה וכיוצא בזה, ולימוד המוסר קודם ללימוד חכמת התורה [9]

9. כתב רבי יעקב סקילי תלמיד הרשב"א בספרו תורת המנחה (פ' יתרו דרשה כד), על ידי שני דברים נעשה האדם מושלם, על ידי לימוד המוסר ועל ידי לימוד חכמת התורה. וקניית מעלת המוסר היא קודמת למעלת החכמה, וממנה יעלה למעלת החכמה, ואין לו דרך ליכנס לחכמה אלא אם כן יכנס תחלה בדרך המוסר, דכתיב במשלי: "ודרך חיים תוכחות מוסר", רצונו לומר, באיזו דרך ילך אדם בדרכי החכמה שהיא דרך החיים, ב"תוכחת מוסר", דהיינו בדרך המוסר. וכתיב: "אוהב מוסר אוהב דעת, ושונא תוכחת בער", והרבה כיוצא בזה.

ולא עוד אלא שמנעו מהאדם להתעסק בחכמה, עד שיתעסק תחלה בקניית המוסר, דכתיב במשלי: "חדל בני לשמוע מוסר לשגות באמרי דעת". ועיקר הפירוש בפסוק הזה הוא על ידי סירוס, ופירושו, "חדל בני מלשגות אמרי דעת" - אם תרצה לחדול מלשגות ולטעות בדעתך, עליך "לשמוע מוסר". וכל זה למה, מפני שהמוסר מטיב לכת, ומישר האדם למושכו לטבע האנושי. עכ"ד.

חיזוק ללימוד המוסר

בהקדמת המו"ל לספר ארחות צדיקים כתב כמה דברים חשובים אודות חיוב לימוד המוסר ונחיצותו, ואכתוב את דבריו שיהיו לתועלת הרבים ולחיזוק העצלנים שמרפים ידיהם מלימוד המוסר. וזה תוכן דבריו:

כתוב בצוואת הגאון החסיד רבי יעקב מליסא זצוק"ל [בעל "נתיבות המשפט" ו"חוות דעת"]: הנני מזהיר אתכם שתקבעו שיעור בכל יום בספרי מוסר, כי בעוונות הרבים נעשה לבנו כלב האבן, ומחמת לימוד בספרי מוסר יתרכך הלב.

בספר "יסוד ושורש העבודה" כתב: חיוב על האדם לחקור ולידע הדין והעונש של עולם העליון, וכל זה ימצא האדם בספרי יראים ומוסר. גם מלימוד ספרי יראים יבוא האדם למדרגת החסידות בכל עניני עבודת ה', וגם למידות ישרות ומנהגים ישרים שנמצא בספרי יראים. לכן, חיוב גדול מאוד מאוד על האדם בלימוד ספרי יראים ומוסר בכל יום בשיעור קבוע, וגם האר"י ז"ל מזהיר מאד לאדם שילמוד בכל יום ספרי יראה ומוסר, ולא יעדר אף יום אחד מלימוד זה.

ובספר "יערות דבש" כתב: מי שבשם ישראל יכונה, מחוייב עליו לקרות בכל יום ערב ובקר איזה דפים מספרי מוסר, ולא יהיו בעוה"ר בחורים נעדרים מיראה והולכים אחר הבל העולם, והאיש אשר אלה לו, לומד יום יום בספרי המוסר, ואז יבחין כמה חטא לנפש וכמה רעות שעשה, ויהיה חרד לדבר ה' בסור מרע ועשה טוב.

כללים ללימוד המוסר

ראיתי להעתיק פה את עשרת הכללים ללימוד המוסר, ככתוב בספר "שערי אור", על פי האדמו"ר הגאון החסיד אור ישראל וקדושו, מרנא ורבנא רבי ישראל מסלנט זצוק"ל:

א. - חובת לימוד היראה והמוסר בקביעות ובעיון.

ב. - לימוד המוסר בהתפעלות הנפש, בלב נכון (ישר), בקול עצב, שפתים דולקים ובחכמת הציור.

ג. - לחזור על מאמר אחד מיראה ומוסר כמה פעמים, עד אשר יתרגש נפשו להתפעל ממנו.

ד. - שִׂימת עין ולב ללמוד, במיוחד מאמרים על עניינים אשר הוא מושחת ביותר.

ה. - הלימוד יהיה בלי הפסק זמן גדול בין הלימודים.

ו. - הלימוד לא בגדולות ונפלאות כי אם באופן פשוט ביראת העונש, ושכר מצוה ושכר עבירה.

ז. - ללמוד בחוזק אמונה, כי ברבות הימים הדברים יעשו עליו רושם, אף אם לא מרגיש זאת תכף.

ח. - אף רגע קטן בקביעות הלימוד בכל יום ויום לא יהיה קל בעיניו, כי הפרי רב.

ט. - יהיה לו בית או חדר מיוחד ללימוד המוסר, ויהיה מופרש ומובדל רק לשם הלימוד הזה.

י. - לזכות את הרבים בלימוד המוסר, והבא ללמד נמצא למד.

ז. אותם אנשים שאינם מקדישים זמן ללימוד מוסר, על פי רוב הם מתגאים בלמודם וחושבים שהם חכמים גדולים, ומבזים את הזקנים וגדולי הדור, ואינם מקפידים להתפלל כראוי, ופוגמים בעינים ונכשלים באיסור לשון הרע ובעוד איסורים חמורים, ולכן תורתם אינה רצויה כי אינה לשם שמים.

ועל כן, גם תלמידי חכמים שמקדישים את כל זמנם ללימוד ש"ס ופוסקים, צריכים להקדיש זמן קבוע ללימוד המוסר ולתיקון המידות [10]

10. כן כתב מרן החיד"א בספרו דבש לפי (מע' ת' אות מ"א), ובספר ברכי יוסף (אורח חיים סימן א ס"ק ט) כתב, שראוי לכל תלמיד חכם שיקבע עת כפעם בפעם ללמוד בספרי מוסר, כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול המנו (סוכה נב.), ואיידי דטריד בגופי הלכות ומחדש בטובו חידושי תורה, קרוב שיגבה לבו, וכיוצא. וקבלתי כי בכלל מה שאמרו בגמרא קידושין (ל:) שהתורה תבלין ליצר הרע, הוא תוכחת מוסר מרבותינו ז"ל קמאי ובתראי.

וראיתי בספר הליכות עולם (ח"ח עמוד שלו) שכתב, שמרן החיד"א בספרו מדבר קדמות (מע' י אות יב) הדר תבריה לגזיזיה, שכתב בשם הרב החסיד מהר"ם די לונזאנו, שלפי גודל התמדת החכם בתורה, כן תגדל נפשו ויראתו, ואינו צריך ללמוד בספרי מוסר, ואם ימעט משקידתו ויתרשל בלימוד התורה, לא יועילו לו ספרי מוסר כלל. ע"ש. וכתב על זה מרן שליט"א, דנראה לומר שהעיקר הוא, שיש ללמוד מעט מוסר מידי פעם בפעם, אלא שלא יבזבז כל זמנו בספרי מוסר, כשיש בידו ללמוד בגופי תורה להבין ולהורות ולזכות את הרבים בהלכה ובאגדה. ע"ש.

וכעת ראיתי להרב חיד"א בספרו חומת אנך על הפסוק במשלי (פרק יב) "אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשֹׂנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" שכתב, כי על ידי לימוד המוסר ישכיל להטיב מעשיו, והזהירו הקדמונים ללמוד בספרי מוסר, כי יתעורר לשוב בתשובה ולישר דרכיו, וסימן לדבר "אדם" ראשי תיבות - אוהב דעת מוסר, ובער שונא תוכחת.

האם ניתן לעקור מידות ותכונות רעות

ראיתי לנכון לקבוע כאן מעשה שהובא בתפארת ישראל על המשניות (סוף קידושין), שממנו נלמד עד כמה גדול וחשוב לימוד המוסר ותיקון המידות, אפילו לאדם שיודע את כל התורה כמשה רבינו ע"ה. וזה תוכן דבריו:

כשהוציא משה רבינו את ישראל ממצרים, שמעו עמים ירגזון, ויתמהו מאוד על זה האיש משה, כי על ידו נעשה כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערבי אחד, לשלוח צייר מובחר לצייר את דמותו של משה, ולהביאה אליו.

וילך הצייר ויצייר תמונתו, ויביאה לפני המלך. ויאסוף המלך את חכמיו, ואמר להם שיסתכלו על התמונה ויאמרו לו מה הם תכונותיו וטבעיו של האיש משה על פי חכמת הפרצוף אשר הם יודעים. אמרו לו חכמיו: אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה, נאמר לאדונינו המלך כי איש זה הוא רע מעללים, ובעל גאוה וחומד ממון, ויש לו חסרונות רבות מאוד.

ויקצוף המלך מאוד ויאמר: מזה! האם אתם מתעללים בי?! והרי בכל העולם יצא שמו של האיש, שהוא אדם גדול עד מאוד, וכעת אתם אומרים עליו שהוא איש רע מעללים וכו'. הצייר והחכמים נחרדו מאוד, וכל אחד החל להאשים את השני, הצייר אמר: אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם. והחכמים אמרו, שהצייר לא צייר את דמותו של משה כהוגן. ומאחר שהמלך נכסף לדעת מי משניהם צודק, נסע בעצמו לתוך מחנה ישראל כדי לראות את דמותו של משה.

והנה בבואו, ראה את דמותו של משה מרחוק, וימהר ויקח את הציור והביט בו, וראה שהוא ממש כמו דמותו של משה, והצייר קלע בדיוק אל השערה. מיד הלך לפני משה ויכרע וישתחוה לו, ויספר לו את כל הדברים אשר קרה לו עם הצייר וחכמיו, וכעת רואה הוא שחכמיו בגדו בו, ואין בהם שום חכמה, ובחינם אוכלים הם על שולחנו.

ויען משה ויאמר: לא כן! גם הצייר וגם חכמיך נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר אמרו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר שיש בי עוד דברים גרועים יותר ממה שאמרו, אולם אני בכח אמיץ התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי הִפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה התכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת. עכ"ד.

עין רואה שגם משה רבינו ע"ה, היו בו תכונות רעות ומגונות וגאוה וכדומה, ואף על פי כן עבד על עצמו עבודה תמידית קשה וחזקה, עד אשר זכה להיות ענו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה. ועל כן חובה על כל אדם מאיתנו ללמוד מוסר תמידין כסדרן, כדי שנוכל לתקן את מידותינו כראוי, ונהפוך אותם לטובה.

ואנכי הרואה להרב הצדיק מהר"ר שמשון פנקוס זצ"ל בספר נפש שמשון (שערי האמונה עמוד קפג) שהביא את המעשה הנ"ל [בלי לציין שמקורו מהתפארת ישראל], וכתב על זה, שהגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל אמר על מעשה זה שהוא שקר וכזב, ולכן גם אני מרשה לעצמי לומר שזה שקר וכזב.

ראשית, לא יתכן שהוא הלך למדבר לצייר את משה, שהרי כתוב במפורש במדרש, שענני כבוד היו מקיפים את מחנה ישראל ויתרו לא היה יכול להכנס לשם, וכל שכן שגוי פשוט לא היה יכול להיכנס לשם. שנית, יש פסוק מפורש שמשה רבינו לא נולד בעל מידות רעות. הפסוק (שמות ב) אומר שכאשר נולד משה "ותרא אותו כי טוב" ואומרים חכמינו ז"ל, שבשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, כלומר, כבר בלידתו הוא היה בדרגה כזו שהבית התמלא כולו אורה! וכן מוכח מעוד מקומות בדברי חז"ל.

ועל כן כשבאים ואומרים לנו סיפור שכזה שמשה רבינו נולד עם מידות רעות, זה שקר וכזב. אלא האמת היא שמשה רבינו נולד בצִדקות וגדלות כנגד ששים ריבוא, ועלה ונתעלה לפסגות נוראיות שאין לנו מושגים בהן. עכת"ד.

ואנא עבדא דאמרי, אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש תשובה, דהן אמת שכאשר נולד משה התמלא כל הבית אורה, אבל אין זה מוכיח על מידותיו ותכונותיו, שהרי מצינו במדרש בראשית רבה (פרשה סג) שכאשר ראה שמואל את דוד אדמוני [דכתיב: "וישלח ויביאהו והוא אדמוני"] נתיירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשו?! אמר לו הקדוש ברוך הוא "עִם יפה עינים", עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. ע"כ.

אתה הראת לדעת שאף שלעיני שמואל הנביא היה נראה שדוד שופך דמים, אפילו הכי המציאות היתה אחרת, שאתם תכונות הרעות שהיו נראות בו, השתמש בהם דוד למטרה טהורה ונעלה. וכך גם משה רבינו השתמש בתכונותיו הרעות שאיתם נולד, כדי לעבוד את ה', כגון במידת הגאוה קיים "ויגבה להו בדרכי השם", וכן בשאר המידות הרעות.

ומה שטען שלא יכל לראותו מכיון שהיה מוקף בענני כבוד, הנה אמת נכון הדבר שלא יכלו להיכנס לתוך המחנה, אבל לראות את משה מרחוק היתה לו אפשרות, ויתכן שלאחר שראה את משה, ביקש מאחד היהודים שהיו סמוכים אליו שירא למשה, ועל ידי כך ניהל עמו שיחה. וי"ל.

ושוב ראיתי בספר בעל שם טוב על התורה (פרשת קרח) שכתב על הפסוק: "וישמע משה ויפול על פניו", אמרו חז"ל (סנהדרין קי.) מה שמועה שמע? שחשדוהו באשת איש, ולכאורה כיצד אפשר לחשוב את משה רבינו בדבר זה.

ופירש הוא ז"ל, כי משה רבינו נולד שיהיה רשע גמור, ויהיה לו כל המדות הרעות, אך שהוא הפך ושיבר כל המידות הרעות, והשתדל רק להכניס עצמו במידות טובות, ולכן מובן למה חשדוהו באשת איש, מפני שראו שנולד עם טבעים רעים, אך לא ראו שהפך את טבעו הרע לטוב. וכתב שם בהגה את הסיפור הנ"ל שהוזכר גם בספר בספר פני משה (פרשת חקת) .

ושוב ראיתי בקובץ אש דת להרה"ג רבי שלמה לוונשטיין (תשס"ג עמוד 341), שהביא את המעשה הנ"ל, והוכיח את אמיתותו על פי מה שכתב האור החיים הקדוש על הפסוק "משה איש האלהים", לא שנולד עם תכונות טובות, אלא באמת נולד עם תכונות לא טובות, אלא לפי יראת האלקים שהיתה בו, הגיע לדרגה שתכונותיו נהפכו לטובות. ובילקוט שמעוני (רמז תשל"ט) כתוב שמשה קשה היה, אלא היה שולט ביצרו.

ח. גדולי ישראל היו נזהרים לקבוע להם זמן תמידי ללימוד המוסר בספר "ראשית חכמה" ו"חובות הלבבות" ו"מסילת ישרים" ושאר ספרי מוסר, וכן ראוי לכל אחד לעשות, בין אם הוא אדם גדול ובין אם הוא קטן [11]

11. כתב כף החיים פלאג'י (סימן כ אות ד) שהיה מנהגם ללמוד בהתלהבות ספר ראשית חכמה ושבט מוסר. וסיים: חם לבי בקרבי, כי אזכרה ימים מקדם, שבכל יום אחר תפלת שחרית היינו לומדים בצוותא חדא עם מורנו הרב החסיד הפרד"ס (בעל "אות היא לעולם"), בספר ראשית חכמה, והיו עינינו מקור דמעה בלומדינו בספר הקדוש הנ"ל. ע"ש.

ובספר הליכות עולם (ח"ח עמוד שלו) כתב: אזכרה ימים מקדם, בימי חרפי מקדמוני, שהיינו משכימים לקום לבית הכנסת 'אהל רחל', כשעה לפני תפלת שחרית, כדי ללמוד מוסר בחרדת קודש בספר הקדוש "ראשית חכמה", בצוותא חדא עם ידידי החכם המופלא בכתם פז לא יסולה, ממצדיקי הרבים, צדיק ונשגב, רודף צדקה וחסד, רבי יעקב דוויק הכהן זצ"ל, ועפעפינו יזלו מים, בלב נשבר ונדכה. וגם בימי העוצר של הבריטים, לא נמנענו מללכת לבית הכנסת ללימוד המוסר, וה' יתברך הצילנו מידם, והיינו מרגישים התעלות רוחנית מדברי הראשית החכמה הקדושים. ע"כ.

ובספר "מגיד מישרים" למרן ה"בית יוסף" (סוף פרבי בהר) הביא מה שהזהיר לו המגיד, שיקרא קריאה אחת בכל יום מספר "חובות הלבבות", כדי להכניע היצר הרע ולהשפילו מתוקפו.

והוסיף על זה בספר שערי אור: והנה כל קורא הדברים האלה מה שהזהיר המגיד למרן הבית יוסף בשׂוּם לב, יאחזהו רעד ורתת, אם הארז אשר בלבנון החסיד הקדוש מרן הבית יוסף, אשר ידוע גודל חסידותו וקדושתו, ושלא פסק אף רגע אחת מלהרהר בדברי תורה, כמבואר בספר "מגיד משרים" בכמה מקומות, ואת גודל מעלתו כי מלאך ה' דובר בו, ובכל זאת צוה לו המגיד לקרוא בכל יום דברי מוסר פשוטים מעניני הפטירה והחשבון, וכן לקרוא בכל יום ספר חובות הלבבות להכניע היצר ולהשפילו מתוקפו, מה יענו איזובי קיר?

מעתה, היוכל שום גבר לזכות דרכו, יהיה מי שיהיה, ולפטור עצמו מלימוד המוסר בכל יום ממש?! וראה בספר "חוט המשולש" שכתב, שהחתם סופר זצוק"ל, היה רגיל לומר לתלמידיו, "תאמינו לי שביום שאין אני לומד מספר מוסר, מרגיש אני בעצמי הצטננות ביראת ה'". ע"כ.

וכתב החיד"א בספר שם הגדולים (מערכת ר אות ז): שמעתי מרב אחד שקיבל, שהגאון מהרש"ל בשבתו על כסא ההוראה לרב ואב בית דין, ציוה למוכיח אחד שיבוא בכל יום שעה אחת, ויוכיחנו ויזהירנו כאלו הוא אחד מהמון העם, כי כך רצונו והרשות נתונה לו, ובעת בא המוכיח, תיכף מהרש"ל מתעטף ויושב לשמוע תוכחות מוסר ביראה ורעד לפני ה'. אשריו ואשרי חלקו, ואשרי העם שככה לו, רב חסיד וקדוש זי"ע.

לימוד בספר ראשית חכמה

בספר צואה מחיים (כא:) מסופר על רבינו חיים פלאג'י, שבכל מוצאי שבת, היה קורא בעצמו בקול מספר ראשית חכמה, כדי שישמעו בני ביתו, ולא יצא לשום מקום במוצאי שבת, כדי לקרות מוסר לבני ביתו. וכמה פעמים גמר ספר ראשית חכמה לאין מספר, וגם אחר התפילה למד כמה שנים מספר זה. ומעולם לא שמע לשום אדם מהבאים אליו במוצאי שבת אפילו מחשובי העיר, אם לא קרא לפני כן פרק בספר ראשית חכמה. ע"כ.

ובספרו גנזי חיים (דף קנ:) כתב, שמי שמתגאה צריך להתענות 55 ימים, אך רוב העולם לא ידעו ולא יבינו שיש בהם מידת הגאוה, אלא אדרבה יאמרו שאין יותר ענוים מהם, והלואי שהיו קוראים להם גאותנים, כדי שיוכלו לעשות תיקון על כך. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, כי עוון זה נמצא באותם הזהירים במצוות, ממה שנמצא במקילים במצוות, ה' הטוב יכפר בעדם, ויתן בלבנו להכיר מיעוט ערכינו, ואולי יש תקוה אם יתמיד לקרות בספר הקדוש ראשית חכמה שער הענוה ופרק הדינים, כי דבריו כגחלי אש ונכנסים ללב. ע"כ.

ובספר אבי הישיבות (עמוד קפד) הביא שהגאון הצדיק בעל יסוד ושורש העבודה, הורה לבניו ללמוד בספרי מוסר, ושהראשון לספרי מוסר הוא ספר חמדת ימים, ואחריו ספר ראשית חכמה.

ומרן החיד"א בספר שם הגדולים (מערכת ר אות ז) כתב: ספר 'ראשית חכמה', הוא ספר קדוש ונורא המפורסם בכל ישראל. חיברו רבינו אליהו די וידאש זיע"א. ואשרי אדם שילמד בו כל יום, ויעשה קבע שיעור אחד, ודאי יתנוצץ בו קדושה וטהרה. והמגיד אמר למרן ז"ל שכל יום ילמוד מוסר. וכתב מהר"ח הכהן, שעתה שזכינו לספר הקדוש ראשית חכמה, בו יהגה תדיר.

לימוד מוסר בשבת

ט. לא יעבור על האדם יום ללא לימוד מוסר, ואפילו ביום שבת יש להקפיד ללמוד בספרי מוסר, אף שעלול לבוא לידי עצבות וצער [12]

12. בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תקמו) כתב בשם הרב מים חיים רפפורט זצ"ל, שאסור ללמוד מוסר בשבת, מפני שלימוד המוסר מביא את האדם לעצבות, ובשבת אסור להיות עצוב. והעיר עליו, שלא מצאנו דבר זה בפוסקים, ואדרבה באגרת הגר"א כתוב שציוה לבני משפחתו שביום שבת לא יתעסקו אלא בדברי מוסר, ועל כן בודאי שיש מצוה לעשות כן. ע"כ.

[ואפשר שכוונת הרב מים חיים רפפורט, שאין לעסוק בספרי מוסר המעוררים את האדם לבכי, כגון ספרים המעוררים את האדם לזכרון יום המיתה ועונשי הגיהנם וכיוצא בזה, אבל יתכן שגם הוא יודה שמותר לקרוא ספרי מוסר העוסקים בתיקון המידות כגון גאוה וכעס וכדומה. הערת ידידי הר"י רפאלי נר"ו. ועיין עוד בשו"ת אז נדברו חלק יד עמוד יב].

וראה בשו"ת מעשה נסים כהן (חלק א סימן קכג) שכתב, שאסור ללמוד הלכות אבלות בשבת, אבל לקרוא בדברי מוסר ודאי מותר, כיון שעל ידי זה נשבר לבו בקרבו וחוזר בתשובה ומתקן מעשיו, וכן נוהגים הדרשנים לדרוש בשבת בדברים המשברים את הלב, כדי לעורר את העם לחזור בתשובה.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה