אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה › פרק יב - לימוד בבית המדרש

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק יב - לימוד בבית המדרש

פרק יא' - לימוד הלכה

א. ברית כרותה, שכל הלומד תורה בבית הכנסת או בבית המדרש, אינו שוכח במהרה את מה שלומד [1]

ומי שנמנע מללכת ללמוד בבית המדרש ללא שום אונס, דוחים אותו בעולם הבא מהישיבה של מעלה, כמספר הימים שלא הלך לישיבה בעולם הזה [2]

1. שלחן ערוך (סימן רמו סעיף כב), ושפתי כהן (שם). וכתבו התוספות (כתובות סג.) שכיון שהלך אדם לבית המדרש, דרך הוא שההולך ללמוד שם נעשה אדם גדול. ועיין בשו"ת דעת כהן (יו"ד סימן א).

2. כן כתב בספר קב הישר (פרק נג) בשם רבינו יעקב בירב זצ"ל. ועל כן, חכם יחשב שכר עבירה כנגד הפסדה, ולא יבטל אפילו יום אחד מלבוא לבית המדרש, אלא אם כן הוא אנוס, דאנוס רחמנא פטריה. ע"כ.

וכתב רבינו אהרן הכהן בספרו ארחות חיים (ה' תלמוד תורה אות י), שטוב ונכון שיקנוס האדם את עצמו בסכום מסויים, על כל יום ויום שיפשע מללכת אל בית הכנסת ואל בית המדרש. ע"כ.

ואמרו במדרש קהלת רבה (פרשה א) על הפסוק "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת", משאדם מעוות עצמו מדברי תורה אינו יכול לתקן, ומשאדם מחסר עצמו מדברי תורה אינו יכול להמנות, כי הא דרבי יהודה ורבי אלעזר היו לומדים ביחד, ולקח לו רבי יהודה אשה, והקדימו רבי אלעזר שבעת ימים של המשתה [שהמשיך ללמוד בשבעת ימי המשתה של רבי יהודה ולא המתין לו], ועבר כמה שנים וניסה רבי יהודה להגיע אליו ולא עלתה בידו, על זה נאמר "וחסרון לא יוכל להמנות".

וכתב על זה בספר חוסן יהושע (מאמר א פ"ב): והמאמר הזה הוא מבהיל למי שמתבונן בו, עד כמה עלתה שקידתם בתורה, שהרי רבי אלעזר לא ברח מרבי יהודה במתכוין, אלא היה לומד כסדר לימודו הרגיל, ורבי יהודה הוא שרדף להשיגו, ועם כל זה לא השיגו בכמה שנים, בגלל שהחסיר כמה ימים מלבוא לבית המדרש. ע"כ. וראה בכתובות (סב:) במעשה דרבי חנינא בן חכינאי.

עונשו של מי שאינו הולך לבית המדרש

ראיתי דבר מבהיל בילקוט שמעוני (משלי רמז תתקסד) ואמרתי להביאו כאן, אולי יהיה לתועלת. וזו לשונו: מעשה היה ברבי מאיר בעל הנס שהיה יושב במנחה בשבת ודורש, ומתו שני בניו. מה עשתה אמם, הניחה שניהם על המטה ופרשׂה סדין עליהם.

במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש, אמר לה היכן שני בני? אמרה לו לבית המדרש הלכו, אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו הכוס של הבדלה והבדיל, וחזר ואמר לה היכן שני בני? אמרה לו פעמים שהלכו למקום פלוני ועכשיו הם באים.

הקריבה לפניו לאכול, לאחר שאכל אמרה לו: רבי, שאלה יש לי לשאול, אמר לה: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון, ועכשו בא ליטול, אחזיר לו או לאו? אמר לה: בתי, מי שיש לו פקדון אינו צריך להחזיר לרבו? אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו.

מה עשתה, תפשה אותו בידו והעלתהו לחדר, והקריבה אותו למטה, נטלה הסדין מעליהם וראה שניהם מתים מונחים על המטה, התחיל בוכה ואומר: בנָי בנָי, רבָּי רבָּי, בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירים עיני בתורתן. באותה שעה אמרה לו: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר פקדון לרבו, כך ה' נתן וה' לקח יהִי שם ה' מבורך. אמר רבי חנינא, בדבר זה נחמתו ונתישבה דעתו.

אמר רבי חמא בר חנינא, מפני מה מתו בניו של רבי מאיר בבת אחת, מפני שהיו רגילים להניח בית המדרש ועוסקים באכילה ושתיה. עד כאן דברי המדרש. ודי בזה למתבונן.

שינה

ב. אין ישנים בבית המדרש אפילו שינת עראי, וכל המתנמנם בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים [ששוכח לימודו ואינו נזכר אלא לסירוגים] [3]

אולם תלמידי חכמים שלומדים בקביעות בבית המדרש, מותר להם לישון שם אפילו שינת קבע, שהרי אם ילכו לביתם כדי לישון, יגרם להם ביטול תורה בהליכתם ובחזרתם [4]

3. סנהדרין (עא.) וברש"י שם. וכן פסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמו סעיף טז). ועיין בתענית (כ:) ששאלו תלמידיו את רב אדא בר אהבה, במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי. וכן אמרו בסוכה (כח.) על רבן יוחנן בן זכאי שלא ישן בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי.

והנה לכאורה יש סתירה בדברי השלחן ערוך, דביורה דעה (שם) כתב שאסור לישון בבית המדרש אפילו שינת עראי. ובאורח חיים (סימן קנא סעיף ג) כתב: אין ישנים בבית הכנסת, אפילו שינת עראי, אבל בבית המדרש, מותר.

וכבר עמד בזה בשו"ת רבי יהודה מילר (סימן צב) והוסיף להקשות שביורה דעה כתוב שכל "המתנמנם" בבית המדרש תורתו נעשית קרעים, ובאורח חיים כתוב שמותר "לישון" בבית המדרש, ומדוע כתב פעם אחת לשון שינה, ופעם אחת לשון נמנום.

וכתב ליישב, דבודאי בבית המדרש מותר לישון, כי הוא ביתם של החכמים, ומה שאסרו להתנמנם בבית המדרש, מיירי בזמן שהחכם דורש, דזה אסור, והשומע דברי תורה לסירוגין לא יצא, ועל זה נאמר שתורתו נעשית קרעים קרעים. אבל אם רוצה לישון בבית המדרש שלא בשעת הדרשה רשאי. וראה עוד מה שכתב ליישב בספר עולת כהן חלק ג (סימן יב).

ועיין בשפתי כהן (סימן רמו ס"ק טו) שהביא דברי הגמרא במגילה (כח.) ששאלו את רבי זירא במה הארכת ימים, אמר להם לא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, וכתב על זה, דצריך לומר דשינת עראי משום מדת חסידות נהג כן, אבל מדינא מותר. ע"כ. ולפי האמור צריך לומר שהחמיר על עצמו שלא לישון אפילו שלא בשעת הדרשה. וק"ל.

4. כן כתבו המשנה ברורה (סימן קנא ס"ק טז) ובכף החיים (שם אות לא). וזה לשון הרשב"א בחידושיו למגילה (כח:): בתי מדרשות אף על פי שחמורים מבתי כנסיות, אפילו הכי לחכמים ותלמידיהם כיון שהן עומדים שם תדיר, הרי הם להם כבית דירה ואוכלים בהן וישנים בהן בכל מקום, אבל לאיניש דעלמא כל שכן דאסור. ע"כ. וראה עוד בספר שארית יוסף (חלק ג עמוד רפה), ובספר הלכה ברורה (חלק ז עמוד שמו).

אכילה ושתיה

ג. אין אוכלים ושותים בבית המדרש. ורק תלמידי חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות שם מדוחק, כדי שלא יגרם להם ביטול תורה על ידי שילכו לאכול ולשתות בביתם [5]

5. הנה בשלחן ערוך (סימן קנא סעיף א) כתב, שתלמידי חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בבית הכנסת מדוחק. וביאר המשנה ברורה (ס"ק ו), שבדוחק פירושו - שהיה מקום דחוק לתלמידים, והוצרכו לאכול בבית הכנסת. והמגן אברהם כתב, שלאנשים הלומדים שם בקביעות, לעולם שעת הדחק הוא, שאם יצטרך ללכת ולאכול ולשתות בביתו, בודאי יתבטל מלימודו. אבל אנשים שאינם לומדים בבית הכנסת ובבית המדרש, אסורים לאכול ולשתות שם.

וטוב עין יראה בשו"ת יביע אומר (חלק ז או"ח סימן כא) שהאריך הרחיב בדין זה, והוכיח מדברי רוב הראשונים שכל ההיתר לחכמים ולתלמידיהם לאכול ולשתות ולישון בין בבית הכנסת ובין בבית המדרש, הוא רק מדוחק כפסק מרן. והניף ידו שנית בספרו הליכות עולם (חלק א עמוד רסה) והעיר על דברי הבן איש חי שכתב להתיר אכילה ושתיה לחכמים בבית המדרש אפילו שלא מדוחק. ע"ש.

סעודה שלישית

ד. מותר לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת, ובפרט כשאומרים שם דברי תורה לציבור, בהלכה ובפרשת השבוע וכדומה [6]

אולם יש להמנע מלהביא לסעודה יין חזק ושאר משקאות משכרים כגון ערק וקוניאק וכדומה. וכל סעודה שעלולים להגיע על ידה לשכרות או קלות ראש וליצנות, אין לעשותה בבית הכנסת [7]

6. גרסינן במסכת מגילה (דף כח.): בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש, אין אוכלים בהם ואין שותים בהם, ואין מטיילים בהם. וכן כתב הרמב"ם (פרק יא מה' תפלה הלכה ו): בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגים בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים בהם ואין שותים בהם, ואין ניאותים בהם ואין מטיילים בהם, ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. ע"כ. וכן פסק השלחן ערוך (סימן קנא סעיף א).

והנה בגמרא פסחים (קא.) אמרו, שמקדשים בליל שבת בבית הכנסת, כדי להוציא את האורחים שמתאכסנים ואוכלים בבית הכנסת. והקשו שם התוספות, והלא אמרו במגילה (כח.) בתי כנסיות אין אוכלים ואין שותים בהם, ואף על פי שאכילה ושתיה של מצוה מותר בבית הכנסת, וכמו שמבואר בירושלמי (סנהדרין פרק ח הלכה ב), שהיו אוכלים בבית הכנסת בקידוש החודש, מכל מקום אכילה ושתיה שאינה של מצוה אסור. ונראה לתרץ שלא בבית הכנסת עצמו היו אוכלים ושותים, אלא בחדרים הסמוכים לבית הכנסת ע"כ.

אולם רבינו נסים גאון בתשובת הגאונים ליק (סי' קה) כתב, הא דאמרינן (בפסחים קא.) שמקדשים בבית הכנסת להוציא האורחים שאוכלים ושותים בבי כנישתא, יש לפרש דלעולם בבית הכנסת ממש היו אוכלים, ומה שאמרו שאין אוכלים ושותים בהם, הני מילי סעודות הרשות דחול, אבל סעודת שבת, סעודת מצוה היא, וסעודת מצוה מותר לאכול שם.

וכן כתב האור זרוע הגדול (ח"ב סימן כג), שסעודת שבת שהיא סעודת מצוה, מותר לאוכלה בבית הכנסת, וכמו שאמרו בירושלמי פסחים (פרק א הלכה א), רבי ירמיה בעי, בתי כנסיות ובתי מדרשות מהו שיהיו צריכים בדיקה מחמץ, שכן מכניסים שם בסעודת עיבור השנה ועיבור החודש. וכן אמרו בירושלמי סנהדרין (פרק ח הלכה ב), שרבי יוחנן היה נכנס לבית הכנסת למחרת היום שעיברו את החודש, והיה מלקט הפירורים שנשארו מסעודתם, ואוכל אותם, והיה אומר יהא חלקי עם מי שקידש החודש כאן מאמש. ע"כ. וכן דעת רבינו משה מקוצי בספר הסמ"ג, והארחות חיים, והראב"ן הירחי, והרא"ש מלוניל, והסמ"ק, שיש להתיר לסעוד סעודת שבת בבית הכנסת מפני שהיא סעודת מצוה.

וכן פסק מרן השלחן ערוך (בסימן קנא סעיף ד) שלצורך מצוה מותר לאכול ולשתות ולישון בבית הכנסת, כגון שנקבצים לעבר את השנה והחודש בבית הכנסת. ומאחר שסעודה שלישית היא סעודת מצוה, לפיכך רשאים להקל לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת ולומר שם דברי תורה, כמבואר בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן י), ובשו"ת יביע אומר (חלק י סימן יד). ע"ש.

7. הליכות עולם חלק א (עמוד רסב), וסיים שם בדברי הכף החיים שכתב, שגם בסעודה קטנה של מצוה שאין בה קלות ראש ואין בה שכרות, כגון ששותים רק כוסית יין אחת, יש להקל לעשותה בבית הכנסת, רק צריך ליזהר שלא יהיה שם שיחה בטלה, אלא רק דברי תורה ושירות ותשבחות לכבוד התורה. ע"כ.

וראה בשו"ת יביע אומר (שם) שכתב: ועדותי זו נאמנה, כי בכל מקום שנזדמנתי בסעודה שלישית, ראיתי שלא הביאו שם אלא רק פת וסרדינים, ולא היו שם משקאות חריפים המשכרים כלל, אלא רק משקאות קלים לרוות צמאון הסועדים, ואחר אכילה קצרה היה עומד החכם ומשמיע דברי תורה, ואין לך דבר יותר חשוב מזיכוי הרבים. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת אשר חנן (אפללו חלק א סימן י).

שיחה בטילה

ה. אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה, ואפילו מי שהתעטש, אין אומרים לו "לבריאות" בבית המדרש, ובודאי שאין לומר לחבירו "לבריאות" בשעה שלומד תורה, מפני שהמפסיק באמצע לימודו עונשו גדול [8]

8. שלחן ערוך (יו"ד סימן רמו סעיף יז), ושלחן ערוך הרב (פרק ד מה' תלמוד תורה סעיף יא), ועיין בשפתי כהן (שם) ובט"ז (שם), ובילקוט יוסף (חלק ב עמוד רמז). וראה בספר הליכות עולם (חלק א ער) שהתיר אמירת "חיים טובים" בבית הכנסת. ע"ש. ואכמ"ל.

עישון בבית הכנסת

ו. אסור לעשן סיגריות בבית הכנסת ובבית המדרש, משום שיש בזה ביזיון לקדושת המקום, וגם יש בזה חשש חילול השם [9]

ומכל מקום אם לומדים בבית הכנסת שיעור בהלכה או בדף היומי במשך כמה שעות, יש להתיר לעשן למי שרגיל הרבה בעישון, ויקשה עליו להתרכז בלימוד מבלי לעשן [10] (וראה בסעיף הבא).

9. הנה כבר הזכרנו לעיל את דברי הרמב"ם (פרק יא מה' תפלה הלכה ו) שכתב: בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגים בהם קלות ראש. וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן מה אות ה), שנראה פשוט שהוא הדין שאסור לעשן סיגריות בבית הכנסת, שזהו בכלל קלות ראש. ע"ש.

וכן כתב בשו"ת מלמד להועיל (אורח חיים סימן טו), והוסיף עוד טעם לאסור בזה, כי ידוע שהנֹכרים מדקדקים מאד לאסור העישון בבתי תפלתם, ואם אנו נתיר זאת בבתי הכנסת שלנו, יהיה חס ושלום חילול השם בדבר, ולכן פשוט הדבר לאיסור. ע"כ.

וכן פסק הגאון רבי יוסף חיים בספר בן איש חי (פרשת ויקרא אות ה) לאסור העישון בבית הכנסת. והו"ד בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן יז) והוסיף, שגם אם נותנים על ארון הקודש שתי פרוכות, פרוכת אחת מבפנים לדלת הארון, ופרוכת אחת על הדלת של ארון הקודש מבחוץ, אין להקל לעשן בבית הכנסת, כי האיסור לעשן הוא מכח קדושת בית הכנסת, ולא רק מכח קדושת הספרי תורה שבארון הקודש.

10. כתב השערי תשובה (סימן קנד ס"ק כ): בתי מדרשות שחכמים ותלמידיהם קובעים ישיבה בהם ללמוד וללמד, וצריכים לעשן טבק, אין להטריחם ללכת לבית להדליק הסיגריה, שיש בזה משום ביטול תורה, וזה בכלל מה שאמרו "לב בית דין מתנה עליהם להקל". ע"כ.

ומוכח שבמקום חשש ביטול תורה יש להתיר לעשן בבית הכנסת. וכן כתב בשו"ת יחוה דעת (שם) שאם לומדים בבית הכנסת שיעור בהלכה או בתלמוד, מותר למי שרגיל הרבה בעישון, לעשן בשעת הלימוד, ודימה זאת למה שפסקו הרמב"ם והשלחן ערוך, שחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בבית הכנסת מדוחק. ע"ש.

ואנכי הרואה בשו"ת שארית יוסף (ידיד חלק ב סימן ג) שכתב, שעישון סיגריות אינה הכרחי כל כך כמו אכילה ושתיה, ויכול למנוע עצמו מהעישון עד שיסיים את השיעור, שאין זה נקרא בכלל דוחק להתיר, אפילו אם הוא תלמיד חכם.

ועוד אפילו אם נתיר לעשן, היינו דווקא בבית המדרש שלומדים בו כל היום, דאפשר להתיר מפני ביטול בית המדרש שיושב שם כל היום ומצטער הרבה אם לא יעשן, ואם יצטרך לצאת החוצה בכל פעם שירצה לעשן, הרי יש בזה ביטול בית המדרש. מה שאין כן באותם שבאים לשיעור תורה לזמן קצר, אין להתיר להם לעשן.

ועיין בבית יוסף (שם) שכתב, שמה שהתירו לתלמיד חכם לאכול מדוחק, אינו אלא בבית המדרש שנמצאים שם כל היום, אבל בבית הכנסת לא. ולכן בית כנסת או בית מדרש שלפעמים באים ללמוד בו איזה לימוד על איזה שעות, ודאי אסור לעשן בו סיגריה. וידוע שאין דרך לעשן סגריה לפני שרים וגדולים כלל. ולכן אין להקל בזה אפילו לתלמידי חכמים, אלא אם כן קובעים עצמם ללמוד שם רוב היום בכל יום ויום, אבל לימוד שהוא באקראי בעלמא כגון שעה או שעתיים, ודאי אסור לעשן, ולא שייך לומר בזה "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין. ע"ש. וראה עוד בשו"ת פעולת צדיק (ח"א סימן קפ).

וגדולה מזאת ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי חלק ח (סימן כד אות ד), שהרב השואל רצה להתיר עישון סגריות בבית המדרש לתלמידי חכמים הלומדים שם, כדי שלא יתבטלו מהתורה, ודימה זאת לאכילה ושתיה בבית המדרש שהתיר מרן כדי שלא יתבטלו מהתורה.

וכתב על זה הרב ישכיל עבדי, שכל דבריו הם הבל הבלים, שאין בהם ממש, שהרי כל בר בי רב מבין מעצמו שללא אכילה ושתיה אי אפשר להתקיים, והוא דבר חיוני לכל אדם, ולכן התירו להם כדי שלא יתבטלו מהתורה על ידי הליכתו לביתו כדי לאכול, אף שאין זה כבוד לאכול בבית הכנסת ובבית המדרש. אבל עישון סיגריות שאינו שוה לכל אדם אלא רק למפונקים, מה מקום להתיר לעשן בבית כנסת, והרי הוא יכול לצאת לחוץ ולעשן, מה שאין כן אכילה ושתיה אינו יכול לאכול ולשתות בחוץ בפני העוברים ושבים, ואינו דומה לעישון שאינו גנאי. ע"ש.

ועל כן כתבנו שרק באופן שהשיעור נמשך כמה שעות, כגון כולל לבעלי בתים וכדומה, שאי אפשר להתאפק כל כך הרבה זמן, יש מקום להתיר להם לעשן בבית הכנסת או בבית המדרש, כפי שכתב הרב שארית יוסף הנ"ל. אבל בלאו הכי יש להמנע מהעישון.

ז. אף שנתבאר שמותר לעשן בבית הכנסת כשיש חשש ביטול תורה, מכל מקום אסור לעשן במקום שיש אנשים שהעישון מפריע להם, ואפילו אם העישון מפריע לאדם אחד, אין לעשן באותו מקום, אפילו אם על ידי זה יגרם למעשנים ביטול תורה [11]

11. כן מתבאר מדברי מרן השלחן ערוך (חושן משפט סימן שנה סעיף לז), שאדם יכול למחות בחבירו שיסלק עשן שמפריע לו ומזיק לו, ורק עשן שאינו מזיק, לא יכול חבירו למחות בו. ע''ש. ועל פי זה כתב בספר פתחי חושן (חלק ה עמוד שעט) שגם בעשן של סיגריות אם מישהו טוען שהעישון מפריע לו, יכול לעכב עליו מפני שהעשן מזיק, ואין הבדל אם הוא בביתו או ברשות הרבים.

וטוב עין יראה בשו''ת אגרות משה (חושן משפט סימן חי) שנשאל בנידון דידן, וכתב, שאפילו אם נאמר שאין חשש סכנה ליושבים בבית המדרש, אלא שקשה להם לסבול את העישון ומצטערים מזה, אסור לעשן שם. וגם אם על ידי כך יגרם למעשנים ביטול תורה [מכיון שללא עישון אינם יכולים ללמוד כראוי], אפילו הכי אסור למעשנים לעשן במקום שנגרם לאחרים צער מכך, ואפילו שנמצא שם רק אדם אחד שמצטער מזה.

וכן כתב בשו''ת ציץ אליעזר (חט''ו סימן לט), שכאשר מעשנים במקומות ציבוריים, יכול כל אחד ואחד מהנמצאים שם, החושש מזה לפיגוע בבריאותו, למחות בידו של המעשן שלא יעשן בקירבתו, ומוטל על המעשן להתרחק בשיעור שלא יגיע העשן אל אחרים. ע''כ. והניף ידו שנית בציץ אליעזר חלק יז (סימן כב). וכן כתב בשו''ת מִים ההלכה (חלק ב סימן צז). ע''ש. וראה בשו"ת משנה הלכות חלק טז (סימן יז).

הנזקים הנגרמים מחמת העישון

ראיתי לנכון להעתיק כאן מאמר המדבר בענין הנזקים הנגרמים מחמת עישון הסגריות, אשר כתב הגאון רבי אליעזר ולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו (סימן לט) לדוקטור אלי יוסף שוסהיים הי"ו, וזה תוכן דבריו:

נדהמתי ונבהלתי וממש רעדה אחזתני עקב הסברתו המעמיקה והבהירה, וראיותיו הרפואיות המופתיות, והוכחותיו הממשיות המעידות במאה עדים שהעישון של סיגריות כמוהו כגחלי רתמים לגוף, כי הוא מזיק בצורה חמורה ביותר לבריאות הגוף של המעשן. וכי העישון עלול ממש לקצר את החיים ח"ו, וסופר ומונה מספרים מבהילים מהסטטיסטיקה המתפרסמת מדי פעם המצביעה ומראה באצבע על התוצאות החמורות ביותר מריבוי העישון, ואשר בכנפיה השטניים נופלים קרבנות לרוב, והרבה יותר מעשרות אלפים ורבבות אנשים ברחבי העולם באים עליהם גידולים ממאירים בשטחי הגוף ואבריו השונים ובעיקר באברי הנשימה והריאות כתוצאה מהעישון, וכן, נפחת - הריאות, ברונכיטיס כרונית, היזיקם ללב ולכלי הדם, התכווצויות בקיבה ובמעיים, ועוד ועוד, עד כי הרופאים גזרו אומר כי העישון הוא הקוטל הראשון של האנושות.

תודעה זאת גם יצאה כבר טִבעה בעולם, עד כדי כך שבכמה מדינות גדולות ועצומות יצא החוק מאת ממשלותיהם, על חובת ציון אזהרה על כל חפיסת סיגריות האומרת "הרופא הממשלתי הראשי מזהיר את המעשנים שהעישון מסכן את בריאותם ומזיק לה".

ומטעם הרופא האמריקאי הראשי התפרסם השבוע שיותר ממאה אלף אמריקאיים ימותו השנה מסרטן בגלל שעישנו סיגריות, וכן כי עישון סיגריות הוא כיום הגורם העיקרי לתמותה ממחלת הסרטן בארה"ב, ושאין פעולה בה יכול אדם לנקוט על מנת להוריד את סכנת הסרטן בצורה יותר השפעתית, מאשר הפסקת העישון.

אם כן בודאי ובודאי ששטות הוא להעלים עין מכל זה, ולהפטיר כלאחד יד ולומר, כי גם על כגון זה נאמר שומר פתאים ה'. ועל כגון זה יש להחיל את פסקו של הרמב"ם (בפי"א מה' רוצח ושמירת נפש ה"ה) שפוסק: הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואומר הרני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות. ע"כ. זאת אומרת שמוטל גם על אחרים להניע אותו מכך בכל האמצעים שבידיהם.

ומצינו אחד מיוחד שיצא להתריע נגד העישון כבר לפני עשרות שנים, הלא הוא הגאון הצדיק בעל החפץ חיים, בספרו ליקוטי אמרים (פרק יג), דמדי דברו והטיפו על הרעות הכבדות אגב העישון, שעל ידי כך קובעים את עצמם לדבר דברים בטלים ולשון הרע, ובזבוז זמן וכספים וכו'. מוסיף וכותב: אגב דאתי לידי אודות עישון הסיגריות, נדבר קצת אודות זה, הנה כמה רופאים גזרו אומר שכל מי שהוא חלוש, אסור להרגיל את עצמו בעישון שמחליש כחותיו, ולפעמים נוגע גם לנפשו.

והנה דברתי כמה פעמים עם חלושי כח אודות זה, וענו לי שגם הם יודעים ומכירים בעצמם שהעישון קשה להם, אך מפני שהורגלו בזה מכבר, קשה להם לפרוש מזה, ואמרתי להם, מי התיר לכם להרגיל עצמכם על כך, והרי אמרו חז"ל (ב"ק צב.) שאין האדם רשאי לחבול בעצמו, ראשית משום "ונשמרתם לנפשותיכם", ועוד, דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקדוש ברוך הוא, ולכבודו בראנו, ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו, הלא הוא שייך לאדונו, ואם על ידי העישון נגרעו כחותיו, בודאי יתבע לבסוף לדין על זה, דהלא עשה זה ברצון לבו ולא באונס. עכ"ד.

הרי לנו דברים כדרבונות מפי הפוסק המקובל החפץ חיים זצ"ל על האיסור החמור של העישון כשזה מזיק לגוף, ולא עלה על דעתו שיש לומר בזה שומר פתאים ה' הואיל ורבים וכן שלמים מעשנים, אלא פסק פסקו הברור, כי אם על יד העישון יגרעו מכחותיו, ובודאי יתבע לבסוף לדין על זה. ועל כן החובה על כל אחד ואחד לחוש ולחוס על נפשו, לפן יתבע לבסוף לדין על זה, אם על ידי העישון יפול לידי חולי, או שיגרעו משנות חייו ח"ו, ולכן יתן אל לבו לשמור את עצמו מכל משמר מהעישון ומעשנו היוצא ממנו. עכת"ד.

וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק כא (סימן יד), שאם יש חנות יחידה שמוכרת סיגריות במקום מסוים, ואם הוא לא ימכור, לא יוכל הקונה להשיג לקנות סיגריות אצל מוכר אחר, חל על המוכר עבירה של לפני עור. ע"ש.

ואנכי הרואה בספר אורחות רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד קפג) שרבינו הסטיפלר אף שהיה מעשן בבחרותו, היתה לו קבלה לא לקנות סגריות ולא לבקש, ורק אם יתנו לו יקבל. והיה יהודי אחד שהיה נותן לו כל יום אחר התפילה סגריה, ואמר הרב שיהודי זה היה מחיה אותו, ובגלל זה גם הוא נוהג כיום לתת לתלמיד חכם אחד כל יום סגריה לאחר התפילה, וכן כשפוגשו לפעמים באמצע היום, גם כן נותן לו, כי יודע שעל ידי כך הוא מחיה אותו. ע"כ.

ונראה ברור, שכל הנהגתו של מרן הקהילות יעקב זיע"א היא דווקא לפני שנודע בעולם את הנזקים הנגרמים מחמת עישון סיגריות, וכנראה לא היה ידוע לרב שאין הוא מחייה את אותו תלמיד חכם על ידי הסגריה שנותן לו, אלא אדרבה מקצר את ימיו, ואילו היה יודע את הנזק היוצא מהעישון כפי שנתבאר לעיל, לא היה נותן סגריות לאחרים, ואף הוא היה מפסיק לעשן. וראה עוד מה שכתבנו בס"ד בחלק א (עמוד עד).

לימוד שחיטה

ח. קבוצה של אברכים שרוצים ללמוד הלכות שחיטה בבית המדרש, ויש צורך ללמדם באופן מעשי על ידי שיראו להם השחזת סכין והעמדתו, מותר להכניס סכינים לבית המדרש ולהשחיזם שם, ואין בזה בזיון למקום [12]

12. הנה אף שמרן בבית יוסף (סימן קנא) הביא דברי האורחות חיים שכתב בשם המהר"ם מרוטנבורג, שאסור להכניס לבית הכנסת סכין ארוך, לפי שהתפילה מארכת ימיו של אדם, והסכין מקצר ימיו. וכן פסק בשלחן ערוך (שם סעיף ו).

מכל מקום כתב שם הביאור הלכה (ד"ה בסכין) שאין להחמיר בזה אלא באנשים דעלמא שאסורים לאכול בבית המדרש, והסכין שנושא לשם הוא שלא לצורך תשמיש, אבל תלמיד חכם שמותר לאכול ולשתות שם, והסכין שנושא שם הוא לצורך תשמישו, מסתברא שמותר. ע"כ. ולפי זה גם כשמכניס סכין לצורך לימוד הלכות שחיטה, נחשב לצורך תשמישו ומותר.

וכן העלה להתיר בנידון דידן בשו"ת עטרת פז (כרך ג חו"מ סימן יא), וכתב, שאף שבגמרא סנהדרין אמרו, כשבא סנחריב לצור על ירושלים, נעץ חזקיהו מלך יהודה, חרב על פתח בית המדרש ואמר: מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו! בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. ע"כ. ולכאורה מדוע נעץ בפתח ולא בתוך בית המדרש, והרי לצורך מותר להכניס סכין, והתם היה לצורך שילמדו תורה.

ויש לומר שלא הכניסו פנימה, כיון שלא היה צורך להכניסו לבית המדרש, שהרי רצה שכולם יכנסו לבית המדרש ללמוד, שלא היתה גזירה זו משום הנכנסים, שהנמצאים בבית המדרש למדו בלאו הכי, ומה להם לראות את החרב, אלא היתה זאת גזירה משום היוצאים, שאלו שנמצאים בחוץ יבואו אף הם ללמוד, וממילא כיון שלא היה בזה צורך בפנים, נעץ את החרב מבחוץ, אבל באמת אם היה צורך בדבר להכניסו לתוך בית המדרש, אין הכי נמי דהוה שרי. ע"ש.

לימוד בקול רם

ט. אדם שלומד בבית המדרש וקולו גורם הפרעה לחבירו שמתנמנם שם, מעיקר הדין אינו חייב להנמיך את קולו, מפני שבית מדרש נועד ללימוד ולא לשינה [13]

ומכל מקום אם מתאפשר לו ללמוד בשקט, ראוי ונכון שינמיך את קולו עד כמה שאפשר, ובזה יקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" [14]

13. כתב מרן בשלחנו הטהור (חו"מ סימן קנו סעיף ג) שמותר לאדם ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול התנוקות של בית רבן. והוא הדין לכל מילי דמצוה, שאינם יכולים למחות בידו. [וכתב מהר"י טייב בערך השלחן (שם סק"ג) דאין המשכיר יכול לעכב לשוכר מללמד תינוקות אפילו שמתוך כך אין בני אדם רוצים לשכור הבתים האחרים ויש הפסד בדבר. וכיוצא בזה כתב בספר מנחת צבי (שכנים סי' א אות כד)]. ומשמע שאין חשש ללמוד בקול רם גם באופן שמפריע לאחרים לישון.

ואחזה אנכי בשו''ת שבט הלוי (חלק ז סימן רכד) שכתב, שתלמיד חכם שלומד בבית המדרש, בודאי לא הותר לו להגביה קולו כל כך עד שיפריע לשכנים לישון כל הלילה, כי אפשר ללמוד בקול גם בלי הפרעה. ולא דמי למלמד תינוקות של בית רבן שלא הולך כמעט בלי הגבהת קול המלמד והמולת התלמידים. ע''כ. ונראה שגם הוא מודה שבנידון דידן אינו צריך להנמיך קולו, מפני שהדרך הוא ללמוד בבית המדרש בהגבהת קול ממוצעת, ורק באופן שמגביה קולו יותר מהרגיל עד כדי כך שקולו מגיע לשכנים, על זה קאמר שצריך להנמיך את קולו מעט.

וגדולה מזאת ראיתי לגאון רבי מנשה קליין שליט''א בשו''ת משנה הלכות (חלק ד מהד''ת סימן ר) שיצא העיר'ה על דברי הרב שבט הלוי הנ''ל, וכתב, דלא מבעיא שתלמידי חכמים הלומדים בבית המדרש שדרך לימודם אפילו בקול שמעורר השכנים, אין בזה איסור כל שהוא אפילו כשלומדים ברעש כקול הר סיני [כל שלא מתכוין להפריע ח''ו ובלומד תורה עסקינן], אלא אפילו יחיד בביתו הלומד בקול בלילה, ליכא בזה איסור, אלא מִצוה וחיוב. וכבר אמרו בגמרא ערובין (יח:) כל בית שנשמעים בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב שנאמר: "וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" ופירש רש"י: "ולא אמר" - לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חַרֵב, מי שנותן זמירות של תורה בלילה, ולהכי נקט לילה שהקול נשמע למרחוק.

ומוכח שיש צורך שקוֹל הלימוד ישמע למרחוק, ולא חישינן להיזק שכנים. ועל כן נראה, שתלמיד חכם שלומד בבית המדרש או בביתו, אף על פי שמעורר השכנים, מותר ומִצוה קעביד ואם ישמעו אחרים ויעמדו וילמדו גם הם, תבוא עליו ועליהם הברכה. עכ''ד. וכן כתב בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן רצט). ע"ש.

וכן כתבו בספר חשוקי חמד (סוכה עמוד תכד), ובספר פתחי חושן (חלק ד עמוד תכז) על פי דברי החזון איש. ועל כל פנים סיים הפתחי החושן, שכל שאפשר ללמוד באופן שלא יפריע למנוחת השכן, יעשה. ע''ש. וראה בשו"ת להורות נתן (חלק ג סימן ק-קו), שבאופן שיש שכנים חולים שמפריע להם רעש הלימוד, צריכים להתחשב בהם. ע"ש.

ומזה נלמד שמותר ללמוד בקול רם בבית המדרש אף כשיש אנשים שמתנמנמים בהפסקת הצהרים, ואין לחוש בזה לגזל שינה, מכיון שבית המדרש נועד ללמוד ולא לישון. ועל כל פנים, בודאי שאם יכול ללמוד בשקט בלי להפריע לאחרים, יעשה כן וישא ברכה מאת ה'.

ועיין בשו''ת שלמת חיים (סימן תשסא בנד''מ) שגם בית ספר של בנות "בית יעקב", אין השכנים יכולים למחות בהם בגלל הרעש. ע''ש. ועיין עוד בשו''ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תשי), ובשו"ת עטרת פז חלק א יו"ד סימן ט).

14. כנזכר בהערה הקודמת. ונראה שבמקום שיש תקנה מההנהלה שלא להגביה הקול בשעות המנוחה, כגון בהפסקת הצהרים שבכוללים או בישיבות, יש לשמור על תקנות המקום, ולהתחשב באחרים.

ברכות הנהנין

י. אנשים הלומדים תורה בבית המדרש, ומגישים להם מדי פעם בפעם תה או קפה, אינם צריכים לחזור ולברך על כל כוס וכוס שמגישים להם, אלא די בברכה אחת כדי לפטור את כל מה שישתו, אפילו אם עבר זמן רב בין הכוס הראשונה לשניה [15]

ומכל מקום כאשר הם מברכים ברכת שהכל על הכוס הראשונה, יכונו בדעתם לפטור את כל המשקים שיגישו לפניהם לאחר מכן במשך כל זמן שהותם באותו מקום [16]

אומנם אם הוצרכו לצאת מחוץ לבית המדרש לשעה קלה, או שנכנסו לשירותים להתפנות, וחזרו אחר כך לבית המדרש, צריכים לחזור ולברך על המשקים שיגישו לפניהם [17]

15. כתב הרמב"ם (פרק ד מהלכות ברכות הלכה ז): גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד, ואחר כך נמלך לאכול או לשתות, אף על פי שלא שינה מקומו חוזר ומברך. ואם לא גמר בלבו שלא לאכול ולשתות, אלא דעתו לחזור לאכול ולשתות, אפילו פסק כל היום כולו, אינו צריך לברך שנית. ע"כ.

ולפי דבריו יוצא, שבאופן שאותם אנשים שבאים ללמוד, יודעים מראש שעתידים להביא לפניהם שתיה בשעת לימודם, ודעתם לחזור ולשתות שנית, אף על פי שהפסיקו בינתים בלימודם, אינם צריכים לחזור ולברך, אלא די בברכה שבירכו בפעם הראשונה, והיא פוטרת את כל מה שישתו.

ואף שהמגן אברהם (סימן קפד ס"ק ט) כתב, שמי שנתכוון לפטור שתי אכילות או שתי שתיות בברכה אחת, ושהה בין אכילה לאכילה או בין שתיה לשתיה כדי שיעור עיכול, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. ע"כ.

הנה בשו"ת גנת ורדים (אורח חיים כ"ג סימן כ) השיג על המגן אברהם, וכתב, שלא אמרו חכמים שיעור עיכול אלא לגבי ברכה אחרונה [שאם עבר שיעור עיכול, אינו יכול לברך ברכה אחרונה], אבל לענין ברכה ראשונה, כל שדעתו לחזור לאכול או לשתות, אף על פי ששהה הרבה יותר משיעור עיכול, אין צריך לברך. והביא ראיה לזה מדברי הרמב"ם (הנ"ל), שכל שדעתו לחזור לאכול או לשתות, אפילו פסק כל היום כולו אין צריך לברך. ולכן בקידוש של ליל פסח אף על פי ששוהה בין כוס ראשון לשני באמירת ההגדה ובסיפור יציאת מצרים [ובפרט אם הוא תלמיד חכם] וכשגומר ההגדה הוא צמא לשתות, אף על פי כן אינו חוזר לברך על כוס שני בורא פרי הגפן, כמו שפסק השלחן ערוך (סימן תעד). ע"כ.

ומאחר שרבים מן האחרונים הסכימו בזה דלא כהמגן אברהם, וכתבו שאין שיעור עיכול נחשב כהפסק לגבי ברכה ראשונה, וגם כיום לא ראינו מנהג ברור לברך על כל כוס וכוס, בגלל מחלוקת האחרונים בזה. לכן העיקר להלכה שאין לברך אלא על כוס ראשון בלבד, ויכוין לפטור שאר כוסות אשר יגישו לפניו במשך כל שעות הלימוד, כמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר (ח"ו סימן כז), ובשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן יא).

16. כן כתב הגאון רבי שלמה אליעזר אלפנדארי בשו"ת הסבא קדישא חלק א' (סימן ו'), שהנכון הוא, שיכוין לפטור בברכה ראשונה כל מה שישתה לאחר מכן, ולא יברך אלא בפעם הראשונה בלבד. והובאו דבריו ביביע אומר (שם). ומכל מקום מבואר שם שאפילו אם לא כוין להדיא לפטור את מה שישתה, אלא בירך בסתמא, לא צריך לחזור לברך, מכיון שיודע שעתיד לשתות עוד מספר פעמים, ומסתמא מכוון לפטור כל מה שישתה.

17. כן כתב בשו"ת יחוה דעת (שם), מאחר ששינוי מקום נחשב להיסח הדעת, כמבואר בשלחן ערוך (סימן קעח), והניף ידו שנית בספרו הליכות עולם חלק ב (עמוד מד). וכן כתב בפשיטות בשו"ת מעט מים (סימן לט). ועיין בשו"ת יצחק ירנן (ח"ו סימן טו), ובספר גינת אגוז (ח"ב עמוד 170).

ובשו"ת שערי עזרא בצרי (חלק ב סימן ז) העיר לנכון, שבליל שבועות או בהושענא רבה, נוהגים להגיש עוגות ופירות לציבור, ולפעמים יש כמה משפחות שמביאים ברכות לעילוי נשמת קרוביהם, וכל אחד רוצה שיברכו על הדברים שהוא הביא, וצריך להיזהר שלא יברכו על כל פרי ופרי פעמיים, אלא יערבבו את כל הפירות במגש אחד, ויגישו לציבור. ואם בכל זאת רוצים קרובי המשפחה שיברכו על הפירות שלהם, יצאו הקהל כל פעם מחוץ לבית הכנסת, ואז יוכלו שוב לברך כשיחזרו. ע"ש.

אברך ששותה תה בבית המדרש האם יברך על כל כוס וכוס

ראה ראיתי בספר וקנה לך חבר (סימן מט) תשובתו הרמת'ה של מוהר"ר חיים רבי שליט"א בענין אברך השותה תה או קפה בבית המדרש, האם צריך לברך על כל כוס וכוס, או שמברך פעם אחת ופוטר בזה שאר כוסות שישתה. והביא דברי מרן היביע אומר (ח"ו סימן כז) בענין הלומדים תורה בלילה ומגישים להם מידי פעם לשתות משקה חם, שאינם צריכים לברך על כל כוס וכוס, אלא יברכו על כוס ראשונה ויפטרו בזה כל מה ששותים כל הלילה.

וכתב על זה שיש לחלק בין מה שכתוב ביביע אומר, לבין נידון דידן שהוא באברכים השוהים בבית מדרש יום יום ושותים לפעמים קפה, ומכינים זאת בעצמם ולא על ידי שמש שמגיש כל הלילה, אלא כל אחד קם כפי צורכו, ומכין לעצמו, או החברותא מכין מנה אחת אפים, ואם לא היה מרגיש צורך לא היה קם לשתות. ויש לדמות זאת לשמש שמברך על כל כוס וכוס.

ומה גם שיוצאים מידי פעם מבית המדרש לחדר הסמוך להביא ספר, ובשינוי מקום שפיר דמי לברך. וכן יש לחלק בין לימוד ביום ללימוד בלילה, שבלילה באמת מכוונים ודורשים לשתות, כי הלימוד קשה יותר מביום. אבל אברכים בבית המדרש באים על מנת ללמוד תורה, ולא כדי לשתות כי אם כפי הצורך אם תהיה התעוררות לכך, וממילא יתכן שבזה לכל הדעות יברך על כל כוס וכוס.

ויתכן שבדוקא מרן שליט"א כתב ביביע אומר וביחוה דעת שהשאלה היא על תלמידי חכמים הלומדים תורה בלילות, לאפוקי מהלומדים במשך היום, שבזה יברכו על כל כוס וכוס, וינוחו ברכות על ראשו. עכת"ד.

ואחר המחילה הרבה מהד"ג כדרכה של תורה אבוא העיר'ה על אימרותיו באיזהו מקומם של דברים. תחילה, מה שכתב לדמות זאת לשמש, הנה בגמרא חולין (קז:) אמרו: השמש מברך על כל כוס וכוס. ופרש"י, צריך לברך על כל כוס וכוס, לפי שאין קבע לשתיית השמש, ואינו יודע אם יתנו לו עוד, הילכך אסח דעתיה משתיה. וכן פסקו הטור ושלחן ערוך (סימן קסט ס"ג) וז"ל: השמש מברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא נמלך. ע"כ.

ומבואר יוצא, שהשמש מברך על כל כוס וכוס, מפני שהוא תלוי בדעת אחרים, ואינו יודע אם יתנו לו, ולכן מסיח דעתו מהשתיה. מה שאין כן אברכים שאינם תלויים בדעת אחרים, ורשאים להכין לעצמם קפה או תה בכל עת שירצו, אינם מסיחים דעתם מהשתיה, ולכן אינם צריכים לברך על כל כוס וכוס ששותים.

ומה שכתב כת"ר שיש חילוק בין הלימוד ביום ללימוד בלילה, שביום אין באים לבית המדרש לשתות אלא ללמוד, הנה אמת נכון הדבר שכל אברך שבא לכולל, לא בא כדי לשתות אלא כדי ללמוד, אבל ההכרח לא יגונה, והמציאות היא שכל מי שמרגיש עייפות או צימאון ויובש בגרון, קם לשתות, ולפעמים קמים כמה וכמה פעמים, כגון אברכים שלומדים בקול רם וכיוצא, וגרונם ניחר, וצריכים הם לשתות לעיתים קרובות, ויודעים הם מראש שאינם שותים רק כוס אחת, אלא כמה כוסות כפי מה שיצטרכו, לפיכך נראה שאינם צריכים לברך שנית, כיון שדעתם לשתות עוד.

ויש לדמות זאת למה שכתב המגן אברהם (סימן קסט ס"ק ז), שאפילו השמש שצריך לברך על כל כוס וכוס משום דהוי נמלך, אם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אחר כך, אין צריך לברך יותר, וכדמוכח בשלחן ערוך (סימן קעט ס"ה), ולמד מזה בשו"ת יביע אומר (שם) לנידון דידן שאפילו אם לא מכוין להדיא לפטור את מה שישתה, אלא בירך בסתמא, מהני, מכיון שיודע שעתיד לשתות תה וקפה מספר פעמים, מסתמא מכוון לצאת ידי חובה בברכה ראשונה על כל מה שישתה.

ומה שכתב כת"ר שבכונה תחילה הדגיש מרן שליט"א שהלומדים "בלילה" אינם צריכים לברך על כל כוס, אבל הלומדים ביום יברכו, במחילה מכת"ר אין זה מוכרח, דהנה בסוף התשובה ביביע אומר הנ"ל סיים שכדבריו כתב בשו"ת מעט מים (סימן לט). ונשאתי עיני וראיתי להרב מעט מים, שעמד בדבר שאלה אודות אסיפת תלמידי חכמים שמתאספים בליל שישי או 'ביום' באיזה ישיבה שנוהגים לשתות ג' או ד' כוסות של קפה שעה אחר שעה, כדי לישב דעתם ולחזור על לימודם, האם יש להם לברך על כל כוס וכוס של קפה, או שנפטרו בברכה שברכו בתחילה, כיון שיודעים בודאי שעתידים לשתות עוד קפה, ואם יברכו, הוי ברכה שאינה צריכה. והעלה שם שלא יברכו שנית על הקפה מהטעמים הנזכרים לעיל. כיעו"ש. ומשמע שלאו דווקא בלימוד הלילה אין לברך על כל כוס וכוס, אלא גם בלימוד היום.

ובאמת שהרואה בשו"ת יחוה דעת, יראה שבמסקנת דבריו כתב שהלומדים תורה אינם צריכים לברך על כל כוס ששותים, ולא כתב שדין זה נאמר דווקא בלילה, ומוכח שאין הבדל ביניהם, ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה.

ועל כן נראה שמי שבירך על כוס תה בסתם, ולאחר שעתיים של לימוד, רצונו לשתות עוד קפה או תה, אין צריך לחזור ולברך. וראוי שיכון במפורש בשעה שמברך על הכוס הראשונה, שברצונו לפטור את כל מה שישתה. וראה עוד בשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן מא ענף ב).

והצעתי הדברים לפני מורינו ראש הישיבה הרב יצחק יוסף שליט"א והסכים עמנו לדינא, ואף דיבר בזה עם מו"ר אביו מרן הראש"ל שליט"א, והסכים גם הוא לזה, והורה שאין הבדל בין הלומדים בחג שבועות ללומדים בכולל, ובכל אופן אין לברך על כל כוס וכוס. ומי יבוא אחר המלך.

וכעת נדפס ספר חזון עובדיה (ברכות עמוד), וכתב שם שבספר גושפנקא דמלכא העלה, שיפה נהגו לברך פעם אחת על כוס הקפה הראשון, ולא מברכים על שאר כוסות הקפה האחרים, דמידע ידעי שעתידים להביא להם עוד אחר כך, ולימוד התורה לא הוי הפסק, מאחר שרוב בנין ורוב מנין סבירא להו שההגדה וההלל לא הוו הפסק בין כוס ראשונה לשניה וכו'. ועוד שאין להרבות בברכות, דקיימא לן ספק ברכות להקל. ע"ש.

וכן כתב הגאון רבי רחמים חויתה הכהן בשו"ת שמחת כהן (חאו"ח סי' מח) שאין לברך אלא על כוס הראשון בלבד, אלא שטוב לכוין בברכתו שברצונו לפטור את כל מה שיביאו לו לאחר מכן. ואפילו אם לא כיוון כאמור אינו מברך אלא על כוס הראשון בלבד, כי רוב מנין ורוב בנין סבירא להו שלא יברך רק על כוס הראשון, וקיימא לן ספק ברכות להקל. עכת"ד. ומכאן יש להעיר על מה שכתב הרה"ג רבי משה לוי בספרו ברכת ה' (חלק ג עמוד תכ). ע"ש.

ועל כל פנים מצאתי סמך וסעד לדברי מהר"ח רבי שליט"א, בשו"ת מעט מים (שם) שכתב, שאף שבמקום שאין צד ספק אם לברך או לא [כגון בנידון דידן] יש איסור רב לכון שלא לפטור את מה שישתה אחר כך כדי להרבות בברכות, מכל מקום אם ימצא לאיזה מהפוסקים המפורסמים שסוברים כהמגן אברהם שיש לברך על כל כוס וכוס, הגם שאין להשגיח בהם, משום שכלל גדול בידינו "ספק ברכות להקל", מכל מקום באופן שיש פוסקים מפורסמים שאומרים לברך, ראוי לחוש לדבריהם ולעשות שיכוֵן בפירוש מתחילה שלא לפטור את הכוסות הבאים שישתה, ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה. ע"כ.

ולפי זה, מאחר שמצאנו עוד פוסקים מפורסמים שהולכים בשיטת המגן אברהם, כפי שקיבצם ביביע אומר הנ"ל, לכן מי שמכוון לפטור רק את הכוס ששותה כעת ותו לא, כדי להרויח ברכה על הכוס השניה שישתה, אין מזניחים אותו.

ואסיים בדברי הסבא קדישא הגאון מהרש"א אלפנדארי (הו"ד ביבי"א שם) שכתב: אען ואומר, כי מזה שנים רבות שראיתי דברי קדשו של הגאון הראש"ל החוקי חיים, שפסק שצריך לברך על כל כוס וכוס, ותמהתי מראות שאיך לא חשש מורנו הרב להרבות בברכות, ולא כן דרכם של הפוסקים ראשונים ואחרונים לגזור אומר לברך אם לא בראיה ברורה שאין בה מחלוקת, ואף הראשונים שסוברים שברכה שאינה צריכה מדרבנן, אף על פי כן חששו לספק ברכות, ואף כשדעתם היתה נוטה לברך, לא סמכו על דעתם, וכתבו שכדי שלא להרבות בברכות, יכוין דעתו לפטור הכל בברכה אחת דשב ואל תעשה עדיף, וכל שכן בנידון דידן דלא נפיק מפלוגתא, ומכל שכן לדברי האחרונים שהפריזו לומר שאפילו בכמה ספקות אין לברך, וחששו בדין ברכה שאינה צריכה יותר מאיסורי כריתות, ואם כן איך החליט הרב להורות לברך בנידון דידן על כל כוס מבלי ראיה מספקת, ולכן הנכון לכוון לפטור בברכתו הראשונה, על כל מה שישתה אחר כך. עכ"ד.

לסיכום: אברכים שלומדים בכולל, ולאחר לימוד של כמה שעות, הולכים להכין לעצמם קפה או תה כדי להתרענן ולהמשיך במרץ בלימודם, טוב ונכון שיכוונו בברכתם על הכוס הראשונה לפטור את כל מה שישתו, ועל ידי כך אינם צריכים לברך על שאר הכוסות שישתו. ואם לא כיוונו, גם כן לא יברכו כששותים פעם שנית.

ואותם שמכוונים לפטור רק את הכוס שבירכו עליה, ואינם רוצים לפטור בברכתם את שאר הכוסות שעתידים לשתות, ומברכים על כל כוס וכוס בפני עצמה, יש להם על מה שיסמוכו.*)

*) אמר המחבר: לאחר כותבי כל זה, שלחתי חלק מהדברים למורינו הרה"ג חיים רבי שליט"א, וכתב לי בחזרה מכתב בזה, ואלו דברותיו: לענ"ד נראה שמרן שליט"א יודה כשמכוון אך ורק על אותו כוס, אינו פוטר בזה שאר הכוסות, מהטעמים הבאים: א). הרי לדעת החוקי חיים צריך לברך על כל כוס וכוס וכן היה המנהג לדעתו. ב). ישנה מחלוקת נוספת האם המגן אברהם נגד הרמב"ם, או שהמגן אברהם הולך בשיטת הרמב"ם וגם לפי הרמב"ם יש לברך על כל כוס וכוס בנידון דידן. ג). גם מרן עצמו סיים ביביע אומר (שם) שיכוון בברכה הראשונה לפטור כל מה שיביאו לו אחר כך. ומשמע שיש מקום בראש גם לכוון להיפך שלא לפטור את כל הכוסות, אלא רק את מה ששותה כעת, וכן כתב בספר ברכת ה'. וכן כתב מרן עצמו ביביע אומר (ח"ח דף קכג) כמה וכמה דוגמאות הלכה למעשה ע"ש בעיון כל העמוד ממש. ע"ש ותהנה.

ובכלל מה לנו להתווכח אם היה המנהג לפני 100 שנה לברך על כל כוס וכוס כדברי החוקי חיים, או כדעת מהר"ש אלפנדרי שכתב שהמנהג לא לברך, במקום כל זה, עדיף לכוון שלא לפטור את כל מה שישתה, ואז שפיר יכול לברך על כל כוס וכוס לכולי עלמא. ונראה לי שמרן שליט"א יודה בזה למעשה. עכ"ד. וראה בספר חזון עובדיה (ט"ו בשבט עמוד) והבוחר יבחר.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה