אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה › פרק יא' - לימוד הלכה

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק יא' - לימוד הלכה

פרק י' - לימוד תורה בשבת

א. כל אדם מישראל חייב ללמוד את כל ההלכות המצויות, כדי שידע מה מותר ומה אסור [1] ולא יכשל חס ושלום בעבירות ואיסורים קלים וחמורים [2]

ושנו בבית מדרשו של אליהו הנביא זכור לטוב, שכל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא [2] *

1. פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א הלכה יא): חייב אדם לשלש זמן לימודו, כיצד, אם היה בעל אומנות או מסחר ועוסק במלאכה לפרנסתו שלש שעות ביום, ובתורה תשע שעות, קורא בשלֹש מהן בתורה שבכתב, ובשלֹש ילמד בתורה שבעל פה, ובשלֹש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ללמוד דבר מתוך דבר עד שידע היאך דיני המצות, והיאך יוציא דין האסור והמותר. ע"כ. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (יו"ד סימן רמו סעיף ד).

ועיין בספר חסידים (סימן תדש"מ) שכתב: כתוב בתהלים "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד", אלו פסקי הלכות, שכאשר יבא לידו מעשה ידע אם לאסור או להתיר. וכן הוא אומר (תהלים מ, ט) "לעשות רצונך אלהי חפצתי", היינו בפסקי הלכות לעשות מעשה על ידם. ע"כ.

ורבינו החזון איש בספרו אמונה ובטחון (פרק ג) כתב, שמי שלא עמל בהלכה בעיון הדק היטב, לא ידע ערכה, ונעלם ממנו נתיבותיה, וחסר העיקר בעבודת ה' יתברך שצוהו לשמור את סעיפי ההלכה ולאהוב אותה, ואם משפט הוא חסר, מה קנה, וכמו שלא יתכן לשמור את השבת בלא דעת הלכותיה, ולא יתכן להשמר ממאכלות אסורות מבלי דעת האסור והמותר, כן לא יתכן להשמר מגזל וחמס בלי לימוד הלכות שבין אדם לחברו, ואין ספק שזה שלא למד ולא חקר לדעת אותם, הוא גוזל וחומס על כל שעל מבלי משים, וכפיו מגועלות בגזל מתמיד ובחמס תדירי. ומי שעזב את ההלכה ולא יגע לדעתה, אין ספק שהוא חדול המשפט, ואיננו בטוח מלהיות חבר לאיש משחית מבלי משים. ע"כ.

2. במסכת דרך ארץ (פרק ז הלכה י) סיפר רבי עקיבא: כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי מת מצוה, ונטפלתי בו כארבעת מילין, עד שהבאתיו למקום קברות, וקברתיו. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני רבי אליעזר ורבי יהושע, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה שפסעת, מעלה עליך כאילו שפכת דם נקי [שהרי מת מצוה קונה מקומו, והיה לו לקוברו במקום שמצאו]. אמרתי להם: רבותיי, אם בשעה שנתכוונתי לזכות, נתחייבתי, בשעה שלא נתכוונתי לזכות, על אחת כמה וכמה. מאותה שעה לא זזתי מלשמש תלמידי חכמים. ע"כ.

עין רואה, שכאשר אדם אינו לומד הלכות כפי הצורך, לפעמים סבור הוא שעושה מצוה, אך לאחר מכן מתברר שעבר עבירה, מפני שאינו יודע את האסור והמותר, ועליו נאמר "את אשר התרת אסרתי ואת אשר אסרת התרתי". ולכן חובה על כל אחד ואחד ללמוד הלכות בכל יום, וזהו בכלל שימוש תלמידי חכמים שאמר רבי עקיבא, וכל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק ח סימן רמז) ששמע מיראי ה' שטוענים שהמִצוה להגיע למדרגת ההוראה ולהורות להלכה למעשה בין דם לדם ובין דין לדין, אינו אלא למי שרוצה להורות הוראה לרבים, אולם מי שהוא בודד במדרשו, יוכל להיות לומד תורה ועובד ה' ולקיים את כל התורה והמצוה גם בלי ללמוד הלכה למעשה, ואדרבה לברר הלכה למעשה, זה גורם לבטל זמן מלימוד התורה. והשיב על זה הרב המחבר, שדבר זה הוא טעות גדול, כי אי אפשר לשום אדם להיות בן תורה וללכת בדרכי ה' ולמלאות המצוה של ידיעת התורה, בלי לרכוש לו ידיעות התורה בהלכה למעשה. ע"ש. והדברים פשוטים וברורים לכל מי שיש לו מעט שכל בקודקודו.

כתב בספר הנהגות צדיקים [הנהגות רבי יונה סופר מפראג (אות ט)]: הנהגות בעל תורה שאינו בר הוראה; יקבע רוב לימודו במשניות עם פירוש הרב ברטנורא, ואם יזכה עוד יראה לציין לו מקומות בתוספת יום טוב שצריכים לו לפירוש המשנה ולברור הדין, ואם יזכה עוד שיודע כל זה והיא שגור קצת אליו, ילמוד הש"ס בהתמדה, ועל כל פנים לא ימנע מפיו לימוד השלחן ערוך או הלבוש אורח חיים עם איזה אחרון, ולימוד היורה דעה והאחרון או קיצורו. ומה שצריך ממנו להורות אחרים יהיה שגור על לשונו, וכן מן הטורים אחרים מהלכות אבן העזר איסור יחוד לעריות, ומחשן המשפט לא לקלל אחד מישראל, ועדות שקר, וגניבה וגזילה, והמשנה מדבורו, ואונאת ממון ודומיהם הנצרכים בכל עת ובכל שעה. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.

*2. מסכת מגילה (דף כח:). וראה למרן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סימן קנה ס"ק ב) שהביא דברי הגאון מהר"י בספר עיון יעקב שכתב, דצריך ללמוד בכל יום מאה הלכות. והעיר עליו שעמו הסליחה דמיעט בזכותן של ישראל, דסתמא דמילתא מיעוט רבים שנים [כדאיתא בבבא בתרא (ח:)], ובשתים עלתה לו להיות בן העולם הבא. וכן הוא מפורש בספר המנהיג שהוא מחד מרבוואתא קמאי דקמאי, דכל הלומד שתי הלכות מובטח שהוא בן העולם הבא, והביאו בשו"ת הרשב"ש (סימן נב) והסכים עמו. ע"כ. ראה עוד בספרו דבש לפי (מע' ת אות מא) שכתב, שלכן סידר ב"יוסף לחק" שילמדו בכל יום ב' הלכות מהרמב"ם.

בענין השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא

הקשה המפרשים על מאמר אליהו זכור לטוב, שלכאורה היה צריך לומר שכל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שיהיה בן העולם הבא, בלשון עתיד ולא בלשון הווה.

אולם נראה לתרץ זאת על פי דברי החתם סופר בחידושיו לנדה (עב:), דאמרו חכמינו ז"ל אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, וכן לדבר הלכה [צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא]. נמצא מי ששונה הלכות בכל יום, על כורחך כל ימיו בשמחה, והוא מהנעלבים ואינם עולבים שמחים בה' כל ימיהם, למדים במדות ההשתוות ומובטח שהוא בן עולם הבא. עכ"ל. ולפי זה, מאחר והשונה הלכות כל ימיו בשמחה, לכן נחשב לו שגם בעולם הזה הוא מאושר ושמח כמו בעולם הבא.

ושוב ראיתי בספר חזון עובדיה (ד' תעניות עמוד תפ) שכתב שהגאון רבי שלום משאש זצ"ל הקשה קושיא זו, ותירץ, שבא ללמדנו שאף בעולם הזה כשהוא לומד הלכות בעיון נמרץ, הוא כבר בן העולם הבא, כי בעיונו ובהוצאה לאור תעלומה, יש לו סיפוק רוחני והנאה מעין העולם הבא.

והיה מסיים בדבריו; ומעיד אני עלי שעם כל הכבוד שעשו לי במרוקו כשנפגשתי עם המלך והשרים, ובסעודות גדולות של עשירי העם וגדוליה, שנהגו בי כבוד גדול, מכל מקום לא הייתי מוצא קורת רוח כמו בזמן שהייתי נכנס למשרדי הקטן ועוסק בתורה, שאז היה לי נחת רוח, כמו עולם ומלואו, והייתי מרגיש בעצמי כאילו אני נמצא בעולם הבא. וזהו שנאמר הליכות עולם לו, שעולם מיוחד לו. ע"כ.

וכיוצא בזה ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב (סימן צג) שכתב לבאר הכוונה של כל השונה הלכות בכל יום, על פי מה שכתב בחדושי חתם סופר על התורה (פר' בחקותי) שכותב להשיג על דברי החובת הלבבות בהקדמה שכותב: והזהיר מהיות כל עסקנו בידיעת הדינים הנכרים ושאלות הזרות, כגון דיני גיטין וכדומה, אלא יהיה כל עסקנו בעיוניות, ולכשיבוא שאלה כזו לידינו נעיין בה.

ומשיג עליו החתם סופר וכותב: במחילה מכבוד החסיד ההוא, לא זה הדרך סלולה אשר חפץ ה' ואשר כבשוהו רבותינו ז"ל וקבעו בש"ס כמה מקרים שאינם מצויים כגון - גופו תיש ופניו אדם מהו (נדה כג:), וכהאי גוונא מצינו הרבה שקלא וטריה בש"ס, כי ידעו חז"ל שידיעת דברים אלו זהו האושר האמיתי, וזה הוא המביא לאדם להבה ביראת ה' כל היום, ודביקות בשמו הגדול, כי אם יעסוק בתורה בענינים כאלו, ממילא ידובק בה' יתברך, כי הדבק בתורתו דבק בו יתברך, ויהיו הדינים חביבים עליו באופן שירצה להכין לו אם אולי יזדמן כזה מה יעשה, ולא שיהיה צריך לעיין עליו בשעת מעשה. ע"כ.

ולפי זה יש לפרש, דזהו הכוונה של כל השונה הלכות בכל יום, והיינו ששונה הלכות בכל יום דווקא, ואיננו מחכה למתי שיזדמן לו דבר זה למעשה ואזי יעיין בזה, אדם כזה זוכה להידבק בו יתברך. ומכיון שזוכה למדריגה כזאת, ממילא מובטח הוא כבר שהוא בן עולם הבא, מכיון שהוא דבוק בה', ולא יבוש ולא יכלם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. עכ"ד.

מיהו "תנא דבי אליהו"

דרך אגב, ראיתי לגאון רבי יששכר בער בשו"ת באר שבע (סימן עא), שכתב: צריכים אנו למודעי, דהאי 'תנא דבי אליהו' אינו אליהו הנביא כמו שחשבו רבים מן התלמידים, אלא הוא תנא הנזכר בהקדמת הרמב"ם ז"ל מסדר זרעים בפרק שביעי וזה לשונו: יהושע בן פרחיה, נתאי הארבלי, חוני המעגל אליהו כו'. כן נראה לי. ע"כ. והוא חידוש.

וכן תחזה בשו"ת זכר יהוסף (ח"ב דף יג) שהביא מספר פרדס רימונים שהקשה, שאם אליהו הנביא היה נראה בתמידות לחכמים, למה לא שאלו אותו הספיקות שנשאר בהלכה, ומדוע נשאר הרבה פעמים בתיקו. וכתב ליישב, שעל כן צריך לומר שאליהו הנביא לא נגלה לחכמים, אלא היה אצלם איזה אמורא שנקרא אליהו, וכפי שכבר העלה הבאר שבע בחידושיו לסנהדרין, שתנא דבי אליהו אינו אליהו הנביא אלא אמורא שנקרא כן. ע"ש.

ברם נגלו לעיני דברי מרן החיד"א בספר שם הגדולים (חלק ספרים מע' ס אות ו) שכתב, שסדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא - הוא תנא דבי אליהו. וראיתי להרב באר שבע בתוספותיו לפרק חלק (דף צב) שכתב: אל תטעה לחשוב שתנא דבי אליהו זה אליהו הנביא, אלא הוא התנא הרשום בהקדמת זרעים להרמב"ם אצל חוני המעגל. והביא דבריו השיורי כנסת הגדולה. וכן ראיתי בסדר הדורות (דף עו) שהביא דברי הרב באר שבע ונמשך אחריהם.

וזה לי למעלה מחמש ושלשים שנה שתמהתי על הגאון הרב באר שבע בזה, דמה שהזכיר הרמב"ם בהקדמתו הוא "אליהועיני בן הקף" והוא שם אחד "אליהועיני" ולא אליהו לחוד, ועיני בן הקף לחוד, וכן הוזכר שם בהקדמת הרמב"ם. ועוד הדבר ברור מאד דתנא דבי אליהו הוא אליהו זכור לטוב, והוא מאי דתני אליהו לרב ענן סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא, כדאמרינן בכתובות (דף ק"ו).

ועוד נעלם מהם מה שכתב רבינו הערוך (ערך סדר): שכל מה שאמרו בגמרא "תנא דבי אליהו", נמצא בסדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא שחיברם אליהו הנביא ז"ל. וכן הדבר מבורר ומבואר כי כל תנא דבי אליהו שמביא הש"ס או הילקוט, רובם של הדברים נאמרו באליהו רבא וזוטא, ובפרט "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות" דעל זה דיבר הרב באר שבע בתשובה, הוא מובא בסדר אליהו זוטא (פרק א). וכן מוכח מספר התרומה (סימן קלה) כי תנא דבי אליהו הוא מה שלמד אליהו זכור לטוב לרב ענן. ע"כ.

לימוד הלכות המצויות

ב. בספרים הקדושים התריעו על כך, שכל מי שלא לומד את כל הלכות שבת על בוריין לפחות פעמיים ושלוש, לא יוכל להמלט ולהינצל מעון חילול שבת [3]

וכן מי שלא לומד הלכות ברכות על בוריין, הרי הוא נכשל פעמים רבות באיסור ברכה לבטלה או ברכה שאינה צריכה. וכן הדין בשאר הלכות המצויות, שאם לא ילמדם, עלול להיכשל בהם [4]

וכמו כן צריך לקבוע זמן ללימוד הלכות לשון הרע, שכל הנכשל בעוון זה בתמידות, לא זוכה לקבל פני שכינה, והרי הוא כעובד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים [5] וכשלומד הלכות אלו, יסייעו לו מהשמים שלא יכשל בהם [6]

3. כן כתב הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש, והביאו הגאון מליסא בדרך החיים (דף קיד:(, וסיים: ועל זה ידוו כל הדווים, שכמה מופלגים בתורה עוסקים בפלפול ובחריפות בתלמוד, ואילו בהלכות שבת אינם בקיאים כלל, ובאים לידי ספק חילול שבת. ע"כ.

וכתב בספר דעת חכמה (פרק יד): רוב חילולי שבת שנכשלים ההמונים בהם, הוא מחמת חסרון ידיעה, כי אינם בקיאים בדיני שלושים ותשע מלאכות ותולדותיהן, ולא בדיני מוקצה ואיסור טלטול, והתנא אומר "שגגת תלמוד עולה זדון" כלומר, שוגג הבא לאדם מחמת חסרון ידיעה, הרי הוא כעושה במזיד.

על כן הירא דבר ה', יזהר ללמוד קודם לכל הלימודים הלכות שבת, ולהיות חוזר עליהם תמיד, כי שמירת שבת כהלכתו הוא יסוד לכל דת תורתנו, הן לצדיקים הן לבעלי תשובה. וכל המחלל שבת בפרהסיא, הרי הוא ככופר בכל התורה כולה. ע"כ. והובאו דבריהם בספר כף החיים פלאג'י (סימן כט אות ח-יא). וכתב, שמזה ילמדו חכמי המדרשים, ללמד את העם גם הלכות שבת, וזכות הרבים תלוי בהם.

4. בענין זה כבר האריך מרן החפץ חיים בספר שם עולם (חלק ב פרק ז) וזה תוכן דבריו: יש שני אופני למוד התורה, אחד במה שמקיים מצות תלמוד תורה, וזה מקיים בכל דבר שלומד, אפילו עוסק בסדר טהרות שאינו נוהג בזמנינו. והשני, שמחויב ללמוד הלכות, כדי לדעת איך להתנהג למעשה, ולזה מחויב ללמוד אותן ההלכות מדברים הנוהגים בזמן הזה, וחלק זה קודם לכל. ומפורש בתורה בכמה מקומות חיוב לימוד הזה, כמו שכתוב "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם", וכיוצא בזה פסוקים הרבה.

ודבר פשוט הוא, שאם לא ילמד הלכות המצויות, לעולם לא יבא לידי מעשה, ועלול האדם להכשל בכל עת בביטול כמה מצות התורה על ידי סיבה זו, כגון בדיני קריאת שמע לקרותה בזמנה דוקא, ולדקדק באותיותיה, ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול המצוות.

וכן בדיני תפילין שיהיו מונחים על מקומם כדין, ושיהיו מרובעים כדין, והרצועות יהיו שחורות, שזהו הלכה למשה מסיני, והרבה פעמים קורה שמקום הקשר מתלבן, וצריך להשגיח על זה מאד ולהשחירו, ששם הוא עיקר המצוה. וביותר בעניני הפרשיות אם הן נכתבו כדין, ושאר פרטי הדינים.

וכן בענייני הציצית, מקום תלייתן שהוא דוקא בתוך ג' אצבעות מן הכנף ולא יותר, וגם התלייה עצמה שתהיה דוקא לשם מצות ציצית, ושיעור אורך ורוחב הטלית קטן, ודיני בגדים החייבים בציצית, וזמן חיובם, ושאר פרטי דינים של הלכה זו.

וכן כל דיני תפילה, שיש בהן כמה הלכות הנחוצות לו לאדם בכל יום. וכן כל דיני ברכות, ובפרט דיני ברכת המזון שהוא מצות עשה דאורייתא, וגם שיכיון לצאת המצות עשה של ברכת המזון, וכמו שפסק בשלחן ערוך (סימן ס"א) מצוות צריכות כוונה, וגם לכוון ליתן הודיה לה' על הארץ ועל המזון ועל ברית ותורה, ובעוונות הרבים אנו אומרים נודה לך וכו' בלי כונה כלל.

וכן כל דיני ברכת הנהנין, בכמה פרטי דינים שמזדמנים לו לאדם בכל יום, אם לא ילמד, מצוי מאד שמחסר ברכה, ואמרו חכמינו ז"ל, כל הנהנה בלי ברכה, מעל. ולפעמים מברך ברכה שאינה צריכה, ועובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

וכמו כן צריך לדעת ענינים הקשורים ליורה דעה, שיש כמה הלכות שנחוצות לכל בעל בית לדעת אותן, כגון הלכות מליחה, והלכות ריבית, והלכות נדה, והלכות תולעים וכדומה, ואם לא ילמדם בודאי עלול להכשל בהם. עיין שם בדבריו הנפלאים.

5. פשוט. וכבר כתב בהקדמת ספר חפץ חיים, כי ימצאו אנשים, אשר ירצו להמעיט את מעלת הלמוד בענין שמירת הלשון, ויתלו את עצמן במאמר חז"ל "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", אך צריך לדעת שבדבר המפורש בתורה, אין אומרים זאת, ולשון הרע ורכילות הוא דבר המפורש בתורה. ועוד, אם כן לא נלמד לרבים הלכות גזל, שגם זה קשה מאוד לקיים, כמו שאמרו במסכת בבא בתרא (דף קס"ה). וכן לא נלמדם הלכות שבת, שהם כהררים התלויים בשערה, והרבה דינים יש בהם, שקשה מאוד לקיימם. ועל כן יש להתחזק בלימוד הלכות אלו, ולחזק ידים רפות.

6. כתוב בהקדמת ספר חפץ חיים בשם המדרש רבה: "אם יגעת הרבה בדבריהם, הקדוש ברוך הוא מסיר יצר הרע ממך". על כן אמרתי אל לבי, אפשר שעל ידי שיעיינו בספר הזה, שהוא מלקט מכל דברי הראשונים המדברים בענין שמירת הלשון, ויתבוננו בו, לא ישלוט כל כך היצר הרע בעוון זה. וממילא כשימשוך מתחלה את עצמו מעוון זה במקצת, בהמשך הזמן ימשוך את ידו ממנו לגמרי, והבא להיטהר מסייעים אותו (יומא לח:).

זמן לימוד ההלכה

ג. ישנם בעלי בתים שיש ברשותם כמה שעות פנויות, ובאותן שעות מעדיפים הם ללמוד גמרא, ואינם מקדישים זמן ללימוד ההלכה. ויש להבהיר להם שצריכים הם ללמוד לפחות שלוש שעות הלכה למעשה, כדי שידעו את המותר ואת האסור, וזה עדיף מלימוד הגמרא [7]

ואותם שלומדים רק "דף היומי" או משניות, אינם יוצאים ידי חובת מצות תלמוד תורה. ורק אם יש ברשותם ארבע שעות ביום או יותר, ילמדו שלוש שעות הלכה, ובשאר הזמן ילמדו גמרא [8]

7. הליכות עולם חלק ח (עמוד שלז) ושו"ת באר משה (חלג ג סימן קעו). ע"ש. וראה זה חדש בספר שערים המצויינים בהלכה (חלק א עמוד קנז) שכתב בשם שלחן ערוך הרב, דמה שאמרו חז"ל דמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה תלמוד תורה, היינו דוקא מצות לימוד שאינם הלכה למעשה, שהוא לצאת ידי חובת לימוד. אבל כשעדיין לא גמר ללמוד כל ההלכות, גדולה מצות לימוד הלכות מכל המצות. ע"כ.

וכתב בספר קב הישר (פרק נג), שצריך האדם ללמוד הלכה בכל יום, ויכוין לדייק היטב, ולהסיר לפי שכלו כל הקושיות שבה, ובזה הוא מסיר מן השכינה כל הקליפות, ומקשטהּ בקישוטים, כי אותיות "הלכה" הן אותיות "הכלה".

8. כתבו הפרישה והשפתי כהן (יורה דעה סימן רמו): יש בעלי בתים שנוהגים ללמוד בכל יום תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, ואינם לומדים בספרי הפוסקים. ונראה שהעיקר הוא ללמוד בספרי הפוסקים, ואינם יוצאים ידי חובת תלמוד תורה בלימוד גמרא רש"י ותוספות. ומה ששנינו "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא", היינו הלכות פסוקות. ורק תלמיד חכם שלומד תשע שעות ביום, ילמד תלמוד עם פירוש רש"י ותוספות, הואיל ויש לו פנאי גדול ללימוד תורה, אבל בעלי בתים שאין להם פנאי ללמוד יותר משלש וארבע שעות ביום, לא ילמדו בהם תלמוד לבד, אלא גם פוסקים. ע"כ.

וכן פסק המשנה ברורה (בסימן קנה סק"ג) שבעלי בתים שיש להם רק שלוש או ארבע שעות פניות ביום, עליהם ללמוד גם פוסקים, ואינם יוצאים ידי חובת מצות תלמוד תורה על ידי לימוד גמרא בלבד.

ועל פי זה כתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ו סימן נב) שאם באותה שעה שלומד דף היומי, יש במקום אחר לימוד בהלכה מפי רב הבקי בהוראה, יש להעדיף לימוד הלכה על לימוד דף היומי, שהוא בבחינת מעלים בקודש, כדי שיבין וישכיל לדעת דיני האסור והמותר להלכה ולמעשה, כדי שלא יכשל באיסור חילול שבת או באיסור ברכה לבטלה וכיוצא בזה. וכבר שנינו שגגת תלמוד עולה זדון. ומה בצע בלימודו בש"ס ובראשונים, אם אינו יודע דינים המצויים והמתחייבים על פי פסקי השלחן ערוך ורבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים.

וזה תורף דברי הרב תשובה מאהבה בפתיחה לחלק ב': זה השלחן אשר לפני ה' שמו נאה לו "שלחן ערוך אורח חיים", אשר בו כל ההנהגות והדינים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובו הלכות רבות לשבת וברכות הנהנין ויתר ההלכות, ולא כאשר ראיתי כמה מההמון שלומדים בכל יום דף גמרא ואינם יודעים דיני ברכות הנהנין והלכות שבת. ע"כ.

לימוד ההלכה עם מקורותיה

ד. חובה קדושה על כל בן ישיבה, לקבוע לו זמן ללימוד ההלכות המצויות באורח חיים וביורה דעה, כדי שידע את המותר ואת האסור, ולא יתעסק רק בלימוד הגמרא ובקושיות ופלפולים [9]

וראוי ונכון ללמוד את הדברים משורשם על פי הנאמר בבית יוסף, עד ההלכה בשלחן ערוך, ואין להסתפק בקריאת ספרי הלכות פסוקות, בלי לדעת את מקורות ההלכה וטעמיה [10]

אומנם לאחר שלמד את הדברים משורשם, יעיין בשאר ספרי האחרונים העוסקים באותו נושא שלמד, כדי להרחיב את ידיעותיו באותו נושא [11]

9. כתב בספר חסידים (סימן תתריא): ההולך לדרך לארץ מרחקים ללמוד תורה, ובידו כסף שיוכל ללמוד שני סדרים, ילמד תחלה מה שנוהגים תדיר, ויוכל ללמד לאחרים. שאם ילמד תחלה סדר קדשים ועדיין אינו יודע סדרים שצריכים להם בכל יום, כמו שחיטת חולין ושבת וברכות וכיוצא בהם, לא יתכן שיוכל ללמד לאחרים. ולא יתכן שאותם שלא למדו עדיין מסכתות הצריכים להם להורות בכל יום, שילמדו להם מסכתות שנוהגים לימות המשיח. ע"כ. ומבואר מדבריו, שקודם יש ללמוד מסכתות והלכות הנוהגות בזמן הזה, ולא ילמד מסכתות והלכות הנוהגות לימות המשיח, וכן לא ילמד שאר קושיות ופלפולים שאינם נוגעים להלכה, בעוד שעדיין לא למד מה שנוגע לו לחיי היום יום.

וכן כתב בספר כף החיים פלאג'י (עמוד רעה) בשם רבינו חיים בן עטר, שמה שכתב הרמב"ם שחייב אדם לקבוע לו זמן ללימוד תורה ביום ובלילה, מיירי לאחר שידע כל דיני היהדות שהם חובת גברא, כגון הלכות ברכות ותפילה, והלכות נידה, ודיני איסור והיתר שלא יכשל, אז ילמד שאר דברים. ואפילו אשה שפטורה מתלמוד תורה, חייבת ללמוד דינים השייכים לה. וכבר צווחו קמאי על קצת תופסי התורה, שכל עיקר לימודם הוא דווקא בדינים שאינם נוגעים לעבודת הבורא, ומה שנוגע לעבודת ה', אינם שמים על ליבם לדעת אותם.

10. ובספר האשכול בהלכות ספר תורה (עמוד נ) כתב: נשאל רב פלטוי גאון, איזה עדיף ומשובח, אם להעמיק בהלכות על פי התלמוד, או לעסוק בהלכות פסוקות וקטועות, והשיב, הנה רוב העולם מטין אחר הלכות פסוקות, ואומרים מה לנו להעמיק בקושיות ופלפולי הש"ס, אבל לא יפה עושים. ואסור לעשות כן, שבזה הם ממעטים את התורה, ונאמר "יגדיל תורה ויאדיר". ולא עוד אלא שגורמים הם שתשתכח התורה מישראל, ולא נתקנו הלכות פסוקות וקטועות לשנן בהם, אלא למי שלמד הש"ס כולו ועוסק בו תמיד, ואם מסתפק לו דבר בדין, ואינו יכול לפרשו, יעיין בהלכות ההם. ע"כ.

ובספר מעשה רב (בשאלתות אות סב) כתב, העולם אומרים, שהלומד פוסקים בלי ללמוד את הגמרא, הרי זה כדגים בלא פלפלים, ורבינו הגר"א אומר, שהוא כפלפלים בלא דגים. ורבינו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (דף קב) כתב, שאין מספיק לאדם ללמוד דיני איסור והיתר מהשלחן ערוך אשר נתפשט בכל הקהילות לדון ולפסוק על פיו, אלא ידע שכֹּל עוד לא נודע לו עיקר ושורש הדין מהש"ס והראשונים, אינו יכול לעמוד על אמיתת הדבר. ע"ש. והובא בספר הליכות עולם (חלק ח עמוד שנד).

11. רבינו הטור כתב תוכחת לבניו בענין לימוד התורה (הובא בסוף ספר ארחות חיים לרבינו אשר) וזה לשונו: והוי זהיר בתלמוד תורה לשמה כדי שתדע המצות ותשמור עצמך מן העבירות. והוי זהיר להאריך ולהעמיק ולחפש אחר כל הספרים בדרך פסק ההלכה בדבר הצריך לעולם, ולא תאריך ולא תעמיק בדברי קושיות שלא לצורך, כי אינם עושים רוב בני אדם כי אם לקנות שם. כשתלמד תכתוב מעט בכל מן הפוסקים ומן ההלכות המעורבבות, וכתוב הכללים כדי שיהיו בידך, ואם תסתפק באחד מהם, תמצאם בפעם אחרת, ובזה יצאו דבריך לאור, ותתקיים תורתך. ע"כ.

ובשו"ת משנה הלכות (חלק ח סימן רמז) כתב שדרכם של כל רבותינו הראשונים כגון הרמב"ם ז"ל ללקט את כל ההלכות מכל הש"ס ולעזוב את כל הקושיות, וכן נהגו הרי"ף והרא"ש והטור והקודמים והבאים אחריהם בעלי השולחן ערוך הבית יוסף והרמ"א והט"ז והש"ך והלבוש והגר"א ז"ל ועוד, כולם זי"ע זה היה דרכם למו כידוע ומפורסם לכל. ע"ש.

בענין לימוד תורה בפלפול

בגמרא ברכות (ס"ג), אמר רבא, לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה, שנאמר "בתורת ה' חפצו" ואחר כך נאמר "ובתורתו יהגה". ואמר רבא, לעולם ליגרס אדם ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר. ופירש"י, בתחילה יהגה וילמד תורה, ואחר כך יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא ולהקשות ולתרץ, ובראשונה לא יעשה כן, שמא יבטל, והרב לא ימצא לו כל שעה. ועוד לאחר ששנה הרבה, הוא מתיישב בתלמודו, ומתרץ לעצמו דבר הקשה.

ובגמרא סנהדרין (מ"ב) אמרו: "בתחבולות תעשה מלחמה", במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה.

ופירש רש"י: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה דהיינו הוראותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה, לא באדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה, כי מהיכן יתגלה הסוד, אלא בבעלי משניות הרבה, שאם יצטרך לו טעם בכאן, ילמדנו מתוך משנה אחרת, או אם יקשה לו דבר על דבר, יבין מתוך משניות הרבה שבידו. ע"כ.

וכתב הריב"ש בתשובה (סימן רעא): כמה חכמים ראינו בעינינו המפולפלים בהויות דאביי ורבא, ועל כל קוץ וקוץ אומרים תלי תלים של קושיות ותירוצים, ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, ואומרים על אסור מותר, ועל מותר אסור. וכבר אמרו בעירובין (יג:), גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא פסקו הלכה כמותו, מפני שלא עמדו חבריו על סוף דעתו, שהיה אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, ועל טהור טמא ומראה לו פנים.

וכבר נפסקה הלכה בהוריות (יד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף. ע"כ. וכן כתב המהר"י קולון (סימן קסז), שאף בזמן הזה סיני [הבקי בהלכה] עדיף מעוקר הרים, והאריך בראיות ביסוד הדבר דסיני עדיף. ע"ש. הילכך יפה פסקו האחרונים שתלמיד חכם בעל הוראה, שהוא סיני, עדיף מתלמיד חכם מפולפל שאינו בעל הוראה.

והן אמת שיש אומרים שעוקר הרים עדיף מסיני, מכל מקום כל זה דוקא בתלמיד חכם מפולפל ביושר העיון, שמרוב חריפותו מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, מה שאין כן בפלפולים שנוהגים בהם בישיבות בימינו דלא מסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אלא מכניסים פיל בנקב המחט. ועל כגון זה אמרו בבבא מציעא (צו:) לפי החריפות כך השיבוש, וגם עתה עינינו הרואות דרך פלפוליהם של בני הישיבות, שאין בהם ממש, ומאבדים הזמן היקר בחריפות של הבל.

וזה לשון השאגת אריה בקונטרס חובת קרקע (סימן ג): ואני איני מכניס ראשי בפלפולים כאלה, שאין זו דרכה של תורה, ולא דרכו בהם רבותינו הגדולים הקדמונים, רק דקדוקים קלושים הם שלימדו את עצמם בדורות אלו, לחדד את התלמידים משנתמעטו הלבבות וננעלו שערי בינה, והרגילו את עצמם בהם עד שהרגל נעשה טבע, ומשתמשים בדרך זו גם בפסקי הלכה ודינים, ומעתה בטל כבוד התורה, שכל חכם בעיניו מחבר חיבורים וכותב תשובות והלכות על דרך פלפולים אלה, ובודאי שהתורה חוגרת שק עליהם, וראוי לקרוע על זה כמו על ספר תורה שנשרף, והתורה חוגרת שק עליהם. ע"כ

והגאון רבי יאיר בכרך בשו"ת חות יאיר (סימן קכג) כתב: אל יבלה זמנו בחילוקים וחריפות של הבל שהתפשטו בדורות אלו בעונות הרבים, כי אוי ואבוי על מבחר הזמן, שמבלים לפעמים רוב היום בחילוקים אלו, ובמקום זה היו יכולים ללמוד כמה דפים בש"ס ובפוסקים. ע"כ. והו"ד בשו"ת יביע אומר חלק ז (חו"מ סימן א אות ח).

ובשו"ת משנה הלכות (חלק ח סימן רמז) כתב: כלל גדול הוא לכל מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה, ולהיות נמנה בין התלמידי חכמים, ללמוד כל התורה, אף שאינו יודע את כל הביאורים למה שלומד.

ואיתא בגמרא (שבת ס"ג), אמר רב כהנא, כשהייתי כבן 18 שנה, למדתי את כל הש"ס, ולא הייתי יודע שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עכשיו. מאי קמשמע לן? דליגמר אינש והדר ליסבר. ע"כ. ופירש רש"י; ליגמר אינש שמעתא מרביה, ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה, והדר ליסבר טעמיה, שהרי רב כהנא סיים את כל הש"ס בגיל שמונה עשרה, ואף שהיו לו קושיות על מה שלמד, מכל מקום תורצו לו לאחר זמן.

ורבינו הגדול תנא אלקי בדורות האחרונים מרן הגר"א זצ"ל בפירושו על משלי, כתב על הפסוק "תכין בקיץ לחמה", שבימי הנעורים צריך לאגור הרבה תורה, ואחר כך ליסבור להבין כל דבר על בוריו, שאי אפשר להבין אף דבר אחד, אם אינו יודע הרבה דברי תורה. ע"ש. הנה לך שהלומד בימי הנעורים, צריך ללמוד הרבה אף שאינו יודע לבאר הכל על בוריו, וככה יעשה בימי הנעורים עד שירכוש לו ידיעות רבות בתורה.

ובספרו אבן שלמה (פ"ח אות ב) כתב עוד: מתחילה צריך למלא כריסו מקרא משנה ואף על פי שאינו יודע לפרש המתניתין, ילמד כולו גמרא בבלי וירושלמי תוספתא מכילתא ספרא ספרי וכל הברייתות, ואחר כך לעסוק בפלפול חברים, וזהו הדרה של תורה. אבל המשנֵה סדר הלימוד, שלומד תחילה לידע איך לפלפל ואינו יודע משנה אחת כצורתה, יאבד גם מקצת התורה ששמע בנערותו. ע"כ.

ולך נא ראה בספר הקדמון ארחות צדיקים (שער כז) שכתב: והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא א): אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין שואלים אותו: פלפלת בחכמה? ומשמע שצריך אדם לפלפל? יש לומר שפלפול בחכמה הוא לימוד הגמרא, שמקשים ממשניות על הברייתות ומתרצים אותם. אי נמי, על ידי עסק והגיון בתורה תמיד נותן דעתו לדקדק ומוצא טעמו. אבל לישב כל היום לפטפט - פשיטא שלא לעשות כן!

והן עתה, רוב הלומדים מודים בעצמם שאין לומדים כהוגן, ויודעים שאינם לומדים בדרך הישרה, כי מרוב טורח הפטפוטים שהם מפטפטים הם מתבטלים לגמרי, ולא ישיגו ללמוד לא תורה ולא נביאים ולא כתובים ולא אגדות ולא מדרשים ולא שום חכמה, מחמת רוב תחבולות שלהם.

והנה בדור הזה נשתכחה התורה, כי הלומדים דימו עצמם להיות כמו בעלי התוספות והראשונים, והחזיקו לימודם בפלפולים, עד שמבטלים את רוב היום בפלפול, ומבלבלים זה את זה, ועיקר הלימוד שלהם נשאר עראי דעראי, וביטול זמן הלימוד קבע, והרי אמרו חז"ל (שבת סג.) ליגמר איניש והדר ליסבר, ואילו הם אינם עושים כן, אלא רצונם ללמוד התוספות וכל החידושים וחידושי חידושים קודם שידעו צורתא דשמעתתא, ואיך יצליחו בלימודם.

ועינינו הרואות כי מרוב טורח העיון והפלפול שנוהגים בו, רבים פורשים לגמרי מן הלימוד, כי ההלכה נעשית להם כמשא כבד, לא כן הראשונים אשר תורתם היתה אומנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה, ולבם היה פתוח כפתחו של אולם. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.

מכתבים מגדולי הדור בענין הפלפול

מכתב א': קריאת קדושה, מאת מרנן ראשי הישיבות (שליט"א) זצ"ל. הרב אלעזר מנחם מן שך, קרית הישיבה, בני ברק. ב"ה, יום ב כ"ו בניסן תשל"ה. לכל בני הישיבות היקרים שיחיו, שלומכון יסגא לעלם.

באנו בזה בדבר סדר הלימוד שבזמן האחרון ראינו שנשתבש אצל בני הישיבות, שכל כך לומדים כמות מועטה, שבזמן אחד [חורף או קיץ] לומדים כעשרים דפים פחות או יותר קצת, ובאנו לעורר אתכם שלא זו הדרך לעליה בלימוד, וגם מאז ומתמיד לא למדו כך. ומתוך זה אחר שעבר עליו הזמן, אינו מוצא סיפוק נפשי ורואה שאין בידו כלום, כי הלא דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. ובלי ידיעות, אי אפשר להגיע לשום דרגא בלימוד.

ומאז ומתמיד היה תופס מקום עיקרי החזרה, שהיו חוזרים כמה פעמים על כל מסכת ומסכת, ומתוך זה נתקיימה בידו, ולא כך היום שאין חוזרים כלום. ואין להם להשלות את עצמם שמעיינים בראשונים ועוד ספרים, שאחרי כל זה, אין סיבה ללמוד כמות כל כך מועטה.

ולזה דעתנו, שעל כל אחד ואחד ללמוד לכל הפחות דף גמרא בכל יום, ולעיין בספרי הראשונים ובספרי האחרונים המפורסמים, ולחזור על הלימוד כל אחד כפי שקובע לעצמו, כגון אחר כל פרק או שני פרקים, או אחר גמר המסכת, ובזה ימצא סיפוק אחרי שעבר הזמן ויודע מסכת, ובזמן השני יודע עוד מסכת, וכן הלאה עד שיהיה בקי בסדר או שני סדרים, וזה יתן לו עידוד להמשיך עוד ועוד, ואל להתאמץ לחדש חידושים, כי הכל מעצמו יבא. כל זאת מצאנו לנחוץ לעורר, למען חיזוק התורה. ע"כ.

מכתב ב': הרב משה חברוני, ראש הישיבה דישיבת חברון. ב"ה, ירושלים כ"ח בניסן תשל"ה. לכל בני הישיבות היקרים העמלים ויגעים בתורה ה' עליהם יחיו.

באנו בזה לעורר בדבר דרך הלימוד בזמן האחרון שנשתבש מאד ונשתרש הטעות, שלומדים שני סדרים, סדר א' הנקרא עיון, וסדר ב' הנקרא בקיאות. ובאמת שני הסדרים הם לא בסדר, העיון לאו עיון הוא, והבקיאות לא בקיאות.

אחרי שבסדר העיון לומדים כעשרה דפים בזמן או פחות, היינו כעשרים דף בשנה. ואין זו הדרך שדרכו כל הדורות בישיבות, ועל זה נאמר "אילו דייקינן כולי האי לא תנינן". ולא כך תנו רבנן, וסדר הבקיאות לומדים ולא חוזרים, ואין בלימוד זה שום בקיאות.

אלא הדרך הנכונה באמת ללמוד שני סדרים באופן אחד, היינו בעיון, והעיון הוא מה שלומדים בעיון שלו ולא עיון בכל האחרונים. לומדים רש"י בעיון רב, ותוספות ועוד קצת ראשונים בעיון, וצריך ללמוד כל יום דף אחד לפחות, וביום ששי ושבת לחזור כמה פעמים, ואם לומדים סדר א' בעיון ושני בבקיאות, צריך להתחיל מתחילת המסכת הן העיון והן הבקיאות, אלא שבעיון צריך ללמוד עמוד אחד בערך כל יום, וסדר ב' ללמוד עוד עמוד ולחזור פעמים אחדות על המקום, ואחר כך לחזור בין משנה למשנה ובין פרק לפרק.

ואם בלימוד בעיון מתקשים באיזה ענין, לא לעמוד על זה ימים ושבועות, אלא מעיינים היטב במחשבה עמוקה ובעיון ראשונים ולומדים הלאה אף שנשאר קשה. ובאופן כזה אפשר ללמוד היטב מסכת בזמן אחד, ולהבין ולהשכיל ולעלות מעלה מעלה בתורה כמו בזמן הקודם ודורות הקודמים. וצריכים לדעת שמה שחסר בבקיאות, חסר גם בהבנת הדברים, כי תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר, ואי אפשר לבנות שום יסוד בלי בקיאות. ואם ילמדו בדרך הנ"ל, יקויים בכל אחד יגעת ומצאת, ויתגדלו בתורה בעזרת ה' כמו בזמן הקודם ודורות הקודמים. ע"כ. ישמע חכם ויוסף לקח.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה