ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק י' - לימוד תורה בשבת
א. אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: לא ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל, אלא כדי שיעסקו בהם בתורה הקדושה [1]
ועל כן חייב כל אדם לנצל את יום השבת ללימוד התורה, וירבה ללכת לשיעורי תורה כפי יכולתו, ולא יבזבז את זמנו בשינה מרובה ובטיולים ובפיצוח גרעינים וכדומה [2]
1. ירושלמי (שבת פרק טו). וידועים דברי רבינו יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה שניה פרשת שמות) בשם המקובלים, שגדול הפועָל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול.
בעל בית ילמד בשבת יותר מתלמיד חכם
כתב בספר בית הבחירה למאירי (שבת קיח:): מצות עונג שבת גדולה עד מאד, ועִנְינה הוא לפי ממונו של אדם, ולפי מה שרגיל בו בחול, והוא שאמרו אפילו דבר מועט ועשאו לכבוד שבת, הרי קיים מצות עונג שבת. ובירושלמי אמרו במה מענגו, מר אמר בשינה, ומר אמר בתלמוד תורה, ולא פליגי, כאן בתלמיד כאן בבעל הבית.
ופירשו בה רבותי, שהתלמיד מענגו בתלמוד תורה ובעל הבית בשינה, ואני אומר הפך הדברים, שהתלמיד ששונה כל ימי השבוע מקיים בשבת עונג שינה, שלא יהא שׂכלו לוֹאֵַה יותר מדאי, אבל בעל הבית שמתעסק כל ימות החול בעסקיו, ראוי לו להתעסק מעט בשבת בתלמוד תורה דרך עונג, והוא שראיתי שם "לא ניתנו ימים טובים ושבתות אלא לעסוק בהם בדברי תורה" על ידי שהוא טורח בחול ואין לו פנאי, ניתנו לו ימים טובים ושבתות לעסוק בהם בדברי תורה.
ואף במדרש מתן תורה כתוב: רבי יוחנן בשם רבי יוסה אומר, לא ניתנה שבת אלא לתענוג, רבי חגאי בשם רבי שמואל אומר, לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה, ולא פליגי, מאן דאמר לתענוג, אלו תלמידי חכמים שיגעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת מתענגים. מאן דאמר לתלמוד תורה, אלו הפועלים שעוסקים במלאכתן כל ימות השבוע, ובשבת באים ומתענגים בתלמוד תורה. ע"כ.
נמצאנו למדים, שחלה חובה על בעלי בתים ללמוד תורה בשבת יותר מאשר חלה חובה על תלמידי חכמים, שהרי יום שבת הוא המבחן האמיתי לבעלי בתים האם עוסקים בתורה או לא. ועיין בשו"ת דור רביעי (ח"א סימן לז) שכתב תוכחת מגולה לאותם חסידים שכל ימות השבוע עסוקים במסחר, ובשבת מתוועדים יחד כדי לרקוד ולפזז ולכרכר, במקום להקדיש זמן ללימוד התורה. ע"ש.
2. לחיבת הקודש אמרתי להעתיק את דבריו הנפלאים של רבינו החפץ חיים זיע"א בספרו היקר שם עולם (חלק א פרק ה), וזה תוכן דבריו:
אמרו חכמינו במדרש, שהתורה שאלה את השם יתברך, כשישראל יכנסו לארץ, זה רץ לזֵיתו וזה רץ לכרמו, ומה יהיה עלי? השיב לה: שבת יהיה בן זוגך. וכעין זה כתוב בירושלמי, לא ניתנו שבתות לישראל אלא כדי לעסוק בהם בתורה.
והענין הוא, מפני שכל ימות החול ישראל טרודים במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות, ובשבת הם פנוים ממלאכה ויכולים לעסוק בה כראוי. ומשום זה אמרו בגמרא (גיטין ל"ז) שאחד מהדברים הגורמים לאנשים לרדת מנכסיהם, הוא בגלל שקובעים סעודה בשעה שדורשים בבית המדרש בשבת בדברי תורה ברבים כנהוג בזמנינו.
וזוהי תוכחת מגולה לאותם האנשים שמטיילים בעת ההיא בשווקים וברחובות, כי אפילו סעודת שבת שהיא מצוה, אסור אז לאכול מפני ביטול תורה, וכל שכן לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור.
והנה הכתוב אומר: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", והכוונה, שבכל פעולותיו שעושה בעסקיו ובענייניו, יכוין שרוצה להשתכר כדי שיהיה לו במה לחיות, ויוכל לעבוד את השם יתברך בלימוד התורה ובקיום המצות, וממילא מחשיב לו השם יתברך את כל דרכיו שהם ישרים ותמימים, ומקבל שכר עבור כולם.
וכל זה דוקא אם בעת שנשאר לו פנאי ללמוד או ביום שבת שהוא בודאי בטל ממלאכתו, הוא רץ ללימוד התורה. אבל אם כשיש לו פנאי הוא עוסק בטיול ובדברים בטלים, אז לא די שהוא מפסיד אלו השעות שלא למד, אלא הוא מפסיד את כל פעולותיו של כל ימות השבוע, ולא יקבל עליהם שכר.
והרי דבר זה דומה למי שבנה חצר גדולה, והוציא עליה מאתיים אלף זהובים עד שגמר לבנותה, והיו בה עשרים חדרים להשכרה, כדי שיוכל להשכירם להרוויח מהן כסף. ואחר שגמר ושיפץ אותה כהוגן, נטרפה דעתו וסגר את כל החדרים שבחצר, ולא נתן לשום אדם להיכנס בהן כל השנה בלי שום טעם. פגש בו איש אחד ואמר לו: הוֹי סכל, הפסדת מאתים אלף זהובים בחינם, כיון שהחצר עומדת סגורה כל השנה.
כן הוא ממש הדבר הזה, אם בעת שהוא בטל ממלאכתו כגון ביום השבת וכדומה, הוא רץ ללימוד התורה, אם כן היתה תועלת בכל פעולותיו שעשה כל ימות השבוע, ויכול השם יברך להתחסד עמו ולחשוב כל פעולותיו שעשה עד היום גם כן לדרכים ישרים. אבל אם עוסק בענייני הבלים, ממילא ניכר שכל פעולותיו שעשה עד עתה, לא היו לכבוד השם יתברך כלל, אם כן לשוא היה כל עמלו עד עתה.
היוצא מדברינו, שצריך האדם להתחזק בכל כחו, שלא ילך אצלו יום השבת לענייני ריק, אלא חוץ מסעודת שבת ושינה לפי מה שהוא צריך לבריאותו, יראה לעסוק בתורה ותפילה, ואז על ידי זה גם ששת ימי החול יהיו חשובים אצלו עבודת השם ויקבל עליהם שכר. עכת"ד. ישמע חכם ויוסף לקח.
מעלת המשתתף בשיעור תורה
ב. כל המשתתף בשיעור תורה, ושומע דרשה מפי החכם במוסר ובאגדה, ועונה "אמן יהא שמיה רבה" על הקדיש שלאחר הדרשה, מוחלים לו על כל עונותיו, ומבטלים מעליו גזירות קשות ורעות [3]
לפיכך חובה קדושה להשתתף בשיעורי תורה בשבת, וכל מי שאינו משתתף בשיעור תורה בשבת, אלא יושב בביתו ומתעסק באכילה ושתיה ובדברים בטלים, סופו שירד מנכסיו, ונעקר מן העולם חס ושלום.4
3. ראה במדרש משלי (פרק י): אמר רבי ישמעאל, בא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון את האדם בעמק יהושפט. בא מי שיש בידו הלכות, אומר לו הקדוש ברוך הוא: בני, למה לא למדת אגדה, הלא בשעה שהחכם יושב ודורש ברבים, אני מוחל ומכפר כל עוונות בית ישראל, ובשעה שעונים אמן יהא שמיה רבה שלאחר לימוד אגדה, אני מבטל מעליהם כל גזרות קשות ורעות. ע"ש.
ורבינו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן כט אות ד) כתב, שהשומע דרשת חכם בשבת, היא רפואה לאוזן יותר מכל האברים. ע"ש. ובשו"ת זכרון יהודה (ח"א סימן קעא) כתב, שמחוייבים הבעלי בתים לבוא לשמוע הדרשה בשבת. ועיין בשו"ת קול מבשר חלק ב (סימן כח אות יט) מה שכתב בזה, ואחר המחילה מכת"ר אין דבריו מוכרחים. כיעו"ש.
4. במסכת גיטין (לח:) אמר רבה, בגלל שלושה דברים יורדים בעלי בתים מנכסיהם, ואחד מהם מפני שקובעים סעודותיהם בשבת בזמן שהחכם דורש דרשה לרבים, והיה להם להקדים או לאחר את סעודתם. ואמר רבי יוחנן, שתי משפחות היו בירושלים, ואחת מהן קבעה סעודתה בשבת, ונעקרה מהעולם.
להיות ער כל ליל שבת
ג. אסור לאדם להיות ער בליל שבת כדי ללמוד תורה כל הלילה, משום שגורם צער לעצמו, ומתבטל ממצות עונג שבת [5]
אולם אם אינו מצטער בכך, ואינו מרגיש עייפות אלא אדרבה מרגיש הנאה ועונג מהלימוד, רשאי להיות ער כל הלילה ולעסוק בתורה [6]
ועל כל פנים, ראוי ונכון שישן כמה שעות, ולא יהיה ער לגמרי במשך כל הלילה, כדי שלמחרת לא יגרם לו הפרעה בתפילה, ובלימוד התורה, ובשאר מצוות היום [7]
5. הנה בשו"ת תורה לשמה (סימן תמט) הביא דברי האר"י ז"ל בשער רוח הקודש, שמי שנעור כל הלילה ולא ישן כלל, ועוסק בתורה כל אותה הלילה, יהיה נפטר מעונש כרת אחד אם נתחייב, וכל לילה אחת פוטר כרת אחד. ע"כ. ועל כן המנדד שינה מעיניו כל הלילה כולה, ודאי מצוה קעביד שתועיל לו לכפרה לתיקון כרת.
ואף שהנעור כל הלילה, הוא מפסיד אותו הלילה התיקון הנעשה על ידי השינה, מכל מקום מי שהוא צריך לתיקון כרת, אפשר שהשכר שהוא נשכר מנידוד שינה לענין תיקון כרת, יכריע את ההפסד הזה. ועל כל פנים, לא ירבה לעשות תיקון זה בכל שבוע, אלא די לעשותו פעם אחת בחודש [בליל ערב ראש חודש].
אולם בליל שבת ודאי אסור לעשות תיקון כרת לנדד שינה מעיניו, והרי זה חשיב כאילו מתענה בשבת שמצער עצמו בשבת, וה' לא ציוה בזה, ולא ניחא ליה לקודשא בריך הוא בזה מכמה טעמים. ולכן אותם הנוהגים לעשות תיקון זה לנדד שינה מעיניהם בליל המילה וכן בליל יארצייט של הוריהם, אם אירע לילה זו בשבת ויום טוב, לא יעשו כן לנדד שינה מעיניהם כל אותה הלילה. עכת"ד.
וכן בקודש חזיתי למרנא ורבנא רבי חיים פלאג'י בשו"ת לב חיים (סימן קפ) שנשאל בנידון דידן, וכתב לאסור איסר בזה, מכיון שאמרו בילקוט ראובני שינה בשבת תענוג אפילו ביום, כל שכן בלילה, שיש צער הגוף לפי שלא ישן, ואינו יכול בשבת לעשות דבר שמצער את גופו, משום עונג שבת. וכבר כתב המאירי לבאר את המשנה באבות: "הנעור הלילה וכו' הרי זה מתחייב בנפשו", רוצה לומר "כל הלילה", כי התעוררות יותר מדאי תזיק מאוד, והשיעור המוגבל להתעוררות הלילה ללמוד תורה, הוא בכדי שיישן 8 שעות. ע"כ. ומאחר שחוסר שינה בלילה גורם הזק לגוף, בודאי לא נכון לעשות כן בשבת. ע"ש.
וכעת ממש ראיתי לגאון רבי חייא פונטרימולי בשו"ת צפיחת בדבש (סימן כד) שכתב גם כן, שהשכל מחייב לאסור איסר לענות נפשו בליל שבת על ידי שמנדד שינה מעיניו, ובפרט שהמאכל מביא את השינה, ומי יתיר להם צער גדול כזה בליל התענוג [ליל שבת], וכידוע צער השינה קשה יותר מצער התענית, ואם אסרו להתענות בשבת, ודאי שאסור לנדד שינה בליל שבת. ומה גם שידוע כי אדם שהיה נעור כל הלילה, גם ביום אין גופו בקו הבריאות אפילו שישן, ואינו יכול לקיים סעודת שבת כראוי.
ואף שנהגו ישראל להיות ערים בליל שבועות אפילו שחל בשבת, מכל מקום שונה ליל שבועות מליל שבת, משום שבליל שבועות יש בו סודות גדלים, שעל ידי נדידת השינה ולימוד התורה בעשרה הנעשה באותו הלילה, מתקנים תכשיטים לכלה, וכמה מעלות טובות מפורשות בזוהר הקדוש על ענין הלימוד כל הלילה בליל שבועות, וכבר נודע המעשה שאירע לרבינו הקדוש מרן הבית יוסף זיע"א. וכיון שנעשה תיקון גדול בשמים, כדאי להצטער צער מועט כדי להשיג המעלה הגדולה ההיא, ודמי למה שכתבו הפוסקים שמי שיש לו עונג על ידי הבכיה, מותר לו לבכות בשבת. עכת"ד.
ועיין בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כא) שנשאל אם מותר לקחת כדור בליל שבת כדי להפיג השינה וללמוד כל הלילה, והשיב, שאף שבשבת דרך התלמידי חכמים לטרוח בלימודם, ולנדד שינה מעיניהם, מכל מקום בודאי כל זה רק אם כֹּחו וראשו עימו, אבל לא לעשות תחבולות אשר יש על זה שאלה על פי הדין. ע"ש. ונראה שכונתו שאכן דרך החכמים לנדד שינה בלילה, אבל לא בכל הלילה, ולכן אין להיות ער כל הלילה כדי לעסוק בתורה.
6. הנה הגאון רבי שריה דבלצקי בספרו זה השלחן (חלק א סימן רצ) הביא דברי הרמ"א, שמי שרגיל בשינת צהריים, לא יבטלנה בשבת, כי עונג הוא לו. ועל פי זה כתב שאסור להיות ער כל ליל שבת קדש אפילו כדי לעסוק בתורה, שאם הרגיל בשינת צהרים לא יבטל את שינתו, כל שכן שאין לבטל שינת הלילה. וכן כתב כף החיים (סימן רפ סק"ה) בשם פתח הדביר. ועיין רש"י בכתובות (סב:) שכתב, שערב שבת הוא ליל תענוג ושביתה והנאת הגוף. ע"כ.
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן כג) כתב להעיר על דברי הרב 'זה השלחן', שהפריז על המדה לפסוק בסכינא חריפא לאסור להיות ער כל ליל שבת אפילו כדי לעסוק בתורה. ומה שהרמ"א אסר לבטל שינת צהרים למי שרגיל לישון, יש לדחות שאין משם ראיה לאסור להיות ער בליל שבת בכדי לעסוק בתורה, משום ששם מדובר באדם שמבטל שינה ועל ידי כך מתבטל מעונג שבת לגמרי. אבל כשרוצה לבטל שינה כדי להתענג במקום זה על דברי תורה, באופן כזה מותר בודאי לבטל שינה ולהתענג על התורה.
ומה שכתב בספר כף החיים בשם פתח הדביר שאסור להיות ער בערב שבת, עיינתי שם וראיתי שכל האיסור הוא דוקא כשמצער עצמו בנדידת השינה, ומה גם שיכול לגרום לעצמו נזק בבריאותו, ולא יוכל לקיים מצוות ג' סעודות. אבל באופן שמחיבוב הלימוד אינו מרגיש שום צער ונזק במה שהוא ער, מודה הרב שאין חיוב לישון כדי לקיים עונג שבת בשינתו.
ולפי זה יש ליישב כיצד היו הזקנים מסובים בליל פסח, ומספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה [כמוזכר בהגדה של פסח], והרי אסור לנדד שינה ביום טוב. ויש לומר שלא היה להם צער מכך, כי מחיבוב המצוה, לא הרגישו איך הזמן עובר, עד שעלה עמוד השחר. ועל כן נראה, שאין כל איסור להיות ער בליל שבת וללמוד ולחדש חידושים בתורה, כל שאינו מצטער מזה והשינה אינה אונסתו, ומה גם כשזה עוד עונג לו. והוא היתר גמור. עכת"ד.
7. כן כתב בספר ילקוט יוסף (סימן רצ סעיף יא) בשם מרן הראשון לציון שליט"א.
לימוד בעיון
ד. תלמיד חכם שרוצה לעסוק בתורה בעיון ופלפול ביום השבת, כפי שרגיל ללמוד בימות החול, רשאי לעשות כן אף שמאמץ ומיַגע את מוחו, ואין זה נחשב לביטול עונג שבת [8]
8. הנה בגמרא שבת (קיט:), אמרו על רבי זירא, שכאשר היה רואה זוגות זוגות של חכמים שמדברים בדברי תורה ביום שבת, היה אומר להם: בבקשה מִכם, לכו והתעסקו בעונג שבת, ואל תחללו את השבת. ומרן החיד"א בספרו מחזיק ברכה (סימן רצ אות ו) כתב בשם היעב"ץ, שתלמיד חכם העוסק בתורה בעיון בשבת, מחלל שבת, והביא לזה ראיה מרבי זירא שהיה מוחה בחכמים שהיו מתפלפלים בניהם בשבת.
והרב חיד"א שם, יצא העיר'ה על דבריו, וכתב שעמו הסליחה, וכונת רבי זירא היא, שעל ידי שעסקו בתורה, היו נמנעים מלכבד ולענג השבת, ולכן העיר להם שלא יעסקו בתורה על חשבון מצות עונג שבת. אבל תלמיד חכם המענג את השבת באכילה ושתיה, לאחר מכן יוכל לעיין ולפלפל, והס מלהזכיר שהוא מחלל שבת חס ושלום.
ובעיר גדולה לאלקים 'קושטנדינה' בזמן גדולי הדור, היו באיזה מקומות קובעים ישיבה ללימוד ש"ס, ומפלפלים ביום שבת כמה תלמידי חכמים שבכפר ההוא, ושמענו כי הן עוד היום כה יעשה. וכן בעיר הקודש ירושלים אבותינו ספרו לנו שבישיבת הרב פרי חדש, היו מפלפלים בעומק הדין, וכן ראיתי שנהגו אחריו כמה ראשי ישיבות. אולם אם התלמיד חכם אינו רוצה לטרוח ביום השבת ללמוד בעיון, ולומד דרשות או גורס תלמוד וכדומה, שפיר דמי. ע"ש. וכן פסק בשו"ת יביע אומר (ח"ב סימן יח).
לדרוש בהלכה ובאגדה
ה. אף שנתבאר שמותר בשבת לעסוק בעיון ובפלפול כפי שרגיל בימי החול, מכל מקום ראוי ונכון שתלמידי חכמים יעסקו בשבת במדרשים ואגדות חז"ל וכדומה, כדי שיוכלו לדרוש לציבור בדברים המושכים את הלב, ולהדריכם בדרך הישרה [9]
9. כן כתב המחזיק ברכה (שם), והעיד בגודלו שכן הוא מנהג רוב התלמידי חכמים בכל המקומות שעבר בהם. ע"ש. וכן כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן חי), והביא מה שאמרו באבות דרבי נתן (ס"פ כט), שכל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא. וכל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של חכמה. עוד אמרו שם, כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, זה גיבור ואינו מזויין. וכל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, חלש וזיין בידו. יש בידו זה וזה, גיבור ומזויין. ע"ש.
ואמרו בספרֵי (פר' עקב), שלא תאמר למדתי הלכות די לי, תלמוד לומר: "כי אם שמור תִשמרון את כל המצוה הזאת", כל המצוה - למוד מדרש הלכות ואגדות. ע"ש. ועל ידי זה יקנה השתלמות לדרוש לרבים ולהדריכם ביראת השם, ולהוכיחם בדברי אגדה המושכים את הלב כמבואר בחגיגה (יד).
וכן בגמרא סוטה (מ.) מסופר שרבי אבהו ורבי חייא הזדמנו למקום אחד, רבי אבהו דרש באגדה, ורבי חייא דרש בהלכה, עזבו כולם את רבי חייא והלכו לשמוע את רבי אבהו, מפני שלב האנשים נמשך יותר לדברי אגדה מאשר להלכה ופלפול.
ו. דרשן הדורש לרבים ביום שבת, יערב בדרשתו גם הלכות נחוצות, כדי להדריך את הציבור בדרך הישרה, ולהרים מִכשול מדרכם, ואין להסתפק רק בחידושים על פרשת השבוע וסיפורי מעשיות וכדומה [10]
10. איתא בילקוט שמעוני (ויקהל רמז תח): אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עשה לך קהלות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. ע"כ.
ומשמע שעיקר הדרשה היא כדי ללמד את העם הלכות שבת ושאר הלכות נחוצות, כדי שידעו את האסור והמותר. ובסנהדרין (לח:( אמר רבי יוחנן: כשהיה רבי מאיר דורש לרבים, היה דורש שליש בהלכה, ושליש באגדה, ושליש במשלים.
וכתב הבית חדש (סימן רץ), דמה שכתב הטור שצריך לקבוע מדרש להודיע לעם את חוקי האלוקים ואת תורותיו, כוונתו לבאר שקביעות מדרש אינו לדרוש באגדה דוקא, אלא דינים והלכות. ומקרוב נתפשט לדרוש כל הדרשות באגדות ולא בדינים והלכות כל עיקר, וזה נגד דת תורתינו הקדושה, שעיקר הדרשה להורות הלכות שבת והאסור והמותר, וגם להמשיך את לב השומעים באגדות המדריכים ליראת ה' ולמונעם מחטוא לפניו יתברך. ולא שיכוין להראות את עצמו שהוא חכם ויודע לדרוש פסוק או מאמר בכמה פנים. ע"כ.
ואף האליה רבה (שם סק"ה) שכתב, שאולי מאחר שיש עתה ספרים לעמי הארץ, שיכולים כולם לקרות בהם, סמכו הכל לדרוש באגדה. נראה שאין זה אלא לדונם לכף זכות, אבל בודאי שהדרך הישרה והנכונה ללמד דעת את העם בדינים והלכות.
וכן כתב הפרי חדש (יו"ד סימן פד) בהלכות תולעים, שצריך לדרוש לעם בהלכות תולעים וכדומה, יותר מלדרוש להם פְּשטִים. ע"כ. וכן תחזה במחזיק ברכה (סימן רץ סק"ג), שעיקר הדרוש יהיה להזהיר את כל תוקף העבירות שאדם דש בעקביו וכמה דינים שנכשלים בהם. ע"ש.
ובשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן יח) אחר שהביא כל זה, סיים שאשר על כן, מן הראוי למנות דוקא תלמידי חכמים בקיאים בהלכות, לעמוד ולדרוש בהם לפני הקהל מדי שבת בשבתו. ומכל מקום יהיה כל זה יחד עם דברי אגדה, כדי למשוך לב העם. ע"ש.
וראה בשו"ת זכרון יהודה (גרינוולד ח"א סימן קעא) שהעיר, שאותם המוסרים שיעור בהלכה לבעלי בתים, לא יאמרו להם הרבה הלכות בפעם אחת, עי על ידי זה שוכחים ומערבבים ההלכות. ורבינו בעל מחצית השקל זצ"ל, היה לו קביעות לעמוד בפתח חדרו ולדרוש "הלכה אחת" לפני העם שמתקבצים בכל שבת, וכך היה עושה בכל שבת, כי הלכה אחת זוכרים היטב. וממנו יראו וכן יעשו. ע"ש.