ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק ט' - לימוד תורה בקדושה
שמירת העינים
א. אסור ללמוד תורה בעודו רואה נשים שאינן צנועות, ולכן אדם שיושב באוטובוס וקורא תהלים או משניות בעל פה, וממולו יש נשים לא צנועות, יעצום עיניו או יטה ראשו לצד אחר וימשיך בגירסתו.
אבל אם יושב באוטובוס ולומד באיזה ספר תורני, ויושבות או עומדות לידו נשים שאינן צנועות, רשאי להמשיך ללמוד מתוך הספר כנגד אותן נשים, מפני שאינו רואה אותן [1]
1. הנה בגמרא בברכות (כד.) מבואר, שאסור לקרוא קריאת שמע מול טפח מגולה באשה במקום שדרך לכסותו. וכן פסק הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פרק ג הלכה טז), שאסור להסתכל בגוף של אשה כשהוא קורא קריאת שמע, ואפילו היא אשתו. וכל שהיה טפח מגולה מגופה, אסור לקרות כנגדה עד שיחזיר פניו. ע"כ.
וכתב מרן הבית יוסף (סימן עה), שמשמע מדברי הרמב"ם שבהחזרת פניו לצד אחר מותר, אף על פי שהיא עומדת סמוכה לו. והטעם לכך, משום שהכתוב תלה דבר זה בראיה, שנאמר: "ולא יִרְאה בך ערות דבר ושב מאחריך". ומטעם זה נראה שאם הוא עוצם עיניו או שהוא בלילה, מותר לקרוא כנגדה. ואף על פי שבספר הרוקח אוסר לקרוא קריאת שמע גם כשעוצם עיניו, כדאי לסמוך על המתירים בזה. ע"כ. וכן פסק מרן בשלחנו הטהור (שם סעיף ו) שאם אינו מסתכל עליה, מותר לקרוא קריאת שמע כנגדה.
והן אמת שרבים מן הפוסקים כתבו לחלוק על מרן הבית יוסף בדין זה, ופסקו שאין להתיר אמירת דברי תורה בעצימת עינים, אלא רק על ידי החזרת פניו לצד אחר, באופן שלא יהיו פניו כנגד הערוה, כמבואר במשנה ברורה (שם ס"ק כט). ע"ש.
מכל מקום טוב עין יראה למרן פאר הדור בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן ו) שהביא להקת הפוסקים שפסקו כדעת הבית יוסף להקל בזה להלכה, ומהם: הלבוש, והפרישה, והלחם חמודות, והמאמר מרדכי, והמגן גבורים, וכן מבואר בפסקי רבינו שמעון בר צמח (ברכות כד.). ועוד בה, דהנה בשו"ת פנים מאירות (חלק א סימן עד) כתב, שאפילו לדעת הרוקח וסיעתו שאוסרים לקרוא כנגד ערוה בעצימת עינים, זהו דוקא כשקורא כנגד הערוה ממש (אותו מקום), אבל לגבי טפח באשה ושׂער באשה שהאיסור בהן משום הרהור, לכל הדעות די בעצימת עינים. ע"כ.
וגם הנשמת אדם (כלל ד סימן א) כתב, שהואיל וההלכה ששער באשה וטפח באשה ערוה, אינה אלא מדרבנן משום הרהור, כל שאינו רואה, אין כאן הרהור, ומותר. ולכן מי שיושב באוטובוס וכיוצא בזה, וניצבות מול עיניו נשים בלבוש בלתי צנוע, יוכל לדבר דברי תורה ולברך ברכות, ובלבד שיחזיר פניו לצד אחר, או שיעצום עיניו, או שיקרא מתוך הספר. ע"כ. [וראה בכף החיים (שם אות כח), שלימוד בדרך הרהור בלאו הכי מותר].
והן עתה ראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן כא) שגם כן כתב להתיר זאת, ואדרבה מצוה לקחת עימו ספר לעיין בו כשנוסע באוטובוס, וכבר כתב הרמב"ם, שאין מחשבת עריות באה אלא בלב הפנוי מן החכמה, ואם ישב בטל באוטובוס, יהיה לבו פנוי מהחכמה, ויבוא לידי מחשבת עריות. ע"כ. וראה עוד בשו"ת שער שמעון אחד (חלק ה עמוד רסח), ובשו"ת אור לציון (ח"א סימן ח).
דרשה בפני נשים לא צנועות
ב. תלמיד חכם שהזמינוהו לדרוש בפני ציבור שאינו שומר מצוות כדי לקרבם לאבינו שבשמים, ובין הקהל נמצאות נשים לא צנועות, רשאי לומר בפניהן דברי תורה ואינו צריך לעצום את עיניו, אלא ישתדל שלא להסתכל עליהן. ומי שמרכיב משקפים ומסירם בשעת ההרצאה, תבוא עליו הברכה [2]
2. כתב החזון איש בהלכות קריאת שמע (סימן טז אות יא): כתב המרדכי בשם רבי אליעזר ממיץ, שבעוונות הרבים אנו יושבים בין הגויים, ועת לעשות לה', הלכך אין אנו נזהרים מללמוד אף שאנו שומעים קול שיר של נשים גויות, ומטעם זה אפשר לצדד להקל בזמן הזה להגיד תוכחה ברבים, ולהזכיר דברי חז"ל אף שיש פרועות ראש כנגדו, ומשום עת לעשות לה'. וגם אפשר לסמוך על דעת הרבינו יונה שכיון שאינו משים לבו מותר. ע"כ.
ומזה יש ללמוד שתלמיד חכם המוסר שיעור לציבור חילוני כדי לקרבם לדרך הישרה, ובין הקהל נמצאות נשים חילוניות הלבושות בלבוש לא צנוע, יש לו אילן גדול להיתלות בו, ואינו צריך להוריד את ראשו למטה או לעצום את עיניו בשעת הדרשה.
וכן תחזה בשו"ת שלמת חיים (חלק א סימן כו), שנשאל האם מותר לומר דברי תורה ברחוב, אשר בין הקהל יש לחוש בודאי שבשיעור מלוא עיניו יש טפח מגולה באשה. והשיב, דפשיטא שאין לחוש בזה, רק שהדורש יהיה כוונתו לשמים ולא חלילה לראות. ע"כ. וכן כתב להתיר בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן יא).
אומנם כתב הרה"ג רבי יוסף פנחסי שליט"א בשו"ת יפה נוף (סימן פט), שאף על פי שמותר להרצות לפני נשים לא צנועות, מכל מקום כשמזכיר פסוקים בתוך הדרשה ראוי לעצום עיניו, וכמו שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ג סימן ז) שרב המסדר קידושין ועומדות לפניו נשים לא צנועות, יעצום עיניו או יסתכל בספר בשעת הברכות. ע"ש.
נקיות הגוף
ג. אדם שלומד תורה, ובאמצע לימודו מרגיש צורך להתפנות לקטנים או לגדולים, אין לו להתאפק, אלא יקום בזריזות לנקות את גופו, ולאחר מכן ימשיך בלימודו [3]
אולם תלמיד חכם שמוסר שיעור תורה ברבים, ובאמצע השיעור מרגיש צורך להתפנות, ויש לו בושה לצאת באמצע השיעור, אינו צריך להפסיק את שיעורו ולצאת, אלא רשאי להמתין עד סוף הדרשה כדי שלא יתבייש [4]
3. כתב בספר בן איש חי (שנה א פ' ויצא אות א): המשהה נקביו עובר משום בל תשקצו בין בגדולים בין בקטנים, אך בקטנים יש בזה עוד חשש סכנה, וגם עקרות שיהיה עקר אם משהה. ויש שנכשלים בזה, ואם יבוא להם התעוררות והם לומדים, אינם קמים במהירות, אלא ממשיכים ללמוד עד שיגמרו דף הזוהר או המזמור, וזו שטות גדולה, שהרי זה מצוה הבאה בעבירה, ולכן צריך להזהר בזה. וכתב החסד לאלפים בשם המקובלים, שהמיקל בזה, מונע ממנו טהרת המחשבה, ומי שהוא בעל נפש ורוצה להדבק בקונו, צריך להיזהר שיהיה גופו נקי בכל שעה, וזה מועיל גם כן לבריאות הגוף, ונעשה בריה חדשה. ע"כ.
והניף ידו שנית בספרו בן יהוידע על מסכת שבת (מא.), דאיתא בגמרא, שהנצרך לנקביו ואכל, דומה לתנור שלא ניקוהו, והסיקוהו על גבי אפרו, וזהו תחילת ריח זוהמא. וביאר הבן יהוידע, שכונת חז"ל היא, שאם בא לאדם התעוררות לנקביו, ובאותה שעה אכל, דהיינו עסק בתורה, הרי זה עירב קודש בחול, וזה התחלת זוהמא בנפש. ע"כ. וכן הזהיר הגאון החסיד רבי אליהו מני בספר שיח יצחק (עמוד קעז), וכן כתב הגרי"ש קצין בספר קציני אר"ץ (סימן א אות ח).
כיצד היו אמוראים שלמדו תורה כשהוצרכו לנקביהם
בגמרא יבמות (סד:) מסופר על כמה אמוראים שהיו יושבים לשמוע את שיעורו של רב הונא, ומחמת שהיו מתאפקים ולא היו יוצאים להתפנות באמצע הדרשה, נעשו עקרים, ואמר רב אחא בר יעקב, ששים זקנים היינו, וכולם נעשו עקרים מחמת הדרשה של רב הונא, חוץ ממני.
ולכאורה קשה, דהנה מבואר במסכת מכות (דף טז:) שהמשהה נקביו עובר על איסור בל תשקצו, וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים סימן ג סעיף יז). וכתב שם המשנה ברורה (ס"ק לא) שאם משהה עצמו לקטנים, עובר גם על איסור "לא יהיה בך עקר".
ובספר חסידים (סימן קכז) כתב: אל ישהה נקביו אפילו שעה אחת, שכל זמן שאדם צריך להשתין ולהסך את רגליו (גדולים), יעמוד מיד פן יסתכן, ויבוא לידי חולי הדרוקן [חולי הפה], ואדם חייב להבריא את עצמו כדי שיוכל לעבוד את בוראו. ועוד, יעבור על בל תשקצו את נפשותיכם. עכ"ל. ואם כן צריך ביאור, כיצד עברו אותם חכמים על איסור בל תשקצו וסיכנו את עצמם, והיה להם לצאת באמצע השיעור.
וראיתי בתרומת הדשן (סימן טז) שכתב, שבמקום שיש זילותא וביזוי, לא חוששים לאיסור דרבנן של "בל תשקצו", והביא ראיה לזה מהגמרא בשבת (לג.) שרבא היה משהה נקביו בעל כורחו, משום שהיה לו עת קבוע ללמד התלמידים, ולא היה יכול להפסיק באמצע השיעור ולצאת, משום כבוד הבריות.
וכן אמרו ביבמות (סד:) על אותם זקנים שנעשו עקרים מחמת שהשהו נקביהם, והיינו משום שהתביישו לצאת לעשות צרכיהם בפני הרבים, ולכן לא חששו לאיסור בל תשקצו. ע"ש. והביא דבריו להלכה מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן קג), וכן פסק המחזיק ברכה (סימן ג אות טז). ע"ש. ומזה נלמד, שאיסור בל תשקצו נדחה במקום שיש פגיעה בכבוד הבריות. וכן מבואר בשו"ת הרשב"ש (סימן רעד).
ברם עדיין קשה, דהנה ראה ראיתי למרן החיד"א במחזיק ברכה (שם) שהביא דברי הרב מור וקציעה שהרעיש העולם, איך האמוראים אנסו עצמם ולא התפנו, ונעשו עקרים, וכיצד עברו על לאו של איסור סירוס. [דאמרינן בגמרא בכורות (מד:), שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך להתפנות ואינו מתפנה, עלול להיות נקב בין מעבר השתן למעבר הזרע, ויהיה עקר ח"ו].
וכתב לתרץ, שכל איסור "לא יהיה בך עקר" היינו דווקא כשמסרס עצמו בידים, אבל אם עושה כן בשב ואל תעשה, כגון שצריך להתפנות ומשהה נקביו, אין בזה איסור תורה, אלא איסור דרבנן, ולכן משום כבוד הבריות נדחה איסור דרבנן דלא יהיה בך עקר, כדאיתא בברכות (יט.).
והביא עוד דברי הרב תבואות שור, שכתב ליישב, שאותם חכמים לא היו מרגישים שצריכים להתפנות, מחמת שהיו טרודים בעיונם. ע"ש. ולפי שני התירוצים הנ"ל, נמצאנו למדים שמי שלומד לבדו בבית או בבית המדרש, ומרגיש צורך להתפנות, בודאי שמחוייב הוא להפסיק מלימודו ולנקות את גופו, כדי שלא יסתכן חלילה, ורק כשיש בושה לקום כגון באמצע שיעור תורה וכדומה, הקילו לאדם להשהות נקביו.
וכיוצא בזה ראיתי בשו"ת מעין גנים עבאדי (ח"א סימן יג אות נד) שדן בענין מי שבא אצלו תלמיד חכם גדול, ותיכף ומיד נצרך אותו אדם לנקביו, כיצד יעשה, אם ישהה נקביו עובר על בל תשקצו, ואם לא ישהה וילך להתפנות, אזי לא ישאר איש בבית עם התלמיד חכם, ויש בזה מיעוט כבוד לתלמיד חכם. והעלה שאם אינו מתבייש, יאמר לתלמיד חכם שימחול על כבודו, וילך להתפנות. ואם מתבייש, לא ילך להתפנות, כי שהיית נקבים הוא איסור דרבנן.
4. כמבואר בהערה הקודמת, וכן כתב המשנה ברורה (סימן צב ס"ק ז) שאם הוא דורש לרבים ובאמצע נצטרך לנקביו אפילו גדולים, מותר לו לשהות עצמו, דבל תשקצו הוא רק איסורא דרבנן, ומפני כבוד הבריות נדחה.
וכיוצא בזה כתב הפרי מגדים במשבצות זהב (סימן ג אות יג), שהואיל ואיסור בל תשקצו במשהה נקביו הוי רק מדרבנן, לכן נדחה מפני כבוד הבריות. ולכן רשאי להמתין עד שימצא מקום צנוע. ועיין בשו"ת אור לציון חלק ב (עמוד סו בהערה).
הוצרך להתפנות באמצע לימודו ואם יפסיק יגרם לו ביטול תורה
בהיותי בזה, ראה ראיתי למרן הראשון לציון שליט"א בספרו הליכות עולם (חלק א עמוד לט) שכתב, שמי שעוסק בתורה, ונתעורר בו צורך להתפנות, ויכול להחזיק עצמו עד שיעור פרסה (72 דקות) [או שיש לו ספק אם יכול להחזיק עצמו כשיעור זה], יסיים הענין שעוסק בו, ואחר כך יצא לנקביו.
אולם אם יודע בעצמו שאינו יכול להחזיק עצמו עד שיעור פרסה, נכון יותר שיפסיק מלימודו, ויצא לנקביו מיד. אלא אם כן יגרם לו ביטול תורה מחמת כן, שאז רשאי להמשיך בלימודו. וסמך סמיכה בכל כוחו על דברי הביאור הלכה שכתב, שאם הוא לומד לעצמו, ובאמצע הענין נתעורר לו תאוה קצת, אף שהוא משער בעצמו שאינו יכול להעמיד עצמו עד שיעור פרסה, אפילו הכי מותר לו לגמור את הענין. ואם על ידי זה שיפסיק עתה יגרם לו ביטול תורה, בודאי יגמור את הענין.
ולפי זה ניחא בהני סבי דאיעקור מפרקיה דרב הונא (יבמות סד:), ולכאורה איך עברו על בל תשקצו, אלא נראה שסמכו להקל מפני שהתחילו בהיתר וחשבו לגמור הענין שהתחילו בו, ומרוב טרדתם שהעמיקו, לא הרגישו לאיסור לא יהיה בך עקר, ותקראן אותם כאלה. עכ"ד.
ואנכי התלמיד לא זכיתי להבין דבריו, והריני דן לפניו בקרקע, דהנה כבר נתבאר בהערה הקודמת, שכל ההיתר להמשיך ללמוד אף בעודו נצרך לנקביו, הוא משום שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן של בל תשקצו ולא יהיה בך עקר, ולכן סמכו אותם זקנים שלא לצאת באמצע הדרשה, משום כיסופא. וכן נהג רבא שלא יצא באמצע השיעור להתפנות, משום שהיתה לו בושה לצאת, כמבואר בתרומת הדשן (סימן טז).
אבל באופן שאין חשש לכבוד הבריות כגון שלומד לבדו בביתו, צריך להפסיק מלימודו כדי שלא יעבור על איסור בל תשקצו ולא יהיה בך עקר, והיכן מצינו שדוחים איסור דרבנן משום ביטול תורה, ואדרבה מצינו שמבטלים תלמוד תורה כדי להתפלל תפילה דרבנן. ובפרט שלפי דעת ההגהות מיימוני (פ"ד מה' תפילה) כל מי שנצרך לנקביו, אסור בדברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים, והובאו דבריו בהגהת הרמ"א (סימן צב).
וראה בשו"ת ישועת משה (חלק ג סימן ט) שכתב בשם הגאון הקדוש מקומרנא בספרו השלחן הטהור, שאם צריך לצאת מבית הכנסת כדי להתפנות, מותר לו לעבור כנגד המתפלל, כדי שלא יעבור על איסור בל תשקצו. ע"ש. וראה עוד בספר הליכות שלמה (תפילה עמוד קיג), ובחסד לאלפים (יו"ד סימן רמ אות י)].
ואם כן נראה שדברי הרב בן איש חי והחסד לאלפים והשיח יצחק והרב מגיני ארץ הנ"ל נאמנו מאוד, ובפרט שגילו לנו שעל ידי הלימוד בלא נקיות, גורם לו זוהמה בנפש ומונע טהרת המחשבה, אזי גם כשיש חשש ביטול תורה כשיפסיק מלימודו, מכל מקום הרי זו ביטולה לצורך קיומה, ודמי למצוה עוברת שצריך להפסיק מלימודו כדי לקיימה. והנראה לע"ד כתבתי.
נגיעה במקומות המכוסים
ד. אסור לאדם לגעת במקומות המכוסים שבגופו בשעה שלומד תורה, מפני שיש שם מלמולי זיעה, ואין זה כבוד התורה ללומדה כשידיו מזוהמות.
[לפיכך מי שבאמצע לימודו חיכך בידיו בראשו, או שגירד בתוך אוזנו וכיוצא בזה, ישטוף ידיו לפני שימשיך בלימודו, מפני שמצוי במקומות אלו זוהמה [5]
ואם חושש שיגרם לו ביטול תורה אם יקום לשטוף את ידיו, ינקה ידיו בבגד או בקיר וכדומה, וימשיך בלימודו. ] [6]
5. שלחן ערוך אורח חיים סימן צב (סעיף ז), ומשנה ברורה שם. וראה גם בספר כנסת ישראל (ששון חלק א דף יז.) שכתב לאסור ללמוד קודם שינקה ידיו. ע"ש. וכתב הגר"א חפוטא בשו"ת מענה לשון חלק ד (סימן א), שהמיקל להרהר בדברי תורה בעוד ידיו מטונפות כגון שנגע בבית הסתרים וכדומה, יש לו על מה לסמוך, ומיהו יש מקום להחמיר בזה. ע"ש.
ועיין בשו"ת תורה לשמה (סימן יד) שנשאל אודות הנוגע בראשי אצבעותיו במקומות המכוסים שצריך נטילה, האם צריך שיטול כל ידיו, או שמספיק שישפוך קצת מים על ראשי אצבעותיו במקום שנגע בלבד. ופסק שצריך ליטול את כל היד אף על פי שלא נגע כי אם בראשי אצבעותיו.
וראה בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן ב) שנשאל האם המחכך בפאות ובזקנו שיש שם זיעה צריך נטילה, או מאחר שהם מקומות המגולים אין צריך נטילה. והשיב, שמאחר שהם מקומות המגולים, אין צריך נטילה. ומכל מקום בודאי שאם יש באותם מקומות ריבוי זיעה, ולא רחץ עצמו כמה ימים עד שנעשה זוהמה גדולה וגם מסריח, פשיטא שגם המחכך במקומות אלו הרי הוא כנוגע בצואה וצריך נטילה.
6. משנה ברורה (סימן צב שם). וכתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סימן ב) שאין איסור למלמד בתלמוד תורה להמשיך ללמוד עם ילדים שדרכם לחכך ראשם ולגעת בנעליים וכדומה, ואין צורך להצריכם ליטול ידים בכל פעם, וגם לא צריך לומר להם שישפשפו ידיהם בכותל, כיון שזה יגרום לביטול תורה אם יאמר להם ליטול את ידיהם או לשפשפם בכותל באמצע הלימוד. ועל כל פנים יזהירו אותם קודם הלימוד, שלא יגעו במקומות המכוסים, כדי שילמדו תורה בקדושה וטהרה. ע"ש.
וראה בספר הליכות שלמה (עמוד רסז) שמותר ללמוד עם ילדים קטנים תורה אפילו שיודעים שאינם מקנחים את עצמם יפה, ואין נמנעים כלל מללמד תורה אף לקטנים ביותר, כדי שלא תבטל חלילה תורה מישראל. והוא הדין לענין חינוכם לברכות וכיוצא בזה. ע"ש.
ישן שינת עראי
ה. מי שנמנם מעט על היד או על השלחן, ולאחר מכן התעורר, רשאי ללמוד אף ללא נטילה, מאחר שלא תקנו נטילה למי שישן שינת עראי [7]
7. כתב שולחן ערוך אורח חיים (סימן ד סעיף כג): לא תיקנו נטילת ידים, אלא לקריאת שמע ולתפלה, אבל ברכות דשחרית יכול לברך קודם נטילה, אלא אם כן הוא ישן על מטתו ערום, שאז אסור להזכיר את השם עד שינקה אותם.
וכתב המשנה ברורה (ס"ק ס) שאם ישן ערום, מסתמא ידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים. ומלבושים שלנו שבית הצואר פתוח אפילו אם ישן במלבושים, מסתמא ידיו מטונפות כי דרכו לחכך בגופו במקום זיעה. ודוקא אם ישן שינת קבע, אבל בשינת עראי אין חזקתו שנגע, ודינן כסתם ידים דכשרים לתלמוד תורה ולברכה. ע"כ.
לשמוע דברי תורה באמבטיה
ו. מותר להכניס רדיו או "טייפ" לחדר האמבטיה שאין שם שירותים, ולשמוע שירי קודש או דברי תורה גם בעת שעומד שם ללא בגדים ומתרחץ [8]
ואפילו אם משמיעים ברדיו הרצאה של דברי תורה בשידור חי, מותר להכניס את הרדיו לאמבטיה ולשמוע שם את ההרצאה [9]
8. גרסינן במסכת שבת (י.): הנכנס לבית המרחץ במקום שבני אדם עומדים לבושים, מותר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ולהניח תפילין. וכשנכנס לחדר האמצעי ששם בני אדם עומדים ערומים ולבושים, מותר לומר 'שלום', אבל לא לקרוא קריאת שמע ותפלה. וכשנכנס לחדר הפנימי ששם בני אדם עומדים ערומים, אין שם שאלת שלום ואין צריך לומר שאסור לקרוא קריאת שמע ולהתפלל.
והרב המאירי בחידושיו לברכות (כו.) לאחר שהעתיק דברי הגמרא הנ"ל, כתב: דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו, אבל מעינות ושאר מקואות שאדם טובל בהן במים צוננים, מותר לברך בהם כל זמן שאין שם ערוה. וכן כתבו הגאונים ז"ל. ע"כ
ומבואר מדבריו שעיקר האיסור לברך בבית הפנימי וכן בבית האמצעי, אינו בגלל שעומדים שם ערומים, אלא משום הזוהמא המצויה שם. ומאחר שבאמבטיה פרטית מתרחצים בני הבית בלבד, ובדרך כלל אין שום זוהמא מצויה שם, לכאורה יש מקום להתיר לברך וללמוד שם תורה.
אולם בנידון דידן יש לצדד להחמיר יותר, הואיל ועל כל פנים המים שבאמבטיה חמים, ובודאי שיש שם מעט זוהמא. ומכל מקום מאחר שאינו דומה ממש לבית מרחץ של ציבור שההבל והזוהמא שם מרובים, לכן יש לדמות את האמבטיה לחדר האמצעי של בית המרחץ, שמותר להרהר שם בדברי תורה, כמו שפסק בשלחן ערוך (סימן פ"ד). ובפרט שבאמבטיה שלנו, עם גמר הרחיצה, המים מתרוקנים והאמבטיה נשארת נקיה.
ואם כן יש ללמוד להקל לשמוע דברי תורה באמבטיה מהטייפ, מכיון שהוא רק מהרהר בדברי תורה. ואף על פי שהוא עומד שם ערום, וכתיב "ולא יראה בך ערות דבר", מכל מקום כבר דרשו במסכת שבת (קנ.) דיבור אסור הרהור מותר, ולכן מותר להרהר בדברי תורה במקום שיש ערוה.
וכן כתב בשו"ת זקן אהרן (חלק א סימן א) שאף על פי שדין האמבטיה שלנו כדין מרחץ כיון שרוחצים שם בחמין, מכל מקום כיון שעינינו הרואות שאין שם הרבה זוהמה והבל כמו בחדר הפנימי של בית המרחץ, לכן יש להשוות דין חדר האמבטיה לדין בית אמצעי של בית המרחץ, שאסור ללמוד ולברך שם, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. והו"ד בשו"ת יביע אומר (חלק ה סימן יא).
9. כן כתב מרן היביע אומר (שם), וטעמו ונימוקו עמו, שהרי אפילו אם משמיעים ברדיו שידור חי ממקור ראשון, הקול נקלט תחלה על ידי המקלֵט, ואחר כך משדרים אותו דרך הרדיו, ואם כן, הואיל ואין הקול המשודר ברדיו בא מכח אדם בר חיובא, שהרי כחו נפסק לפני השידור, והוא כדרך ששומעים מהתקליטור, לפיכך אין לחוש להכניס רדיו לחדר האמבטיה, ומותר לשמוע שם דברי תורה דרך הרדיו ולהרהר בהם.
ואף שקיימא לן ששומע כעונה, בנידון דידן לא שייך לומר כן, משום שהכלל של "שומע כעונה" נאמר דווקא כשהשומע זקוק לצאת ידי חובה מהמשמיע, אבל כאן אינו אלא כמהרהר בדברי תורה, וכל שאינו זקוק לכוין לצאת ידי חובה, אינו בדין שומע כעונה, ולכן יש להקל בנידון דידן.
הרהור בדברי תורה בשירותים
ז. מי שנכנס בלבו הרהורי עבירה בהיותו בשירותים, ואינו יכול להסיח דעתו מהם, מותר לו להרהר שם בדברי תורה, כדי להינצל מהרהורים רעים [10]
9. כתב בספר חסידים (סימן כח): אם אדם במרחץ או במקום הטינופת, ואהבת אשה נכנסת בלבו או עוברת לפניו, יהרהר בדברי תורה, כי דברי תרוה יפים לטהר הלב מיצר הרע, ואף על פי שבכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, להפריש אדם מן העבירה מותר. עכ"ל. וכן כתב בשמו המשנה ברורה (סימן פה ס"ק יג).
וכתב שם מרן החיד"א בברית עולם, שדבר זה הוא חידוש גדול. ומכאן נראֵה כמה תוקף חומר איסור ההרהור בעריות, עד שלבטלו מתירים איסור חמור להרהר בדברי תורה במקום הטינופת.
ועל פי זה אפשר לבאר דהיינו רבותיה דרבי זירא במגילה (כח.) שאמר "ולא הרהרתי במבואות המטונפות", והקשו על זה מאי רבותיה, והלא איסור חמור להרהר דברי תורה במבואות המטונפות. ולפי דברי רבינו יש לומר דהיינו רבותיה, דמעולם לא הרהר איסור, דאז היה מותר לו להרהר בדברי תורה כדי לדחותו. ודפח"ח. וראה בספר מאור ישראל תענית (כ:).
ועיין בשו"ת שמע אברהם (דף קכה.) שדן בענין אדם שבאה לפניו אשה פרוצה, וחושש מהיזק ראיה, והוא שרוי בלא חומה, האם יכול להגן בעדו על ידי שיניח ספר על עיניו, והעלה דכיון שכונתו להפריש עצמו מאיסור דהרהורי עבירה הקשים מעבירה, על כן שרי, והוכיח זאת מדברי רבי יהודה החסיד הנזכרים לעיל.
הרהור במציאות ה' בשירותים
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן א) דן האם מותר להרהר בבית הכסא ובמקומות המטונפים במציאותו ה' יתברך. ופסק שמי שבאה לו מחשבת עריות, נראה שמותר לו להרהר במציאות ה' יתברך כדי להינצר מהרהורי עבירה כנזכר לעיל. וראה ביסוד ושורש העבודה (שער א פ"ד), שיכול האדם להעלות על דעתו בבית הכסא, לשמוח בטובת חבירו, ויקיים בזה מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ומצוה זו אפשר לקיימה גם בבית הכסא. ע"ש.
ודרך אגב, ראיתי בשו"ת רבבות אפרים (חלק ג סימן מג) שהביא דברי הגמרא בשבת (ל') שדוד המלך לא פסק מלימודו במשך כל השבת. וצריך ביאור, כיצד נהג בהיותו בבית הכסא ששם אסור להרהר בדברי תורה. וכתב שבגליוני יואל יישב זאת על פי דברי הירושלמי, ששואלים הלכות בית הכסא בבית הכסא, ודוד סמך על זה.
נישואין
ח. חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו נושא אשה, שרוי בלא ברכה, ובלא תורה, ואינו נקרא אדם, וכאילו שופך דמים, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל [11]
11. שלחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג). וראה בשו"ת בית יוסף (סימן יד) שמצות פריה ורביה שקולה כתלמוד תורה שהיא שקולה כנגד כל המצות, שהרי אין מוכרים ספר תורה אלא לתלמוד תורה או לישא אשה משום פריה ורביה, ומותר לצאת לחו"ל לישא אשה וכדי ללמוד תורה. ומצות פריה ורביה אין לה תמורה במצוה אחרת, זולת מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי דהוא מילתא דלא שכיח חד בכמה דרי, ולא שמענו שהיה שני לו. ע"ש. ועיין בשו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רכג).
ובספר הנהגות החפץ חיים (עמוד מ) מסופר על בחור אחד שבא לרבינו החפץ חיים וביקש ברכה שיזכה לשידוך. אמר לו הרב: שהקדוש ברוך הוא יברך אותך שתישאר בלימוד! אחד מבני הבית חשש שהרב לא שמע טוב את הבקשה, על כן שב וביקש עבורו בקול חזק יותר שהבחור זקוק לשידוך, ושוב אמר הרב: ה' יברך אותך שתישאר בלימוד!
כשיצא משם הבחור, פגש את הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד, וסיפר לו על ברכתו של החפץ חיים. אמר לו רבי אלחנן: כונת הרב היא, שבלי שידוך אי אפשר להישאר בלימוד, שהרי בלי מנוחת הנפש ומשפחה טובה, קשה מאוד להישאר בלימוד...
מדוע בן עזאי לא התחתן
גרסינן במסכת יבמות (סג:): אמר בן עזאי, מי שאינו עוסק בפריה ורביה, כאילו שופך דמים. אמרו לו: יש נאה דורש נאה מקיים ומדוע הוא אינו מקיים את מה שדורש? אמר להם מה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים.
וכתב הרמב"ם (ה' אישות פט"ו ה"ג): מי שחשקה נפשו בתורה תמיד, שגה (התחזק) בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עון, והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו, חייב לישא אשה אפילו היו לו בנים, שמא יבוא לידי הרהור. ע"כ.
ולכאורה קשה, מדוע בן עזאי לא נשא אשה, וכי הוא פטור ממצות פרו ורבו, והרי מצוה זו נאמרה לכל ישראל בשווה. ואם נאמר שאכן פטור, מדוע כששאלו אותו למה אינו מתחתן, השיב להם "מה אעשה שנפשי חשקה בתורה", היה לו לומר שהוא פטור ממצוה זו.
וראיתי בשו"ת תורה לשמה (סימן תקה) שכבר נשאל על זה, וזה ת"ד: כפי הנשמע מדברי הזוהר שהנפטר בלי בנים עניינו קשה ומר מאוד, וכל שכן מי שלא רצה לישא אשה מעיקרא, אף שהיתה כונתו לשם שמים בעבור איזה סיבה. וצא ולמד מחזקיהו המלך, שלא נשא אשה בתחלה, בעבור שראה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים שאינם הגונים, ועם כל זה אמר לו ישעיהו הנביא "מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא", ואם כן איך רבי שמעון בן עזאי לא נשא אשה, הגם שכונתו לטובה שנפשו חשקה בתורה, עם כל זה הלא הסיבה של חזקיהו המלך היתה יותר חזקה, ובכל זאת לא הועילה לו התנצלות זו, והגיד לו הנביא על זה דבר קשה מאוד, ואיך ביטל בן עזאי מצוה זו, ולא מיחו בו חכמי דורו ורבותיו.
והשיב, שכל מה שהחמירו בעונשו של המבטל מצות פריה ורביה, הוא רק על מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה בגלגולים שעברו בכל בחינות הנר"ן שלו, אבל מי שכבר קיים פריה ורביה בכל בחינות נר"ן שלו, ולא נתגלגל עתה בעבור בנים כלל, כי כבר השלים תיקון מצוה זו בכל נר"ן שלו בכל מה שראוי, ורק נתגלגל בשביל דבר אחר שהיה צריך לתקן, על אדם כזה לא דברו רבותינו, ובפרט מי שיודע בעצמו שהוא נתגלגל רק כדי לברוא נשמות בעסק התורה בלבד.
והנה רבי שמעון בן עזאי כבר השלים בגלגולים שעברו כל מעשה המצות בנר"ן שלו, ולא היה צריך לתיקון מצוה זו של פריה ורביה, ורק נתגלגל לעשות פריה ורביה בעסק התורה בלבד [דהיינו לברוא נפשות לגרים בעסק התורה], ומאחר שידע זאת, לכן לא נשא אשה, אלא עשה כל פריה ורביה שלו בעסק התורה, כי על זה בא לעולם הזה לתקן, ולמה יעביר זמנו אפילו במקצת בפריה ורביה של איש ואשה. ובודאי שגם גדולי הדור שבימיו שהם רבותיו היו יודעים דבר זה, כי כולם היו בעלי רוח הקודש, ולכן לא מיחו בו. ע"ש.
והמחצית השקל באבן העזר (סימן א ס"ד) כתב בשם הרב דרך פיקודיך, שבן עזאי מרוב חשקו ללימוד התורה הקדושה, לא היה להביא את עצמו לידי תאוה, ולכן לא היה שייך שישא אשה. ע"ש. וכן הוא בבן יהוידע (יבמות סג:).
וכיוצא בזה כתב בספר אור לציון (עמוד לה), שבן עזאי היה כל כך שקוע בתורה, עד כדי כך שההביל את עניני העולם הזה לחלוטין, ואם כן לא שייך שישא אשה ויביא בנים. ולכן אמר "מה אעשה" כלומר אינו מקיים מצוה זו מפני שלא שייך אצלו דבר זה, והוא בגדר אנוס, ואין לו ברירה, ואם היה יכול לקיימה, לא היה נמנע מכך.
ולפי זה יש לבאר מה שאמרו במשנה בסוטה (מט.) "משמת בן עזאי בטלו השקדנים". ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי אפילו בדורות האחרונים היו שקדנים עצומים שתורתם אומנותם, וכל שכן בדורות הראשונים ולמעלה מהם? אלא אף שהיו שקדנים, אבל שקדנים שההבילו את כל עניני העולם הזה כבן עזאי לא היו. ע"כ.
ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ד יו"ד סימן יט) שבן עזאי ביטל ממצות פריה ורביה, משום שעל ידי שקידתו בתורה בעוז ותעצומות, יוכל להרבות תלמידים בלי שיעור, שגם הם נחשבים בנים, כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מתלמוד תורה ה"ב), ולכן לא חשש לביטול מצות פריה ורביה, כיון שקיימה בריבוי התלמידים. ומכל מקום מבואר שם שלדעת הראב"ד והמאירי, לא תידחה מצות פריה ורביה מפני לימוד תורה, אלא גם אם יהיה מוטרד במזונות אשתו במדה וישא אשה, ויופרע על ידי כך מלימוד התורה, חייב לישא אשה.
וראה עוד בחידושי הריטב"א על מסכת יבמות (סג:) שכתב בשם התוספות, שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי. ולכן כל אחד חייב להתחתן ולקיים מצות פרו ורבו. וכבר העיד מרן רבי סף קארו בשו"ת בית יוסף (סימן יד), שלא שמענו שהיה שני לבן עזאי.
הקב"ה ממתין לאדם שיתחתן
גרסינן במסכת קדושין (כט:): אמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל, עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע לגיל עשרים ולא נשא, אומר הקדוש ברוך הוא - תיפח עצמותיו.
ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ד (סימן טז פרק א) כתב להסביר הטעם שהקדוש ברוך הוא יושב ומצפה עד 20 שנה, משום דקיימא לן שאין בית דין של מעלה מענישים בפחות מבן עשרים, (עיין שבת פט:), ולכן עד גיל 20 יושב ומצפה, דעד אז אין בית דין של מעלה מענישים אותו, אבל כיון שהגיע לעשרים ולא נשא אשה, אז כבר בית דין של מעלה מענישים אותו, והקדוש ברוך הוא אומר על אותו האיש תיפח עצמותיו. ע"כ.
ט. גם בן ישיבה שנפשו חשקה בלימוד התורה, ולומד תורה בהתמדה גדולה, צריך להזדרז לישא אשה, כדי שילמד בקדושה וטהרה, ויצרו לא יחטיאו בדבר עבירה [12]
12. פסק מרן בשלחנו הטהור (סימן רמו סעיף ב): ילמוד אדם תורה, ואחר כך ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצוארו. ואם אי אפשר לו בלא אשה, מפני שיצרו מתגבר עליו, ישא אשה תחילה. ע"כ.
וראה למרן החיד"א בספרו יוסף תהילות (פרק א) שכתב לפרש את הפסוק "ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו", דהיינו שגם מי שהוא עוסק בתורה תדיר, ולא פסיק פומיה מגירסא, ובתורתו יהגה יומם ולילה באהבתה ישגה מאוד, מכל מקום חייב הוא לקיים מצות פריה ורביה ופריו יתן בעתו, כי רק בן עזאי יכל למלט נפשו מחיוב זה, כיון שתיקן ענין פריה ורביה בגילגול הקודם. ודפח"ח.
גיל הנישואין
הנה בדורינו שבעוונות הרבים הפרוץ מרובה על העומד, ויצר הרע של עריות גובר הרבה, ועינינו הרואות כמה קשה לצעירי הצאן לשמור על הקדושה כידוע, ומי יכול לומר שאין יצרו מתגבר עליו בכל יום, ואם כן חובה קדושה להזדרז לשאת אשה ולשמור על הקדושה, ויפה שעה אחת קודם.
וישנם כאלה שטוענים שבדורות שלנו מותר לאחר את גיל הנישואין כדי שהבחור ימלא את כריסו בתורה, ורק לאחר מכן ישא אשה. ברם כבר טפח על פניהם הגאון בעל מחצית השקל (אהע"ז דף ג.) והביא דברי גאון עוזינו מרן החיד"א בספרו נחל קדומים, וזה ת"ד:
יען כי ראיתי מי שכתב, שמה שאמרו שבן י"ח לחופה, היה דווקא בזמנים שהיו בריאים וחזקים, אבל עתה יכולים להמתין יותר, ואני אומר שאין לסמוך על זה, שהתורה חתומה ניתנה, ואין להורות קולות בדבר שחיי העולם הבא תלויים בו.
ואפשר לרמז בפסוק "והוא אשה בבתוליה יקח", והוא גימטריא י"ח - בן י"ח לחופה, וגם "אשה בבתוליה יקח" סופי תיבות הה"ח גימטריה י"ח, ובא רמז פעם שניה בסוף תיבות, לרמז שגם באחרית הימים לא ישתנה גיל הנישואין, דהגם דעתה הגוף חלש, מכל מקום עתה היצר הרע הזקין ונתחזק בתוקף גדול. עכ"ד.
וטוב עין יראה בשו"ת שבט הלוי חלק ג (סימן קעג אות ד) שנשאל בענין עד מתי מותר לאחר את גיל הנישואין, והשיב, שאין בידינו דבר מקובל בזה, ואף שהבית שמואל כתב שמותר להתאחר הרבה, הנה כמה גדולי הפוסקים חולקים עליו. ואף שרבינו החפץ חיים כתב שמותר לאחר עד 24 שנה, מכל מקום אין נראה להתאחר כל כך בזמן הזה, והחפץ חיים זי"ע בעצמו בסוף ספרו מחנה ישראל, מעורר להקדים הרבה. ובפרט בזמן הזה דמי יודע מה ילד יום, ועוד מי יאמר זכיתי לבי להיות נקי מהרהורי עבירה, ובפרט בדורינו אנו שכל רחובות ושווקים מגועלים בפריצות, פשוט מאד דעל פי דין מצוה להקדים אם יש אפשרות בידו. ע"ש.
וראה לרבינו החזון איש ביורה דעה (סימן קנב אות ב) שכתב, שאף שאמרו בבבל שילמד תורה ואחר כך ישא אשה, מכל מקום לא יאחר מ- כ' שנה, שהרי אמרו שאם אי אפשר לו בלא אשה, ישא אשה ואחר כך ילמד תורה, ואחר כ' שנה הוי בגדר 'אי אפשר בלא אשה', דהרי הוא כל ימיו בהרהורי עבירה, ולפי זה אין היתר לאחר יותר מעשרים בשביל תורה, וצריך עיון בפוסקים. ע"כ.
ובספר שובע שמחות (חלק א עמוד יז) כתב, שבזמן הזה שרבתה הפריצות ברחוב, דעת מרן הראש"ל שליט"א שיש להזדרז בזה אם אינו שקוע כל כולו בלימוד בלא שום יציאה, כדי שיעסוק בתורה מתוך קדושה וטהרה, שהרי יש כיום הרבה כוללים, ואצל הרבה אברכים עיקר הלימוד בהתעלות ובמשך שנים, נעשה בכולל. ועל כל פנים בחור שעדיין לא מצא את בת זוגו, ישקיע את ראשו ורובו בבירור הסוגיות בהבנה ובעיון בדברי הראשונים, ורק על ידי שיהיה שקוע בתורה יוכל להנצל מהרהורי עבירה. ע"ש.
ובשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן רכה) כתב, שלהלכה נראה, דכל שאין יצרו מתגבר עליו, מותר לו לאחר זמן הנשואין [כמבואר ברמב"ם]. ומיהו אם יצרו מתגבר עליו ובא חס ושלום לידי הרהור ביום וטומאה בלילה, אין לו לעבור את גיל עשרים, ואשרי למי שלומד תורה בטהרה, ודורות הראשונים יוכיחו שנשאו נשים סמוך לפרקן, ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. ע"כ. ועיין בשו"ת דברי יציב (חלק אה"ע סימן ג), ובספר כתונת פסים חלק ב (במאמר שבסוף הספר).
תקנת הקדמונים שרווק מעל גיל 20 לא יגור בירושלים
ומענין לענין באותו ענין אכתוב כאן מה שהביא בשו"ת יביע אומר (חלק ז יו"ד סימן יד) שבספר התקנות של ירושלים, יש הסכמה קדומה שרווק מבן עשרים שנה ומעלה, לא יוכל לדור בעיר הקודש ירושלים ת"ו, כשהוא שרוי בלא אשה, וזה תוכן התקנה:
הנה עתה ראינו כמה רווקים מבני עשרים שנה ומעלה שרויים בלא אשה בעה"ק ירושלים ת"ו, וטוענים שאין ידם משגת לצרכי החופה ולזון ולפרנס את נשותיהם, ולכן נתוועדנו עם אסיפת חכמי ומנהיגי וטובי עיר הקודש, וחדשנו ההסכמה הקדומה, וכולנו פה אחד עלינו בהסכמה, שלא יורשה שום בחור רווק מבן עשרים שנה ומעלה לדור בירושלים בלא אשה, וזמן קצוב ניתן לרווקים היושבים בירושלים [מיום ה' אייר עד ר"ח אלול] לישא אשה, ואז יוכלו להמשיך לדור בירושלים, ואם לא נשא אשה, מחוייב הוא לצאת מירושלים, ורשות נתונה לפקידי ירושלים לכל העובר על דברינו, לגרשו מן העיר ולרדוף אותו עד חרמה בכל מאמצי כחם, עד מקום שידם מגעת. ע"כ.
וכתב על זה מרן היביע אומר שליט"א, שנועד יחד עם ידידיו הגאונים רבי יהודה צדקה ורבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ודן עמהם על דבר ההסכמה הנ"ל, והסכימו פה אחד במותב תלתא כחדא בביטול ההסכמה הנ"ל, כדי שלא תהיה ההסכמה שנעשתה מפי גאוני ירושלים, לפוקה ולמכשול לבחורים רווקים שלא הצליחו עדיין למצוא עזר כנגדם. ע"ש.
עונשו של המונע את חבירו להתחתן
דרך אגב, כתב בספר חסידים (סימן תקד), למה נולדו ליהודה פרץ וזרח בגלגול עבירה ששכב עם כלתו וחשדו בה שזינתה, והרי תמר היתה ראויה לו. אלא מפני שגרם למכור את יוסף, והיה יוסף בן 30 שנה עד שלקח אשה בגלל אשר הושם בבית הסוהר, לכן נולדו ליהודה בנים בגלגול עבירה. ובנוסף לכך, מאחר שיהודה גרם שלא נזדמנה ליוסף אשה עד שהיה בן 30, לכך לא מלך דוד עד שהיה בן 30. עכ"ד.