ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק טו - דיני סיום מסכת
א. אדם שזכה לסיים מסכת בהבנה, מצוה עליו לשמוח שמחה גדולה ולעשות סעודה, וסעודה זאת נקראת "סעודת מצוה" [1]
ואפילו אם לא למד את המסכת לפי הסדר, אלא דילג מפרק ראשון לפרק אחרון ואחר כך השלים את מה שהחסיר, מצטרף לו הלימוד לסיום מסכת [2]
1. הנה המנהג שנהגו להרבות בשמחה בשעה שמסיימים מסכת, יש לו מקור ממדרש רבה (שיר השירים פרשה א), שהקב"ה נגלה בגבעון אל שלמה בחלום הלילה ואמר לו: שאל מה אתן לך. אמר שלמה: אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי, אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: שלמה, חֹכמה שאלת לך ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך החכמה והמדע נתון לך, ועושר ונכסים אתן לך. מיד ויקץ שלמה והנה חלום. אמר רבי יצחק, על ידי החכמה שקיבל, היה יודע לפתור חלומות, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצייץ והוא היה יודע מה מצייץ.
מיד לאחר מכן נאמר: ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, אמר רבי אלעזר, מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, [שהרי שלמה עשה סעודה ושמחה בהגיעו לגמר ושלימות לפי חלקו בחכמת התורה, וכן צריכים אנו לסעוד ולשמוח עם מרעינו בשעה שנגמור ונשלים בתורה. רז"ו]. ע"כ. ומזה סמך למה שנהגו לעשות שמחה כשמסיימים מסכת.
וכן אמרו במסכת שבת (קיח:) על אביי שהיה ראש ישיבה, וכשהיה רואה תלמיד צעיר שסיים מסכת, היה עושה שמחה ויום טוב לתלמידים. וכן פסק הרמ"א בהגה (יו"ד סימן רמו סעיף כו), שכאשר מסיים מסכתא, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה. ועיין בשו"ת תורה לשמה (סימן תפב).
והנה בספר ים של שלמה (ב"ק סוף פרק ז) הביא ראיה למה שעושים שמחה בסיום מסכת, מהא דתנן בתענית (ל:): לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים. ואמרו בגמרא שהטעם לשמחה בט"ו באב, משום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה. ופירושו, לפי שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה, היו שמחים, ונחשב להם ליום טוב. ואם כן, השלמת הספר אין לך מצוה גדולה מזו, ובפרט כשדעתו להתחיל ספר אחר. ע"כ.
אולם בספר מאור ישראל (תענית שם) הביא פירוש זה ודחהו, מפני שמבואר בפירוש רבינו גרשום (ב"ב קכא:), שהטעם שעושים שמחה בט"ו באב הוא, לפי שבשעה שהיו עסוקים לכרות עצי המערכה היו מתבטלים מתלמוד תורה, ובאותו יום שפסקו, עשאוהו יום טוב, לפי שמכאן והלאה היו עוסקים בתורה. ולכן מיד אמרו שם בגמרא, שמכאן ואילך מאן דמוסיף ללמוד תורה יוסיף חיים, שלאחר שסיימו לכרות עצים, כבר אפשר להם לתת כל מעינם בתורה, ואין להם דבר שיטרידם מצד עסק מצות כריתת העצים. וגם מכיון שתשש כחה של חמה לא יפריע להם כובד החום מלעסוק בתורה בדעה צלולה.
2. בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן כח) נשאל על דבר סיום מסכת עירובין, שבתחילה למד פרק א' ופרק ב', ואחר כך למד מפרק ז' עד סוף המסכת לפי שעניניהם קרובים יותר זה לזה, ואחר כך למד הפרקים ג' - ו', אם כשמסיים פרק ו' שבזה גמר לימוד כל המסכת, נחשב כסיום מסכת ויכול בערב פסח לעשות סעודה על יסוד סיום זה כדי שלא יצטרכו הבכורים להתענות, או רק כשלמד המסכת כסדרה מתחילתה ועד סופה נחשב לסיום.
והעלה שפשוט הדבר שנחשב לו לסיום מסכת, דסוף סוף השלים המסכת וגמרה, וכל שגמר המסכת כולה, הרי זה בכלל מה שאמר אביי (שבת קיח:) דכי חזינא צורבא מדרבנן "דשלים" מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן. ולכן מצוה לשמוח ולעשות סעודה כשמסיים מסכתא. ונחשב זה לסעודת סיום מסכת לענין להתיר לאכול בה בשר ולשתות יין בימים שמראש חודש אב ואילך, ונחשב גם סיום מסכת לפטור את הבכורים מתענית בכורים בערב פסח.
ומכל מקום לכתחילה היה טוב להשאיר קצת בסוף המסכת כדי לסיים בו בצבור, כי לסיים בצבור בפרק שבאמצע המסכת, הוא דבר התמוה לרבים, ויחשבו שאפשר לעשות סעודת סיום לפטור בכורים מתענית בערב פסח גם בסיום פרק. אבל בודאי שאין זה מעכב, ולא בעינן בזה כסדרן. עכ"ד. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן צג).
ועיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק טז (סימן יח) בתשובת הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שליט"א, שדן בענין שנים מקרא ואחד תרגום אם הסדר מעכב, או אפשר לקרוא מקרא ותרגום ומקרא, והעלה למסקנא דמילתא, שנראה שלכתחילה יקרא בסדר שניים מקרא ואחד תרגום דוקא, ובדיעבד יצא ידי חובתו.
לעשות סיום ברבים
ב. העושה סיום מסכת, אינו צריך להצטנע ולעשות את הסיום בסתר, אלא יש לו לעשות זאת ברבים, ואין בזה חשש גאוה, אלא אדרבה ממנו ילמדו אחרים וכן יעשו [3]
3. בספר ים של שלמה (ב"ק סוף פרק ז) הביא הנהגתו של אביי לעשות שמחה לבני הישיבה כשהיו מסיימים מסכת, וכתב שמכאן נהגו כל ישראל לסיים מסכת וליתן שבח והודיה למקום, ולפרסם אותה שמחה שזכו לכך, ועושים סעודה בעת שמסיימים. ע"כ. ומוכח שהיו מפרסמים זאת לרבים, ולא חששו ליוהרא.
וכן כתב הגאון רבי משה שטרן בשו"ת באר משה חלק ג (סימן קעח), שמי שמסיים מסכת, יעשה את הסיום ברבים ולא בצנעא, ואין בזה חשש איסור גאוה, שהרי כתב השפתי כהן (סימן רמו), שחייבים לשמוח עמו על הסיום, לפיכך אין גאוה בדבר שבחובה. ע"ש. וראה עוד בשו"ת לב חיים (חלק א סימן ה).
למד מסכת לא לִשמה
בשו"ת פרי השדה (חלק ג סימן קפב) כתב, שמה שפסק הים של שלמה שנוהגים לעשות שמחה וסעודה בסיום מסכת, כל זה דווקא בזמנים הקודמים שידעו שלמדו בעיון היטב, ועיקר עסקם בתורה היה לשמה. מה שאין כן בזמן הזה שבעוונות הרבים מעטים הם הלומדים בעיון היטב, וגם הרבה לומדים שלא לשמה, לכן אינם יכולים לפטור את הציבור מתחנון. ולא דמי לחתן וברית מילה שמקיימים המצוה בבירור, ולכן פוטרים את כל הציבור מאמירת תחנון. וסיים, כיון דמכל מקום מאחר שאמירת תחנונים אינם חובה כל כך, ודאי שאם אין אומרים תחנון במנחה, אין מזחיחין אותם.
והעיר עליו בשו"ת יביע אומר חלק ד (או"ח סימן יג), שמה שחשש ללימוד שלא לשמה, הנה כבר לימדונו רבותינו בנזיר (כג:) שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן יבוא לשמן. ובפסחים (נ:) אמרו: כי גדול עד שמים חסדך לעוסקים שלא לשמה.
וכן בזוהר הקדוש (וישב דף קפד:) אמרו, שמי שלומד תורה לא לשמה, יזכה לשכר טוב בעולם הזה, ולא ידונו אותו בעולם הבא. ע"כ. וכל שכן כשעוסק גם לשמה, אלא שיש לו תערובת מחשבה שלא לשמה, שבודאי יש לו על כך שכר, ולכן יכול לעשות סיום מסכת. וכתוב בספר ברית עולם (סימן תתקמה), שעתה גברה מאד הסטרא אחרא, והמעט שעושים עתה, חשוב לפניו יתברך כהרבה שהיו עושים הראשונים.
ועיין במדרש רבה (שה"ש פ"ז סימן יא), על הפסוק "ודלת ראשך כארגמן", אמר הקדוש ברוך הוא, הדלים והרשים שבישראל, חביבים עלי כדוד ודניאל [שהלבישום בגדי ארגמן]. ללמדנו שהכל לפי הדור והזמן. ועיין בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן קט), ובהערות על שו"ת אפרקסתא דעניא חלק א (סימן קנד הערה ג), ובשו"ת ציץ אליעזר חלק יא (סימן יז).
לסיכום: גם הלומד מסכת כדי שישבחוהו על כך שסיימהּ ואין כונתו לשם שמים, צריך לעשות מסיבת סיום מסכת, ואם התפללו שם מנחה, נפטרים כל הקהל מאמירת תחנון.
חלוקת מסכת לכמה אנשים
ג. חבורת אנשים שחילקו ביניהם מסכת שלימה, וכל אחד מהם למד כמה דפים, עד שסיימו ביחד את כל המסכת, הרי זה נחשב לסיום מסכת, ויעשו סעודה לכבודה של תורה, למרות שאף אחד לא סיים לבד את המסכת כולה [4]
4. בשו"ת ישמח לבב לגאון הצדיק רבי שמעון חיררי נר"ו (יו"ד סימן לב), עלה ונסתפק בדבר מעשה שהיה עם נכדו, שחילק ששה סדרי משנה בין הלומדים בישיבתו, כדי שילמדו לעילוי נשמת אביו, וסיימו את כל הששה סדרים ביחד, האם כל אחד ואחד מהלומדים, נחשב לו כאילו סיים ששה סדרים או לא.
והעלה לדינא, שמאחר שהם אנוסים לקיים את סדר לימודם הקבוע בישיבה, ואין להם זמן כדי ללמוד את כל המשניות לבד, זכאי כל אחד ואחד מהם לקבל שכר כנגד כול אלו שלמדו. והביא ראיה לזה מדין כתיבת ספר תורה, שמי שאין לו אפשרות לקנות ספר תורה לבד, וקונה אותו בשותפות, יוצא בזה בדיעבד ידי חובת כתיבת ספר תורה. ע"ש.
ולפי זה, צריכים לעשות סעודת מצוה בגמר הלימוד, וסעודה זו נקראת סעודת מצוה, ולא אומרים תחנון בתפילת מנחה שמתפללים באותו סעודה.
וכן ראיתי בספר יומא טבא לרבנן (עמוד לה), שציבור שחילקו בניהם סדר משניות, עושים סעודת סיום. והביא ראיה לזה מדברי השדי חמד (מע' מ) שמצוה שעושים אותה הרבה בני אדם בשותפות, כל אחד נוטל שכר כאילו עשאה לבדו. ע"כ. וכן תחזה בשו"ת וישב יוסף (ח"ב סימן נח), שמה שנהגו לחלק את הש"ס בין כמה אנשים ולעשות אחר כך סיום, שורת הדין נותנת שיטול כל אחד שכר כאילו למד כל הש"ס כולו. ע"ש.
והן עתה ראיתי בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן צד) שדייק מדברי החות יאיר (סימן ע), שאם חילקו ספר או מסכת לפרקים, וכל אחד למד פרק אחד, ועל ידי החבורה בכללה נגמר הספר או המסכת, גם סיום כזה הוי סעודת מצוה, ונחשב כאילו כולם ביחד למדו המסכת כולה, ואפשר שהוא מטעם ערבות.
והביא דברי ספר חסידים (סימן רסא) שכתב: אהוב לך את המצוה הדומה למת מצוה, ואם תראה שאין חוששים ללמוד מסכת מועד קטן ופרק מי שמתו, אתה תלמדם. אהוב אותם מסכתות ואותן הלכות שבני אדם אין רגילים בהם. אמרה מועד קטן והדומים לה: רבונו של עולם, למה אין עוסקין בי כשאר מסכתות? והקב"ה השיב לה טוב הרי כבר נאמר בקהלת "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו".
ולזה המנהג שמתאחדים בחבורה ומחלקים כל המסכתות, ואם לא היו עושים כך, היתה מועד קטן והדומים לה מקטרגים ומתרעמים על הלומדים שאר המסכתות - למה אין עוסקים בנו, ועל ידי זה שמחלקים כל הש"ס, מבטלים הקטרוג מהלומדים האחרים, וכשמסיימים, הוי שמחה גדולה שנתבטל הקטרוג. עכ"ד. וכן כתוב בספר תשובות וביאורים לאדמו"ר מליובאוויטש (עמוד 290).
קריאת תהלים מחולק
וכעת ראיתי שבספר עטרת פז על תהלים, עמד על מה שנהגו כיום רבים וטובים לחלק ביניהם את ספר התהלים ולסיימו ביחד, וכתב שאם לא עולה בידו של התלמיד חכם או כל אחד מישראל לסיים את כל התהלים לפחות פעם אחת בשבוע, נכון הדבר במאוד מאוד שיצרפו כמה בני אדם ויחלקו בניהם את ספר התהלים, ויש לומר דשפיר נחשב להם הדבר כאילו כל אחד מהם סיים את כל ספר התהלים. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק י (יו"ד סימן כט) ובשו"ת עטרת פז (כרך ב סימן יב), ודון מינה לנידון דידן.
לעשות סיום שתי מסכתות בבת אחת
בספר שדי חמד (מע' א עמוד 274), צדיק עת'ק מה שכתב בשו"ת קרית ארבע (דף קס), שנסתפקו הרבנים בענין קהל שגמרו שתי מסכתות, האם יכולים לעשות סעודה אחת לשתיהן, או שיש בזה משום "אין עושים מצוות חבילות", והארי שבחבורה מהריב"א פשיט לן מהגמרא בפסחים (קב.) דכיון שקידוש והבדלה חדא מילתא היא, ליכא בזה משום "מצוות חבילות", והכא נמי בנידון דידן. ומסתברא לן טעמיה ועשינו מעשה כדבריו.
וכתב על זה השדי חמד, דאין ענין מצוות חבילות לכאן, דרבנן דייקו בלשונם ואמרו "אין עושים" דווקא בעשיית שתי מצוות הניכרות בעיני הכל, והנעשות בשתי פעולות, שייך לומר דהוי כעושה מצוות חבילות, אבל זה שעושה סעודה אחת ומכוון בלבו שתעלה לכאן ולכאן, אין שייך בזה משום מצוות חבילות. ע"ש. וכן כתב בשמו בשו"ת וישב יוסף (ח"ב סימן נט).
וכיוצא בזה תראה בשו"ת מהרש"ם (חלק ו סימן ז) שכתב: ומה שחקר אם יוכלו לצאת בסעודת יום טוב גם לסעודת סיום מסכת, או שיש בזה חשש משום שאין עושים מצוות חבילות חבילות, נראה שאין בזה חשש, כיון שעושה מעשה אחד, ורק מתכוין לקיים שתי מצוות, וכמו שבקריאת שמע יוצא ידי חובת "והגית בו יומם ולילה" שהם שתי מצות יחדיו. ע"ש.
ועל כן מותר לעשות שתי סיומי מסכת בבת אחת, וכן מותר לעשות סעודת סיום ולכוון גם לסעודת יום טוב וגם לסיום מסכת, ורק כשעושה שתי פעולות כאחת, כגון כהן שמשקה שתי סוטות כאחת, או מטהר שני מצורעים כאחד, שייך הדין שאין עושים מצוות חבילות כמבואר בתפארת ישראל (שבת פרק ב מ"ב), והו"ד בספר חזון עובדיה (פורים עמוד קנח). ע"ש. וכן כתב בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן רסה).
מצוה להשתתף בסיום
ד. מצוה על כל אדם, להשתתף בשמחת "סיום מסכת", אף על פי שלא השתתף בלימוד אותה מסכת, ולא למד ממנה מאומה [5]
ומצוה על המסיים לעורר את הקהל המשתתפים בסיום, שיקבעו גם הם זמן ללימוד הגמרא, כדי שיזכו גם הם לסיים מסכתות [6]
5. כתב המהרש"ל בים של שלמה (בבא קמא סו"פ ז), שכאשר מסיימים מסכת, אפילו מי שלא סיים מסכת זו, מצוה רבה שישמח עם המסיים, שהרי אביי אף על פי שהוא לא סיים מסכת, היה מזמין גם אחרים לשמוח עם המסיים. ע"כ. וכן מבואר במהרש"א בחידושי אגדות על מסכת שבת (קיח: ד"ה צורבא). ע"ש. וראה בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קעח).
שמיעת סיום מסכת בפלאפון
וכתב בשו"ת שערי יושר חנניא חלק ב (סימן סד), ששמיעת סיום מסכת דרך הפלאפון, אינה מועילה כדי לפטור בכור מתענית בכורות, מפני שאינו משתתף בשמחתו של המסיים. ואמר הגרי"ש אלישיב שליט"א שעצם ההשתתפות בסיום פוטרת מהתענית אפילו אם הבכור אינו משתתף עם המסיים בסעודת הסיום. ע"כ.
וכיוצא בזה כתב בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן רצו) שבכור שלא אכל במקום שעשו את הסיום, רשאי לאכול בביתו, מכיון שעצם השתתפותו בסיום פוטרת אותו מהתענית. ע"ש. וכן כתב בשו"ת בית אב"י (חלק ב סימן טז) שמי שהשתתף בסיום, הרי הוא כאבי הבן או הסנדק והמוהל שיום טוב שלהם הוא, ופטורים מהצום אף אם לא אכלו בברית. והכא נמי בנידון דידן. ע"ש.
מי שבא בסוף הסיום האם נחשבת אכילתו לסעודת מצוה
כתוב בתשובות רב"ן (או"ח סימן קסח): בכורים הבאים לסיום מסכת לאחר שכבר גמרו הסיום, האם מותרים אלו לאכול כשלא שמעו הסיום, דהנה אמר אביי בגמרא שאם תלמיד חכם מסיים מסכת, הרי הוא עושה את אותו היום ל"יום טוב", משמע שכל היום נחשב ליום טוב. ולכן בדיעבד גם אלו שבאים לסעודה של סיום מסכת, מותרים לאכול גם אם לא שמעו הסיום, ורק אם שולחים לבכור אוכל לבית, אין הוא נפטר על ידי כך מהתענית. ע"ש.
וראה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן טו) שכתב, שאין ערוך לגודל השמחה המתחוללת כאשר זוכים לסיים מסכת, והשמחה היא לא רק למסיימים, אלא כללית היא, שרישומה מגעת אל הנסתר [שלא היה בסיום] כאל הנגלה [שהיה בסיום], כמאמר הגר"א ז"ל שאותיות "סיום" הנגלה והנסתר שלהם, הם שוים ודומים בגימטריא. ע"כ. וכן כתב בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קעט).
וכן תחזה בשו"ת יביע אומר חלק ד (או"ח סי' מב אות ג) שהביא דברי הגר"א בספרו דברי אליהו (דף צה), שכתב, כי בתיבת "סיום" הנגלה והנסתר עולים בגימטריה במספר שוה. סמ"ך, ס' = ששים, וכן המילוי מ"ך = ששים. יו"ד, י' = עשר, וכן המילוי ו"ד = עשר. ו"ו, ו' = שש, וכן המילוי ו' = שש. מ"ם, מ' = ארבעים, וכן המילוי ם = ארבעים, לרמוז שהן הנגלה שהשתתף בפועל בעת הלימוד כולו, והן הנסתר דהיינו שלא למד, אלא רק בא להשתתף בעת הסיום, שניהם שוים בסעודת מצוה של הסיום. ע"כ.
ועיין שו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תמט) שמי שבא לסיום מסכת ולא למד עמהם, יכול לומר "הדרן עלך" עם המסיימים, שהרי הבא לסיום, הרי הוא נטפל לעושי מצוה, וגם הוא בכלל הלומדים. ונראה שמטעם זה נוסח התפלה בלשון רבים "הדרן עלך והדרך עלן" גם על המסיים וגם על המשתתפים בסיום. ע"ש.
לסיכום: גם מי שלא שמע את הסיום אלא הגיע לסעודה לאחר שכבר סיים הרב את המסכת, נחשבת לו הסעודה לסעודת מצוה, ואם הוא בכור, רשאי לפטור עצמו מתענית בכורות על ידי שיאכל בסעודת הסיום.
6. עיין בשו"ת יביע אומר (שם), שכתב לעורר את הצבור הרחב שיקבעו עיתים לתורה וילמדו מסכת לפי כח הבנתם, ואפילו לא העמיקו העיון היטב, המעט יחשב להרבה בדור היתום הזה. וכמו שכתב רבינו חיים ויטל בשער הגלגולים (סב:): אמר לי האר"י ז"ל, דע לך כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאד בדור הזה, שקול לכמה מצות גדולות שבדורות אחרים, כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאד מאד לאין קץ. וכל שכן בדורינו זה דור החופש והדרור, שהסטרא אחרא גוברת הרבה מאד ביתר שאת מהדורות הקודמים, ושכר המחזיקים בתורת ה' ומצותיו, עולה לאין ערוך על מעשה הדורות הקודמים, בהתאם להתגברות היצר הרע.
ועינינו הרואות שכל אלו הבעלי בתים הנדבקים בתלמידי חכמים על ידי שיעורי תורה ודרשות, הם הם שלומי אמוני ישראל שבניהם לומדים בישיבות שמהם תצא תורה, ובנותיהן הולכות בצניעות וביראת ה' כל היום. וכל זה הודות לקרבתם לתלמידי חכמים ותורתנו הקדושה, שאין לך מדה טובה הימנה. ע"כ.
סיום מסכת משניות
ה. הלומד מסכת משניות עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא או שאר מפרשים, ומבין את מה שלומד, נחשב לו הדבר לסיום מסכת, ויעשה סעודת מצוה לכבוד המאורע [7]
7. כן כתב בשו"ת יביע אומר חלק א (או"ח סימן כו), שמהוּת הסיום אינו דוקא כשמסיים גמרא, אלא הוא הדין כשמסיים מסכת משניות בהבנה, נחשב לו סיום לפטור עצמו מתענית בכורות. אבל אם לומד משניות בגירסא בעלמא, נראה ודאי שאין זה נחשב ללימוד כדי לפטור עצמו מתענית בכורות. [וסיים שם, שאפילו אם סיים משניות בהבנה, לא יפטור אחרים מתענית בכורות על ידי סיום משניות, אלא יפטור רק את עצמו].
ובהגדה של פסח הוצאת איש מצליח (עמוד נא) כתוב בשם 'אור תורה', שגם המסיים משניות עם פירוש הרב קהתי זצ"ל, נחשב לו לסעודת מצוה, ומועיל הדבר אף לכתחילה כדי לפטור הבכורים מתענית בכורות. וראה עוד בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן צט).
וטוב עין יראה בשו"ת בנין שלמה (סימן נט) שגם הוא כתב שבסיום מסכת משניות הוי סעודת מצוה, ועל זה אמרו בגמרא (ב"ב קמה:) "כל ימי עני רעים" זה בעל גמרא, "וטוב לב משתה תמיד" זה בעל משנה. כי בעל גמרא שוהה זמן רב עד שמסיים ועושה משתה. אבל לסיים משנה אפשר בכל יום, ותמיד שמח במשתה, ולכן אמרו "וטוב לב משתה תמיד". ע"ש.
מסכת קטנה
ו. אין הבדל אם סיים מסכת גדולה או שסיים מסכת קטנה כגון מסכת כלה או סופרים וכדומה, אלא בכל אופן נחשב לו הדבר לסיום מסכת [8]
8. כן כתב בשו"ת יביע אומר חלק א (שם), וראה עוד בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן קנד), ובשו"ת בית אבי (חלק ב סימן נב).
וגם הלום ראיתי בשו"ת דברי אפרים אליעזר (סימן צ) שכתב, שפשוט הדבר שאם לומדים בעיון איזה מסכת משניות או מסכתות קטנות, כגון מסכת כלה ומסכת סופרים וכדומה, יש לעשות סעודת מצוה לגמרה של תורה, ושפיר נחשבת סעודה זו לסעודת מצוה לגבי הבכורים בערב פסח. אולם מסכת דרך ארץ [רבה וזוטא] אינה בכלל זה, כפי שכתב הב"ח (או"ח סימן קב) שאם לומד מסכת דרך ארץ לא נקרא עוסק בתורה. וסיים שעדיין צריך עיון בזה.
סיום מסכת קטנה בשבוע שחל ט' באב
בשו"ת יחווה דעת (חלק א סימן מ) נשאל, האם מי שסיים מסכת משניות בשבוע שחל בו תשעה באב, רשאי לאכול בשר בסעודת הסיום או לא.
והביא דברי המדרש רבה (ויקרא פרשה ז אות ג): אמר רב הונא, אין כל הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות. אמר הקדוש ברוך הוא, הואיל ואתם מתעסקים במשניות, הרי אתם כאילו מקריבים קרבנות, ללמדנו עד כמה גדול לימוד המשניות. ומכל מקום אין להקל בזה אלא רק לאותו שלמד מסכת משניות בעצמו, אבל אין ראוי להזמין גם אחרים שיאכלו עמו בשר. ע"ש.
ולכאורה נראה שהוא הדין במי שמסיים מסכת קטנה, שיכול לעשות סיום מסכת, ולאכול בשר בשבוע שחל בו ט' באב, אך לא יביא אחרים לסעוד עמו. וכן כתב בספר יומא טבא לרבנן (עמוד לו). ומכל מקום כתב שם בשם המהרש"ם ועוד אחרונים, שעל סיום מסכת דרך ארץ לא עושים סעודה. ע"ש.
סיום ללא הבנה
ז. הלומד גמרא בגירסא ואינו מתאמץ להבין את מה שלומד, אינו יכול לעשות מסיבת סיום מסכת לאחר שסיים לגרוס את המסכת. 9
9. בשו"ת פני מבין (או"ח סימן קג) כתב, שצריך לעיין ולהבין את הנלמד במסכת כפי מה שאפשר לו, אבל הלומדים במרוצה ובהעברה בעלמא, ואינם מיגעים עצמם כלל כדי להבין את מה שלומדים, לא נחשב להם הסיום לשמחה וליום טוב. עכ"ד.
וכתב על זה בשו"ת יביע אומר חלק ד (או"ח סימן יג) שמדובר באנשים הידועים לנו שמתרפים על דברי תורה, ואינם מתיגעים בה כלל, נרפים הם נרפים, ולומדים רק לצאת ידי חובת השלמת המסכת [שעליהם המליצו - לב כסיל לשמאלו להפוך הדף שמשמאלו, שכל מגמתם אך ורק לסיים]. אבל הלומד בהבנה אפילו שטחית, אף על פי שאינו מעמיק בלימודו, שפיר דמי, והכל לפי מה שהוא אדם. ומיהו לימוד בלא הבנה כלל, ודאי שלא נחשב סיומו כיום טוב, לפי מה שכתב המגן אברהם (סימן נ) שאינו חשוב לימוד כלל. זולת סיום זוהר הקדוש שנחשב לסיום אפילו כשלא מבין מה שלמד. ע"כ.
ועיין בספר פניני רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד יג), שמשמע שם שגם לימוד בהבנה ללא רש"י [כגון שכבר למד מסכת זאת בעבר, וכעת עובר עליה ללא רש"י] נחשב לסיום מסכת.
סיום שאר ספרים
ח. מי שסיים ספר נביא, או שסיים ספר הלכה מסויים מתחילתו ועד סופו בהבנה, יעשה סיום ספר עם סעודה, ונחשב לו הדבר לסעודת מצוה [10]
לפיכך המסיים אחד מספרי התנ"ך [כגון ספר 'יהושע' וכדומה] בהבנה, וכן המסיים חלק מחלקי השלחן ערוך [כגון אורח חיים וכדומה] מתחילתו ועד סופו, או שסיים שאר ספרים קדושים, יעשה סעודה לכבוד הסיום.11
10. כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (סימן שפו) שעל סיום איזה נביא אפילו הוא קטן בפרקיו, אם למד לפי תומו וסיים ביום ערב פסח, רשאי לעשות סעודה לכבוד הסיום, ולפטור את הבכורות מהצום. אבל הלומד נביא כדי לעשות סיום בערב פסח, אין זה סעודת מצוה. ע"ש.
ובפני יהושע (ברכות יז') כתב, שהיו נוהגים לעשות סעודת סיום כשסיימו ספר איוב. והביא ראייה לכך מהגמרא בשבת (קיח:) שאביי היה עושה סעודת בסיום מסכת, ואם לאחר סיום מסכת היה אביי עושה סעודה, בודאי שלאחר סיום אחד מספרי הנ"ך עושים סעודה. ע"ש.
וכן בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן קנז) כתב, שהלומד מקרא בעיון, הוי סעודת מצוה בסיומו. אבל פשוט שהוא רק כשלמדו כפי פירוש האמת כגון אחד מפירושי רבותינו הראשונים, ולא בפירושים מאנשים דעלמא שרובן בדואים ואינם אמת, והרבה יש גם כעין מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ע"ש. וכן כתב בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד קט).
11. כתב בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן קסו) שכל שמסיים ספר קדוש, עושה סעודה ונחשב לו לסעודת מצוה, דהנה כתב הרא"ש, שבזמן הזה מקיים מצות כתיבת ספר תורה בספרי ש"ס ופוסקים, שבזמן הזה עיקר הלימוד הוא בשאר ספרים. ואם כן, כיון שמקיים בהם מצות כתיבת ספר תורה, המסיים איזה ספר, הרי הוא כסיום ספר תורה, ונחשב לו לסעודת מצוה, וזה פשוט וברור.
ומה שלא נהגו לעשות סיום על סתם ספר, אפשר לפי שלא נוהגים ללמוד בספר מספרי קודש מתחילתו ועד סופו בדרך לימוד כמו הלומד מסכת. אבל אם אכן למד וגמר את הספר, יכול לעשות סעודה והוי ליה סעודת מצוה. ובאמת ראינו שנוהגים העולם לעשות סיום בגמר שלחן ערוך אורח חיים או יורה דעה, ואפילו לפעמים רק כשגומרים הלכות שבת וכיוצא בזה כידוע. ע"כ.
וכן תחזה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ב סימן יב), שגם מי שמסיים אחד מספרי התנ"ך כגון ספר שמואל עם פירוש רש"י וכדומה, נחשב לסעודת מצוה. ע"ש. ובספר הנהגות צדיקים [הנהגות מרבי יוסף זונדל מסלאנט אות יב] כתוב, שלא לאכול דבר מן החי כי אם בימים שאין אומרים בהם תחינה, או כשעושים סיום מסכת או סיום ספר.
סעודת מצוה על סיום ספר מוסר
הנה בשו"ת חוות יאיר (סימן ע) כתב, שאין צריך ראיה שכל דבר שנעשה מחמת גמר דבר מצוה, בודאי הוי סעודת מצוה. וכן סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה לו נס, או סעודה שעושה מי שנתן ספר תורה וכלי קודש לבית הכנסת. וכן סעודת חבורה שלומדים יחד כשגמרו ספר, הרי זו סעודת מצוה. ע"כ. ומשמע שגם כאשר מסיימים ספר מוסר ועושים סעודה לכבוד הסיום, נחשבת הסעודה לסעודת מצוה. (ומה שכתב "חבורה" שגמרו ספר, נראה דלאו דווקא הוא, אלא הוא הדין יחיד שסיים, דזיל בתר טעמא).
ואחזה אנוכי בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תנא) שנשאל אודות מה שמבואר בפוסקים שיש לעשות סיום על כל ספר קודש שמסיים, האם ספרי מוסר הם בכלל תורה ויש לעשות עליהם סיום, או שמא אי אפשר לעשות כן, דהנה כתב הנודע ביהודה (או"ח סימן לה) שספרי המוסר מלאים סברות כְּרסיות ואין דרכו לעיין בהם, ובספר 'הנהגת אדם' של הקדוש בעל נועם אלימלך (אות כא) כתוב, שישמור עצמו מלדבר דברי מוסר בבית המדרש.
והשיב; שאכן בודאי שישנם ספרים הנקראים "ספרי מוסר" והם סברות כרסיות, וכמה פעמים נגד דברי חכמינו ז"ל, שהיו אותם הנקראים "בעלי מוסר" עמי הארץ, ולא ידעו כל הש"ס וכל התורה, וכמה פעמים כתבו היפך ממה שכתוב בש"ס ובפוסקים, וספרים כאלו ודאי אין נקראים ספרי קודש, ועל אותם בעלי מוסר התכוון הנודע ביהודה.
אבל מכל מקום, חס ושלום להטיל דופי בכל ספרי המוסר, ואם מרן הגר"א ז"ל אמר שאם היה בעל מסילת ישרים בחיי חיותו, היה הולך ברגליו לקבל פניו, ודאי ספרים כאלו הם בכלל ספרי קודש, ולא כל הניגונים הם נגון אחד, אלא יש ויש. ע"ש.
ועל כן, המסיים ספר מוסר שסמכו עליו גדולי ישראל כגון 'מסילת ישרים' או 'חובות הלבבות' או 'ראשית חכמה' או 'שבט מוסר' וכדומה, יעשה סעודה, ונחשבת לו הסעודה לסעודת מצוה. ועיין בשו"ת רבבות אפרים (חלק ד סימן קפט) שכתב בשם הרה"ג רבי משה פישר שיש לעשות סעודה רק לאחר סיום מסכת, ומי שעושה סעודה על סיום שאר ספרים, הרי זה נראה כחוכא. ע"כ. ואחר המחילה הרבה לא זכר שר מכל הנ"ל.
להתחיל במסכת החדשה
ט. לאחר שסיים החכם לומר את סיום המסכת, נוהגים להתחיל מיד במסכת הבאה שעתידים ללמוד, כדי לא לתת פתחון פה לשטן לקטרג על המסיימים, שחס ושלום אינם עתידים ללמוד יותר [12]
12. במסכת עבודה זרה (יט.) מסופר על לוי ורבי שמעון ברבי שהיו יושבים לפני רבי והיו קוראים מקרא, וכאשר סיימו את אחד מן הספרים, לוי אמר שיביאו להם ספר משלי, ורבי שמעון ברבי אמר שיביאו להם תהלים. וכתב שם המהרש"א בחידושי אגדות, שמזה שבקשו ספר חדש מיד לאחר שסיימו את הספר הקודם, נראה דאשמועינן שבשעה שמסיימים ספר יהושע, יש להתחיל ספר אחר כמו שאנו עושים בשמחת תורה, שמיד לאחר סיום פרשת וזאת הברכה, אנו קוראים בספר בראשית, וזאת על פי המדרש מפני קטרוג השטן. ע"כ. וכן כתב בספר יומא טבא לרבנן (עמוד כט), שיש להתחיל מסכת חדשה לאחר שסיימו מסכת.
אמירת תחנון
י. סעודת סיום מסכת שנקבע זמנה סמוך לעת ערב, והמסיימים וקהל המוזמנים מתפללים מנחה לפני הסעודה, פטורים מלומר תחנון ונפילת אפים, משום שאותו היום נחשב להם ליום טוב [13]
13. כן פסק בשו"ת יביע אומר (חלק ד סימן יג) שמאחר שנחשבת הסעודה לסעודת מצוה לכל המוזמנים אף על פי שלא למדו את המסכת, כך גם לענין נפילת אפיים פטר אותם המסיים מלומד תחנון. והואיל ונפילת אפים היא רשות כמו שכתב הטור (סימן קלא) בשם רב נטרונאי גאון, וכן הסכימו האחרונים שם, יש לצדד להקל בזה, ולהמנע מאמירת נפילת אפים. ע"ש. וכן כתב בשו"ת וישב יוסף (ח"ב סימן ס).
ועיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד או"ח סימן רי), שאם סיים את המסכת ביום קודם מנחה, ועושים סעודה בלילה אחר תפלת ערבית, מסתבר שכל שלא היה עדיין הפסק גדול בין הסיום לסעודה, נחשב אותו זמן בכלל יום טוב, ונחשבת הסעודה לסעודת מצוה. ועוד יש לומר שבקדשים, הלילה הולך אחר היום, ולימוד התורה דומה לקדשים כדאמרינן במנחות (קי.) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. לפיכך אף אם עושה סעודה בלילה, מכל מקום כיון שהסעודה נעשית לכבוד הסיום, ולא היה עדיין היסח הדעת גדול, מקרי סעודת מצוה. ע"כ. וראה בשו"ת מעשה נסים (חלק א סימן פג), ובשו"ת רבבות אפרים (ח"א סו"ס שסה).
ניגון בתפילה
יא. בתפילת מנחה שעורכים לפני הסיום, נוהגים לומר הקדושה בניגון, וכן בתפילת ערבית, יאמר החזן את הקדיש בניגון כפי שרגילים לנגן בשבתות וימים טובים [14]
14. שו"ת יביע אומר חלק ד (סימן יג).
מגדול בברכת המזון
יב. בברכת המזון שלאחר סעודת סיום מסכת, יש לומר מגדול ישועות מלכו, ולא מגדיל, כיון שיש הארה של מצוה בסעודה זו [15]
15. ספר כף החיים (סימן קפט ס"ק יא), וכן כתב בשו"ת מבשרת ציון (חלק א סימן כה), ועיין שם שפירט מתי יש לומר מגדיל ומתי מגדול.
טעם לאמירת מגדול
כתב בספר אבודרהם (ברכת המזון ד"ה וא"ת): "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם". פסוק הוא על שם מלכות בית דוד שעתידה לחזור. וקבלתי מרבותי, כי בשבת יש לומר מגדול ישועות בוא"ו ובחול מגדיל ביו"ד, ונראה לי הטעם, מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול, ומגדול הוא מלא בוא"ו, וחולַם בוא"ו הוא מלך גדול. ומגדִל הוא חסר יו"ד, וחיריק בלא יו"ד הוא מלך קטן. ועוד, מגדיל הוא בתהלים ועדיין לא היה דוד מלך, ומגדול הוא בנביאים וכבר היה מלך. ע"כ. ועיין עוד בספר השל"ה הקדוש (בראשית פרשת נח, תורה אור).
קדיש
יג. נוסח הקדיש שאומרים לאחר סיום מסכת הוא: דהוא עתיד לחדתא עלמא ולאחיא מתיא וכו', ולא כאותם שאומרים קדיש "על ישראל" שנוהגים לאומרו בכל פעם לאחר הלימוד [16]
כן העיר הגאון רבי מאיר מאזוז שליט"א בירחון אור תורה (תשס"ז עמוד תסד). ע"ש. אומנם בשו"ת מעשה נסים כהן (חלק ה סימן סא) כתב שאם יש חשש שאותו שאומר קדיש יטעה באמירת הקדיש שנוהגים לומר לאחר סיום מסכת, יש להקל לומר קדיש על ישראל שרגילים לומר לאחר הלימוד.
מי יכול לומר את הקדיש שלאחר הסיום
בספר הליכות שלמה (עמוד קמא) כתוב, שהגאון רבי שלמה ז. אויערבך זצ"ל הורה, שאדם שהוריו בחיים, אין ראוי שיאמר את הקדיש שלאחר הסיום מסכת, הואיל ונזכר שם ענין תחיית המתים "ולאחיא מתיא ולאסקא יתהון לחיי עלמא". ע"ש.
אולם ראה ראיתי בשו"ת רבבות אפרים (חלק א סימן רסה) שכתב, שראה אדם אחד שסיים מסכת, וביקש מאחר שיאמר הקדיש, כי יש לו אב ואם, ואמר לו הרב דאדרבה הוא יאמר הקדיש, כי הוא למד את המסכת, והקדיש שלאחר הסיום הוא כמו הקדיש של התפילה שגם מי שיש לו אב ואם אומרו. וכן כתב בשו"ת אבן השוהם (סימן כ). ע"ש.
עשרת בני רב פפא
יד. נוהגים להזכיר בסיום מסכת את רב פפא ועשרה בניו, שהיו מאירים וגדולים בתורה, והיה עושה להם אביהם סעודות כשהיו מסיימים מסכת, כי עשיר היה, והיה מחזיק את העוסקים בתורה מממונו, ולכך זכה שמזכירים אותו ואת עשרת בניו הרומזים לעשרת הדברות [17]
17. כן כתב בדרשת הרמ"א והובאו דבריו בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן קסו). ע"ש. ועיין עוד לגאון רבי שמעון חיררי שליט"א בשו"ת אשמח בהשם (חלק א יו"ד סימן כט).
וראה בספר האשכול (ה' ספר תורה ס:) שנשאל אודות עשרת בני רב פפא שמסדרין תלמידי חכמים שמותיהן כאשר מסיימים מסכת, האם הם בני רב פפא, ואם אביהם אחד או רבים. והשיב, שלא כולם בני רב פפא גאון תלמידו של רבא הן, אלא בני שנים ושלשה הן. ואמרו כי יש קבלה שהאומר שמותיהם מסיר השכחה. ע"ש.
וכעת ראיתי לידידי הרה"ג אברהם יקותיאל נר"ו בספרו זכה עשה (עמוד קא) שבשו"ת צאן יוסף (סימן ק) כתב בשם 'שלשלת יוחסין' שנתגלה אליהו הנביא ז"ל לתנא אחד ואמר לו, שמי שנורגל להזכיר בפיו את שמות בני רב פפא, יש לו הצלחה לזכירה.
סעודה בבית הכנסת
טו. אף על פי שאסור לאכול ולשתות בבית הכנסת, מכל מקום אם אין מספיק מקום לערוך את הסעודה מחוץ לבית הכנסת, אפשר לעשות את סעודת הסיום בתוך בית הכנסת [18]
אומנם יש להקפיד לשמור על קדושת המקום, ולא יביאו משקאות משכרים, כגון ויסקי או קוניאק וכדומה, כדי שלא יבואו לידי קלות ראש והוללות חס ושלום [19]
18. כתב המשנה ברורה (סימן קנא ס"ק כ), שהנוהגים להקל לעשות סעודת סיום מסכתא בבית הכנסת, מפני שהוא מקום מרווח, אין למחות בידם, שיש להם על מה שיסמוכו.
וכן כתב בשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן י), וצירף לסניף מה שכתב התוספות רי"ד (פסחים קא.) שאפילו בבתי כנסיות של ארץ ישראל מותר לאורחים לאכול שם, מפני שמתחילת עשייתן על דעת כן נעשו. וכן פשט המנהג לאכול בבית הכנסת בלימוד שעושים ביום פקודת השנה של אחד מיחידי הקהל, ומברכים ברכות הנהנין על כל מיני מאכל שמביאים שם. ע"ש. ומכל מקום, ברור הדבר שאם יש בחצר של בית הכנסת מקום מרווח ונח לכל המוזמנים, ודאי שעדיף לשבת שם מאשר לשבת בבית הכנסת.
19. ראה בספר הליכות עולם (חלק א עמוד רסב), ובשו"ת יביע אומר (חלק י סימן יד), וכן כתב להזהיר בשו"ת וישב יוסף חלק ב (עמוד רכט).