ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק ז - דרך לימוד התורה
לימוד בשמחה
א. צריך האדם ללמוד תורה בשמחה ובהתלהבות ולהתענג מלימודו, ולא ילמד בעצלות ובעצבות. וכל השמח בלימודו, התורה נבלעת בדמו, ונעשה דבוק בתורה. והלומד בעצבות, אינו יכול להידבק בתורה, והרי הוא פוגם בעולמות העליונים [1]
לפיכך נהגו חכמי ישראל, לפתוח את השיעור בדברים המשמחים את הלב, כדי לפתוח את ליבם של התלמידים, ועל ידי כך ילמדו בשמחה ויבינו את השיעור כראוי.2
1. כן הזהיר בספר הקדוש קב הישר (פרק נג). וטוב עין יראה לגאון רבי אברהם מסוכוטשוב, בהקדמת ספרו אגלי טל, שכתב: הנה שמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל, בענין לימוד התורה, ואומרים כי הלומד ש"ס ופוסקים ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד תורה לשמה כל כך, כמו שאם היה לומד בפשטות שאין לו מהלימוד שום תענוג, והוא רק לשם מצוה, אבל המתענג מלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ובאמת שזהו טעות גמור, ואדרבה זהו עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, שאז דברי תורה נבלעים בדמו, ונעשה דבוק בתורה הקדושה. וכן אומרים בברכת קריאת שמע של ערבית, "ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך". וכן אמרו בזוהר הקדוש, שיצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של מצוה, והיצר הרע להיפך. ע"ש.
ועיין בספר לב אריה ממודינא (שער א פרק ו) שכתב בשם רופא אחד בזו הלשון: השמר ממשגל ומעצבון וממאכלים מזיקים, ותראה פלאות להעמיד ולהוסיף הזכרון, ולהחזירו אם נפסד.
2. גרסינן במסכת שבת (ל:): רבה מקמי דפתח להו לרבנן בדברי תורה, אמר מילתא דבדיחותא ובדיחי רבנן [נפתח לבם מחמת השמחה. רש"י], ולסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתיה.
וכתב שם המאירי, שאף על פי שראוי לאדם לעמוד נכנע ושפל רוח, ראוי לו להעמיד עצמו בשמחה לקיים מצותיו, שאין השכינה שורה מתוך עצבות, שהעצבון מטמטם את הלב וסותם שבילי ההכנה, ולא מתוך עצלות שקידה והתבוננות, אלא מתוך שמחת הלב ליושר המזגים, ואף דרך החכמים היה בישיבתם לפתוח במילי דבדיחותא. ע"כ.
וכן תחזה בספר מאור ושמש (פרשת שמות) שכתב, שעיקר עבודת ה' הן בתורה הן בתפלה, צריך שתהיה מתוך שמחה, וזהו עיקר נחת רוח לפניו יתברך כשישראל משמיעים קולם בתורה או בתפלה מתוך שמחה וחדוה. ועבודת ה' הנעשה מתוך עצבות, הוא פוגם מאוד בעולמות העליונים. ולכן אמרו בגמרא, שקודם הלימוד היו אומרים מילתא דבדיחותא, מטעם דכתיב "עבדו את ה' בשמחה". ע"ש.
איזה מילי דבדיחותא אמר רבה לתלמידיו
ודע שאותם מילי דבדיחותא, אינם דברי ליצנות ובדרנות, שהרי לא יעלה על הדעת שגברא רבה כרבה יאמר לתלמידיו דברי ליצנות, אלא אמר לפניהם חידושי תורה המשמחים את הלב, ופי שתראה בהקדמת הגאון רבי יהושע פולק בפתיחה לספרו פני יהושע וזה תוכן דבריו:
יען כי מצינו בדברי חכמינו ז"ל שרבה אמר מילתא דבדיחותא ובדיחי רבנן, כמו זר נחשב לפרש דברים כפשטן שהיה אומר להם מילתא דבדיחותא ממש במילי דבדיחי, דמלבד שהוא מוקצה מהדעת, הרי בלאו הכי לא יתכן לפרש כן, שהרי אמרו חז"ל שאין שכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, ואמר רבי יהודה וכן לדבר הלכה, ואמרו שם בגמרא דמיירי לפני שהתחילו בלימוד, דאין לפתוח בדבר הלכה מתוך אחד מכל אלו הדברים, ואם כן לא יתכן שרבה פתח את שיעורו בהלכה בדברי שחוק וקלות ראש.
אלא על כרחך צריכים אנו לפרש, דהאי מילתא דבדיחותא צריך להיות בענין שמחה של מצוה באחד משני דרכים, או שהמילי דבדיחותא היה גם כן בדברי תורה שהיא שמחה של מצוה שמשמח הלב, אלא שהיה אומר לתלמידיו דברים אף שאינם אליבא דהילכתא, אלא כדי לחדד את התלמידים [כדאשכחן להדיא בכמה מקומות שרבה היה מקשה קושיות כדי לחדד את אביי]. וכל זה היה לפני שפתח בשמעתיה, אבל אחרי שפתח, היה יושב באימה וקא מגמיר להו אגמורי לאסוקי שמעתא אליבא דהילכתא.
או שנפרש, דהני מילי דבדיחותא שהיא שמחה של מצוה, היה במילי דאגדתא שמשמח לבו של אדם, שאגדה מושכת לבו של אדם לדברי תורה, אבל לא בדברים בטלים. ע"כ. ועיין עוד בשו"ת שיח יצחק ווייס (סימן תלז).
שמיעת שירים לבחורי ישיבה
ראיתי לנכון להעתיק כאן מכתב שכתב מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף שליט"א בשנת תשס"ב, להרה"ג רבי יהודה כהן שליט"א ראש ישיבת "יקירי ירושלים" [הובא בקובץ ענף יוסף] וזה לשון קודשו:
בתשובה לשאלת כת"ר אודות שמיעת קלטות שירים, ובפרט שירים בערבית, הנני להשיב, כי בחורי החמד אשר בישיבתו הקדושה, זמנם יקר מזהב ומפז רב, ולגדולות נוצרו, ואין לי ספק שעתידים להיות בעזרת ה' למורי הוראות בישראל.
ולכן הדבר ברור מאוד שעליהם להתחזק ולהתאמץ בשקידה ובהתמדה נפלאה בעמלה של תורה בכל נפשם ומאודם, וחבל על כל רגע שהולך לאיבוד, כידוע מלשון הזהב של הרמב"ם סוף פרק ג מהלכות תלמוד תורה: אין דברי תורה מתקיימים באלו שלומדים מתוך עידון ואכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהם, ומצער גופו תמיד בעמל התורה. לא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. והרוצה לזכות בכתר תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ובשיחה בטילה, אלא בתלמוד תורה בלבד.
לכן אני פונה אל בחורי החמד שלנו, שלא יפנו חס ושלום לשירים שאינם של קודש, אִזרו חיל ברוב עוז ותעצומות להקדיש כל זמנכם ללימוד תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה, וחלילה להפנות לבכם אל שירים שאינם של קודש. עכ"ל. ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק יג (סימן יב).
לא להסיח דעתו מהתורה
ב. מי שנשאו לבו לקיים מצות תלמוד תורה כראוי, וברצונו להיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, כגון פוליטיקה או מסחר ושאר עניני העולם הזה, אלא יהיה שקוע רק בלימוד התורה הקדושה, ועל ידי כך יזכה לכתרה של תורה [3]
3. וכדגרסינן בגמרא עירובין (סה.) אמר אביי, אם תאמר לי אמי להגיש לה את הכותח (סוג מאכל), לא הייתי לומד כמו שלמדתי, מפני שהדבר היה מטריד אותו מלמודיו. רבא אמר, אם היתה עוקצת אותי כינה, לא הייתי לומד.
וכתב שם המאירי: כל שמכוֵן שיהא תלמוד תורה עולה ומצליח בידו, יזהר שלא יטריד עצמו, וישתדל שיהיה פנוי מכל שאר עסקים, שאין התלמוד והעסק שוים במדרגה אחת, אלא כשזה עולה זה שוקע. וכבר אמר אחד החכמים, אם אמרה לי אֵם להגיש לה כותח, לא הייתי לומד, כלומר אפילו הטרידתני אמי טירדה קלה להביא לה כותח והייתי עושה זאת, הייתי נטרד מגירסתי, ולא הייתי חוזר לשם. ואחד החכמים אמר, אם היתה עוקצת אותי כינה, לא הייתי לומד, כלומר שאפילו טרדת עקיצת הכינה, היתה מביאה אותי לידי ביטול תורה. וכל זה הערה להשתדל במה שישמרהו מביטול תורה. ע"כ דב"ק.
וראה במסכת ברכות (יח:) שספרו על בניו של רבי חייא שיצאו לכפרים כדי להתעסק בעבודת אחוזתם, ומחמת כן השתכח מהם תלמודם. נמצאנו למדים, שכל עיסוק בדבר שאינו קשור ללימוד התורה, גורם להפרעה בלימוד.
כיצד עקצה כינה את רבא
הנה הזכרנו לעיל שרבא היה נטרד מלימודו כשעקצה אותו כינה. וראיתי בספר מדרש תלפיות (ע' הנהגת העִבור) שהקשה, כיצד היו הכינים עוקצות את רבא, והרי אמרו בבראשית רבה (פרשה נד) על הפסוק: "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", רבי יוחנן אמר זו אשתו, רבי שמואל אמר זה הנחש, רבי יהושע בן לוי אמר זה יצר הרע, אמר רבי ברכיה "גם אויביו" לרבות מזיקי ביתו, כגון יתושים ופרעושים וזבובים [וכן כתוב בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יא) לרבות זבובין וצירעין יתושין ופרעושין].
ומאחר שדרכיו של רבא בודאי היו רצויות לפני ה' יתברך, אם כן צריך ביאור איך שלטו בו יתושים ופרעושים וכנים, והרי גם כנים הם בכלל אויביו אף שאינו מוזכר במדרש, לפי שעקיצתם קשה מיתושים ופרעושים.
וכתב לתרץ, שבהיות והיו דרכיהם רצויות לפני המקום, לאיזה מהחכמים היה מזמין להם יכולת להחליף חלוקם, ולאיזה מהם היה עושה שלא ירגישו בעקיצתם, ונמצא שאויביהם שהם היתושים והפרעושים והכנים היו משלימים עימהם. עכ"ד.
ולא זכיתי להבין תירוצו, שהרי מדבריו יוצא שאכן היו צדיקים שהיו דרכיהם רצויים למקום, ובכל זאת היו עוקצים אותם הפרעושים והיתושים, אלא שה' יתברך היה מזמן להם בגדים אחרים להחלפה. וקשה דהא איתא בברכות (י:) שהאשה השונמית אמרה לבעלה "הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא", והקשו שם מניין ידעה שאלישע איש קדוש? ותירצו שלא ראתה זבוב עובר על שלחנו. ע"כ. ומשמע שאין הזבובים והיתושים עוברים ליד הצדיק, ובודאי שלא עוקצים אותו, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, כיצד עקצו את אותו חכם כנים והיו גורמים לו להפרעה בלימוד.
ונראה לענ"ד לתרץ, שכִּנים אינם בכלל יתושים וזבובים ופרעושים, משום שהם נוצרים מגופו של האדם, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות שבת (פרק יא הלכה ג) שמותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה. ע"כ. ואם כן, מאחר שהכנים הם פסולת היוצאת מן הגוף, הרי הם חייבים להתהוות בגוף הצדיק, ודמי למי רגלים ולצואה שהם חייבים לצאת מן הגוף, ובדרך יציאתם גורמים גירוד ועקיצה לאדם, ואין זה כדי להענישו אלא כך הם טבע הדברים. וראה בשו"ת תורה לשמה (סימן שצז) שרבינו האר"י הזהיר שלא להרוג את הכנים שהם נבראים מן הזיעה, שאין ראוי להורגם ולא לקוץ בהם כלל, כי אלו הם מותרי האדם והסיגים שלו שמהם נבראים אלו הכנים, ותיקון ותועלת לאדם כשאלו הכנים נבראים מזיעת גופו, כי יוצאים סיגיו ומותריו וקליפותיו לחוץ, ולכן אין לו לקוץ בהם. ע"ש.
וכעת ראיתי בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד קמח) שהביא דברי הגמרא בברכות (כד:) דאמר רבי חנינא, אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ונתעטש ורק וממשמש בבגדיו [להעביר הכינה העוקצתו. רש"י] באמצע התפילה. וקשה, וכי רבינו הקדוש המזוקק בכל מיני זיכוך של קדושה לא היה ראוי לכך שכינה לא תעקצנו? ותירץ שיתכן שהיה ראוי שהכינה תעקצנו כדי ללמוד ממנו הלכה, שמותר אף באמצע התפילה למשמש בבגדיו כדי להעביר את הכינים העוקצים אותו. ע"ש. ולפי האמור הדברים מתיישבים היטב.
הסתפקות במועט
ג. לא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, אלא כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם הרבית ללמוד תורה, הרבית שכר, והשכר לפי הצער [4]
4. רמב"ם הלכות תלמוד תורה (פרק ג ה"ו). ובספר זכר עשה (עמוד קכד) כתב בשם הגאון רבי משה צדקה שליט"א שאמר, שיש ללמוד מוסר מהזית, שתכונת הזית שהוא משכח, ואילו השמן היוצא ממנו גורם לזיכרון, והם שתי הפכים בדבר אחד. והביאור בזה הוא, שאם לומדים דבר בשטחיות, אזי אין הלימוד נשמר, ואדרבה משתכח מן הלב. אך אם אדם כותש את עצמו בעיון רב כדי להבין את מה שלומד, על ידי כך זוכה לזכור את לימודו, ולכן שמן זית שעבר כתישה גורם לזיכרון, מה שאין כן הזית גורם לשכחה. ע"כ.
התורה נקנית בעמל לצער
כתוב במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג): לא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם את ההר כגיגית, שנאמר "ויתיצבו בתחתית ההר", אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. והלא משעה שאמר להם הקדוש ברוך הוא, מקבלים אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע, ואם כן מדוע היה צורך לכפות עליהם את ההר?
אלא על התורה שבכתב אמרו כן, לפי שהיא מעט ואין בה יגיעה וצער, מה שאין כן התורה שבעל פה שיש בה הרבה מצות קלות וחמורות, ואין מי שלומד אותה אלא מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ויש בה צער גדול ונידודי שינה. וכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה. ע"ש.
לימוד מתוך קושי
ד. אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלה שלומדים מתוך עידון [5] ומתוך אכילה ושתיה [6]
אלא רק מי שממית עצמו עליה [7] ומצער גופו תמיד כדי לעסוק בתורה הקדושה, יזכה שהתורה תתקיים בידו [8]
5. במסכת סנהדרין (קיא.) סיפרו על רב, שראה את תלמידו רב כהנא שהוא חופף ראשו ומעדן עצמו, בשעה שהיה לו ללמוד תורה. אמר לו רב: לא תִמָּצֵא התורה במי שמחיה עצמו עליה. ע"כ. וכן פירש רש"י בספר איוב (כח, יג): ולא תמצא התורה במי שמחיה עצמו, אלא במי שממית עצמו עליה, ביגיעה וברעבון.
וכן הוא במדרש תנחומא (פרשת נח ג): "ולא תמצא בארץ החיים", וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תימצא התורה שבעל פה אצל מי שמבקש עונג של העולם הזה, תאוה כבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל" וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל וכו'. ע"ש.
וכתב בשו"ת בשלמת חיים (יו"ד סימן תקד) דמה שאמרו שאין התורה נקנית במי שמחיה עצמו עליה כי אם ביגיעה וברעבון, אינו מחוייב, אלא לא תמצא התורה כי אם במי שאינו חושש לרעבון, כלומר, שאינו מחוייב ללמוד תורה מתוך רעב ודוחק, אבל צריך להכין נפשו לכך שאפילו בכזה אופן מוכן למסור נפשו על התורה וללמוד ללא מורא. ע"ש.
6. וכתבו התוספות בכתובות (קד.) בשם המדרש: עד שיתפלל אדם שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. וכן כתב בספר תשב"ץ קטן (סימן תקלב), שבתשובת הגאונים כתוב; עד שיבקש אדם שתכנס התורה לתוך מעיו, יבקש שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו, כי מחמת שהאדם מרבה במעדנים בכל יום, בא לידי עבירה. ועיין ספר חסידים (סימן יב).
ובמסכת ברכות (סג:) אמר רבי ינאי: מאי דכתיב "כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה", במי אתה מוצא חמאה של תורה - במי שמקי חלב שינק משדי אמו. ופירש רש"י; המוציא את החלב שמצץ משדי אמו על דברי התורה - חמאה היא לו. וביאר המהרש"א; שמקי תענוגי הילדות ממנו, על ידי זה מוציא חמאה של תורה שהוא הוראה, כמו החמאה שהיא המובחר מן החלב.
וכתב רבינו משה חגיז בספר משנת חסידים (סימן ב): על הטוב יזכר שם הרבנית המיוחסת אמי מורתי וכו', ואם כי אבי ז"ל הניח ברכה אחריו, והיתה אמי יכולה לפרנס אותי כבן מלכים, היא היתה מאכילה אותי לחם צר, כדי שלא אתלמד בגרגרנות, והיא שעמדה לי.
ביאור - "סברת הכרס"
וכתב הרב ערוגת הבושם (פ' שמיני), דכיון שעל ידי ריבוי אכילה ממעט האדם בהבנת התורה, רגילים החכמים לומר על סברא שאינה נכונה, שהיא סברת הכרס, שבגלל הכנסת מאכלים מרובים לכרסו, סברותיו אינם נכונות. והובאו דבריו בספר זכר עשה (עמוד רנא).
7. כדאמר ריש לקיש (ברכות סג:) מנין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", זאת התורה היכן מצויה - באדם שימות באהלי תורה (רש"י).
וכתב בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן קנד) שדקדק ריש לקיש לומר שאין דברי תורה "מתקיימים", כלומר, ודאי שלפי שעה אפשר שילמד תורה וידע מה שלומד גם אם לומד על ידי תענוג, אבל שיתקיימו בידו אי אפשר על ידי תענוג ומנוחה כפי שלומד שאר חכמות.
8. בגמרא עירובין (כב.) דרשו על הפסוק קווצותיו תלתלים שחורות כעורב - במי אתה מוצא שיכול לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. וביאר המהרש"א, שמענה עצמו על דברי תורה ומשחיר פניו כמו שהעורב שחור. וכן מבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמו סעיף כא).
ועיין בספר טעמי המצות (פרשת ואתחנן) שכתב: כשהיה מורי [האר"י] זללה"ה קורא הלכה בישיבה בין החברים, היה מקשה בכֹּח עד שהתעייף מאוד, ומזיע זיעה גדולה. ושאלתיו למה עשה כן, והשיב לי כי עסק ההלכה כדי לשבר הקליפה שהם סוד הקושיא קש ותבן, זה צריך טורח מאוד, ועל זה נקראת התורה תושיה, שמתיש כחו של אדם, לכן ראוי להמית עצמו ולשבר כחו ולהתישו. ע"כ.
ואשרי עין זכתה לראות בספר לקט יושר לתלמיד התרומת הדשן (יו"ד אות שפז) שכתב: וזכורני שאמר, שאותם הבחורים העשירים המפונקים שעשו להם שלחנות, וכשיושבים במקומם הופכים השלחן לאיזה צד שירצו ועליו הרבה ספרים, לא טוב הם עושים, אלא אדרבה כשמבקש אחר הספר ובא לו בטורח גדול, זכור באותו מעשה מה שרוצה ללמוד. ועל זה אמרו שלא תמצא התורה באלו שלומדים מתוך עידון. ע"כ. והדברים מבהילים למתבונן.
האם יש צורך לסגף עצמו כדי ללמוד תורה
בשו"ת שלמת חיים (יו"ד סימן תקג) שאלו את הגאון רבי חיים זוננפלד על הא דאמרינן במסכת אבות (פרק ו): כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', מהא דאמרינן במסכת עירובין (נה:) כל עיר שאין בה ירק, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואם כן משמע שצריך לדאוג לדברים גשמיים.
ותירץ בזו הלשון: צריך להתרגל שאפילו אם לא יהיה לו כי אם לחם צר לא יבטל מן התורה, אבל אין ראוי לדור כי אם במקום שימצא יותר בהרוחה, כי אולי לא יוכל לעמוד בנסיון. והרי הוא כמבואר לעיל, דאינו מחוייב ללמוד תורה בדוחק, אבל צריך להכין נפשו לכך שאפילו בכזה אופן, מוכן הוא למסור נפשו על התורה וללמוד ללא מורא.
סופו של המחפש תענוגים
מסופר במסכת שבת (קמז:) שרבי אלעזר בן ערך הזדמן להיות בשם מקום הנקרא 'דיומסת', ונמשך אחר מזג האויר הצח, והפירות והמים המתוקים אשר היו שם, ונעקר ממנו תלמודו ושכחו. כשקם לקרוא בתורה פרשת "החודש הזה לכם", קרא, החרש היה לבם, ונתבייש מאד, עד שהתפללו עליו חבריו והחזירו לו תלמודו.
וכיוצא בזה כתוב בילקוט שמעוני (קהלת רמז תתקעג): חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים היו יושבים לפניו, וכשנפטר הלכו להם ליבנה, והלך רבי אלעזר בן ערך אצל אשתו למקום שהמים יפים והנוה יפה, המתין להם רבי אלעזר, כסבור שהם באים אצלו, לבסוף כשראה שלא באו, ביקש ללכת אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה לו: מי צריך למי? אמר לה: הם צריכים לי, אמרה לו: הפת והעכברים מי דרכן ללכת אצל מי? הוי אומר עכברים אצל הפת. שמע לה וישב עימה עד ששכח תלמודו.
אחר ימים באו אצלו ושאלו לו: פת חטים ופת שעורים אי זו טובה בליפתן, ולא היה יודע מהו ליפתן, ויש אומרים, שקם לקרוא בתורה בפרשת החדש ובמקום לומר "החֹדש הזה לכם" אמר "החרש היה לבם", צווחו עליו כולי עלמא, התחיל לבכות והם בוכים, עד שהחזירו לו תלמודו, והיינו דתנן: "הוי גולה למקום תורה", ויש אומרים שאליהו ז"ל החזיר לו תלמודו. ע"כ.
וכתב מרן החיד"א בספרו חומת אנך על הפסוק במשלי (פרק כא) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" - שבזה יש לרמוז, שמי ששומר פיו ואינו הולך אחר תענוגים כמו שאירע לרבי אלעזר בן ערך, שנמשך אחר תענוגים, הרי זה שומר מצרות נפשו. וכתב הרב הקדוש רבי שמשון מאסטרפולי, שיש קליפה שגורמת להשכיח הלימוד, ושמה - רי"ב, ואותה קליפה שלטה ברבי אלעזר ולכן קרא "החרש היה לבם" וטעה ושינה באותיות "ריב" [שבמקום החודש אמר חרש, ובמקום הזה אמר היה, ובמקום לכם אמר לבם].
מיעוט שינה
ה. אין התורה נקנית על ידי ריבוי שינה אלא במיעוט שינה, ולכן אל יבזבז האדם את זמנו בשינה מרובה, אלא ישן כפי מה שנצרך לגופו, כדי שיוכל ללמוד תורה כראוי [9]
והסכימו כל הרופאים המובהקים, שלא ישן האדם בלילה פחות משש שעות, ולא יותר משמונה שעות. ואם יזדמן באיזה לילה שישן פחות משש שעות בגלל שעסק בתורה, יהיה בטוח שלא יארע לו שום נזק [10]
ועל כל פנים, אין צריך למעט בשינה יותר מדאי וללמוד בעייפות ובאפיסת כוחות, אלא יישן כראוי כדי שיוכל ללמוד בעירנות וברעננות [11]
9. במסכת אבות (פרק ו מ"ה) נאמר, שאחד מהדברים שהתורה נקנית בהם הוא - מיעוט שינה. ומסופר במסכת עירובין (סה.) על בִּתו של רב חסדא שאמרה לו: האם אינך רוצה לישון קצת? אמר לה: עכשיו באים ימים שאהיה בקבר שהם ארוכים לישון, וקצרים לעסוק בתורה ובמצוות. וביאר המהרש"א, שבעולם הבא יהיה לנו פנאי לישון, מה שאין כן בעולם הזה אין לנו זמן לישון, מפני עסק התורה, כמו שכתוב "ובתורתו יהגה יומם ולילה".
ומרן החיד"א כתב בספרו שם הגדולים (מערכת י אות קלד), שרבינו יוסף טאיטאצק, ארבעים שנה לא ישן במטה, אלא היה ישן על גבי תיבה ורגליו תלויות, וקם בחצות לעסוק בתורה, ונודע זה אחר פטירתו על ידי אשתו.
וכן כתוב בספר חסידים (סימן קעה): מעשה בחסיד אחד שלא היה ישן על מטתו כל הלילות שאין אשתו טהורה, אלא יושב או מוטה וישן, כי אמר אם אשכב על מטתי בהנאה, נמצאתי ישן הרבה, ועוד שמא אבא לידי קרי, אלא אישן בלא כר ובעינוי שלא אראה קרי, והיה עומד בלילה ועוסק בתורה. ע"כ.
ובספר משלחנו של רבינו (חלק ב עמוד כח), סיפר הרב שך זצ"ל על רבינו החפץ חיים, שבזקנותו נרדם פעמים רבות ליד שולחן לימודו, מרוב עייפותו וחולשתו. כשהבחינו בכך בני ביתו, הפצירו בו שיעלה על יצועו וישכב בצורה מסודרת. לשכב? - אמר החפץ חיים - עוד נשכב, יבוא הזמן שבו נשכב...
וכתב בקצור שלחן ערוך (סימן לב), שאם יקרה לו מחמת חולי שאינו יכול לישן, צריך שיאכל דברים המביאים את השינה. ומכל מקום לא ירבה בשינה, כי ריבוי השינה מזקת, לפי שיתמלא הראש מהאדים, כי ירבה העשן העולה מן הבטן אל המוח, וימלא הראש עשן, ויזיק לגוף היזק גדול. ע"כ.
כמה שעות צריך לישון
10. ידועים דברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ד ה"ד) שכתב: היום והלילה 24 שעות, די לו לאדם לישן שמונה שעות. וכן כתב המגן אברהם (סימן רלח), שיש אומרים שזמן שינה הוא ח' שעות, וסימנך - ישנתי 'אז' ינוח לי. וסיים שהכל לפי מה שהוא אדם. ע"ש. וכן כתב הערוך השלחן (שם), ועיין בשו"ת לב חיים (סימן קפ).*)
*) א"ה: בשו"ת יביע אומר (חלק ד או"ח סימן ב אות י) כתב: הנה נודע בשערים גודל שקידת הג"ר זלמן מוילנא על דלתות תורתנו הקדושה והתמדתו העצומה. ושמעתי באומרים שלא היה ישן יותר מארבע שעות בכל לילה. וכששאלוהו על זה מדברי הבאר היטב (או"ח סימן א סק"ו), שזמן שינה ח' שעות, וסימנך ישנתי א"ז ינוח לי, פיו פתח בחכמה וענה אותם, כי הפירוש - ישנתי א"ז שמנה שעות, ינוח ל"י ארבעים שעות, דהיינו שמנה שעות שינה ליומיים שהם ארבעים ושמנה שעות.
ברם, כתב בספר בן איש חי (ש"א תחילת פ' וישלח): אל יחשוב האדם שכל מה שתהיה השינה ברבוי יותר, יש בה תועלת לגוף, שהרי הסכימו כל הרופאים המובהקים, שאל ישן האדם בלילה פחות משש שעות, ולא יותר על שמונה שעות שתזיק לו רבוי השינה, ודבר זה מוסכם אצל כל הרופאים ששינה יותר משמונה שעות תזיק לגוף, והישן שש שעות הרי זה יצא ידי חובתו בבריאות גופו.
ועל כן איש יהודי מחויב להשתדל גם כן בבריאות נפשו הקדושה, ואין לו לישון יותר משש שעות, מאחר שהוא יוצא ידי חובת בריאות גופו בכך, ושאר שעות הלילה יעסוק בהם בבריאות נפשו על ידי עסק התורה.
מיהו אם יזדמן באיזה לילה שהוא פוחת משיעור זה של שש שהוא בריאות גופו, ומוסיף על שעות של בריאות נפשו, בטוח שלא יגיע לו נזק לגופו, ונכון לבו בטוח שלא יחסר כלום בזה מבריאות גופו. ע"כ. [וכיו"ב כתב בספר דרך שיחה (עמוד תעד) שאף שמבואר ברמב"ם שלא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה 3-4 שעות, מכל מקום אברך מתמיד שחבל לו להפסיק מלימודו ולבוא לביתו לאכול, ואוכל סמוך לשינה, עליו נאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע"].
ובאמת שאין הרב בן איש חי חולק על דברי הרמב"ם בזה, דהנה כתב הגאון הרב מאיר מזוז נר"ו בהערות והארות על הבן איש חי (שם עמוד יז), שדייק הרמב"ם לכתוב "ודי לו לאדם לישן שמונה שעות", ולא כתב "וצריך", שבא לומר שסגי ליה בשמונה שעות שינה, הא אם יושן פחות בגלל שלומד, שפיר דמי. ע"ש.
ובספרו 'אמת קנה' על התהלים (עמוד רעו) ביאר את הפסוק: "שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא" כן יתן לידידו שנא ראשי תיבות בגימטריה - ש"ס, והם 360 דקות דהיינו שש שעות, שאין לפחות מלישן שש שעות כמו שכתב הבן איש חי. ע"כ.
וכעת ראיתי בספר הזמן ובין הזמנים (עמוד מט) שהביא דעת רבינו החזון איש בזה, וזה ת"ד: הרב שלום שבדרון העיד, שהחזון איש הורה לו לישון שבע שעות ביממה, ושעה נוספת לנוח, ואין הכרח לישון בה, אלא די לשכב ולנוח. לרבי חיים קניבסקי הורה לישון שמונה שעות. וכן אמר לרב ש. ברזם, שצריך לישון שמונה שעות ביממה, ושאין מרויחים כלום ממה שממעטים בשינה.
ובספר קריינא דאיגרתא (חלק א סימן כח) כתב רבינו הסטייפלר: הנה בזמנינו באופן רגיל צריכים לישון כשבע שעות במעת לעת, ובפחות מזה אין הראש מיושב היטב להתעמק בתורה. אך יש יוצא מהכלל שמוכרח לישון שמונה שעות, ויש יוצא מהכלל שמספיק לו לישון 6 שעות, אבל בדרך כלל מוכרחים לישון 8 שעות.
ובספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד קפט) מובא בשמו, שצריכים לנהוג כהרמב"ם ולישון 8 שעות, אחרת הראש לא רענן ללימודים, ורק הגר"א ז"ל יכל להסתפק במעט שינה, אבל לא אנחנו. וסיפר הסטייפלר על עצמו, שהוא ישן ארבע שעות בלילה וארבע שעות ביום, ובלי זה קשה להתרכז בלימוד.
ובספר מכתבים ומאמרים (חלק ב סימן ה) כתב רבינו הגר"מ שך: צריך האדם לישון כפי צורכו, והיינו לא פחות משש עד שבע שעות, ופחות מזה הרי זה מזיק לבריאותו של האדם. ע"כ. נמצא שהכל לפי מה שמרגיש האדם צורך, והחכם עיניו בראשו לבחון עד כמה גופו זקוק לשינה.
11. כתב הטורי זהב באבן העזר (סימן כה ס"ק א): מצינו שכתב הרמב"ם על הפסוק "בכל דרכיך דעהו", דהיינו מי שאוכל ושותה ומעדן נפשו כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת ה' יתברך, יש לו שכר כמו מי שמתענה. ודברים אלו יש להם אסמכתא מהפסוק "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא", דהיינו שיש תלמידי חכמים המנדדים שינה מעיניהם ועוסקים בתורה הרבה, ויש תלמידי חכמים שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח חזק וזריזות הלב לעסוק בתורה, ובאמת יכול הוא ללמוד בשעה אחת מה שזה המצטער עוסק בשתי שעות, ובודאי שלשניהם יש שכר בשווה.
על כן אמר "שוא לכם משכימי קום", דהיינו בחינם לכם שאתם מצטערים ומשכימים בבוקר ומאחרי שבת בלילה וממעטים משנתיכם, זהו בחינם, "כי כן יתן ה' לידידו שינה", דהיינו מי שישן הרבה כדי שיתחזק מוחו בתורה, נותן לו הקדוש ברוך הוא חלקו בתורה, כמו אותו שממעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה. ע"כ.
ואף שבספר שערי תשובה (שער ד אות יא) כתב, שישים האדם עמלו בתורה וטֹרחו בה, ואשר תִדד שנתו מעיניו יעלה במקום יסורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צט:): כל הגופים לעמל יולדו, אשרי מי שהיגיעה שלו בתורה! ואמרו (שם כו:): למה נקרא שמה תושיה? שמתשת כחו של אדם. ע"כ. ומשמע שיש ענין להדיר שינה מעיניו וללמוד תורה בצער.
ברם, יתכן לומר דמיירי באופן שמיעוט השינה אינו גורם לו להפחית מלימוד התורה. אבל אם על ידי מיעוט השינה יגרם לו ביטול תורה בכמות או האיכות, נראה שגם השערי תשובה יודה לדברי הטורי זהב שיש לו לישון כפי צורכו. וראה בספר באר מים חיים (פרשת וארא פרק ח).
מדוע הקפידו על אביי שישן הרבה
דרך אגב, מצינו במסכת סוכה (כו:) שאסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס, ואמרו שם בגמרא שאביי הוה ניים כשיעור שש פרסאות, קרה עליו רב יוסף את הפסוק: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך".
והקשה בספר מאור ישראל (שם), לפי מה שאמרו המקובלים שרבינו האר"י היה מתקן בשינתו יותר מכל אדם כשניעור, אם כן גם אביי בודאי היה מתקן ומחדש חידושים בשינתו, ואם כן, מדוע התרעם עליו רב יוסף?
ובשו"ת שואל ומשיב (חלק א סימן מ) תירץ, שאביי היה מנמנם נמנום בלבד ולא היה יישן, ואין אשרות להשיג השגות כפי שהשיג האר"י אלא רק בעת התפשטות הגשמיות בשינה עמוקה, כמו שכתוב בהקדמת ספרא דצניעותא. ע"ש. והוא דוחק, דניים הכוונה שהיה ישן במשך זמן כשיעור שש פרסאות, ומשמע שהיתה שינה ממש.
ולכן כתב ליישב על פי מה שכתב הגאון רבי חיים מוולוזין בהקדמת ספרא דצניעותא (דף ז.), שמה שמשיג האדם בשנתו, אינו עיקר כל כך, שהעיקר הוא מה שמשיג על ידי עמל ויגיעה. ולכן אף שייתכן מאוד שאביי היה משיג השגות גבוהות בשעת שנתו, מכל מקום אבל לו רב יוסף שעלי להתייגע בלימוד התורה, ולא להשיג השגות על ידי חלומות. ודפח"ח.
שינה ביום
ו. אסור לישן ביום יותר משינת הסוס [ששים נשימות]. ואם אי אפשר לו ללמוד בלי שיישן בצהרים, רשאי לישון, ובלבד שלא יאריך בשינה, ואף במעט שיושן לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת ה' יתברך [12]
12. הנה מרן בשולחנו הטהור ריש סימן רל"א כתב: אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים, יישן, ובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי, ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת ה' יתברך. ע"כ. ומבואר מדבריו שיש איסור לישון ביום יותר משתין נשמי [ששים נשימות].
ובשלחן ערוך בסימן ד' (סעיף טז) כתב: דוד היה נזהר שלא לישן שיתין נשמין [פירוש ששים נשימות], כדי שלא יטעום טעם מיתה. וכתב הרמ"א שמהגמרא (סוכה כו:) משמע שהיה נזהר בזה דווקא ביום. ע"כ. ומדקאמר מרן שדוד היה נזהר בזה, משמע שהנהגה זו אינה מחוייבת לכל אדם, אלא מידת חסידות וזהירות בעלמא היא כפי שנהג דוד המלך שהיה חסידא קדישא, אבל מעיקר הדין אין איסור לישון ביום. ואם כן, לכאורה הדברים סותרים למה שכתב מרן בסימן רל"ט.
וראיתי לגאון רבי חזקיהו מדיני בשו"ת אור לי (סימן עח) שהביא קושיא זו בשם האחרונים, וכתב ליישב זאת על פי מה שכתב המגן אברהם, שמה שכתב מרן שדוד היה נזהר שלא לישון יותר משישים נשימות, כוונתו שהיה נזהר בזה בלילה (ודלא כהרמ"א שכתב דמיירי ביום), וכן ראוי לכל בעל נפש להחמיר ולהיזהר בזה כדרך שהיה עושה דוד המלך ע"ה, אבל בודאי שמעיקר הדין אין איסור לישון בלילה יותר משישים נשימות. ומה שכתב בסימן רל"ט מיירי בשינה ביום, ולכן שפיר כתב דאסור לישון יותר משיתין נשמי.
ועל כל פנים מדברי מרן משמע, שכל הקפידא שלא לישון ביום היא דווקא שכיושן לשם תענוג בעלמא, אבל מי שעוסק בתורה ביום ובלילה, ויש לו צורך לנוח כשעה בצהרים כדי להתרענן ולהמשיך בלימודו בישוב הדעת, אין בזה חשש, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. וכן ראיתי לגאון רבי יוסף בר שלום בשו"ת ויצבור יוסף (חלק א סימן א) שאדם חלוש שאם ישן קצת ביום הדבר יעזור לו שיוכל להשאר מאוחר בלילה ללמוד, מותר לו לישון קצת, אבל ישים לב שלא יאריך בזה הרבה, וגם שתהיה כונתו לשם שמים כדי לחזק גופו, ורוב האנשים בזמנינו הם בגדר זה ומותר. ע"ש. וכן כתבו רבים מן האחרונים הלא המה בספרתם. ועיין בשו"ת פרי יצחק בלזר (ח"א סימן מח), ובשו"ת רבבות אפרים (חלק א סימן טו).
שינה ביום למי שלמד כל הלילה
כתב הרב פלא יועץ (מע' השין) בשם הספרים, שמוטב לאדם שישן ביום כמה שעות כדי שיעמוד בחצי הלילה, ואף שאמרו שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס, לא נאמר זה למי שרוצה להיות ער בלילה או שהיה ניעור בלילה ולמד, שאז מצוה לישון ביום. ע"כ.
וכן כתב הרב פתח הדביר (ח"ב סימן רלא) שמסתבר לומר שאיסור שינה ביום יותר מששים נשמי נאמר רק במי שכבר היה ישן כל הלילה, ושינת היום לא נצרכה לו אלא לתוספת כח, לפיכך לא הותר לישון אלא ששים נשמי מפני ביטול בית המדרש. אך אם היה לומד כל הלילה או שקם בחצות ועסק בתורה, נראה שמותר לישון ביום עד כדי שתתיישב דעתו מבלבול השינה, ויוכל לעסוק בתורה, דכיון שאיסור זה אינו אלא מפני ביטול תורה, וזה כבר הקדים ללמוד כל צורכו בשעה שבני אדם ישנים, לכן רשאי לישון ביום. ע"ש.
ותבט עיני שו"ת רב פעלים בקונטרס סוד ישרים (ח"ב סימן ט) שנשאל אודות מה שנתבאר בשער המצות (פ' ואתחנן דף נ) בענין שינת היום שהחמיר בה רבינו האר"י ז"ל [ובפרט במה שכתב שיתפרדו ממנו נשמות העיבור], על מה סומכים עתה רבים וכן שלמים אשר המה באו בסוד ה' שהם ישנים ביום כמו שעה אחת או שתים. גם רצינו לדעת אם נזהר שלא ישן שתין נשמי, האם תזיק לו השינה או לא.
והשיב, שאותם הבאים בסוד ה', אין ישנים אלא מחמת הכרח שהיו נעורים בלילה בעסק התורה, ואי אפשר להם בלי שינה ביום, מיהו ודאי שאין חוששים להפסד נשמות העיבור, משום שבדורות אלו אין מחזיקים עצמם לצדיקים גדולים שזוכים לבא להם נשמות בסוד העיבור כדי שיהיו חוששים להפסידם, והאומר שהוא חושש לכך, מחזי יוהרא. וגם אין חוששים פן בשינתם ביום החול יתלוה עם נשמתם מנשמות הרשעים הסובבים באויר, יען כי בזמן הזה נחלש כח הסטרא אחרא, וגם דבר זה נחלש ואין ממנו חשש.
ואם הוא ישן ביום מחמת שהיה ניעור בלילה בעסק התורה יש בשינה זו מצוה, כי נחשב זה בכלל עבודת הקודש, וכיון שהוא דבר מצוה, תגין עליו זכות המצוה ולא יפגעו בנפשו כוחות טומאה, ולא יתחברו עמה, כי כח המצוה של לימוד הלילה דוחה אותם ממנו, וככתוב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.
ואמרתי בס"ד שעל זה רמזו רז"ל באומרם "כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום", שכיון שעסק בתורה בלילה ועשה מצוה רבה, כי תורה של לילה עריבה היא לפני הקב"ה, אז הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שאף על פי שהוא מוכרח על ידי כך לישן ביום, לא יהיה נזוק מחמת דבקות הכוחות רעים בו, וגם לא יהיה מפסיד עיבור נשמות הצדיקים, כי זכות המצוה יגין עליו.
ובזה ידענו טעם מספיק לכל הבאים בסוד ה' שהם ישנים ביום ואין חוששים, מפני שהם אינם ישנים ביום אם לא היו נעורים בעסק התורה בלילה, ובאופן כזה מצות עסק התורה של הלילה תגין עליהם לשמרם, מאחר שהשינה של היום היתה להם מחמת נדוד שינה שהיה להם בלילה בעסק התורה. ורק הישן ביום לתענוג בעלמא, יש חשש בשינתו, כמו שגילה רבינו האר"י ז"ל. ע"כ. ועיין בשו"ת תורה לשמה (סימן תה).
להשמיע קולו
ז. כל המשמיע קולו בשעה שלומד תורה, תלמודו מתקיים בידו. אבל מי שקורא ושׁוֹנה בלחש, הרי הוא עלול לשכוח במהרה את מה שלומד [13]
13. בגמרא עירובין (נד.) מסופר על ברוריה שראתה תלמיד אחד שהיה לומד בקול נמוך, ובעטה בו ואמרה: לא כך כתוב "עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה", אם ארוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו - אינה משתמרת. תנא: תלמיד אחד היה לרבי אליעזר שהיה שונה בלחש, לאחר שלש שנים שכח תלמודו. אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, פתח פיך ותקרא, פתח פיך ותשנה, כדי שיתקיים בך מה שתלמד, ותאריך ימים.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ג הלכה יב). ובספר ברכת אהרן מרישא (מאמר רלה) פירש את מאמר רבותינו בברכות (כח:) "מנעו בניכם מן ההגיון", שהגיון הוא מלשון הגיון ליבי, דהיינו שצריכים לזרז את הבנים שלא ללמוד תורה בהרהור ובלחישה, כי על ידי זה שכחה קרובה לבוא. ע"כ.
ולכאורה יש להקשות דהנה בגמרא חגיגה (ג.) מסופר על שני אילמים שהיו בשכונתו של רבי, וכל פעם שהיה רבי נכנס לבית המדרש ללמד, היו נכנסים גם הם ויושבים לפניו, וכשהיו שומעים דברי תורה, היו מנענעים בראשם ושפתותיהם רוחשות מה שלמדו. ביקש רבי רחמים עליהם והתרפאו, ומצאו שהיו יודעים הלכות וספרא וספרֵי וכל התלמוד. ע"כ.
ומשמע שגם כשלא משמיע לאוזניו, יכול תלמודו להיתקים בידו, שהרי אותם אילמים לא היו יכולים להשמיע לאוזניהם מה שלמדו, ובכל זאת זכרו את תלמודם. אולם אין זו קושיא, משום דהתם היו שומעים דברי תורה מרבי, ושומע כעונה, והרי זה כאילו הוציאו בפה, ולכן שפיר התקיים בהם מה ששמעו. וק"ל.
אברך שלומד בבית המדרש בקול ומפריע לאחרים
הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (סוכה עמוד תכד) נשאל אודות כולל מסוים שלומד בו אברך מתמיד המנצל כל רגע, ומנהגו ללמוד בקול רם, והיות והוא ניחון בקול חזק וחודר, קשה מאוד להתעלם ממנו, ובפרט שיש שם אברכים שקטים, כך שקולו בולט מאוד ברקע, והאברך טוען שהלימוד בקול רם הכרחי לו, ובלא זה אינו מצליח ללמוד כמו שצריך, והאברכים שואלים האם הצדק עמו, או שמא כיון שהוא יחיד, עליו ללמוד בשקט כדי לא להפריע לרבים.
והשיב, שהגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א העיד, שהיה תלמיד שלמד תורה בלילה והפריע לשכנים לישון, ואמר החזון איש שאין לשכנים זכות למנוע זאת ממנו. אמנם שונה הדבר בעניננו, כיון שגם שאר האברכים לומדים, והקול מפריע ללימוד. וצ"ע. ע"כ. ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק יד סימן ר), ובספר ואין למו מכשול חלק ד (עמוד מח והלאה).
וידוי וחרטה
ח. לפני שישב ללמוד, יעשה וידוי בינו לבין עצמו, ויתחרט על כל מה שחטא וציער את בוראו, ורק לאחר מכן יתחיל בלימודו, ואם אינו עושה כן, אינו עושה נחת רוח ליוצרו בלימוד התורה שלומד [14]
14. כתב בספר קב הישר (פרק נג): עיקר לימוד ועסק התורה הוא לעשות כסא לשכינה, ובהיות האדם מלוכלך בעוון וחטא, אזי אין השכינה שורה עליו, כי כל עוון ועוון הוא קוץ מכאיב נגד השכינה, ולכן יתוודה האדם קודם שילמד, כדי לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו. עכ"ל.
וכן זכתה עיני לראות לגאון רבי חיים פלאג'י בספרו עיני כל חי (ברכות יז.) שביאר מאמר הגמרא "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו", שיש חיוב להתוודות לפני הלימוד, ועל זה אמרו אשרי מי שעמלו בתורה - כשעושה נחת רוח ליוצרו, על ידי שהתוודה לפני לימודו ושב בתשובה, שרק באופן כזה אפשר לומר עליו 'אשרי', שהרי אם לא התוודה, הולכים ניצוצי התורה לסטרא אחרא, ועוונותיו גורמים להחשיך מאור השכל שלא יבין מה שלומד. ולכן תקנו לנו רבותינו בסדר התפילה לומר "השיבנו אבינו לתורתך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך", כדי ללמדנו שיש להסמיך וידוי לתורה. ע"ש.
וכן בקודש חזיתי לגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו רסיסי לילה (אות נג), שגם כן כתב שיש להרהר בתשובה קודם הלימוד, שאז נקרא צדיק כמו שאמרו בקידושין (מט:), ועל ידי זה זוכה לאור זרוע, דהיינו שיהיה נזרע מה שילמד בקרב לבבו, להצמיח אורה מרובה בקרבו, ולהיות על כל דרכיו נוגה אור, שלא יכשל מעתה. ע"כ.
ואשרי האיש אשר ראה דברי הרב מאור ושמש (פרשת דברים), שמצא בספרי קודש וכן שמע מרבותיו הקדושים, שהעיקר מעיקרי העבודה הוא להרהר בתשובה קודם ישיבתו ללמוד תורה, או קודם עשיתו מעשה המצות. ואדמו"ר רבן של כל בני הגולה רבי יעקב יצחק מלובלין זצ"ל אמר, שאם האדם אינו עושה תשובה קודם לימוד התורה, עליו נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי. מה שאין כן אם מהרהר בתשובה קודם הלימוד, אזי נקרא צדיק, כמו שאמרו חכמינו ז"ל בקידושין, המקדש את האשה על מנת שאני צדיק, אף על פי שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה, ועל כן רשאי אחר כך ללמוד התורה הקדושה.
ולפי זה מובן מדוע הקדים משה דברי התוכחות לעם ישראל בתחילת ספר דברים, ומנה את כל המקומות שהכעיסו לפני המקום, לפי שהיה רוצה לבאר להם את התורה, על כן רמז להם כללות כל העבירות שעשו עד אותו היום, כדי שיהרהרו תשובה על כולם קודם שישמעו את דברי התורה. ע"כ. ודפח"ח.*)
*). עוד כתב בפרשת חקת, שעיקר עבודת ה' היא, שישיג אדם פנימיות התורה וידבק עצמו באין סוף ברוך הוא. אך אי אפשר לאדם להשיג זאת אם לא שילמד תחלה פשטות התורה על בוריה, ולא המדרש עיקר אלא המעשה, שלומד על מנת ללמד לשמור ולעשות, ואם הוא לומד למען יתגדל בה, אינו משיג הלכה אליבא דאמת.
לכן עצה היעוצה לאיש אשר יחפוץ להשיג שמעתתא אליבא דאמת, תיכף בקומו בחצות לילה, ישפוך תחינות ובקשות לפני המקום ב"ה, ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה עליהם, ואחר כך יזמר זמירות שירות ותשבחות לפני מלך מהולל בתשבחות קודם לימודו, ואחר כך ילמוד בכונה עצומה לשמור ולעשות, בודאי ישיג הלכה ברורה אליבא דאמת כמו שניתנה למשה בסיני.
לכן אצל דוד המלך כתיב "וה' עמו" ודרשו חז"ל "מלמד שהלכה כמותו בכל מקום", מפני מה זכה דוד לכל זה, מפני שהיה נעים זמירות ישראל וקם בחצות הלילה, וקיבל עליו עול מלכות שמים, והיה משורר שירות ותשבחות לאין שיעור לפני יוצרו, לכן כשלמד אחר כך, השיג הלכה ברורה אליבא דאמת כמו שניתנה מסיני, אבל מי שאינו עושה תשובה ואינו אומר שירות ותשבחות קודם לימודו, הוא משחית עצמו ועבודתו חלילה.
וזהו שאיתא בגמרא "הקורא בלא נעימה", רצה לומר - שאינו עושה תשובה טרם קריאתו, ונועם רומז לתשובה שהיא נועם עליון. והשונה בלא זמרה, רצה לומר שאינו אומר שירות ותשבחות קודם הלימוד, עליו הכתוב אומר "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים". ע"כ.
הרהור תשובה לפני ובאמצע הלימוד
כתב רבינו חיים מוולאזין בספרו נפש החיים (שער ד פרק ז): ראוי לאדם להכין עצמו כל עת, קודם שיתחיל ללמוד, להתחשב מעט עם קונו יתברך שמו בטהרת הלב ביראת ה', ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה, כדי שיוכל להתקשר ולהדבק בעת עסקו בתורה הקדושה בדבורו ורצונו יתברך שמו.
וכן באמצע הלימוד, הרשות נתונה לאדם להפסיק זמן מועט, טרם יכבה מלבו יראתו יתברך שמו שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד, להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת ל"א), משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חטים לעליה, לאחר שהעלה, אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטין? אמר לו: לא! אמר לו: מוטב שלא העלית, וכן הדבר גם באמצע העסק בתבואות חכמת התורה, שראוי גם כן לערב בתוכו יראתו יתברך, כדי שיתקיים תלמודו בידו. ואין לחוש בזה לביטול תורה, כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמת התורה.
ללמוד כשהוא צמא
ט. אדם שלומד תורה, ובאמצע לימודו מרגיש צימאון, ואינו מפסיק מלימודו כדי לשתות, נחשב לו הדבר לכפרת עוונות על עוון דברים בטלים שדיבר [15]
15. ספר קב הישר (פרק יג). ועל כל פנים, כבר נתבאר לעיל (פרק ד) שאם הצמאון מפריע לו להמשיך ללמוד בישוב הדעת, מעיקר הדין מותר לו להפסיק באמצע לימודו כדי לשתות. ע"ש.
לימוד בהרהור
י. יש אומרים שהלומד תורה בהרהור בלבד, אינו יוצא בזה ידי חובת לימוד תורה, ולכן יש להקפיד להוציא את מה שלומד בשפתיו. ורק כשלומד דבר המצריך עיון ומחשבה, רשאי ללמוד בהרהור [16]
16. כתב הגאון רבינו זלמן בשלחן ערוך שלו (ה' תלמוד תורה פרק ב הי"ב): כל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאוזניו כל מה שלומד בין במקרא משנה ותלמוד, אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר. וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא, אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות ולמדתם אותם, וכמו שכתוב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". אך אם הוציא בשפתיו, אף שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ, הרי זה קיים המצוה. ע"כ. וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (חלק ב סימן לח).
ועיין בשו"ת יביע אומר (או"ח חלק ד סימן ח אות יא) שהביא דברי הפני יהושע (ברכות טו:) שצריך להשמיע דברי תורה לאוזניו, ואם לאו לא יצא אפילו בדיעבד, וכההיא עובדא דעירובין (נד.) דההוא תלמידא שהיה שונה בלחש, ובטשה ביה ברוריה משום דכתיב "ערוכה בכל ושמורה", ומשמע דאפילו בלחש אסור ללמוד אלא בכל רמ"ח איבריו. והכא נמי מייתי מעשה בתלמידו של רבי אלעזר ששנה בלחש, ולאחר ג' שנים שכח תלמודו. אם כן כל שכן שאם למד ולא השמיע לאזנו, שלא יצא ידי חובתו. ע"ש.
ומכל מקום בספר ישועות יעקב (סי' מז) כתב, שפשוט הדבר שהמהרהר בדברי תורה מקיים מצות והגית בו יומם ולילה, וכן דעת הגר"א שם בביאוריו. ועיין בספר בית ברוך (כלל לד).
וראה בספר יומא טבא לרבנן (עמוד לא), שכתב בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, שמי שלמד מסכת בהרהור בלבד, יכול לעשות סיום מסכת, ולכן שניים שלומדים ואחד קורא והשני שומע בלבד, שניהם יכולים לעשות סיום על המסכת שלמדו.
תורה מתשת
יא. אדם שמתחיל ללמוד תורה, בתחילת לימודו התורה מתשת כוחו [17] אבל לאחר שמרגיל את עצמו ללמוד, אין כוחו תשש מחמת הלימוד [18] אלא אם כן ילמד שעות רבות מדאי [19]
17. במסכת סנהדרין (כו:) אמרו, למה נקראת התורה תושיה, משום שמתשת כחו של אדם. וכיוצא בזה מצינו בגמרא בבא מציעא (פה.) שפעם אחת היה רבי יוחנן שוחה בנהר, וכשראהו ריש לקיש, קפץ אליו מפני שחשב שהוא אשה, אמר לו רבי יוחנן: חילך לאורייתא [כמה כוחך יפה לסבול עול תורה. רש"י], קבל על עצמך ללמוד תורה ואתן לך את אחותי, וכשקיבל, לא יכל לקפוץ כבראשונה, וכתב רש"י, שמשקבל עליו עול תורה, תשש כוחו.
בענין תורה מתשת כחו של אדם
18. במדרש רבה (דברים פרשה ז) אמרו: למה נמשלה תורה לשמן שנאמר "שמן תורק שמך"? לומר לך, מה השמן הזה תחילתו [שהוא זית] מר, וסופו [שנעשה שמן] מתוק, כך הן דברי תורה, אדם מצטער בהן בתחילה, ועושה בהן אחרית טובה שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד".
ואשרי עין ראתה למרן החיד"א בספרו פתח עינים (סנהדרין כו:), שהביא דברי הזוהר חדש על הפסוק "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה" רבי יצחק אמר, בתחילה נקראת תושיה שמתשת כוחו של אדם, מפני שיש לו להלחם עם יצר הרע ולכתת עצמו וכל גופו בבית המדרש עד שירגיל אותו בתורה. ולאחר שהוא רגיל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה. ע"כ. ומצאתי כן גם במדרש הנעלם בפרשת בראשית.
[ובספרו מראית העין (שם) הוסיף לבאר, שהתורה מבטלת את היצר הרע, שהיצר הוא כח האדם שהוא מתאוה לעניני העולם הזה, ונותן בו כח להשתדל במה שאינו ראוי, ומההיתר יביאנו לאיסור, והתורה מבטלת היצר הרע, וזהו שאמרו תורה מתשת כוחו דהיינו יצרו].
נמצאנו למדים מדברי הזוהר הקדוש והמדרש הנ"ל, שרק בתחילת לימודו של האדם, התורה מתשת את כחו, אבל לאחר שלמד הרבה תורה והורגל בה, אדרבה התורה מחזקת את כוחו, ומשמחת את לבו.
וכן מסופר בזוהר חדש (פ' לך לך דף מב:): רבי אלעזר בר רבי שמעון פגש את אליהו בדמות זקן וילד הולך עמו, והיה לפניהם נהר שזורם בחוזקה. אמר לו הזקן: תעלה את הילד על כתפי ותעלה גם אתה בצד שני, ואעביר אתכם את הנהר. אמר לו רבי אלעזר: והרי אתה תלמיד חכם ותש כֹּחך מחמת לימוד התורה שנקראת תושיה שמתשת כחו של אדם, ולא תוכל להעבירנו את הנהר?! אמר לו: גם ביד אחת אני יכול להעביר את שניכם!
שאל רבי אלעזר את הזקן: האם למדת תורה? אמר לו: כן. אמר לו: ולא נקראת תושיה שמתשת כחו של אדם? אמר לו: ולא נקראת רפואה [שנאמר: רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶּךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ]? ומאחר שלמדתי הרבה תורה, הרני דומה למי ששתה כלי מלא ברפואות, והתחזק כוחי. והעביר אותם את הנהר. ע"כ. אתה הראת לדעת, שלאחר שלומדים הרבה תורה, התורה מרפהּ ומחזקת את כוח האדם.
19. הנה במדרש שיר השירים רבה (פרשה ה אות ג) מסופר על רבי אלעזר ברבי שמעון שפעם אחת הלכו סוחרים עם חמוריהם לעיר 'המוניא' כדי לקנות סחורה, ובדרך נכנסו לביתו של רשב"י, וראו את רבי אלעזר בנו יושב ליד התנור, ואמו היתה אופה לחם והוא אוכל, עד שגמר את כל הלחמים שאפתה אמו. אמרו הסוחרים, כנראה יש נחש רע בבטנו של זה, ועלול הוא להביא רעבון לעולם. שמע זאת רבי אלעזר, והלך החוצה והרים את חמוריהם של הסוחרים לגג.
כשיצאו הסוחרים, חיפשו את חמוריהם ולא מצאו, הרימו את עיניהם למעלה, וראו את חמוריהם על הגג. הלכו לרבי שמעון וסיפרו לו את הדבר, אמר להם: שמא דיברתם על בני איזה דבר רע והוא שמע זאת? אמרו לו שכאשר ראו אותו אוכל הרבה, אמרו שהוא עלול להביא רעב. אמר להם: ולמה הכנסתם בו עין רעה וצרה, וכי משלכם הוא אוכל? והרי זה שברא אותו נותן לו את מזונו כרצונו! אך למרות שהצדק עמו, לכו ואִמרו לו בשמי שיוריד לכם את החמורים. ואכן הורידם מהגג.
ואמרו שם, שהנס האחרון היה קשה מן הראשון, משום שכאשר העלה אותם לגג העלה אותם אחד אחד, אך כשהורידם הוריד אותם שנים שנים. וכל זה היה קודם שעסק בתורה, אבל לאחר שנתעסק בתורה, אפילו טליתו לא היה יכול לסבול (לשאת), לקיים מה שנאמר "מעולפת ספירים" [שהתורה מעלפת ומתישה כוחו של אדם אפילו אם הוא חזק כמו אבן ספיר שהיא חזקה מאוד]. ע"כ.
ולכאורה קשה, שהרי מבואר לעיל בשם הזוהר, שרק בתחילת למודו של אדם תורה מתשת כוחו, אבל לאחר שעמל בה זמן רב, התורה מחזקת אותו, ואם כן כיצד תשש כוחו של רבי אלעזר לאחר שעסק בתורה, עד כדי כך שלא היה יכול לשאת את בגדו?
וראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ב סימן חי) שכתב, שעל ידי עמל רב, ודאי שתש כוחו של הלומד תורה. ע"ש. ולפי זה צריך לומר שמאחר שרבי אלעזר היה כל ימיו עומל ויגע יגיעה רבה בתורה, לכן לא יכל לשאת את טליתו, וכיוצא בזה אמרו על רבי זירא, שלאחר עמל רב בתורה, היה נחלש ולא יכל ללמוד כדאיתא בברכות (דף כ"ח).
להתפרנס ממשכורת של כולל
יב. עדיף לאדם ללמוד תורה כל היום, ולקבל תמיכה מהנהלת הכולל וכדומה, מאשר לעסוק במלאכה כמה שעות ביום לצורך פרנסתו, וללמוד תורה בשעות הפנאי, שבאופן כזה אי אפשר לקנות את התורה הקדושה [20]
בענין - לימוד תורה ועבודה
20. הנה רבינו הרמב"ם (פ"ג מהל' תלמוד תורה ה"י) כתב: כל המשים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל את השם ומבזה את התורה, ונוטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בעולם הזה מדברי תורה. וכבר אמרו חכמים, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון. ע"כ.
וכן האריך בזה הרמב"ם בפירוש המשניות (פ"ד דאבות מ"ה), וזה תוכן דבריו: דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו, כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה, נוטל חייו מחיי העולם הבא.
וכבר ידעת שהלל הזקן היה חוטב עצים, והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון, והיה עני בתכלית העניות, ואין ספק למשכיל, שאילו היה מורה לאנשי דורו שרצונו ליהנות מהן, לא היו מניחים אותו לחטוב עצים.
ורבי חנינא בן דוסא שיצאה בת קול ואמרה: כל העולם אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, ולא היה מבקש עזרה מבני אדם.