אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה › פרק ד - להפסיק באמצע לימודו

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק ד - להפסיק באמצע לימודו

פרק ג - חיוב לימוד תורה

א. אסור להפסיק באמצע הלימוד ולהתעסק בדברים בטלים, ואמרו רבותינו בתלמוד: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בשיחה בטילה, מאכילים אותו גחלי רתמים [1]

1. כדאיתא במסכת עבודה זרה (דף ג:). וביאר הרד"ק בתהלים (פרק קכ פ"ד) שכל הגחלים כשכבים מבחוץ כבים מבפנים, וגחלי רתמים הם חמים מאד ולא יכבו לזמן רב, אפילו בעת שנראים מבחוץ שהם כבים וידמו לאפר, הם מבפנים אש בוערה.

מדוע מאכילים גחלי רתמים

רבינו המהר"ל בספר נתיבות עולם (נתיב התורה פרק טו) כתב לבאר, שכל דברי תורה יש להם טעם טוב, כמו שכתוב בתהלים "ומתוקים מדבש ונופת צופים", לפיכך הפוסק מהתורה ועוסק בדברים בטלים שאין בהם טעם, מאכילים אותו גחלי רתמים, כי מאחר שהוא מחליף התורה שיש לה טעם טוב בדבר שאין לו טעם, לכן עונשו שיהיה טועם גחלי רתמים. ע"כ.

ורבינו החפץ חיים בספר שמירת הלשון (חלק א פרק ב) כתב, שמה שנקטו בגמרא שמאכילים אותו דווקא גחלי רתמים, מפני שאותם גחלים שנעשים מעץ רותם, אינם נכבים עד שנים עשר חודש, כמו שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא בבבא בתרא (עד:), להורות לנו, שדנים אותו כרשע גמור עבור זה שדיבר באמצע לימודו, שמשפטו בגיהנם הוא שנים עשר חדש. ע"כ.

עונשו של הפוסק מלימודו לשיחה בטילה

כתב בספר ראשית חכמה (שער הקדושה פרק יד), שצריך ליזהר בהיותו עוסק בתורה שלא יפסיק בה בדברי שיחה, שזה כמערב חול בדבר קודש ועונשו חמור, כדפירשו בזוהר (פרשת שלח לך) שבת קול אומרת בגן עדן בכל יום שלשה דברים, ואחד מהם הוא - שמי שפוסק, יתפסקו חייו, כלומר שמי שפוסק מדברי תורה ומדבר דברים בטלים, יפסקו חייו מהעולם הזה, ודינו קיים לעולם הבא. ע"ש.

וכעת ראיתי בזוהר חדש (מגילת רות דף לג.) שכתב: ז' מדורות הן זו על זו, וכולן מדורות מזומנים לרשעים לידון שם. גופן כלה בקבר, ונשמתן נשרפת והאש אוכלתן. מדור הראשון 'בור' והוא מדור העליון, ושם כמה כתות של מלאכי חבלה, כעין הבור אשר אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו, כך המדור הזה נקרא 'בור', ובו כמה כיתות של מלאכי חבלה כעין נחשים השרפים אשר אין להם לחש. וכל אותם כתות של מלאכי חבלה, כולם מרעישים גיהנם, ונשמע קולם ברקיע, וקול הרשעים בגיהנם צווחים ואומרים "ווי ווי" ואין מרחם עליהם. ובאותו מדור, דנים את אותם שמפסיקים מדברי תורה כדי להשיח שיחה בטילה. ע"ש.

הבושה שתהיה לאדם שפסק באמצע לימודו

כתב החפץ חיים בספרו זכור למרים (פרק ט): כתוב באגדת חז"ל, יראה אדם לתפוס מה שלמד [שיתבונן היטב בעת לימודו כדי שידע מה להשיב כשישאלוהו לעתיד לבא], כדי שלא ישיגהו בושה וכלימה ליום הדין, בשעה שיאמרו לו עמוד וערוך מקרא שקרית, וערוך משנה ששנית וכו'.

ולפי זה צריך להיזהר בעת לימודו שלא יהיה פיסקי פיסקי ומעורב בדברי הבלים, שמלבד שהוא עובר על מאמר חז"ל "הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילים אותו גחלי רתמים", יתבייש אז מאד ממעשיו.

ולדוגמא, שאם אחד יקנה מסכת שנדפסה בניר יפה ובאותיות נאות, אך באמצע הענינים, מעורב בהם מעשיות רבות מדברי הבל בכמה וכמה מקומות, בודאי ימנע מלקנותה.

וכמו כן כאשר יקרא המלאך לפניו את המסכת שלמד בפמליא של מעלה, ויזכיר גם את הדברים הבטלים שדיבר באמצע, הנה מלבד העבירה, יחזיקו אותו לשוטה שביזה המסכת שלו שיְקָרָה מזהב ומפז, ושעל ידה היה יכול להיות לאות ולתפארת, והוא עשה אותה ככלי חרס שאין חפץ בו. ולכן יראה שתהיה המסכת יפה וברה בלא תערובת פסולה. ע"כ.

ובספר נר יהודה (עמוד מט) כתב הרה"ג רבי יעקב סופר שליט"א, שזכה להתפלל עם הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל בימים נוראים קרוב ל- 25 שנה, וזכור לו שכמעט בכל פעם שאמר דברי התעוררות לפני התקיעות, הדגיש שבני תורה לא ישיחו שיחה בטילה באמצע הלימוד, והתמרמר מאוד על כך.

באחת משיחותיו התבטא ואמר: כדי להשיג אתרוג בלתי מורכב, אנשים טורחים ונוסעים למרחקים, האם דואגים הם גם שהלימוד תורה שלהם לא יהיה מורכב בדברי בטלה ואיסור?! ישמע חכם ויוסף לקח.

ב. אם בשעת לימודו בא אדם מכובד לשוחח עמו, ואם לא יפסיק מלימודו כדי לדבר עמו, עלול אותו אדם להפגע מכך, המיקל לענות לו, יש לו על מה לסמוך.

וכן אם בשעה שיושב ללמוד, שאלה אותו אשתו שאלה מסויימת, ואם לא יענה לה עלולה לכעוס עליו על שאינו מתייחס אליה, יכול לענות לה [2]

ועל כל פנים, לפני שמדבר, ראוי שיסגור את הספר תחילה וינשקהו, ורק לאחר מכן ידבר כפי הצורך, וכשיסיים את שיחתו, ישוב ללימודו [3]

2. כתב בספר יוסף אומץ יוזפא (דף רסח): מיום עומדי על דעתי נצטערתי מאוד להישמר ממה שאמרו "השונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מתחייב בנפשו", כי דבר מצוי הוא מאוד למי שלומד בחדר אשר בני ביתו הם תמיד בו, שמדברים עמו דברים הנצרכים להם.

ואמרתי אל לבבי אולי אין העונש הנזכר אלא רק באופן שמפסיק באמצע הענין, אבל אם גומר הענין שעוסק בו קודם דיבורו, אף על פי שעדיין לא גמר תלמודו בשעה זו, ועדיין הספר פתוח לפניו ללמוד בו עוד, אפשר דלא נקרא הפסק, והיינו אם על ידי דבורו, לא יצטרך לחזור ולכפול ללמוד מקצת הענין אשר כבר למד לפני דבורו כדי להבין הענין ההוא על בוריו, לכן לא הוי הפסקה. וגם אפשר לומר, דלא חמירא האי הפסק מההפסקה של קריאת שמע וברכותיה ובין הפרקים, שמותר לשאול בשלום אדם נכבד, ולהשיב לכל אדם.

לפיכך אם בא אדם חשוב בגבולו, ולא יפתח בעל הבית לדבר עמו מה שאלתו ומה בקשתו, הרי זה כמי שאינו משיב בשלום מי שפגע בו ברחוב, ולכן אפשר דשרי להפסיק בתלמודו כדי לדבר עם מי שבא לביתו.

אכן כֻּלֵי האי ואולי, כי צדדי היתר אלו לא מצאתי בשום מקום, רק שאני בדיתים מלבי, כדי למצוא סעד וסמך למה שמקילים בזה הדבר שעונשו רב, ורבים מאנשי מעשה וגם רבנן קשישי לא ראיתי נזהרים בזה. לכן החרד לנפשו, יחמיר בכל מה שאפשר שלא ידבר שום דיבור עד גמר למודו. ע"כ.

הרי לפנינו אילן גדול לסמוך עליו בשעת הדחק. וראה בספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד קצא) שרבינו הסטיפלר למד פעם עם החברותא שלו, ובאמצע נכנס אחד וביקש לקנות את ספריו, ורבינו מכר לו. לאחר שהלך אותו אדם, אמר הרב לחברותא שבאמת אסור להפסיק באמצע הלימוד לצורך מכירת ספרים, רק שלכתחילה יושב ללמוד על דעת כן שאם אחד ירצה לקנות מספריו, שימכור לו, ועוד שאם לא ימכור לו, אותו אדם ישב ויחכה, ולכן מוכר. ועיין שו"ת משנה הלכות חלק יג (סימן קסט).

3. בשו"ת יצחק ירנן (חלק א סימן לא) להרה"ג רבי יצחק ברדא שליט"א נשאל האם מותר להפסיק באמצע קריאת שנים מקרא ואחד תרגום, בדיבור או באכלה. והביא דברי הגמרא בחגיגה (יב:) שכל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילים אותו גחלי רתמים.

ופירש רש"י: מי שעוסק בתורה, ופוסק על (לצורך) דברי שיחה בטילה. וכוונת רש"י ברורה, דהוקשה לו והרי סוף סוף צריך להפסיק בשביל להתפלל ולאכול ולישון וכיוצא בזה, ואם כן זו גזירה שאין הציבור יכולים לעמוד בה. לכן פירש רש"י שכוונת הגמרא שמפסיק מלימודו לצורך שיחה בטילה, ולכן חמור הדבר.

ולפי זה למדים אנו שאם אדם סוגר את הספר כאדם המסיים לימודו וקריאתו, מותר הדבר אפילו שהוא הולך לעסקיו שהם עניני חול, כגון לאכול או לעבוד וכדומה, ואין כאן אפילו מידת חסידות להחמיר בזה. ולכן גם בנידון דידן אם ברצונו לאכול או לדבר דבר נחוץ באמצע לימודו, יסגור את החומש וינשקו וילך לעסקיו. ולא דווקא לדבר האבד או הדחוף ביותר מותר להפסיק, אלא אפילו לצורך אכילה קלה.

ומכל מקום ראוי לכל אדם בעת קביעת עִתים לתורה, שיכין את עצמו ללמוד בלי הפסק כלל, כדי שתהיה המצוה שלימה זכה וברא, וראוי שיהיו חפצי שמים יקרים בעינינו לפחות כמו עניני עולם הזה, שאם אדם עוסק בעבודתו וכל רגע הוא מפסיק את עבודתו, אז בודאי שהעבודה אינה עולה יפה כמו אדם שאינו מפסיק בעבודתו מתחילה ועד סוף, ועל דרך זו פירשו המפרשים את הפסוק "על כן יאמר המושלים בואו חשבון", אלו המושלים ביצרם, שיעשו חשבון נפש האם חשבון חפצי שמים וחפצי הארץ שוים בעיניו או לא. ע"ש. וראה בשו"ת באר משה (חלק ב סימן י).

להפסיק בברכה באמצע לימודו

ג. אדם שלומד תורה, ובאמצע לימודו רוצה לשתות תה או קפה וכיוצא בזה כדי שיהיה לו כֹּח להמשיך בלימודו, רשאי להפסיק באמצע הלימוד כדי לברך [4]

וכן הדין אם קורא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, ורוצה לעצור באמצע כדי לברך על משקה ולהרטיב את גרונו, רשאי לעשות כן, ואין זה נחשב שפוסק באמצע לימודו [5]

4. שנינו במסכת אבות (פרק ג משנה ז): רבי שמעון אומר, המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר: מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר (מחרשה) זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

וכתב שם רבינו עובדיה מברטנורא, שבא להשמיע לנו חידוש, שאף על גב שמפסיק ממשנתו כדי לברך על ראיית האילן "ברוך שככה לו בעולמו", אף על פי כן מעלים עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שמפסיק ממשנתו. ע"כ.

וכן כתב מהר"י אלשקר בביאורו לאבות (שם), שלא מיבעיא שאם נתעסק בדברים בטלים באמצע לימודו שבודאי הוא מתחייב בנפשו, אלא אפילו שיתעסק בדבר שיש בו קצת מצוה [שכך אמרו חכמים: "היוצא בימי ניסן ורואה אילנות, אומר ברוך שככה לו בעולמו"], עם כל זה אם הפסיק ממשנתו, כאילו הוא מתחייב בנפשו, מפני שכתר תורה עולה על הכל. ע"כ.

ולפי זה יוצא, שאסור לאדם לברך על משקה או מאכל באמצע לימודו, מפני שצריך להפסיק ממשנתו כדי לברך, והרי זה כאילו מתחייב בנפשו חס ושלום, מפני שלימוד התורה חשוב יותר מהברכה שמברך.

אולם זכתה עיני לראות בשו"ת הרשב"ש (סימן רעד) שהביא דברי הגמרא בחולין (עה:) שריש לקיש שתה בבית המדרש, והקשה הרשב"ש, כיצד ריש לקיש הפסיק מדברי תורה ושתה, ולא המתין עד שיצא מבית המדרש. ויש לומר משום ששמעתא בעיא צילותא, ואם לא היה שותה לא היה יכול לשמוע אל מוריו ולכוון שמועותיו, לפיכך שתה ריש לקיש בבית המדרש ולא המתין עד שיצא מבית המדרש. ע"ש.

ולפי זה יש לומר, שדווקא ברכת האילנות אינו יכול לברך באמצע לימודו, מפני שאין בברכה זו צורך להמשך לימודו, ויכול לדחות את הברכה עד לאחר שיסיים את הלימוד, ולכן אמרו שהפוסק מלימודו כאילו מתחייב בנפשו. מה שאין כן כשמברך על המשקה באמצע לימודו כדי שיהיה לו ישוב הדעת להמשיך ללמוד, הרי הברכה והשתיה הם צורך הלימוד, ושרי. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קסט).

5. על פי המבואר בהערה הקודמת. וכן כתב בספר הליכות עולם (חלק ג עמוד נה) שאף שחכמי המקובלים הזהירו שלא להפסיק באמצע קריאת שנים מקרא ואחר תרגום בשום דבר, אלא יקרא הכל בפעם אחת בלי הפסק, וכמו שכתב בשמם בספר עולת שבת (סימן רפה סק"ב), מכל מקום אם צמא למים ורצונו לשתות מים לצמאו, רשאי להפסיק לברך על המים תחלה וסוף. ע"כ. וכן כתב בשו"ת יצחק ירנן חלק א (סימן לא), והוסיף, שראוי שיסגור את החומש וינשקו, ואחר כך יברך על המשקה או על המאכל. ע"ש.

ברכת הרעמים

ד. השומע רעמים באמצע לימודו, צריך להפסיק ולברך ברכת "שכוחו וגבורתו מלא עולם", ואין זה נחשב לביטול תורה, מפני שאם לא יברך מיד, עלול להפסיד את הברכה [6]

ומכל מקום אם על ידי שיפסיק מלימודו יגרם לו הפרעה לרצף הלימוד, או שהוא מוסר שיעור לרבים, וההפסקה באמצע השיעור עלולה לגרום לביטול תורה לרבים, הנמנע מלברך יש לו על מה לסמוך [7]

6. הנה בסעיף הקודם הבאנו דברי המשנה באבות שהפוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, כאילו מתחייב בנפשו. וביאר החסיד רבי יוסף יעבץ (אבות שם), שמתחייב בנפשו, הואיל ופסק מקדושה חמורה לקדושה קלה, והתורה כועסת עליו, כי העוסק בתורה, משבח למקום במפואר שבשבחים, ולמה יניח את העיקר ויאחז את שאינו עיקר. ע"ש. ולכאורה לפי דבריו אין לברך על הרעמים באמצע לימודו, מפני שפוסק מקדושה חמורה לקדושה קלה.

אולם נראה שיש הבדל בין הפוסק מלימודו כדי לברך ברכת האילנות, לבין השומע רעמים, שברכת האילנות אינה מצוה עוברת, ויש אפשרות לברך ברכה זו גם לאחר לימודו. מה שאין כן ברכת הרעמים אינה תלויה בו, ואם לא יברך עכשיו, עלול להפסיד את הברכה, ובאופן כזה מבטלים תורה כדי לקיים מצוה עוברת, כמו שפוסקים מלימוד התורה כדי להתפלל.

וטוב עין יראה בשו"ת חק משה בערמן (סימן י) שנשאל גם כן בענין השומע רעמים באמצע לימודו האם צריך להפסיק, והביא את המשנה באבות (הנ"ל), וכתב שאכן גם לפי המשנה מותר לברך על אילן או על רעמים וכיוצא בזה, וכל מה שהקפידו הוא רק על מה שאומר "מה נאה אילן זה", שדיבור זה אין בו שום צורך, והיה לו לברך ברכת האילנות על האילן ולחזור ללימודו.

ולכן העלה שיש להפסיק מלימודו כדי לברך על הרעמים, משום שנחשב למצוה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, שהרי שברכה זו מוטלת על כל אחד בפני עצמו, וגם זמנה עובר, ולכן אפילו מי שתורתו אומנותו פוסק מלימודו כדי לברך. ע"ש.

וכן בקודש חזיתי לגאון רבי משה שטרן בשו"ת באר משה (חלק ב סימן י) שכתב, שפוסק מלימודו כדי לברך ברכת הרעמים, ומפורש במגן אברהם (סימן סו ס"ק ה), שפוסק ומברך על הרעמים באמצע פסוקי קריאת שמע, ומה גם שאין דיננו כמי שתורתן אומנותן, ואנו מפסיקים הרבה פעמים לכבוד בני אדם או לצורך הרווחת ממון, ולכן יש הכרח להפסיק כדי לברך על הרעמים. ע"ש.

ברכת רעמים באמצע קדיש

ודרך אגב ראיתי בשו"ת מנחת דוד (ח"א סימן נד) שכתב בענין ציבור שהיו באמצע אמירת קדיש, ושמעו רעמים, האם צריכים להפסיק באמצע הקדיש כדי לברך או לא. ופסק דפשוט שזה שאומר את הקדיש אסור לו להפסיק כדי לברך על הרעמים, אבל הציבור יכולים לברך, באופן שיכולים גם לענות על הקדיש ששומעים מהחזן. אך אם על ידי זה שיברכו, ימנעו מלענות אמן או יהא שמיה רבה, בודאי שלא יפסיקו. וקל וחומר אם אירע כן בקדושה.

7. הנה כבר הזכרנו לעיל שלדעת הגר"ז בשלחן ערוך שלו (ה' תלמוד תורה פ"ד סעיף ד), והשל"ה הקדוש במסכת שבועות (פרק נר מצוה מה) מבטלים שיעור תורה לרבים כדי לקיים מצוה עוברת, ומאחר שברכת הרעמים היא מצוה עוברת, מסתבר שיש להפסיק את השיעור כדי לברך על הרעמים.

מכל מקום כתב בספר פסקי תשובות חלק ב (עמוד תתקל) שהנמנע מלברך באמצע השיעור יש לו על מה לסמוך. והביא ראיה לזה מהמקור חיים (סימן רכט) שאם אמרו לו שהקשת נראית בחוץ, אינו מחויב לילך לחוץ כדי לברך, וכל שכן שאין להפסיק לימודו. ואף שיש לחלק בין הדברים שדווקא שם שעדיין לא ראה, לכן לא התחייב, מה שאין כן בשמיעת רעם שעל כורחו שומע ומתחייב, לכאורה צריך לברך, מכל מקום יש לצרף דעת האשל אברהם ועוד פוסקים שסוברים שגם לענין קדיש וקדושה אין חיוב לענות כשהוא באמצע לימודו, ובפרט כשמלמד לרבים. ע"כ. וכן משמע בספר זכר עשה (עמוד קלד).

לברך בקול רם

ה. מי שמשתתף בשיעור תורה, והגישו לפניו מים או תה, אין לו לברך את הברכה בקול רם, מפני שגורם הפרעה למהלך השיעור, ומכשיל את הלומדים בביטול תורה [8]

ובאופן שיש אנשים שמברכים בקול רם באמצע השיעור, ואם השומעים יענו אמן על ברכתם, הדבר יפריע להם להקשיב לשיעור, פטורים מלענות אמן [9]

8. כן מבואר בספר ואין למו מכשול חלק א' (עמוד צד) שלדעת רבינו יונה (ברכות נג) עניית אמן באמצע הלימוד נחשב לביטול תורה. וראה עוד בחלק ה' (עמוד קמג).

ולעת כזאת ראיתי בספר בן פורת יוסף להרה"ג יששכר יונה נר"ו (עמוד רטז), שהביא מעשה רב עם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, שבישיבתו "פורת יוסף" היו אומרים קדיש לאחר סיום סדר הלימודים, ומאחר והיו בחורים ואברכים שממשיכים ללמוד גם אחרי הסדרים, ביטל הרב את אמירת הקדיש, מפני שהיה גורם לביטול תורה לאלו שממשיכים ללמוד. ע"כ. ועיין בשו"ת אדני פז (חלק ג סימן ז) מה שכתב בזה.

ואם קדיש שלאחר הלימוד שיש בו מעלה גדולה וחשובה, כפי שאמרו בסוטה (מט.) שהעולם קיים בזכות קדיש שלאחר לימוד אגדה [ומן הסתם אחד מהלומדים למד מילי דאגדתא], בכל זאת החליט אותו גאון לבטל הקדיש כדי לא לגרום הפרעה לשאר הלומדים, על אחת כמה וכמה שיש לבטל את המנהג לברך על משקים ומאכלים בקול רם באמצע שיעור תורה, כדי למנוע ביטול תורה דרבים. ועל כגון זה נאמר שב ועל תעשה עדיף.

וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן ג) שכתב בשם ספר מים רבים (סימן ב), שאין צריך להפסיק ממשנתו כדי לענות ברוך הוא וברוך שמו בתלמוד תורה דרבים, וטעמו ונימוקו עמו, מפני שיש בזה ביטול תורה ובלבול משנה וטירוף התלמידים. וכבר אמרו רבותינו ז"ל שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ועם כל זאת מסיים וכותב, דמכל מקום משום מדת חסידות אם כוונתם של התלמידים רצויה, יכולים לתקן ביניהם לענות כל אחד ואחד בלחישה בינם לבין עצמם בלי הישמע קולם ובלי הפסקת תלמודם. ע"ש.

לענות קדיש וברכות באמצע לימודו

9. הנה בשולחן ערוך (או"ח סימן רטו סעיף ב) נפסק, שהשומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף על פי שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה, חייב לענות אחריו אמן. וכתב המשנה ברורה (ס"ק ח) שלמדים זאת מדכתיב "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" ואמרו חז"ל (יומא ל"ז), אמר להן משה לישראל, כשאני מברך ומזכיר שם ה' יתברך, אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן.

וכתב הערוך השולחן (שם סעיף א) שהשומע אחד מישראל שמברך איזה ברכה חייב לענות אמן. ומעשה באחד מן הגדולים שלמד אצל רבו, ותינוק אחד אכל פרי ובירך עליו בקול, וזה הגדול לא ענה אמן, ונזף בו רבו נזיפה גדולה, ונהג בעצמו נזיפה, ואחר כך פייסו ומחל לו באופן שידרוש לכל העולם כמה גדול העונש מהשומע ברכה ואינו עונה אמן, וסיפר לו מעשה נורא מעניין זה עיין בהקדמת הלבוש. ע"כ. וראה בכף החיים (סימן קכד אות ל).

ולפי זה לכאורה יש לענות אמן גם בשעת לימודו, מפני שלא יתכן להיפטר מדבר שבחובה בגלל שעוסק בתורה. וכבר בארנו בס"ד בכמה מקומות שבלימוד תורה לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה. וכן תחזה בספר שאלת רב (עמוד קסח) שכתב בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א, שהלומד בבית הכנסת ושומע קדיש ממנין שמתקיים בחדר השני, צריך לענות.

אומנם ראה ראיתי בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן מג) שכתב, שהן אמת שלדינא חייב לענות על כל ברכה ששומע, מכל מקום נראה שבמקום שיש חשש של בטול תורה והפסקה באמצע הענין, לכולי עלמא אין צריך מן הדין לענות.

וראיה לכך מהגמרא בברכות (נג.) שהיו יושבים בבית המדרש והביאו לפניהם אור, דבית שמאי אומרים כל אחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולם משום ברֹב עם הדרת מלך, ועד כאן לא פליגי בית הלל אלא משום ברוב עם הדרת מלך, אבל בלאו הכי גם בית הלל מודים שאין להפסיק באמצע הלימוד כדי לברך, משום דאיכא ביטול בית המדרש [שצריכים לשמוע הברכה ולענות אמן], ולכן אם זה ששומע הברכה יגרם לו בלבול בתפילתו או בלימודו אם יענה אמן, נראה שלכולי עלמא לא צריך לענות. אבל ודאי שאם אינו לומד או מתפלל, חייב לענות. ע"כ.

וכן תראה בשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן טו) שהוכיח מדברי הפוסקים שאם על ידי עניית האמן יגרם לו הפרעה בלימודו, פטור מלענות אמן, וכן הורו הגאונים הרב אלישיב והרב זילבר שליט"א. וכן כתב בשו"ת דברי דוד (סימן מא).

וטוב עין יראה בשו"ת קנין תורה חלק ד (סימן ט) שהביא בשם הרב פתחא זוטא שאדם שיושב בחדר הסמוך לבית הכנסת ועוסק בתורה, ואין הציבור רואהו, פטור מלענות עם הציבור קדושה וברכו וכיוצא בזה. אבל אם אינו לומד, חייב לענות לאמן ושאר דברים שבקדושה. ע"כ. וכן מבואר בספר הליכות שלמה (פרק ט אות ו).

והן עתה ראיתי להרה"ג רבי ברוך חיררי בשו"ת ברוך ושמח (סימן לא) שהלומדים תורה פטורים מלענות אמן על ברכתו של המברך, מאחר ועוסק במצות תלמוד תורה השקולה כנגד כל המצוות. ע"ש.

והן אמת שדינו דין אמת, אבל מה שכתב לפטור את השומע מעניית אמן משום שעוסק במצות תלמוד תורה, זה אינו, מפני שקיימא לן שבתלמוד תורה לא אמרינן העוסק במצוה פטור מהמצוה. ואם כן צריך ביאור מדוע פטור מלענות אמן בשעת לימודו.

וראיתי בספר זכר עשה (עמוד קלג) שעמד בנידון דידן, וכתב גם כן דלא אמרינן דהעוסק בתורה פטור משאר מצוות, ועל כל פנים באופן שיושב ושומע חזרת הש"ץ או קדיש וכדומה באמצע לימודו, פטור מלענות, מכיון שיש מנין שעונים לברכותיו של החזן, הוי ליה מצוה שיכולה להעשות על ידי אחרים, ולכן מי שטרוד בלימודו אין צריך להפסיק כדי לענות [אם יפריענו הדבר]. והוא הדין כששומע ברכה מחבירו, אינו חייב לענות באמצע לימודו, מכיון שחבירו יכול לברך אף אם לא יענו אמן על ברכתו, ולכן אין לבטל תורה בשביל כך.

וגם הגאון רבי חיים ברלין בשו"ת נשמת חיים (סימן ח) כתב, שהכל לפי מה שהוא אדם, אם עניית קדושה או יהא שמיה רבה באמצע לימודו, אינו גורם לו שום טרדה, אז נכון להפסיק במקום שמותר להפסיק, משום מהיות טוב. אבל מי שיודע בעצמו שההפסקה מלימודו תפריע לו, אינו מחוייב כלל להפסיק, אפילו אם קורא תהלים, ואין חיוב לקיים מהיות טוב. עכ"ד.

ועיין עוד בשו"ת אוהב משפט (או"ח סימן ב) שכתב, שאף שמדברי רבינו חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (סימן ה) משמע שצריך לענות אמן וכדומה, מכל מקום אם חושב בעצמו שיכול להתבלבל מחמת זה, אין צריך לענות. וכן כתבו בשו"ת שלמת חיים (סימן תקיג), ובספר שארית יוסף (חלק ג עמוד לה) שאם עניית האמן מפריעה לו לרצף הלימוד, רשאי להמשיך בלימודו גם אם לומד ביחידות.

לסיכום: אדם שיושב ולומד תורה, ושומע חזרת השליח ציבור או קדישים וכדומה, ואם יענה אמן הדבר יגרום לו להפרעה בהמשך הלימוד, פטור מלענות אמן.

קדושה

ו. מי שבא לבית הכנסת כדי להתפלל מנחה, ומצא שהציבור כבר התפללו, וכעת מתקיים במקום שיעור תורה, אין לו להפסיק את השיעור כדי לומר קדושה, מפני שגורם לציבור ביטול תורה, ולכן יתפלל תפילת מנחה ביחידות [10]

10. כפי שנתבאר בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ה (עמוד קמד). ע"ש. וכעת ראיתי שכן כתב בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד שיח), אלא שהוסיף שם שאם לאותו אחד שהגיע מאוחר יש הזכרה (יארצייט), ועל ידי שיתנו לו לומר קדיש וקדושה יעשה עילוי נשמה להוריו, ויקיים מצוות כיבוד הורים, מסתבר שמותר לבטל תורה כדי שיאמר קדיש. וצ"ע.

ואחר המחילה מכת"ר, לכאורה לא מסתבר להתיר לבטל שיעור תורה של רבים בשביל שאותו אדם יאמר קדיש וקדושה לעילוי נשמת הוריו, ואדרבה בזה שלא יפסיק את השיעור, יעשה להוריו יותר נחת רוח, וכפי שכתב בעצמו בספר חשוקי חמד (בעמוד קיח) בשם הגרי"ש אלישיב, שרב שהולך למסור שיעור, ובקשו ממנו להשלים מנין, אין לו לבטל שיעור תורה לצורך זה. כיעו"ש. והוא הדין בנידון דידן, ושב ואל תעשה עדיף.

השלמת התפילה

ז. אדם שאיחר לתפילת מנחה ולא הספיק לומר קורבנות לפני התפילה, רשאי לאומרם לאחר התפילה [אם עדיין לא הגיע זמן צאת הכוכבים] [11]

אולם אם לאחר התפילה מתקיים שיעור תורה בבית הכנסת, ואם ישלים את התפילה, יפסיד את תחילת השיעור, אין צריך להשלים את התפילה, אלא יקשיב לשיעור כדי שיוכל להבין את החומר הנִלְמד, ולא יגרם לו ביטול תורה [12]

11. הנה בספר ערוך השולחן (או"ח סימן רלד סעיף ב) כתב: יש נוהגים לומר פרשת התמיד וקטורת קודם אשרי, ומנהג יפה ונכון הוא, שהרי הקריבו תמיד של בין הערבים והקטירו קטורת כמו בשחרית, ולמה לא נשלם פרים שפתינו. ולכן המדקדקים נוהגים לאומרם בכל יום קודם המנחה, ודווקא קודם התפלה, אבל אחר התפלה אין לומר פרשת התמיד והקטורת, וגם אשרי לא יאמרו אחר התפלה, והזהירו על זה מאד. ע"כ.

אולם בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן קפט) שהביא דברי הערוך השלחן הנ"ל, וכתב שאף שאין המנהג לאומרם לאחר התפילה, מכל מקום אם עוד היום גדול לאחר תפלת המנחה, ורוצה לאומרם בדרך לימוד, ודאי לכולי עלמא מותר ונכון לעשות כן, ולדעת הרמ"ע מפאנו (סימן יד) בשם הזוהר והמגן אברהם (או"ח סימן רלד), אפילו לכתחילה צריך לעשות כן, ורק בלילה אין לומר פרשת התמיד. ע"ש.

וכן ראיתי בשו"ת שרגא המאיר (חלק ז סימן קלב) שכתב, שאם לא הספיק לומר קורבנות ופיטום הקטורת לפני התפילה, יוכל לאומרה לאחר התפילה, שכן מצינו במסכת סוכה (נג.) שהיו מקריבים בבית המקדש קורבן התמיד לאחר תפילת המנחה. ע"ש. ובספר הליכות שלמה (תפילה פי"ג סעיף ב) כתבו בשם הגאון רש"ז אויערבך זצ"ל, שאם לא אמר קורבנות לפני העמידה, אינו צריך לומר אחר כך, אבל אם רוצה לומר רשאי.

וכעת חיה ראיתי בשו"ת פתחי שערים (סימן ו) שכתב, שפעם אחת בא לידו שהתפלל מנחה ואחר כך אמר פרשת התמיד וסדר הקטורת, ותמה עליו אאמו"ר רבי יהודה ליב, והרב המחבר הראה לו דברי המהרש"א בחידושי אגדות (סוכה נ"ג) שבמנחה אפשר להקדים תפילת מנחה לאמירת הקטורת ופרשת התמיד, ורק בשחרית יש להקדים פרשת התמיד לתפילה. ע"כ.

12. באופן שמתקיים שיעור תורה מיד לאחר מנחה, נראה שעדיף להשתתף בשיעור מאשר להשלים את הקורבנות, שהרי לימוד בציבור עדיף מקריאת הקורבנות ביחידות [ומה גם שלדעת הערוך השלחן אסור לאומרם לאחר מנחה]. ושנית, אם יפסיד את תחילת השיעור, עלול לאבד את הקשר של המשך השיעור, ואם כן יצא שכרו בהפסדו, ובפרט אם עושה כן בפני החכם הדורש, שאין זה דרך ארץ לפתוח סידור כשהרב מוסר שיעור. ועוד בה, שאם יקרא, הרי אינו מתבונן במה שקורא, מפני שמן הסתם אוזניו קשובות לדברי החכם הדורש, ונמצא קרח מזה ומזה, ולכן נראה דשב ואל תעשה עדיף.

וראה בשו"ת בית אבי (ח"ג סימן יא) שנשאל האם מותר ללמוד או לעיין בספר בזמן שהציבור אומרים קרבנות ושיר השירים, או שיש לומר עימהם. והעלה שמעיקר הדין רשאי להמשיך בלימודו ואין בזה משום 'לא תתגודדו'. ע"ש. ואם התיר להמנע מלומר קורבנות עם הציבור בשביל להמשיך בלימודו, הוא הדין בנידון דידן שנמנע מאמירת קורבנות כדי לא להפסיד את השיעור, יש להקל בזה. ועיין בשו"ת שבט הלוי חלק ז (סימן יד).

לענות לטלפון

ח. אדם שלומד תורה, ובאמצע לימודו שומע שהטלפון מצלצל, אם קבע עם מישהו שיצלצל אליו בשעה זו, רשאי לסגור את הספר ולענות. אבל אם אינו אמור לקבל שיחת טלפון ממישהו, אין לו להפסיק מלימודו [13]

אולם אם הוא רב שמורה הוראות לרבים, או שהוא רופא העוסק בהצלת חיי אדם וכיוצא בזה, רשאי להפסיק מלימודו כדי לענות לטלפון [14]

13. הנה כבר הזכרנו לעיל את חומר האיסור להפסיק באמצע לימודו כדי להשיח שיחת חולין, ואם כן אין הבדל אם מפסיק מלימודו כדי לשוחח ישירות עם חבירו, או שפוסק כדי לשוחח עמו דרך הטלפון, שבכל אופן נחשב הדבר לפוסק ממשנתו, ועונשו חמור מאוד.

וכן בקודש חזיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן קכט), שנשאל האם צריך להרים השפופרת בשעת לימודו משום שיש לחוש שיש ענין של סכנה, או לא. והשיב, שפשוט שאינו צריך לענות, משום שעל פי רוב אין סכנה ולא צריך לחוש למיעוט דמיעוט, ואדרבה להפסיק בלימוד הוא איסור, ואם יענה, יש סכנה של דיבור דברים בטלים שיאכילו אותו גחלי רתמים חס ושלום. וכבר אמר החכם: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ורק אם קבע עם מישהו שיצלצל אליו בשעה זו, יכול לענות. ע"ש.

ואנכי הרואה להרה"ג רבי יצחק רצאבי שליט"א בשו"ת עולת יצחק (חלק ב סימן רד), שנשאל אודות מי שעוסק בתורה בבית המדרש, האם מחויב הוא להפסיק לימודו כדי להרים טלפון ציבורי המצלצל על יד בית המדרש, מפני שזו מצוה עוברת וצריך לעשות חסד, או דילמא מאחר שאין תועלת ההרמה ודאית, כי פעמים שהמבקש אינו נמצא או שאירעה טעות במספר, ואם כן אין להפסיק.

והשיב, שמאחר שקיימא לן שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מבטלים תלמוד תורה כדי לקיימה, לפיכך אם אין אנשים אחרים שיענו לטלפון, ירים הוא, ובודאי יש בזה מצות גמילות חסדים. ומה שלפעמים מתקשרים אנשים בטעות, אין זה כלום, כי אזלינן בתר רובא. אבל אם בחן עצמו שזה מסיח דעתו ומפריע לו אחר כך בהמשך לימודו, פטור מהמצוה אפילו שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים. ע"ש.

ואחר המחילה מכת"ר לכאורה אין דבריו מוכרחים, דהיכן מצינו שיש מצות גמילות חסדים להפסיק מלימודו כדי לענות לטלפון שמצלצל, והרי המציאות היא שרוב שיחות הטלפון סובלות דיחוי, ואין הכרח להפסיק מלימודו בשביל כך.

וכבר שנינו באבות (פ"ג מ"ז), המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. וביאר רבינו הברטנורא, שבא להשמיענו, שאף שמפסיק ממשנתו כדי לברך על ראיית האילן "ברוך שככה לו בעולמו", מעלים עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שמפסיק ממשנתו. והיינו משום שמצוה זו יכולה להדחות לזמן אחר, ואין להפסיק בשל כך מלימודו. ובודאי שבנידון דידן אין להפסיק מלימודו, שהרי המוחש לא יוכחש שרוב ככל השיחות סובלות דיחוי, ולכן שב ואל תעשה עדיף.

ברם, מי שקבע עם חבירו שיצלצל אליו בשעה מסוימת, ואם לא יענה לו עלול אותו חבר להפגע או לכעוס עליו, וכן אם הוא מורה הוראה לרבים, ופונים אליו בשאלות דחופות דרך הטלפון, ואם לא יענה, הרי זה בגדר מצוה עוברת, באופן כזה מקיים מצות גמילות חסידים כשעונה, מאחר שמוטלת עליו מצוה זו, ולכן רשאי להפסיק ולענות. וכן הדין ברופא ושאר אנשים שהציבור זקוק להם.

14. מפני שזוהי בגדר מצוה עוברת כנזכר בהערה הקודמת. ועיין בשו"ת משנה הלכות חלק יג (סימן קסט) שהרב השואל שמע פעם שהסטייפלר זצוק"ל היה עושה תנאי קודם הלימוד שיהא מותר להפסיק באמצע הלימוד, ורצונו לדעת האם מועיל לכל אדם תנאי כזה.

והשיב לו הרב המחבר, שלא שמע על כך שהסטייפלר היה עושה תנאי, וגם לא מובן למה צריך תנאי, שהרי לימוד התורה הוא חיוב בכל עת, ומה מהני תנאי להפסיק, והוי ליה בכלל כל המתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל. ואם היה צריך להפסיק מפני שבאו אליו אנשים וכיוצא בזה, הרי מצוה עליו להפסיק, כי היה גדול הדור וצדיק ומתפלל על אנשים, ולכן מותר לו להפסיק לצרכי רבים.

וכבר כתב הגאון הקדוש מלובלין זיע"א בהקדמה לספר 'צאן קדשים', שבנעורתו רצה לכתוב פירוש על קדשים, אמנם מן השמים נתנו לו מתנה להתפלל וליתן ברכות לכלל ישראל, ולכן לא היה לו ברירה. וכהאי גוונא לא הוה ביטול תורה והוא הלכה. ע"ש.

ויש לצרף לזה מה שכתב הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בספרו חזון יחזקאל על התוספתא (שבת פ"א ה"ד), שבמצות תלמוד תורה אין את הדין של "עוסק במצוה פטור מן המצוה", משום שהדין של עוסק במצוה פטור מן המצוה, הוא דווקא כשהוא עסוק עתה במצוה שכבר התחיל בה מקודם, והעסק בה נמשך גם עכשיו. מה שאין כן בתלמוד תורה, הלא כל רגע שהוא לומד, הוא מקיים מצוה בפני עצמה, ונמצא שבכל רגע שהוא לומד, הוא מתחיל אז בעסק מצות תלמוד תורה מחדש, ואם כן לא שייך כאן הדין של עוסק במצוה פטור מן המצוה, מפני שכל מילה היא מצוה חדשה ע"כ. ועל כן גם בנידון דידן יכול להפסיק מלימודו כשיש צורך בדבר.

להפסיק חתן באמצע הדרשה

ט. יש לבטל את המנהג שנהגו בכמה מקומות, להפסיק את החתן באמצע הדרשה על ידי שירים וכדומה. ואף שכונתם לשם שמים, מכל מקום גורמים בכך ביטול תורה, ואין להם על מה לסמוך [15]

15. כן נתבאר בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק א (עמוד צה). כיעו"ש. וראה בשו"ת שיח יצחק (סימן תצז) שכתב טעם לדבר שהחתן דורש, משום שאמרו בפסחים (מט:), כל המשיא בתו לעם הארץ, כאילו כופתה ונותנה לפני ארי, על כן החתן הזה מראה לכל שהוא בר אוריין ואינו עם הארץ. ע"כ.

ולפי זה, באופן שיודעים שהחתן חלש בלימודים ואינו איש דברים, רשאים להפסיקו, כדי שלא יבוא לידי בושה. אולם אם רואים שהחתן הכין דרשה, ודֹרשה לקהל בשפה ברורה ונעימה, אין להם להפסיקו באמצע. וכן כתב בספר ארחות רבנו הקהילות יעקב (חלק א עמוד רלב).

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה