ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק ג - חיוב לימוד תורה
א. כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין אדם עני ובין אדם עשיר. בין אם הוא שלם בגופו, ובין אם יש לו יסורים. בין בחור, ובין זקן גדול שתשש כוחו.
אפילו עני המחזר על הפתחים כדי לקבץ נדבות, ואפילו יש לו אשה וילדים שצריך לפרנסם, חייב לקבוע לו זמן ללמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: "והגית בו יום ולילה" [1]
1. רמב"ם (ה' תלמוד תורה פרק א ה"ח), והוסיף בהלכה ט', שגדולי חכמי ישראל, היו מהם חוטבי עצים, ומהם שואבי מים, ומהם סומים, ואף על פי כן היו עוסקים בתלמוד תורה ביום ובלילה, והם בכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו. ע"כ.
ובגמרא יומא (לה:) אמרו: הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים. וכתב מרן החיד"א בספרו חומת אנך על הפסוק במשלי (פרק יט) "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", הִי"א ראשי תיבות הלל יוסף אלעזר, ובזה עצת ה' היא תקום לדון כל איש, כי על ידי שלושת האמורים לעיל, מתחייבים הכל בדין, ואין לשום אדם טענה לינצל מן הדין.
לימוד תורה מתוך דוחק ועוני
ראיתי לנכון להעתיק כאן דברי חד מן קמאי רבי אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח (פרק מד) אודות עסק התורה מתוך עוני וצער, וזו לשון קודשו:
חכמי ישראל ז"ל לא היו מבטלים הלמוד לא מפני עושר ולא מפני עוני. וכתב הר"ם ז"ל מקוצי (מצות קס"ב), גדולי החכמים היו עניים, כגון רבי יהושע בן חנניה במסכת ברכות (כח.) שאמר לו רבן גמליאל "מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה". וכן רבי אלעזר במסכת תענית (כה.) מגלגל עצמו בצער גדול שלא לקבל צדקה. ואמר ליה רב לרב כהנא (פסחים קיג.) פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא כהנא אנא גברא רבה אנא. וכן אמרו (שם קיב.) "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות".
וכן רבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעין לשער כמה טיפין יש בים, והיו עניים כדאיתא מסכת הוריות (י.). וכן רבי עקיבא בתחלתו (נדרים נ.). ורבי חנינא בן דוסא (תענית כה.) דשבבתא אמרה לדביתהו מכדי ידענא דמידי לית לה. ומיהו אביו עשיר היה, שהרי היה מושיב חכמי ישראל במטות זהב, וכדאיתא מסכת יבמות (טז.).
וכן רבי יהושע בן קרחה דלא סיים מסאני וכדאיתא בשבת (קנב.). ובקידושין (מ.) רב כהנא הוה מזבין דיקולי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה אזיל אקשיט נפשאי, סליק וקא נפיל מאיגרא לארעא, אתא אליהו קבליה, אמר ליה אטרחתן ארבע מאה פרסי. אמר ליה מאי גרים לי לאו עניותא?! יהב ליה תיבה דדינרי. עכ"ד.
ומזה ילמד האדם, שאף אם מצבו הכלכלי קשה, אין לו לעזוב את לימוד התורה שהיא חיינו ואורך ימינו, שהרי גם חכמי התלמוד שבודאי היו הרבה יותר צדיקים וקדושים מדורותינו, סבלו מעוני ומחסור, ואף על פי כן המשיכו לעסוק בתורה כל ימי חייהם ולא הרפו ממנה בגלל נסיון העוני, ולפום צערא אגרא. ובעלי המוסר אומרים, שאם אותם חכמים היו לומדים תורה מתוך עושר, לא היו זוכים להגיע למה שהגיעו.
ב. חייב אדם ללמוד תורה עד יום מותו, שנאמר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וכל זמן שלא יעסוק בתורה, הרי הוא שוכח את מה שלמד [2]
2. רמב"ם (שם הלכה י). ובמסכת שבת (פג:) אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה.
האם מותר לסכן עצמו כדי ללמוד תורה
בגמרא יומא (לה:) אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (מטבע), חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא עבודה, ומאחר שלא היה לו כסף, לא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה של בית המדרש, כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון.
אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו שלג בגובה שלש אמות. פִרקוהו, והרחיצוהו, וסכו אותו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת. ע"כ.
והקשה מרן פאר הדור בספרו הליכות עולם (חלק ח עמוד שלב), דלכאורה יפלא על הלל, איך סיכן עצמו על דברי תורה, והרי אמרו בבבא קמא (סא.): אמר דוד המלך, כך מקובלני מבית דינו של שלמה הרמתי, כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה בשמו. ומוכח שאסור למסור נפשו כדי ללמוד תורה.
ותירץ, שהלל הזקן מרוב חפצו ותשוקתו בתורה לשמוע דברי אלהים חיים מפי גדולי הדור, לא הרגיש כלל שיורד עליו שלג כבד כל כך, שיוכל לסכן אותו, וקיים בעצמו באהבתה תשגה תמיד. וחשב בדעתו כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ולא ידע שאותו מקום מצוי בו היזק. ע"כ.*)
וזכה לכוון בזה לדברי הבן יהוידע (שם) שדקדק, מדוע נאמר בגמרא שירד עליו שלג מן השמים, והרי דבר פשוט הוא ששלג יורד מהשמים. ותירץ, שאותו היום לא היה קור גדול שראוי לירד בו שלג, אלא ירידת השלג היתה בהשגחה פרטית מן השמים, ולא מחמת הקור, וממילא מתורצת השאלה כיצד סיכן הלל את עצמו כדי לשמוע דברי תורה.
ולפי זה ניחא, שבֵּעת שנִתלה הלל על הארובה, לא היה קור גדול, ולא היה ראוי לרדת שלג, ורק לאחר שנתלה והעמיק מחשבתו בדברי תורה, ירד השלג בהשגחה, והוא להיותו מעיין בעומק דברי תורה, לא הרגיש, ואחר כך מרִבוי השלג התעלף עד שלא היה בו כח לקום לפרוק מעליו השלג. ע"כ. וש"י מד"נ.
אולם לאחר כותבי כל זאת, הוקשה לי מהגמרא בכתובות (עז:), דרבי יהושע בן לוי היה יושב וכורך עצמו עם חולֵי ראתן [חולים שיש להם שרץ במוחם] ועוסק בתורה, ואף על פי שמחלה זו מדבקת ומסוכנת מאוד, אמר: "אילת אהבים ויעלת חן" - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא? וכתב שם הריטב"א, שאפילו בשעה שלא היה עוסק בתורה, היה יושב ונצמד לאותם חולים, משום דאורייתא אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא לעוסקים בה לשמה, כמבואר בסוטה (דף כ"א).
ולכאורה קשה, כיצד סיכן רבי יהושע את עצמו ולמד תורה במקום שקרוב לודאי שיבוא לידי סכנת נפשות, והרי מבואר בגמרא בבא קמא (שם) שאין לעשות כן, והעושה כן, אין אומרים הלכה בשמו.
ושוב ראיתי בקובץ שעורים (כתובות עז:) שהקשה גם כן על הנהגתו של רבי יהושע, כיצד חיבק עצמו עם חולי ראתן ועסק בתורה, והרי כתיב "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", דהיינו ששמואל לא רצה ללכת למשוח את דוד למלך, מפני שבמקום שמצוי היזק, לא סומכים על כך ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, ובחולי ראתן מצוי היזק, וכיצד סמך רבי יהושע על נס.
ותירץ, דדוקא בשאר מצוות לא אמרינן שלוחי מצוה אינם ניזוקים במקום שמצוי היזק, אבל לימוד תורה שאני, שאף במקום שמצוי היזק התורה מגנה על האדם, וכדיליף מקל וחומר, אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא. ע"כ.
היוצא מדבריו, שמותר לאדם לסכן את עצמו ולסמוך על הנס לצורך לימוד תורה. ואחר המחילה מהדר"ג לא זכר שר דברי הגמרא בבבא קמא (שם), שהמוסר עצמו למיתה על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה בשמו, ומשמע שגם בלימוד תורה אסור לאדם לסכן את עצמו.
ולעת כזאת זכתה עיני לראות אור יקרות בספר משך חכמה (שמות פרק כז פ' יא), שהביא דברי הגמרא ביומא (לח.) שניקנור נעשו נסים לדלתותיו, שכאשר הלך להביא דלתות מאלכסנדריא של מצרים, בחזרתו עמד עליו נחשול שבים לטבעו. נטלו אחת מהדלתות והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. ביקשו להטיל את חברתה, עמד הוא וחִבקה, אמר להם: הטילוני עמה! מיד נח הים מזעפו. והיה מצטער על חברתה. כיון שהגיע לנמל עכו, היתה מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה. לפיכך, כל השערים שהיו במקדש נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בהן נסים. ויש אומרים: מפני שנחושתן מוצהבת היתה.
והקשה המשך חכמה, דלכאורה מדוע היה צריך שני טעמים כדי להסביר לנו מדוע לא החליפו את שערי נקנור, ומדוע לא ניחא לגמרא בתירוץ הראשון.
ותירץ המשך חכמה על פי הגמרא בבבא קמא (שם), שכל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה בשמו. וגם כאן שניקנור מסר עצמו למות על הדלתות, מפני זה לא היה ראוי להזכיר שמו על הדלתות והיה ראוי להחליפם, שהרי עשה דבר שאסור לעשות, ולכן הביאו תירוץ נוסף בגמרא כדי לבאר מדוע לא הוחלפו השערים.
וסיים המשך חכמה: אמנם על תלמוד תורה דרבים, צריך למסור עצמו למיתה, ולסכן עצמו עבור זה, ואדרבא נענש יהושע מפני שלא עסק בתורה בעת המלחמה (מגילה ג.), ולכן משה שנתן נפשו על תורה של כל ישראל, אמרו שלפיכך נקראת על שמו שנאמר "זִכרו תורת משה עבדי". עכ"ד. [א"ה: וסיוע לדבריו מצינו אצל רבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים, ולא חשש לחייו כדאיתא בברכות (סא:), וכיוצא בזה נהג רבי יהודה בן בבא כדאיתא בסנהדרין (יג.)].
ולפי זה יש ליישב, שרבי יהושע היה כורך ומחבק את אותם חולי ראתן ולומד עימהן, ולא חשש לסכנה, מפני שלצורך לימוד תורה לאחרים צריך למסור עצמו למיתה, ורק לצורך לימוד תורה לעצמו, אין למסור עצמו למיתה.
וראה למרן החיד"א בספרו פתח עינים (כתובות שם), שרבי יהושע בן לוי היה לומד עם אותם חולים ומחזירן בתשובה. וראה עוד בשו"ת ממעמקים (ח"ב סימן יא), שתיאר כיצד היה הוא ושאר הרבנים בשואה, מוסרים עצמם ללמד תורה לישראל, אף על פי שהדבר היה כרוך בפיקוח נפש. הי"ד.
המסכן את נפשו אין אומרים הלכה בשמו
ומענין לענין באותו ענין; במסכת חגיגה (טו:) מסופר על רבה בר שילא שפגש את אליהו ושאל אותו: מה עושה קודשא בריך הוא? אמר ליה: אומר שמועות והלכות מפיהם של כל החכמים, ומפיו של רבי מאיר אינו אומר. אמר ליה: אמאי? משום שלמד שמועות מפיו של אלישע אחר. אמר ליה: אמאי, רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק?! אמר ליה: עכשיו שמע לקולך ואמר שמועה מפיו של רבי מאיר.
ובספר מאור ישראל (שם) כתב לבאר הטעם שהקדוש ברוך הוא לא אמר הלכה מפי רבי מאיר, על פי הגמרא בבבא קמא (הנ"ל): שכל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו.
והנה רבי מאיר בודאי שידע היטב שיש סכנה רוחנית לנפשו של הלומד תורה מפי אדם רשע, פן ימשך אחריו חס ושלום, ולמרות זאת מרוב חשקו בתורה, החזיק עצמו בדבר זה לאדם גדול, וכמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'", ושׂם נפשו בכפו לנצל חכמת התורה אשר בקרב אלישע אחר, למרות הסכנה הרוחנית שיש בדבר.
והואיל והלכה רווחת שכל המוסר נפשו על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו, אף כאן לא רצה הקדוש ברוך הוא לומר שמעתתא מפיו של רבי מאיר, מכיון שהיה חשש גדול שנפשו תאבד על ידי שלומד תורה מפי אדם שאינו הגון.
עד שבא רבה בר שילא ולימד זכות על רבי מאיר, שרמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, שרבי מאיר לרוב גדולתו ועוצם חכמתו, היה הדבר דומה אצלו, כאדם שמצא רמון, תוכו אכל וקליפתו זרק, ולגבי רבי מאיר מילתא זוטרתי היא, ואין בזה חשש סכנה רוחנית כלל. ואז נתקבלו דבריו למעלה, והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו, ואמר שמעתתא מפיו של רבי מאיר.
לימוד בדרך ובאירועים
ג. שני אנשים ההולכים יחדיו בדרך, חייבים לדבר ביניהם בדברי תורה, כדי שזכות התורה תגן עליהם ותשמור עליהם בדרכם. ואם יש להם אפשרות לדבר דברי תורה ואינם עושים כן, הרי הם בסכנה, וראויים חלילה להישרף באש [3]
3. במסכת תענית (י:) אמר רבי אלעאי בר ברכיה: שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך ואין בניהם דברי תורה ראויים להישרף, כפי שמצינו אצל אליהו ואלישע, שנאמר: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם", מאחר שהלכו ודברו ביניהם בדברי תורה, לפיכך לא נשרפו באש שירדה מהשמים, הא אם לא היו עושים כן, היו נשרפים באש.
ובילקוט שמעוני מלכים ב' (רמז רכד) כתוב: כשנשתלח מלאך על אליהו ועל אלישע, בא ומצאן עסוקים בדברי תורה, ולא היה יכול לשלוט בהם, שנאמר: "והנה רכב אש" אלו דברי תורה נביאים וכתובים, "וסוסי אש" אלו משנה הלכות ואגדות וכו'. מכאן אמרו שני בני אדם שמהלכים בדרך ועוסקים בתורה - אין דבר רע שולט בהם, שנאמר: "ויהי הם הולכים הלוך ודבר". וכן איתא במדרש שכל טוב (בראשית פרק מז).
וכתב בספר מגן אבות לרשב"ץ (פרק ג משנה ה), שהמהלך בדרך יחידי, אם מחשב בדברי תורה מסיר פחד מלבו, ואין לו חברה ולויה יותר טובה ממנה, כמו שדרשו בעירובין (נד.), המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה, שנאמר 'כי לוית חן הם לראשך'. ועיין מהרש"א בחידושי אגדות (סוטה מט.).
וראה בספר הקדוש אור החיים (ויקרא פרק כו) על הפסוק "אם בחקותי תלכו", שיש לבאר זאת על דרך אומרם בברכות (יד.) שאסור לאדם לשום לדרך פעמיו עד שיקדים דברי תורה, דכתיב: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו", וצא ולמד מה שאמרו בזוהר (חלק א סט:) על ההולכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה שמתחייבים בנפשם, והוא מאמר הכתוב "אם בחקתי - תלכו", פירוש; כשיש לימוד תורה, 'תלכו' אז תלך לבטח, כי כשיש עסק התורה, כוחותיה מלוין את האדם. ע"כ.
ועל כן כל חכם לב ישים על לבו דברים אלו, ולא ילך בטל בלכתו בדרך, וכבר כתבו התוספות במסכת סוטה (דף כא.), שסתם תלמיד חכם תורתו אומנתו ועוסק בה ומהרהר בה כל שעה, ואינו הולך ד' אמות בלא תורה.
ד. חובה קדושה על כל אדם לקחת עמו ספר, כשנוסע באוטובוס, או כשהולך לאירועים שונים כגון חתונה וכיוצא בזה, כדי ללמוד תורה בשעת הפנאי, ואין בזה חשש גאוה, ועל כגון זה נאמר: "ויגבה לבו בדרכי ה'" [4]
4. על פי מה שנתבאר בס"ד בסעיף הקודם. וכן פסק בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קעט), וכתב שאין בזה גאוה, מפני שכל מה שאמרו שיש לחוש לגאוה, היינו דווקא כשעושה דבר שאינו חייב לעשותו על פי הדין, ואף על פי כן מתחסד לעשותו. אבל לימוד תורה, חייב בו בכל עת בין בלכתו בדרך, ובין בהיותו באולם שמחות ובשאר מקומות אחרים, ולכן אין לחוש בזה ליוהרא.
וסיפרו על הגאון בעל אימרי אש, שדרכו היתה להתענות בכל ימות השובבי"ם, והיה מפרסם לכל שהוא מתענה. ושאלוהו, והלא מפורש בשלחן ערוך שעונש המפרסם תעניותיו הוא גדול מאוד, חוץ ממה שמאבד כל זכויותיו שהיה אמור לקבל בשביל התענית, ואם כן מדוע מגלה את מעשיו הטובים ברבים.
והשיב, שדין שהוא מפורש בשלחן ערוך שאדם מחויב לעשותו, אין בזה יוהרא כשעושהו בפני רבים, מפני שעושה את המוטל עליו. ומה שאמרו שעונש המפרסם תעניותיו גדול מאוד, היינו דווקא אם מתענה תענית שאינו מחויב להתענות. ומאחר שראה שבני אדם מזלזלים בתענית של ימי השובבי"ם, לכן בכונה הוא מפרסם תעניתו, שממנו ילמדו אחרים ויעשו כמותו. והוא הדין בנידון דידן שעל ידי שלוקח ספר וקורא בו, הרי הוא גורם לאחרים שילמדו ממנו וכן יעשו, וזכות הרבים תלוי בו. ע"כ.
ואיתא במסכת ברכות (טז.): רבי אמי ורבי אסי הוו קא קטרין ליה גננא לרבי אלעזר [קושרין לו חופה, להשיאו אשה. רש"י] אמר להו: בינתיים אלך ואשמע דבר תורה בבית המדרש, ואבוא ואומר לכם אותו. ואכן בא ואמר להם. אמרו לו: אִלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה - דיינו. ע"כ.
ראה עד כמה חסו חכמינו זיע"א על זמנם שלא ילך לבטלה, שאפילו חתן ביום חופתו, הלך ללמוד כשראה שעדיין לא הכינו את חופתו, ועל אחת כמה וכמה שהאורחים הבאים לשמוח בשמחת החתן, ורואים שעדיין לא התחילו בעריכת החופה, צריכים הם לנצל את הזמן כדי ללמוד תורה עד שיתחילו בעריכת החופה או בברית וכיוצא בזה.
ניצול כל רגע פנוי
כתב מרן הראש"ל שליט"א בספרו ענף עץ אבות על המשנה "ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה", שאם יש לך זמן מועט פנוי, מתוך הטרדות שלך, עליך לנצל אותו, ולא תאמר מה אוכל ללמוד בזמן מועט כזה. כי כל רגע מחיי האדם לא יסולה בפז, כגון הממתין בתחנת אוטובוס, ינצל אותם רגעים לפרק משנה או למזמור תהלים, וכיוצא בזה, ולא ישב בטל לגמרי, כי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, כלומר אותיות "לב", לפניהם יש אותיות "אך", ואחריהם יש אותיות "גם", כל "אך" מיעוט, וכל "גם" ריבוי, אחד המרבה ואחד הממעיט, האמצע הוא "לב", ובלבד שיכוין לבו לאביו שבשמים.
הגאון בעל פלא יועץ היה אומר, זכור אני שלפני שלשים או ארבעים שנה הייתי שואל בעלי מסחר ובעלי חנויות מכולת וכיוצא בהם מה נשמע בענין פרנסתם? והיו משיבים בפנים צוהלות, ברוך ה', הודו לה' כי טוב, וכדומה. ואילו עתה כשאני שואל בעלי מסחר מה נשמע? משיבים בשפה רפה ובכובד ראש, באנחה ובקול בוכים, שאין פרנסה. וצריך ביאור מה הטעם של ההבדל הזה?
חקרתי וראיתי, כי מקדמת דנא, היה לכל סוחר ולכל בעל חנות מכולת ספר 'חק לישראל', ובין גברא לגברא היו פותחים את הספר ולומדים, והיה הדבר רע בעיני היצר הרע, שגם בחנות לא פוסק פיהם מגירסא, והיה ממהר לשלוח להם לקוחות להפסיק את לימודם, וכך היו נשכרים ומתפרנסים בשפע ובריוח.
אך עתה מה עושים בין גברא לגברא, קוראים עיתונים, ומאמרים של מפירי ברית, ויפתח ה' את פי העתון, והיצר הרע שמח וטוב לב שיקראו מאמרי שטנה נגד היהדות, שאי אפשר שלא יעשו בהם רושם, ומונע את הלקוחות מלבוא בשעריהם, ולכן נתמעטה הפרנסה, שאם אין תורה אין קמח.
לבטל תורה לצורך מצוה
ה. תלמיד חכם השקוד על לימודו, שהוזמן לסעודת מצוה כגון ברית מילה או חתונה וכדומה, יכול להמנע מללכת למקומות אלו, על מנת שישב ויעסוק בתורה.
ומכל מקום, אם יודע שבהליכתו לשם יוכל לזכות את הקהל בשמיעת דברי תורה, וגם על ידי נוכחותו ימַנעו מהוללות וליצנות, כדאי שיבטל מלימודו וילך לשם, וזכות הרבים תלוי בו [5]
5. בשו"ת יביע אומר חלק ד (יו"ד סימן יט) עלה ונסתפק היאך הדין נוטה בתלמיד חכם ששקוד על לימודו והוזמן לסעודת מצוה, האם יוכל להמנע מללכת מפני היותו עוסק בתורה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה. או שמא אינו יכול להמנע מללכת לסעודת מצוה, שהרי אמרו בפסחים (קיג:) שבעה מנודים לשמים, ואחד מהם מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה, ופירשו התוספות, דהיינו שאינו מיסב בסעודת מילה, שאמרו במדרש שניצול מדינה של גיהנם. וכן בסעודת נישואין של בת תלמיד חכם לתלמיד חכם.
והנה המאירי (מ"ק ט:) כתב, שאף על פי שאמרו "העוסק במצוה פטור מן המצוה", אין תלמוד תורה בכלל זה, הואיל ועיקר לימוד התורה הוא לידיעת קיום שאר מצוות, ולכן מבטלים תורה בשביל כל מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים. לפיכך מי שהיה עוסק בתורה, ואירעה מצוה לידו, אם אפשר לאותה מצוה להעשות על ידי אחרים, אין לו לבטל תורה עליה. ואם אי אפשר לה להעשות על ידי אחרים, כגון שאין ראוי לה אלא הוא, או שהיא מצוה המוטלת על גופו, כגון לולב שופר כיבוד הורים, וקבורת מת מצוה שאין לו קוברים ודומיהם, המצוה קודמת, ומבטל תלמוד תורה כדי לקיימה, אפילו היא מצוה קלה. ע"כ.
ומעתה הואיל ואפשר לסעודת מצוה שתתקיים על ידי אחרים, תלמוד תורה קודם לסעודת מצוה, וכל שכן כשיושב ועוסק בתורה אינו צריך להפסיק מלימודו, מפני שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
ומה גם שכבר כתב הרמ"א ביורה דעה בהגה (סימן רסה סי"ב), שכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים, היינו דוקא כשנמצאו שם בני אדם מהוגנים, אבל אם נמצאו שם בני אדם שאינם מהוגנים, אין צריך לאכול שם. ע"כ. ובזמן הזה בעוונות הרבים רוב פעמים ישנם שם בני אדם שאינם מהוגנים. ולא יהא אלא ספק, הרי אין ספק מוציא מידי ודאי של מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם, ולכן אינו צריך להתבטל מלימודו.
וכן תחזה לגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספר הזכרונות (עמוד כט) שכתב, שכל מי שאינו הולך לסעודת מילה כשמזמינים אותו, הוי כמנודה לשמים. ומיהו אם נמצאו שם בני אדם שאינם מהוגנים, רשאי להמנע מלילך לשם. והוא הדין אם בעל הבית רע עין וכדומה. ונראה שכל מה שאמרו שהוא כמנודה לשמיים, היינו דוקא כשאינו עוסק בתורה אז. אבל אם עוסק בתורה, הרי העוסק בתורה פטור מן המצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. וכן אם עוסק בעשיית איזה מצוה רשאי להמנע. ע"כ.
ויש להוסיף עוד מה שכתב בארחות יושר (פ"כ): ראיתי רבים בזמן הזה, שמזמינים אותם לסעודת ברית מילה ואינם הולכים, אף כשיש שם בני אדם מהוגנים. והיינו טעמא, שבזמן הזה מוכרח הבעל הבית להזמין אנשים הרבה משום שורת דרך ארץ, ואינו מקפיד שיבואו, ולפעמים ניחא ליה שלא יבאו כולם, שלא זימנם אלא מפני הכבוד. ועוד יש לומר, דדוקא כשאין שם מנין בלעדו אם אינו הולך, הוי כמנודה לשמים, אבל אם יש שם מנין אין להקפיד. ע"כ.
לפיכך בצירוף כל הטענות יחד - שמא ימצאו שם אנשים שאינם מהוגנים, ושמא יש שם מנין בלעדו, ושמא לא הוזמן אלא מפני הכבוד, יוכל למצוא טעם להתחמק מללכת לסעודת מצוה. וכשעוסק בתורה אינו צריך לכל זה, דהוי ליה כעוסק במצוה שפטור מן המצוה.
ובשו"ת מהרש"ג (חלק ב סימן רכה), נשאל האם כדאי ללכת לסעודת מצוה. והשיב, שאף על פי שמצוה רבה לילך לסעודת מצוה כגון חתונה או ברית מילה, לדעתי לא נאמר זה אלא במקום חשש שלא יהיה שם מנין בלעדיו, הא לאו הכי אין לך מצוה רבה מלישב בביתו ולעסוק בתורה, ולידע הדינים וההלכות שציונו הקדוש ברוך הוא בכל פרטיהן, וכמבואר בשלחן ערוך שמצוה שאפשר לקיים על ידי אחרים, אין לבטל תורה עבורה.
וכשלמדתי תורה אצל הגאון הצדיק המהר"ם שיק, ולעת חתונתי הלכתי להפרד ממנו, ולקבל ברכתו, אמר לו מר זקני שיאמר לי שלא אלך לכל הסעודות והשמחות, ואז אמר לי המהר"ם זצ"ל: אם יושבים ולומדים, אף פעם לא מתחרטים! ומאז הרבה פעמים נזכרתי בדבריו הקדושים, וראיתי על פי הנסיון שהם דברים אמתיים ונכונים, שכמעט בכל השמחות והסעודות יש הוללות.
ועל כל פנים לתלמיד חכם שיכול לברר הלכה, פשוט כביעתא בכותחא שטוב לו לישב בביתו לברר הלכה, שזה גדול יותר מכל השמחות של הזמן הזה, אלא אם כן במקום נחוץ מאד. עכ"ד.
לבטל תורה כדי לנחם אבלים
כתב בספר לשכנו תדרשו (חלק א עמוד כב): אברך סיפר לפי תומו, להגאון רבי אלעזר שך זצ"ל, שהוא עומד לנסוע לחיפה לקיים מצות ניחום אבלים, אצל ידיד היושב שבעה בחיפה. הגיב הרב שך בתמיהה, שלא עלה על דעתו, שיש כזה מושג לבטל זמן כמה שעות של נסיעה, עבור כמה דקות של ניחום אבלים שאומרים לאבל "תנוחם מן השמים". ע"כ.
ולפי האמור לעיל, נראה שהרב שך זצ"ל דיבר באופן שאם ילך לשם לא יוכל להשפיע על האבלים ועל המשפחה להתחזק ברוחניות, אבל אם ידוע לאדם שעל ידי הליכתו לבית אבלים יוכל להשפיע על בני המשפחה להתחזק בעבודת ה', ויאמר שם דברי תורה המעוררים את האבלים הציבור לחזרה בתשובה, טוב וישר ללכת למקומות אלו, וזכות הרבים תלוי בו.
ו. אף שנתבאר שתלמיד חכם אינו צריך לבטל תורה כדי ללכת לשמחות ואירועים, מכל מקום אם מזמנים אותו להיות סנדק, או שהוא מוהל ומזמינים אותו למול, אין ראוי לו להמנע מכך, מפני שמצות מילה ביסודה, גדולה יותר מתלמוד תורה [6]
6. כדמוכח בברכות (מח:) פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה בברכת המזון, שתורה ניתנה בשלש בריתות [בסיני, ובאהל מועד, ובערבות מואב], ומילה ניתנה בי"ג בריתות האמורים בפרשת מילה שניתנה לאברהם. ועיין ברמב"ם (בפ"ב מה' ברכות ה"ג). ולכן אף על פי שאפשר לקיים המצוה על ידי אחרים, אין לו להישמט מלקיימה.
וכן כתב מרן הראש"ל שליט"א בספרו מאור ישראל (פסחים קיד.), דנראה שאם מזמינים אדם להיות סנדק או מוהל בברית מילה, נכון שיפסיק מלימודו לשעה קלה לקיים מצות סנדקאות או מילה, מכיון שהמילה ניתנה בשלש עשרה בריתות, והתורה ניתנה רק בשלש בריתות.
וכן כתב בשו"ת יביע אומר הנ"ל, וסיים: ומזקנים אתבונן, שכאשר היו מכבדים לגברא רבה להיות סנדק, היה מבטל תורתו לזכות במצוה זו בשמחה רבה. והוא הדין למוהל. ומכל מקום אם הוא אדם גדול שמברר הלכה למעשה לרבים, יוכל לפטור עצמו בלימודו, ותתקיים המצוה על ידי אחרים. ע"כ.
ז. בחור ישיבה שמתחתן, אין צורך שיבואו עשרות בחורים מהישיבה כדי לשמחו, מפני שיש לחוש בזה לביטול תורה, ומספיק שיבואו לא יותר מאשר עשרה בחורים, או שיבואו רק הבחורים הקרובים ביותר לחתן [7]
7. כן היה מורא מרן רבי אלעזר מן שך זצ"ל, וכן כתב להזהיר בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רג). ע"ש. ובספר שימושה של תורה (עמוד שיט) כתב בשם הרב שך, שבישיבת סלבודקה כל כך החשיבו את ערך הזמן, עד שלא נסעו סתם לחתונות. והוא זוכר שמכל חמש מאות הבחורים שלמדו בישיבת סלבודקה, רק בחור אחד בלבד נסע לחתונתו של רבי אהרן קוטלר בחיר הישיבה!
וראה בהקדמה לאגרת לבן תורה שכאשר בנו של מרן, רבי אברהם יוסף שליט"א נישא בשעה טובה, ציוה מרן שליט"א על אחיו הצעיר מורינו ראש הישיבה הרב יצחק שלמד בישיבה מחוץ לעיר, שיצא רק בשעה 6 בערב ישר לאולם החתונה. ובשעה 12 בלילה קרא מרן לנהגו וביקשו שיקח את הבן לתחנה מרכזית כדי שיחזור עוד בלילה לישיבתו. ובשבת חתן אמר לבנו רבי יצחק, שאין צריך שיבוא לשבת חתן, כי אם הוא לומד ושקוע בלימוד, חבל להתנתק מהשקיעות, ואכן לא הגיע לשבת חתן כפי הוראת אביו.
חתן המבקש מחבריו לא להשתתף בחתונתו אלא לעסוק בתורה
בספר חשוקי חמד (כתובות דף פה) כתב, שהגאון רבי יהודה עדס שליט"א סיפר, שהיה בחור בישיבה בשם רבי גבריאל לרר, שלפני חתונתו שכנע את הבחורים שאין דבר יותר שטותי מלסגור את הגמרא כדי לבוא לחתונתו, ולבטל זמן, והוסיף לומר: "אני לא צריך את זה, אתם תעשו לי יותר נחת רוח אם תשארו כולכם בישיבה". השתכנעו הבחורים והחליטו לא ללכת לחתונה.
אך רבי יהודה עדס חשב אחרת, מפני שאותו חתן הוא בחור בודד שהגיע מהשואה, ויש לו רק דוד אחד, ואיך תראה החתונה בלעדי החברים היחידים שיש לו?! הלך רבי יהודה ושאל את ראש הישיבה הגאון רבי ברוך קונשטט, והוא אמר: לך לישיבה ותאמר לבחורים בשמי ללכת לחתונה!
וצריך ביאור מדוע סבר ראש הישיבה שיש מצוה לשמח את החתן, הרי החתן ויתר על שמחתו?
ונראה שטעמו היה, שאף על פי שהחתן ביקש שלא צריך את השתתפות חבריו, בכל זאת עליהם לבוא, כי אסיפה זו היא כבוד המקום ברוך הוא כמבואר במסכת כתובות (ח.) ברש"י, שברכת "שהכל ברא לכבודו" נתקנה על אסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום היא. ולכן אין לחתן זכות לוותר עליה, כשאין אחרים שיבואו לשמחו, כי יש בזה גם מצוה שבין אדם למקום, להזכיר חסדי ה' שעשה חסד עם אדם הראשון.
והוסיף, שאף שמרן הרב שך זצ"ל היה מורה שלא ילכו יותר מעשרה בחורים לחתונה, יתכן שראש הישיבה סבר שבנידון דידן צריכים ללכת יותר בחורים, משום שהחתן יתום ללא משפחה, ולכן הבחורים צריכים לבוא לשמחו שהרי הם משפחתו. ע"ש.
הליכה לקברי צדיקים
ח. אף על פי שיש מצוה להשתטח על קברות הצדיקים זיע"א [8] מכל מקום אין להרבות בנסיעות לקברי צדיקים, כדי שלא יבוא לידי ביטול תורה בהליכה ובחזרה [9]
8. כן כתב הגאון רבי אברהם מיוחס בשו"ת שדה הארץ (חלק ג סימן יא), שאפשר שיש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, שיתפללו עלינו, וכמו שמצינו בכלב בן יפונה שהלך ונשתטח על קברי האבות, ואמר, אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים כמבואר במסכת סוטה (לד:) ובתוספות שם. ולכן מותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי להשתטח על קברי הצדיקים, כיון שדעתו לחזור לארץ ישראל. והובאו דבריו בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן נז), וכן העלה שם למסקנה. וכן כתבו בשו"ת עטרת פז חלק א (כ"א סימן י), ובשו"ת אבני ישפה (ח"א סימן קפא)
וכתב הצדיק רבי נחמן מברסלב זצ"ל בספר לקוטי עצות (ערך ארץ ישראל אות כ): קברי צדיקים אמתיים הם קדושים בקדושת ארץ ישראל ממש, כמו שכתוב: "צדיקים יירשו ארץ". וארץ ישראל הוא תיקון גדול לפגם הברית, על כן צריכים להשתדל לבוא על קברם של צדיקים, כי מקום קברם הוא קדוש, והוא תיקון גדול לפגם הברית. ע"כ.
9. בשו"ת יביע אומר חלק ד (יו"ד סימן לה אות ז) כתב בשם האחרונים, שאפילו אם יש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, היינו דוקא באופן שאינו מתבטל מעבודת ה' יתברך, אבל ההולכים לקברות ומבטלים איזה מצוה על ידי זה, ובפרט אם הוא תלמיד חכם ומתבטל על ידי זה ממצות והגית בו יומם ולילה, לא יפה עושים. ע"כ.
וכתב בילקוט יוסף (או"ח סימן ד עמוד תיג), שהאדמו"ר מצאנז זצ"ל אמר, שבדורות הקודמים לא היו הולכים לקברות צדיקים, ורק בדור האחרון נתפשט מנהג זה על ידי אותם שאינם מתמידים בלימודם. וברור שאין לבטל תורה בשביל נסיעה לקברי צדיקים. וכן דעת מרן שליט"א, והוא עצמו עד היותו בגיל 42, לא ראה מעולם את מירון. ע"כ.
ובספר שלהי דקייטא (סימן ז) סיפר הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל: במהלך נסיעותי בצפון, במטרה לשאת דברי התעוררות וחיזוק, פגשתי בחורי ישיבות שהגיעו למקום. שאלתים למעשיהם כאן, והם השיבו שנוסעים הם לקברי צדיקים בגליל ובצפון. ואני אינני מבין, הלא כשאנו היינו צעירים "בין הזמנים" לא נועד לנסיעות לקברי צדיקים, "בין הזמנים" נועד לשנן ולחזור שוב ושוב על המסכת שלמדנו בזמן הלימודים בישיבה!
וראה בספר יקרא דחיי (עמוד 162 בנד"מ) שכתב, שאין חובה כלל ועיקר ללכת על קברי אבותיו וקברי הצדיקים פעמים אין ספור, דאף על פי שהאבות והצדיקים מליצי יושר עלינו, אך מכל מקום בסולם הערכים האמיתי אין למעלה יותר מלימוד התורה וקיום המצוות, ומי יחשב חשבון הנסיעה והטורח, ושמירת העינים והמחשבה וביטול תורה ותפילה במניין, ועוד רבות רעות אשר יפסיד האדם עבור השתטחות על הקברות.
ומרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א סיפר על הגאון מוילנא שנסע ביום הפטירה של אמו להתפלל על קיברה, וכשחזר לביתו בכה ללא הפוגות, וכששאלוהו מדוע הוא בוכה, סיפר להם שכשהגיע לקבר של אמו, ראה את אמו שנמצאת על הקבר והיא שמחה שבנה בא ללמוד שם לעילוי נשמתה. שאלוהו אוהביו: אם כן מדוע הרב בוכה? אמר להם: שאם לא היה הולך ואת זמן הנסיעה היה משקיע יותר בתורה, אמא היתה שמחה עוד יותר ממה שראיתי שהיא שמחה בקבר. ומרן שליט"א העיד על עצמו שהוא לא הולך לבית הקברות גם ביום הזכרה של אביו ואמו.
לבטל תורה לצורך מצוה
ט. תלמיד חכם שצריך למסור שיעור לרבים, והזדמנה לו מצוה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, ואין לו אפשרות להשיג אדם אחר שימסור שיעור במקומו, יבטל את השיעור כדי לקיים המצוה.
לפיכך תלמיד חכם שאביו או אמו זקוקים לעזרתו, ואין מישהו אחר שיעזור להם, צריך הוא לעזור להוריו, אפילו אם על ידי כך יצטרך לבטל שיעור תורה בהלכה או באגדה [באופן שאין הדבר סובל דיחוי].10
10. כתב האדמו"ר רבי זלמן מלאדי בשלחן ערוך הרב (ה' תלמוד תורה פ"ד סעיף ד), שאפילו תלמוד תורה של רבים נדחה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כמו שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי כשהיה מלמד לתלמידים, וראה הלוית המת או כלה שהולכת לחופה, היה מפסיק מתלמודו ללוות המת ולהכניס הכלה לחופה.
ויש אומרים שאם על ידי שיבטל עכשיו את לימודו לרבים, לא יוכלו להתאסף עוד ללמוד לאחר קיום המצוה, אין לו להפסיק אפילו למצוה מן תורה. ויש חולקים ואומרים שבכל ענין אין תלמוד תורה אפילו של רבים, דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואפילו היא מצוה קלה של דבריהם, מאחר שתכלית חכמה, הם מעשים טובים, וכן עיקר. עכ"ד.
וכן זכתה עיני לראות בספר שני לוחות הברית על מסכת שבועות (פרק נר מצוה מה) שכתב, שאם אירע לאדם מצוה שאינה יכולה להתקיים על ידי אחר, ואם לא יקיימנה עתה תתבטל, אף על פי שהוא מלמד לרבים, יפסיק באמצע למודו, ואחר כך ילמד לרבים. ע"כ. ומוכח שכל מצוה שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, מבטלים לימוד תורה כדי לעשותה, ולא אמרינן בכהאי גוונא, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וראה עוד בשו"ת ברכת יוסף (חלק ב סימן קכה).
לבטל תורה כדי להשכין שלום בית
בספר תפארת ציון (עמוד שג) סיפר הרה"ג ינון יונה נר"ו, ששמע פעם את שני ראשי הישיבה הגאון רבי בן ציון אבא שאול והגאון רבי יהודה צדקה זיע"א משוחחים ביניהם. הרב בן ציון פנה לרב צדקה ואמר: יש זוג שצריכים לעשות שלום בית ביניהם ואני מבקש רשות מכבודו להעדר מהישיבה מחר אחר הצהרים, כי הזוג הנ"ל גרים מחוץ לעיר.
שאל הרב צדקה: האם מותר לבטל תורה בשביל שלום בית? ענה הרב בן ציון: כבר פסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"ד) שמצוה שאי אפשר שתֵעשה על ידי אחרים חייב לבטל תורה כדי לעשותה.
שאל הרב צדקה: ומדוע דווקא כבודו צריך ללכת, אולי מישהו אחר ילך? ענה הרב בן ציון: הם מוכנים לקבל ממני ולא מאחר! אמר לו: אם כן שהם יבואו לכבודו, מדוע שכבודו יסע לשם? ענה לו: ידוע לי שהם לא יבואו אלי, ודוד המלך ע"ה אמר בתהלים: "בקש שלום ורֹדפהו" שצריך לרדוף בשביל לעשות שלום.
י/א. אדם שצריך לצאת לשיעור קבוע, ובדיוק באותה שעה הגיע לביתו אורח, ואין בבית מי שידאג לאורח כראוי, וגם אין לו אפשרות להביא עמו את האורח לשיעור, ישאר בבית וידאג לאורח כפי כבודו.11
וכן הדין אם צריך לצאת מביתו כדי למסור שיעור תורה לרבים, ובאותה שעה הגיעו לו אורחים ואין מי שידאג להם כראוי, אם יכול, ישלח אדם אחר שימסור שיעור במקומו, ואם אינו מוצא מחליף, לא יבטל מצות הכנסת אורחים בשביל השיעור.12
11. מאחר שמבואר במסכת שבת (קכז.) שגדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש [וכן פסקו הראבי"ה (שבת סימן רסז) ובשו"ת תרומת הדשן (סימן עב) ובשו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב (או"ח סימן עד) הוכיח שכן דעת הרמב"ם], לכן יש לדחות לימוד תורה כדי לקיים מצות הכנסת אורחים. וכן כתב בספר אהבת חסד (חלק ג פרק א).
ובספר הנהגות החפץ חיים (עמוד ל) מספר בנו, שאף שהרב היה דוחה בשתי ידים את כל המפריעים ללימודיו הקבועים, מכל מקום אי אפשר היה לנו ללמוד במנוחה מטירדות האורחים הרבים שנהרו אלינו יום יום, ומפני שמידת חכמים לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, אי אפשר היה לו לסגור את הדלת בפניהם, ובהכרח היה מבלה איזה זמן עם האורח, ולפעמים באו כמה אורחים, וכל אחד הביא צרור צרותיו עמו, ונתבטלו לפעמים כמה שעות.
12. כן מתבאר ממה שכתבנו לעיל (הערה 10) בשם שלחן ערוך הרב והשל"ה הקדוש, וראה עוד בספר ואין למו מכשול חלק ו (עמוד לח) ומשם באר'ה.
י/ב. מגיד שיעור שהולך בדרכו כדי למסור שיעור, ועבר ליד בית אבלים, ובקשו ממנו שישלים להם מנין, אינו חייב להשלים להם מנין, אלא יודיע להם שממהר למסור שיעור, ואין לחוש בזה לחילול ה'.12*
*12. בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד קיח) הביא מה שמסופר על החפץ חיים שהיה בדרך לעזוב את וילנא בענין דחוף, וקראו לו להשלים מנין לאבלים, והלך להשלים מנין כיון שחשש לחילול ה', ואם כן לכאורה גם בענייננו יש לחוש לחילול ה'.
אולם הגרי"ש אלישיב שליט"א הורה, שאם הדבר ידוע שאותו אחד הוא מגיד שיעור, אין זה חילול ה' אם לא ילך להשלים מנין. ואם לא ידוע, יאמר להם "אני הולך למסור שיעור ולכן איני יכול להתעכב", ואם הם לא יאמינו לו, אין זה עסקו, כי הוא לא חילל את ה'. ומה שהחפץ חיים נישאר בולינא וויתר על הענין הדחוף, ה'חפץ חיים' שאני, ואי אפשר ללמוד ממנו. ע"כ.
ואף שבסעיפים הקודם נתבאר שיש לבטל שיעור לצורך הכנסת אורחים וכיבוד הורים וכדומה, יש להפריד בין הדבקים, שתפילה בציבור אינה חובה כמו הכנסת אורחים שגדולה יותר מהקבלת פני שכינה, ולא ככיבוד הורים שהיא מצוה מהתורה. לפיכך אין לבטל שיעור תורה דרבים בשביל שרבים יתפללו במנין. ועיין בשו"ת אבני יעקב (סימן מב), שמי שהולך מביתו לעסקיו, או לעבודתו, אין עליו חובה לילך להשלים מנין, אפילו אם אין חשש להפסד ממון.
ומכל מקום ראה בשו"ת בית אב"י (ח"ב סימן עב) שכתב, שמי שביקשו ממנו להשלים מנין, והוא נמצא באמצע לימודו, אפילו אם מצד הדין אין צריך להפסיק מלימודו, מכל מקום כדי שלא יאמרו שבני תורה אינם חוששים לתפילה כלל, מחוייב ללכת להשלים להם מנין. ע"ש. ומסתברא שבנידון דידן יודה שאין לבטל שיעור כדי להשלים מנין.
סידור ספרים
יא. אדם שבא לבית המדרש כדי ללמוד, ורואה שהספרים מונחים שם בביזיון גדול, ואין מי שיסדרם, יש לו לסדרם במקומם לפני שישב ללמוד, ואין לחוש בזה לביטול תורה [13]
שמירת כבוד הספרים
13. הנה כבר נתבאר לעיל, שכל מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, מבטלים תורה כדי לעשותה, ומאחר שמצוה לכבד את הספרים, וכרגע אין מי שיעשה זאת, מוטל עליו לעשות כן קודם לימודו.
ושוב ראיתי בשו"ת שלמת חיים (סימן שעט בנד"מ) שנשאל אודות אדם שהזדמן לבית המדרש, ומצא שם ספרים שמונחים בביזיון, ולסדרן היטב צריך זמן רב, כיצד יותר טוב, האם ללמוד ולא להשגיח על זה, או לסדרם. והשיב הרב, שנראה פשוט שחל עליו להצילם קודם שילמד, כדין כל מצוה שאין מי שישתדל לעשותה, שמבטלים תורה בשביל לעשותה. ע"כ.
וכן כתב הגאון רבי יצחק זילברשטיין בספר עלינו לשבח (במדבר עמוד תרמ), והניף ידו שנית בספרו חשוקי חמד על מסכת ברכות (עמוד קיט), וכתב שם שאף אם תתעורר שאלה שאם על ידי סידור הספרים יתבטל אותו היום מהנחת תפילין, יעסוק בהצלת הספרים, ואל יניח באותו היום תפילין. ע"ש.
ולך נא ראה בספר חסידים (סימן צז) שהביא מעשה בחסיד אחד שצוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי מן העולם, ושלא יעברו עליו יותר משלשים יום בלא תענית, וכשמת הוציאוהו מקברו והִכוהו ונצטערו מאד על הדבר, ובא בחלום בלילה לאחד ואמר לו, מפני כשהייתי רואה ספרים נמחקים קרועים עם דפי ספרים, לא הייתי קושרם יחד ומצניעם.
וכתב שם מרן החיד"א בספרו ברית עולם, דהיינו דתנן "כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות", 'כל' לאתויי כגון החסיד הזה, שהיה בצד מה מחלל התורה שלא חש לביזוי ספרים נמחקים וכו', לכן גופו דייקא מחולל, שהוציאו גופו מקברו והכוהו ונתחלל הגוף, אך זהו לכפר זה החטא נפשו בגן עדן מהתענג ומרוך. ע"כ.
וראה לרבינו אברהם פלאג'י זיע"א בספרו ואברהם זקן (מע' ס אות ז) שהביא המעשה הנזכר בספר חסידים, וכתב על זה: ולפי חומר בקודש שרי ליה מארי להראש ישיבה לקבל צדקה מאחרים על ידיו או על ידי זולתו, כדי לכרוך ספרי בית המדרש, דהוא בשביל כבוד התורה ולומדיה, אפילו שמידתו היא שלא ליהנות מאחרים. וראה עוד בספר חסידים (סימן תתקיא, תתקטז).
ודרך אגב, כתב בספר זכר עשה (עמוד תיז) שמקובל מהגאון הקדוש מלובלין זיע"א, שהמסדר ספריו על מכונם להיות כל אחד במקומו הראוי לו לאחר שגמר לימודו, לא ישכח מה שלמד. ואולי יש בזה מדה כנגד מדה, כיון שהוא עוזר לאחרים למצוא דבר חפצם בקלות, ולא יצטרכו לחפש את הספר שזקוקים לו, גם הוא יזכה לזכור לימודו כדי שלא יצטרך לחפש את מה שלמד.
לימוד בבין הזמנים
יב. גם בימי "בין הזמנים" חובה על כל בן תורה להקדיש זמן ניכר ללימוד התורה, ואין "חופש" מהתורה חס ושלום [14] וכבר אמרו חכמינו ז"ל: אם תעזבני יום, יומים אעזבך [15]
14. כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תסד) שרבינו החזון איש זצ"ל אמר לבחור אחד, שבבין הזמנים ודאי שצריך לנוח ולהחליף כח, ולא צריך ללמוד כמו בתוך הזמן, אבל לכל הפחות חייב ללמוד כמו בעל הבית. ושאל הבחור כמה ניקרא לימוד כמו בעל הבית? וציטט לו החזון איש את דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק א הי"ב) שאומר, שבעל אומנות עוסק במלאכתו ג' שעות ביום, ובתורה תשע שעות! ונבהל החזון איש כששמע מהבחור, שגם בתוך הזמן מסופק הוא אם לומד תשע שעות...*)
*). א"ה: בספר דרכה של תורה (עמוד קנו) כתב שהחזון איש אמר לבחור אחד ללמוד בחופש ארבע שעות לפני הצהרים, וארבע שעות לאחר הצהריים. וכתב על זה, שהדרכה זו של החזון איש, היתה לבן עליה. ובמה שנוגע לכלל, כתבו הגאונים רבי חיים שמואלביץ, הסטייפלר, והרב שך זצ"ל, במכתב בזה הלשון: אנו פונים בבקשה גדולה לכל בני הישיבות הי"ו, שכל אחד ואחד יתחזק בלימוד התורה הקדושה בימים אלו במיוחד, ולקבוע לפחות ארבע שעות ביום ללימוד התורה הקדושה.
וראה בהקדמה לאגרת לבן תורה שסיפר, שבשנה הראשונה שמרן שליט"א נבחר לראשון לציון, קיבל הודעה שהוא זכאי לחופשה בבית מלון בטבריה עם בני משפחתו. הרבנית ע"ה הפצירה בו לצאת לטבריה לשם מנוחה, ונענה להפצרותיה, ונסעו לשם עם בני המשפחה עם כמה ספרים שרצה ללמוד בהם. וכאשר הגיעו למלון, אחר כשעתיים קרא הרב לנהגו וביקש ממנו להחזירו מיד לביתו, וכאשר הפצירו בו בני ביתו להשאר, אמר להם איני יכול לחיות בלי הספרייה שלי, אם תביאו משאית ותעבירו את כל הספרים שלי לטבריה, אהיה מוכן להשאר כאן, מיד חזר לביתו עם בני ביתו, וויתר על החופשה שקיבל בחינם מהשלטון, כי לא יכל בלא ספריו הרבים, כי הם חיינו ואורך ימינו. וזו החיות שלו. ואכן, מעולם לא יצא לחופשה, לא בארץ ולא בשווייץ וכדומה. דבר שכמעט אינו מצוי כיום.
הליכה לים
דרך אגב, ראיתי בשו"ת אז נדברו (חלק ו סימן מ) שנשאל, האם מותר לשהות בים עם בגד ים בשעה שמשתזף בשמש לצורך בריאות, או שיש בזה חוסר צניעות.
והשיב, שאם כונתו לצורך בריאות מותר. אומנם לשהות סתם בשביל משחקים, אין כאן שאלה רק של איסור גילוי בשר שלא לצורך, אלא שאלת ביטול תורה, ומי התיר זאת. צריכים לבלות בים רק מה שדרוש לבריאות גופו, ואחרי כן לחזור לתורתו, אבל לא לשהות שם לשם בידור ותענוג. ע"כ.
וכתוב בספר ארחות רבינו הקהילות יעקב (ח"ד עמוד קצב) שמרן החזון איש זצ"ל, היה נוסע להתרחץ בים בתל אביב. רוב נסיעותיו היו בערב שבת קודש מיד לאחר תפילת ותיקין, ומלווהו על פי רוב הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א. מרן התפשט פרט לתחתונים שהשאיר, ואת הכפה על ראשו, ונכנס למים, והיה עד צווארו במים סמוך לחוף, ושהה מרן במים כ- 10 -15 רגעים ולא יותר, ואחר כך יצא והתלבש, ושכב מרן שעה מלובש על שפת הים או על ספסל בחדר הלבשה שעל שפת הים בגורדון, וחזר לביתו.
15. ילקוט שמעוני פרשת עקב (רמז תתעג) בשם המגילת סתרים.
שמירת הזמן
יג. רב המסדר קידושין, וכן מוהל או הסנדק, צריכים להקפיד להגיע בזמן המיועד שבו נקבע מועד השמחה, כדי שלא יגרמו ביטול תורה לאותם בני תורה הנמצאים שם וממתינים לחופה או לברית [16]
16. ראה מה שכתב בזה בחומרא בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קעט). ע"ש. ועל כל פנים אם קורה שהרב או המוהל מאחרים, יש לדון אותם לכף זכות ולא להתרעם עליהם.
ובספר שאל אביך ויגדך (חלק א עמוד נג) מובא, שהחזון איש הוזמן לברית מילה, וכאשר הגיע, היה נאלץ להמתין מעט מעבר לזמן שנקבע. ניגש אליו בעל הברית וביקש מחילה על ההמתנה היתירה. השיב לו החזון איש: מה כאן מקום לבקשת מחילה, והלא כל טירחה דמצוה היא מצוה, ולחכות בברית, אף זו היא טירחה דמצוה.