אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה › פרק ב - חומר עוון ביטול תורה

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער ההלכות - הלכות - תלמוד תורה · פרק ב - חומר עוון ביטול תורה

פרק א - מעלת למוד התורה

א. כשם שמצות תלמוד תורה גדולה יותר מכל המצוות, ושכרה שקול כנגד כל המצוות, כך עוון ביטול תורה חמור מאוד, ושקול כנגד כל העבירות [1]

1. רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג אות יד), והביא ראיה לזה, שהרי מצינו במקדש ראשון שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על עוון ביטול תורה, שנאמר "על מה אבדה הארץ, ויאמר ה' על עֹזבם את תורתי". וכן כתב בשלחן ערוך הרב (ה' תלמוד תורה פרק ד ס"ז).

ב. תחילת דינו של האדם אינו אלא על תלמוד תורה, ואחר כך על שאר מעשיו. ועל כן צריך האדם להיזהר שלא יאבד את זמנו לבטלה, אלא ינצלו ללמוד תורה ככל שיוכל, כדי שלא יבוש ביום הדין [2]

בענין - תחילת דינו של אדם על דברי תורה

2. גרסינן במסכת קידושין (מ:): אמר רב אמנונא, אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה [ליום הדין תחילת תביעות שעליו - מפני מה לא עסקת בתורה. רש"י], שנאמר "פוֹטר מים ראשית מדון" [שפוטר מעליו התורה שנמשלה למים, "ראשית מדון'' הוא תחילת דינו. רש"י.]

והקשו התוספות, דבגמרא שבת (לא.) אמרו: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: "נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה", ומוכח שאין תחילת דינו על דברי תורה אלא על משא ומתן. ותירצו שאכן שאלה ראשונה היא על משא ומתן באמונה, אבל מכל מקום מענישים אותו תחילה על שלא קבע עתים לתורה. ועיין תוספות סנהדרין (ז. ד"ה אלא) ובבית יוסף (או"ח סימן קנה).

והקשו המפרשים על תרוץ התוספות, אם דנים את האדם תחילה על ביטול תורה, אם כן מדוע שואלים אותו תחילה על משא ומתן באמונה, וכשנפרעים ממנו מענישים אותו תחילה על דברי תורה, לכאורה מסתבר לשאול תחילה על דברי תורה וגם להעניש תחילה על ביטולה.

וראיתי בעיון יעקב (קידושין שם) שכתב ליישב זאת על פי מה שמובא בספר תנא דבי אליהו (זוטא פרק יד): פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, ומצאני אדם אחד, שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג דברים, ובא כנגדי, ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה!

אמרתי לו: בני, מה מלאכתך? אמר לי: צייד אני. אמרתי לו: בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגדינו מצודות, ותשליכנו לים, ותעלה דגים מן הים? אמר לי: רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים.

אמרתי לו: בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בהם "כי קרוב אליך הדבר מאד" לא ניתנו בך בינה ודיעה?! מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה. אמרתי לו: בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבים באותו עינן שאתה השבת לי, מעשה ידיהן מוכיחים עליהן. ע"כ.

ולפי זה כתב העיון יעקב ליישב, ששואלים תחילה את האדם על משא ומתן, כדי שלא יוכל להשיב שלא ניתן לו בינה ודעת מן השמים כדי ללמוד תורה. ולאחר שנודע שאכן היה לו דעת כדי להתעסק במשא ומתן, שפיר שואלים אותו מדוע לא קבעת עתים לתורה, והרי דעת לעסוק במלאכה היתה לך! ודפח"ח. ומעין זה כתב הערוך לנר (נידה ע:). ועיין עוד בשו"ת עונג יום טוב (סימן יד הערה 1), ובספר לא תשיך (עמוד 34).

עונשו של המתבטל מתורה

ג. כל אדם שיש באפשרותו ללמוד תורה ואינו לומד, הרי הוא מבזה את ה', ונקרא רשע [3] ועליו נאמר: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה" [4] והקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורים מכוערים, שמזיקים לו ומשחיתים אותו [5]

ובודאי שמי שיש באפשרותו ללמוד תורה, ובִּמקום זה יושב ומדבר דברים בטלים, כגון פוליטיקה או ספורט וכדומה, הרי עוונו גדול מאוד. 6

וידע האדם לעצמו, שכל רגע ורגע שמתבטל מלימוד התורה קדושה בלי שום סיבה מוכרחת, גדול עונו מנשוא [7]

3. עיין בספר מגן אבות להרשב"ץ (אבות פרק ה משנה יז).

4. סנהדרין (צט.) וכן פסק בשלחן ערוך ביורה דעה (סימן רמו סעיף כה).

5. ברכות (ה.). וכתב רבינו יונה באגרת התשובה (אות לו): כשבני אדם פוסקים ממלאכתם ומעסקיהם והולכים לבתיהם, או יושבים בקרנות והם בטלים, או משיחים בדברים בטלים, רעתם רבה וחטאתם כבדה מאד, לפי שהם מבזים את התורה, שאילו היו מאמינים שאין תכלית למתן שכרה, למה לא ישיבו רגליהם לבית המדרש ללמוד הלכות, או לקרוא מקרא, או סידור תפלה, הלוא האדם זריז ואץ ברגליו למלאכתו ולעסקיו, ויודע כי הכל הבל. ע"כ.

וכתב רבינו יצחק אברבנאל בביאורו למשנה באבות (פרק ו): "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", רוצה לומר, שהאוֹי והרעות כולם שיבואו על הבריות (ב"מ), ימשך עליהם מעלבונה של תורה, כלומר בגלל העלבון שמעליבים את התורה, שכאשר מניחים אותה מקופלת בזוית הבית ככלי שאין בו חפץ, ואין אדם עוסק בה, הוא עלבון גדול לתורה, והוא הסיבה הראשונה לצרות ישראל ורעותיהם!

ובמסכת שבת (לב:) אמרו, בעון ביטול תורה בנים מתים שנאמר: "לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו", ופירש רש"י, בתמיה, וכי בחנם הכיתים? אינו אלא בשביל המוסר דהיינו תורה לא לקחו, לא למדו, לשון לֵקח.

וכתב בספר מאור ישראל (שם), שאפשר לפרש, לשוא הכיתי את בניכם, בעון שהעבירו הזמן לשוא, דהיינו ביטול תורה, לכן הכיתי את בניכם. ואף על פי שבברכות (ה.) מוכח שיסורין באים על האדם בגלל ביטול תורה, אבל לא באים על בניו? מכל מקום כשלא חוזר בתשובה על ידי יסורין, בנים מתים רח"ל, וזה שאמר "מוסר" דהיינו היסורים לא גרמו להם ללמוד לקח, ולכן נלקחו הבנים.

6. כתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג), הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות, שתים רעות יש בדבר הרע הזה. האחת - כי כל המרבה דברים מביא חטא. והשנית - כי הוא בטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הוא משחיתם, יוכל להשיג הנעימות, ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אשר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו. אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא. ומלבד אשר אִבד טובה הרבה, ישא את עונו, כי אשמת הביטול מן התורה בעת היכולת לעסוק בה, אש היא עד אבדון תאכל. עכ"ל.

7. חזון איש (חלק ב סימן קעג אות כד). וראה בספר שני לוחות הברית בשער האותיות (אות ש' שתיקה) שכתב, שאפילו יושב ואינו מדבר ליצנות, אלא רק היה לו אפשר לעסוק בדברי תורה ואינו עוסק ויושב בטל, נקרא מושבו מושב לצים, כדתנן באבות (ג, ב), רבי חנניא בן תרדיון אומר, שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים. והטעם, דמזה נראה שהוא מתלוצץ בתורה ואינה נחשבת בעיניו, דאם לא כן לא היה בטל ממנה. ע"כ. ומזה יש ללמוד, כמה צריך האדם לשים לבו שלא יהיה בטל באותם רגעים פנוים שיש לו אפשרות ללמוד בהם תורה.

קריאת עיתונים חרדי

בספר תולדות יעקב (עמוד קא) מסופר, שנכנסו אברכים לרבינו הסטייפלר ושאלה בפיהם: היות שפלוני שנודע בשערים לתלמיד חכם ששקד על לימודו לילות כימים, ולא ביטל מזמנו, נתבקש לישיבה של מעלה, האם אפשר לחרוט על מצבתו בין שאר התוארים, גם את התואר "לא פסיק פומיה מגירסא"? השיב להם הרב: האם הנפטר נהג לקרוא בקביעות בעיתון חרדי? משנענה בחיוב, פסק ואמר שאי אפשר לעטרו בתואר זה!

ולך נא ראה במדרש שיר השירים רבה (פרשה א) ששאלו: למה נמשלה תורה לשמן? ללמדך, מה השמן הזה כוס מלא שמן בידך ונפל לתוכו טיפה של מים, יצאת כנגדה טיפה של שמן, כך אם נכנס דבר של תורה ללב, יצא כנגדו דבר של ליצנות. נכנס ללב דבר של ליצנות, יצא כנגדו דבר של תורה. ע"כ. ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן קע).

ד. אמרו רבותינו בתלמוד: הקדוש ברוך הוא בוכה על שלושה סוגי אנשים בכל יום, ואחד מהם - מי שיש לו אפשרות לעסוק בתורה ואינו עוסק בה.

וכל בעל שכל כשקורא דברים אלו, צריך לרעוד ולהתבייש, כיצד ילוד אשה כמותו, מסוגל לגרום צער לבורא עולם, ואיך לא יבוֹש להתבטל מלימוד התורה בשעת הפנאי [8]

ומלבד זה, הרי הוא משקר תמיד, מפני שבכל יום אומר בתפילתו "תורה ומצוות אותנו למדת... ובהם נהגה יומם ולילה", והוא אינו הוגה בהם לא ביום ולא בלילה, וכיצד לא יפחד לדבר שקר בפני השם יתברך [9]

8. בגמרא חגיגה (ה:) תנו רבנן: שלושה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהם בכל יום: על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, על שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הציבור.

וקשה, מדוע הקדוש ברוך הוא בוכה על מי שאינו יכול לעסוק בתורה ובכל זאת עוסק, ואדרבה היה לו לשמוח על כך. ובאמת בספר יין הנסך (חגיגה שם) כתב שבכיה היא בדמעות של שמחה.

אולם המהרש"א שם תירץ, שאם נדקדק בדברי הגמרא נראה, שלגבי מי שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק, לא אמרו "ואינו עוסק בתורה" אלא "ואינו עוסק" סתם. וכן לגבי מי שאי אפשר לעסוק ועוסק, לא אמרו שעוסק בתורה, אלא "עוסק" סתם.

ולפי זה נראה לפרש דהכי קאמר, כל שאפשר לו לעסוק בתורה, ואינו עוסק גם בדברים אחרים [כגון מסחר וכדומה], אלא הוא כפועל בטל. וכן כל שאי אפשר לו לעסוק בתורה לאו משום שאי אפשר לו ממש, אלא בגלל שעוסק בדברים אחרים המבטלים אותו מלימוד תורה, על שניהם הקדוש ברוך הוא בוכה, על זה שהולך בטל ואינו עוסק בתורה, וגם על זה שעוסק בדברים אחרים וביטל מדברי תורה, שהיה לו להניח כל עסקיו משום לימוד תורה, כדאמרינן בקידושין "מניח אני את כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ע"כ.*)

???בענין - תלמיד שלא הגיע להוראה ומורא

*). בספר מאור ישראל (חגיגה שם) הביא קושית המהרש"א, שאדרבה יש לשמוח על מי שאין לו אפשרות לעסוק בתורה ועוסק, ומדוע ה' בוכה עליו.

וכתב לפרש, שמה שאמרו "מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק", היינו שאינו יכול להתעמק ולהבין הדברים היטב, ולהכנס במשא ומתן של הלכה, כדי להורות הלכה למעשה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, והוא עוסק ומורה הוראה. וכדאמרינן כהאי גוונא בתענית (י:), אל תרגזו בדרך, אל "תתעסקו" בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך, ופריך, מדאמר רבי אלעאי, שני תלמידי חכמים שמהלכים בדרך, ואין ביניהם דברי תורה, ראויים לישרף וכו'. לא קשיא, הא למיגרס הא לעיוני, (למגרס איבעי להו, אבל במילתא דמבעי לה עיוני, לא). הרי שלשון "עסק" היינו בעיון. וכן כתב הט"ז (או"ח סימן מז) לגבי ברכת "לעסוק" בדברי תורה, דהיינו בפלפול ובמשא ומתן של הלכה. ע"ש.

ולכן מי שאינו יכול להתעסק בתורה, לדון ולהורות הלכה למעשה, ועוסק, שהוא מתנשא לאמר אני אמלוך להורות הוראות לשואלו דבר, ראוי לבכות עליו, שהוא בכלל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, ולהיפך, מי שיכול לעסוק בתורה, לדון ולהורות, ואינו עוסק, והרי הוא בכלל תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה, הילכך גם כן ראוי לבכות עליו, שעליהם נאמר כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה, כדאיתא בסוטה (כב.). וכן פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' תלמוד תורה ה"ה). ע"ש.

והגר"ש פינקוס בספרו נפש שמשון (עמוד קפו) ביאר: "מי שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק", כלומר הוא אינו יכול ללמוד תורה מפני שהוא עסוק, ממילא הוא נזקק למסירות נפש כדי ללמוד, גם על אחד כזה בוכה הקדוש ברוך הוא – מדוע הנך נצרך למסירות נפש כדי ללמוד? מדוע אתה גורם לעצמך להיות כל כך עסוק, ולמסור נפשך ללמוד תורה? מדוע אתה מלכתחילה אינך לומד?

משל למה הדבר דומה? אב אומר לבנו – תביא לי בבקשה כוס מים. הבן נאנח ואומר: אבא, למענך אני עושה מסירות נפש... והוא מתרומם בכבדות מהכסא, הולך לברז ומביא לאביו כוס מים.

אומר לו האב: אני מוותר על המסירות נפש הזו, איני צריך טובות, מדוע מה שביקשתי ממך אינו מתוק בעיניך? וכך כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: מדוע הגעת למצב שאי אפשר לך לעסוק בתורה, מדוע לימוד התורה כל כך קשה בעיניך. ע"ש.

9. רבינו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (עמוד רסז), וסיים שאפילו מי שאינו בן תורה, לא יאבד השעות לאבדון כדי שלא יהיה שקרן בפני המקום.

ללמוד זמן מועט

ה. אדם שיש לו שיעור קבוע, ובגלל אונס מסויים לא הספיק להגיע לתחילת השיעור, אף על פי כן, אם חלף האונס ונשאר לו זמן מועט לבוא לשיעור, ימהר לעשות כן, ויקבל שכר כאילו השתתף בכל השיעור [10]

10. כן יש ללמוד מהא דאיתא בחגיגה (ה:) דרב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי היה מהלך שלשה חדשים מביתו לבית המדרש, ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד בית המדרש, וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות. והיו החכמים קוראים לו "תלמיד ישיבה ליום אחד". חלש דעתיה, וקרא על עצמו את הפסוק "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה", אמר ליה רבי יוחנן: במטותא מינך לא תעניש להו רבנן. נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון", וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה - מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. ע"כ. ודון מינה לנידון דידן.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה