ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה
שער האגדות · פרק ה - מעלת התורה
מסופר במסכת ברכות (סא:), שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו: עקיבא, אין אתה מתיירא מפני מלכות?
אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראים, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!
והנמשל: אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב עליה "כי הוא חייך וארך ימיך" אנו מתייראים, אם אנו הולכים ומתבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה.
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו גם את פפוס בן יהודה וחבשוהו אצל רבי עקיבא. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר לו: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.
ושמעתי מהרב שלמה לוינשטיין שליט"א, שהקשה, על איזה דברים בטלים נתפס פפוס בן יהודה?
ותירץ בשם הגאון מוילנא שמסכת תענית (יח:) מסופר על לוליינוס ופפוס שהיו שני אחים, וצדיקים גמורים היו. ופעם אחת נמצאה בת המלך הרוגה, ואמרו הגויים שהיהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו לוליינוס ופפוס ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך רק אותם בלבד.
והנה לפני שהוציאום להורג, הניחו אותם בבית האסורים, ושם פגש פפוס את רבי עקיבא ואמר לו "אשריך שנתפסת על דברי תורה, ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים, שהרי הצלת נפשות לעומת לימוד תורה, נחשב כדברים בטלים...*)
*) אמר המחבר: הנה במסכת מגילה (טו:) אמרו "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", כלומר שאם אדם ישב ולמד, ולעומתו חבירו הלך להציל נפש מישראל, שכרו של הלומד יותר גדול מזה שהציל. אבל ודאי שמי שלומד ורואה יהודי טובע, ואין מי שיעזור לו, חייב להפסיק מלמודו ולהצילו. וזה כונת הגאון מוילנא, שאף שפפוס הציל נפשות מישראל, מכל מקום שכרו של רבי עקיבא גדול יותר עד כדי כך שפפוס נחשב לידו כמי שהתעסק בדברים בטלים. וק"ל.
בזכות לימוד מסכת אחת
מסופר במדרש תנחומא: מעשה בחסיד אחד שהיה מתיחד במקום אחד והיה למד בו במסכת חגיגה. והיה מהפך בה וחוזר עליה כמה פעמים, עד שלמד אותה היטב והיתה שגורה בפיו, ולא היה יודע מסכת אחרת מן התלמוד, והיה שוגה בה כל ימיו.
כיון שנפטר מן העולם, היה בביתו לבדו, ולא היה שום אדם יודע מפטירתו. באה דמות אשה אחת ועמדה לפניו, והרימה קולה בבכי ומספד, והרבתה להתאנח ולצעוק, עד אשר נתקבצו ההמון לביתו של אותו חסיד.
פנתה אליהם אותה אשה ואמרה להם: ספדו לחסיד הזה וקברוהו וכבדו את ארונו, ותזכו לחיי העולם הבא, שזה כבדני כל ימיו, ולא הייתי עזובה ולא שכוחה. מיד נתקבצו כל הנשים וישבו עמה, ועשו עליו מספד גדול ועצום, והאנשים התעסקו בתכריכיו וכל צרכי קבורתו, וקברו אותו בכבוד גדול. ואותה אשה בוכה וצועקת.
אמרו לה: מה שמך? אמרה להם: חגיגה שמי! כיון שנקבר אותו חסיד, נעלמה אותה האשה מן העין. מיד ידעו שמסכת חגיגה היתה, שנראית להם בצורת אשה, ובאה בשעת פטירתו להספיד אותו ולבכותו ולקברו בכבוד, על שהיה שׁונה אותה תמיד, ושוקד ללמד בה.
והלא דברים קל וחומר: ומה חסיד זה שלא למד אלא מסכת אחת בלבד, זכה לכך, הלומד תורה הרבה ומלמדה לאחרים, ומעמיד תלמידים הרבה, על אחת כמה וכמה. (מנורת המאור אות ריג).