אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה שער האגדות › פרק ב - מסירות נפש ללימוד תורה

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

שער האגדות · פרק ב - מסירות נפש ללימוד תורה

פרק א - טובה תורה מכל סחורה

לפנינו מעשה שהיה עם אחד מגדולי התנאים ושמו "רבי אליעזר הגדול" [רבו של רבי עקיבא], שממנו נלמד עד היכן יכול להגיע אדם שמוסר עצמו ונפשו למען לימוד התורה הקדושה.

מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיה חורש את שדותיו של אביו. והנה באחד הימים ראהו אביו שהוא יושב ובוכה. אמר לו אביו: למה אתה בוכה? השיב לו בנו: איני בוכה אלא מפני שאני רוצה ללמוד תורה. אמר לו והרי אתה בן 28 שנה ואתה רוצה ללמוד תורה? קח לך אשה והוליד בנים, ותוליך אותם לבית הספר ללמוד תורה.

עברו שתי שבועות ואליעזר לא טעם כלום, עד שנגלה עליו אליהו זכור לטוב אמר לו: בן הורקנוס מפני מה אתה בוכה? אמר לו: מפני שאני רוצה ללמוד תורה. אמר לו: אם אתה רוצה ללמוד תורה, עלה לך לירושלים ולך אצל רבן יוחנן בן זכאי.

עמד ועלה לו לירושלים והלך אצל רבן יוחנן בן זכאי. כשהגיע אליו, ישב לפניו והיה בוכה. אמר לו הרב: מפני מה אתה בוכה? אמר לו מפני שאני מבקש ללמוד תורה! אמר לו: בן מי אתה? ולא רצה אליעזר להגיד לו. אמר לו הרב: האם למדת קריאת שמע, או תפלה, או ברכת המזון? אמר לו: לא. עמד רבי יוחנן ולמדו שלשתן.

לאחר שלמד ברכות ותפילה, ישב לו אליעזר והיה בוכה. אמר לו מפני מה אתה בוכה? אמר לו: מפני שאני מבקש ללמוד תורה. עמד ולמדו תורה, והיה אומר לו שתי הלכות כל ימות השבוע, ובשבת היה חוזר עליהן ומדבקן.

עברו שמנה ימים ואליעזר לא טעם כלום, עד שעלה ריח רע מפיו, ורבן יוחנן העמידו מלפניו מפני שלא יכל לסבול את הריח. ישב לו אליעזר והיה בוכה. אמר לו הרב: מפני מה אתה בוכה? אמר לו שהעמדתני לפניך כאדם שהוא מעמיד מלפניו מוכה שחין. אמר לו בני כשם שעלה ריח פיך מלפני, כך יעלה ריח חוקי תורה מפיך לשמים.

אמר לו: בן מי אתה? אמר לו: בן הורקנוס. אמר לו: והרי אתה בן גדולי עולם ולא אמרת לי? חייך אתה סועד אצלי. אמר לו: כבר סעדתי באכסניה שלי. אמר לו: ואצל מי אתה מתארח? אמר לו: אצל רבי יהושע בן חנניא ורבי יוסי הכהן.

שלח רבן יחונן ושאל את רבי יהושע ורבי יוסי: אצלכם סעד אליעזר היום? אמרו לו: לא, והרי כבר שמונה ימים שלא טעם כלום?! הלכו ומצאו שהיה אוכל אדמה.

והנה בניו של הורקנוס אמרו לאביהם עלה לך לירושלים ונדה את בנך אליעזר מנכסיך, ועלה לו לירושלים לנדותו, ומצא שם יום טוב לרבן יוחנן בן זכאי, והיו כל גדולי המדינה סועדים אצלו.

הלכו וסיפרו לרבן יוחנן שאביו של רבי אליעזר בא, אמר להם: עשו לו מקום והושיבו אותו ליד העשירים. נתן רבי יוחנן את עיניו ברבי אליעזר ואמר לו: אמור לנו דבר אחד מן התורה! אך רבי אליעזר התבייש לדבר בפני רבו, ולכן עמד לו רבן יוחנן בן זכאי והלך לו לחוץ.

מיד פתח רבי אליעזר את פיו והיה דורש ופניו מאירות כאור החמה, וקרנותיו יוצאות כקרנות משה רבינו, ואין אדם יודע אם יום או לילה.*)

*) בהגדה של פסח כתוב: מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

והנה בתוספתא (סוף פסחים) כתוב: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקים בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, כיון שעלה עמוד השחר הגביהו מלפניהם ונועדו והלכו להן לבית המדרש.

והקשה בספר כרם יעקב (עמוד קעה), מדוע במעשה עם רבי אליעזר הוצרכו התלמידים לבוא ולומר להם 'רבותינו הגיע זמן קריאת שמע' ואילו במעשה עם רבן גמליאל לא הוצרכו התלמידים לבוא, אלא הרגישו רבן גמליאל והזקנים שעלה השחר.

והביא דברי האדר"ת שכתב לבאר, דהא דהוצרכו התלמידים לבוא ולומר שהגיע זמן קריאת שמע, היינו משום שרבי אליעזר היה נוכח באותו מקום ומספר עמם ביציאת מצרים, והרי העידו על רבי אליעזר שבשעה שהיה דורש, היו פניו מאירות כאור החמה ואין אדם יודע אם יום או לילה, ולכן המסובין איתו לא היו יודעים אם עלה השחר או לא. מה שאין כן במעשה עם רבן גמליאל שרבי אליעזר לא היה מסב עימו, לפיכך היו יודעים לבד מתי יום ומתי לילה. ע"כ.

היה רבי אליעזר יושב ודורש ואביו עמד על רגליו, כיון שראה שאביו עומד על רגל נבהל, אמר לו: אבא שב לך, שאיני יכול לומר דברי תורה ואתה עומד על רגליך.

לאחר הדרשה בא רבן יוחנן ונשק לו על ראשו ואמר: אשריכם אברהם יצחק ויעקב מי יצא מחלציכם! אמר לו הורקנוס אביו: לא היה צריך לומר אשריכם אברהם יצחק ויעקב מי יצא מחלציכן, אלא "אשרי אני מי יצא מחלצי".

אמר הורקנוס לבנו: בני לא באתי אלא לנדותך מנכסי, ועכשיו שבאתי וראיתי השבח הזה, הרי אחיך מנודים מנכסי, והם נתונים לך במתנה. אמר לו בנו: אילו קרקעות בקשתי מלפני הקדוש ברוך הוא, היה לפניו ליתן לי, ואלו כסף בקשתי היה לפניו ליתן לי, אבל לא בקשתי מהקדוש ברוך הוא אלא שאזכה לתורה בלבד.

ראה למה זכה אותו צדיק וקדוש, בזכות המסירות נפש הגדולה שהיתה לו למען לימוד התורה הקדושה. כזה ראה וקדש.

התמדה ושקידה

מספרים על הגאון רבי יצחק אלחנן מקובנא, שבצעירותו כבר נודע בהתמדתו המופלגת, כאשר ימים ולילות היה לומד ביחד עם חבר נאמן שהיה מתמיד כמוהו, ויחדיו עלו ונתעלו.

והנה הגיע יום כיפור. ביום כיפור עצמו, עסוקים היו השניים בעבודת היום הקדוש, ואילו במוצאי הצום, מיהר חברו של רבי יצחק אלחנן לביתו, אכל בזריזות דבר מה, וחזר לבית הכנסת כדי ללמוד, ומה רבה היתה הפתעתו של החבר, כאשר בשובו לבית המדרש מצא שרבי יצחק כבר יושב ושקוע בלימודו.

התפלא החבר ושאל: כיצד הספקת כבר לסעוד את ליבך ולחזור אל בית הכנסת? והרי אין מציאות להגיע יותר מהר ממה שאני הגעתי?!

אמר לו רבי יצחק: אתמול בעת הסעודה המפסקת, הכנתי דבר מאכל אותו החבאתי בפינה נסתרת בבית הכנסת, על מנת שלא אצטרך לבזבז זמן כדי ללכת לביתי ולאכול לאחר הצום. ועתה אכלתי את ה"סעודה" שהכנתי, וחזרתי מיד ללמוד תורה...

עמל תורה – מהו?

ישנם רבים מעמי הארץ הסבורים שתלמידי חכמים חיים להם בשלוה ובמנוחה, ואינם דרושים לעבוד במלאכת כפים, אלא רק לשבת בשלוה ולהתענג על לימוד התורה. אך צריכים הם לדעת, כי מלאכתם של תלמידי חכמים אמיתיים, אינה כה פשוטה, הקרבה רבה ועמל גדול נדרשים ממי שלומד תורה.

ולפנינו מעשה שהיה בעיר קובנא, שילמד אותנו להפיק את הלקח הנדרש מאתנו.

באחד הימים עברו כמה פועלים ליד ביתו של רב העיר 'קובנא' – רבי לייבלה קובנר, וראוהו שהוא יושב במרפסת ביתו, וגמרא גדולה פתוחה לפניו, וכוס תה לידו, והוא לומד במתיקות ובניגון ערב מעין עולם הבא.

אותם פועלים היו עובדים עבודת פרך, וכשראו את הרב יושב לו בשלוה ולומד, החלו לדבר בניהם ואמרו: ראו את הרב הזה, יושב לו במרפסת עם גמרא וכוס תה, ולומד בשמחה, ובסוף החודש מקבל משכורת מקופת הקהל. ואילו אנו עובדים עבודת פרך מצאת החמה עד צאת הנשמה כדי להביא מעט פרנסה לבני ביתנו, האם זה הוגן?

לא תכננו הפועלים שדבריהם יגיעו לאוזניו של רב העיר, אולם כך בדיוק אירע. הרב שמע את השיחה, והזמין את הפועלים אל ביתו. נכנסו הפועלים לביתו של הרב כששיניהם נוקשות זו לזו, אך הרב קיבל אותם בסבר פנים יפות והושיבם ליד השולחן ואמר: את דבריכם שמעתי, ועתה רצוני להציע לכם עִסקה הגונה, הסכיתו ושמעו!

מוכן אני לאפשר לכם את אותו עונג אשר הוא מנת חלקי. מוכן אני לשלם לכם שכר מידי יום ביומו, וזאת תמורת עבודה בדיוק כעבודתי. כמה מרוויחים אתם ביום? – שאל הרב. אמרו הפועלים: עבור 12 שעות עבודה, אנו מרויחים 150 שקל!

אמר הרב: איני דורש עבודה במשך שעות כה רבות, אלא די לי בשבע שעות ליום בלבד, ותמורת זה אשלם לכם 200 שקל ליום! והעבודה שאני מציע היא קלה ביותר, עליכם להגיע לביתי בשעה 9 בבוקר, ולשבת במרפסת כמוני, וללמוד עד השעה 4 אחר הצהריים. במהלך הלימוד תוכלו גם לשתות תה חם ולהשיב את נפשכם...

אורו עיניהם של הפועלים, אך בעיה אחת עמדה בפניהם והיא – שאינה יודעים ללמוד. אמר להם הרב: יכולים אתם לקרוא בשעות אלו תהלים! ואכן קיבלו הפועלים את העבודה, ולמחרת בשעה 9.00 בדיוק התייצבו הפועלים בביתו של הרב, והחלו בקריאת התהלים.

והנה למרבה הפלא, התברר לפועלים כי העבודה החדשה שקבלו בשמחה, אינה קלה כפי שחשבו. הם גילו שמחוגיו של השעון מתקדמים בקצב איטי מדאי. לאחר שעתיים, הרגישו הפועלים כי גרונם ניחר, ופנו לשתות תה. אולם הרב לא הניח להם להקדיש זמן רב להפסקה זו, אלא מיד שסיימו להכין את התה, זירז אותם הרב לחזור ללימודים להמשיך בקריאת התהלים.

לאחר שעה נוספת, כאשר עמדו הפועלים לקראת סיום ספר תהלים, הגיעו למסקנה שהשעות בבית של הרב בודאי מקולקל... לא יתכן שאנו 'עובדים' סך הכל רק 3 שעות, ופנו לרב בטענה שיחליף את השעון, או שיקח אותו לשען לתיקון...

אמר להם הרב: כפי מיטב ידיעתי, תקין השעון בהחלט, אולם אם בכל זאת עומדים אתם על דעתכם, אזמין עוד היום את השען שיבדוק את השעון. ואכן הגיע השען, וכשבדק את השעון אמר בברור שהשעון תקין לחלוטין.

המשיכו הפועלים בקריאת תהלים, ולאחר חצי שעה, סיימו לקרוא את ספר התהלים, וכשבאו לבשר לרב שנשלמה מלאכתם, הצביע הרב על השעון ואמר בחיוך: אכן סיימתם את ספר התהלים, אבל אנחנו סיכמנו על שבע שעות עבודה, וחלפו רק שלוש וחצי שעות, ולכן מוזמנים אתם להתחיל את ספר התהלים מהתחלה...

אמירת התהלים בפעם השניה, ארכה מעט פחות מאשר בפעם הראשונה, ולאחר שעתיים וחצי באו הפועלים לבשר לרב שסיימו את התהלים. אמר להם הרב: יפה מאוד, אבל עליכם להשלים עוד שעה תמימה, ולכן תתחילו שוב את התהלים...

"בפעם השלישית???" – הזדעזעו הפועלים... "בודאי אין כוונתך לכך! את השעה האחרונה יעניק לנו הרב כהפסקה! אולם הרב סירב, ואמר: בעבר כשהייתם עובדים כפועלים, האם הייתם להפסקה של שעה? ודאי שלא. ולכן גם כעת תמשיכו לקרוא תהלים עד השעה 4.00.

בלית ברירה עשו הפועלים כדברי הרב. אולם מיד כאשר הורו מחוגי השעון על השעה 4.00, קמו ממקומם במהרה מבלי לסיים את הפרק שבו אחזו, והכריזו בקול – "סיימנו". והרב הגיש להם את שכרם כפי שסוכם מראש.

כאשר הגיעו הפועלים איש איש לביתו, קידמו נשותיהם את פניהם בציפיה לראותם מאושרים מ"העבודה" החדשה, אך להפתעתם לא נראה שום חיוך על פניהם של הפועלים, וכששאלו אותם נשותיהן מדוע אינם מאושרים? השיבו, שהעבודה לא מי יודע מה, ואינה קלה כפי שהם חשבו...

למחרת בבוקר, החליטו הפועלים לאחר מעט, ובמקום לבוא ללימודים בשעה 9.00, באו בשעה עשר. סבורים היו שהרב יוכיחם על איחורם, אולם הרב קיבלם בסבר פנים יפות, רק אמר: מאחר ואיחרתם לבוא, בטוחני שאף תאחרו ללכת, ותשלימו שבע שעות עבודה כפי שסיכמנו.

ושוב חזר על עצמו המחזה כביום אתמול. לאחר 3 שעות סיימו את התהלים לראשונה, ולאחר שעתיים וחצי סיימו פעם שנייה, ובסוף היום כאשר הושיט הרב לכל אחד את משכורתו, פנו הפועלים לרב ואמרו: רבי, לא נעים לנו לומר, אך עבודה זו אינה מתאימה עבורנו. מעדיפים אנו לעמול 12 שעות ביום בעבודת פרך, ולא לעבוד בעבודת פרך שעבדנו ביומיים הללו.

עתה, מצא הרב את הזמן בכדי להוכיח את הפועלים שסברו שהרב מחפש "חיים קלים". אמר הרב: הרואים אתם? אין זה קל כל כך לשבת וללמוד מבוקר עד ערב כמו שחשבתם... והפועלים הנבוכים מיהרו לברוח מהמקום בבושת פנים.

ומזה נלמד עד כמה יש להאריך ולכבד את אותם בני תורה העמלים בתורת ה' יומם ולילה, ועושים נחת רוח לה' יתברך, וכמו שאמר רבי יהודה: אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה בחכמתו: "טוב שם משמן טוב".

יגעת ומצאת תאמין

כתוב בספר סדר היום (סדר עלינו לשבח) משל נפלא המלמד אותנו עד כמה התורה מסייעת ומתקרבת למי שרוצה להתקרב אליה:

משלו משל לבת מלכים שהיתה נתונה בתוך מגדל סגור ומסוגר, ולא היה עימה איש כי אם הנערות המשמשות לפניה, ואפילו פתח המגדל אינו היה ידוע כי אם אחר עמל וטורח למי שיחפש אותו היטב, וגם מי שימצא את הפתח, עדיין צריך לחפש אחר המפתחות הראויות לפתוח את הפתח, ואחר שיפתח הפתח הראשון, עדיין יש חדרים נוספים בפנים וכולם סגורים היטב.

ועלה ברצון המלך שלא ליתן את בתו לאדם עשיר ויופי ומיוחס, אלא למי שישתדל להיות חתן למלך על ידי שיהיה חכם וחריף לחפש מפתח אחר מפתח, כדי שיוכל ליכנס לפני לפנים למקום מושב ומשכב בתו, ואותו האיש יזכה שתהיה לו בתו לאשה, ולא ימנע אותה ממנו. המלך הכריז על כך בכל מלכותו עד שבאו מקצות הארץ אל המגדל ההוא.

אותם אנשים היו מסתובבים בבוקר ובערב סביבות המגדל בכל מיני שירות ותשבחות וכל מיני ניגון לעורר את לב הנערה אולי תחפוץ באהבת אחד מהם ותתגלה אליו מהחורים ומהסדקים, ועם כל זה לא הועיל להם מאומה, משום שלא התמידו בדבר, וחשבו שבמעט זמן ימצאו מבוקשם, ולא ידעו כי לא בקלות תושג בת המלך כדי לישא אותה. כיון שראו אותם האנשים שהשתדלו ולא השיגו מאומה, תוהים הם על כל מה שעשו וחוזרים לדרכם בפחי נפש, יגעו לריק והולידו לבהלה.

וכך היו באים אנשים אחרים מאיי הים ומקצות הארץ כששמעו על בת המלך ויופיה, ומסתובבים מסביב למגדל השכם והערב, ומתעכבים שם יותר מן הראשונים ומתקנים כלי שיר ונגון ואמרות טהורות של פיוסים וריצוים לרצות את בת המלך ולבקש אהבתה, ומתחננים אליה שלא תשיבם ריקם, ולבסוף העלו חרס בידם וחוזרים בפחי נפש לדרכם. כך בכל יום ויום מתחדשים ובאים ממזרח וממערב לראות אם יוכלו להשיג המציאה ההיא ולדבר על לב הנערה, וכיון שראו שלא השיגו מאומה, חזרו לאחוריהם בפחי נפש ונתייאשו מן המבוקש.

עד שבאחד הימים בא פקח אחד ואמר: המגדל הזה אי אפשר שלא בנו לו פתח ליכנס ולצאת, אנכי אשב ארבעים יום וארבעים לילה עד שאשיג את מבוקשי, ואמצא איזה פתח או חלון שאוכל לראות את בת המלך או לדבר אליה, ותנתן לי נפשי בשאלתי או אמות עליה.

אותו האיש היה יגע יומם ולילה כדי למצוא את הפתח, עד שמצא כמין חלון אחד במגדל, והתחיל לחטט אחריו עד שגילה חור אחד קטן, והתחיל לצעוק ולצווח יום יום, ולקרוא לבת המלך בקול גדול ולהתחנן אליה שתראה לו כיצד נכנסים פנימה.

ואכן נכמרו רחמיה אליו בראותה שכבר התחיל למצוא מקום, וטרח ועמל לבקש אהבתה, והתחילה לדבר על לבו שלא יחוש מכל הטורח אשר טרח, כי סוף הכבוד לבוא, וישמח ויגיל ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכיון שהתחיל למצוא חלון, הוא יגמור וימצא הפתח ומשם יכנס פנימה.

טרח האיש יום אחר יום עד שמצא צורת פתח בנויה בכותל, והתחיל לחטט אחריה עד שפתח ונכנס, אחר שנכנס התחיל לקרוא ולצעוק אל בת המלך שתפתח לו החדרים הפנימיים להכנס אליה, עד שגילתה לו מקום המפתחות היכן הן, והוא לקח מפתח אחד ופתח חדר אחד, ומפתח אחר ופתח, עד שמעט מעט בישוב דעתו פתח את כולם אחת אחת.

בראות בת המלך עד כמה חפץ האיש ההוא בה, וכל הטורח שטרח בשבילה, שלחה להגיד לאביה כל המאורע, והמלך שמח לקראת האיש ההוא, ורצה להשיאו עם בתו, וגלה לו מסתרים אחרים, ונתן מפתחות המגדל בידו לסגור ולפתוח כל זמן שירצה, ונתן לו בתו לאשה, והגדיל האיש ההוא עד מאד עד שנעשה משנה למלך, וכל אשר הוא גוזר הוא מצליח בידו.

כך הוא דמיון התורה עם האיש החפץ לעסוק בה, כי אין עיקרי הדת וסודותיה מתגלים בקלות לכל לומד, כי אם אחר עמל וטורח הרבה מאוד לעסוק בה יומם ולילה, לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה ולמסור נפשו עליה, כדכתיב: אדם כי ימות באהל, ולעולם אינו מסיח דעתו ממנה בשכבו ובקומו בשיבתו ובלכתו, לאיש אשר אלה לו, ודאי ישיג את כל אשר יחפוץ, כי כמו שהוא רודף אחר התורה ומבקש אהבתה, כך תרדוף היא אחריו להגלות אליו ולמסור בידו גנזי סתריה ורזי עמקיה, ואין לך כבוד גדול מזה לעסוק בה תדיר. והמקום ברוך הוא בראותו טוב כוונתו לידע ולהבין, מגלה לו את חפציו הכל לפי מה שהוא אדם.

לשאוף לגדולות

מספרים על הגאון רבי זלמן בעל התניא שהיה גר סמוך לחצר של תלמוד תורה, ובאמצע החצר היה עמוד של בנין, גבוה עשרה מטר, והילדים התלמידים התחרו ביניהם מי יצליח לעלות לפסגת ראש העמוד.

בין המתחרים היה נכדו של הרב, הילד מנדל, [שנתפרסם אחר כך כהגאון רבי מנחם מנדל מליבאוויטש, בעל צמח צדק]. והנה התחילו התלמידים לרוץ ולעלות על העמוד, אך כשהגיעו לחצי העמוד המה כרעו ונפלו, ואילו הילד מנדל הצליח לעלות עד רום פסגת העמוד, והכל מחו לו כפים.

בשמוע הגאון את הרעש של מחיאות כפים, הסתכל דרך החלון, וראה את נכדו עומד למעלה בראש פסגת העמוד, וכולם מוחים לו כפים, רמז לו באצבעו שיבוא אליו, וכשבא, שאל את הנכד, מנדלי, למה עלית לראש העמוד? ענהו הנכד: סבא, זוהי התחרות בינינו, ולמעשה כולם לא הצליחו לעלות, ורק אני הצלחתי.

שאל הסבא:, במה כוחך יפה יותר מכולם? ענה לו: סבא! אני הסתכלתי עליהם וראיתי שכאשר הגיעו לחצי גובה העמוד, הביטו למטה וראו שהם גבוהים מן הקרקע, קבלו סחרחורת, ונפלו. אני החלטתי לא להסתכל למטה, כי אם רק למעלה, ולכן אזרתי עוז ועליתי לרום פסגת העמוד.

אמר לו הרב: טוב עשית, ומקרא מלא הוא "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה", ולכן גם בלימודיך, לא תסתכל על קטנים ממך בחכמה, פן תסתפק במועט, ואפשר שגם תרד מרמת הלימוד שלך, אלא הסתכל בגדולים ממך, באופן שגם אתה תעלה מעלה מעלה, ובזה תזכה להיות ברום המעלה.

הוי שקוד ללמוד תורה

כמה מגדולי רבני ישראל, לא זכו לחכמתם הגדולה, אלא בשביל שקידתם בתורה, לילה כיום יאיר כחשכה כאורה, ולא הסירו מחשבתם מן התורה, בשכבם ובקומם.

אחד המיוחד מגדולי ישראל היה הגאון הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ"ל (מחבר הספר "העמק שאלה" ושו"ת משיב דבר ועוד), אשר שמו נודע בשערים המצויינים בהלכה.

אמר עליו הרה"ג רבי ברוך הלוי אפשטיין מחבר ספר 'תורה תמימה', שכשרונותיו מלידתו היו בערך ממוצעים, ובכל אופן, לא מצויינים, אך הודות לשקידתו הנפלאה, אשר לא יאומן ולא יסופר על שקידתו וחשקו בתורה, הגיע למדרגה הרמה, במעלה הגבוהה מעל גבוהה של העמלים בתורה.

ותכונת שקידתו היתה - שכאשר הרגיש בהמשך זמן לימודו כי קרוב שתחטפנו שינה, היה טובל רגליו במים קרים, למען תפוג ממנו הנטיה לשינה, ועוד מעשים נפלאים כאלה. ועל כן יאמר מפי חכמי וגאוני דורו מימי חורפו, כי סגולת התורה אשר רכש אליו, לא רכש בקנין הלימוד הרגיל אצל סתם לומדים, אלא על ידי מערכת מלחמה אשר הציב למענה בחירוף נפש. נפתולי אלהים נפתל עמה עד שכבש אותה והכריעה תחתיו, ולכד אותה לקנין עולם, לבל ימוט לעולם.

לא מעט סבל מיחסם של כמה מגדולי תורה אשר סביבו, שהביטו אליו כמו ממרומים, והתיחסו אליו כאיש העומד רחוק מחוג ספירתם. אפילו חותנו הגאון רבי יצחק מוואלוזין מתחלה לא משך אליו חסד רב, עד אשר במקרה באו לידו כתבי חתנו הנצי"ב, ומתוכם חיבור גדול על ספרי, והיה משתומם מאוד, עד כי לא האמין למראה עיניו, ותתפעל נפשו מאד, עד כי קרא עליו: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", ומאז החל לקרבו, ויט אליו חסד, באהבה רבה, ומצבו הרוחני הלך וגדל עד כי גדל מאד.

וכתב מרן רבינו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות: מכאן מוסר השכל לכמה תלמידי חכמים בדורינו, שכאשר רואים שאין התיחסות רבה אליהם, נופלים ברוחם, ולפעמים יש כאלה מהם שעוזבים לגמרי את לימודם, ויוצאים למסחר וכיוצא בזה, חלילה להם מעשות זאת, ומצוה גדולה על גדולי ישראל לקרבם, ולהמריצם ללכת מחיל אל חיל לגדול ולהתעלות מעלה מעלה בתורה.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה