ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער שמחת חתן וכלה · פרק ג - כיצד משמחים חתן וכלה
א. מצוה לעשות לכבוד החתן והכלה דברים מצחיקים כדי לשמחם, ושכר המשמחם גדול ועצום מאוד. (1) אומנם יש להימנע מליצנות יתירה ומהוללות. (2)
(1). בן איש חי פרשת משפטים (שנה א אות יח). וראה בברכות (ו:) דאגרא דבי הלולי - מילי. ופירש רש"י, לשמח החתן בדברים.
האם מותר להתלוצץ כדי לשמח חתן
(2). כתב המאירי בחידושיו לברכות (ו:): אף על פי שאדם צריך לעמוד ביראה ובכניעת לב, יש דברים שהאדם צריך להתעורר בהם לשמחה, ואחת מהם סעודת חתן, שראוי לשמח שם בכל מיני שמחות, ובלבד שלא לבא לידי הוללות, אלא שתהא יראת השם קבועה בלב. ע"כ.
וכן כתב רבינו הבן איש חי (שם) להזהיר, שלא לשמח את החתן והכלה בליצנות והוללות. וכן תחזה לרבינו דוד סגל בטורי זהב (או"ח סימן תקס ס"ק ז), שאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים לא ימלא פיו שחוק. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כ) בשם הפרישה ע"כ. וכן כתב להזהיר בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן רפג). ע"ש.
וכיוצא בזה איתא במגילה (ז:) שרבה ורבי זירא עשו סעודה בפורים ביחד והשתכרו, וקם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. וכתב הגאון יעב"ץ בהגהותיו (שם), דלאו דווקא שחטו ממש, אלא לפי שהיו שמחים מאוד, עשה זאת להעציב את הרואים, ושחטו באחיזת עינים, והיו הרואים סבורים ששחטו באמת, ונפלה עליהם חרדה והתעצמו כל שמחי לב. ע"ש. ומוכח שגם במקום מצוה כפורים וכדומה, אין לשמוח יתר על המידה.
אולם ראיתי לרבינו יעקב מולין בספר מהרי"ל (ה' עשי"ת אות יז) שכתב: ישמר שלא להתלוצץ, ולא יאמר "אעשה ליצנות בפני הבריות למען יאמרו עלי שאדם נחמד אני", דכל המתלוצץ תחילתו יסורים וסופו כלייה ויורש גיהנם. אך לשמח חתן וכלה מצוה להתלוצץ בפניהם לשמחם. ע"כ.
ולכאורה יש להקשות על דברי המהרי"ל ממה שמסופר בגמרא ברכות (ל:), שרב אשי חיתן את בנו, וראה את החכמים שמחים הרבה, ושבר כוס יקרה כדי להעציב אותם, וכן נהג מר בריה דרבינא. ולכאורה לפי המהרי"ל לא היה להני רבנן לעשות כן, שהרי מותר להתלוצץ כדי לשמח חתן וכלה.
ויש ליישב, שאותם חכמים ששמחו הרבה, לא עשו זאת כדי להביא את החתן לידי שמחה, אלא שמחו בינם לבין עצמם, ולכן לא הוה ניחא להני רבנן בהכי, אבל אם היו מתלוצצים כדי לגרום לחתן שמחה, שפיר דמי לעשות כן [לפי דברי המהרי"ל].
ועל כל פנים נראה, שגם המהרי"ל לא התכוון לליצנות של הוללות חס ושלום, אלא כונתו שיעשו דרים מצחיקים כדי לשמח את החתן, שהרי לא התירו לעבור על שום איסור כדי לשמח חתן וכלה, כמבואר בדרוש וחידוש לרבינו עקיבא איגר (ברכות ו.).
וכבר כתב בשו"ת נבחר מכסף (יורה דעה סימן טז), שלא נצטוינו על הוללות וסכלות, אלא על שמחה של מצוה שיש בה עבודת שמים. ע"ש. ולכן צריך לשקול היטב מהו גדר ליצנות של מצוה, ומה בגדר הוללות האסורה. ועיין בשו"ת הב"ח (סימן סב).
וראה בשיטה מקובצת (ברכות לא.), שמה שאמרו חז"ל "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה", אין הטעם משום אבלות החורבן [דאם כן, היה להם לומר "משחרב בית המקדש אסור שימלא פיו שחוק"] אלא טעם הדבר, משום שלא יתגבר עליו יצר הרע מתוך השחוק. אבל לימות המשיח דליכא יצר הרע, ליכא למיחש. ורבינו יונה כתב (ברכות שם), שהשמחה מרגילה את האדם לשכוח המצוות. ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ד אהע"ז סימן ט).
ולפי זה יש לומר שהמהרי"ל בא להשמיענו, שאף שסתם שמחה ושחוק מרגילים את האדם לעבירה, מכל מקום לצורך שמחת חתן וכלה מותר לשמוח ולהתלוצץ [ללא הוללות], ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
בגמרא נדרים (נ:) מסופר על רבי שחיתן את בנו, וכתב על פתח החופה "עשרים וארבעה אלף ריבוא דינרים יצאו להוצאת הנישואין הללו". וכשראה בר קפרא שרבי לא הזמינו לאותו אירוע, אמר לו בר קפרא: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. כששמע זאת רבי, הזמין את בר קפרא לחתונה.
וכתב רש"י, שרבי לא הזמין את בר קפרא, לפי שהיה איש בדחן, ומתיירא שמא יעשה דבר שישחוק, ובר קפרא היה מגנה את רבי על כך שלא הזמינו, ואמר: "אם לעוברי רצונו משפיע הקדוש ברוך הוא טובה כל כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
ובשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קפב) תמ'ה תמ'ה קרא, וכי בשביל שלא הזמין את בר קפרא, יגנהו כולי האי לרבינו הקדוש, וזה תמוה מאוד, כיצד יעלה על דעתו של בר קפרא שהיה אדם גדול בדורו, להוציא שם רע על רבי, ולקרותו "עוברי רצונו", ואפילו דרך שחוק והיתול קשה הדבר לאמרו.
ועוד קשה, כיון שמתחלה לא אזמניה כדי שלא יעשה שחוק, אם כן אחר שאמר לו בר קפרא דבר זה, למה הזמינו, ואדרבא היה לו לכעוס עליו ביותר ולא להזמינו. ואף שרבי היה עניו ביותר [כדאיתא בסוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא], מכל מקום מצינו שהקפיד משום כבוד התורה כדאיתא במועד קטן (דף טז.) שהקפיד על בר קפרא ונזף בו, וכל שכן שהיה לו לנזוף בו על שקרא לו "עוברי רצונו", ולא היה לו להזמינו.
לכן נראה להבין דברי חכמים וחידותם, דאיתא בשלחן ערוך: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" וכתב שם הט"ז, שבזמן הגלות ערבה כל שמחה ואפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים, לא ימלא שחוק פיו. ע"כ. ולפי זה נראה דהיינו טעמא דרבי שהיה מתירא שישחוק, לפי שרבי היה בזמן הגלות אחר החורבן, ולכן לא רצה להזמין את בר קפרא שהיה בדחן.
והנה בגמרא סוף מכות מסופר שרבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע היו מהלכים בדרך ושמעו קול המולה, והתחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק, אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
ואם כן יוצא, שלדעת רבי עקיבא מותר לשחוק מטעם זה - דאם לרשעים כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. ולפי זה מבואר שזה היה הפלפול של רבי ובר קפרא, דרבי לא אזמניה לבר קפרא כדי שלא ישחק בזמן הגלות ובית אלהינו שרוף. אמר לו בר קפרא "אם לעוברי רצונו כך [הגויים], לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" כסברת רבי עקיבא שמותר לשחוק על כל פנים בשמחה של מצוה, ולִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל. וכששמע זאת רבי, חזר בו והזמינו. ע"כ.
אולם עיני צופיה למרן החיד"א בספרו פתח עינים (נדרים שם) דלא הוה ניחא ליה בביאור השבות יעקב, וכתב ביאור חדש ליישב מדוע קרא בר קפרא לרבי "עוברי רצונו", על פי מה שאמרו בגמרא ברכות "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמשה קולות", דבודאי שכל אותם שהיו בסעודת החתן [בנו של רבי] לא שימחו את החתן והכלה בגלל רבי, שלא היה רוצה שיעשו אפילו בדיחותא, ואם כן עברו על ה' קולות, ומשום הכי אמר בר קפרא "לעוברי רצונו", והיתה כונתו כלפי האנשים שזימן רבי והיו נהנים מסעודה, ואינם משמחים החתן והכלה, ועוברים בכך על ה' קולות, ועליהם קרא "עוברי רצונו" [ואם הם שמחים אף שעוברים על רצון ה', אני שאני משמח את החתן ועושה את רצון ה', על אחת כמה וכמה שאני צריך להיות מוזמן לחתונה, ולכן הלך רבי והזמינו]. ע"כ. וכעין זה כתב בחידושי החתם סופר (שם).
ב. אדם שמושיט לחתן איזה מאכל או משקה, או שרוקד לפניו, או שמשבח את הכלה בפניו, או שאומר ברכה אחת מהשבע ברכות שתחת החופה וכדומה, יצא בזה ידי חובת המצוה לשמח חתן וכלה. (3)
(3). עזר מקודש סימן ס"ה. ובשלחן העזר (סימן ט סעיף ה), כתב שהרב בני יששכר נהג לכבד לחתן ברביעית יין כדי לצאת ידי חובת המצוה. וראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח אורח חיים עמוד מב) שכתב שאם אותו אחד שמברך אחד מהשבע ברכות הוא רב או אדם נכבד, שיש בזה הנאה לחתן שמתכבד בברכת הרב או אדם חשוב זה, הרי זה משמחו בהנאה זו. ע"ש.
ומה שכתבנו שמשבח את הכלה בפניו, כתב הבית שמואל (סימן סה אות ב) שישבח את מעשיה.
ג. עיקר שמחת חתן וכלה היא - שיודיעו להם מה שגילו לנו חכמינו זכרונם לברכה, שהנושא אשה, מוחלים לו ולאשתו על כל עוונותיהם. (4)
אולם כל זה רק בתנאי שהחתן והכלה מקבלים על עצמם לסור מדרכם הרע, וחוזרים בתשובה שלימה, אבל אם ממשיכים בדרכם הרעה לאחר החתונה, מחזירים להם את עונותיהם בחזרה. (5)
ועל כן, מצוה גדולה לעורר את החתן, שיקבל על עצמו ללכת בדרכים ישרות ולעשות מעשים טובים, ולהודיע לו על הזכות שניתנה לו להתחיל מהיום דף חדש בחיים. (6)
(4). פלא יועץ (מערכת חתן) בשם מדרש שמואל. ואמרו בירושלמי (ביכורים פרק ג ה"ג): "וילך עֵשָׂו אל ישמעאל, ויקח את מחלת", וכי מחלת שמה, והלא בשׂמת שמה, שנאמר: "ואת בשמת בת ישמעאל לקח", אלא מלמד שמחלו לו על כל עוונותיו.
וכתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תסח), בשם הרב הקדוש רבי יחזקאלי קוזמירר זצוק"ל, דלכך דרשו זו דווקא בפסוק זה, כדי ללמדנו שאפילו החתן כעֵשָׂו והכלה כבת ישמעאל, מוחלים להם עוונותיהם. ע"ש. וכן כתב בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן רנט) שרבותינו רמזו זאת דווקא אצל עשו, כדי להראות שאפילו הפחות שבפחותים כעֵשָׂו, מוחלים לו עוונותיו ביום שנושא אשה.
(5). בספר הדרש והעיון לגאון מריישא הי"ד (בראשית מאמר קלב) הקשה על דברי הירושלמי, וזו לשונו: ואני תמה מאוד על הדרש הזה, וכי בשביל שעֵשָׂו נשא אשה חדשה נמחלו לו כל עוונותיו? ואף שנקטינן שיום נישואין הוא יום סליחה ומחילה, הנה בודאי זה בצרוף תשובה, אבל בלא תשובה לא יעלה על הדעת שבשביל הנשואין גרידא יהיו נמחלים לאדם כל עוונותיו, והרי יום הכיפורים הוא בודאי יום מחילה, ואפילו הכי אינו מכפר רק לשבים, ומכל שכן שיום הנשואין יכפר רק לשבים.
והנה לא מצינו שעֵשָׂו עשה תשובה, ואדרבה במדרש רבה (ס"פ וישלח) אמרו, שנתן עשו דעתו להתגייר, וביאר ביפה תואר, שביקש להתגייר אבל לבסוף לא נתגייר. ואם כן איזה זכות היה לו בזה שנשא אשה חדשה שבשביל כך נמחלו לו כל עוונותיו, על כן דברי המדרש והירושלמי צריכים עיון. ע"כ.
וראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן ט) שאכן כתב, שרק אם שב החתן בתשובה שלימה, נמחלים לו עוונותיו, ומועיל לו שהוא חתן, לכפר גם עבירות חמורות שלאדם רגיל לא היה מספיק תשובה בלבד כדי לכפר עליהם. ומה שאמרו חז"ל שנמחלו לעֵשָׂו כל עוונותיו ביום שנשא את מחלת בת ישמעאל, צריך לומר שגם עֵשָׂו נתן דעתו לחזור בתשובה, ולכן נמחלו עוונותיו, אלא שאחר כך חזר לסורו.
וכן כתב הגאון ר' יאשיה פינטו בספר כסף נבחר (פ' חיי שרה) לבאר דברי הגמרא (יבמות סג:) "הנושא אשה עונותיו מתפקקין [נסתמין]", כלומר, שאף על פי שהחתן מוחלין לו כל עוונותיו, מכל מקום, אינם נמחלים לגמרי, אלא הם כמונחים בקופסא ונסתמים שם, כדי לראות מה יהיה בסופו, שאם אחר הנישואין לא ישוב עוד לכִסלה, אלא ילך בדרך ישרה, הנה הם מחולים לגמרי, ואדרבה נחשבים לו כזכויות. אבל אם ישוב לכסלה אחר נישואיו וימשיך לחטוא, מגלגלים עליו עוונות ראשונים. ולפי זה מיושבים דברי הירושלמי והמדרש באר היטב.
וכתב בספר טעמי המנהגים (עמוד תק) בשם הצדיק מבוטשאטש זצ"ל, שבכל שבעת ימי המשתה יש לו לחתן כח זה של מחילת עוון, והגם שלא נמצא כן בשום ספר, נראה כך מסברא. ועל כן, אם לא זכר לפני החתונה לשוב בתשובה, אף על פי כן יש בידו לתקן עדיין בכל שבעת ימי המשתה.
האם גם לכלה מתכפרים העוונות
בשו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן עב) הוכיח שגם לכלה מכפרים את כל עוונותיה, וראיה לכך, דהנה לאשתו של עֵשָׂו קראו 'מחלת', וצריך ביאור, למה קראו לה כך אם רק לו מוחלים ולא לה, והיה צריך לרמוז ענין המחילה בשמו ולא בשמה. אלא רצו רבותינו לרמז, שגם לה נמחלים עוונותיה לאחר החתונה, ולכן רמזו זאת בשם 'מחלת', ללמד שגם לה נמחלים העוונות. ע"ש.
וכן כתב בשו"ת יביע אומר (שם), והוסיף שאף שמהר"י בן חביב בפירושו 'הכותב' לעין יעקב (פ"ג דבכורים) כתב, דהיינו טעמא דחתן נמחלים עונותיו, לפי שנושא אשה כדי להישמר מן העריות ולקיים מצות פרו ורבו, ומורה שיש בו שלמות הפעולות וכו'. ועוד שהחתן נהפך לאיש אחר, שמקודם היה לו להשתדל להשגת שלמותו עם עצמו לבד, ועתה נתחדש ונוסף שלמות יותר כולל, כי נתחייב להשתדל איך ישיג שלמות הנהגת הבית. ע"ש. ומאחר שכל זה לא שייך כל כך אצל הכלה, לכאורה לא ימחלו לה עוונותיה ביום החופה. מכל מקום יש לומר, שמאחר והכלה מסייעת לחתן לקיים מצוה רבה של פרו ורבו, ובלעדיה לא היה יכול לזכות החתן בשלמות זו, ראויה מצוה זו שתגן למחילת עונותיה גם כן. ע"ש. וכן כתב להדיא בספר התשב"ץ (סימן תסה).
(6). כתב בספר עלינו לשבח (חלק א עמוד שסד) שהאדמו"ר מגור בעל ה"בית ישראל" היה מזהיר מאוד כל חתן שבא להתברך מפיו, שלא יאבד מתנה זו של מחילת העוונות ביום הנישואין, ויזכור שניתנת לו אפשרות לפתוח דף חדש.
ד. תלמיד חכם שעצם השתתפותו בחתונה גורמת שמחה לחתן או לכלה, יצא בזה ידי חובת המצוה. (7)
(7). ספר בית חתנים (פרק יז סעיף ה) בשם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף והגרי"ש אלישיב שליט"א.
נתינת מתנה לחתן
ה. אדם שמביא מתנה מכובדת לחתן, יצא ידי חובת המצוה לשמחו.(8) אבל אם השתתף בסעודה ולא הביא מתנה, או שהביא מתנה זעומה, הרי הוא גוזל את החתן ומפסידו, ובודאי שלא יצא ידי חובתו לשמח חתן וכלה. (9)
(8) . ספר טעמי המנהגים (אות תתקפ). וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן תד), והוסיף שראוי יותר לתת את המתנה לחתן בידו ולשמחו בכך, או שיראה לו שנותן את המתנה להוריו.
(8) . ספר חופה כהלכה (פרק ב סעיף ב) בשם מרן הראש"ל רבינו עובדיה יוסף שליט"א.
ו. אדם שהוזמן לחתונה, אין לו לתת מתנה לחתן מכספי מעשר. ורק אם ידוע לו שמצבו הכלכלי של החתן אינו טוב, ורוצה להוסיף ולתת לו מתנה מכובדת מכספי מעשר, רשאי לעשות כן, ולצדקה תחשב לו.
לפיכך אם בדרך כלל הוא נותן לחתן מתנה בסך של מאה שקלים, וכעת רצונו להוסיף עוד (100) שקלים למתנה, יתן מאה שקל מכספו, ואת המאה הנוספים, רשאי לתת מכספי מעשר. (9)
אומנם אם ידוע לו שהחתן יחזיר לו בשמחות שלו את אותו סכום כסף שקיבל, צריך להודיע לו, שהוסיף לו סכום מסוים מכספי מעשר, כדי שהחתן לא ירגיש מחויבות להחזיר לו סכום זה. (10)
(9). כתב הדרישה (יו"ד סימן רמט) בשם רבנו מנחם: אשר שאלת האם מותר לקנות ספרים מן המעשר, כך אני רגיל להורות לבני אדם - כל מצוה שתבוא לידו, כגון להיות סנדק, או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בזה, אם לא היה יכולת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר, אבל בלאו הכי אסור. ע"כ.משמע מדבריו, שאדם שהוזמן לחתונה ואין לו אפשרות לתת מתנה לחתן מכספו, ואם לא ישתמש במעשר, ימנע מללכת לחתונה, רשאי להשתמש במעשר כדי לקיים מצות שמחת חתן וכלה בממונו.
והנה הרמ"א (שם סעיף א) כתב בשם המהרי"ל, שאין לעשות מהמעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת, או שאר מצוה, אלא יתן המעשר לעניים. ע"כ. ומדבריו משמע שמותר להשתמש בכספי מעשר אך ורק לצורך העניים, אבל לא לשאר צורכי מצוה, גם באופן שאין באפשרותו לקיים את המצוה מממונו.
נמצאנו למדים, שלפי דברי רבינו מנחם, אין צורך שמעות המעשר ילכו דווקא לעניים, אלא רשאי להשתמש בהם גם לצורך מצוות אחרות, באופן שאין לו אפשרות לקיים מצוות אלו מממונו. ואילו לדעת המהרי"ל, יש להשתמש במעשרות אך ורק לצורך העניים.
אולם עין רואה להרב באר הגולה (שם), שכתב לבאר דברי הרמ"א והמהרי"ל הנ"ל, שכל האיסור להשתמש בכספי מעשר לצורכי מצוה, היינו דווקא במצוה שבלאו הכי מחויב לעשותה, ורוצה לפטור עצמו ממנה על ידי כספי מעשר, דאינו רשאי לעשות כן. אבל אם רוצה לעשות בכספי מעשר מצוה שאינו חייב בה, רשאי. ע"כ.
ולפי זה פנים חדשות באו לכאן, ויצֹא יצא לנו שרבי מנחם דיבר במצוה שאינו מחוייב לעשותה, ולכן התיר להשתמש במעשר לקיום מצוות מסויימות [כגון להיות סנדק וכדומה], אפילו שהמעות אינן הולכות לעניים. והמהרי"ל דיבר באופן שרוצה להשתמש בכסף לצורך מצוה שחייב בה. אבל באופן שמשתמש בכספי מעשר לצורך מצוה שאינו חייב בה, מודה המהרי"ל שמותר להשתמש בכספי מעשר. (עיין פתחי תשובה סימן רמט ס"ק ב).
ושוב ראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן פב) שגם כן כתב, שהבאר הגולה כִּיוֵן בזה לעשות שלום בפמליא של מעלה בין המהרי"ל ורבינו מנחם, אשר נראים לכאורה דפליגו אהדדי, והבאר הגולה יצא לחלק בין מצוה שחייב בה שעל זה אמר המהרי"ל שאינו יכול לקיימה מכספי מעשר, לבין מצוה שאינו חייב בה, שעל זה אמר רבי מנחם שיכול לעשותה מהמעשר, ולעולם לא פליגו אהדדי. ע"ש.
ומאחר שנתבאר בסעיף הקודם שיש חובה לתת מתנה מכובדת לחתן [הן כדי לשמחו והן כדי שלא לגוזלו], אם כן, בין לדעת רבינו מנחם ובין לדעת המהרי"ל, אינו יכול לתת לו מתנה מכספי מעשר, כיון שדברים שבחובה אינם באים מהמעשר.
וראה עוד בביאור הגר"א לשלחן ערוך (יורה דעה סימן רנג) שכתב בשם התוספתא, שאין עושים מכספי מעשר שושבינות. וביאר בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תפב), ששושבינות פירושו - שרגילים לשלוח זה לזה מתנות בנישואין, וכששלח אחד לחבירו, מחויב חבירו לשלוח לו בחזרה בנישואין שלו. ולכן אין לתת מתנה לחתן מכספי מעשר.
אולם אם מצבו הכלכלי של החתן דחוק, וזקוק הוא לעזרת הזולת, רשאי לתת לו תוספת על המתנה מכספי מעשר, בפרט אם החתן הוא בן תורה, שהרי עיקר מצות מעשר כספים היא, לתת את המעות לנזקקים כמבואר בשו"ת אבקת רוכל (סימן ג). וכן כתב בשו"ת בית דינו של שלמה (יורה דעה סימן א) שאם הכסף הולך לעניים, מותר לעשות מצוות שאינם חיוביות מכספי מעשר. וכן תראה בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן רלא), ובנחלת שבעה (סימן ח סעיף ז) ובשו"ת אמרי יושר (חלק ב סימן קלו) וכן מוכח בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן קסד). ע"ש.
וכן ראתה עיני בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן א פרק ב אות ד), שיצא לחלק בין האמור במהרי"ל לבין האמור ברבינו מנחם, שהמהרי"ל שאסר להשתמש במעשר לצורך קניית מצוות, דיבר באופן שהכסף לא ילך לצדקה לעניים ונצרכים, כגון לקנות נרות לבית הכנסת, שבזה הרי הכסף אינו הולך לעניים, ועל כגון זה הוא שפסק דאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, היות והכסף לא ילך לעניים. ומזה נלמד, דכל שעושה דבר בכסף באופן שהכסף ילך לעניים, אזי שפיר מודה המהרי"ל שיכול באגב גם ליהנות ולעשות בזה מצוה אחרת, כגון להיות סנדק אצל נצרך ולשלם לו עבור זה מכסף המעשר, וכן בכל כיוצא בזה, היות והכסף הלך לעניים.
וממילא אין סתירה מהמהרי"ל להאמור ברבינו מנחם, כי רבינו מנחם דיבר במצוה כזו אשר כסף המעשר שיוציא עליה, ילך לעניים נצרכים, כגון לבעל ברית או לחתן וכלה נצרכים, אלא שהוא יהנה גם שיכבדוהו להיות סנדק ולהכניס החתן וכלה לחופה, וכן בכל הדומה לזה. אבל לעשות מצוה כזאת שהכסף לא ילך למזון גשמי או רוחני למי שחסר לו, בזה יודה גם רבי מנחם שאין לעשותה בכסף מעשר. עכ"ד. וכיוצא בזה כתבו בשיורי כנסת הגדולה (בהגה"ט שם אות א), ובשו"ת שמחת כהן (חלק ב סימן קא). וכן מוכח בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן קסד). ע"ש.
(10). כן כתב בספר עשרה זהב (עמוד רט), שאם ידוע שהחתן יחזיר לנותן מתנה מכובדת כפי שקיבל, אין לתת לו מכספי מעשר, אלא אם כן מודיע לחתן שהמתנה נִתנה לו ממעשר כספים. ואם אין חשש שהחתן יחזיר לו, אין צריך להודיעו. ע"כ. וכן כתב בשו"ת ויצבור יוסף (ב"ש חלק ה סימן סח). ועיין עוד בשו"ת נצח יוסף (חלק א סימן נ).
ונראה שהטעם לזה, מפני שאם נותן לחתן מתנה, וידוע לו שהחתן יחזיר לו את אותו הסכום, נמצא שנותן המתנה לא הפריש מעשר מכספו, אלא הרי זה כאילו הלוה את המעות לחתן, על דעת שיחזיר לו בחתונתו או בשאר שמחותיו. אבל כשמודיע לו שהמתנה היתה מכספי מעשר, אין החתן מרגיש מחויבות להחזיר לו את אותו סכום שקיבל, ובאופן כזה מותר לתת מתנה מכספי מעשר.
וכעת ראיתי בספר מעשה הצדקה (עמוד קטו) שכתב בשם הגרח"פ שינברג שליט"א, שאפשר לתת לחתן את כל המתנה מכספי מעשר, דסוף סוף אין זה פרעון חוב גמור, אבל הוסיף, שראוי לרמוז לחתן שכסף זה הוא מכספי מעשר, דאם לא כן יש בכך חשש גניבת דעת [שחבירו יחזיק לו טובה בגלל שיחשוב שנתן לו משלו]. ע"כ. ואחר המחילה מהד"ג, לפי האמור לעיל, לכאורה אין דבריו מוכרחים.
ז. חתן וכלה שאינם שומרים מצוות, אין איסור לתת להם כסף במתנה לכבוד החתונה, אף שיתכן שישתמשו בזה לחילולי שבת וכדומה. (11)
(11). ואין למו מכשול חלק א (עמוד מג סעיף ד), וביארנו שם בס"ד, שמאחר שיכולים להשתמש בכסף בהיתר, אין לנו לחשוש שישתמשו בו באיסור. ע"ש.
כיצד מרקדים
ח. כאשר משמחים את החתן, יש ליזהר שלא לשמחו בדברים שעלולים לגרום לו סכנה, כגון שמרימים אותו על שלחן, ומסובבים אותו, או שמשכיבים אותו בתוך מפת שלחן ומקפיצים אותו באויר וכדומה, ויש להימנע מכך, וישמחוהו בדרכים אחרות. (12)
(12). פשוט. וכן כתב להזהיר בספר חשוקי חמד (סוכה עמוד תלו). וכבר הזהיר על כיוצא בזה רבינו חיים פלאג'י בספר רוח חיים (אורח חיים סימן תרסט אות ח) שישנם שמרימים את החתן על הכתפים כדי לרקוד עמו, וראוי לבטל מנהג זה, משום שאירע שהפילו אותו לארץ ונעשה צולע, ולא מן השם הוא לעשות ריקוד כזה, דיוצא ממנו תקלה. ע"כ.
וכבר אמרו בגמרא ברכות (נד:): שלושה צריכים שימור, חולה חתן וכלה וכו', ופירש רש"י, שמקנאתו של השטן, מתגרה בהם. ועיין בספר בן יהוידע (שם) שביאר מדוע מתקנאים המזיקין בחתן והכלה יותר משאר בני אדם העומדים בעושר וגדולה ומעלה וממשלה. ע"ש.
וכתוב במדרש קהלת רבה (פ"ב סס"ב:) מעשה שהיה בבר נש אחד מגדולי בבל, שנשא בנו אשה, ועשה סעודה לחכמים. אמר האב לבנו החתן: "עלה לעלייה והבא לנו יין טוב מחבית פלונית. עלה להביא יין ישן מן העלייה, הכישו נחש ומת [רח"ל]. וכתב הרד"ל (בהגהותיו שם אות ב); זהו שאמרו חתן צריך שימור, ולכן אף כשהלך לדבר מצוה בשליחות אביו, לא עמדה לו מצותו, משום דהוי ליה כשכיח היזקא. ע"כ. ונראה שגם בנידון שלנו נחשב הדבר כשכיח היזקא, וצריך למחות ביד העושים כן. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.
ט. יש אומרים שאסור להרכיב חתן על הכתפיים, מפני שיש חשש שיגרמו לו הרהורי עבירה או קישוי. (13) ויש אומרים שאין לחוש לזה, מפני שיש לחתן פחד שמא יפול, ולכן אינו בא לידי הרהור. (14) ומכל מקום ראוי יותר להרימו עם כסא, ולא על הכתפיים.
(13). הג"ר חיים פלאג'י בספר רוח חיים (אורח חיים סימן תרסט אות ח), שו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן עג). וראה בשו"ת נחלת פנחס (חלק א סימן קכב).
(14). שו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן רכט), שו"ת אז נדברו (חלק ג סימן נט), וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך בספר ועלהו לא יבול (חלק ב עמוד קפד), וכן כתב בספר בית חתנים (חלק ב עמוד תקיג) בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל ויבלח"ט הגרי"ש אלישיב שליט"א, משום שהחתן חושש כל רגע שמא יפול, ובכהאי גוונא אין חשש להרהור. ע"ש. והרחבנו בס"ד בדין זה בס' ואין למו מכשול חלק א [עמוד קיז]. ע"ש.
י. אף על פי שנתבאר שיש מצוה לשמח את החתן, מכל מקום אין לעייף את החתן יותר מדאי, כדי שלא יחלש ויתבטל מקיום המצוה בלילה. (15)
וכמו כן, יש להימנע משתייה מופרזת של משקאות משכרים, כיון שלא גורמים בזה שמחה לחתן ולכלה, אלא אדרבה עלולים לצמוח מזה קלקולים גדולים כידוע. (16)
(15). שו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רמח).
(16). כן העיר לנכון בספר החופה והנישואין חלק א (עמוד 143). וכבר כתב הארחות חיים בהלכות פורים (אות לח) שמה שאמרו חייב אינש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט. ע"כ. וראה בברכות (כט:) דאמר ליה אליהו לרב יהודה, לא תשתכר ולא תחטא.
לא להפריע לשכנים
יא. כאשר עורכים סעודת שבע ברכות, יש להיזהר שלא לשיר בקול רם לאחר השעה 11 בלילה, מפני שמפריעים לשכנים לישון. ומי שמרעיש לאחר השעה 11, אפילו שכונתו לקיים מצות שמחת חתן וכלה, הרי זו מצוה באה בעבירה. (17)
(17). פשוט. וכן כתב להזהיר בספר עלינו לשבח חלק ד (עמוד תקפה), והוסיף, שהמרעישים ב"שבע ברכות" לאחר השעה 11, אולי אין להם לומר "שהשמחה במעונו", כי ה' יתברך שונא גזל בעולה. ע"ש.
וכן ראיתי בספר עמק המשפט חלק ג (סימן לה), שכתב גם כן להזהיר על זה, וביאר, שאף שמבואר בשלחן ערוך (חו"מ סימן קנו ס"ג) שצורכי מצוה אין השכנים יכולים למחות אף שעושים להם רעש, מכל מקום מבואר בפוסקים שגדר מצוה לענין זה, הוא דווקא בדבר שמוטל על כלל ישראל, כגון בנית תלמוד תורה וכדומה, שאז אפילו אם נגרם לשכנים רעש, אין חובה להתחשב בהם. אבל מצוה פרטית המוטלת על כל אחד ואחד, אין השכנים מחוייבים לסבול בגלל מצוותיו של השני, ובפרט שיכול לקיים את המצוה בשעות שאינו מפריעה לשכנים. ע"כ.
ועל כל פנים כתב בספר משפט צדק (ח"ב עמוד 308), שעד השעה 11, רשאים לשיר ולזמר בתוך הבית או במרפסת פתוחה, גם כשיש בבנין ילדים קטנים ואנשים זקנים שעלולים להתעורר מכך, ואינו חייב לבטל שמחתו משום היזקם של השכנים, מכיון שעושה כפי המקובל אצל אנשים, ולכן אין השכנים יכולים למחות בהם. ורק במקום שיש חשש שיש במקום אדם זקן שעלול לסבול מכך כאבי ראש או שלא יוכל להרדם כל הלילה, אין לעשות כן. ולכן ינמיכו את הקול עד כמה שאפשר. ודרכיה דרכי נועם כתיב.