ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער שמחת חתן וכלה
פרק א - לשמח חתן וכלה
א. מצוה גדולה וחשובה לשמח חתן וכלה, ומצוה זו נכללת במצות גמילות חסדים. (1)
(1). שלחן ערוך (אבן העזר סימן סה סעיף א), ואהבת חסד (פרק שישי). וכתב השדי חמד (מע' חתן וכלה אות יג) שמדברי רבים מן האחרונים נראה, שמצות זו היא מדרבנן. ע"ש. וכתב השל"ה הקדוש (מסכת פסחים פרק נר מצוה), שעדיפא מצות שמחת חתן וכלה לשם שמים, משאר גמילות חסדים.
מעלת המשמח חתן וכלה
כתב בספר תשב"ץ קטן (סימן תסה) "בגן" בגימטריה - "כלה", ללמדך, שכל המשמח חתן וכלה, יבוא בגן עדן. "חתן" בגימטריה - "שחקים", לומר לך, שכל המשחק לפני חתן וכלה, זוכה להנות ממה שמשׂחקים (ששמחים) ברקיע, ויזכה לראות בשמחת לויתן. "חתן על כלה" בגימטריה - "התורה", שכל המשמח חתן וכלה, כאילו עסק בתורה, כדאמרינן בכתובות (י"ז) מבטלים תלמוד תורה כדי להכניס כלה לחופה.
וכתב בצוואת רבי אליעזר הגדול: בני, הוי זהיר בהכנסת כלה לחופה ולשמח חתן, שכל המשמחו, כאילו קיבל תורה מהר סיני, שנאמר: "ויתן אל משה ככלותו" - ככלתו כתיב [לשון כלה], שנמסרה לו התורה במתנה, ככלה לחתן.
ובמסכת ברכות (דף ו:) אמרו, שכל המשמח חתן וכלה, זוכה לתורה,*) וכאילו הקריב קורבן תודה, וכאילו בנה אחת מחורבות ירושלים.
*). בספר תורה תמימה (שמות פרק יט הערה לג) כתב בנותן טעם שהמשמח חתן וכלה זוכר לתורה, יען כי גם בשמחת חתן נאמרו חמשה קולות קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה', וכמו דתכלית הנשואין הוא לקיום העולם, כך תכלית התורה לקיום העולם, שאלמלא תורה לא היו מתקיימים שמים וארץ, ותנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר את העולם לתהו ובהו (שבת פח.), ולכן זה המשמח חתן וכלה, נראה שתכלית קיום העולם חשוב בעיניו, ולכן זוכה לתורה שתכליתה גם כן לזה, ולרמז וסימן לזה נתנו חז"ל שווי הלשונות שגם בשמחת חתן נאמר חמש פעמים קול, וגם במתן תורה שנאמר: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד, וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.
וכתוב בילקוט שמעוני (מלכים רמז רלב): גמילות חסדים אנו למדים מאיזבל, כי ביתה היה סמוך לשוק, וכל מת שהיה עובר בשוק, היתה יוצאת מתוך ביתה ומכה בכפיה, ומקוננת בפיה, ומהלכת עשרה צעדים. וכל חתן שהיה עובר בשוק, היתה יוצאת מפתח ביתה ומסלסלת בכפי ידיה, ומהלכת עשרה צעדים. ונתנבא עליה אליהו הנביא ז"ל; "הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל". והאברים שגמלו חסד, לא שלטו בהם הכלבים וניתנו לקבורה, שנאמר: "וילכו לקָבְרָה ולא מצאו בה כי אם הגֻלְגֹּלֶת והרגלים וכפות הידים" (מלכים ב, ט, לה).
ב. גדולי החכמים היו משמחים את החתן ואת הכלה, ולא חסו על כבודם. (2) ועל כן תלמיד חכם שרוצה לנגן בכלי שיר בחתונה כדי לשמח את החתן, רשאי לעשות כן ואין בזה פגיעה בכבוד תורתו. (3)
(2). כדאיתא בגמרא כתובות (יז.): אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר: "כלה נאה וחסודה".
רב אחא היה מרכיב את הכלה על כתפיו ומרקד. אמרו לו חכמים: האם גם לנו מותר לנהוג כך? אמר להם: אם הכלה דומה לכם כקוֹרה שבבנין [שאין אתם מהרהרים אחריה] תנהגו כמוני, ואם לאו, אסור לכם. [ועיין מה שכתבו בשו"ת שלמת חיים (סימן תמג), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן רמט), ובשו"ת אגרות משה (יו"ד חלק א סימן רכב)].
רב שמואל בר רב יצחק, היה מרקד ולוקח שלושה בדי הדס וזורק אחד ותופס אחד. אמר לו רבי זירא: סבא, אתה מבייש אותנו שאתה נוהג קלות ראש בעצמך ומזלזל בכבוד תורתך. כשהגיע שעתו של רב שמואל להפטר מהעולם, ירד מהשמים עמוד של אש והפסיק בינו ובין הקהל שליווהו. וקבלה בידינו, שאין מפסיק עמוד של אש אלא לאדם אחד בדור או לשניים בדור. אמר רבי זירא: הועיל לו לסבא שטותו שהיה מתנהג כשוטה כדי לשמח חתן וכלה. וכתב המהרש"א, שעמוד של אש שהפסיק בינו לבין העם, מרמז שאין הדור ראוי לעמוד במחיצתו.
וכתב היד הקטנה (רטז, ב) שאף שרב שמואל היה צדיק גמור וגדול בדורו, לא זכה לעמוד של אש בשביל תורתו או צדקתו, אלא בגלל החסד שעשה תמיד לשמח חתן וכלה בהתלהבות הנפש ובשמחת הלב, וכוונתו היתה רק לעשות נחת רוח ליוצרו ולהדבק במידותיו. וראה בספר עולם חסד יבנה (עמוד שנ).
(3). בשו"ת חוות יאיר (סימן רה) לגאון רבי יאיר חיים בכרך זצ"ל, נשאל אודות צורבא מרבנן חריף ובקי ומתמיד, שיודע לנגן בכמה מיני כלי זמר, האם מותר לו לנגן בכינור לפני חתן וכלה הן בהליכתן לחופה, או במשתה של החתונה, או שמא אסור לו לבזות עצמו מפני כבוד תורתו.
ובתחילה כתב שהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש, האם זקן ואינה לפי כבודו רשאי להחמיר על עצמו ולטפל באבידה ולהשיבה לבעליה או לו. שלפי הרמב"ם, אם בעל נפש הוא, יחמיר וישיב האבידה, אף שאם היה שלו לא היה מתבזה בזה. ולפי הרא"ש אינו רשאי לבזות כבוד תורתו, מאחר שהתורה פטרה אותו.
אולם באופן שמנגן לכבודם ללא קבלת שכר אלא לשם שמים, נראה שגם הרא"ש יודה להתיר, שדווקא בהשבת אבידה שהיא השבת ממון, אין לתלמיד חכם לבזות תורתו ולטפל באבידה, בכהאי גוונא שלא היה מטפל בממונו שאבד. משאין כן במצוות של בין אדם למקום כדהכא, אין בו משום ביזוי כבוד התורה, וכל הנוהג קלות בעצמו לצורך גבוה ומצות ה', אף שאינה מצות עשה ממש, אלא רק גמילות חסדים שילפינן מ"והלכת בדרכיו", הרי זה משובח ותבוא עליו ברכה. ע"כ. ועיין בשערי תשובה (סימן רנ סק ב).
וכתב בשו"ת שרגא המאיר (חלק ז סימן לא), שאף על פי שהחוות יאיר מתיר לנגן דווקא בחינם, כל זה דווקא בזמנם שהיה הניגון מלאכת בזיון כדמוכח מדברי החוות יאיר שם, מה שאין כן בימינו סתם ניגון לכבוד חתן וכלה לא נחשב לבזיון, ולכן אברך שלומד בכולל והוא תלמיד חכם ויודע לנגן, ופרנסתו מהכולל דחוקה מאוד, רשאי לנגן בחתונה אף בתשלום, ואין זה נקרא שמזלזל בכבודו. והובאו דבריו בספר החופה והנישואין (חלק א עמוד (138) ).
ג. אמרו רבותינו בתלמוד: כל מי שנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחם, הרי זה כאילו זִלזל בחמישה קולות שבירך הקדוש ברוך הוא את ישראל,(4) ולכן חובה על כל אחד ואחד לשמח את החתן והכלה כפי יכולתו. (5)
(4). בגמרא ברכות (ו:) אמרו: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות" (ירמיה לג). וכתב הלבוש (אהע"ז סימן סה), שמי שלא משמח חתן וכלה, לא יזכה לחמשה קולות אלו בנחמת ירושלים.
וכתב בספר דגל מחנה אפרים (פרשת תרומה), שכל ענין החתונה וכל ההכנות וצרכי החתונה הוא רק כדי לשמח חתן וכלה, וישנם כמה אנשים שתופסים הטפל, ובאים רק כדי לאכול ולשתות ומשליכים העיקר. ע"ש. וראה בבית שמואל (סימן סה ס"ק א) שמלשון הפוסקים שכתבו בסתמא "מצוה לשמח חתן וכלה", ולא חילקו אם אותו אדם היה בסעודה או לא, משמע שמצוה שילך לשם וישמח אותם אף על פי שלא נהנה מהסעודה ודלא כהפרישה. ועיין בשו"ת עשה חיל (חלק ב סימן לא).
(6). וכתב בספר נטעי גבריאל (ה' נישואין חלק א עמוד רמח) שהסבא קדישא מקוזמיר זצ"ל תמה האם מי שאינו יכול לשיר ולרקוד או לבדח את החתן, הרי הוא עובר בחמישה קולות? ועל כן אמר, כי על ידי שנשארים ועומדים לראות את השמחה של החתן, ומסתכלים על הריקודים, אזי על ידי ריבוי הקהל, מתגבר ביתר שאת החשק והכח לזמרים לשיר, ולמרקדים לרקוד, ומימלא גם הוא בכלל המשמחים. ע"כ.
ומשמע שרק באופן שעומד סמוך לריקודים, ורואה ונראה לרוקדים ולזמרים, אבל אם יושב במקומו ומשמח את ביטנו בלבד, נראה ברור שגם הסבא קדישא מקוזמיר מודה שאינו יוצא בזה ידי חובת שמחת חתן וכלה, והרי הוא עובר בחמישה קולות [ורק באופן שהביא מתנה מכובדת לחתן, יצא בזה ידי חובה כפי שיתבאר לקמן בס"ד]. וראה בשו"ת שער שמעון אחד חלק ד (אהע"ז סימן א). וי"ל.
לשמחו שבעה ימים
ד. בכל שבעת ימי המשתה, החתן דומה למלך והכלה דומה למלכה,(6) ולכן יש חיוב לשמחם בכל שבעת ימי המשתה, ולא רק בלילה הראשון של החתונה. (7)
(6). כתוב בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק טז): החתן דומה למלך, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו. מה מלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה. מה מלך הכל מקלסין אותו, כך החתן הכל מקלסין אותו "כל שבעת ימי המשתה". ע"ש. ומוכח שבכל שבעת ימי המשתה יש לשמחו כמו בלילה הראשון.
ועיין בשו"ת באר משה (חלק ג סימן כה) שכתב, שמאחר שהחתן הוא כמלך, לכן אם הוא נמצא בבית הכנסת, ואין שם כהן, מצוה להקדימו לעליית ראשון, שהרי מלך בודאי מחויבים לכבדו לקרוא ראשון אפילו לפני כהן, וכיון שחתן דומה למלך, יעלה ראשון כשאין כהן. ע"ש.
(7). כמבואר בפרקי דרבי אליעזר הנ"ל, וכן בקודש חזיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן סח) שיצא העיר'ה על דברי הרב ישכיל עבדי (ח"ח אורח חיים סימן כ) שכתב שכל זמן שהחתן לא בעל בעילת מצוה, מצוה לשמחו, אבל לאחר שבעל אין מצוה. והביא כנגדו רמב"ן מפורש, דסבירא ליה דאיכא מצוה לשמחם כל שבעה [והובאו דבריו בטור ובבית יוסף (יו"ד סימן שס)]. וכן כתב המקנה (קדושין סימן סה סעיף א). ע"ש. וכן כתב בספר בית חתנים (פרק כד עמוד תקג).
ה. אדם שמתחתן שנית עם גרושתו, וכן גרוש או אלמן שנושא גרושה או אלמנה, החיוב לשמחם הוא רק ביום הראשון של החתונה בלבד. (8)
(8). בית חתנים (חלק ב עמוד תקה) בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, וטעם הדבר משום שהולכים אחר ימי הברכות, והיות שהמחזיר גרושתו וגרוש הנושה גרושה יש להם רק יום אחד לברכה, לכן מצוה לשמחו רק יום אחד. ע"כ. ועיין בשו"ת אלקבץ (ח"ב עמוד רמז), שגרוש שנשא בעולה שמעולם לא התחתנה, דינו כגרוש הנושא גרושה. ע"ש. וראה בשו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן פב).
לבטל תורה כדי לשמחם
ו. תלמיד חכם שהוזמן לחתונה, ורצונו לעסוק בתורה, רשאי להימנע מללכת לשם. ומכל מקום אם בהליכתו לשם יוכל לזכותם בדברי תורה, ולמנוע מהם הוללות וליצנות, כדאי שיבטל מלימודו וילך לשם, וזכות הרבים תלוי בו. (9)
(9). בגמרא פסחים (קיג:) אמרו: שבעה מנודים לשמים, ואחד מהם מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה. ופירשו התוספות, דהיינו שאינו מיסב בסעודת מילה, שאמרו במדרש שניצול מדינה של גיהנם. וכן בסעודת נישואין של בת תלמיד חכם לתלמיד חכם. ופסק הרמ"א (אבן העזר סימן סה) שמבטלין תלמוד תורה כדי לשמח חתן וכלה. כיעו"ש.
אולם כתב שם החלקת מחוקק, שכל מה שאמרו מבטלים תלמוד תורה כדי לשמן חתן, היינו דווקא כשרואה אותם נכנסים לחופה, אבל אם יודע שיש חופה בעיר, אינו צריך לבטל מלימודו ולילך לשם. ע"ש.
וכן נשאל בשו"ת מהרש"ג (חלק ב סימן רכה), האם כדאי ללכת לסעודת מצוה כגון חתונה וכדומה. והשיב, שאף על פי שמצוה רבה ללכת לחתונה או ברית מילה, לדעתי לא נאמר זה אלא במקום חשש שלא יהיה שם מנין בלעדיו, הא לאו הכי אין לך מצוה רבה מלישב בביתו ולעסוק בתורה, ולידע הדינים וההלכות שציונו הקדוש ברוך הוא בכל פרטיהן. וכמבואר בשלחן ערוך שמצוה שאפשר לקיים על ידי אחרים, אין לבטל תורה עבורה. ע"ש.
וכן פסק מרן שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ד (יורה דעה סימן יט), שכל מצוה שיכולה להתקיים על ידי אחרים, אין מבטלים תלמוד תורה בשבילה. וסיים שאם משער שתהיה תועלת בהליכתו כגון שיאמר שם דברי תורה וכדומה, מוטב שילך. ע"ש. וכיוצא בזה כתב בשו"ת ציץ אליעזר בקונטרס רמת רחל (חלק ה פרק נ) בשם השאילת דוד מקארלין.
ז. בחור ישיבה שמתחתן, אין צורך שיבואו עשרות בחורים כדי לשמחו, מפני שיש לחוש בזה לביטול תורה, ומספיק שיבואו עד תשעה בחורים, או שיבואו רק הבחורים הקרובים ביותר לחתן. (10)
(10). כן הורה מרן הרב אלעזר מן שך זצ"ל, והובאו דבריו בספר ואין למו מכשול חלק א (עמוד ב), בדברי מהר"ר חיים רבי שליט"א, והוסיף, שראוי ונכון לעשות חתונה בבין הזמנים שבלאו הכי אין סדרי לימודים בישיבות. והן עתה ראיתי שכן הזהיר בשו"ת שבט הלוי (חלק ז סימן רג), והניף ידו שנית בחלק ח (סימן רפג) וכתב שתקנה טובה היא שלא לבטל תלמוד תורה לצורך שמחת חתן וכלה, ובפרט שלא לבטל קביעות הישיבה. ע"ש.
ודרך אגב, כתב בספר תשב"ץ קטן (סימן תסה), שכל מה שאמרו שצריך לשמח חתן ולבטל תורה בשביל כך, היינו דווקא אם אותו חתן ירא את דבר ה', אבל בחור עם הארץ ואינו ירא את דבר ה', אסור לבטל תורה כדי לשמחו!
מניעה מהשתתפות בחתונה
ח. ישנם שמקפידים, שחתן וכלה שנמצאים בתוך (40) יום לחתונתם, לא יגיעו לחתונה של אחרים. וכן ישנם שמקפידים שיולדת לא תלך לחתונה בתוך (40) יום מיום לידתה, ואין למנהג זה מקור בהלכה, ואין לבטל מצות שמחת חתן וכלה מגלל אמונות תפלות. (ועיין בהערה).
ועל כל פנים אותם שנוהגים להקפיד בזה, יש לייעץ להם שהכלה או היולדת, תחליף עם הכלה השניה את הסיכות שלהן, או שיביאו אחת לשניה סוכריה, ועל ידי כך יכולות ללכת לחתונה ללא שום חשש. (11)
(11). כן מבואר בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ב (עמוד דש בנד"מ). וטוב עין יראה לראשון לציון הרב משפטי עוזיאל (כרך ב יו"ד סימן כא) שנשאל על נידון זה, והשיב בזו הלשון: נבהלתי משמוע הזיות כאלה, שהן אסורות לשומען, ואין צריך לומר לאומרן, שכניסת היולדת או הכלה אצל יולדת, או כלה אחרת בתוך ארבעים יום, גורמת עקרות לאחת מהן. והתרופה לזה היא ברחיצת הידים והרגלים במימי רגלים של הכלה או היולדת שנכנסה לביתה. אלו דברי שוא ותיפלה שאין בהם ממש, ואסורים בהחלט משום דרכי האמורי, ולא עוד אלא כי אמונות תפלות אלה הם גורמות ריב ומדנים בין משפחות ישראל, בחושבן כי בִּקורה של הכלה או היולדת בביתה, גרמה למניעת הריונה ופרי בטנה.
ולכן אין להאמין בזה ולעשות מעשי הזיה אלה, שאין בהם לא מעיון והיקש הטבעי ולא משום ניסיון רפואי. שהרי אנו רואים מעשים בכל יום, שמבקרים יולדות וכלות אשה את רעותה, ואינן נפגעות במאומה, ואין שטן ואין פגע רע.
לפיכך אסור להעלות על הדעת הזיה טפלה זאת, וצריך לעוקרה מיסודה ולהכריז עליה ברבים, שהיא דבר שוא והבל, וחלילה חלילה לאיש ישראל לחשוב על דבר שקר וכזב זה, שהוא אסור מצד עצמו, וגם גורם מחלוקת בישראל. וכבר כתב הרמב"ם ז"ל: חלילה לישראל שהם חכמים מחוכמים, להמשך אחר הבלים אלה, ולא להעלות על הלב שיש תועלת בהן, אלא מצוה וחובה עלינו להאמין בה' אלקי כל בשר, שבידו מפתח של חיה, כדכתיב "ויזכור אלקים את רחל וישמע אליה ויפתח את רחמה". עכ"ד. ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
פרק ב - שמירת על גדרי הצניעות
א. אף על פי שמצוה גדולה להשתתף בחתונה ולשמח חתן וכלה בריקודים ומחולות, מכל מקום אסור בשום פנים ואופן להשתתף בחתונה שעורכים שם ריקודים מעורבים [גברים ונשים ביחד], ואותם שרוקדים ריקודים מעורבים, אין קץ לעונשם, וגם המסתכלים בריקודים אלו, לא ינוּקוּ מעוון. (1)
וחתן וכלה שעושים חתונה מעורבת, הרי הם מכשילים את הרבים באיסורים חמורים ביותר, וגורמים לעצמם קללה לכל חייהם, ואין קץ לעונשם בעולם הבא רח"ל. (2)
(1). כתב בספר חסידים (סימן שצג): כל מצוה הבאה עברה על ידיה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן, אם יש פריצות וכו', אל יהיה שם. ועיין בספר שדי חמד (מערכת חתן וכלה) שהאריך הרחיב בזה טובא.
וראיתי לחד מן קמאי רבי בנימין בן מתתיה בשו"ת בנימין זאב (סימן שז), ששמע שיש נוהגים בעת שמחתם לרקד במחולות, ולחטוף איש את אשת חבירו, ידו בידה אדוקה, ומולל באצבעותיו ורומזים בעיניהם לשמצה בקמיהם, ושם שמים מתחלל ביניהם, ועשו פרצות בפומבי ואין מוחה. ועל כל התלאות שמעתי כי קמו החכמים של העיר למיגדר מילתא ולתקן והודיעו לרבים חומר הדברים, ותקנו תקנות לגדור הפרצה הזאת ולהחרים לבל ירקדו אנשים עם נשים. ויהי כשמוע הדברים, קצת אנשים נתנו כתף סוררת לאמר לא יהיה הדבר ולא יקום לשנות מנהגינו הנהוג ולשנות מעשה אבותינו, ואומרים לחכמים שבעירם "אל תטוש תורת אמך". וכבר כתבתי כי 'מנהג' כזה הוא למפרע 'גהנם', והנני מסכים עם כל תקנותיהם והחרם שתקנו. ע"ש.
וכעת בא לידי שו"ת עזרת כהן לגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק (אה"ע סימן ל) שנשאל על דבר הריקודים המעורבים, וכתב שחס מלהזכיר פריצת גדרי תורתינו הקדושה ודרכי הצניעות והטהרה שהם מוחזקים בין שלמי אמוני ישראל מעולם, וחלילה לחקות את פורקי עול תורה ויראת שמים. הרגש החברותי וכבוד הבנות בישראל מתחזק ומתפאר דוקא עם יסוד חיי הקודש. ואפילו בנות עמים אחרים, היודעות פרק בתרבות, יכולות להעיד על היתרון של כבוד האשה ויחס ערכה החברותי, שהוא מרומם על פי יסוד תרבותנו והליכות חיינו על פי היהדות בטהרתה, לעומת אחרים המתפארים בכאלה ותוכם ניחר. ע"כ.
וכתב שם הרב המגיה: עיין בספר השל"ה (קדושת המעור) שכתב: אוי להם לאלו שהולכין במחול עם נשים, שעוברים על כל אזהרות רבותינו ז"ל, דאפילו במרצה מעות מידו לידה דבעבידתיה קא טריד, עם כל זה יד ליד לא ינקה, קל וחומר כשמשים יד ליד ממש ולשם שמחה, כי השטן מרקד, וגם הוא מסתכל בה, וכבר אסרו להסתכל בבגדי צבעונין שלה, והוא מסתכל אז בבגדיה ובפניה בפנים שוחקות, וגם משיח עמה שיחות קלות ראש. וכתב בכלבו בשם מהר"ם מרוטנבורג שהטילו חרם שלא יהיו אנשים ונשים במחול. ע"כ. ובמקום אחר הארכנו בזה עוד, ועוד חזון למועד.
(2). כתב רבינו החפץ חיים בספר אהבת חסד (פרק ו), שריקודים מעורבים הוא מאביזריהו דעריות שצריך להיהרג ולא לעבור עליהן, ובודאי אין השכינה שורה שם, ושעירים ירקדו שם. ובודאי אין הזיווג בניהם יעלה יפה, ויהיה קטטות ומריבות ביניהם, וכן זרעם לא יהיה נכון לפני השם.
וכתוב בספר חסידים (סימן קסט): מעשה באדם שהיה רוכב יחידי בלילה, והלבנה זורחת באותו לילה, והיה רוכב במדבר, והיה רואה חַיִל גדול ועגלות, ועל העגלות יושבים בני אדם, והמושכים העגלות הם בני אדם, ותמה מה הם עושים. כשנתקרב אצלם, הכיר מקצתם שכבר מתו, אמר להם: מה זה שאתם מושכים כל הלילה עגלות, ומקצתכם על העגלות?
אמרו לו: בשביל עוונינו, כשהיינו חיים באותו עולם, היינו משחקים עם נשים ובתולות, ועתה אנו מושכים העגלה, עד שכך אנו עייפים ויגעים שלא נוכל לנהוג יותר, ואז יורדים אותם שעל העגלה, ואנו עולים ונחים, ונוהגים אותנו עד שהם יגעים ועייפים, ואחר כך אנו עולים ונחים. והישרים (שלוחי הדין), מכים את המוליכים כמי שמנהיג את הבהמה והעגלה, ומי שעשה מעשה בהמה בחייו, יש לו לעבוד באותו עולם כבהמה. ויסתמר שערות האדם ממעשה נורא זה. ע"כ.
ובספר קב הישר (פרק פז) כתב: על פי הרוב מתהווים ריבות וקטטות בסעודות אף שהן סעודות של מצוה, במקום שאין שם דברי תורה ואין עניים, כי מה יש נחת רוח להקדוש ברוך הוא במסיבות שאין בתוכם שמחה של מצוה, ועל אחת כמה וכמה כשהשמחה מעורבבת בהרהורים רעים, כגון שבמסיבה אחת יושבים אנשים ונשים בחורים ובתולות בחדר אחד, ועל ידי כן באים מכשולים גדולים, ובמחולות רוקדים אנשים עם נשים ביחד, ואינם יודעים שהשטן עם הרבה מזיקים רוקדים לפניהם, ולשמחה כזו מה זו עושה. על כן כל איש הירא את דבר ה', יראה להושיב אנשים בפני עצמם ונשים במפני עצמן, כדי להתרחק מהעבירה, וכדי שלא יערבב השטן את השמחה של מצוה. ע"כ.
ובספר עבד נאמן (עמוד 374), מסופר על הגאון החסיד רבי שלום לופס זיע"א רבה של עכו, שכמה פעמים הזמינוהו לברית מילה, וכשהגיע לאולם, עוד לפני שנכנס פנימה, אמר למשמשו: "אליהו הנביא לא נמצא כאן!" וסב על עקבותיו. וכשהציץ השמש פנימה, גילה שבאולם לא היו מחיצות המפרידות בין הגברים לנשים! ורגיל היה לומר, שהקדוש ברוך הוא אינו משרה את שכינתו במקום שאין בו צניעות. ישמע חכם ויוסף לקח.
ב. מי שהוזמן לחתונה של קרובי משפחה, וידוע לו שיהיו שם ריקודים מעורבים, וחושש שאם לא ילך יגרם מחלוקת במשפחה, יתכן שיהיה לו היתר להיות נוכח רק בשעת החופה [באופן שלא יתערבב בין הנשים], ומיד בגמר החופה יעזוב את האולם, ובכך יצא ידי חובת שמים, וגם כיבד את קרוביו שנוכחו לראות שהגיע לשמחתם. (3)
(3). ראה מה שכתבנו בס"ד בספר ואין למו מכשול חלק ה (עמוד רטו).
ג. אפילו אם אב מבקש מבנו לבוא לחתונה מעורבת של אחיו, יבוא רק לחופה, ומיד לאחר מכן ישוב לביתו, ואינו רשאי לשהות שם בזמן הריקודים. (4)
(4). ספר ילקוט יוסף (כיבוד הורים חלק ב עמוד רנב). וכתב בספר אום אני חומה (עמוד תנא) שבחור שחזר בתשובה, ועומד להקים בית בישראל על טהרת הקודש, והוריו מתנגדים שיערוך חתונה נפרדת, ומאימים עליו שאם לא יעשה חתונה מעורבת, ינתקו עמו כל קשר ולא יתמכו בו כלל, אין לו לשמוע לדברי הוריו.
ד. חתן שחלק מבני משפחתו חילוניים, וחושש שירקדו רקודים מעורבים, יש לו לבקש מהתזמורת, שאם יתחילו בריקודים מעורבים, יפסיקו מיד את הניגונים. (5)
(5). ספר חופה וקידושין למורינו ראש הישיבה הרה"ג יצחק יוסף שליט"א (עמוד ער).
ה. אדם שאכל פת באולם שמחות, ובאמצע אכילתו התחילו לרקוד ריקודים מעורבים, עליו לברוח משם ולברך ברכת המזון מחוץ לאולם. ואפילו אם החל לברך ברכת המזון, ובאמצע הברכה החלו ריקודים מעורבים, יצא מהאולם ויסיים את הברכה בחוץ. (6)
(6). כן הורה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף' והובאו דבריו בספר החופה והנישואין (עמוד 141). ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן י אות ט).
ודרך אגב, כתב בספר יערות דבש (דרוש א), שאם יש איסור במאכל שהאדם אוכל, כגון שבא מהגזל, או שיושב לאכול בסעודת מושב לצים ותערובות נשים ובתולות, שמהרהר בעבירה והסתכלות, ובזה, זה השלחן מלא קיא צואה מבלי מקום, ואז רוח קדושה שיש בתוך המאכל מסתלק, ורוח טומאה שיש במאכל, נדבקת בנפשו וסורו רע. ועל כן על פי רוב, אחר מאכל ומשתה במקומות כאלו, בא אדם לידי חטא, כי אינו נזהר בקדושת אכילה, ומודבק בנפשו רוח טומאה. ע"כ.
ו. יש לבטל את מה שנהגו להרים את הכלה על כסא או שלחן, באופן שהגברים שמעבר למחיצה רואים אותה מעל המחיצה, מפני שמכשילים את הגברים בראיית הכלה. (7)
(7). כן העיר לנכון הרה"ג רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר אום אני חומה (עמוד ג). וכבר נפסק בשלחן ערוך (אהע"ז סימן סה סעיף ב) שאסור להסתכל על הכלה.
והנה בגמרא כתובות (יז.) אמרו על רב אחא, שהיה מרכיב את הכלה על כתפיו ומרקד, והיו שם עוד אנשים שראוהו עושה כן. ולכאורה כיצד נהג כך ליד אנשים, והרי אף שלעצמו הדבר לא השפיע לרעה, אבל כיצד גרם מכשול לסובבים אותו? ותירץ בשו"ת שלמת חיים (סימן תמג), שרב אחא לא חשש להרים את הכלה על כתפיו, מפני שידע בחבורתו שלא יבואו לידי מכשול. ועיין בים של שלמה קידושין (פ"ד סימן כה), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן רמט).
ח. ישנם שנוהגים שהחתן והכלה נכנסים ל"חדר יחוד" מיד לאחר החופה וכל הבחורים מלוים אותם בשירים עד לחדר, ויש במנהג זה כיעור גדול. ועל כן אותם המקילים לעשות חדר יחוד, ינהגו כך - שהחתן ישמט אחר החופה וילך עם כלתו לחדר יחוד, בלי ליווי בחורים.(8)
(8) . כן הורה הגאון רבי שמעון בעדני שליט"א. ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ה (אבן העזר סימן ח).
פרק ג - כיצד משמחים חתן וכלה
א. מצוה לעשות לכבוד החתן והכלה דברים מצחיקים כדי לשמחם, ושכר המשמחם גדול ועצום מאוד. (1) אומנם יש להימנע מליצנות יתירה ומהוללות. (2)
(1). בן איש חי פרשת משפטים (שנה א אות יח). וראה בברכות (ו:) דאגרא דבי הלולי - מילי. ופירש רש"י, לשמח החתן בדברים.
האם מותר להתלוצץ כדי לשמח חתן
(2). כתב המאירי בחידושיו לברכות (ו:): אף על פי שאדם צריך לעמוד ביראה ובכניעת לב, יש דברים שהאדם צריך להתעורר בהם לשמחה, ואחת מהם סעודת חתן, שראוי לשמח שם בכל מיני שמחות, ובלבד שלא לבא לידי הוללות, אלא שתהא יראת השם קבועה בלב. ע"כ.
וכן כתב רבינו הבן איש חי (שם) להזהיר, שלא לשמח את החתן והכלה בליצנות והוללות. וכן תחזה לרבינו דוד סגל בטורי זהב (או"ח סימן תקס ס"ק ז), שאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים לא ימלא פיו שחוק. וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כ) בשם הפרישה ע"כ. וכן כתב להזהיר בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סימן רפג). ע"ש.
וכיוצא בזה איתא במגילה (ז:) שרבה ורבי זירא עשו סעודה בפורים ביחד והשתכרו, וקם רבה ושחט את רבי זירא. למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו. וכתב הגאון יעב"ץ בהגהותיו (שם), דלאו דווקא שחטו ממש, אלא לפי שהיו שמחים מאוד, עשה זאת להעציב את הרואים, ושחטו באחיזת עינים, והיו הרואים סבורים ששחטו באמת, ונפלה עליהם חרדה והתעצמו כל שמחי לב. ע"ש. ומוכח שגם במקום מצוה כפורים וכדומה, אין לשמוח יתר על המידה.
אולם ראיתי לרבינו יעקב מולין בספר מהרי"ל (ה' עשי"ת אות יז) שכתב: ישמר שלא להתלוצץ, ולא יאמר "אעשה ליצנות בפני הבריות למען יאמרו עלי שאדם נחמד אני", דכל המתלוצץ תחילתו יסורים וסופו כלייה ויורש גיהנם. אך לשמח חתן וכלה מצוה להתלוצץ בפניהם לשמחם. ע"כ.
ולכאורה יש להקשות על דברי המהרי"ל ממה שמסופר בגמרא ברכות (ל:), שרב אשי חיתן את בנו, וראה את החכמים שמחים הרבה, ושבר כוס יקרה כדי להעציב אותם, וכן נהג מר בריה דרבינא. ולכאורה לפי המהרי"ל לא היה להני רבנן לעשות כן, שהרי מותר להתלוצץ כדי לשמח חתן וכלה.
ויש ליישב, שאותם חכמים ששמחו הרבה, לא עשו זאת כדי להביא את החתן לידי שמחה, אלא שמחו בינם לבין עצמם, ולכן לא הוה ניחא להני רבנן בהכי, אבל אם היו מתלוצצים כדי לגרום לחתן שמחה, שפיר דמי לעשות כן [לפי דברי המהרי"ל].
ועל כל פנים נראה, שגם המהרי"ל לא התכוון לליצנות של הוללות חס ושלום, אלא כונתו שיעשו דרים מצחיקים כדי לשמח את החתן, שהרי לא התירו לעבור על שום איסור כדי לשמח חתן וכלה, כמבואר בדרוש וחידוש לרבינו עקיבא איגר (ברכות ו.).
וכבר כתב בשו"ת נבחר מכסף (יורה דעה סימן טז), שלא נצטוינו על הוללות וסכלות, אלא על שמחה של מצוה שיש בה עבודת שמים. ע"ש. ולכן צריך לשקול היטב מהו גדר ליצנות של מצוה, ומה בגדר הוללות האסורה. ועיין בשו"ת הב"ח (סימן סב).
וראה בשיטה מקובצת (ברכות לא.), שמה שאמרו חז"ל "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה", אין הטעם משום אבלות החורבן [דאם כן, היה להם לומר "משחרב בית המקדש אסור שימלא פיו שחוק"] אלא טעם הדבר, משום שלא יתגבר עליו יצר הרע מתוך השחוק. אבל לימות המשיח דליכא יצר הרע, ליכא למיחש. ורבינו יונה כתב (ברכות שם), שהשמחה מרגילה את האדם לשכוח המצוות. ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ד אהע"ז סימן ט).
ולפי זה יש לומר שהמהרי"ל בא להשמיענו, שאף שסתם שמחה ושחוק מרגילים את האדם לעבירה, מכל מקום לצורך שמחת חתן וכלה מותר לשמוח ולהתלוצץ [ללא הוללות], ושומר מצוה לא ידע דבר רע.
בגמרא נדרים (נ:) מסופר על רבי שחיתן את בנו, וכתב על פתח החופה "עשרים וארבעה אלף ריבוא דינרים יצאו להוצאת הנישואין הללו". וכשראה בר קפרא שרבי לא הזמינו לאותו אירוע, אמר לו בר קפרא: אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. כששמע זאת רבי, הזמין את בר קפרא לחתונה.
וכתב רש"י, שרבי לא הזמין את בר קפרא, לפי שהיה איש בדחן, ומתיירא שמא יעשה דבר שישחוק, ובר קפרא היה מגנה את רבי על כך שלא הזמינו, ואמר: "אם לעוברי רצונו משפיע הקדוש ברוך הוא טובה כל כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
ובשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן קפב) תמ'ה תמ'ה קרא, וכי בשביל שלא הזמין את בר קפרא, יגנהו כולי האי לרבינו הקדוש, וזה תמוה מאוד, כיצד יעלה על דעתו של בר קפרא שהיה אדם גדול בדורו, להוציא שם רע על רבי, ולקרותו "עוברי רצונו", ואפילו דרך שחוק והיתול קשה הדבר לאמרו.
ועוד קשה, כיון שמתחלה לא אזמניה כדי שלא יעשה שחוק, אם כן אחר שאמר לו בר קפרא דבר זה, למה הזמינו, ואדרבא היה לו לכעוס עליו ביותר ולא להזמינו. ואף שרבי היה עניו ביותר [כדאיתא בסוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא], מכל מקום מצינו שהקפיד משום כבוד התורה כדאיתא במועד קטן (דף טז.) שהקפיד על בר קפרא ונזף בו, וכל שכן שהיה לו לנזוף בו על שקרא לו "עוברי רצונו", ולא היה לו להזמינו.
לכן נראה להבין דברי חכמים וחידותם, דאיתא בשלחן ערוך: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" וכתב שם הט"ז, שבזמן הגלות ערבה כל שמחה ואפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים, לא ימלא שחוק פיו. ע"כ. ולפי זה נראה דהיינו טעמא דרבי שהיה מתירא שישחוק, לפי שרבי היה בזמן הגלות אחר החורבן, ולכן לא רצה להזמין את בר קפרא שהיה בדחן.
והנה בגמרא סוף מכות מסופר שרבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה ור' יהושע היו מהלכים בדרך ושמעו קול המולה, והתחילו הם בוכים ור' עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבים בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני משחק, אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.
ואם כן יוצא, שלדעת רבי עקיבא מותר לשחוק מטעם זה - דאם לרשעים כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. ולפי זה מבואר שזה היה הפלפול של רבי ובר קפרא, דרבי לא אזמניה לבר קפרא כדי שלא ישחק בזמן הגלות ובית אלהינו שרוף. אמר לו בר קפרא "אם לעוברי רצונו כך [הגויים], לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" כסברת רבי עקיבא שמותר לשחוק על כל פנים בשמחה של מצוה, ולִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל. וכששמע זאת רבי, חזר בו והזמינו. ע"כ.
אולם עיני צופיה למרן החיד"א בספרו פתח עינים (נדרים שם) דלא הוה ניחא ליה בביאור השבות יעקב, וכתב ביאור חדש ליישב מדוע קרא בר קפרא לרבי "עוברי רצונו", על פי מה שאמרו בגמרא ברכות "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמשה קולות", דבודאי שכל אותם שהיו בסעודת החתן [בנו של רבי] לא שימחו את החתן והכלה בגלל רבי, שלא היה רוצה שיעשו אפילו בדיחותא, ואם כן עברו על ה' קולות, ומשום הכי אמר בר קפרא "לעוברי רצונו", והיתה כונתו כלפי האנשים שזימן רבי והיו נהנים מסעודה, ואינם משמחים החתן והכלה, ועוברים בכך על ה' קולות, ועליהם קרא "עוברי רצונו" [ואם הם שמחים אף שעוברים על רצון ה', אני שאני משמח את החתן ועושה את רצון ה', על אחת כמה וכמה שאני צריך להיות מוזמן לחתונה, ולכן הלך רבי והזמינו]. ע"כ. וכעין זה כתב בחידושי החתם סופר (שם).
ב. אדם שמושיט לחתן איזה מאכל או משקה, או שרוקד לפניו, או שמשבח את הכלה בפניו, או שאומר ברכה אחת מהשבע ברכות שתחת החופה וכדומה, יצא בזה ידי חובת המצוה לשמח חתן וכלה. (3)
(3). עזר מקודש סימן ס"ה. ובשלחן העזר (סימן ט סעיף ה), כתב שהרב בני יששכר נהג לכבד לחתן ברביעית יין כדי לצאת ידי חובת המצוה. וראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח אורח חיים עמוד מב) שכתב שאם אותו אחד שמברך אחד מהשבע ברכות הוא רב או אדם נכבד, שיש בזה הנאה לחתן שמתכבד בברכת הרב או אדם חשוב זה, הרי זה משמחו בהנאה זו. ע"ש.
ומה שכתבנו שמשבח את הכלה בפניו, כתב הבית שמואל (סימן סה אות ב) שישבח את מעשיה.
ג. עיקר שמחת חתן וכלה היא - שיודיעו להם מה שגילו לנו חכמינו זכרונם לברכה, שהנושא אשה, מוחלים לו ולאשתו על כל עוונותיהם. (4)
אולם כל זה רק בתנאי שהחתן והכלה מקבלים על עצמם לסור מדרכם הרע, וחוזרים בתשובה שלימה, אבל אם ממשיכים בדרכם הרעה לאחר החתונה, מחזירים להם את עונותיהם בחזרה. (5)
ועל כן, מצוה גדולה לעורר את החתן, שיקבל על עצמו ללכת בדרכים ישרות ולעשות מעשים טובים, ולהודיע לו על הזכות שניתנה לו להתחיל מהיום דף חדש בחיים. (6)
(4). פלא יועץ (מערכת חתן) בשם מדרש שמואל. ואמרו בירושלמי (ביכורים פרק ג ה"ג): "וילך עֵשָׂו אל ישמעאל, ויקח את מחלת", וכי מחלת שמה, והלא בשׂמת שמה, שנאמר: "ואת בשמת בת ישמעאל לקח", אלא מלמד שמחלו לו על כל עוונותיו.
וכתב בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן תסח), בשם הרב הקדוש רבי יחזקאלי קוזמירר זצוק"ל, דלכך דרשו זו דווקא בפסוק זה, כדי ללמדנו שאפילו החתן כעֵשָׂו והכלה כבת ישמעאל, מוחלים להם עוונותיהם. ע"ש. וכן כתב בשו"ת דברי יציב (או"ח סימן רנט) שרבותינו רמזו זאת דווקא אצל עשו, כדי להראות שאפילו הפחות שבפחותים כעֵשָׂו, מוחלים לו עוונותיו ביום שנושא אשה.
(5). בספר הדרש והעיון לגאון מריישא הי"ד (בראשית מאמר קלב) הקשה על דברי הירושלמי, וזו לשונו: ואני תמה מאוד על הדרש הזה, וכי בשביל שעֵשָׂו נשא אשה חדשה נמחלו לו כל עוונותיו? ואף שנקטינן שיום נישואין הוא יום סליחה ומחילה, הנה בודאי זה בצרוף תשובה, אבל בלא תשובה לא יעלה על הדעת שבשביל הנשואין גרידא יהיו נמחלים לאדם כל עוונותיו, והרי יום הכיפורים הוא בודאי יום מחילה, ואפילו הכי אינו מכפר רק לשבים, ומכל שכן שיום הנשואין יכפר רק לשבים.
והנה לא מצינו שעֵשָׂו עשה תשובה, ואדרבה במדרש רבה (ס"פ וישלח) אמרו, שנתן עשו דעתו להתגייר, וביאר ביפה תואר, שביקש להתגייר אבל לבסוף לא נתגייר. ואם כן איזה זכות היה לו בזה שנשא אשה חדשה שבשביל כך נמחלו לו כל עוונותיו, על כן דברי המדרש והירושלמי צריכים עיון. ע"כ.
וראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן ט) שאכן כתב, שרק אם שב החתן בתשובה שלימה, נמחלים לו עוונותיו, ומועיל לו שהוא חתן, לכפר גם עבירות חמורות שלאדם רגיל לא היה מספיק תשובה בלבד כדי לכפר עליהם. ומה שאמרו חז"ל שנמחלו לעֵשָׂו כל עוונותיו ביום שנשא את מחלת בת ישמעאל, צריך לומר שגם עֵשָׂו נתן דעתו לחזור בתשובה, ולכן נמחלו עוונותיו, אלא שאחר כך חזר לסורו.
וכן כתב הגאון ר' יאשיה פינטו בספר כסף נבחר (פ' חיי שרה) לבאר דברי הגמרא (יבמות סג:) "הנושא אשה עונותיו מתפקקין [נסתמין]", כלומר, שאף על פי שהחתן מוחלין לו כל עוונותיו, מכל מקום, אינם נמחלים לגמרי, אלא הם כמונחים בקופסא ונסתמים שם, כדי לראות מה יהיה בסופו, שאם אחר הנישואין לא ישוב עוד לכִסלה, אלא ילך בדרך ישרה, הנה הם מחולים לגמרי, ואדרבה נחשבים לו כזכויות. אבל אם ישוב לכסלה אחר נישואיו וימשיך לחטוא, מגלגלים עליו עוונות ראשונים. ולפי זה מיושבים דברי הירושלמי והמדרש באר היטב.
וכתב בספר טעמי המנהגים (עמוד תק) בשם הצדיק מבוטשאטש זצ"ל, שבכל שבעת ימי המשתה יש לו לחתן כח זה של מחילת עוון, והגם שלא נמצא כן בשום ספר, נראה כך מסברא. ועל כן, אם לא זכר לפני החתונה לשוב בתשובה, אף על פי כן יש בידו לתקן עדיין בכל שבעת ימי המשתה.
האם גם לכלה מתכפרים העוונות
בשו"ת דברי יציב (אבן העזר סימן עב) הוכיח שגם לכלה מכפרים את כל עוונותיה, וראיה לכך, דהנה לאשתו של עֵשָׂו קראו 'מחלת', וצריך ביאור, למה קראו לה כך אם רק לו מוחלים ולא לה, והיה צריך לרמוז ענין המחילה בשמו ולא בשמה. אלא רצו רבותינו לרמז, שגם לה נמחלים עוונותיה לאחר החתונה, ולכן רמזו זאת בשם 'מחלת', ללמד שגם לה נמחלים העוונות. ע"ש.
וכן כתב בשו"ת יביע אומר (שם), והוסיף שאף שמהר"י בן חביב בפירושו 'הכותב' לעין יעקב (פ"ג דבכורים) כתב, דהיינו טעמא דחתן נמחלים עונותיו, לפי שנושא אשה כדי להישמר מן העריות ולקיים מצות פרו ורבו, ומורה שיש בו שלמות הפעולות וכו'. ועוד שהחתן נהפך לאיש אחר, שמקודם היה לו להשתדל להשגת שלמותו עם עצמו לבד, ועתה נתחדש ונוסף שלמות יותר כולל, כי נתחייב להשתדל איך ישיג שלמות הנהגת הבית. ע"ש. ומאחר שכל זה לא שייך כל כך אצל הכלה, לכאורה לא ימחלו לה עוונותיה ביום החופה. מכל מקום יש לומר, שמאחר והכלה מסייעת לחתן לקיים מצוה רבה של פרו ורבו, ובלעדיה לא היה יכול לזכות החתן בשלמות זו, ראויה מצוה זו שתגן למחילת עונותיה גם כן. ע"ש. וכן כתב להדיא בספר התשב"ץ (סימן תסה).
(6). כתב בספר עלינו לשבח (חלק א עמוד שסד) שהאדמו"ר מגור בעל ה"בית ישראל" היה מזהיר מאוד כל חתן שבא להתברך מפיו, שלא יאבד מתנה זו של מחילת העוונות ביום הנישואין, ויזכור שניתנת לו אפשרות לפתוח דף חדש.
ד. תלמיד חכם שעצם השתתפותו בחתונה גורמת שמחה לחתן או לכלה, יצא בזה ידי חובת המצוה. (7)
(7). ספר בית חתנים (פרק יז סעיף ה) בשם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף והגרי"ש אלישיב שליט"א.
נתינת מתנה לחתן
ה. אדם שמביא מתנה מכובדת לחתן, יצא ידי חובת המצוה לשמחו.(8) אבל אם השתתף בסעודה ולא הביא מתנה, או שהביא מתנה זעומה, הרי הוא גוזל את החתן ומפסידו, ובודאי שלא יצא ידי חובתו לשמח חתן וכלה. (9)
(8) . ספר טעמי המנהגים (אות תתקפ). וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן תד), והוסיף שראוי יותר לתת את המתנה לחתן בידו ולשמחו בכך, או שיראה לו שנותן את המתנה להוריו.
(8) . ספר חופה כהלכה (פרק ב סעיף ב) בשם מרן הראש"ל רבינו עובדיה יוסף שליט"א.
ו. אדם שהוזמן לחתונה, אין לו לתת מתנה לחתן מכספי מעשר. ורק אם ידוע לו שמצבו הכלכלי של החתן אינו טוב, ורוצה להוסיף ולתת לו מתנה מכובדת מכספי מעשר, רשאי לעשות כן, ולצדקה תחשב לו.
לפיכך אם בדרך כלל הוא נותן לחתן מתנה בסך של מאה שקלים, וכעת רצונו להוסיף עוד (100) שקלים למתנה, יתן מאה שקל מכספו, ואת המאה הנוספים, רשאי לתת מכספי מעשר. (9)
אומנם אם ידוע לו שהחתן יחזיר לו בשמחות שלו את אותו סכום כסף שקיבל, צריך להודיע לו, שהוסיף לו סכום מסוים מכספי מעשר, כדי שהחתן לא ירגיש מחויבות להחזיר לו סכום זה. (10)
(9). כתב הדרישה (יו"ד סימן רמט) בשם רבנו מנחם: אשר שאלת האם מותר לקנות ספרים מן המעשר, כך אני רגיל להורות לבני אדם - כל מצוה שתבוא לידו, כגון להיות סנדק, או להכניס חתן וכלה לחופה וכיוצא בזה, אם לא היה יכולת בידו, ולא היה עושה אותה מצוה, יכול לקנות מן המעשר, אבל בלאו הכי אסור. ע"כ.משמע מדבריו, שאדם שהוזמן לחתונה ואין לו אפשרות לתת מתנה לחתן מכספו, ואם לא ישתמש במעשר, ימנע מללכת לחתונה, רשאי להשתמש במעשר כדי לקיים מצות שמחת חתן וכלה בממונו.
והנה הרמ"א (שם סעיף א) כתב בשם המהרי"ל, שאין לעשות מהמעשר שלו דבר מצוה, כגון נרות לבית הכנסת, או שאר מצוה, אלא יתן המעשר לעניים. ע"כ. ומדבריו משמע שמותר להשתמש בכספי מעשר אך ורק לצורך העניים, אבל לא לשאר צורכי מצוה, גם באופן שאין באפשרותו לקיים את המצוה מממונו.
נמצאנו למדים, שלפי דברי רבינו מנחם, אין צורך שמעות המעשר ילכו דווקא לעניים, אלא רשאי להשתמש בהם גם לצורך מצוות אחרות, באופן שאין לו אפשרות לקיים מצוות אלו מממונו. ואילו לדעת המהרי"ל, יש להשתמש במעשרות אך ורק לצורך העניים.
אולם עין רואה להרב באר הגולה (שם), שכתב לבאר דברי הרמ"א והמהרי"ל הנ"ל, שכל האיסור להשתמש בכספי מעשר לצורכי מצוה, היינו דווקא במצוה שבלאו הכי מחויב לעשותה, ורוצה לפטור עצמו ממנה על ידי כספי מעשר, דאינו רשאי לעשות כן. אבל אם רוצה לעשות בכספי מעשר מצוה שאינו חייב בה, רשאי. ע"כ.
ולפי זה פנים חדשות באו לכאן, ויצֹא יצא לנו שרבי מנחם דיבר במצוה שאינו מחוייב לעשותה, ולכן התיר להשתמש במעשר לקיום מצוות מסויימות [כגון להיות סנדק וכדומה], אפילו שהמעות אינן הולכות לעניים. והמהרי"ל דיבר באופן שרוצה להשתמש בכסף לצורך מצוה שחייב בה. אבל באופן שמשתמש בכספי מעשר לצורך מצוה שאינו חייב בה, מודה המהרי"ל שמותר להשתמש בכספי מעשר. (עיין פתחי תשובה סימן רמט ס"ק ב).
ושוב ראיתי בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן פב) שגם כן כתב, שהבאר הגולה כִּיוֵן בזה לעשות שלום בפמליא של מעלה בין המהרי"ל ורבינו מנחם, אשר נראים לכאורה דפליגו אהדדי, והבאר הגולה יצא לחלק בין מצוה שחייב בה שעל זה אמר המהרי"ל שאינו יכול לקיימה מכספי מעשר, לבין מצוה שאינו חייב בה, שעל זה אמר רבי מנחם שיכול לעשותה מהמעשר, ולעולם לא פליגו אהדדי. ע"ש.
ומאחר שנתבאר בסעיף הקודם שיש חובה לתת מתנה מכובדת לחתן [הן כדי לשמחו והן כדי שלא לגוזלו], אם כן, בין לדעת רבינו מנחם ובין לדעת המהרי"ל, אינו יכול לתת לו מתנה מכספי מעשר, כיון שדברים שבחובה אינם באים מהמעשר.
וראה עוד בביאור הגר"א לשלחן ערוך (יורה דעה סימן רנג) שכתב בשם התוספתא, שאין עושים מכספי מעשר שושבינות. וביאר בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תפב), ששושבינות פירושו - שרגילים לשלוח זה לזה מתנות בנישואין, וכששלח אחד לחבירו, מחויב חבירו לשלוח לו בחזרה בנישואין שלו. ולכן אין לתת מתנה לחתן מכספי מעשר.
אולם אם מצבו הכלכלי של החתן דחוק, וזקוק הוא לעזרת הזולת, רשאי לתת לו תוספת על המתנה מכספי מעשר, בפרט אם החתן הוא בן תורה, שהרי עיקר מצות מעשר כספים היא, לתת את המעות לנזקקים כמבואר בשו"ת אבקת רוכל (סימן ג). וכן כתב בשו"ת בית דינו של שלמה (יורה דעה סימן א) שאם הכסף הולך לעניים, מותר לעשות מצוות שאינם חיוביות מכספי מעשר. וכן תראה בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן רלא), ובנחלת שבעה (סימן ח סעיף ז) ובשו"ת אמרי יושר (חלק ב סימן קלו) וכן מוכח בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן קסד). ע"ש.
וכן ראתה עיני בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סימן א פרק ב אות ד), שיצא לחלק בין האמור במהרי"ל לבין האמור ברבינו מנחם, שהמהרי"ל שאסר להשתמש במעשר לצורך קניית מצוות, דיבר באופן שהכסף לא ילך לצדקה לעניים ונצרכים, כגון לקנות נרות לבית הכנסת, שבזה הרי הכסף אינו הולך לעניים, ועל כגון זה הוא שפסק דאין לעשות ממעשר שלו דבר מצוה, היות והכסף לא ילך לעניים. ומזה נלמד, דכל שעושה דבר בכסף באופן שהכסף ילך לעניים, אזי שפיר מודה המהרי"ל שיכול באגב גם ליהנות ולעשות בזה מצוה אחרת, כגון להיות סנדק אצל נצרך ולשלם לו עבור זה מכסף המעשר, וכן בכל כיוצא בזה, היות והכסף הלך לעניים.
וממילא אין סתירה מהמהרי"ל להאמור ברבינו מנחם, כי רבינו מנחם דיבר במצוה כזו אשר כסף המעשר שיוציא עליה, ילך לעניים נצרכים, כגון לבעל ברית או לחתן וכלה נצרכים, אלא שהוא יהנה גם שיכבדוהו להיות סנדק ולהכניס החתן וכלה לחופה, וכן בכל הדומה לזה. אבל לעשות מצוה כזאת שהכסף לא ילך למזון גשמי או רוחני למי שחסר לו, בזה יודה גם רבי מנחם שאין לעשותה בכסף מעשר. עכ"ד. וכיוצא בזה כתבו בשיורי כנסת הגדולה (בהגה"ט שם אות א), ובשו"ת שמחת כהן (חלק ב סימן קא). וכן מוכח בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן קסד). ע"ש.
(10). כן כתב בספר עשרה זהב (עמוד רט), שאם ידוע שהחתן יחזיר לנותן מתנה מכובדת כפי שקיבל, אין לתת לו מכספי מעשר, אלא אם כן מודיע לחתן שהמתנה נִתנה לו ממעשר כספים. ואם אין חשש שהחתן יחזיר לו, אין צריך להודיעו. ע"כ. וכן כתב בשו"ת ויצבור יוסף (ב"ש חלק ה סימן סח). ועיין עוד בשו"ת נצח יוסף (חלק א סימן נ).
ונראה שהטעם לזה, מפני שאם נותן לחתן מתנה, וידוע לו שהחתן יחזיר לו את אותו הסכום, נמצא שנותן המתנה לא הפריש מעשר מכספו, אלא הרי זה כאילו הלוה את המעות לחתן, על דעת שיחזיר לו בחתונתו או בשאר שמחותיו. אבל כשמודיע לו שהמתנה היתה מכספי מעשר, אין החתן מרגיש מחויבות להחזיר לו את אותו סכום שקיבל, ובאופן כזה מותר לתת מתנה מכספי מעשר.
וכעת ראיתי בספר מעשה הצדקה (עמוד קטו) שכתב בשם הגרח"פ שינברג שליט"א, שאפשר לתת לחתן את כל המתנה מכספי מעשר, דסוף סוף אין זה פרעון חוב גמור, אבל הוסיף, שראוי לרמוז לחתן שכסף זה הוא מכספי מעשר, דאם לא כן יש בכך חשש גניבת דעת [שחבירו יחזיק לו טובה בגלל שיחשוב שנתן לו משלו]. ע"כ. ואחר המחילה מהד"ג, לפי האמור לעיל, לכאורה אין דבריו מוכרחים.
ז. חתן וכלה שאינם שומרים מצוות, אין איסור לתת להם כסף במתנה לכבוד החתונה, אף שיתכן שישתמשו בזה לחילולי שבת וכדומה. (11)
(11). ואין למו מכשול חלק א (עמוד מג סעיף ד), וביארנו שם בס"ד, שמאחר שיכולים להשתמש בכסף בהיתר, אין לנו לחשוש שישתמשו בו באיסור. ע"ש.
כיצד מרקדים
ח. כאשר משמחים את החתן, יש ליזהר שלא לשמחו בדברים שעלולים לגרום לו סכנה, כגון שמרימים אותו על שלחן, ומסובבים אותו, או שמשכיבים אותו בתוך מפת שלחן ומקפיצים אותו באויר וכדומה, ויש להימנע מכך, וישמחוהו בדרכים אחרות. (12)
(12). פשוט. וכן כתב להזהיר בספר חשוקי חמד (סוכה עמוד תלו). וכבר הזהיר על כיוצא בזה רבינו חיים פלאג'י בספר רוח חיים (אורח חיים סימן תרסט אות ח) שישנם שמרימים את החתן על הכתפים כדי לרקוד עמו, וראוי לבטל מנהג זה, משום שאירע שהפילו אותו לארץ ונעשה צולע, ולא מן השם הוא לעשות ריקוד כזה, דיוצא ממנו תקלה. ע"כ.
וכבר אמרו בגמרא ברכות (נד:): שלושה צריכים שימור, חולה חתן וכלה וכו', ופירש רש"י, שמקנאתו של השטן, מתגרה בהם. ועיין בספר בן יהוידע (שם) שביאר מדוע מתקנאים המזיקין בחתן והכלה יותר משאר בני אדם העומדים בעושר וגדולה ומעלה וממשלה. ע"ש.
וכתוב במדרש קהלת רבה (פ"ב סס"ב:) מעשה שהיה בבר נש אחד מגדולי בבל, שנשא בנו אשה, ועשה סעודה לחכמים. אמר האב לבנו החתן: "עלה לעלייה והבא לנו יין טוב מחבית פלונית. עלה להביא יין ישן מן העלייה, הכישו נחש ומת [רח"ל]. וכתב הרד"ל (בהגהותיו שם אות ב); זהו שאמרו חתן צריך שימור, ולכן אף כשהלך לדבר מצוה בשליחות אביו, לא עמדה לו מצותו, משום דהוי ליה כשכיח היזקא. ע"כ. ונראה שגם בנידון שלנו נחשב הדבר כשכיח היזקא, וצריך למחות ביד העושים כן. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כנהר.
ט. יש אומרים שאסור להרכיב חתן על הכתפיים, מפני שיש חשש שיגרמו לו הרהורי עבירה או קישוי. (13) ויש אומרים שאין לחוש לזה, מפני שיש לחתן פחד שמא יפול, ולכן אינו בא לידי הרהור. (14) ומכל מקום ראוי יותר להרימו עם כסא, ולא על הכתפיים.
(13). הג"ר חיים פלאג'י בספר רוח חיים (אורח חיים סימן תרסט אות ח), שו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן עג). וראה בשו"ת נחלת פנחס (חלק א סימן קכב).
(14). שו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן רכט), שו"ת אז נדברו (חלק ג סימן נט), וכן דעת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך בספר ועלהו לא יבול (חלק ב עמוד קפד), וכן כתב בספר בית חתנים (חלק ב עמוד תקיג) בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל ויבלח"ט הגרי"ש אלישיב שליט"א, משום שהחתן חושש כל רגע שמא יפול, ובכהאי גוונא אין חשש להרהור. ע"ש. והרחבנו בס"ד בדין זה בס' ואין למו מכשול חלק א [עמוד קיז]. ע"ש.
י. אף על פי שנתבאר שיש מצוה לשמח את החתן, מכל מקום אין לעייף את החתן יותר מדאי, כדי שלא יחלש ויתבטל מקיום המצוה בלילה. (15)
וכמו כן, יש להימנע משתייה מופרזת של משקאות משכרים, כיון שלא גורמים בזה שמחה לחתן ולכלה, אלא אדרבה עלולים לצמוח מזה קלקולים גדולים כידוע. (16)
(15). שו"ת שבט הלוי (חלק י סימן רמח).
(16). כן העיר לנכון בספר החופה והנישואין חלק א (עמוד 143). וכבר כתב הארחות חיים בהלכות פורים (אות לח) שמה שאמרו חייב אינש לבסומי בפוריא, לא שישתכר, שהשיכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט. ע"כ. וראה בברכות (כט:) דאמר ליה אליהו לרב יהודה, לא תשתכר ולא תחטא.
לא להפריע לשכנים
יא. כאשר עורכים סעודת שבע ברכות, יש להיזהר שלא לשיר בקול רם לאחר השעה 11 בלילה, מפני שמפריעים לשכנים לישון. ומי שמרעיש לאחר השעה 11, אפילו שכונתו לקיים מצות שמחת חתן וכלה, הרי זו מצוה באה בעבירה. (17)
(17). פשוט. וכן כתב להזהיר בספר עלינו לשבח חלק ד (עמוד תקפה), והוסיף, שהמרעישים ב"שבע ברכות" לאחר השעה 11, אולי אין להם לומר "שהשמחה במעונו", כי ה' יתברך שונא גזל בעולה. ע"ש.
וכן ראיתי בספר עמק המשפט חלק ג (סימן לה), שכתב גם כן להזהיר על זה, וביאר, שאף שמבואר בשלחן ערוך (חו"מ סימן קנו ס"ג) שצורכי מצוה אין השכנים יכולים למחות אף שעושים להם רעש, מכל מקום מבואר בפוסקים שגדר מצוה לענין זה, הוא דווקא בדבר שמוטל על כלל ישראל, כגון בנית תלמוד תורה וכדומה, שאז אפילו אם נגרם לשכנים רעש, אין חובה להתחשב בהם. אבל מצוה פרטית המוטלת על כל אחד ואחד, אין השכנים מחוייבים לסבול בגלל מצוותיו של השני, ובפרט שיכול לקיים את המצוה בשעות שאינו מפריעה לשכנים. ע"כ.
ועל כל פנים כתב בספר משפט צדק (ח"ב עמוד 308), שעד השעה 11, רשאים לשיר ולזמר בתוך הבית או במרפסת פתוחה, גם כשיש בבנין ילדים קטנים ואנשים זקנים שעלולים להתעורר מכך, ואינו חייב לבטל שמחתו משום היזקם של השכנים, מכיון שעושה כפי המקובל אצל אנשים, ולכן אין השכנים יכולים למחות בהם. ורק במקום שיש חשש שיש במקום אדם זקן שעלול לסבול מכך כאבי ראש או שלא יוכל להרדם כל הלילה, אין לעשות כן. ולכן ינמיכו את הקול עד כמה שאפשר. ודרכיה דרכי נועם כתיב.
פרק ד - ענינים שונים
מקום ישיבת החתן
א. יש להושיב את החתן בראש השלחן בכל סעודה שעושים בשבעת ימי המשתה, בין בסעודה הנעשית בבית החתן ובין בסעודה שנעשית בבית אחר, כדי לכבדו בכבוד הראוי לו. (1)
(1). ספר בית חתנים חלק ב (עמוד תקטו בנד"מ).
השתתפות ילדים בנשואי הוריהם
ב. גבר גרוש שמתחתן עם אשה חדשה, ויש לו ילדים מהנישואין הקודמים, מותר להם להשתתף בחתונה של אביהם, ואין בזה שום חשש. (2)
(2) . כן כתב בספר זהב מנחם (חלק ב סימן לו), ולשיטתו אין הבדל בין גבר שמתחתן לבין אשה שמתחתנת, אלא בכל מקרה טוב וראוי שהילדים ישתתפו בנישואי הוריהם כשמתחתנים בפעם השניה, כדי להראות להורה השני שהם שלמים ומסכימים לחתונה זו, ועל ידי כך ישרור השלום בבית.