ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער הכנסת אורחים
פרק א - מעלת הכנסת אורחים
א. אמרו רבותינו בתלמוד: בזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על האדם על ידי שמקריב עליו קורבנות. ועכשיו שחרב בית המקדש, שולחנו של אדם מכפר עליו, על ידי שמכניס אורחים לביתו ומאכילם על שלחנו. (1)
ועל כן, יש לחזֵר אחר מצוה יקרה זו. ובזכות זה שמכניס אורחים לביתו, יזכה לבנים חכמים גדולים בתורה. (2)
(1) . מסכת חגיגה (דף כז.), ורש"י שם. וכתב המאירי (שבת קכז.): לעולם ישתדל אדם בהכנסת אורחים, שאין לך מצוה גדולה מזו. וראה בספר ערוך לנר (נדה כד: ד"ה אכילתו).
ודרך אגב ראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן קמה) שסיפר, שאחד מצדיקי הדור הקפיד שבחדר שאכלו בו, לא ישן איש מעולם. וביאר הדבר, לפי מה שאמרו רבותינו ז"ל, שבזמן שבית המקדש קיים, מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו. נמצא שהמאכל הוא במקום קרבן והשלחן הוא במקום מזבח. ומכיון ששלחנו של אדם הוא במקום מזבח, לא ראוי לישן באותו בית, וכמו שכתב בספר חסידים, שאין לסרוק ראשו וכיוצא בו על השלחן מפני שדומה למזבח, כך גם סבר אותו צדיק שאם אפשר, צריך ליזהר שלא לישן במקום המזבח, כמו הכהנים שהיו אסורים אפילו בישיבה ליד המזבח. ע"כ.
(2) . צדקה לחיים (אות קמט) בשם מדרש תלפיות. עוד כתב שם, שמי שרוצה לקיים מצות הכנסת אורחים, צריך שיהיה לו כר וכסות (שמיכות) מוכנים, לערוך לאורח מיטה, כדי שישכב. וכבר ראיתי שלפעמים מאחר שלא ימצא לאורח מיטה, נמנעים מלארחו.
ונראה שזהו כונת הכתוב במלכים ב (פרק ד): "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה", דקשה למה נקט מיטה בראשונה. ולפי האמור יש לפרש שמכיון שיש מיטה בבית לאורח, בעל הבית נמשך לעשות לאורח גם שלחן ומנורה, אבל כשאין מיטה, נמנע גם מהשאר. ע"כ.
ב. גדולה הכנסת אורחים, יותר מהשכמת בית המדרש. ולכן אדם שיש לו שיעור קבוע, ובא לו אורח בדיוק בשעה שצריך לצאת לשיעור תורה, אם אין בבית מי שידאג לאורח כראוי, וגם אין לו אפשרות להביא את האורח לשיעור, ישאר בבית וידאג לאורח כפי כבודו. (3)
(3). איתא במסכת שבת (קכז.): אמר רבי יוחנן, גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. ורב דימי אמר יותר מהשכמת בית המדרש. ופסק הראבי"ה (שבת סימן רסז) כרב דימי שגדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש. וכן הוא בשו"ת תרומת הדשן (סימן עב).
והגאון רבי דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא חלק ב (אורח חיים סימן עד) הקשה, מדוע לא העתיק הרמב"ם לא את דברי ר' יוחנן ולא את דברי רב דימי להלכה. ותירץ, דמאחר שהרמב"ם העתיק דברי רב שאמר "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", אם כן הוא הדין או כל שכן שגדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית המדרש, ושמע מינא דסבירא ליה להרמב"ם כרב דימי. ע"ש.
וטוב עין יראה בספר אהבת חסד (חלק ג פרק א) שפסק כרב דימי, שהכנסת אורחים גדולה מהשכמת בית המדרש. ועל פי זה כתב, שאם השכים לילך לבית המדרש ונזדמן לו אורחים, מוטב יותר שיתעסק במצוה זו, כשאין לו בביתו מי שיקבלם כהוגן [שאם יש מי שידאג להם, הלא קיימא לן שאם נזדמן לפניו מצוה כשהוא עוסק בתלמוד תורה, ותוכל המצוה להעשות על ידי אחרים, אין מבטלים תלמוד תורה כדי לקיים המצוה, והוא הדין כשהוא בדרך לשיעור תורה. ותלמוד תורה כנגד כולם. וכן כתב הנצי"ב בספרו העמק שאלה (סימן יא אות ב)].
ולפעמים באים אורחים נכבדים ביותר, ומן הראוי שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם, אף שיש בבית מי שיוכל לדאוג להם. וכן מצינו בגמרא בבא מציעא (פו:) שבגלל שהשתמש אברהם אבינו בשלוחו ליקח מים [שנאמר יֻקַח נא מעט מים], פיחת את המצוה, ושילם לו הקדוש ברוך הוא גם כן על ידי שליח, משום שהאורחים היו נכבדים ביותר, כי היו מלאכים ונתלבשו בדמות אנשים, והיה צריך הוא בעצמו לשמש אותם ולכבדם, [ואף על גב שהוא לא ידע מזה, מכל מקום לקיחת המים שהיה על ידי שליח לא היה לפי כבודם], ועל כן לא היה עבור זה שכרו כל כך גדול. ע"ש.
וראה בשו"ת אפרקסתא דעניא חלק ד (סימן שכב) שהביא דברי התנא דבי אליהו (פרק א) שכתב: גדולה צדקה ששוותה לתורה, גדולה צדקה שהתורה שוותה לה. ואם צדקה שוה לתורה עצמה, אם כן הכנסת אורחים שגדולה מהצדקה [משום שהיא בכלל גמילות חסדים], גדולה מהתורה.
ובספר תולדות יעקב ויוסף, כתב לבאר מה שאמרו גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה, שלפעמים הכנסת אורחים הוא ביטול תורה, ואפילו הכי גדולה הכנסת אורחים יותר מתלמוד תורה. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת אדרת תפארת (חלק ד סימן מד-מו) שהאריך בענין זה.
האם הכנסת אורחים דוחה לימוד תורה לרבים
עמדתי ואתבונן בענין תלמיד חכם העומד לצאת למסור שיעור תורה לרבים, ובאו לו אורחים לביתו, ואין בבית מי שיטפל וידאג להם, האם מותר לו לבטל שיעור תורה של רבים כדי לדאוג לאורחיו, או לא.
הנה ראה ראיתי להרב אהבת איתן בחידושיו לשבת (שם) שהקשה, כיצד אמרו שהכנסת אורחים גדולה כהשקמת בית המדרש, והרי מצות הכנסת אורחים כלולה במצות גמילות חסדים, והשקמת בית המדרש כלולה במצות תלמוד תורה, ותנן במסכת פיאה "ותלמוד תורה כנגד כולם", דהיינו שלימוד תורה חשוב יותר מגמילות חסדים המוזכר שם במשנה.
וכתב לתרץ, שכל אותן מצוות שמוזכרות במשנה בפיאה, שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, הם מצוות שהן טובות לשמים ולבריות, אבל מצוות שהן טובות רק לשמים [כגון תפילין וכדומה], אינו אוכל פירותיהן בעולם הזה. ולפי זה מה שאמרו במשנה "ותלמוד תורה כנגד כולם", על כורחך איירי שהוא טוב לבריות, כגון שמלמד לאחרים, וכמו שאמרו בסוכה (מט:) הלומד תורה ומלמדה לאחרים, זהו תורה של חסד. ועל זה אמרו גדולה הכנסת אורחים כהשקמת בית המדרש. ע"כ. וכן כתב שם הרב עיון יעקב.
נמצא לפי זה, שיש הבדל בין לימוד תורה שמלמד לרבים, לבין לימוד תורה שלומד לעצמו, שרק באופן שהולך ללמוד ביחידות, והזדמנו לו אורחים, יבטל מלימודו לכבוד האורחים. אבל תלמיד חכם היוצא למסור שיעור ברבים, והזדמנו לו אורחים, לא יבטל השיעור אף שאין מי שיטפל באורחים.
והנה אחר המחילה הרבה מהרב אהבת איתן, לא זכיתי להבין אמאי קאמר שלימוד תורה ביחידות אינה מצוה הטובה לבריות, והרי גם הלומד ביחידות מוריד שפע לעולם, ובזכותו העולם קיים וכמו שאמר רבי אלעזר בפסחים (סח:): אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי". ומשנה מפורשת היא בפרק קמא דאבות "על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ואין לך חסד גדול מזה שלומד ומחזיק א העולם. וידוע המעשה בחכם אחד שלמד תורה בזמן שלא היה מי שלמד בעולם, ונגלו אליו בחלום ואמרו לו שבזכותו העולם לא נחרב.
ואם כן, גם הלומד תורה לבדו הוא בכלל גומל חסדים, ואף על פי כן קבעו חכמינו ז"ל שכאשר אין מי שיטפל באורחים, צריך הוא לבטל מלימודו ולדאוג להם, והוא הדין עם צריך למסור שיעור לרבים, והזדמנו לו אורחים ואין מי שיטפל בהם, יבטל השיעור.
ותעלוזנה כליותי בראותי למה שכתב בשלחן ערוך הרב (ה' תלמוד תורה פ"ד סעיף ד), שאפילו תלמוד תורה של רבים נדחה מפני מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, כמו שאמרו על רבי יהודה בר אלעאי כשהיה מלמד לתלמידים, וראה הלוית המת או כלה שהולכת לחופה, היה מפסיק מתלמודו ללוות המת ולהכניס הכלה לחופה.
ויש אומרים שאם על ידי שיבטל עכשיו את לימודו לרבים, לא יוכלו להתאסף עוד ללמוד לאחר קיום המצוה, אין לו להפסיק אפילו למצוה מן תורה. ויש חולקים ואומרים שבכל ענין אין תלמוד תורה אפילו של רבים, דוחה שום מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואפילו היא מצוה קלה של דבריהם, מאחר שתכלית חכמה, הם מעשים טובים, וכן עיקר. עכ"ד.
וכן זכתה עיני לראות בספר השל"ה הקדוש (מסכת שבועות פרק נר מצוה מה) שכתב, שאם אירע לאדם מצוה שאינה יכולה להתקיים על ידי אחר, ואם לא יקיימנה עתה תתבטל, אף על פי שהוא לומד לרבים, יפסיק באמצע למודו, ואחר כך ילמד לרבים. ע"כ.
לארח תלמידי חכמים
ג. כל המארח תלמיד חכם בביתו, ודואג לו לאכילה ושתיה ולינה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבן תמיד, (4) וכאילו קיים את כל החמישה חומשי תורה. (5)
(4). ברכות (דף י:), ולמדו זאת מדברי השונמית שאירחה את אלישע הנביא בביתה, ואמרה לבעלה: "איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד". ואמרו בילקוט שמעוני (שמואל א רמז קכא): פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש קל וחומר, ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבודו כך, המארח תלמיד חכם בביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה, שכל המאכיל פרוסה לתלמיד חכם, כאלו עשה חסד עם כל ישראל.
(5). רבינו חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן ה אות יב), והוסיף, שלא רק המאכיל, אלא כל המחזיק ביד התלמיד חכם שיעסוק בתורה, הוה ליה כאילו קיים כל התורה כולה. ובגמרא כתובות (קיא:) אמרו, המהנה תלמיד חכם מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק לשכינה.
לשנות בדיבור כדי להכניס אורח
ד. אדם שרוצה לקיים מצות הכנסת אורחים, ואשתו מונעת ממנו לעשות כן, מפני שאין להם מספיק ממון להוציא כדי לארח אורחים בביתם, יכול לומר לאשתו שהאורחים הביאו לו סכום כסף כדי שיקנה מצרכים לביתו, אף שבאמת לא הביאו לו מאומה, ואין בזה איסור שקר. (6)
(6). כמבואר בספר צדקה לחיים לגאון רבי חיים פלאג'י (אות קדם), ועל פי זה ביאר מאמר רבותינו בגמרא בבא מציעא (כג:) שמותר לשנות באושפיזא, דהיינו לצורך הכנסת אורחים.
והוסיף שם (באות קן): איוב אמר; בני ביתי מרגיזין עלי לאמר "הלואי נוכל לינשוך בשרו", מפני שהייתי מטריחם באורחים. ומזה ילמד האדם, שלא להקפיד על אשתו ובני ביתו כשמתכעסים על מה שמביא אורח, כי כך הוא המידה, ואין כל חדש, ולפום צערא אגרא, דיגדל שכרו. ויפייס את אשתו בממון או בדבר אחר, וַיַפֶק רצון מה' להכניס אורחים, ואשריו לו.
הכנסת אורחים כשאשתו מתנגדת
ה. מי שרוצה להכניס לביתו אדם אביון שאין לו היכן לעשות שבת או חג, ואשתו מתנגדת להכניסו, וטוענת שאינה רוצה אנשים זרים בביתה, יש לבעל לשדל את אשתו בדברי פיוס, עד שתסכים להכניס את האורח לביתם. (7) (ועיין בהערה).
האם הכנסת אורחים קודמת לשלום בית
(7). אמרו רבותינו בגמרא שבת (שבת קכז:): "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה". והקשה הרה"ג רבי אברהם פטל זצ"ל בספרו ויאמר אברהם (בראשית עמוד צה), הלא די והותר אם היתה הכנסת אורחים רק כקבלת פני שכינה, ולמה אמרו יותר מקבלת פני שכינה?
אלא ידוע מה שאמרו חכמינו ז"ל: "אשה עיניה צרה באורחים", ועוד אמרו: "איש ואשה שזכו, שכינה בניהם". ואם היתה הכנסת אורחים רק כקבלת פני שכינה, אמור יאמר האיש - מה לי להכניס אורחים לביתי ולהתקוטט עם אשתי ולעשות נגד רצונה כדי שתהא השכינה שרויה בביתי על ידי קבלת האורחים, והרי אם אהיה בשלום עם אשתו, גם כן תהיה השכינה שרויה בינינו. לפיכך אמרו חכמים, תדע שקבלת אורחים יותר גדולה מקבלת פני שכינה, ולכן לא תשמע לאשתך בדבר הזה. ע"כ. וכן כתב בספר שיחת חולין של תלמידי חכמים, והובא בספר אוצרות התורה (פ' וירא).
וכעת מצאתי למרן החיד"א בפירושו למסכת אבות (פ"א משנה ה) שכתב לבאר את סמיכות תחילת המשנה "ויהיו עניים בני ביתך", להמשך המשנה "ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו", שבאו חכמינו ז"ל ללמדנו, שלא תתיעץ עם אשתך בענין הבאת עניים בביתך, כי האשה עינה צרה באורחים. ע"כ.
ומשמע מדבריו שאף שאשתו עלולה לסרב לכך, יש לו להכניסם לביתו אף נגד רצונה. ודמי למי שרוצה להניח תפילין ואשתו מסרבת לו, וכי יעלה על הדעת שישמע לה?! כך הדבר גם לגבי הכנסת אורחים. וראה מה שכ' לעיל בשער האגדות (עמוד ?)
וכעת נדפס ספר חשוקי חמד לג"ר יצחק זילברשטיין (סוכה עמוד תמא) וכתב שם שאלה: בליל חג סוכות דפק בביתו של ראובן איש עני, וביקש להתארח אצלו בחג, כי אין לו מקום אחר לאכול ולישון. רעייתו של ראובן לא רצתה לארח את העני, וידע ראובן שאם יכניס את האורח, יגרום הדבר לקצת מתיחות בביתו, ובא לשאול האם בכל זאת יכניס את העני, או שמא גדול השלום ולא יכניס את האורח.
והשיב, ששמע בשם הקדוש מרימנוב שאפילו אם יבוא לו מחלוקת עם אשתו על ידי הכנסת אורחים, לא ישגיח על זה, משום שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. והוסיף להביא ראיה לזה מלוֹט שקיבל אורחים [את שני המלאכים] הגם שאשתו התנגדה לכך, וראיה לזה שהרי גילתה לכולם על דבר האורחים, ולכן עוד באותו לילה התקבצו כל אנשי סדום מסביב לביתם. וסיים שיש לדעת, שבכל מקרה השכינה לא תשרה בבית שיש בו צרות עין. ע"ש.
ועל כל פנים נראה, שכל זה נאמר דווקא באופן שאין מי שיקבל את אותו אורח, אבל באופן שיש אחרים שידאגו להם, אין לו להתקוטט עם אשתו בשביל כך, ולא יזמין אורחים נגד רצונה. וראיה לכך מדברי המשנה ברורה (סימן נג אות סה) שכתב: אין לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילות ספר תורה וכיוצא בו. ופשוט דדוקא אם המצוה תתקיים על ידי אחר, אבל אם המצוה תתבטל לגמרי (כגון הכנסת אורחים) או החזקת תלמוד תורה, ויש בידו למחות, בודאי מחויב למחות כדי להחזיק המצוה, שהרי מדינא כופין על ענינים כאלו כמבואר בחושן משפט (סימן קסג סעיף א).
לסיכום: אדם שנזדמן לו אורח שאין לו היכן לעשות שבת או חג וכדומה, ואין שום אפשרות לארח אותו במקום אחר, מחוייב לארחו בביתו ולדאוג לכל מחסורו, אף כשאשתו מתנגדת לכך.
מי נקרא אורח
ו. יש אומרים, שמצות הכנסת אורחים נוהגת רק באורח שבא מחוץ לעיר כדי לאכול ולישון בבית חבירו, אבל המזמין לביתו חבר שגר באותה העיר לארוחת ערב, ולאחר מכן חוזר החבר לישון בביתו, אין זה נחשב להכנסת אורחים. (8)
ויש אומרים שגם באופן שהאורח גר בעירו וחוזר לישון בביתו, הרי זה נחשב להכנסת אורחים, ומצוה לכבדו בכבוד הראוי לו. וכן ראוי לנהוג, ובפרט אם אותו שכן משפץ את הבית, וקשה לו לסעוד את ארוחותיו בביתו. (9)
ובודאי שהמארח את אביו ואת אמו בביתו, מקיים מצוה גדולה וחשובה, אף על פי שהוריו גרים באותה שכונה שהוא גר. (10)
(8). כתב הרמ"א (אורח חיים סימן שלג סעיף א) בשם התרומת הדשן, דלא מקרי אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו, או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, אבל כשזימן חבירו לסעוד אצלו, לא מקרי אורחים, ואינו סעודת מצוה, אלא סעודת רשות. ע"כ.
וגם האשל אברהם (סימן שז אות ז) כתב, שאורחים נחשבים למצוה רק אם הכניסם מהשדה לביתו, אבל הזמין אורחים מעירו, יש לומר שלא מצוה הוי. וציין לתרומת הדשן הנ"ל. וכן כתב הרב כף החיים (שם אות יא), שאינם נקראים אורחים אלא כשבאו מעיר אחרת.
וכן תחזה בשלחן ערוך הרב (סימן תקי אות כ) שכתב, שאם האורחים הם מאותה העיר, אין כאן מצות הכנסת אורחים. וכן כתב בספר סולת בלולה (כלל טו) בשם התוספות יום טוב, שאין מצות הכנסת אורחים במזמין חבירו שגר באותה העיר.
וראה בספר יוסף אומץ (עמוד 322) כתב, שלשון "הכנסת אורחים", הונח על מי שמכניס אורח לביתו מרחוב העיר כשהולך ותועה ולא ידע מי יאספו לביתו, כענין שנאמר: "ואין איש מאסף אותם הביתה ללון" (שופטים יט). ע"כ. ומשמע מדבריו, שאם מזמין לביתו חבר שאינו תועה בדרך, אין זה נחשב להכנסת אורחים.
וראה עוד בספר סדר היום (שחרית של שבת) שכתב: הכנסת אורחים גם כן עם היות שנכנס בכלל גמילות חסדים היא מצוה גדולה וראויה להמנות בפני עצמה, מפני שהמכניס אורחים בתוך ביתו וממציא להם מקום ומושב שישבו וינוחו מיגיעת הדרך, עושה עמם כמה טובות, האחד, מנוחת הגוף והאברים. והשני, שממציא להם מה לאכול ולשתות כדי שתחזור נפשם אליהם. השלישית, שמונע ממנו בושת וכלימה בהיותו גר בארץ ללכת לחזר אחר בית ומושב שיוכל לשבת ואין מכיר אליו. הרביעי, שעושה טובה עם מי שלא עשה עמו טובה ולא הכיר בו מעולם ומכניסו בביתו ומאכילו ומשקהו ועשה עמו כל הצריך אליו שכרו גדול כפול ומכופל שעושה הדבר לשם המצוה עצמה, וראוי הוא לכל שכר בעולם. ע"כ.
ומדברות קודשו ניכר, שמהות המצוה של הכנסת אורחים היא, להכניס לביתו את אותם אנשים שאין מי שידאג להם, ואת אותם שאינו מכיר, ובזה גדולה מעלתו של המארח. אולם מדברי רוב הפוסקים לא משמע הכי כפי שיתבאר בס"ד בסעיף הבא. וראה עוד בשו"ת אוהב משפט (או"ח סימן יב ד"ה אמנם), ובשו"ת חיים ביד (סימן סד ד"ה איך שיהיה).
(9). כבר נתבאר בהערה הקודמת שרוב ככל הפוסקים נסמכו סמיכה בכל כוחם על דברי חד מן קמאי רבי ישראל איסרלן, ועל פי זה הורו שאין מצות הכנסת אורחים נוהגת בהארחת שכנים וכדומה. והנה לפניך תוכן דברי קודשו של אותו גדול רבנו ישראל איסרלן בשו"ת תרומת הדשן (סימן עב): שאלה; יש שבות שמקילין בו במקום מצוה, האם יש להקל באותו שבות במקום שיש כבוד האורחים, או לא. (כלומר, האם הכנסת אורחים נחשבת למצוה הראויה לדחוק איסור שבות).
תשובה; יראה דאם באו לו אורחים לביתו, יש להקל לכבודם ולצורכם כמו לצורך שאר מצוה, כדאמרינן בשבת (קכז.) גדולה הכנסת אורחים ממצות בית המדרש [ולכן התירו לפנות ארבע וחמש קופות של תבן בשבת, כדי להושיב שם אורחים, ולא חיישינן לטרחא דשבת]. אומנם אם זימן אורחים לסעוד סעודה בביתו אבל לא נתארחו אצלו, בכהאי גוונא אין לנו ראיה להקל, משום שמה שאמרו גדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני שכינה, מיירי באורחים שבאו מן השדה לביתו. ואפשר דמכל מקום אין לחלק. עכ"ד.
עין רואה שאף על פי שבתחילה רצה התרומת הדשן לחלק בין זימן אורחים לביתו ללינה ואכילה, לבין אורחים שבאים רק לסעודה ולאחר מכן הולכים, מכל מקום סיים, שאפשר שאין לחלק בזה. ואם כן, גם כשמזמין אורחים לארוחת ערב בלבד, נחשב לו הדבר למצוות הכנסת אורחים, אפילו אם האורחים הם מאותה העיר. ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה, כיצד הבינו הרמ"א ושאר פוסקים מדברי התרומת הדשן, שאורח הגר בעירו של בעל הבית אינו נקרא אורח, והרי התרומת הדשן סיים שאפשר שאין לחלק.
ובמשים חופשי מצאתי את שאהבה נפשי בפתחי תשובה (יורה דעה סימן סט סעיף יג) שהביא דברי הסולת למנחה שכתב, דלא מקרי אורחים אלא שנתארחו בביתו, אבל לא שזימן אצלו חבירו. והרב פתחי תשובה חולק עליו בזה וסובר שגם כשזימן את חבירו, נחשב לאורח. ע"ש.
וכן מצאתי שכתב רבינו חיים אחי המהר"ל בספר החיים (פרנסה פרק ג), שיש מצוה להכניס אורחים אפילו כשמזמין את שכניו שהם עשירים, ויכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם, וזהו מצות הכנסת אורחים שמנו חכמינו ז"ל בכלל המצוות שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ומעתה אל תהיה סעודת המריעים קלה בעיניך בזמן שאין עמה קלות ראש. והו"ד בטעמי המנהגים (אות תתרעז).
ולעת כזאת ראיתי בשו"ת משנה הלכות חלק יא (סימן רטז) שדן, כשהיו ישראל במדבר, היאך קיימו מצות הכנסת אורחים, שעיקר המצוה היא באכילה, (כדאיתא בכתובות (ס"ז) במעשה דמר עוקבא), ואם כן כיצד קיימו מצוה זו, והרי כל אחד קיבל עומר משלו, ולא היתה לו אפשרות לתת משלו לאחרים? ותירץ דודאי מי שהיה מכניס אורחים, היה נעשה נס בעומר, והיה מספיק כדי לתת לאורח. ע"ש.
ומשמע שאף על פי שמזמין את חבירו שבאותה העיר, מקיים מצות הכנסת אורחים, שהרי במדבר היו כולם כתושבי עיר אחת, ואף על פי כן סבירא ליה, שקיימו בזה מצוות הכנסת אורחים. לפיכך נראה דכיון שמדברי התרומת הדשן נראה שאין הבדל בין אורחים הבאים מחוץ לעיר לבאים מאותה העיר, וכן דעת עוד רבים מן הפוסקים, ראוי להכניס לביתו גם אנשים קרובים שאינם מעיר אחרת, באופן שאותם אורחים הן יראי ה', ולא יבואו לידי לצנות וקלות ראש חס ושלום.
(10). בשו"ת משנה הלכות (חלק טז סימן קלב) נשאל אודות הורים שגרים באותה העיר של בנם, ובאים אליו בכל שבת, ומתאכסנים שמה עד מוצאי שבת, ובנם דואג להם לאכילה שתיה ולינה, האם נחשב להכנסת אורחים, או מאחר שכתב הרמ"א (הנ"ל) שאם זימן את חבירו לסעוד אצלו, אין זה נחשב לאורח ואינו סעודת מצוה רק סעודת רשות, אם כן יוצא, שכיון שהוריו הם מאותו עיר, אינם נחשבים לאורחים, ואיבד המצוה לדעת הרמ"א.
והשיב, שתחילה וראש יש להבהיר, שהמארח אורחים בתוך ביתו יש לו מצוה, מפני שכשאדם בא מן השדה ואין לו מקום לאכול ולישון, הרי הוא בגדר נצרך שמצוה לאורחו, ולכן אם זימן אותו לביתו מקיים מצוה.
אבל הדר בעיר, ובא חבירו וזימן אותו לאכול סעודה, אין זה בגדר אורח ולא בגדר עני שמצוה להחיותו, אלא הוא סעודת מרעים או פחות מזה, והוי רק סעודת רשות, דמה לו עם בעלי בתים של אותה עיר, ולמה יתן להם מאכל ומשקה בלי סיבה. ולכן נחלקו הפוסקים האם גם זה נכלל במצות הכנסת אורחים, או רק המארח אנשים מחוץ לעיר מקיים בזה את המצוה.
ועל כל פנים בנדון דידן, המזמין הורים לביתו או שבאים מאליהם לביתו להיות שם בשבת וכדומה, יש בזה מצוה גדולה של כבוד אב ואם, ומצוה להאכילם ולהשקותם אפילו שהם בביתם והוא הדין כשהם בביתו, שמצוה לכבדם בכל הכבוד האפשרי, ואין זה מדין אורחים או צדקה, אלא מדין כיבוד הורים שאין לך מצוה גדולה מזו, ולכן אין הבדל אם הם באותה העיר או שבאו מעיר אחרת.
ולכן אם באו לשבות אצלו בשבת, מצוה גדולה הוא לכבדם, ויכול לקיים בכל היום כמה מצוות של כבוד. והמארח אדם זר בביתו, יש לו רק מצוה אחת של הכנסת אורחים. אבל כשמזמין את הוריו, מקיים מצוה בכל עת וכל שעה, ואין נפקא מינא אם קיימא לן המזמין בני עירו נמי הוה בכלל אורח או לא. וזה פשוט. ע"כ.
לא להרבות רֵעִים בביתו
ז. אף שנתבאר שיש מצוה גדולה להכניס אורחים, מכל מקום אל ירבה האדם רֵעִים בתוך ביתו כדי לצחוק ולדבר עימהם בהבלי העולם הזה,(10) ועל כיוצא בזה נאמר בתהילים: "וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". (11)
(10). כפי שאמרו בגמרא ברכות (סג.): לעולם אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו. וראה מה שכתב בזה בספר כף החיים פלאג'י (פרק ה אות יב). וידוע על כמה בתים שנהרסו בגלל אותם חברים שהיו פוקדים את הבית לעיתים קרובות, ונוצר קשר בין החבר לאשת בעל הבית, ואחריתו של אותו בית עֲדֵי אֹבֵד. רח"ל.
(11). כדאיתא בגמרא עבודה זרה דף יח (עמוד ב).
פרק ב' - התנהגות עם אורחים בסעודה
א. אדם שמכניס אורחים לביתו, יש לו לכבדם בשמחה ובסבר פנים יפות, ולא יצטער על כך שאורחיו אוכלים משלחנו, אלא ישמח על הזכות שנפלה בחלקו לקיים מצוה גדולה וחשובה שכזו.
ומי שהוא צר עין, וקשה לו לראות את אורחיו אוכלים משולחנו, עדיף יותר שלא יזמין אותם לביתו, מפני שאם יאכלו משולחנו, עלולים לבוא לידי נזק בגללו. (1)
(1). כתב בספר קב הישר (פרק כו): כתיב בספר משלי: "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו, כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא, אֱכֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ.
ומבואר בזוהר, שכל האוכל מאכל אצל אדם שהוא רע עין, אותה האכילה היא בנפשו של האוכל כמו סם המות. ולא יגיעו ימים מועטים שיבוא אליו איזה חולי, ולפעמים יגיע אף שיחלה בחולי שיש בו סכנה. ולכן לא רצה רבינו הקדוש לאכול משום אדם, כי היה מתיירא לנפשו שלא יהנה מאיזה צר עין, ואחר כך בהכרח יבוא לו איזה חולי. ואם כן, כל מי שהוא צר עין, גורם רעה לעצמו וגורם רעה לאחרים. ולפעמים כשימות האדם האוכל מאכל אצל הצר עין, אזי בגרמא דיליה הוא מת, וצריך לעשות תשובה על זה. כדאמרו חכמינו ז"ל: "מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב".
על כן יראה האדם כשיש לו אורחים בביתו, יתן להם בעין יפה, או שלא יזמין כלל אורחים כדי שלא יבא ח"ו לידי עונש. ועל פי זה יש לפרש הפסוק במשלי: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" שפירושו, כי כל האוכל אצל צדיק שהוא טוב עין, יאכל לשובע נפשו אפילו אם אכל מעט מן המאכלים. אבל מי שהוא אוכל מן בטן של רשעים, הוא יחסר, שאפילו אם הוא אוכל הרבה, לא יהיה שבע האוכל מן מאכל של רע עין, כי זה הוא כלל גדול, מי שהוא רע עין, אינו יכול להשביע את נפשו, ומכל שכן שאינו יוכל ליתן לאחרים מטובו אשר חנן ה' אותו. עכ"ד. ודי בזה.
שתיה מכוס הקידוש
ב. אדם שמארח בביתו אורחים בשבת, ראוי ונכון למזוג את היין של הקידוש לכמה כוסות, ולהגישם לפני כל אחד מאורחיו, ולא יתן להם לשתות ישירות מהכוס שקידש עליה, מפני שישנם אנשים שנגעלים לטעום מפה לפה. (2)
(2). גרסינן במסכת דרך ארץ (רבה פ''ט): לא ישתה מן הכוס ויתננה לחבירו, מפני סכנת נפשות. ומעשה ברבי עקיבא שהתארח אצל אדם אחד, ואותו אדם שתה מהכוס ונתן לרבי עקיבא לשתות ממנה, ואמר לו רבי עקיבא שישתה הוא. ושוב שתה אותו אדם מכוס אחרת, ונתן לרבי עקיבא, וגם הפעם סירב הרב לשתות. אמר לו בן עזאי למארח: עד מתי אתה משקה את רבי עקיבא כוסות מוטעמים.
ופירש שם הנחלת יעקב בשם הלבוש, שיש ליזהר בזה, דשמא חבירו מן האניני הדעת, ולא יוכל לשתות ממה ששתה חבירו, או אפילו מהכלי ששתה חבירו, ומתוך הבושה שאינו רוצה לסרב לו הוא שותה, ויבוא לידי סכנה.
ופסק מרן בשלחן ערוך (סימן קע סעיף טז): לא ישתה מן הכוס ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות. ובסעיף כ"ב כתב: אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס. וכתב שם הכף החיים בשם הלבוש, שאפילו אם יודע בחבירו שאינו איסטניס כל כך, מכל מקום יקנח מקום נשיקת פיו בכוס, משום מיאוס. ע''ש.
וכתב בשו''ת נצח יוסף (חלק ב סימן כא), שכאשר יש אורחים וידידים שמשתתפים בסעודה, נוהגים ששופכים לתוך כמה כוסות מכוס הקידוש, וכל אחד מהאורחים מקבל כוסו. וזה נראה עדיף טפי, וראוי לעשות כן. ובזה אף אם הם איסטניסים, יכולים לשתות מכוס זה שלא שתו ממנו כלל. ע''ש. ועיין עוד בשו''ת רבבות אפרים (חלק א סימן קצד).
בציעת הפת
ג. אין לכבד את האורח לברך ברכת "המוציא" ולחלק את הלחם לבני הבית, מפני שהאורח מתבייש לחלק את הלחם בעין יפה וביד רחבה. לפיכך צריך בעל הבית לבצוע על הלחם, כדי שיחלק את הלחם בעין יפה. (3)
אומנם אם אביו או חמיו מתארחים אצלו, המיקל לכבדם לבצוע על הלחם, יש לו על מה שיסמוך. (3*)
(3). מקור דין זה הוא בגמרא בברכות (מו.), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: בעל הבית בוצע ואורח מברך. בעל הבית בוצע - כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך ברכת המזון - כדי שיברך לבעל הבית. ע''כ.
ופסק מרן בשלחן ערוך (סימן קסז סעיף יד), שאם המסובים רבים [ואין שם בעל הבית, או שכולם בעלי בתים], גדול שבכולם בוצע. ואם בעל הביתאוכל עימהם, הוא בוצע אפילו אם האורח גדול. וכתב המשנה ברורה (ס"ק עג) שבעל הבית קודם אפילו לכהן ולתלמיד חכם, כדי שיבצע בעין יפה.
והוסיף המשנה ברורה (ס"ק עד), שהלחם חמודות כתב, שכיום נהגו לחלוק כבוד לגדול שיבצע, והמגן אברהם הסכים עמו. אך כמה אחרונים מפקפקים בזה. אמנם בסעודה שכל המסובים אוכלים כל אחד ואחד מככרו, ומברכים לעצמם, בודאי הנכון שבעל הבית יכבד את הגדול שיבצע תחילה, כיון שאין כאן טעם משום עין יפה. ע"כ.
וראה בשו"ת באר משה (חלק ג סוף סימן כה) שאם עורכים סעודה לכבוד החתן, רשאי החתן לבצוע אף שהוא אורח, מפני שבגללו מברכים שבע ברכות בסעודה, וגם יש בגללו עוד הוספות בברכת המזון, לכן נחשב כאילו הוא בעל הבית. ע"ש.
(3*). כן כתב בספר חשוקי חמד (שבת עמוד תרנג), וביאר שמאחר והטעם שבעל הבית בוצע הוא כדי שיבצע בעין יפה, והאב גם הוא כעֵין בעל הבית, ויחלק מנה יפה לכל בני המשפחה ויבצע להם בעין יפה, אפשר לכבדו בבציעת הפת, ואין זה דומה לאדם זר שמתבייש לחלק למסובים בעין יפה. ואפשר גם לצרף את שיטת הלחם חמודות הסובר שמאחר ובימינו נהוג לתת לכל אחד רק פרוסה קטנה לצורך הברכה, ואחר כך מחלקים שוב פעם לחם לכל אחד לצורך הסעודה, ממילא בטל הטעם שבעל הבית בוצע כדי שיחלק לכל אחד בעין יפה, ולכן אפשר לכבד אדם גדול לבצוע.
ומעשה בתלמיד חכם אחד שהתארח בשבת אצל בנו, וידע שבנו יפציר בו שיבצע על הפת, ולכן הביא עמו חלות משלו, ובצע עליהן, ונתן מהחלות שלו בעין יפה למסובים, ונחשב כאילו הוא הבעלים בנוגע לפת. ע"כ.
ד. אדם שיש לו תחבושת בידו או פצע מוגלתי ביד, לא יבצע על הלחם כשיש אורחים, מכיון שישנם אנשים שנגעלים לאכול מאותו הלחם לאחר שנגע בו בידיו, ולכן באופן כזה יתן לאדם אחר שיבצע על הלחם. (4)
(4). כן כתב להזהיר בספר כף החיים פלאג'י (סימן כד אות סג), וכיוצא בזה כתב רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תתכט). ע"ש.
ה. לאחר שבעל הבית בצע וטעם מהפת, יתן מיד חתיכת פת לאשתו. וגם אם מסב על שולחנו אורח חשוב כגון אביו או חמיו וכדומה, יקדים לתת לאשתו. [ויש בזה טעם על פי הסוד]. ואם יש חשש שאותו אורח יפגע, יתן לו ולאשתו ביחד. (5)
(5). כן כתבנו בס"ד בחלק ה (עמוד פד) בשם הפוסקים, כיעו"ש. ושוב ראיתי שכן כתב גם בשו"ת ויזרע יצחק (חלק א סימן יג). ע"ש.
ו. ראוי ונכון שבעל הבית יקפיד לפרוס לאורח לחם שיספיק לו לכל הסעודה, וכמו כן ימזוג לו אוכל ושתייה ביד רחבה, מפני שלפעמיים האורח מתבייש לשלוח ידו למאכלים והמשקים שבשולחן, וגם מתבייש לבקש שיגישו לו מהם, ולכן צריך לפקוח עין שלא יחסר לו כלום. (6)
(6). אהבת חסד (חלק ג פ"ג), בשם הזוהר הקדוש (ויקהל דף קצח.). וישנם אנשים שאומרים לאורח "תרגיש כמו בבית", וצריכים לדעת שעדיין אין זה מספיק, מפני שהאורח מתבייש להרגיש כמו בבית, ולכן מוטל על בעל הבית לדאוג שלא יחסר לאורחיו כלום.
הסתכלות על האורח בסעודה
ז. יש ליזהר שלא להסתכל על האורחים בשעת הסעודה, וגם אין להסתכל על המנה שהוגשה לפניהם, כדי שלא יתביישו לאכול. (7)
(7). שלחן ערוך (סימן קע סעיף ד). וראה בכף החיים פלאג'י (סימן כד אות סג); שהמגיד אמר למרן הקדוש, שיַפֶה כִיוְנוּ המסתירים עצמם בשעת אכילה כמו בשעה שעושים צורכיהם. ולפי זה, הנכנס לבית חבירו, וראה מנגד שהוא אוכל, יהיה נסוג לאחור, או ישב באיזה צד שלא יראנו, עד שיסיים לאכול. ע"כ.
להתנהג באיפוק ובסבלנות
ח. יש להיזהר שלא להיות קפדן ורגזן בסעודה, בפרט כשנמצאים בביתו אורחים. וצריך להתנהג בסבלנות ובאיפוק רב, כדי שלא לגרום לאורחים אִי נעימות, ועל ידי כך יתביישו לאכול.
וכמו כן, כאשר אחד מבני הבית שבר איזה חפץ או גרם לנזק אחר, יתאפק בעל הבית ולא יגיב על כך ברוגז. וכן אם נעלם איזה חפץ מהבית, לא ישאל את בני הבית ''היכן החפץ'' בנוכחות האורחים, כדי שלא יחשבו האורחים שחושדים בהם. (8)
(8). מסכת דרך ארץ רבה (פרק ו). ומסופר שם על הלל הזקן שעשה סעודה לאדם אחד, והמתין שאשתו תגיש את הארוחה. והנה בא עני לביתו, ואמר לאשת הלל, שהוא צריך להתחתן היום, ואין לו שום דבר בידו. נטלה אשתו את כל הסעודה ונתנה בידו, והכינה סעודה אחרת עבור בעלה והאורח, והניחה לפניהם. אמר לה הלל: בתי מפני מה לא הבאת את האוכל מיד? ואז סיפרה לו את המקרה שקרה לה עם העני. אמר לה: בתי, אף אני דנתי אותך לכף זכות. ע''כ. ומכן נלמד שגם בזמנים של לחץ ואי נעימות מהאורחים, יש להתנהג באיפוק רב ובסבלנות, כפי שנהג הלל כלפי אשתו.
לאכול לאט
ט. כאשר בעל הבית סועד עם אורחיו, יש לו לאכול לאט, ולסיים את הארוחה אחרון, כדי שהאורחים לא יתביישו להמשיך לאכול כשיראו שבעל הבית סיים את ארוחתו.
וגם אם בעל הבית שבע ואינו תעב לאכול עוד, אין לו להפסיק לאכול בעוד שהאורחים סועדים, מפני שהאורחים עלולים להתבייש להמשיך בסעודה. ולכן יאכל בעל כורחו, ויפשוט ידו בקערה לקחת עוד מאכל, עד שיסיימו אורחיו לאכול. (9)
(9). ספר צדקה לחיים לגאון רבינו חיים פלאג'י זיע''א (אות קמד), והוסיף, שבודאי שצריך ליזהר שלא לקום מהשולחן וללכת אנה ואנה בעוד האורחים אוכלים, אלא ישב ויאכל עימהם עד גמר סעודתם.
לא לעשות הפליות
י. אדם שבאו לביתו כמה אורחים בבת אחת, יש לו להגיש לפניהם מנה שוה, ולא יתן לאחד יותר מהשני, כדי שלא לגרום לאחד מהם קינאה על חבירו.
ועל כל פנים, רשאי לכבד את הגדול שבהם יותר ממה שמכבד את האחרים, כגון להושיבו בראש השולחן, ולהגיש לו את מנתו לפני כולם, וכיוצא בזה. (10)
(10). כף החיים פלאג'י (פרק ה אות יז), והביא דברי רבינו בחיי על הפסוק "מהרִי שלֹש סאים", שאברהם נתכוין לכבוד שלשתן, ועשה חלקים שוים לכולם, כדי שלא להטיל קִנאה ביניהם.
אורח שאינו שומר מצוות
יא. מי שמארח בביתו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, לא יגיש לו לאכול ולשתות בלי ברכה, אלא יתן לו כיפה, ויאמר לו בנימוס שיברך, ויסביר לו את גודל ערכה של הברכה. (11)
ואם ברור לו שאותו אורח יסרב לחבוש כיפה ולברך, ויכול להיגרם שנאה וחילול ה' אם לא יגיש לו כיבוד קל, יניח לו את הכיבוד ואת הכיפה על השולחן, והאורח ינהג כפי שיחפוץ. (12)
וישנה עצה טובה, שלאחר שהגיש לפני אורחיו את הכיבוד, יאמר להם שהוא מברך "שהכל", ומכוין לפטור בזה את כל המסובים, [שברכת שהכל פוטרת בדיעבד את כל המאכלים]. (13)
(11). כן כתב מרן בשלחן ערוך (סימן קסט ס''ב). וכבר כתבנו בס''ד בענין זה וכיוצא בזה בס' ואין למו מכשול חלק א (עמוד מ, ועמוד צא). וראה עוד בחלק ג (עמוד קלד). ע''ש.
(12). בשו''ת שבט הלוי (חלק ד סימן יז) עמד על מדוכה זו, והעלה; שמי שיש אצלו אורח חשוב שאינו שומר מצוות, יש לצדד להקל לתת לו מאכל ומשתה, באופן שאם יבקש ממנו ליטול ידיו לברך, ירגיז אותו מאוד. ע''ש. וכן כתב בשו''ת מנחת שלמה (חלק א סימן לה) שאם יבקשו מהאורח ליטול ידים, יפגע מכך או שיתרגז, וישְׂנא את ההולכים בדרך ה', יש לכבדו באכילה ושתיה. וראה בשו''ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן יג).
(13). כןכתב מרן הסטייפלר זיע"א בספר קריינא דאגרתא (חלק א מכתב קמא), וביאר, שאף על פי שאותם אורחים אינם מתכונים לצאת ידי חובת הברכה, יכול להוציאם ידי חובתם בדיעבד, שיש לשער שהם חושבים שבעל הבית מברך במקומם, וזהו כעין כוונה לצאת. ואולי על דעת זה יש לסמוך ולתת לו לאכול. ע"כ. וכן כתב בשו"ת וישב יוסף (כהן חלק א סימן יג).
וכעת נדפס ספר חשוקי חמד (שבת עמוד רכא), וכתב גם כן את העצה הנ"ל, וצירף לזה את דעת הגרש"ז בשלחן ערוך הרב (סימן ריג סעיף ד) הסובר שלדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, אף על פי שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכון לצאת, יצא. ולכן יש לסמוך על זה גם אם אותו אורח יושב בגילוי ראש, וגם אינו עונה אמן על ברכתו. ע"ש.
יב. מי שרוצה לכבד את אורחו, לא ישאל אותו האם הוא רוצה לאכול או לשתות, מפני שהאורח ישיב לו שאינו רוצה לאכול ולשתות, מפני הבושה. ולכן יש להגיש לאורח מאכל ומשקה בלי לשאול אותו אם הוא רוצה. (14)
(14). ספר טעמי המנהגים עמוד תקנז.
יג. אדם שבאו לו אורחים בליל שבת, יש לו להזדרז בקידוש עד כמה שאפשר, כדי להקדים את הסעודה, על מנת שלא יצטערו האורחים. ולאחר הסעודה ישלים את מה שהחסיר. (15)
(15). ספר הבית (עמוד תסא), והביא שם את הסיפור המפורסם על רבינו החפץ חיים שפעם אחת התארח בביתו הגאון רבי ליב חסמן בליל שבת, והחפץ חיים התחיל מיד בקידוש ללא אמירת "שלום עליכם", וכששאל אותו רבי ליב מדוע מיהר כל כך בקידוש, אמר לו החפץ חיים: כבודו בודאי רעב, ורציתי שתסעד תחילה, ואילו המלאכים אינם רעבים, ויכולים להמתין קמעה עם ה"שלום עליכם". ע"כ. ועיין בשו"ת דבר אברהם (חלק ב סימן ב).
פרק ג - ענינים שונים
א. כשיבואו אורחים לביתו, יקבלם בסבר פנים יפות,(1) וישים מיד לפניהם לאכול ולשתות, כי אולי הם רעבים וצמאים ומתביישים לבקש. ויגיש להם את המאכלים בפנים מאירות, ולא בפנים זוֹעפות ועייפוֹת.
ואפילו אם הייתה לו מריבה קודם לכם אם אשתו או עם אחד מבני ביתו, לא יראה זאת בפני האורחים, כדי שירגישו האורחים בנֹח. (2) ובשעת הארוחה, יראה עצמו כמצטער על שאינו יכול להשיג להם יותר ממה שהגיש לפניהם. (3)
(1). כן כתב במחזור ויטרי (סימן תכד) בביאור המשנה באבות "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", שאם נכנסו אורחים אצלך, קבלם ברצון, שיהא סיברך ודעתך טוב להם, ואף להם יִוַדע ויסברו שבסבר פנים יפות ובלב טוב אתה נותן להם. ושנו רבותינו, שאם אדם נותן לחבירו כל מתנות שבעולם ופניו כבושות בקרקע, כאילו לא נתן לו כלום. ע"כ.
וכתב רבינו חיים פלאג'י בספרו צדקה לחיים (אות קנג), שהמקבל אורחים בשמחה, כך מקבלים אותו בעולם הבא, שמקבל פני שכינה. ע"כ.
ובגמרא כתובות (קיא:) אמר ר' יוחנן: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר (בראשית פרק מט): "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב", אל תקרי לְבֶן אלא לִבּוּן שינים. ומזה ילמד האדם, שאם נתן לאורח דבר מועט בסבר פנים יפות, שכרו גדול יותר ממי שנתן דבר גדול ללא סבר פנים יפות.
(2). ספר מנורת המאור (חלק א נר ג כ''ז), והוסיף, שלא יספר לפניהם תלאותיו, כי ישבר רוחם בחושבם שבשבילם אומר דברים אלו, וכמעט שיאבד שכרו עבור זה.
(3). כתב בספר חסידים (סימן נו): לעת האוכל יאמר לאורח: אדוני אכול בשמחה ושתה בלב טוב יינך או מימך, כי הצור יודע כי ברצון ונפש חפצה הייתי נותן לך בשר, בחיי נפשי שאין לי מה שאתן לך.
וכתב רבינו בחיי בספר כד הקמח בשם המדרש, על הפסוק שנאמר באברהם "ויטע אשל", רבי נחמיה אומר, אותיות 'אשל' הן הן אותיות 'שאל' - היה אדם נכנס אצלו, ואברהם אומר לו: שאל כל מה שאתה רוצה ואני נותן לך.
לא להקפיד
ב. אם האורח שבר איזה כלי ללא כוונה, או שנשפך לו שתיה על המפה הנקיה, צריך בעל הבית לתת לאורח הרגשה שלא קרה כלום [אפילו אם הכלי שנשבר הוא יקר מאוד], כדי שלא יתבייש האורח. (4)
(4). כתב בספר צדקה לחיים (אות קסד), שיש שני סוגים של הכנסת אורחים. יש המכניס אורחים כדי להראות להם את ביתו ועושרו. ויש המכניסם לשם שמים - כדי להאכיל רעבים. והמבחן בזה הוא, אם נאבד מביתו איזה חפץ, או נשברו כלי זכוכית חשובים. שאם כונתו לשם שמים, אינו מקפיד כלל, וחושב שזהו בכלל ההוצאה שצריך להוציא בעבור האורחים. ואם הוא כדי להראות עושרו ולהתגאות, אז יתמלא חימה, ולא ישגיח על כבוד האורחים.
ומספרים על הגאון רבי עקיבא איגר, שהזמין אורח לליל הסדר, ובעת עריכת הסדר, שפך האורח בשגגה יין על המפה. מיד הזדרז רבי עקיבא ונגע בכוסו כאילו שלא במתכוון ושפכו על המפה. נענה הרב ואמר ברצינות: 'כמדומני שהשולחן עקום'. וזאת כדי שלא יגרם בושה לאורח.
דיבור בשפה זרה
ג. כשרוצים בני הבית לדבר ביניהם בשפה זרה, אין להם לעשות כן בפני האורחים. וכמו כן, לא ידברו לידם בלחישה וברמיזה, מפני שהאורחים עלולים לחשוב שמדברים עליהם, ויכולים להיפגע מכך. (5)
וכשאין ברירה וחייב לדבר בשפה זרה, כגון שאמו או אביו מדברים איתו בשפה שלהם, יענה להם באותה שפה, ולאחר מכן יסביר לאורחים על מה היתה השיחה, כדי שירגישו בנֹח. (5)*
(5). כף החיים פלאג'י (סימן ה אות יד), וכתב שכמה פעמים שמע וראה שדברו בני הבית על איזה ענין, ולא נגע ולא פגע לאורח כלל, והאורח טעה בדמיונו שדברו עליו, ונצטער הרבה מאוד וזלגו עיניו דמעות בקול מר, ולכן צריך דעת ותבונה שלא יהיו מדברים בפני האורח דבר דמשתמע לתרי אנפי, ולהיות כל דבריהם בשכ'ל הקודש. ע"כ.
*(5). כן האיר לנכון מהר"ר חיים רבי שליט"א בספר ואין למו מכשול חלק ג (עמוד קלב).
לשרת את האורחים
ד. ראוי ונכון שבעל הבית ישרת את האורחים בעצמו ולא על ידי שליח, אפילו אם הוא אדם נִכבד וחשוב. (6)
ואם יש לבעל הבית בנים, מצוה שיחנכם במצוה יקרה זו, ויתן להם שיגישו את הכיבוד לאורחים. (7)
(6). גרסינן במסכת קידושין (לב:): מעשה בחכמים שהיו מסובים בחתונת בנו של רבן גמליאל, והיה רבן גמליאל עומד ומוזג להם משקה. נתן את הכוס לרבי אליעזר ולא רצה לקבלו, נתן לרבי יהושע וקיבלו.
אמר לו רבי אליעזר: מה זה יהושע שאנו יושבים ואדם גדול [רבן גמליאל] עומד ומשקה אותנו? אמר לו רבי יהושע: מצינו גדול ממנו שהיה משמש. אברהם גדול הדור היה, וכתיב: "והוא עומד עליהם". ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו? לא נדמו לו אלא כערביים. ואנו, לא יהיה רבן גמליאל עומד ומשקה אותנו?!
אמר להם רבי צדוק: עד מתי אתם מניחים כבוד של מקום ואתם עוסקים בכבוד הבריות, הקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה, ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהיה רבן גמליאל עומד ומשקה עלינו. ע"כ. נמצאנו למדים שגם אדם גדול וחשוב צריך לשרת את אורחיו ולא לחוס על כבודו, כי זהו כבודו.
ועיין בבבא מציעא (פו:) שכל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים בעצמו, שילם לו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וכל מה שעשה על ידי שליח, שילם לו על ידי שליח. וקיימא לן דמצוה בו יותר מבשלוחו כדאיתא בקידושין (מא.).
וכתב בשו"ת תורה לשמה (סימן רנה) שאם בעל הבית הוא תלמיד חכם, צריך האורח לקום לכבודו כאשר בא להושיט לו משקה או מאכל וכדומה, והוכיח זאת מהגמרא בקידושין (שם), שרב פפא ורבא שרתו את החכמים ומזגו להם משקה, וכשראו שאין החכמים קמים לכבודם, הקפידו עליהם. ועיין מה שכתב הפני יהושע בחידושיו לקידושין שם.
וראה בשו"ת חדות יעקב (אורח חיים סימן יט) שכתב, שמִזה שאברהם אבינו ורבן גמליאל היו משרתים בסעודה בעצמם, יש ללמוד שהשרות שמשרת בעל הבית את אורחיו, זהו בכלל המצוה של הכנסת אורחים, ולא רק הכשר מצוה, ואם אינו משרתם, חסר לו במצוה עצמה. ע"ש.
(7). כן מצינו שנהג אברהם אבינו, כמו שכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו" וכתב רש"י; שאותו הנער היה ישמעאל, ורצה לחנכו במצוות. ובמדרש רבה (פ' מח) כתוב, שעשה כן כדי לזרזו במצוות.
ה. אם יבאו אורחים לביתו של אדם, יכבדם כפי כוחו ויותר מיכולתו. ואל יראה להם שהוא עני, אלא יראה להם שלא חסר לו כלום [אף על פי שהוא באמת עני], וישכיבם במיטב מיטותיו.
ויחשוב בלבו כאילו הוא אורח, והאורח הוא בעל הבית. ויאמר לעצמו: אילו הייתי אני מתארח אצל האורח הזה, הייתי רוצה שיכבדני ויאכילני וישקני כראוי, לכן גם אני אעשה לו כן.(8) וגלגל הוא שחוזר בעולם. (9)
(8) ראשית חכמה פרק דרך ארץ. ומה שכתבנו שישכיבם במיטב מיטותיו, ראה בגמרא תענית (כא:), שכאשר באו אורחים לאבא אומנא, היה מכבדם ונותן להם לישון על גבי תכשיטי צמר. וכתב בספר אהבת חסד (פ"ב), שלפעמים יותר עושה לו טובה שמשכיבו היטב, ממה שמאכילו ומשקהו.
וכתב בספר צדקה לחיים (אות קדם): מי שרוצה לקיים מצות הכנסת אורחים, צריך שיהיה לו כר וכסות מוכנים, לערוך לאורח מיטה, כדי שישכב. כי לפעמים מכניס אורח, ולעת השכיבה אין לו כר וכסות לכסות, ואם ישאר בלי כסות יחלה, ואם יקח מבניו ובני ביתו הכר והכסת, הם יחלו, וחי בהם אמר רחמנא. וכבר ראיתי בחוש הראות, כי מפני שלפעמים לא ימצא לאורח מיטה, נמנעים מלארחו. עכ"ל.
ובספר לשכנו תדרשו (חלק א עמוד קפג) סיפר על החפץ חיים, שפעם נתארח בביתו יהודי אחד, ולאחר שהחפץ חיים טרח להאכילו ולהשקותו כדין, סידר לו את מצעו ועלה על המטה ונשכב עליה כדי לבדוק האם המטה נוחה לשכיבה, וזאת משום שצריך בעל הבית לחשוב כאילו הוא במקום האורח, ומה היתה הרגשתו כאשר היה מתארח אצל אחרים. ולכן לא הסתפק בהצעת המטה אלא טרח לבודקה בגופו.
(9). גרסינן במסכת שבת (קנא:): אמר לה רבי חייא לאשתו; כאשר בא עני, תקדימי להביא לו לחם, כדי שיקדימו להביא גם לבניך. אמרה לו: אתה מקלל את בניי שיהיו עניים? אמר לה: קרא כתיב "כי בגלל הדבר הזה", ותנא דבי רבי ישמעאל, גלגל הוא שחוזר בעולם. ע"כ. והוא הדין לענינינו, שמי שדואג לאורחיו, ידאגו גם לו כשיתארח אצל אחרים.
ו. אין האדם חייב להאכיל את אורחיו בשר ולהשקותם יין, אלא כל אחד יכבד את אורחיו כפי מה שיש באפשרותו לכבד. (10) והעיקר שיקבל את אורחיו בספר פנים יפות ובמאור פנים. (11)
ולפעמים קורה שהאדם נמנע מלהזמין אורחים לביתו, מפני שחושב שאין לו מספיק דברים כדי לכבדם, וגם קשה לו להוציא כסף כדי לקנות דברים בעבורם. וצריך לדעת שזאת עצת היצר שרוצה למנוע אותו מלקיים מצה יקרה זו. ולכן יזמין אורחים, ויכבדם כפי מה שמתאפשר לו. (12)