ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים
שער האגדות
פרק א - גמילות חסדים
נאמר בתחילת מסכת אבות: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".
וכתב בספר ראשית חכמה (שער הענוה פרק ז), שאילולא שקינא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי היה מקנא? כששאל למלכי צדק ['שם' בנו של נח] כיצד יצאת מן התיבה, אמר לו: בזכות גמילות חסדים שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה היה לכם בתיבה לעשות גמילות חסדים, וכי היו שם עניים? והלא לא היו שם כי אם נח ובניו ועם מי עשיתם חסד? אמר לו: עם הבהמות וחיות ועם העופות, כי לא היינו ישנים, אלא היינו נותנים לפניהם מאכלם.
באותה שעה אמר לו אברהם: אילולא שעשיתם חסד עם הבהמות והחיות והעופות, לא הייתם יוצאים מן התיבה, ואני אם אעשה חסד עם בני אדם שנבראו בצלם אלהים, על אחת כמה וכמה. באותה שעה - ויטע אש"ל בבאר שבע - אכילה שתיה לויה. ע"כ.
נמצאנו למדים, שקיום כל העולם היה בזכות עשיית חסד, ולולא זה, לא היו יוצאים נח ובניו מן התיבה, והעולם היה שומם עד עצם היום הזה. ועל כן נאמר "עולם חסד יבנה", שבזכות החסד שעשו נח ובניו בתיבה, המשיך העולם להתקיים. וכתוב באבות דרבי נתן (פרק כט): תנחומי אבלים, ובקור חולים, וגמילות חסדים, מביאים טובה לעולם.
מעלת הגומל חסד בממונו
לפעמים נדמה לאנשים, שאדם ההולך בצורה פשוטה ועובד במקצוע שאינו מכובד, אין מה להתפעל ממנו וממעשיו, שהרי מה כבר אפשר למצוא באחד כזה. אבל שרואים אדם הדור בלבושו, וזקנו ארוך ומסודר, ונודע שמו ברבים, אזי נוהגים בו כבוד ושמחים להיות במחיצתו. הסיפור שלפנינו ימחיש לנו לאיזה מעלות יכול להגיע אדם פשוט, בזכות גמילות חסדים אחת שעשה בחייו.
מעשה באיש אחד שהיה תלמיד חכם חסיד ועניו, וביקש מאלהיו להודיעו מי יהיה אחד מחבריו בעולם הבא, וצם ימים רבים והֵרְבַּה בתפלה ותחנונים, עד שנאמר לו בחלום, שפלוני הקצב יהיה מחבריו בעולם הבא. הקִיץ החסיד משנתו, והיה דואג ונאנח עד מאוד.
חזר שנית להתענות ולחלות את פני ה' שיודיעו מי יהיה חבירו, ושוב אמרו לו בחלום, שכבר הודיעו לו שחברו בעולם הבא הוא פלוני הקצב! כשומעו דבר זה, נדהם ונאנח ובכה בכי גדול על דבר זה.
והנה שמע קול קורא אליו מהשמים ואומר: לולא שאתה חסיד ויש בך מעשים טובים, היית חייב מיתה. מדוע חרה לך על ששמעת שהקצב הוא מחבריך?! הידעת את אשר עשה הקצב מעשים טובים שלא יוכל כל אדם לעשות, ומעלתו מעלה גדולה בעולם הבא.
קם החכם בבוקר, והלך לחנותו של הקצב, וישב עמו ואמר לו: רצוני שתודיעני מעשיך וחסדיך בעולמך. אמר לו הקצב: אדוני, אתה רואה מלאכתי, ומימה שאני מרויח, אני נותן חצי לצדקה, ומהחצי השני אני מפרנס את נפשי ונפשות בני ביתי.
אמר לו החכם: אנשים רבים נותנים צדקה יותר מזה, אבל הודיעני אם עשית דבר גדול שלא יוכל לעשות שום אדם אחר!
החריש הקצב שעה גדולה, ואז אמר לו: אדוני, נזכרתי בדבר שעשיתי לפני כמה שנים, וזה תוכן הסיפור:
באחד הימים הייתי מתעסק במלאכתי, והנה אוֹרְחַת גויים באה וכמה שבויים עימם, וביניהם נערה קטנה בוכה במר נפשה. קרבתי אליה ואמרתי לה: בתי, למה תבכי ולמה תצעקי? ותֹאמר לי: אדוני, אני יהודיה, ואני מפחדת שמא יוציאוני הגוים האלה מכלל ישראל, ורצוני שהיהודים יפדוני מיד הערלים הללו.
כשוֹמעִי דבריה, חמלתי עליה ואמרתי לה: אני אפדך! הלכתי לאדוניה, וקניתי אותה בדמים מרובים יותר מממוני, והבאתיה לביתי, וגידלתיה עד שבגרה.
זיכני ה' יתברך לבן יחיד, וכשהגיע בני לגיל (21), דברתי עמו, ואמרתי לו שרצוני שישא את הנערה הזאת לאשה, ואני אתן להם בגדים ותכשיטים חשובים מאוד. ויאמר לי בני: הנני בידיך עשה הטוב בעיניך!
שמחתי לשמוע שבני מסכים לנשוא אותה, והכנתי להם כל צרכיהם, מחוט ועד שרוך נעל לא חסרתי דבר, ועשיתי סעודה גדולה לכבוד החופה, ולא הנחתי מכל בני עירי אחד שלא בא לחופה, וגם כל העניים באו, והושבתי אותם עם בני העיר כדי שלא יתביישו, ושמתי לפניהם מאכלים ומעדנים, ואכלו ושתו, והיו שמחים וטובי לב.
והנה שמתי לב, שבאחד השולחנות לא היו אוכלים כלום, נגשתי לשם ושאלתי: אחי למה אינכם אוכלים כלום? שמא מצאתם במטעמי איזה דבר לא טוב? ויאמרו לי: העני הזה שהושבת עמנו, בוכה מהעת שישב כאן עד עכשיו, ולכן אנו לא נוכל לאכול מפני אנחתו.
לקחתי את העני בידי, והוצאתיו לחוץ ואמרתי לו: אחי, הודיעני מה יש לך ואל תעלים ממני כלום, אם יש לך חובות, אתן לך ממון לשלם, ואם אתה צריך הלואה, אתן לך.
ויאמר לי העני: אין עלי חוב ואיני צריך הלואה, אבל אני בוכה על הנערה שאתה משיא אותה לבנך, שהיא מעיר פלונית, ואני קידשתיה לפני כמה שנים, והיא מאורסת לי, והנה שטר האירוסין בידי. הוציא העני את השטר ואראה לעשיר שאכן היא מאורסת לו.
אמרתי לו: האם יש לך סימן בנערה הזאת שהיא שלך? ויאמר לי: ראיתיה פעם אחת בבית אביה, וראיתי בגופה סימן כזה וכזה במקום פלוני. האמנתי לדבריו, ואמרתי לו שאני אמלא את רצונו.
קראתי לבני ואמרתי לו: בני, אתה עשית רצוני והסכמתה להתחתן עם הנערה הזאת, ועתה רצוני שתמלא את בקשתי. ויאמר לי בני: כל אשר תאמר לי אעשה ולא אמרֵה את פיך.
אמרתי לבני: הנערה הזאת היא מאורסת לאדם אחר, ואותו אדם נמצא כאן, ולכן עשה רצוני ותן לו את הנערה והוא יחגוג את החתונה במקומך!
הסכים בני לדברי, והבאנו את האיש האורח ואת הנערה, וערכו את החופה ולאחר החתונה, הבאתי להם כל מה שהיה מוכן בבית עבור בני, וישבו עמי ימים רבים, עד שרצו לשוב לעירם, ונתתי להם מתנות טובות וצדה לדרך ואשלחם בשלום, ושאלתי בכל עת לעוברי דרך בשלומם.
כששמע החכם את הסיפור שסיפר לו הקצב, אמר לו בהתפעלות: ברוך אתה לה' שהניחותַ את לבבי ושימחתני, כי אתה עתי להיות אחד מחברי בעולם הבא. (אוצר המדרשים עמוד 320).
כיצד בודקים אם האשה טובה
מסופר במדרש, שלאחר שגירש אברהם את ישמעאל מביתו, הלך ישמעאל ולקח לו אשה מבנות מואב ושמה 'עשייה'. לאחר (3) שנים, הלך אברהם לראות את ישמעאל, ונשבע לשרה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם.
הגיע אברהם לביתו של ישמעאל, ומצא שם את אשתו. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא עם אמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים כי עיפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לא לחם ולא מים! אמר לה: כשיבא ישמעאל, תגיד לו במילים האלו: "החלף את מפתן ביתך, מפני שאינה טובה לך ולא ראויה לך"!
כשבא ישמעאל לביתו, אמרה לו אשתו את הדברים שאמר לה אברהם, והבין ישמעאל מה היתה כוונתו של אביו, ושילח אותה מביתו.
הלכה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה ו'פטימה' שמה. לאחר (3) שנים נוספות, הלך אברהם לראות את ישמעאל, והגיע לשם בחצי היום, ומצא את אשתו החדשה של ישמעאל. אמר לה: היכן ישמעאל? אמרה לו: הלך להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים כי עייף אני מהדרך. מיד הוציאה ונתנה לו.
עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב, וממון וברכות. וכשבא ישמעאל סיפרה לו אשתו את הדברים שהיו עם אביו, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמיו עליו כרחם אב על בנים. (ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פב).
מכאן רואים אנו, שהמבחן הגדול שניתן לאדם לבחון את האשה שעומד להתחתן עימה - האם היא ראויה לו או לא, זהו על ידי שבוחן אותה אם היא אוהבת לגמול חסדים עם הזולת או לא. ולכן כאשר ראה אברהם אבינו שאשתו של ישמעאל אינה אוהבת לגמול חסדים, רמז לו להתרחק ממנה. אולם כשהאשה גומלת חסדים, אזי מביאה היא ברכה לביתה, כפי שהיה עם אשתו השניה של ישמעאל, שבזכות החסד שעשתה עם אברהם, זכתה לברכתו.
הצלה בזכות חסד לשם שמים
מעשה באדם אחד שהיה לו עושר גדול ואוצרות זהב וכסף בידו ואבנים טובות, והיה האיש ההוא קמצן גדול שאין כמוהו בכל העולם. ולא היה הולך לבית הכנסת מפני שהיה מפחד שיבקשו ממנו לתת פרוטה לצדקה.
אומנם מצוה אחת ויחידה היתה לו, שאותו האיש היה מוהל, ואם היתה מזדמנת לו ברית מילה, היה הולך לכל מקום שהזמינו אותו אפילו אם היה צריך ללכת מביתו זמן רב, ובנוסף לכך היה גומל חסד עם אבי הבן, ולא היה נוטל שום שכר על עשיית הברית.
ויהי היום, בא אליו משחית אחד בדמות איש רגיל, ואמר לו: בשעה טובה אשתי ילדה לי בן זכר, ועל כן אני מבקש ממך שתבוא אל הברית למול את בני.
מיד כששמע זאת המוהל, הלך לביתו ולקח הסכין של המילה עמו, וישב על העגלה והלך עם אותו האיש שביקש ממנו למול את בנו, כי הוּא סבר שזהו איש מבני האדם, ולא ידע שהיה זה אחד מן החיצוניים.
נסעו שניהם בעגלה, ועברו במקומות אשר לא עבר בהם איש, ולאחר יומים רצופים של נסיעה, הגיעו ביום השלישי לעירו של אבי הבן, והוא הוליכוֹ לביתו.
המוהל ראה לפניו כפר קטן שהיו בו כעשרים בתים, אבל הבתים היו יפים מאוד, וכשבא לביתו של אבי הבן, ראה המוהל שהוּא עשיר גדול וכל טוב היה בביתו, בשר ודגים גדולים, ולקח הבעל הבית הסוס שלו ונתן ליד עבדו ליתן לו מספוא, ולא הרגיש המוהל שאבי הבן הוּא שד ומזיק.
ויהי כאשר פנה בעל הבית לעסקיו, הלך המוהל לחדר אשר היולדת שמה, וכשראתה היולדת את המוהל, שמחה שמחה גדולה וקראה לו לשלום, ואמרה לו: בא אלי אדוני ואני אגלה לך סוד גדול.
ניגש אליה המוהל, והאשה פתחה פיה ואמרה: דע לך, שבעלי הוּא שד ומשחית, ואני באה מזרע אנשים. כשהייתי קטנה, לקחו אותי השדים מהורי ואני אבודה אצליהם, וכל מעשיהם הבל וריק ומעשה תעתועים. ואני מצוה אותך למול את בני הנולד לי מהם, ועוד אני מזהירה אותך, להציל את נפשך, ועל כן תיזהר שלא לאכול מהם שום מאכל ולא ולשתות שום משקה, ולא לקחת שום מתנה לא מבעלי ולא משום אחד מהם!
כששמע המוהל את דבריה, חרד לבו ונתיירא מאד. ויהי לעת ערב, באו הרבה אנשים ונשים מהכפר בסוסים ובעגלות, ודמות כולם היתה כדמות אנשים רגילים, אך כולם היו מזיקים ומשחיתים, וכולם ישבו לערוך לימוד של "ברית יצחק". וכשהגיע זמן הסעודה, הפצירו במוהל ליטול את ידיו ולשבת עימהם לסעודת מצוה, אך המוהל סירב לאכול ולשתות, ואמר להם שהוא עייף מהדרך, ואינו יכול לאכול.
למחרת הלכו כולם לבית הכנסת, והתפללו שמה, והוכרח המוהל להתפלל עימהם. לאחר התפלה הביאו את התינוק, ומל אותו כמנהג כל בית ישראל. לאחר מכן אמרו לו שישתה מעט יין כמנהג המדינה, ויאכל מיני מתיקה, אך הוא לא אכל ולא שתה, ואמר להם שהוא בתענית חלום.
כששמע זאת אבי הבן, אמר לו, שמאחר והוא טרח כל כך כדי לבוא למול את בנו, יערוך לכבודו סעודה גדולה בלילה לאחר שיסיים תעניתו. וכל כונתו של בעל הבית היה, שיהנה המוהל מפִתוֹ ומפרנסתו, ואז יהיה לו שליטה עליו, ולא ידע מאומה שאשתו גילתה לו שהוא שד ומשחית.
ויהי לעת ערב, ערכו סעודה גדולה לכל אנשי הכפר, ואף על פי כן המוהל לא אכל ולא שתה איתם מאומה, ואמר להם שראשו ואיבריו כבדים עליו. והמה אכלו ושתו כל מעדני עולם.
ויהי כטוב לבם ביין, אמר בעל הבית למוהל: קום ולך עִמדי לחדר אחד! נתיירא המוהל ואמר בדעתו, שכנראה הגיע זמן קצו למות. קם והלך עמו לחדר אחד, והראה לו בעל הבית כלים מכלים שונים שהיו עשויים מכסף טהור. אחר כך היה מוליכו לחדר שני והראה לו כלי זהב, ואמר לו טול כלי אחד לזכרון.
אמר לו המוהל: יש לי כלים של זהב ושל כסף, ויש לי כל טוב שבעולם, כלים טובים ומרגליות, טבעות ויהלומים וענקים לרוב, ואיני חפץ במהומה.
לאחר מכן הוליך אותו לחדר אחד שהיה בו הרבה מפתחות, וכשהתבונן המוהל על המפתחות, היה נדמה לו שאותם מפתחות דומים בדיוק למפתחות של חדר האוצרות שבביתו.
כשראה בעל הבית שהמוהל תמהה, אמר לו: דע לך, שבגלל שגמלת חסד עמדי, והלכת עמי דרך כל כך ארוכה כדי למול את בני, וראיתי שהשם איתך שלא אכלת ולא שתית ולא לקחת מאומה מרשותי, לכן אני אגלה לך, שאני הוא הראש של השדים הממונים על אותם בני אדם שהם קמצנים בטבעם, ומסור בידינו כל המפתחות של האוצרות שלהם, כדי שלא יהא בהן כח ורשות לעשות בהן איזה צדקה וגמילות חסד, ואף כדי להשתמש בכסף לעצמם כדי להתענג ולקנות איזה מאכל טוב או מיני מגדים אין להם רשות. ובגלל שאתה גמלתני חסד גדול, קח את צרור המפתחות הללו, ואל תירא, חי ה' שלא יארע לך שום רעה.
ויקח המוהל את המפתחות והלך בשמחה לביתו. ובבואו לביתו נהפך לבבו ונעשה לאיש אחר, ותיכף בנה בנין של אבנים גדול ומפואר מאוד, ועשה צדקה ופירנס את העניים, והיה מלביש הערומים, והפליא לעשות עד יום מותו ונפטר בשם טוב.
מסיפור זה נלמד, שמי שהוא קמצן גדול ואינו גומל חסד בממונו, הרי הוא ברשות הסיטרא אחרא, וביד המזיקים ששורים על הממון. אבל מי שהוא ותרן בממונו וגומל חסד עם הבריות, אזי הוּא מסיטרא דקדושה. ולכן יראה האדם שלא יהא קמצן יותר מדאי, כדי שיזכה להכניס עצמו בקדושה, ויזכה גם כן לעולם הבא. (קב הישר פרק כה).
בן צדיק בזכות עשית חסד
מספר בספר מדרש תלפיות: הגאון רבי אברהם דפיסה זצ"ל, בא לעולם בזכות תפילת חכמי ישראל. ומאורע המעשה היה, שבהיות גלות ספרד, היו בורחים משם יהודים ועוברים לארץ תוגרמה, והיה זקנו של רבי אברהם דפיסה, מקבל עניים ועשירים, ומכלכלם, ולאחר מכן היה מלוה אותם, ומספק להם מזון כפי הנצרך להם, ובזבז על כך ממון רב.
ויהי היום, הגיעו לביתו ארבעה זקנים חכמים גדולים הבאים מהגולה, ובראותם את עוצם כבוד תפארתו, ונפשו החסידה והנדיבה שדואג לכל אותם הגולים, שאלו אותו מה בקשתו מהקדוש ברוך הוא, והשיב להם שרצונו לקבל בנים חכמים. אמרו לו: בטח בהשם שיצא תוך שנה בן מחלציך, ואותו הבן יתחכם מאוד ותקרא לו 'אברהם', וזה יהיה לסימן שעשית חסד עם זרע אברהם. ואכן זכה שיצא ממנו אותו גאון, שהיה חכם בכל המושכלות.
וכבר כתב החפץ חיים: נאמר בתהילים: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים". ולכאורה קשה, כיצד יתכן שדוד מכנה את החסד ל"רודף", והרי רודף זה אדם שבה להזיק לחבירו, והעושה חסד עם חבירו הרי הוא מצילו ולא רודפו?
וביאר החפץ חיים, שלפעמים נדמה לאדם שהתעסקותו בטוב וחסד נעשית לו כרודף היורד לחייו, כי אין לו פרטיות, וזמנו נגזל, ושלום ביתו מושבת. ועל זה נתכוון דוד, שעדיף שרודפים כאלה יבואו עליו, ולא יבואו במקומם רודפים אחרים חלילה, וממילא יקוים בו סיום הפסוק "ושבתי בבית ה' לאורך ימים".
פרק ב - ביקור חולים
אחת מהמצוות היקרות שזיכנו ה' יתברך היא - מצוות ביקור חולים, ולמדנו מצוה זו מהקדוש ברוך הוא, שכאשר אברהם אבינו היה חולה, בא ה' יתברך בכבודו ובעצמו לבקרו. ומכאן למדו רבותינו, שגם הגדול ביותר, צריך ללכת לבקר את הקטן ממנו, ואין לו לחוס על כבודו.
ומספרים על הגאון רבי משה מחבר ספר 'נזר הקדש', שהיה רב העיר קיידאן - עירו של החזון איש, והיה לומד חברותא עם החזון איש, ואף על פי שהחזון איש שהיה צעיר לימים ממנו, רב העיר לא היה חס על כבודו והיה לומד עימו.
והנה באחד הימים כאשר בא החזון איש ללמוד עם רב העיר, אמר לו החזון איש: כבוד הרב, יענקלה הפחח חולה, והנני מבקש שנלך שנינו ביחד לבקרו כדי לקיים מצות ביקור חולים!
אמר לו הרב: מה כבודו מדבר? הרי לא נהוג שרב העיר הולך לביתם של אנשים כלל, כי אין זה מכבוד התורה, [כך היה הנוהג בעיירות בחו"ל, שהרב לא היה הולך כי אם לחתונה ומברך את החתן והכלה, אבל לא היה הולך לביתם של אנשי העיר].
אמר לו החזון איש: יראה כבודו; אשתו של יענקלה אינה מעריכה את בעלה כראוי, ובגלל זה נוצר מצב בו החל השלום בית שלהם להיות רופף עד מאוד. ואם נלך שנינו לבקרו, הרי כתוצאה מכך, יהיה מזה רעש גדול שהרב בא לבקר את יענקלה, וכשתראה אשתו את הכבוד שחלק הרב לבעלה, אזי תנהג בו בכבוד הראוי לו, ויחזור השלום לביתם!!!
כששמע זאת הרב, הסכים ללכת עם החזון איש כדי לבקר את יענקלה, ואכן למחרת כל העיר רעשה מזה. ואשתו, כמובן, לא חדלה להתפאר בפני אחרים על כך שהרב חלק כבוד כזה גדול לבעלה. ומאז נעשה שם שלום בית... (זקניך ויאמרו לך)
להרגיש בצער הזולת
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל היה רגיל לספר על הגאון "ברך טעם"; שפעם עשה שידוך לבנו עם בת של גביר עשיר גדול, ובאותה תקופה השואב מים של העיר חלה, והרב היה בצער גדול ולא יכל להתרכז, ולא יכל לאכול, והיה מתפלל עליו שיבריא.
פעם הגיעו המחותנים וראו שפני הרב אינם כתמול שלשום, וחשבו אולי הרב רוצה לחזור בו מהשידוך, אמרו להם משפחת הרב, שכל זה אינו בגללם, אלא בגלל שואב המים שחולה. כששמעה זאת המשודכת, נכנסה לרב ואמרה לו: מה הרב עושה, אמנם נכון שצריך להתפלל עליו שיבריא, אבל עד כדי כך להצטער. כששמע זאת הרב, ביטל מיד את השידוך, באומרו: אם אין לאשה הזאת שום רחמנות, ואינה משתתפת בצערו של הזולת, לא ראוי להשתדך אתה...
מסופר על רבי חיים שמולאביץ', שבעיצומה של מלחמת השחרור, נולד לו בן, וברית המילה היתה בבית החולים. באותו זמן, היו פגזים נוחתים מכל עבר ומרעידים את קירות הבית, וכדי להגיע מהבית לבית החולים, היה צריך להמתין לנפילתו של הפגז, ולרוץ ולתפוס מחסה בפתח אחד הבתים, ושוב להמתין לנחיתתו של פגז נוסף, ושוב למהר ולמצוא מסתור בפתחו של בית אחר.
והנה תוך כדי התקדמות בין פגז לפגז, הבחין רבי חיים בילד שהיה חבוש בידיו וברגליו עקב פגיעת פגז. נעצר הרב והחל לבכות. אחד מבני המשפחה שליוה את הרב זעק לעברו למהר ולתפוס מחסה. אך רבי חיים לא היה מסוגל לזוז ממקומו, והמשיך להתבונן בילד הסובל, כשהוא בוכה על כאבו, ולא שם ליבו שגם הוא נתון בסכנה.
כששאלוהו לפשר מעשיו, השיב ואמר: סכלים חושבים שלשאת בעול, פירושו - שצריך לעזור לשני, וכאשר אדם נפגע וכבר חבשו אותו בידיו וברגליו, כבר אי אפשר לעזור לו. לא ולא! נכון שלעזור אי אפשר, מה עם הנשיאה בעול, כלומר - להתחלק עמו בכאב, ולהרגיש את צערו.
כאשר אדם נושא חבילה כבידה, כולם מבינים שצריך להגיש לו עזרה. אך כאשר נושא חבילת יסורים - צריכים להטות את הלב! וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, שכאשר תלמיד חכם סובל, צריך כל אחד שיחלה עליו. כלומר, לא צריך לעשות עבורו משהו, אלא כשאי אפשר להגיש עזרה פיזית, צריך לקחת את צערו של השני ללבנו, ולהרגיש ביסוריו...
וכדי להרגיש באמת את צערו של השני, צריך ללכת לבקרו בשעת חוליו, וכשרואה כיצר מתייסר החולה, אזי קל לו יותר להרגיש את צערו של החולה, וממילא יתעורר לבקש עליו רחמי שמים, ויתפלל עליו מעומק לבו.
להתמסר לחולים
מסופר בגמרא על רבי יהושע בן לוי שהיה מטפל באנשים שהיה להם מחלה מדבקת. כשהגיע זמן פטירתו, הגיע אליו מלאך המות כשסכינו שלופה בידו. ביקש ממנו רבי יהושע שיראה לו ברגעיו האחרונים את מקומו בגן עדן. הסכים לכך מלאך המות, אך לפני שלקחו לשם, פנה אליו רבי יהושע ואמר לו שישאיל לו את סכינו, מפני שמתיירא הוא ממנו. הסכים המלאך ונתן לו את סכינו, ולקחו לגן עדן.
כשהגיעו לגן עדן, הגביה אותו מלאך המות והראה לו את מקומו. כשראה רבי יהושע את מקומו, מיד קפץ ונכנס לשם בעודו חי, וכשניסה המלאך להוציאו משם, נשבע רבי יהושע שלא יצא משם. ומאחר שמימיו לא עבר על שבועתו, וכך זכה ליכנס חי לגן עדן.
לאחר זמן מה, הגיע זמן פטירתו של רבי חנינא בר פפא וביקש גם הוא ממלאך המות להראות לו את מקומו בגן עדן? אך מלאך המות סירב. אמר לו רבי חנינא: וכי יש דבר בתורה שלא קימתי? אמר לו מלאך המות: האם טיפלת בחולים שמחלתם מדבקת כמו שנהג לעשות רבי יהושע בן לוי?! ולכן לא זכה רבי חנינא למה שזכה רבי יהושע. (כתובות עז:).
רואים אנו, שאף על פי שאדם לומד ומקיים את כל התורה, בכל זאת אדם שמשתתף ונושא בצער הזולת והולך לטפל בחולים שאף אחד אינו דואג לבקרם, יכול להגיע לדרגות נשגבות ונעלות יותר מאותו שלמד את כל התורה. ואמרו חכמינו ז"ל, שכל המבקר את החולה, ניצול מדינה של גיהינם. וזאת משום שנושא בעול ובצער הזולת.
סופו של הנמנע מלבקר חולים
הנה לפנינו מעשה שהיה בימינו, שימחיש לנו עד כמה אדם צריך לבקר חולים ולהשתתף בצערם ולדאוג להם עד כמה שיש באפשרותו, ומי שנמנע מכך, אזי הגלגל יכול להסתובב גם אליו חס ושלום.
בספר "אנשים מספרים על עצמם", מסופר על שתי חברות בנות (15) [מיכל ומירב], שהיו חברות בלב ובנפש, וכל אחת הרגישה בת בית אצל חברתה. והנה אחת החברות בשם מיכל, קיבלה את המחלה הנורא ברֵאות, ועכב כך היתה מדוכאת מאוד.
אמא של מירב, אסרה עליה ללכת לבקר את מיכל, מפני שהיא מאוד מפחדת מהמחלה בגלל שאבא שלה נפטר ממנה, ולכן היא רוצה להרחיק אותה מכל דבר שקשור למחלה ההיא. וככל שניסתה הבת לשכנע את אמה שמיכל צריכה עידוד בשעות קשות אלו, והיא חייבת להיות לצידה, האמא לא רצתה לשמוע על כך.
באחד הימים התקשרה אמא של מיכל לאמא של מירב, והתעניינה קצת בכעס, מדוע בתה לא באה לבקר את מיכל ברגעים קשים אלו. אמא של מירב ניסתה להתחמק בכל מיני תירוצים, אבל בסוף הודתה שאינה רוצה שבנה תדבק מהמחלה. אמא של מיכל נפגעה מכך, וטרקה את הטלפון. אך אמא של מירב אמרה: "בשביל הבת שלי, אני מוכנה שכל העולם יכעס עלי".
יום אחד הרגישה מירב סחרחורת בראש. ולאחר בדיקות מקיפות, התברר שיש לה גידול ממאיר בראש. ומיד אשפזו מירב באותו מקום שמאושפזת חברתה מיכל. וכעת אמא של מיכל ואמא מירב נפגשות שם יום יום...
מי יודע אם אמא של מירב היתה נותנת לביתה ללכת לעודד את חברתה החולה ולהשתתף בצערה, האם המחלה לא היתה פוקדת גם אותם?! הנסתרות לה' אלהינו!
לא לגרום מות לחולה
סיפר הרב גלינסקי שליט''א על חולה אחד מחוסר הכרה שהיה מחובר זמן רב למכשירי הנשמה, והרופא שהיה מטפל בו "ריחם" עליו וניתק אותו ממכשירי ההנשמה וגרם למותו.
מיד לאחר המעשה נתגלה החולה אל הרופא בחלום, וצעק עליו ואמר: למה עשית לי כך, הייתי צריך לסבול עוד ארבעה ימים ועל ידי כך הייתי מתקן את עצמי בשלמות לחיי העולם הבא!!! ועקב מעשה זה חזר אותו רופא בתשובה.
סגולה לרפואת החולה
מסופר שפעם אחת באו לסבא מנוברדוק, ובקשו ממנו שיתפלל לרפואת חולה במחלה קשה ב"מ. יעץ להם הרב ללכת לישיבה ולשכור שני תלמידים שיענו "אמן יהא שמיה רבה" בכל כוחם וכוונתם לזכותו של הרופא, ועל ידי זה יקרעו את גזר הדין מעליו כמבואר בגמרא.
אולם בני המשפחה חזרו והפצירו שהם רוצים לזכות בברכת הצדיק. כששמע זאת הרב, פתח מיד בדברי תוכחה ואמר: הרי כל אות ואות מדברי רבותינו ז"ל היא אמת לאמיתה, ומדוע בעת צרה מחפשים סגולות שונות, ועושים כל מיני השתדלות בהוצאות כספים לאין ערוך, ולא מתחזקים בעצות שנתנו לנו חכמינו הקדושים?! והם אמרו שעל ידי אמירת 'יהא שמיה רבה' בכל כוחו קורעים גזר דין, וכי יש ברכה והבטחה גדולה מזו לזכות לרפואה שלימה? אין זה אלא שחסר לאנשים באמונה אמיתית בדברי חכמים.
אחת מששים מהמחלה
רב אחד נכנס אצל גביר אחד קמצן, כדי לבקש ממנו תרומה לישיבה. אמר לו הגביר: וכי אינך יודע שאיני נותן נדבות לאף אחד?! אמר לו הרב: לא באתי לבקש נדבה, אלא באתי לקיים מצות ביקור חולים!
אמר לו הגביר: אני ברוך השם בריא, ואין לך מה לבקרני. אמר לו הרב: נדמה לך שאתה בריא, אבל למעשה, אתה חולה אנוש, שהרי נאמר בספר קהלת, שיש סוג חולי רעה והוא - "עושר שמור לבעליו לרעתו", דהיינו העושר השמור רק בשביל בעליו, זו מחלה רעה בשבילו. ומאחר שאינך נותן נדבות, הרי אתה חולה ובאתי לקיים "ביקור חולים".
אמר לו העשיר: ישנם הרבה חולים אחרים בעיר, תלך לבקר אותם ותעזוב אותי לנפשי! אמר לו הרב: רבותינו אומרים, שהמבקר חולה, נוטלאחד מששים מחוליו, ולכן מוטב לי לבקר אותך וליטול אחד מששים מעושרך [שזוהיא מחלתו], מאשר לבקר חולה ממש, וליטול אחד מששים מהקדחת שלו...
פרק ג - הכנסת אורחים
כתב רבינו חיים פלאג'י זיע''א: במסכת עירובין (יט.) נאמר, שאברהם אבינו יושב בפתח גהינם, וכל מי שהוא מהול ולא פגם בבריתו, אברהם אבינו מצילו מגיהנם.
אולם, שאלה נוספת ישאל אברהם את אותו אדם לפני שיצילו מגהנם - האם גם אתה השתדלת כמוני במצות הכנסת אורחים? ואז יבוש האדם שלא עשה הכנסת אורחים, ובפרט אם היה אדם עשיר והיה לו בית גדול ומרווח לקיים בו הכנסת אורחים כראוי. ומסיים הרב: וחוששני שאברהם אבינו לא יצילהו מגיהנם!
נמצאנו למדים, שהכנסת אורחים היא המפתח להינצל מגהינם. ולכן חייב כל אחד ואחד מאיתנו להשתדל לקיימה כיאה וכיאות.
לכבד אורחים פשוטים
מסופר על רבי חיים מבריסק זכר צדיק לברכה, שהגיע לביתו אורח, וסבור היה הרב שאותו אורח הוא תלמיד חכם, ולכן קיבל את פניו בספר פנים יפות, ועשה לו מטעמים, ואף הציע לו מטה במו ידיו כפי הראוי לחכם כמותו.
בבקר נעלם האיש, ועד מהרה התברר כי יחד עמו נעלמו מן הבית חפצי ערך רבים. והתברר שאותו אורח היה נוכל שהעמיד פני תלמיד חכם. משראו כך בני הבית, התלוננו באוזני הרב: כיצד הכנסת הביתה אדם בליתי הגון שכמותו? היתכן לאַרֵח כל אדם מבלי לדעת תחילה מי הוא?
השיב רבי חיים לבני ביתו: כשרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את אברהם אבינו במצוות הכנסת אורחים, שלח אליו מלאכים שנראו כערבים שמשתחוים לעפר רגליהם, ומדוע נשלחו המלאכים דווקא בצורת עובדי עבודה מזוהמת?
אלא רצה הקדוש ברוך הוא להראות בכך הלכה לדורות, שכאשר עומדת בפני יהודי מצוות הכנסת אורחים, אל לו לחקור ולדרוש יותר מדי מי הוא האורח, אלא צריך להכניס כל אדם בלא חקירות ודרישות. ולכן הלכתי בדרכו של אברהם, ולא חקרתי לברר מי הוא אותו האיש ומה טיבו!!!
בזכות הכנסת אורחים
מספרים שלפני שנים רבות גרו בעיר חברון מעט יהודים ובקושי היו יכולים לאסוף לעצמם מנין לצורך תפילה. אותם יהודים היו משובחים במידה אחת - שכל פעם שהיה בא אורח לעיר, היו רבים בניהם מי יזכה לארח אותו בביתו. זה אומר בביתי ילין, וזה אומר בביתי. וכשהיה זוכה איש מהם להכניסו לביתו, שמח בו כמוצא שלל רב.
והנה ערב כיפור אחד, היו בעיר רק תשעה אנשים, וחששו היהודים שלא יהיה להם מנין ביום הקדוש הממשמש ובא, וככל שניסו למצוא אורח, לא מצאו. והנה כמעט בכניסת הצום, ראו זקן אחד הולך לקראתם, ומיד בקשו ממנו שיצטרף איתם לתפילת יום הכיפורים. ואכן זכו להתפלל במנין כדת וכדין.
במוצאי כיפור הטילו הקהל גורל מי יזכה לארח את הזקן בביתו, ונפל הגורל על שמש בית הכנסת. מיד הוליך השמש את האורח לביתו בכבוד גדול, אך לפתע בעודם הולכים, נעלם פתאום הזקן ואיננו, וככל שחיפשוהו לא מצאו לו זכר.
כשעלה השמש בלילה על מטתו בצער גדול, בא אליו אותו זקן בחלום הלילה ואמר לו: תדע לך שאני אברהם אבינו, ובאתי להשלים לכם מנין בזכות שאתם שמחים ומקפידים במצוות הכנסת אורחים... *)
*). א"ה: כתב בספר שם הגדולים מערכת א אות קצט): כמה שנים הייתי תמה על מנהג ישראל שמתפללין בזיהאר"ה (בביקור) אצל קברות הצדיקים, והרי אין לקרות קריאת שמע או להתפלל בתוך ד' אמות של מת או בבית הקברות כמו שכתוב בשלחן ערוך (או"ח סימן עא) ולהרמב"ם לא יצא אף בדיעבד. וכיוצא בזה הייתי תמיה על מה שכתב בספר עמק המלך שאברהם אבינו ע"ה השלים מנין. עד שמצאתי בספר חסידים (סימן תתשכט) שכתב, שרבינו הקדוש היה נראה בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין, ופוטר בני ביתו מקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים, ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות. עכ"ד. ובזה תנוח דעתנו בכל החקירות הנזכרות ויותר מהמה. ע"כ. וראה בספר חזון עובדיה על ט"ו בשבט (עמוד תכג). ואכמ"ל.
כיצד מקבלים אורחים
מעשה ביהודי ושמו רבי ישעיה, שהיה מכניס אורחים גדול. פעם אחת עברו בעירו כמה סוחרים יהודים בערב שבת קודש, וכמובן רבי ישעיה יצא לקראתם, וביקש מהם שיבואו לשבות אצלו, והבטיח להם שיתן להם כל מעדני מלכים שיש ברשותו, אך זאת בתנאי שכל סוחר ישלם לו במוצאי שבת חמישה זהובים.
בלית ברירה מוכרחים היו האורחים לשבות בביתו, אולם בגלל המחיר הגבוה שביקש מהם, בקשו ממנו שיתן להם ממיטב האוכלים והמשקים, ואכלו ללא הגבלה וללא בושה, מפני שעתידים לשלם כסף רב עבור סעודה זו.
במוצאי שבת באו הסוחרים לרבי ישעיה כדי לשלם לו על הסעודות, אך להפתעתם הרבה סירב הרב לקבל מהם כסף, ואמר להם: חלילה לי לקבל מכם אפילו פרוטה אחת, זיכני ה' יתברך במצות הכנסת אורחים שעליה נאמר "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה", ואיך אחליף מצוה זו בתשלום כסף.
שאלוהו הסוחרים: אם כן, מדוע מתחילה אמר לנו כבודו שצריכים אנו לשלם על האכילה והשתיה מחיר כה רב? השיב להם רבי ישעיה: רציתי מאוד שתתענגו אצלי ותדרשו ממני כל מה שחביב עליכם ותרגישו כמו בבית, ולכן אמרתי לכם מחיר גבוה, כדי שלא תרגישי אי נעימות ממני, וכך קיימתי את המצוה בשלמות...
לקבל כל אורח בסבר פנים יפות
ישנם אנשים, שכאשר מגיע אליהם אדם מכובד, משתדלים לכבדו בצורה היותר טובה שיכולה להיות. אבל כשבא אדם פשוט שאין ממנו הרבה תועלת, הרי הם עושים "סימנים" כדי לרמוז לאורח שילך לדרכו, כגון שמפהקים ונאנחים שהם מאוד עייפים (והאמת שאינם עייפים), או שמסתכלים כל רגע בשעון וכדומה.
ועל כיוצא בהם מספרים, שרבי לוי יצחק מברדיטשוב בא לעיר 'לבוב', והלך לביתו של עשיר נכבד, וביקש ממנו שיועיל בטובו לארח אותו בביתו. העשיר שלא הכיר את הרב, פער את פיו ואמר: וכי ביתי בית מלון? איני צריך עוברי אורח בביתי! הלך הרב לביתו של מלמד עני, שקבלו בסבר פנים יפות ובכבוד גדול, ואף נתן לו מטה לישון בביתו.
במהרה נודע בעיר על בואו של הצדיק רבי יצחק, והכל נהרו לפתחו כדי לבקש את ברכתו ולהתייעץ עמו, והרב לא היה מספיק לנח מעט. והנה בן האנשים הגיע גם אותו עשיר, וכשראה את פני קודשו של הרב, נשתטח לפניו וביקש את מחילתו והפציר בו שיבוא להתארח בביתו.
פנה אליו הרב ואמר: על ידך נתבאר לי ההבדל בין לוט לאברהם, כי אצל אברהם נאמר וירא והנה שלושה "אנשים" נִצבים עליו, אנשים פשוטים שנדמו לערבים, ובכל זאת קיבלם. ואילו אצל לוט נאמר ויבואו "המלאכים", ומי לא היה מקבל מלאכים בביתו. ועל כן שבחו את אברהם על שדאג לארח גם אנשים פשוטים בביתו...
מספרים על הצדיק רבי יחזקאל מקוזמיר, שהיה יושב בחדרו בשעת לילה מאוחרת, והיה שקוע בלימודו, ולפתע נשמעו דפיקות על דלת ביתו, משמשו של הרב כבר היה רדום ולא שמע את הדפיקות, ולכן קם הרב בכבודו ובעצמו ופתח את הדלת. והנה לפניו קבוצת אנשים שנקלעו לעיירה בשעת לילה מאוחרת.
קיבלם הרב במאור פנים ומיהר להכין בעבורם סעודה ומשקה חם, ותוך כדי ההכנות, התעורר השמש של הרב משנתו, וראה את רבו רץ ומכין סעודה עבור האורחים. אמר השמש בליבו, הרי אני לא שמעתי את האורחים נכנסים לבית, ובמו עיני רואה אני כיצד רבינו רץ וטורח בעבוד אורחים אלו, אין זה כי אורחים אלו אינם אלא נשמות קדושים שבאו מעולם העליון כדי שכבוד הרב יעשה להם תיקון, ואם כן אין אני צריך להתערב בזה, וישכב השמש במיטתו ולא זע ולא נע ושיניו נוקשות זו לזו מרוב חרדה.
בבקר השכם רץ השמש ברחובות העיר וסיפר בהתרגשות לכל מי שפגש, על אותן נשמות שבאו בלילה לבית הרב כדי לבקש תיקון, ודברים אלו הגיעו לאוזניו של הרב, וכששמע זאת אמר: אכן עסקתי בלילה בתיקון נשמות, אך לא בתיקון נשמותיהן של האורחים אלא בתיקון הנפש שלי, מפני שנשמות שבאים להתארח בעולם הזה, הרי הם באים לתקן את נפשו של המארח...
הכנסת אורחים שוה להנחת תפילין
מספרים על אחד מחכמי ישראל שהתארח אצל הגאון רבי ברוך בער זצ"ל ראש ישיבת קמניץ, והנה כשהגיע זמן השינה, מצא האורח את רבי ברוך מציע לו את המיטה בכובודו ובעצמו, מיד מחה האורח ברבי ברוך ואמר לו: הרי יכולתי לעשות זאת בעצמי, ומדוע כבודו התריח את עצמו? אמר לו רבי ברוך: וכי גם תפילין תוכל להניח בעבורי?
מספרים על הגאון רבי שמחה הכהן זצ"ל, מחבר ספר 'אור שמח', שלעת זקנותו היה חולה, והיה פטור ממצות ישיבה בסוכה [שהרי מצטער פטור מן הסוכה].
והנה באחד מימי חג הסוכות, בא לו אורח, ואמר הרב לאורחו שישב בסוכה, אך הוא אינו יכול לשבת עמו בסוכה משום שאינו חש בטוב ופטור הוא מישיבה בסוכה. ואכן ישב האורח ואכל לבדו בסוכה, והרב עלה לביתו.
כעבור כמה דקות, הגיע הרב עם מנת אוכל, וישב עם האורח בסוכה ואכל. וכששאלוהו מדוע ירד לסוכה והרי הוא פטור, אמר להם: אמנם מצטער פטור מן הסוכה, אבל לא מצינו שמצטער פטור ממצות הכנסת אורחים...
נמצאנו למדים: שכל אחד ואחד מאיתנו חייב להשתדל כפי כוחו לקיים מצוה חשובה זו, וכמו שיהודי רודף אחר מצות ציצית ותפילין ותפילה ושאר מצוות יקרות, כך עליו לרדוף אחר מצות הכנסת אורחים, ולקיימה בעין יפה ובשמחה רבה, ואשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא.