אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער השבת אבידה › פרק ו - הצלת חברו מהפסד ממון

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער השבת אבידה · פרק ו - הצלת חברו מהפסד ממון

פרק ה - ענינים שונים

א. כשם שמצוה להשיב אבידה לחברו, כך מצוה להציל את חברו מהפסד ממון ומנזק, וגם זה נכלל במצות השבת אבידה. (1)

(1). כתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער ג אות ע): נאמר בתורה: 'לא תוכל להתעלם'. הוזהרנו בזה שלא להתרשל מהצלת ממון חברנו בין מטלטלים בין קרקעות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "אם היו מים שוטפים ובאים שם, חייב לגדור בפניהם".

ואף הוזהרנו להשתדל בהצלת חברנו ולשית עצות לעזרתם בעת צרתם, וכן כתוב "לא תעמוד על דם רעך", ואמר שלמה בספר משלי: "הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה" - פירוש: אם יש לך כח להציל [את חבירך] בעצה או בהשתדלות, ואתה מראה את נפשך שאין בך יכולת - יקצר כֹּחך, מדה כנגד מדה. ונאמר אחריו: "כִּי תֹאמַר הֵן לֹא יָדַעְנוּ זֶה, הֲלֹא תֹכֵן לִבּוֹת הוּא יָבִין, וְנֹצֵר נַפְשְׁךָ הוּא יֵדָע, וְהֵשִׁיב לְאָדָם כְּפָעֳלוֹ". הנה המניעה מן ההצלה ושית עצות על העזר, הקדוש ברוך הוא יחשוב לו כפעלו. ע"כ.

וכן כתב מרן השלחן ערוך (חושן משפט סימן רנט סעיף ט): אם רואה מים באים לשטוף שדה חברו, חייב לגדור בפניהם, כדי להציל את הקרקע. וכתב שם הסמ"ע, דילפינן ליה מדכתיב: "לכל אבידת אחיך", לרבות אבידת קרקע. ע"כ. ומזה נלמד, שהצלת חברו מהפסד ממון, נכלל במצות השבת אבידה.

ואשרי עין ראתה בספר פתחי תשובה (אורח חיים סימן קנו) שכתב: הנה כל ספרי המוסר מרעישים העולם על עוון לשון הרע, וראיתי לנכון להאיר, שיש עוון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חברו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון; הרואה מי שאורב לחברו להֹרגו בעורמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חברו, ומונע את עצמו מלהודיע לחברו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע.

ובאמת שהנוהג כן, גדול עוונו מנשוא, ועובר על "לא תעמוד על דם רעך". והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת, או שרואה את משרתיו של חברו גונבים אותו בסתר, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחברו מטעהו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא "לֹוֵה רשע ולא ישלם". וכן בעניני שידוכים, שהוא יודע שהבחור איש רע ובליעל ונוכֵל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכדומה. כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו. והובאו דבריו בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סימן ס).

"לא תעמוד על דם רעך"

כתב רבין חסידא מרן החפץ חיים בספרו אהבת חסד [בפתיחה], שלפי דעת הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת רצז), אדם שאינו מציל את ממון חברו מהפסד, כגון שהוא רואה את ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו ואינו עושה כן, ועל ידי זה נגרם לחבירו הפסד, הרי הוא עובר על לאו של "לא תעמוד על דם רעך". ע"ש.

ובשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן תסא) הביא קושית הגאון רבי משה שטערן זצ"ל מחבר שו"ת באר משה, שקשה להבין מה שייכות למניעת עדות, ללאו דלא תעמוד על דם רעך, והרי לא גרם לו היזק בגופו ובדמו אלא בממונו.

וביאר הרב המחבר על פי הגמרא בבבא קמא (קיט.): אמר רבי יוחנן, כל הגוזל את חבירו שוי פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר "כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח", ואומר "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים", מאי ואומר, וכי תימא הני מילי היכא דקעביד בידים, אבל גרמא לא, תא שמע "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים", וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו הגבעונים מספיקים להם מים ומזון, וגרם לגבעונים הפסד, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן.

ולפי זה, פשוט שהכובש עדותו, ואינו מעיד כדי להציל את חבירו מהפסד ממון, הרי הוא בכלל גורם היזק לחבירו, והרי הוא בכלל מה שאמרו על שאול ועל בית הדמים - שכאילו שפך דמים, וכמו שכתב הרא"ש (שם), דכל הגורם לחבירו היזק ממון, נמי בכלל גוזל נפשות הוא. ואם כן פשוט, שהוא נכלל בלאו דלא תעמוד על דם רעך, ושפיר כתב הרמב"ם דגם הכופר עדותו וגורם הפסד לחבירו, נכלל באזהרה זו, לפי שהוא רואה את ממון אחיו אובד, והוא יכול להחזירו לו במה שיעיד האמת, ואינו עושה כן.

ב. מי שידוע לו, שהפועל או השותף של חברו, גונבים את חברו בסתר, צריך לומר לו שיפקח עליהם עין, כדי להצילו מהפסד ממון, ואין לחוש בזה לאיסור לשון הרע. (2)

ומכל מקום, אם אותם אנשים שגונבים, מאיימים עליו שאם ידווח על מעשיהם, הם יגרמו לו נזק כספי או גופני, רשאי להימנע מלספר על כך לחבירו. (3)

(1). פתחי תשובה (אורח חיים סימן קנו), וכתב מרן החפץ חיים (הלכות רכילות כלל ט), שהרואה את חברו שרוצה להשתתף באיזה מסחר עם מישהו, ויודע בודאי שעל ידי כך יגרם לו הפסד, חייב להודיע לו על כך. וצריך שיסובב את התועלת הזו, בלי שיצטרך לגלות את מעשיו הרעים של אותו אדם. ע"ש. ולכן כתבנו בנידונינו, שיאמר לחבירו שיפקח עליהם עין, ולא יאמר לו בפירוש שהם גונבים ממנו.

ודע, שכל ההיתרים שנאמרו בסעיף זה ובסעיפים הבאים, הם דווקא כשקיימים התנאים שכתב החפץ חיים (כלל י), ואלו הם: א. שידע באופן ברור שאכן אותו אחד גונב מחברו או שעושה לו נזק אחר. ב. שלא יגזים בחומרת הענין. ג. שיש סיכוי שדבריו יתקבלו ויביאו תועלת. ד. שיכוון רק לתועלת חברו, ולא מתוך אינטרסים אישיים כנגד השני. ה. שיוכיח את החוטא מתחלה בלשון רכה, אולי יוכל להשפיע עליו, שייטיב את דרכיו [ואם לא ישמע לו, אז יכול לספר את מעשיו הרעים]. ואם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת עצמה בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גוני אסור לספר. וכן כתב בשו"ת מים ההלכה (חלק ב סימן עה).

(3). כי אבידתו קודמת לאבידת חברו, כמבואר בשלחן ערוך (חו"מ סימן רסד), וכיון שעלול להגרם לו נזק, הרי הוא פטור מהשבת אבידת חבירו. וכן כתב בספר משפטי התורה (עמוד פט). וכתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קסה), שאפילו מעט משלו אינו מחויב להפסיד כדי להציל של חבירו. ע"ש.

וכיוצא בזה כתב בספר חסידים (סימן תרעד): כתיב 'ולא תעמוד על דם רעיך', אבל אם הרבה מתלחמים עליו, אל ישליך עצמו בסכנה ואל יעשה פשיעה בגופו. ואם אדם טובע בנהר והוא כבד, אל יעזור לו פן יטבע עמו. ע"כ.

ג. הרואה שחברו שכח לכבות את הפנסים של רכבו, או ששכח את חלון רכבו פתוח, צריך להודיע לו על כך, כדי שלא יבוא חבירו לידי הפסד ממון. (4)

וכן הדין כשרואה שחברו שכח את צינור המים שבגינתו פתוח, או שרואה שהצינור של חברו או של העיריה התפוצץ, צריך להודיע להם על כך, כדי להצילם מהפסד. (5)

(4). וכתב בספר מלכים אומניך (פרק ו הערה ד), שאם ראה בשבת שפנסי הרכב נשארו דולקים, מותר לומר לגוי שיכבה אותם, מאחר ומצברי המכונית יכולים להתרוקן בגלל האור הדלוק [ולפעמים נגרם נזק בלתי הפיך - שצריך לקנות מצבר חדש], ומאחר שכיבוי אור בשבת הוא איסור דרבנן, במקום הפסד לא גזרו רבנן.

(5). כנזכר לעיל. וכתב בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד קכג) שאין הבדל בין אם רואה רכוש פרטי או ציבורי, אלא בכל ענין צריך להודיע על כך למי שיכול למנוע את המשך הנזק.

ומכאן תוכחת מגולה לאותם שמרשים לעצמם להשתמש ברכוש ציבורי כאילו הוא רכוש הפקר, ומצוי שמדליקים הרבה מנורות ומזגנים בבית הכנסת וכדומה, בשעה שאפשר להסתדר עם פחות, ויש להעיר להם על כך שמלבד חשש גזל, יש בזה גם מצות השבת אבידה - להציל את ממון הזולת מהפסד. וראה בספר משפט אבידה (סימן עז) שדן במה שאין העולם נזהרים ומשאירים חשמל דולק ומתבזבז חינם, ועוברים על בל תשחית.

ד. אדם שרואה שעומד לרדת גשם, והכביסה של אחד השכנים תלויה על החבל ליבוש, מצוה להודיע לאותו שכן שיוריד את הכביסה, כדי למנוע ממנו צער ועוגמת נפש. (6)

(6). עולם חסד יבנה (עמוד שיז) בשם הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א, וביאר, שאף שאין בהרטבת הגשם הפסד משׁוֹוִי הבגדים [וממילא אין בזה מצות השבת אבידה ממש], מכל מקום, מאחר ובגד חברו לא יהיה ראוי לשימוש כעת מחמת הגשם, לכן יש בזה מצות ואהבת לרעך כמוך.

וראיתי בספר דולה ומשקה (עמוד רצז) ששאל את הגאון רבי חיים קניבסקישליט"א, אודות ההולך ביום גשום בבוקר, ורואה עיתונים (כשרים) מונחים בחוץ, ומתחיל לרדת עליהם גשם, ואם יכניסם תחת גג ינצלו מהפסד, האם מחוייב לעשות כן מדין השבת אבידה, כשעלול לאחר על ידי זה לתפילה. והשיב לו הרב, שאינו מחויב. אולם כתב שם המחבר, שלדעת הגרי"ש אלישיב, המוצא אבידה בדרך לתפילה חייב להתעסק בהשבתה, אף שיתאחר לתפילה על ידי זה.

ה. הרואה את חברו נכנס לחנות שהמוכר הוא רמאי, או שמוכר ביוקר [יותר מ- (16) אחוז מהמחיר המקובל בשוק], חייב להודיע לו על כך, כדי למנוע ממנו הפסד כספי.

ועל כל פנים, לא יאמר לחבירו שאותו מוכר הוא רמאי או יקרן כדי שלא יכשל בחשש איסור לשון הרע, אלא יאמר לו שיש מקומות יותר זולים מהמקום הזה. (7)

(7). על פי המבואר בספר חפץ חיים כלל ט (סעי' ט, י, יא). ועיין בשו"ת שואל ונשאל חלק ד (חושן משפט סימן ה) שבכלל השבת אבידה - להודיע לחברו למי לפנות כדי לדון את דינו. ע"ש. וראה עוד בשו"ת אבני ישפה חלק א (סימן כו).

הצלה מחברה רעה

ו. מי שידוע לו על אדם מסויים שיש לו מידות מגונות, כגון גאוה או כעס, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, ראוי ונכון שיספר דבר זה לבנו או לקרובו, ויזהירם שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו המקולקלים. (8)

(8). כן כתב החפץ חיים בכלל ד (אות י), כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע, אפלו על אמת, הוא אם כונתו לבזות את חברו ולשמוח בקלונו, אבל אם כונתו לשמור את חברו שלא ילמד ממעשיו, פשוט שמותר ומצוה גם כן יש. אך באופן זה נראה שמצוה להמספר לבאר הטעם, למה מספר בגנותו של חברו, כדי שלא יטעה השומע להתיר על ידו יותר מזה, וגם שלא יבוא לתמוה עליו, שהוא סותר את עצמו, כי פעם יאמר לו, שאסור לספר אפלו על אמת, ועתה הוא מספר בעצמו לשון הרע. ע"כ. ועיין בשו"ת אז נדברו (חלק י סימן מו), ובספר 'וקנה לך חבר' שנה ה (סימן יד) במאמרו של ידי"ן הרב ניצן ראובן נר"ו. ואכמ"ל.

הצלה בשידוכים

ז. מי שידוע לו על בחור מסוים שיש לו מחלה פנימית, ואותו בחור נפגש עם בחורה שלא ידוע לה על מחלתו, צריך להודיע לה על אותה מחלה, כדי שתוכל לברר אם הדבר עלול להזיק לה בחיי הנישואין או לא. ומי שאינו מגלה, עתיד ליתן על כך את הדין. (9)

וגם אם ההורים מתנגדים לכך שבנם או בתם יגלו על מחלתם לבן הזוג שעמו עומדים להתחתן, אין לשמוע להם, ואסור להעלים פרט זה בשידוכים. (10)

(9). כתב בספר חסידים (סימן תקז): לא יכסה אדם מום בני ביתו, אם צריכים בניו או קרוביו להזדווג, אם יש להם חולי שאלו היו יודעים אותם המזדווגים עמהם מאותו חולי, לא היו מזדווגים, יגלה להם פן יאמרו קִדושי טעות היו, אלא יפרידם ולא יהיו ברע יחדיו. או אם יש להם מעשים רעים שאילו היו יודעים לא היו מתחתנים עימהם, יפרסם הדבר.

וכן כתב החפץ חיים (הלכות רכילות כלל ט), שמי שיודע על איזה בחור שיש לו מחלה פנימית, שרוצה להשתדך עם בחורה מסויֵמת, יש לו לגלות להוריה על מחלתו של זה, ובלבד שלא יגזים בסיפורו יותר ממה שידוע לו, ושיכוֵן רק לתועלת הענין, ולסילוק הנזק מחברו בלבד, ולא יכוון להשמיץ את חברו מתוך קנאה ושנאה שבלבו עליו. ע"כ.

וכן תחזה בשו"ת חלקת יעקב (חלק ג סימן קלו), שנשאל אודות בחור שיש לו מחלת סרטן ל"ע, ולחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, והוא נתארס לנערה, האם הרופא מחויב לגלות זאת לכלה. והשיב, שמחויב הרופא לגלות, ואם אינו עושה כן, הרי הוא עובר על הלאו של "לא תעמוד על דם רעך" כמו שכתב בשלחן ערוך (חושן משפט סימן תכו), שהרואה את חברו טובע בים, או חיה רעה באה אליו וכדומה, ולא גילה אוזן חברו, עובר על לא תעמוד על דם רעך. ע"ש.

וגם הלום ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן ד) שכתב, שאם ידוע לרופא על בחורה שעומדת להינשא עם בחור מסויים, ולאותה בחורה אין אפשרות להביא ילדים, חייב להודיע על כך למשודך, אף על פי שהבחורה ביקשה ממנו שלא יספר על כך לאחרים. וכן הדין אם הגבר לא יכול להביא ילדים, צריך לספר זאת למשודכת, ואין בזה חשש לשון הרע, ואפילו אם הבטיח להם שלא לספר זאת, אין בהבטחתו כלום.

ועל כל פנים יש ליעץ לרופא עצה הוגנת, והיא, שלפני שיגלה לבחור מהחיסרון שאצל הבחורה, יזמן אליו את הבחורה, ויסביר לה בשפת נועם, מחובה זאת המוטלת עליה על פי דין תורה, לגלות מום זה לבחור, ואולי על ידי כן תסכים בעצמה לגלות זאת לבחור, ועל ידי כך ימנע עלבון ובושת פנים ממנה. ואם לא תאבה שמוע לו, אזי יהא נקי מכל, ויגלה לבחור את המום גם בלי הסכמתה, כדי שלא יעבור על לאו של לא תעמוד על דם רעך, וכדי להציל עשוק מיד עושקו, ולקיים מצות השבת גופו וממונו גם יחד. [וכן יש לעשות גם במקרה הפוך]. ע"ש. וראה בשו"ת אגרות משה (אהע"ז חלק ד סימן עג אות ב).

(10). כן כתב בספר בית חתנים (עמוד לב) משום דהוי כאילו אמרו לו הוריו לעבור על דברי תורה שאסור לציית להם. ע"ש.

ח. אם יש במשפחת החתן או הכלה אח שהוא חולה נפש, אין צורך להודיע זאת לצד השני אם הם לא התעניינו על בני המשפחה. אבל אם הם מתעניינים על מצב בני המשפחה, צריכים להודיע להם את האמת. (11)

(11). כן כתב בשו"ת משנה הלכות חלק יב (סימן רפא), וטעמו, שכיון שהוא דבר העשוי להתגלות, ומילתא דעבידי לגלויי אם לא בקש לברר לו, אין צריך להודיע לו. ורק אם ישאל המשודך גם על בני המשפחה, חייב להגיד לו. ואם הוא ממשפחה שמוחזקים למחלה כזו, צריך לומר זאת בשידוכין ולא להעלים. ע"כ.

וכתב בספר אורחות רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד רסח) בשם החזון איש, שאין חיוב לגלות לחתן ולמשפחתו, שהאמא של הכלה סבלה ממחלת נפש, אם לא שאלו על כך. ע"כ. ועיין בשו"ת קנין תורה חלק א (סימן יב), ובספר עלינו לשבח (חלק ד עמוד תריח).

ט. אדם שיש לו מיחושים קלים בראשו, או שסובל ממחלה שאינה עלולה לגרום נזק לו או לבת זוגו, כגון 'אולקוס' וכדומה, אינו מחויב להודיע על כך למשודכת, ובודאי שלאנשים אחרים אין להודיע על כך למשודכת או להוריה. (12)

(12). כתב רבינו החפץ חיים בהלכות איסור רכילות (ציור שני סק"ד): אם הוא רואה שאחד רוצה להשתדך עם מישהו, וידוע לרואה הזה שהחתן יש לו חסרונות עצומות, והמחותן אינו יודע מזה דבר ואלו היה יודע לא היה מתרצה לזה, יש לגלות לו. אולם יש הבדל בין החסרונות, דהיינו אם החסרון הוא מצד חולי גופו והמחותן אינו מכיר אותו מצד שהוא דבר פנימי אשר לא נגלה לכל, פשוט הוא דאין על המגלה ענין זה חשש איסור רכילות [באופן שיש את כל הפרטים שהוזכרו בכלל ט ס"ב] לאפוקי אם הוא רק חלוש בטבעו כענין שאמרו רבנן קצירי ומריעי, אינו בכלל חולי. ע"ש. ומשמע שכל חולי שאינו חמור כל כך, אין צורך לספר עליו בשידוכין.

וכן בקודש חזיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן רנד), שנשאל אודות מי שיש לו מיחוש קטן, והרופא הורה לו לעשות דיאטה כדי לשפר את מצבו, אבל הוא בריא ושלם, האם צריך לגלות זאת למשתדך עמו או לא. והרב השואל צידד שלא צריך להודיע על כך, והסכים עמו הרב המחבר וכתב שיפה דן ויפה הורה דאין חובה על הבן או על האב להודיע על כך, דמאחר שאדם זה הוא בריא ושלם בגופו, וכל חסרונו הוא שצריך לעשות דיאטה כדי שלא יחלה, אם כן אין כאן חסרון בגוף האדם, אלא שהוא צריך לשמור על עצמו שלא יאכל דברים המזיקים לו כדי שלא יחלה, ופשוט הוא דכל אדם אפילו הבריא בטבעו, אם יאכל דברים המזיקים לו יחלה, ולכל אדם יכול איזה מאכל להזיק לו, ואם לא יזיק לו מיד יזיק לו לאחר זמן, ואם לא יזיק לו הרבה יזיק מעט, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מה' דעות ה"ט) שיש מאכלות שהם לגוף כמו סם המות, ורוב החלאים הבאים על האדם הם מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. נמצא, שכל אדם צריך ליזהר שלא לאכול כל דבר, אלא שלאחד מזיקים מאכלים מסויימים יותר מהשני.

ואם תאמר דמאחר שלא יוכל לאכול כל מיני מאכל, תצטרך אשתו לבשל לו מאכלים מיוחדים, וממילא תכבד העבודה עליה יותר משאר נשים, ואם כן צריך להודיע לה על כך. טענה זו אינה טענה, שהרי ידוע מטבע בני אדם, שאחד אוהב לאכול מה שהשני אינו אוהב, וכל אחד יש לו טעם אחר [ורק צדיקים גדולים ואנשים מיוחדים אינם מקפידים במיני מאכל], ואם כן על דעת זה היא נכנסת, שתבשל לבעלה את מה שיחפוץ, ולא שמענו מעולם שיקפידו על זה, ולכן אין צורך לגלות זאת למשודכת. ע"כ.

ושוב ראיתי בספר שובע שמחות חלק א (עמוד כג), שכתב בשם הרב חבצלת השרון (סימן סג) שמחלות שאינן חמורות כל כך, אין חייב לגלות. וכן אם הכלה גדולה מעט מהחתן, גם כן אין חיוב לגלות זאת אם לא נשאלו על כך. ע"כ. והוא הדין לכל כיוצא בזה.

להודיע למשודכת שצובע את שערו

הנה לפי מה שנתבאר לעיל, נראה ללמוד, שבחור צעיר שגדלו לו שערות לבנות בראשו, וברצונו לצובעם למטרת שידוכים [ראה בס' ואין למו מכשול חלק ב (עמוד ריא) שהמיקל בזה לצורך שידוכין יש לו על מה שיסמוך], אינו צריך להודיע על כך למשודכת, מכיון שדבר זה אינו מפריע למהלך חיים תקין, ודמי למי שיש לו מיחוש קל שאינו צריך להודיע על כך למשודכת כנזכר לעיל.

ואם לחשך אדם לומר דהנה כתב בספר חסידים (סימן שעט): אמרו לאחד, אשה פלונית יפה במקום פלוני היא חפצה בך, שמע לעצתנו ולך שמה ותצבע שעריך בשחור, ותהיה סבורה שאינך זקן והיא תאמר מה שבלבה. אמר להם: חלילה לי להטעות אותה, אלא תראה שאני זקן. ומעשה שהיו רוצים לתת לזקן בתולה ולא רצה הזקן פן יגרום לה חטא [שתזנה], אמרו לו: והלא היא חפצה בך?! והלך הזקן לפני הבתולה והסיר כובעו ואמר לה: ראי שאני זקן וראשי מלא שיבה ושאר דברים מן הזקנה, כדי שלא תאמר לא הייתי יודעת, והיא אמרה: אפילו לרחוץ רגלי אדוני די לי, רק שיקרא שמך עלי. ויצאו מהם תלמידי חכמים. ע"כ. ומשמע שצריך להודיע על זקנותו למשודכת.

ברם אין סתירה לדברינו מדברי הספר חסידים, דהתם מיירי באדם זקן, שעל זה אמרו בגמרא סנהדרין (עו.): "אל תחלל את בתך להזנותה", רבי אליעזר אומר: זה המשיא את בתו לזקן [שמתוך שאינה מקבלתו מזנה היא עליו. רש"י], ולכן צריך להודיע לה על כך, כדי שלא יהיה בזה איסור אונאה. אבל בחור צעיר שכוחו במותניו ויכול לחיות חיי משפחה תקינים כדרך כל הארץ, ורק שערו הלבין, אין צורך לגלות על כך בשידוכים.

וכיוצא בזה כתב הגאון יעב"ץ בהגהותיו לבבא מציעא (ס.), שמותר לפרכס וליפות את הבת לצורך שידוכים כדי שתמצא חן בעיניו, אף על פי שהיא מכוערת, ומכל מקום אם יש בה מום מן המומים שפוסלים בנשים ומפרכסים אותה להסתיר את המום, אין אונאה גדולה ממנה, וכן אם היא מבוגרת כל כך שאינה ראויה ללדת, וצובעת את שערה כדי שתֵראה צעירה, הרי זה נחשב לאונאה גדולה, וסופה לצאת בלי כתובה. ע"כ. ודון מינה לנידון דידן.

והן עתה ראיתי לרבינו הסטייפלר בספרו קהילות יעקב (יבמות סימן מד), שדן בענין אדם שמחמת חולי נטלו ממנו הרופאים את הביצה השמאלית, והפוסקים הכשירו אותו לבוא בקהל, ושאל האם מחוייב להגיד על כך למשודכת כדי שלא יהיה אונאה וגנבת דעת. וכתב שלא חיישינן לגניבת דעת, משום שכל כהאי גוונא שבדיעבד לא ירצה אחד הצדדים לוותר על קנין הקידושין אף על פי שיש בו מום זה, לא חשיב גונב דעת במה שלא סיפר על מומיו. ומאחר שאם כבר היו נישאים אחד לשני, אומדנא הוא שלא היתה רוצה להתגרש ממנו אחרי שכבר נתקשרו בחיבה, וקשים גירושין, לכן לא צריך לספר על כך. ע"ש. והוא הדין בנידון דידן, דמסתברא שלא תתגרש מבעלה לאחר שהתברר לה שיש לו שער לבן, לפיכך לא חייב לספר על כך בשידוכין.

י. מי שהיה חולה בילדותו במחלת הנפילה [אפילפסיה], ועל פי פקודת הרופא ממשיך עדיין לקחת תרופות לעצירת המחלה, צריך החתן או אחד מבני משפחתו להודיע לכלה על המחלה. (13)

(13). שו"ת קנה בושם חלק א (סימן קכא). ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן מו) שדן בענין אשה שתבעה את בעלה לתת לה גט, בטענה שבשעת נשואיהן היה חולה במחלת הנפילה ולא גילה לה, וגם לאחר מיכן כשהרגישה שהוא חולה, הסביר לה כי התופעות המוזרות שראתה בו הן כתוצאה מעישון סיגריות, והוא מקבל מהרופא כדורים מיוחדים והתופעות תחלופנה. וכשהתופעות המוזרות הופיעו אצלו לעתים תכופות, הוסיף לספר לה כי נפל על ראשו ונחבל, ולכן יש לו תופעות אלה של רעידת ידים, התפתלות גופו, וזיבת ריר מפיו, והרגיעה כי תחלופנה לאחר שיוולדו לו ילדים. והיא שלא הכירה את מחלת הנפילה האמינה לדבריו. עד שלבסוף נתגלה לה שהוא חולה במחלת הנפילה, ובמשך הזמן נהפך לאיש אלים נגדה ונגד שתי ילדותיהן. וזאת כתוצאה מהמחלה, ובעת ההתקפים החוזרים ונשנים אצלו, שובר רהיטים, ופעם רצה לזרוק את הילדות מהחלון, ובפעם אחרת עמד לחנוק את אחת מילדותיו באמבטיה. לכן האשה מבקשת לכוף אותו לתת לה גט, כי איננה יכולה לסבול יותר, והוא גם מאוס עליה ואיננה יכולה להמשיך לחיות אתו. ופסק הרב, לחייב את הבעל לגרש את אשתו, ולתת לה מזונות.

יא. בחורה פנויה שנכשלה בזנות והרתה והפילה, וכעת חזרה בתשובה שלימה, והשתדכה עם בן תורה, אינה צריכה לספר לו שהיתה לה הפלה [באופן שלא נגרם לה נזק כתוצאה מכך], אלא תספר לו שהיה לה פעם קשר עם מישהו, ומאז שחזרה בתשובה אין לה קשר עם אף אחד, וברצונה לשכוח מהעבר ולהתחיל דף חדש בחיים. (14)

(14). בשו"ת מהרש"ם חלק ז (סימן קנב) נשאל בדבר בחורה יתומה שלפני כמה שנים הרתה וילדה לזנונים, ומאז ועד עתה מתנהגת בצניעות, וכעת נשתדכה עם בחור שאינו יודע מכל זה, ואם יוודע לו הדבר, יבטל הקשר, ועתה הגיע זמן הנישואין, והשאלה נשאלת איך יתנהגו בהכתובה, ופסק שישתדלו כמה שיותר להעלים מהחתן ידיעה זו, שהרי משנים מפני דרכי שלום, ובלבד שלא יגרמו לחתן הפסד בחיוב הכתובה. ע"ש. ונראה שהוא הדין כשעברה הפלה, וידוע לה על פי הרופאים, שלא אירע לה איזה נזק שיכול לפגוע לה בפוריות.

ועל כל פנים, אינה יכולה להעלים מהמשודך, שנכשלה בעבר עם גבר בעבירה, שהרי לאחר החתונה יתברר לחתן שאינה בתולה, ועלול להיות הרס בשלום הבית, ואף יכולים להגיע לגירושין וכבר היו מקרים מעולם כפי שתראה בשו"ת חות יאיר (סימן ריא), ועייןבשו"ת מנחת יצחק חלק ג (סימן קטז).

וכן תחזה בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן קיח), שכתב מכתב לפנויה שזינתה, וברצונה להיות בעלת תשובה גמורה, שיש לה למהר למצוא שידוך הגון כדי שלא תמשיך להיכשל בעבירות. ובודאי צריכה לגלות לבחור שירצה לשאת אותה, שהיא זינתה בעבר, אבל תאמר לו שנזדמן איזה פעם בשעה שלא היה לה כובד ראש כל כך לעמוד נגד המפתה בדברי רצוי ופתוי הרבה, ותיכף נתחרטה והצטערה על כך, עד שיכיר המשודך מדבריה שאין לו לחוש שיארע כן גם כשתהיה נשואה לו, ואז מאחר שהוא רוצה בה מפני שהכיר המעלות שלה, לא יחזור בו מהשידוך בשביל זה שאירע איזה פעם שחטאה בזנות, מאחר שיכיר אותה לנערה שומרת תורה ומצוות. ע"ש.

ואם לאחר החתונה יולד להם בן בכור, יעשו פדיון כרגיל, אף על פי שהיתה לה הפלה, וכפי שתראה בשו"ת יביע אומר חלק ח (יו"ד סימן לב), שנשאל אודות אשה שבהיותה צעירה פנויה, חיתה חיי אישות עם בחור אחד ונתעברה ממנו, וכשהוכר עוברה עשתה הפלה מלאכותית, ואחר כך עברה משם לעיר אחרת, וחזרה בתשובה שלימה בשמירת תורה ומצות, ונישאת לבחור ישיבה החרד לדבר ה', וחיו יחדיו באהבה ואחוה שלום וריעות, ונתעברה ממנו וילדה בן זכר, וכעת רוצה הבעל לקיים מצות פדיון הבן, כי לא ידע שקודם נישואיו עם אשתו, נתעברה והפילה, והאשה באה לרב וסיפרה לו כל מה שאירע לה קודם נישואיה, והשאלה נשאלת האם חייב להודיע זאת לבעל, כדי להצילו מעון ברכות לבטלה של פדיון הבן, למרות שאם יודיע לו כל הקורות לאשתו קודם נישואיו, יופר שלום הבית, וקרוב לודאי שתפרוץ ביניהם מריבה וקטטה, ואולי יבאו גם לידי גירושין. או שמא יש לומר גדול השלום שאפילו שם שמים שנכתב בקדושה נמחק מפני השלום, ולכן שב ואל תעשה עדיף.

והביא דברי הרמב"ם (בפ"י מהל' כלאים הכ"ט) שדבר שאיסורו מדבריהם, הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום, ואף על פי שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר, לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות. ע"כ. והואיל ורוב הפוסקים סוברים שאיסור ברכה שאינה צריכה אינו אלא מדרבנן, בנידון דידן שמברך "על פדיון הבן ושהחיינו" לבטלה, הוי ליה כדין הלבוש כלאים דרבנן, דאמרינן ביה גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ושפיר דמי להקל בזה ואין צריך להודיעו על כך, מפני שאם נגלה, בודאי שיהיה מריבה וקטטה וביטול שלום הבית, וגם בזיון גדול לאשה ולמשפחה, וגם לילד הנולד יגרום הענין להוצאת שם רע, שיהיה שיחה בפי הבריות עד עולם, לפיכך אמרינן שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ע"ש.

יב. בחור שיש לו פגם שאינו פוסלו מלבוא בקהל, כגון שהוריו לא שמרו מעולם על טהרת המשפחה, אין צורך לגלות זאת למשודכת. ופעמים רבות ילדים אלו מזדככים ומגיעים לדרגות גדולות, יותר ממי שנולד בקדושה. (15)

בענין - להתחתן עם בן הנדה

(15). הנה בשלחן ערוך (אהע"ז סימן ד סעיף יג) כתב: איזהו ממזר, זה הבא מאחת מכל העריות, חוץ מהבא מהנדה שאף על פי שהוא פגום, אינו ממזר. וכתב הבית שמואל (ס"ק טו) בשם הדרכי משה, שבן הנדה פגום ואין משפחתו מיוחסת וראוי להרחיק מהם, אבל אינו פגום מכח איסור, וכשר אפילו לכהונה. ע"כ. וכן כתב בביאור הגר"א (ס"ק ל) שבן הנדה הוא פגום ומקולקל כמו שאמרו במסכת כלה (פרק א ה' טז): ר' יהודה אומר עז פנים לגהנם. 'עז פנים', ר' אליעזר אומר ממזר, ר' יהושע אומר בן הנדה. ע"כ.

ובשו"ת זקן אהרן חלק א (סימן סה) נשאל, האם מותר לבחור חרדי לישא אשה מבנות הריפורמים הקיצונים, כשהבת כבר נתחנכה בדת התורה והיהדות כראוי. ולאחר שכתב שאין לחוש שהיא ממזרת אף שאמה פרוצה וחשודה היתה לזנות תחת בעלה, מסיים שכל זה מצד הדין, אבל שומר נפשו ירחק בכל האפשרי מלהתחתן איתה, מפני שבני הנדה הם המורדים והפושעים והעזי פנים שבדור, שהנביא ניבא עליהם שהגלות יכלה אותם. ומי זוטר מה שכתב הרמב"ם שבן הנדה פגום ומקולקל וראוי להרחיק ממנו, ואלמלא לא נכתב זאת בש"ס ובפוסקים שצריכין להתרחק מהם, מעצמנו היינו אומרים כן, דאיך אפשר למשפחה כשרה להתדבק עמהם בהיות שחטאתם על נפשותם, ולעולם לא יוכלו לרחוץ מחולאת הטומאה, כדאיתא בזוהר הקדוש (פ' שמות), זרע דאתיליד ההיא שעתא משכין עליו רוח מסאבא וכל יומוי יהון במסאבו, דהא בנינא ויסודו דיליה איהו במסאבא רב ותקיף מכל מסאבא דעלמא, ויהיו רשעים מבטן. ע"כ. ומפיו לפידים יהלכו.

וגם הלום ראיתי בספר טוב מצרים (עמוד מא) שהעתיק את צוואתו של הגאון רבי רפאל אהרן בן שמעון מחבר ספר נהר מצרים, וז"ל: אני מצוה את בני שלא ישאו נשים לבניהם מבנות הארץ, כי אם אחרי שיתברר להם בעדות נאמנה, שאֵם הכלה היתה טובלת במקוה טהרה לנדתה, אחרי ספירת ימי הנדה וספירת ז' נקיים. ובלא עדות ברורה ומפורסמת, לא יחללו את כבוד משפחת בית דוד בהכניסם לתוכה את נשי בני הנדה. ואם חס ושלום יעברו על זה, ידעו נאמנה כי לא יצליחו בזיווגם, ויהיו הם הגורמים רעה לעצמם, ודי בזה. עכ"ל. ולפי זה, מי שהוא בן הנדה, יש לו לגלות זאת בשידוכים.

ברם שפיר עינא דחזי בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סימן יז) שצידד להקל בזה, שמאחר שאין איסור כלל להתחתן עם בן הנדה אלא רק עצה טובה להתרחקות, מחמת שהבנים שנולדו מהנדה הם בעלי מדות רעות, אם כן, כאשר מציעים לאדם שידוך בעל מדות טובות ואין לו עזות, הרי זה סימן שאינו בן הנדה, ויש לסמוך על סימנים אלו. ואף שידוע שאמו לא הלכה למקוה לטבול, הא אפשר שהתעברה בו לאחר שהלכה לרחוץ בים או בבריכת שחיה והיתה טבילתן כשרה מן התורה, ושוב אין בניה בגדר בני הנדה, אף שלא טבלה לשם טבילה. ואף שהיתה לבושה בבגד שלובשות הנשים בעת שרוחצות בים, מכל מקום נכנס שם מים, ועולה לה הטבילה. ונמצא שאלו שהם יראים ושלמים והם בעלי מדות טובות ומתנהגים בדרך ארץ כראוי, אף שהם בני ובנות נשים שלא שמרו הלכות נדה, אין לעכב מלהתחתן עמהם אף מצד המעלה. ע"כ. והניף ידו שנית בחלק אבן העזר (ח"ד סימן יד).

ולפי זה נראה, שאין לחוש לדברי הזקן אהרן הנ"ל, משום שבכהאי גוונא שעומדים בפנינו בחור או בחורה שיראת השם נסוכה על פניהם, וכל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כי הם זֶרַע בֵּרַךְ ה', אזי אין לנו לחוש שהם מבני הנדה. ולך נא ראה בשו"ת חלקת יעקב (אה"ע סימן יא) שהביא דברי הזקן אהרן, וכתב על זה דלא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, שהרי בזמן האחרון תלי"ת אכשור דרא, ורבים מבנות הריפורמים מתגדלים ומתחנכים על ברכי התורה ויהדות חרדית, ואם נלך עמהן בחומר הדין, מה יעשו הבנות הללו, האם נשלחם חזרה לבני הריפורמים, ונמנע מהן מלהיות תחת כנפי השכינה בתורה ומצוות. ע"ש.

וגם הלום ראיתי בשו"ת ישכיל עבדי חלק ז (אהע"ז סימן ג) שהביא דברי הזקן אהרן הנ"ל, וכתב, שכל דבריו לא נאמרו אלא באופן שההורים עודם בטומאתם ולא חזרו בתשובה, שאז עלולים הם להשפיע לרעה על בתם ומעשה אבות סימן לבנים. מה שאין כן אם אנו רואים שההורים הטיבו דרכם וחזרו בתשובה, הרי אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ועל ידי התשובה שהיא בבחינת מקוה טהרה, נהפך מרוח טומאה לרוח טהרה. ועינינו הרואות שהאריז"ל תיקן תיקון למי שבא על הנדה, ואם נאמר שרוח הטומאה נשאר על הילד שנולד מהנדה ואינה מסתלקת לעולמים, אם כן הרי עדיין לא נמחה מהאב העוון של בן הנדה, שהרי טימא את בניו כל ימיהם לעולם, אלא על כורחך לומר, שעל ידי התשובה, נתקנו גם הבנים, ורוח הטומאה מסתלקת מהם לגמרי, ולכן מותר לבחור חרדי להתחתן עם בת הנדה. ע"ש.

וכן בקודש חזיתי בספר קהילות יעקב (יבמות סימן מט) שנשאל מרב גדול אחד, על דבר אשר בזמנינו נמצאים בעלי תשובה שיצאו יקר מזולל, שהוריהם הם מחללי שבת בפרהסיא ואינם שומרים כלל על טהרת המשפחה, ובניהם ובנותיהם נעשו בעלי תשובה, והמה מצויינים ביראת שמים ומהם מופלגים בתורה, וכל שאיפתם להתדבק במשפחות בעלי תורה ויראה שלא תמוש התורה מפיהם ומפי זרעם, ומתעוררת השאלה אם ראוי להדבק בהם מאחר שהם בני נדה והם פגומים.

וכתב להקל בזה, מפני שאם נחליט שיש לרחקם, אפשר שהוא כעין נעילת דלת בפני בעלי תשובה. ועוד בה, דהנה שמעתי בשם אחד הרבנים שאמר, שמה שאמרו שבן הנדה הוא חצוף ומקולקל, היינו שכן הוא על פי רוב, אבל יש יוצאים מן הכלל, ואם אנו רואים באיש זה שאינו חצוף ומקולקל והוא בעל מדות טובות, על כורחך שהוא מהמיעוט הבלתי מקולקלים. ודבר זה מוכרח, שהרי כל אדם יש בו כח הבחירה, ואפילו בעל מידות קשות יכול לחנך את עצמו לעלות במעלות התורה ויראת שמים ולתקן מדותיו, ועל כן, מה שאמרו שבן הנדה הוא חצוף ומקולקל, היינו דווקא בסתם אדם, אבל בתלמיד חכם השוקד על התורה והיראה, וכן כשהבת מתחנכת בבית יעקב על טהרת הקודש, אפשר שתיקנו מדותיהם, ובפרט כשרואים שמדותיהם הגונות כשאר בני תורה.

ואף שמבואר בזוהר הקדוש שנשמות שבאו לעולם מאשה נדה הן טמאות, מכל מקום מבואר שם שלא תטעה לומר כי נתבטל כח האפשרות לעלות במעלות התורה ועבודת ה' יתברך, כי לא נתבטל, אלא שיהיה לזה יותר קשה מזה. ומאחר שבני הנדה יכולים לתקן עצמם ולהיות כשאר ישראל, אין להרחיק אותם, ואין לחוש שמה הבנים הנולדים מהם יהיו חצופים או מקולקלים, דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים, וכן אמר הגאון משנה הלכות ששמע מצדיקי אמת שלא חיישינן לילדים פגומים, משום שאם ההורים עשו תשובה אמיתית, דור שני יבוא להם בקהל יחוס, שהרי הריחוק של בן הנדה הוא לפי שנולדו בעבירה, ובניהם אחריהם שילדו הם בקדושה אין לרחקם. ע"ש.

וכיוצא בזה נשאל בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן שפט) האם מותר להשתדך עם בת מחלל שבת, שהרי כתב הר"ן בחידושיו לחולין (ד:) שגזרו על בנות מחללי שבת בפרהסיא, והובאו דבריו בשו"ת מהר"ם שיק (אהע"ז סימן יד) וכתב על זה "תימה על העולם שאין נזהרים בזה". ואם כן מה הדין בבת שאביה מחלל שבת אך היא עצמה מצויינת במדות טובות וביראת ה', האם עלינו להמנע מלהשתדך עמה או לא. והשיב, שאין מקום לחשוש בזה כלל, מפני שהיא נחשבת כקטן שנולד וזכתה לעשות לעצמה נפש חדשה. ע"ש.

היוצא מן המחובר עד כה, שאין צורך לספר בשידוכים אם הוריו שמרו על הטהרה או לא, וסברותיו של הזקן אהרן הנזכרים לעיל, אחר המחילה הרבה מכבוד תורתו, נדחה קראו לה.

ולא אכחד שבשו"ת שבט הלוי חלק ד (סימן קסב) נשאל אודות החיתון עם בעלי תשובה בזמן הזה אשר אבותיהם לא שמרו דיני נדה והם בני נדה, האם מותר לכתחלה להתחתן איתם. והביא שבכתבי האר"י בשער הפסוקים (ס' איוב) כתוב בענין צדיק בן רשע, שרבותינו אמרו על הפסוק "מי יתן טהור מטמא" זה אברהם בן תרח, שנתעבר אברהם אבינו בימי נדתה של אמו. וכתב שם, שכשגובר הטוב על הנשמה הזאת שהיא בבחינת טהור מטמא, לא די שהיא נתקנת, אלא שגם היא מתקנת כל הקרובים לה. ובזה תבין כמה צדיקים גדולים היו בני גוים, או בני רשעים ועמי הארץ. ויוצא מדבריו, שבן הנדה ניתן לתקון ואינו מוכרח שהוא פגם לדורות. ומכל מקום ודאי אין להעלים עין מדברי הבית שמואל (הנ"ל) שראוי להרחיק עצמו מבן הנדה, ועל כן מי שמתיעץ איתנו, עלינו להגיד לו הלכה זאת של פגם, אבל הרשות נתונה לומר לו - שאם לא יחוש לזה, יתכן שמאד יצליח, ויזכה שיקוים בהם "מי יתן טהור מטמא לא אחד". וכל זה כדי שלא לסגור שער של דופקי בתשובה. ע"כ. וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ז (סימן קז). ע"ש.

וכן ראיתי בספר שובע שמחות חלק א (עמוד ל), שאירע שחתן בן ישיבה שאל את מרן שליט"א על שידוך של בעלת תשובה שבאה מבית חילוני, ואמר לו הרב, לברר אם ההורים שמרו לכל הפחות טהרת המשפחה, כי ברוך ה' יש משפחות רבות אף אצל החילוניים ששומרים טהרת המשפחה, וממילא אין הבת בכלל בת הנדה. ואף שבת נדה מותרת בודאי לבוא בקהל, מכל מקום בן תורה [שאינו מתקשה במיוחד בשידוכים] שרוצה להקפיד על זה, יברר כנזכר. ע"כ. ומשמע שלכתחילה יש לחשוש לנישואי בן הנדה.

מכל מקום נראה שכל זה דווקא אם באו לשאול את פי הרב האם לצאת לפגישות עם בן הנדה או לא, אזי צריך הרב להשמיע לשואל את כל הצדדים שיש בזה בין הטובים ובין הרעים, ויבליט יותר את הדברים הטובים שיש, והבוחר יבחר אם לרחק או לקרב. אבל אם כבר נפגשו האחד עם השני וראו שהמשודך הוא בעל מידות טובות ודרך ארץ, אזי אין לבטל שידוך בגלל חיסרון זה שהוריו לא שמרו טהרת המשפחה, ונאמנים דברי האגרות משה, שעצם התנהגותו המנומסת של המשודך, מעידה עליו שאינו בן הנדה. ושומר פתאים ה'.

ובר מן דן, הנה בשו"ת חלקת יעקב (סימן יא) כתב, שדווקא לעשות טצדקי שלא יוודע להמשודך שהבחורה בת הנדה או שאביה גוי, בזה יש להחמיר משום דהוי כיועץ רע, ויש לחוש לאיסור לפני עור לא תתן מכשול. אבל אם הרב שותק ואינו מעוררהו לחקור על זה, על כגון זה יכולים לומר שתיקתך יפה מדיבורך, ואינו צריך לייעץ לו לבדוק על היחוס. ע"כ. ועיין בשו"ת אמרי יושר חלק ב (סימן קיד).

יג. מי שנתבקש לספק פרטים על בחור מסויים לצורך שידוכין, וידוע לו שאותו בחור עבר עבירות חמורות בעבר, ומאז לא נשמע עליו שעושה עבירות, אלא חזר בתשובה ועוסק בתורה, אין לגלות לשואל את עברו, ואדרבה יכול ליעץ לעשות את השידוך. (16)

אולם אם שואלים אותו בקשר לשידוך - "האם פלוני הוא בעל תשובה", וידוע לו שהוא בעל תשובה, אין להעלים זאת, אלא יאמר את האמת אף על פי שכיום אותו בחור הוא בן תורה. (17)

(16). שו"ת מנחת יצחק (חלק ו סימן קלט), והדגיש שכל זה דווקא אם גלוי וידוע שחזר בתשובה, אבל אם לא נתברר שעשה תשובה, צריך לגלות להשואל מזה.

(17). שו"ת ישיב משה (טורצקי עמוד רמב) בשם הגאון רבי יוסף אלישיב שליט"א. וכתב בשו"ת מנחת יצחק (שם), שאם יודע שכשיגלה שהוא בעל תשובה, בודאי לא יעשו השידוך, הנכון להשמיט עצמו מליעצו כלום. ע"ש.

יד. אף שנתבאר בסעיפים הקודמים שאין להעלים דברים מסויימים בשידוכים, מכל אין צורך לגלות על כך מיד בפגישות הראשונות, אלא לאחר שראו אחד את השני והתרשמו האחד מהשני לטובה, יגלו את הדבר, והצד השני יבחר אם להמשיך או לא. (18)

(18) . כן כתב בשו"ת אגרות משה (שם ח"ד סימן קיח), שבחורה שנכשלה בעבר בזנות, אינה צריכה לספר על כך למשודך מיד בראיה והכרה של פעם ראשונה שעדיין לא ידוע אם ירצה בכלל להמשיך בשידוך. ורק אחרי שתדע שרוצה לישא אותה בברור, צריכה לספר לו על כך. ע"ש.

וכן תחזה בשו"ת שבט הלוי חלק ו (סימן רה), שנשאל בענין אשה שנשרו כל שערותיה וחובשת פאה נוכרית, והרופאים טוענים שתוך ארבע שנים יגדלו לה השערות כרגיל, האם צריכה לגלות זאת בשידוכים. וכתב שצריך עיון גדול להקל בזה, ומכל מקום אפשר לייעץ לה שלא תגלה על כך מיד בפעם הראשונה והשניה, אלא תמתין עד שתראה אם ירצה בה, ורק אחר כך תגלה לו על כך. ע"ש.

טו. מי שידוע לו על חבר שאינו שומר מצוות, שנפגש עם בחורה כהנת למטרת חתונה, יש לו להזהירו שלא יתחתן איתה כל זמן שלא קיבל על עצמו לשמור תורה ומצוות, מפני שעלול להיות להם צרות ובעיות חס ושלום. (19)

(19). כתב השלחן ערוך באבן העזר (סימן ב סעיף ח): עם הארץ לא ישא כהנת, ואם נשא אין זיווגם עולה יפה, שתמות היא או הוא במהרה, או תקלה תבא עליהם. אבל תלמיד חכם שנושא כהנת הרי דבר זה נאה ומשובח, תורה וכהונה במקום אחד. ומקורו טהור מהגמרא בפסחים (מט.): אמר רבי יוחנן, בת כהן לישראל אין זיווגן עולה יפה, מאי היא, אמר רב חסדא או אלמנה או גרושה או זרע אין לה. במתניתא תנא או קוברה [בלא עת], או קוברתו, או מביאתו לידי עניות.

ובספר חינא וחסדא על כתובות חלק ב (דף רכח.) כתב, שמדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים מוכח שאף בזמן הזה שייך דין זה שעם הארץ לא ישא כהנת, ושמעתי מחכם אחד שראה בספר אחד שפסק שבזמן הזה מותר, שאין דין עם הארץ בזמן הזה, ולי נראה שכל זמן שלא ראיתי חילוק זה בספרים, אני אומר שאין חילוק, וגם בזמנינו שייך דין זה. ע"כ. וראה בשיורי כנסת הגדולה אורח חיים (ס"ס קכח) שישראל לא ישא כהנת, משום שהמשתמש בכהונה מעל. והאשה צריכה לשמש את בעלה כפי שאמרו בכתובות (סא:) שאופה ומבשלת לו, ומכבסת ועושה בצמר.

וטוב עין יראה בשו"ת יחווה דעת חלק ה (סימן סא) שכתב, שיש בדין בת כהן לישראל שלשה סוגים של 'ישראל', שאם הוא תלמיד חכם, שבח הוא לאהרן שידבק בזרעו, ואדרבה זוכה לעושר וכבוד, שהרי תורה וכהונה במקום אחד. ואם הוא עם הארץ שאין בו לא תורה ולא מצות וגמילות חסדים, גנאי הוא לאהרן שידבק בזרעו, ועל זה אמרו או קוברה או קוברתו [ועל כגון זה אמרו, שהנותן בתו לעם הארץ, הרי הוא ככופתה ומניחה לפני אריה (פסחים מט:)]. ואם הוא בעל בית פשוט, שלא למד תורה, אבל הוא שומר מצות וגומל חסדים ונוהג בדרכי הישרים, רשאי לישא כהנת, אבל אין כאן לא שבח ולא גנאי.

וכן כתב בשו"ת אבני צדק (אבן העזר סימן ה), שיש בזה שלש מדרגות, שאם הוא תלמיד חכם ממש, יש לו להתאמץ לדבוק בזרעו של אהרן, ובדין הוא שיטול שכרו ויתעשר, כיון שהוא שבח לאהרן. ואם הוא עם הארץ, אסור לו לישא בת כהן, שגנאי הוא לאהרן שזה נדבק בזרעו, וסופו לבוא לידי מיתה או עוני. אבל אם הוא בינוני, שאינו תלמיד חכם ממש ולא עם הארץ גמור, אין בזה לא שבח ולא גנאי לאהרן, ובזה אף שאינו צריך לרדוף לישא כהנת, מכל מקום אם נזדמנה לפניו בת כהן, ודאי שרשאי ליקחנה.

וכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ושלום חלק ב (סימן צו) שאסור גם לישראל להשיא בתו למחלל שבת, שזהו בכלל אומרם שכל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני הארי.

וראה להגאון הנודע ביהודה (תנינא אבן העזר סימן עט) שתמה על אותם אנשים שמקפידים ונזהרים בצוואות רבי יהודה החסיד, כגון שלא יהיה שם החתן כשם חמיו, ושלא יהיה שם הכלה כשם חמותה, וכיוצא בזה, ואילו לתת את בנותיהם לעם הארץ, פשוט אצלם להיתר, ואין מי שיחשוש להימנע מכך, ואין שואל ואין מבקש, והרי זה בניגוד למה שאמרו חז"ל בפסחים (מט:) כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני הארי, ולא תהא תורה שלמה שלנו כצוואה בעלמא של רבי יהודה החסיד. ע"כ.

ולכן העיקר שכל אדם שהוא בן תורה, שומר מצות וקובע עתים לתורה, סמוך לבו בטוח בה' שלא יאונה לו כל און. וכל שכן בחור שלומד בישיבה קדושה ותורתו אומנותו, ונמצא תורה וכהונה במקום אחד, שבודאי שיעלה זיווגם יפה. אולם אם הבחור אינו שומר מצות, וכל שכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, אין ספק שצריך עד כמה שאפשר למנוע אותו מלישא בת כהן, כי בנפשם הדבר, ועל זה אמרו בפסחים (מט.) או אלמנה או גרושה או זרע אין לה, קוברה או קוברתו, או מביאתו לידי עוני. ולכן אין לסמוך גם כן על הבטחת הבחור שהוא מוכן לחזור בתשובה, עד שיאמנו דבריו בבירור גמור להלכה ולמעשה במשך זמן סביר.

האם כהן יכול לישא ישראלית

בכתובות (סב:) מסופר שרבי רצה להשיא את בנו עם בתו של רבי חייא, כשבאו לכתוב כתובה, נפטרה בתו של רבי חייא. אמר רבי, חס ושלום פסולא איכא? ישבו ובדקו את היחוס של המשפחות, ומצאו שרבי בא משפטיה בן אביטל שהיה בנו של דוד המלך ['אביטל' שמה של אשת דוד], ורבי חייא בא מזרע שמעי אחיו של דוד, וזהו הפיסול, שרבי היה מבית דוד, ולא היתה בת הבאה משמעי הוגנת לבנו, שלא היתה בת מלכים. ע"כ.

ומשמע מכאן, שגם בת ישראל לכהן נחשבת כאינה הוגנת לו, ועלולה להינזק אם תנשא לו. וכן תחזה לגאון מהרש"א אלפנדארי בשו"ת הסבא קדישא חלק ב (אבן העזר סימן יא) שנשאל בזה, והוכיח מהמעשה בכתובות הנזכר לעיל, שיש לחוש שגם כהן לא ישא ישראלית, וסיים, שנראה שמי שלבו נוקפו ראוי לו לחוש לזה, לכן כהן לא ישא אלא כהנת. והובאו דבריו בשו"ת יחוה דעת (שם) וכתב על זה שמכל מקום, אם הכהן ובת ישראל שומרים תורה ומצות והולכים בדרכי הישרים, לא יאונה להם כל און, ובודאי שהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא, ויעלה זיווגם יפה. ואיש ואשה שזכו שכינה שרויה עמהם.

טז. אדם שידוע לו על בחור מסוים שהוא איש רע ובלייעל, שהציעו אותו לבחורה שלא יודעת על המגרעות שיש בו, מחויב להזהיר אותה ולספר לה על כך, ואין לו להעלים עוּבדה זו ממנה. (20)

(20). על פי מה שנתבאר לעיל, שאם במחלה גשמית חייבו רבותינו לגלות כדי למנוע צער מהשני, על אחת כמה וכמה שבמחלה רוחנית יש לעשות כן, וכן מבואר החפץ חיים בכלל ד (אות י). וכתב הטורי זהב (או"ח ס"ס שו) שהצלת ישראל שלא ימיר דתו, עדיף מפיקוח נפש. ולכן נראה פשוט שצריך להודיע לה על כך. וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תקנח). ע"ש.

ובספר אורחות רבינו הקהילות יעקב (חלק א עמוד ערא) מסופר על חתן אחד שהבריות רננו עליו שאינו מתפלל תפילת מנחה, וחקרו ומצאו שאכן אמת הדבר, והורה רבינו החזון איש לצד הכלה, לבטל את השידוך מיד, בלי צורך לבקש מהחתן מחילה.

וכתב מהר"ח רבי שליט"א בספר הנהגות יום יום (עמוד 143), שמותר לספר לשון הרע כששואלים על שידוך או על פועל לעבודה, כי יש בזה תועלת. ומותר לומר על אדם שנראה חרדי ואינו משתתף בשיעורי תורה, שאינו במסגרת של תורה, אף שזה יגרום שלא יתקבל לעבודה, או שיתבטל בגלל זה השידוך, כי זה באמת מום, שהרי אדם בלי תורה, חשוד על הרבה דברים. ובעל עסק, בודאי צריך לחשוש מלקחת אותו להיות קופאי וכדומה. וכן כלה הדורשת בחור עם שעות לימוד כל יום, בודאי שחובה לומר לה שהבחור אינו עושה כן. ע"כ.

כתב בספר חסידים (סימן שעז): כל שיש לו לב טוב ולוקח גיורת שיש לה לב טוב וצנועים וגומלי חסדים ונעימים במשא ומתן, מוטב להתחתן בזרעם מלהתחתן בזרע ישראל שאין בהם אלה המדות, לפי שהזרע של גר יהיו צדיקים וטובים. ע"כ.

וכיוצא בזה כתב בשו"ת שבט הקהתי חלק א (סימן שפז), שמי שיש לו אפשרות לקחת אשה מיוחסת ובת לאנשים גדולים, אבל אינה מצויינת במדות טובות, ויש לעומתה אשה שהיא ממשפחה פשוטה אבל מצויינת במידות טובות, עדיף לבחור את אותה בחורה שמצויינת במדות טובות, אף על פי שאינה מיוחסת.

הצלה בכבישים

יז. אדם שנוסע ברכב, ועובר על חוקי התנועה, וכן מי שחולה במחלת הנפילה [אפילפסיה] ונוסע ברכב, אותם אנשים שיודעים על כך, צריכים להודיע זאת למשטרה, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש, ואין בזה חשש איסור לשון הרע. (21)

(21). כנזכר לעיל, וכן תחזה בשו"ת יחוה דעת (ד סימן ס) שביאר שכל האיסור לדבר לשון הרע, הוא דווקא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו. אבל אם מתכוין לתועלת מסוימת או להרחיק נזק מותר, כמו שכתב הרמב"ם (פרק א מהלכות רוצח הלכה יד): כל היכול להציל את חבירו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך, לפיכך הרואה את חבירו טובע בים או שלסטים באים עליו, ויכול להצילו, או ששמע שאנשים חושבים עליו רעה וטומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו להודיעו, הרי זה עובר על מה שנאמר בתורה לא תעמוד על דם רעך. ע"כ.

ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת - המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח"ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל.

ובזה יש לפרש את סמיכות הפסוקים "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך", שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע על כך לאחרים, כדי שישמרו מנזק וסכנה. ע"ש.

להסגיר את אביו שעבר על חוקי התנועה

כתב בספר חסידים (סימן אלף פז): אם רואה אדם שמפקידים ביד אביו או אמו או רבו, והוא מכירם שלא יעשו נאמנות, אם המפקיד חכם והגון, יאמר לו שלא יתן בידם ויגלה לו האמת. ואם המפקיד אינו חכם והגון לגלות לו, יאמר, לא תתן בידם. ואל יאמר על אביו ועל אמו ועל רבו רשע הוא אלא לטובים יאמר האמת. ע"כ.

ועל פי זה כתב בספר עלינו לשבח (חלק ה עמוד תשל) שאם אביו עבריין ומסכן את הבריות, ודאי שחייבים להסגירו למשטרה. אולם אם עובר באור אדום, כאשר התנועה מועטת ואין שם סכנה ממשית כי הוא משגיח היטב לא לפגוע, אלא שעובר על תנאי הזהירות שהשלטונות קבעו, יעלים עין מאביו וממעשיו הרעים. אך מסתבר שעדיף שהבן יספר לאחרים, ושהם יעשו זאת ולא שהוא עצמו ילשין על אביו. ע"ש.

חובת הרופא להודיע למשטרה על חולה שאסור לו לנסוע בכביש

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו סימן יג) נשאל: רופא המוצא אצל חולה ליקוי בראייה, ולדעת הרופא עלול לגרום בתנאים מסויימים לתאונה, כגון, נהיגה, עבודה בתעשיה, שרות צבאי וכדומה, והחולה אינו רוצה להפסיק לנהוג ברכב או לשנות את מקום עבודתו, האם חייב הרופא לשמור את המחלה בסוד, או שמחויב להודיע לשלטונות המתאימים (כגון משרד התחבורה, וצבא וכו') על מגבלות החולה, הגם שעל ידי כך יגרום אולי נזק כלכלי או חברתי לחולה. ומה הדין אם החולה מבקש לשמור בסוד את קיום המחלה, ומבטיח להמנע מנהיגה וכו', אבל הרופא אינו משוכנע שאמנם כך יעשה החולה?

תשובה: בודאי מחויב הרופא להודיע לשלטונות המתאימים ולמעבידו של החולה על מגבלותיו, ואפילו אם החולה מבקש לשמור את קיום המחלה ומבטיח להמנע מנהיגה ושאר דברים, כל עוד שהרופא איננו משוכנע שאמנם כך יעשה, מחויב להודיע על כך, ולא מיבעיא אם מזמינים אותו להעיד על כך שמחויב ללכת ולהעיד, ולא חלה על כגון זה שבועת הרופאים הכללית לשמור סודיות רפואית וגם לא הבטחה ושבועה פרטית, כי הוה ליה כנשבע לבטל את המצוה דלא חלה השבועה.

ואפילו אם לא מזמינים אותו להעיד, מחויב מעצמו להודיע על הדבר לשלטונות המתאימים, היות ואחרת יוכל הדבר לגרום לפעמים לידי סיכון חיי אנשים אחרים. וכן אם הרופא מונע את עצמו מלהודיע, הרי הוא עובר על הלאו של לא תעמוד על דם רעך, ולכן אין לו להתחשב על הנזק שעלול להגרם לחולה, ואין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ע"כ.

השבת חבר בתשובה

יח. בכלל מצות השבת אבידה, כלול גם השבת אדם בתשובה, שאם רואה שחברו סר מהדרך הישרה, מוטל עליו לדאוג לכך שיחזור לדרך הטובה, ויתקרב לבורא עולם. וניתן לעשות זאת על ידי דיסקים תורניים, או לקיחתו לשיעורי תורה וכדומה, ואשרי חלקו של העושה כן. (22)

(22). כתב החפץ חיים על התורה (פרשת משפטים), יש להתבונן, אם חסה התורה כל כך על ממונו של ישראל, אפילו על חמורו או שׂיוֹ שתעה והרחיק מן הדרך, וחל חובה על כל אחד להשיבו לבעליו, כל שכן שצריך לרחם על הנפש הישראלית שתועה מן הדרך, אפילו אם יצטרך עמל רב להשיבה.

והנה ידוע דרשת חכמינו ז"ל (בבא מציעא לא.) על הפסוק: השב תשיבם לאחיך - אפילו מאה פעמים. ומזה נלמד אף בעניננו, שצריך לעמול אפילו מאה פעמים, כדי להטות את התועים אל הדרך הישרה - דרך השם. ומי שיכול לעשות כן ואינו עושה, דמם של אותם אנשים יִדרש ממנו. ע"כ.

וראה זה חדש לגאון רבי יצחק קארו בספר תולדות יצחק (דברים פרק כה) שכתב: נאמר בתורה "כי יהיה באיש חטא משפט מות", וסמך לזה "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים", ולכאורה מה הקשר בין איש שנשפט למות, לבין אבידת אחיך?

ונראה שיש בו קישור חשוב, לפי שכל חוטא, ראוי לכל איש ישראל להחזירו בתשובה, ולפי שאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות, סמך לו השבת אבדה לבעליו, ללמדך שאם שור וחמור צריך להשיבו לבעליהם, קל וחומר שאין להתעלם מעוברי עבירה להוכיחם וליסרם ולהשיבם בתשובה שלימה ולהחזירם לאבינו שבשמים.

ויש לי סמך מרבותינו ז"ל שאמרו, 'והשבותו לו' לרבות אבדת עצמו, שאם בן ישראל הולך לאיבוד במעשיו הרעים, והלך לו להתעולל עלילות ברשע, ישיבנו לו ויחזירו למוטב, ותהיה סיבה שלא יתלוהו על העץ, ואם בידך ליסרו ולא עשית, כאילו הרגת אותו, שתלוהו על העץ, שמי שיכול למחות ואינו מוחה הוא נתפס עליו. ע"ש.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה