אור ברסלב

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער השבת אבידה

שער שמחת חתן וכלה

מסופר בירושלמי על רבי שמואל שעלה לרומי, ושמע כרוז במדינה, שכל מי שימצא תכשיט יקר שאיבדה המלכה, ויחזירו תוך שלושים יום, יקבל סכום כסף מהמלכה, אך אם יחזירו לאחר 30 יום ייהרג.

מצא רבי שמואל את התכשיט, והמתין שיעברו שלושים יום, ולאחר מכן השיבוֹ למלכה. אמרה לו המלכה: האם לא שמעת שמי שיחזיר לאחר 30 יום ייהרג?

אמר לה: שמעתי, ואף על פי כן לא החזרתי לך אותו, כדי שלא תאמרי שבגלל פחד הכרוז החזרתי את האבידה, אלא מפני שכך ציוה עלי הקדוש ברוך הוא. המלכה השתוממה לדבריו ואמרה: "ברוך אלהי ישראל".

השבת אבידה - מבוא

א. נאמר בתורה בספר דברים (כב, א-ג): לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם,(1) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. (2)

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. (3)

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ,(4) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ(5) אֲשֶׁר תֹּאבַד (6) מִמֶּנּוּ (7) וּמְצָאתָהּ, לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.(8)

(1). לכאורה קשה מדוע לא כתבה התורה בקצרה "כי תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ", ומה הצורך לומר שאסור להתעלם, והרי אם יש מצוה להשיב אבידה לבעליה, ממילא מובן שאסור להתעלם. אלא רבותינו למדו מהמילה "והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות, או שהיה זקן ואין זה מכבודו לטפל באבידה, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, פטור מלהשיב. (בבא מציעא ל.).

(2). מכפילות המלים הללו, למדו בגמרא (שם ל:) שאפילו החזיר את האבידה לבעליה וברחה, ושוב החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב להחזירה, שנאמר: "השב תשיבם" השב אפילו מאה פעמים במשמע.

(3). והקשו בגמרא (ב"מ כח.) מדוע היה צורך לומר שיש לשמור על האבידה עד דרוש אחיך אותו, וכי יעלה על הדעת שיתננו לו קודם שידרשנו? אלא מהו "עד דרוש אחיך"? דרשהו (תחקור אותו) אם רמאי הוא או לא, ובמאי? בסימנים! מכאן שיש חיוב מהתורה להשיב אבידה רק על ידי סימנים. ולכן אם בא אדם ואמר מה אבד לו, אבל לא נתן סימנים, אין ליתן לו את האבידה.

וכתב התורה תמימה (דברים שם הערה יד) בשם בעל הטורים שפירש את הפסוק "עד דרוש אחיך אותו", ש"אותו" הוא מלשון אות וסימן, כמו והיה לך לאות. וכן מפורש בזוהר פרשת חקת (קפד.) וזו לשונו: עד דרוש אחיך אותו - אות ממש, דבעי לפרש ההוא אות דההיא אבידה. ולכן כל זמן שאינו נותן אות וסימן שהאבידה שלו, אין להחזירה לו.

(4). והקשו בגמרא (ב"מ כז.), מדוע הוצרכה התורה לומר "וכן תעשה לשמלתו", והרי בסוף הפסוק נאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך", ושמלה כלולה בכל אבידת אחיך. אלא לומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים [כל שמלה יש לה בעלים שתובעים אותה, שהרי נעשית בידי אדם, ולא באה מן ההפקר. רש"י], אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים, חייב להכריז. אבל דבר שאין לו בעלים, או שאין לו סימנים, אין צריך להכריז עליו.

(5). גרסינן בגמרא בבא קמא (קיג:): אמר רבי חמא בר גוריא אמר רב, מניין לאבידת העובד כוכבים שהיא מותרת, שנאמר: "לכל אבידת אחיך", לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לעובד כוכבים. עוד דרשו רבותינו במסכת עבודה זרה (כו:) מפסוק זה, לרבות את המומר שמחזירים לו אבידתו, דישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא והרי הוא בכלל אחיך.

אולם כתב מרן השולחן ערוך בחושן משפט (סימן רסו סעיף ב): חייב להחזיר אבידת ישראל אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים והכותים וישראל המחלל שבת בפרהסיא, אסור להחזיר להם אבידה, כעובד כוכבים. עכ"ל. ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק א יו"ד סימן יא), ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תתטז).

(6). מהמילים "אשר תאבד" למדו, שהמאבד ממונו לדעת אין צריכים להשיבו לו. כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו, או שהשליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: 'אשר תאבד', פרט למאבד לדעתו. (שולחן ערוך סימן רסא סעיף ד).

(7). מלשון הפסוק "אשר תאבד ממנו", דרשו רבותינו בגמרא (ב"מ כב:), שאבידה שנשטפה על ידי הנהר, מותרת לאחרים ואינם צריכים להשיבה לבעלים, משום שנאמר "תאבד ממנו", ללמדנו שרק באופן שאבדה ממנו ומצויה אצל כל אדם צריך להשיבה, אבל באופן ששטף אותה נהר, אינה מצויה אצל כל אדם, ולכן הבעלים מתיאשים ואין חובה להשיב להם האבידה. וכן אמרו בירושלמי (ב"מ פ"א ה"א). ע"ש.

(8) . וכתב בשו"ת מנחת שלמה חלק א (סימן פב) דנראה, שכמו שאמרו על מי שיודע עדות לחבירו ואינו מעיד דחייב בדיני שמים, כך גם המתעלם מאבידה, ועל ידי זה נפסד הבעלים בדבר, גם כן חייב הוא בדיני שמים. ע"כ. ולפי זה המתעלם מהאבידה וגרם הפסד לבעליה, צריך לשלם לבעלים את האבידה לצאת ידי שמים. ועיין בספר מחנה אפרים (ה' שומרים סימן לה).

ב. נמצאנו למדים מהפסוקים הקודמים, שהמוצא אבידה, חייב להחזירה לבעליה, ואסור לו להתעלם ממנה. ואם אינו יודע מי הם בעלי האבידה, צריך הוא להכריז עליה במקום שמצויים אנשים, ולפרסם שמצא אבידה מסוימת, כדי שיבואו בעליה לקחתה. (9)

ואם לאחר שהכריז, בא אדם וטוען שהוא בעל האבידה, ונותן סימנים ברורים שמוכיחים שאכן האבידה שלו, צריך המוצא להחזירה לו, ובזה מקיים מצות השבת אבידה. (10)

(9). הנה בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה נמצאת אבן גבוהה מחוץ לירושלים שהיתה נקראת "אבן הטוען" על שם שהיו טוענים עליה עניני אבידות, ועליה היו מכריזים שנמצאה אבידה, וכל מי שאבדה לו אבדה, היה הולך לשם, וכל מי שמוצא אבידה, היה הולך לשם, זה שמצא היה עומד ומכריז על האבידה, ובעל האבידה עומד ונותן סימנים ונוטלה. משחרב בית המקדש, התקינו שיהיו מכריזים בבתי כנסיות ובתי מדרשות. (עיין בבא מציעא דף כח: וברמב"ם ה' גזילה ואבדה פרק יג ה"ט).

(10). כתב המגיד משנה (ה' גזלה ואבדה פרק יג ה"ג): דע ששלשה מיני סימנין יש; א). סימנין מובהקים ביותר, כגון שיש באבידה נקב בצד אות פלוני [או שהדביקו הבעלים מדבקה על החפץ ורשמו את שמם], ואלו הסימנים מחזירים עליהם אבדה דבר תורה לדברי הכל, והרי זה כאילו הביא עדים שהאבידה שלו. ב). סימנים חשובים, כגון מדת ארכו ומדת רחבו וכן משקלו וכיוצא בזה, מחזירים עליהם אבידה, ויש מחלוקת בגמרא אם צריך להחזירם מדין תורה או מדרבנן. ואלו נקראים לפעמים סימנים מובהקים [אבל לא מובהקים ביותר]. ג). יש סימנים גרועים כגון שאומר את הצבע בלבד, כגון שחור או לבן, וכן ארוך וקצר וכיוצא בזה, ואין מחזירים עליהם אבידה, כיון שלא אמר מדתן. עכ"ד.

וראה לקמן (פרק ב סעיף ה), שכל מה שאמרו שסומכים על סימנים כדי להשיב אבידה לבעליה, היינו דווקא אם אותו אדם ידוע ומפורסם בנאמנותו, אבל סתם אדם שאין אנו יודעים אם הוא רמאי או לא, צריך להביא עדים שאינו רמאי, ורק לאחר מכן משיבים לו את האבידה.

ג. המוצא אבידה שאין בה סימנים, תולים אנו לומר, שמן הסתם התייאשו הבעלים ממנה, מכיון שאין להם אפשרות לזהותה, ולכן האבידה נעשית הפקר, והמוצא רשאי לזכות בה לעצמו. (11)

(11). כדאיתא בגמרא בבא מציעא (דף כז.). וראה בסעיף הבא.

ד. יש מקרים, שבהם לא זוכה המוצא באבידה, אף על פי שאין לה סימנים, כגון שמצא חפץ שאין דרך הבעלים להרגיש מיד בחסרונו, ויתכן שהמוצא מצא את החפץ לפני שנודע לבעליו שהחפץ אבד מהם, ועדיין לא התייאשו ממנו. באופן כזה אין המוצא זוכה בכלי, אלא צריך להניחו ולשומרו, עד שיבוא אליהו הנביא וישיב את האבידה לבעליה. (12)

(12). הנה כבר נתבאר שכל ההיתר להשתמש באבידה שאין בה סימנים, הוא מטעם שהבעלים מתייאשים ממנה, ולכן דינה כהפקר, ומותר למוצא לזכות בה לעצמו.

אולם כל זה דווקא באופן שידוע לנו בברור שאכן הבעלים התייאשו מהאבידה, כגון המוצא חפץ שרגילים להרגיש מיד בחסרונו, מחמת שרגילים להשתמש בו תדיר, או שהוא דבר כבד וכדומה. אבל באופן שמצא חפץ, שיתכן שהבעלים עדיין לא יודעים שהחפץ אבד להם [מחמת שאינם רגילים להשתמש בו כל שעה], אף על פי שלאחר שיִוַדָע להם הדבר, הם יתייאשו ממנו, הרי זה נקרא בלשון התלמוד "יאוש שלא מדעת", ובאופן כזה לא זכה המוצא בחפץ אף אם ימתין זמן רב שכבר יהיה ברור לו שהבעלים התייאשו מהחפץ. וניגע מעט בביאור מושג זה בס"ד.

"יאוש שלא מדעת"

גרסינן בגמרא בבא מציעא (כא:): יאוש שלא מדעת [דבר שסתמו יאוש לכשידע (הבעלים) שנפל ממנו, וכשמצאוֹ עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן. רש"י]. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש.*)

*). עיין בקהילות יעקב על בבא מציעא (סוף סימן כו), שעמד לחקור בהא דמהני לרבא יאוש שלא מדעת, אם זהו משום דבודאי יתייאש הבעלים לבסוף, והיאוש שלבסוף מועיל למפרע מעכשיו, כיון שסוף סוף עומד להתייאש, או דאין צריך כלל יאוש שלבסוף, אלא כל דבר שאילו ידע הבעלים מאבידתו היה מתייאש [כגון שאבד לו דבר שאין בו סימן], כבר הותר מעכשיו לכל אדם. ונפקא מינה לגבי המוצא דבר שלא יתודע לבעלים לעולם שהדבר אבד ממנו. והביא שם מחלוקת הראשונים בזה. ע"ש. ועל כל פנים לדינא קיימא לן כאביי, ולכן בכל אופן לא זכה המוצא באופן הנ"ל.

ומסקינן בגמרא, שמחלוקת אביי ורבא היא, במוצא דבר שאין בו סימן. אביי אמר לא הוי יאוש, שהרי בשעת מציאת החפץ, בעל החפץ עדיין אינו יודע שהחפץ אבד לו, ולכן אין המוצא יכול לזכות בו, אף על פי שברור הדבר שלאחר שיִודע לבעל החפץ שהחפץ אבד לו, יתייאש ממנו. רבא אמר הוי יאוש, משום שכאשר יתברר לו שנפל החפץ, יתייאש, מאחר ואין לו סימן לזהות את החפץ.

והוסיף הריטב"א (שם) שאפילו אם לבסוף לא נתייאש הבעלים כלל, מכל מקום כיון דלית בה סימן, כאבודה ממנו ומכל אדם דמי, ולכן זכה בה המוצא. והקשו בגמרא, לשיטת אביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, מדוע המוצא מעות מפוזרות, הרי אלו שלו, והרי הבעלים לא יודע שנפל לו המעות, והמוצא אותן, הגביהן קודם יאוש הבעלים. ותירצו, שמאחר שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, אם כן קודם שמצאוֹ זה, נודע לבעלים שנפלו, והתייאשו מהמעות. ע"כ.

ולענין הלכה נפסק כאביי, שיאוש שלא מדעת אינו יאוש. וזו לשון הרמב"ם (ה' אבדה פרק יד ה"ה): יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל, אף על פי שכשידע בו שנפל יתייאש, הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין הבעלים אומרים 'שמא נתתיו לפלוני', או 'שמא במגדל הוא מונח', או 'שמא טעיתי בחשבון' וכיוצא בדברים אלו, אין זה יאוש.

וכתב שם המגיד משנה: ודע שהנראה מן הסוגיא היא, שכל דבר שיש ספק אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו, אסור מספק, לפי שבגמרא אמרו גבי מעות מפוזרין הרי אלו שלו. ואקשינן על אביי מדוע הן שלו והרי לא ידע מנפילתן. ופרקינן - אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. ומשמע שרק באופן שידוע לנו בברור שהבעלים התייאשו, זכה המוצא באבידה, אבל מסתמא בדבר שאין לתלות שידעו הבעלים בנפילתו, אסור לקחתה לעצמו. וכל הסוגיא מוכחת כך, דאי לא, מאי קושיא ומאי פירוקא. ע"כ.

ולפי זה, יתבאר בעזר האל לקמן, שיש סוגי חפצים שהמוצא אותם זכה בהם מיד, מכיון שברור לנו שבעלי החפצים כבר גילו שאבד להם החפץ, והתייאשו ממנו. אולם יש חפצים שאין ידוע לנו בברור האם נודע לבעלים על אבידת החפץ או לא, ולכן אין המוצא יכול לזכות באבידה אלא אם כן במקרים מסוימים כפי שיתבאר בס"ד בפרקים הבאים. ועיין בשו"ת אור לציון (חלק א עמוד רכד), שביאר, שלדעת הרמב"ם, יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, היינו דווקא כשמכיר את הבעלים, אבל כשלא מכיר את הבעלים זכה המוצא באבדה כשאין בה סימן. ע"ש.

פרק א - דיני השבת אבידה

א. המוצא אבידה במקום שרוב האנשים הם יהודים, חייב להכריז עליה ולהשיבה לבעליה, ומקיים בזה מצוה מהתורה. ואם התעלם מהאבידה ולא השיבה, עובר על איסור תורה, וביטל מצות עשה. (1)

(1). כמבואר במבוא הנזכר לעיל, וכן פסקו הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (פרק יא ה"א), והשלחן ערוך בחושן משפט (סימן רנט סעיף א). וכתב הרי"ף (יומא סוף פ"ח): בין הדברים המעכבים את התשובה, המוצא אבידה ואינו מחזירה לבעליה. ע"כ.

וכתב הרשב"א בתשובה (חלק ד סימן קד), שהשבת אבידה מצותה אפילו בשבת, אלא אם כן הוא דבר שאסור בטלטול, שאז פטור. וכן כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן פב) שהמוצא אבידה בשבת, והיא חפץ שאסור לטלטלה בשבת משום מוקצה, שאסור לקיים בה מצות השבת אבידה דאורייתא, משום איסור מוקצה דרבנן. ע"ש.

וכתב בספר החינוך (מצוה תקלח): שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב. עכ"ל.

ועל כן כתב בספר בן איש חי (ש"א פ' כי תבא), שחייב אדם להזהר במצות השבת אבידה, ולא יתנו היצר הרע על חמדת הממון ועל ביטול מצוה זו, הן מחמת עצלות הן מסיבה אחרת.

חובת הנשים בהשבת אבידה

הנה לפי הנראה בפשטות, נשים חייבות במצות השבת אבידה כדין האיש, מפני שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, כדאיתא בגמרא קידושין (לד.), וכל מצוה שאין הזמן גרמא, נשים חייבות בהן. וכן כתב בספר החינוך (מצוה תקלח).

אומנם אנכי הרואה בשו"ת הרדב"ז חלק א (סימן תקכד) שכתב, שדין נשים בהשבת אבידה, כדין זקן ואינה לפי כבודו, שכל דבר שאם היה אובד מהן, היו נוטלות כשהיו מוצאות ברחוב, הרי הן חייבות להחזיר אבידה כזאת לבעליה. אבל אם לא היו נוטלות [משום כבודן], פטורות מלהחזיר אבידה לאחרים. וכל כבודה בת מלך פנימה. ע"כ.

ועין רואה בשיטה מקובצת (בבא מציעא ל.) שכתב, שיש אומרים שמצות השבת אבידה אינה נוהגת בנשים, משום דכל כבודה בת מלך פנימה. אך הרא"ש כתב על זה, דלאו מילתא היא, דבין בזקן ובין בנשים נוהג מצות השבת אבידה, שכל דבר שבשלוֹ דרכו ליטול, בשל חברו חייב להחזיר. ע"כ.

ונראה שדברי הרא"ש תואמים לדברי הרדב"ז הנזכר לעיל, ועל כן, כל שלא היתה נוטלת את שלה, אינה צריכה ליטול ולהחזיר אבידת אחרים. אבל אם את שלה היתה נוטלת ברשות הרבים, גם אבידת אחרים צריכה ליטול ולהחזיר. ושוב ראיתי שכן כתב בספר פתחי חושן (חלק א עמוד רלג). ועיין עוד בשו"ת שרגא המאיר (ח"ד סימן נא).

לסיכום: אשה שמוצאת אבידה, מתחייבת היא בכל דיני ההשבה, אולם אם מצאה דברים כבדים, וכן דברים שאין דרכה ליטלם אם היו שלה, פטורה היא מלהשיבם.

ב. הלוקח את האבידה לעצמו ואינו מחזירה לבעליה, מלבד האיסורים שנזכרו בסעיף הקודם, הרי הוא עובר גם על עוון גזל,(2) ועתיד לחזור בגלגול כדי להשיב את האבידה לבעליה. (3)

(2). כתב השולחן ערוך (סימן רנט סעיף א): הרואה אבידת ישראל, חייב לטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: "השב תשיבם". ואם נטלה על מנת לגֹזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך, ומשום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם. ואפילו אם יחזירנה אחר כך, כבר עבר על לא תוכל להתעלם.

והקשה בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי על בבא מציעא (סימן לח), מדוע קאמר שעובר משום "לא תגזול", ולא קאמר שעובר על "לא תגנוב", והרי הוא גונב את האבידה ללא ידיעת הבעלים, ואין זה דומה לגזילה שנאמר בה "ויגזול את החנית מיד המצרי", דהיינו שהגזלן לוקח חפץ בידיעת הבעלים. אבל באבידה אין הבעלים מודעים לכך, ואם כן דמי לגניבה ולא לגזילה.

ותירץ בשם הגרי"ז, שאחד התנאים של גניבה הוא - "וגוּנב מבית האיש", דהיינו שיגנוב את החפץ מבית בעליו. ומאחר שהמוצא אבידה ולוקחה לעצמו, אינו לוקחה מבית האיש, אלא מההפקר, לכן אין לו דין גנב. ועוד לִמדונו רבותינו, שכל הלוקח ממון חברו לרשותו ללא שום פחד, זהו גזילה. ואם יש לו פחד בלקיחתו, נתחדש שיש לו דין גנב שצריך לשלם כפל. אבל כל לקיחת ממון שאין בה פחד מהבעלים, היא גזילה. ולכן המוצא אבידה ואינו מחזירה, נקרא גזלן, מפני שאין לו פחד בלקיחתו, וגם אינו לוקח מבית האיש. ע"ש. ועיין לריטב"א בחידושיו לבבא מציעא (דף כו:).

(3). כתב בספר קב הישר (פרק מ): דע שענין גלגול הנשמה מתחלקת לשני אופנים, האופן האחד שאינו בהכרח שימות ויתגלגל נשמתו באיש אחר לתקן הגלגול, אלא בעודו בחייו, תבוא נשמה אחרת בתוך גופו, ושני הנשמות ביחד דהיינו נשמה החדשה ונשמה שלו, המה בחיבור, כמו הולד בתוך האשה המעוברת, ועל כן נקרא גלגול זה בחינת ה"עיבור". וכשם שהולד מכוסה ונעלם בתוך האם כשהאשה מעוברת, כך הנשמה החדשה בתוך נשמה שלו מכוסה ונעלמה, עד כי יתוקן הקלקול, ואז הולכת הנשמה החדשה למקור שבתה ולמקומה הראוי לה, וזה הגלגול הוא גלגול שאינו חמור.

אבל אם הקלקול גדול, אין לו תקנה כי אם שתתגלגל הנשמה בשעת יצירת הולד, ונשמה זו נמצאת לבד בתוכו, והיא בתוך הגוף זמן רב כל הימים, ולפעמים יצא שכרה בהפסדה, שזה האדם לא די שאינו מתקנה, אלא אדרבא גורם לה פגמים יותר גדולים על ידי חטאים ופשעים, וזה ענין רע מאוד לנשמה.

והנה יש מצוה אחת אשר בעיני האדם עונשה קל הוא והוא חמור, וזו מצות השבת אבידה. שבהיות עובר על השבת אבידה שרואה אבידת אחיו ואינו מהדר אחריה ליקח אותה ולהשיבה, הוכרח לבא בגלגול בולד הנוצר להשיב לבעליה, ובתוך הזמן סובל יסורים וצער זמן רב ואינו בא בגלגול הקל שהוא בחינת העיבור שהוא מתכסה ונעלם בתוך נשמתו, כי הקב"ה דן את האדם מדה כנגד מדה, ועל כן, כל ירא וחרד יתפלל שינצל מגלגולים, כי בעיני העם, הגלגול הוא עונש קל. ע"ש.

להחזיר אבידה לבעליה

ג. אדם שמצא אבידה, ונודע לו מי הם בעליה, אינו צריך לטרוח ולהביא את האבידה עד לביתו של בעל האבידה, אלא יודיע לו שיבוא לקחת את אבידתו, ודיו בכך. (4)

ואם האבידה תופסת לו מקום בביתו, רשאי המוצא להקציב זמן לבעל האבידה, ולהודיעוֹ שיבוא ליטול אבידתו עד אותו הזמן שקצב לו. ואם עבר הזמן ולא בא לקחתה, רשאי המוצא להוציא את האבידה מביתו ולהפקירה. (5)

(4). כתב הרשב"א בחידושיו (בבא מציעא ל.), דאי בעי בעל אבידה לומר לא בעינא, לא מחייב לאהדורי. ע"כ. דהיינו שאם בעל האבידה אומר שאינו חפץ באבידה, אין חובה למוצא להחזיר לו את אבדתו. ונראה שהוא הדין אם מראה סימנים שאינו חפץ באבידה [כגון שמודיעים לו שהאבידה נמצאה, ואינו בא לקחתה], בכהאי גוונא אין המוצא צריך לטרוח ולהשיבה לבעליה. ושוב ראיתי שכן דעת החזון איש בספר פאר הדור (חלק ד עמוד ריז).

(5). כן הורה הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א והובאו דבריו בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד מח), ונראה טעמו, משום שנאמר "עד דרוש אחיך אותו", כלומר, שצריך לטפל באבידה, עד שיִוַדע לבעלים היכן הוא יכול לדרוש ולהשיג את אבידתו. ובאופן שכבר נודע לו היכן האבידה נמצאת ואינו בא לקחתה, שוב אין חייב המוצא לטפל בה, מפני שאין זו "אבידה". ועיין בשו"ת שבט הלוי חלק ד (סימן ריד) .

סגולה למציאת אבידה

ד. מי שאבדה לו אבידה, יאמר: "אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מִן הכא: "ויפקח אלהים את עיניה". וזוהי סגולה למצוא את האבידה. (6)

(6). פניני רבינו הקהילות יעקב (עמוד קיג). ובספר צדקה לחיים (אות שפז) כתב, שיתן תכף ומיד צדקה לעניים, וידליק נר לעילוי נשמת התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס, ובעזרת השם ימצא את האבידה, מפני שנברא מלאך מהצדקה, ואותו מלאך יורה לו את הדרך למצוא את אבידתו. וסיים, שהוא בדוק ומנוסה. ע"כ.

אומנם כתב הגאון החסיד רבי אליהו הכהן בספר מדרש תלפיות (ענף אבידה ומציאה), שמי שמאבד איזה דבר, אם ינדור לתת שמן למאור לנשמתו של רבי מאיר, מיד ימצא את האבידה. אולם כל זה דווקא אם לא עבר זמן רב, שאם איבד כסף ועבר זמן רב, אפשר שכבר ביזבז אותם המוצא. ואם איבד בגד, אפשר שהמוצא הוליכו למקום אחר, ואז אין מועיל הנדר שנדר.

פרק ב - הכרזה וסימנים

א. המוצא אבידה שיש בה סימנים, צריך להכריז עליה, כדי שבעל האבידה יבוא לקחת את אבידתו. ולכן צריך המוצא לתלות מודעות ליד מקום המציאה, ובכל מקום שדרכם של אנשים לעבור, כגון ליד המכולות, ובתחנות האוטובוס, ובכניסה לבנין וכיוצא בזה. (1)

ועל כל פנים, מעיקר הדין אין צריך המוצא להוציא ממון כדי לפרסם את האבידה. ועל כן אינו צריך לפרסם על כך בעיתונים וכדומה, כשהדבר כרוך בתשלום. (2)

(1). כן פסק מרן בשלחן ערוך סימן רסז (סעיף ג). וכתב הרה"ג רבי אריה זאב גינזברג בשו"ת דברי חכמים (עמוד רלג), שלא צריך לפרסם בכל העיר, אלא רק באותה שכונה שנמצאה האבידה. וכן מבואר בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן ט אות ח).

וכתב בספר אבידה ומציאה (עמוד כד), שצריך לתלות את המודעות במקום בולט וגלוי לעין כל, וצריך להשאיר את המודעות זמן סביר שיש לשער שהמאבד יראה את המודעות, וכתבו האחרונים שעדיף שיהיה מונח לפחות שבוע או שבועיים. ע"כ. וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן תסד). ובשו"ת עשה חיל חלק ב (סימן כד) כתב, ששיעור הכרזה הוא שלושים יום. ע"ש. והמחמיר להניח מודעה כמה שיותר זמן, תבוא עליו הברכה.

(2). כתב בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מה): בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שְׁישׂים במקומות ציבוריים, כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמקומות אחרים שרבים מצויים שם, כגון אצל המעליות של הבתים הגדולים, כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג' רגלים בירושלים. ואף שאי אפשר שהכל ישמעו, סומכים דכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע, וגם חברא חברא אית ליה, אבל אין מטריחים המוצא להכריז יותר מהמקומות שרבים מצויים שם. ובעיתונים שידוע שקוראים אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז בהם, אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון, כי אף על ידי מודעות אחרות היה יודע מי מצא אבידתו. ע"כ.

וראה בשו"ת שבט הלוי חלק ד (סימן ריד) שנשאל באחד שירש אוצר של ספרים, וביניהם הרבה ספרים שהנפטר שאל אותם מספריות, והיורש שלח מכתבים שיבואו ויקחו הספרים, כי הוא נמצא בעיר אחרת, ודמי הוצאות משלוח אינו רוצה לשלם, כי טוען שאינו בן הנפטר ואין עליו לשלם חובות הנפטר. מה דינו בזה והדין עם מי. והשיב, שמאחר שאין היורש רוצה להשתמש בספרים כלל, הוי ליה כהשבת אבדה, ואינו מחויב להוציא הוצאות בשביל כך, לפיכך פשוט שיוצא ידי חובה במה שיודיע לבעלים, ויבואו הם ויטלו חלקם. ע"כ.

ועל כל פנים, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן תסד), שהן אמת שאינו צריך להוציא ממון כדי לפרסם על האבידה בעיתון, מכל מקום אם האבידה יקרה ויש סיכוי טוב שיוודע על ידי העיתון מי הבעלים, והם יחזירו לו דמי הפירסום, מצוה לשלם ולפרסם במודעה. ואף על פי שאין חובה להוציא ממון כדי להשיב אבידה לבעליה, מכל מקום כיון שסביר להניח שיזכה בכך למצות השבת אבידה, כדאי לו להוציא ממון כדי לקיים מצות עשה זאת [כשהאבידה יקרת ערך ושווה את הפירסום].

כיצד מכריזים

ב. כאשר רוצה המוצא להכריז על האבידה, צריך לפרט במודעה איזה חפץ מצא, ולא לכתוב באופן כללי "נמצאה אבידה". ועל כן, מי שמצא עט, ירשום במודעה "מי שאיבד עט, יבוא לקחתו על פי סימנים, במקום פלוני". (3)

(3). כתב השולחן ערוך (סימן רסז סעיף ד): כיצד מכריז, אם מצא מעות, מכריז: מי שאבד לו מטבע, יבא ויתן סימנים ויטול. וכן מכריז: מי שאבד לו כסות, או בהמה או שטרות, יבא ויתן סימנים ויטול, ואף שהודיע את מין האבידה, אינו חושש לרמאים, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים. ע"כ.

וזו לשון הבן איש חי בפרשת כי תבוא (שנה א אות ג): מצא אבידה שיש בה סימן, חייב להכריז בבית הכנסת, ויאמר מין המציאה שמצא מה היא, ואם אדם יגיד סימניה יתן לו. אבל אם הוא לא אמר מין המציאה מה היא, ובא אדם ואמר מה היא, אין זה סימן, כי אם עד שיתן סימנים מובהקים, כגון מדה או משקל או מנין וכיוצא בזה. ע"כ.

ג. ישנם כאלה שמוצאים אבידה [כגון עט וכדומה], ותולים אותה בלוח מודעות בצירוף פתקה שרשום בה "נמצאה אבידה", כדי שבעל האבידה יראה את אבידתו ויקחנה. ואין לעשות כן, מפני שהאבידה עלולה להילקח על ידי אנשים שאינם הגונים. (4)

(4). מבואר בשולחן ערוך (סימן רסז סעיף א) שחייב ליטפל באבידה עד שיחזירנה לרשות בעליה במקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר, כגון גנה וחורבה, ואבדה משם, חייב באחריותה. ע"כ. ואם כן ברור הדבר, שאין להניחה במקום שמצויים עוברים ושבים שאינם הגונים, שעלולים לקחתה לעצמם. וכן כתבו האחרונים. וברור.

סימנים

ד. המוצא אבידה אינו חייב להכריז עליה, אלא אם כן יש לאבידה סימנים מסוימים, שאפשר לזהותה על פיהם. אבל אם אין בה סימנים, אין צריך להשיבה לבעליה, והרי היא של המוצא. (5)

(5). כתב מרן בשלחן ערוך (חו"מ סימן רסב סעיף ג): אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו, או שראוי ליתן סימן במקומו, או בקשריו, או במינינו, או במידתו, או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, הרי הוא של מוצאו, שהרי הבעלים נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן, ובא ליד המוצא בהיתר. ע"כ. ועיין לקמן (בפרק ד), שאם יש לחפץ סימן מסוים שבהרבה חפצים מסוג זה עלול להיות סימן כזה, כגון שמצא שעון בצבע מסוים, או כרטיסיה עם מספר ניקובים, אין זה נחשב לסימן. ע"ש.

הבאת עדות

ה. אף שנתבאר שמשיבים אבידה על פי סימנים, מכל מקום אדם שאינו מוכר כאדם הגון וישר, אין משיבים לו אבידה, אלא אם כן יביא עדים שיעידו עליו שאינו רמאי, ואז יהיה רשאי ליטול את אבידתו. (6)

אומנם אם אותו אדם שטוען שהאבידה שלו, מוּכּר כאדם הגון וירא שמים, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, נאמן לתת סימנים, ורשאי ליטול את האבידה אף בלי להביא עדים שיעידו על נאמנותו. (7)

(6). גרסינן בגמרא בבא מציעא (כח:) תנו רבנן: בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה, היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאים, התקינו שיהיו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול.

וביאר התורת חיים (שם דף כז:), שבראשונה שלא היו הרמאים מצויים, תיקנו שכל מי שאבדה לו אבידה מסתם בני אדם, היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאים שהיו מצויים הרבה, תיקנו בסתם בני אדם שיביאו תחילה ראיה דלאו רמאים הם, ונוטלים בסימנין. ואם לא הביאו ראיה, דינם כודאי רמאים, ולא מחזירים להם אבידה אלא בעדים, כדקתני במתניתין "והרמאי אף על פי שאמר סימנים, לא יתן לו עד שיביא עדים שהיא שלו." ע"כ.

ופסק מרן השלחן ערוך (סימן רסז סעיף ו): בראשונה, כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים, מחזירים אותה לו, אלא אם כן הוחזק רמאי. משרבו הרמאים, התקינו בית דין שיהיו אומרים לו: הבא עדים שאין אתה רמאי, וטול. וכתב הרמ"א בהגה, שיש אומרים שאם נתן סימן מובהק, מחזירים לו את האבידה אפילו בזמן הזה, ואין צריך להביא עדים שאינו רמאי. ע"כ. ועיין בשו"ת מהריט"ץ החדשות (סימן קא ד"ה אמנם לע"ד).

וממה שסתם מרן שאין משיבים אבידה שלא בעדים, הכי נקטינן, ולכן אין להשיב אבידה למי שנותן סימנים אפילו שהסימנים מובהקים, אלא אם כן יביא עדים שיעידו עליו שהוא אדם נאמן, כמבואר בבית יוסף (שם). וכן עיקר לדידן הספרדים. וכן כתב בשו"ת עשה חיל (חלק ב סימן כו), והעיר שם על דברי הבן איש חי (פ' כי תבוא אות ג) שמשמע מדבריו שפסק כהרמ"א. ע"ש.

וטעם הדבר שלא מחזירים אבידה לאדם המוחזק לרמאי אף על פי שנותן סימנים מובהקים, פירש רש"י (שם ד"ה חיישינן), שיש לחוש שמא אותו רמאי שמע את זה שאבד לו החפץ, מתאונן בין שכיניו שאבד לו חפץ פלוני, והרמאי יודע את סימני החפץ, וכשישמע את המוצא מכריז על החפץ, יקום ויתן סימנים, ויקח את החפץ. ולכן צריך עדים שיעידו על נאמנותו.

(7). כתבו המאירת עינים (שם אות י) והשפתי כהן (שם ס"ק ב), שצורבא מרבנן מסתמא אינו רמאי, ועל כן אינו צריך להביא עדים שיעידו על נאמנותו. ע"ש.

ומסתבר שגם לאדם שמוחזק לירא שמים, מחזירים אבידה ללא עדים אף שאינו תלמיד חכם, דהנה מבואר בשלחן ערוך (שם) שצריך להביא עדים שאינו רמאי, אבל לא צריך להביא ראיה שהוא תלמיד חכם. ואם כן, כל אדם שידוע לנו שהוא בחזקת כשר ואינו רמאי, לא מצריכים אותו להביא עדים על כך. וכן מוכח בספר ערוך השלחן (סימן רסב אות כה). ע"ש. וכן כתב בספר אבידה ומציאה (עמוד לט), שגם מי ששומר תורה ומצוות והולך בדרכים ישרות ויש לו דרך ארץ, מסתמא אינו רמאי וסומכים על הסימנים שנותן. ועיין בשו"ת דברי חכמים (עמוד רלד).

בדין נאמנות תלמיד חכם להעיד על אבידתו

הנה נתבאר לעיל, שתלמיד חכם נאמן להעיד על אבידתו, ואינו צריך להביא עדים שיעידו עליו שאינו רמאי. ואנכי עמדתי ואתבונן, מדוע האמינו רבותינו ז"ל לתלמיד חכם יותר משאר אינשי דעלמא, והרי בממונות, אדם קרוב אצל עצמו, והשוחד יעור עיני חכמים, ואם כן, מאין לנו שאכן אותו תלמיד חכם מעיד נאמנה על החפץ שהוא שלו. ומצאתי לגאון רבי אלעזר סגל לנדא [נכדו של ה'נודע ביהודה'] בספרו יד המלך על הרמב"ם (ה' גזלה ואבדה פרק יג ה"ה), שביאר זאת בטוב טעם ודעת, ואלו תוכן דבריו:

הוקשה לי מעולם על הא דמחזירים לצורבא מרבנן אבדה בטביעות עין, ואמאי מחזירים, נהי דסמכינן על כח הבחנתו של צורבא מרבנן שיש בו דעת להבחין ולהכיר את שלו, מכל מקום כיצד אנו מאמינים לו שהוא אכן מכירו שהוא שלו, ואיך מצינו שיהיה לצורבא מרבנן יתר שאת בנאמנות לענין ממון, מסתם שאר בני אדם, ואדרבה אדם קרוב אצל עצמו, ואין לך נוגע גדול יותר מזה, ואנן מצינו גבי קרוב, דאפילו משה ואהרן פסולים זה לזה להעיד, דגזרת המלך הוא, ולמה יעדיף כאן באבדה הנאמנות של צורבא מרבנן, יותר מכל שאר בני אדם.

ויש ליישב, דודאי היכא דאנו צריכים לנאמנות גמורה כגון בעדות וכדומה, בכל אופן הבעל דין בעצמו הוא פסול, ואין חילוק בין צורבא מרבנן לסתם בני אדם, ואפילו משה ואהרן פסולים בנוגעים.

ברם, באבדה אין אנו צריכים לנאמנות גמורה כלל, דבלאו הכי היה לנו להחזיר לכל מי שיאמר שהחפץ שלו, שהרי אין למוצא כח לעכב את החפץ הנמצא תחת ידו, מפני שאינו שלו ואין רשותו עליו, והוי כמונח עדיין במקום הפקר, דודאי יכול כל אחד להגביהו ולומר עליו שהוא שלו, ומה לי עם מונח במקום הפקר או ביד המוצא. ועל כן, מכֹּח הסברא מחויב להיות שטענת כל מי שטוען טענת ברי שהאבידה שלו, יהיה מהני נגד טענת שמא של המוצא.

אמנם, כשמונח החפץ ביד המוצא, גלי לן קרא ד"והיה עמו עד דרוש אחיך אותו", שיהיה רשותו של המוצא עליו, עד שידרשנו אם הוא רמאי, וכל זמן שלא דרשו לזה על פי חֹק התורה - או בעדים או בסימנין, אין יכולים להוציא את החפץ מרשותו של המוצא, אף שבא אדם וטוען טענת ברי שהחפץ שלו.

הילכך בצורבא מרבנן שאינו משנה בדיבורו (עיין ב"מ כג:), בזה קים לן בגוויה שאינו רמאי, ולכן יצא בזה מן הכלל של הפסוק ד"והיה עמו", ואינו צריך דרישה כלל אם הוא רמאי, וממילא לא הוי לגביה צורבא מרבנן רשותו של המוצא רשות כלל, ולכן שפיר מחזירים לו על פי טביעת עין שלו, דהוי כמוצאו במקום הפקר ואומר דשלו הוא. מה שאין כן בשאר אינשי דעלמא. ע"כ. ועיין בשו"ת אחיעזר (חלק א אהע"ז סימן יד אות ג).

ודרך אגב הוקשה לי קצת בזה, דהנה בגמרא (שם) מובא מעשה על אבוה דרב פפא, שאבד לו חמור, ואדם אחד מְצַאוֹ. וכשבא לפני רבה בר רב הונא כדי ליטול את חמורו, אמר לו רבה: לך תביא עדים שאינך רמאי וטול את החמור. הלך והביא עדים שהעידו עליו שאינו רמאי, וקיבל את החמור. ע"כ.

ולכאורה מדוע היה צריך אביו של רב פפא להביא עדים, והרי מן הסתם היה צורבא מרבנן, ולפחות היה מוחזק לאדם הגון וירא שמים, ויש להאמין לו שאינו רמאי אף ללא עדות.

ובאמת ראיתי בתוספות רי"ד (שם) שכתב, שיש לגרוס בגמרא שאדם אחד אבד לו חמור, ואבוה דרב פפא מצא את החמור של אותו אדם, והיה ספק אם אותו אדם נאמן או לא, ולכן הצריכוהו להביא עדים. אבל לא היה ספק בנאמנותו של אבוה דרב פפא. ע"כ. ועל כל פנים, אף אם נגרוס כגירסת שאר הספרים שאבד חמורו של אבוה דרב פפא, נראה ליישב לפום ריהטא, שרבה בר רב הונא לא הכיר את אבוה דרב פפא, ולכן דרש ממנו שיביא עדים שיעידו עליו שאינו רמאי, אבל אם היה מכירו, לא היה מצריכו להביא עדים. וק"ל.

פרק ג - מציאת כסף

מציאת כסף ברחוב

א. המוצא כסף מפוזר ברחוב ואין עליו שום סימן היכר, רשאי לקחתו לעצמו, מפני שמן הסתם בעלי הכסף התייאשו ממנו, והרי הוא כהפקר. (1)

וגם אם לאחר שמצא את הכסף, נודע לו ממי הוא נפל, אינו מחויב להחזיר לו את כספו. והמחמיר להחזירו לבעליו, תבוא עליו הברכה. (2)

(1). כתב השלחן ערוך (סימן רסב סעי' יא-יב): המוצא מעות מפוזרים, הרי אלו שלו. אפילו היו מקצת מטבעות זה על גב זה, הרי הם כמפוזרים. מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והם עשויים כמגדל [דהיינו הרחב למטה, בנוני באמצע, וקטן למעלה] חייב להכריז. ע"כ. ומוכח שרק כשיש סימן מיוחד, צריך להכריז עליו, אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז, והרי הן שלו.

מצא שטרות כסף כרוכים בגומיה או בתוך מעטפה האם צריך להכריז

ראה ראיתי בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד קיג) שכתב: מצא שטר כסף בודד, הואיל ואין בכסף סימן, זוכה בו המוצא. וכל זה דווקא כשמוצא שטר כסף אחד, אבל אם מצא שניים או שלוש שטרות במקום אחד, חייב להכריז, מכיון שיש סימן במנינו [שמניין השטרות מהווה סימן]. ע"כ.

ולכאורה לפי דברי מרן השלחן ערוך הנ"ל, יש ללמוד שגם המוצא שטרות כסף אין המנין נחשב לסימן אפילו אם השטרות נמצאו במקום אחד, שהרי שפתי מרן ברור מללו שאפילו היו מקצת מטבעות זה על גב זה, הרי הם כמפוזרים, ולא אמרינן דמניינם נחשב לסימן, והוא הדין כשמוצא כמה שטרות במקום אחד, שאין זה נחשב לסימן.

ואף שבשולחן ערוך (סימן רסב סעיף טז) כתב: המוצא מחטים וצנורות ומסמרים וכיוצא בהם, אם מצאם אחת אחת הרי אלו שלו. שנים שנים או יותר, חייב להכריז, שמִנְיַן נחשב לסימן. ע"כ. ואם כן קשה, מאי שנא מהמוצא מטבעות שאינו צריך להחזיר אף שיש להם מנין, ולא אמרינן בהו דמנין הוי סימן [וקושיא זו הקשה כבר הבית יוסף שם].

הנה טוב עין יראה בדרישה (שם אות טו), שהביא דברי הדרכי משה שכתב ליישב קושיא זו, שבמחטים ומסמרים וכדומה, תולים לומר שהונחו שם על ידי הבעלים, ולא נפלו ממנו, דדוקא מטבעות שלכל אדם יש לו אצלו מעות ושכיח לאבדם דרך נפילה, לכן בעינן שיהיו מונחים כמגדלים כדי שיהיה ברור שלא נפלו אלא הונחו, ורק בכהאי גוונא נחשב לסימן וחייב להכריז. מה שאין כן במחטים וכדומה, אין דרכם של בני אדם לשאת אותם עימהם, אלא רק החייטים וסוחרים שמסתחרים עימהם נושאים אותם, וכל אותם הנושאים דברים אלו יודעים מניינם, ולכן מנין נחשב לסימן.

והוסיף הדרישה לתרץ, דמבואר בתוספות (ב"מ כד.) שמנין אינו נחשב לסימן אלא בדרך הנחה ולא בדרך נפילה, ומה שאמרו שהמוצא מחטים וכדומה צריך להכריז משום שמנין הוי סימן, מיירי במצאם דרך הינוח. וכן מבואר ברבינו ירוחם, שאם מצא מחטים ומחרוזות דרך נפילה ואינן קשורים זה בזה, לא הוי מנין סימן, שמא יותר היו ונאבדו מקצתן במקום אחר. אבל אם מצא אותם בדרך הינוח או שקשורים זה בזה, מנין הוי סימן. ע"כ. וכתב הנתיבות המשפט בביאורים (שם ס"ק ה) שהעיקר כדברי הפרישה.

ולפי זה יוצא, שהמוצא מעות שקשורים אחד בשני על ידי גומי, או שנמצאים במעטפה, נחשב המנין לסימן כדין מחטים הקשורים אחד בשני, וצריך להכריז עליהם אף על פי שמצא אותם דרך נפילה, דבכהאי גוונא מנין הוי סימן. אבל המוצא שטרות כסף שאינם קשורים, אינו צריך להכריז עליהם אפילו אם מצא אותם אחד על השני, דאין המנין נחשב לסימן, מכיון שיכול להיות שהיו יותר והתפזרו. ועיין בשולחן ערוך סימן רס (סוף סעיף ה), ובשו"ת אור לציון חלק א (חו"מ סימן י). ודו"ק.

(2). כתב השיטה מקובצת (ריש בבא מציעא) בשם הריטב"א: תנן; "אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז", הא דקתני 'אלו מציאות שלו', ולא קתני 'אלו מציאות שאינו חייב להכריז', היינו לאשמועינן שאפילו הביא הלה עדים שנפל ממנו, אין נותנים לו, דכיון שדבר שאין בו סימן הוא, איאושי מיאש מסתמא, ונעשה הפקר. ולכן הדגישו ואמרו אלו מציאות שלו. ע"כ. ומאחר שכסף הוא מהדברים שנאמר עליהם במשנה - "אלו מציאות שלו", לכן אין צריך להשיב לו, אף על פי שנודע לו לאחר מכן למי הכסף שייך.

וכן כתב בספר בן איש חי (ש"א פ' כי תבוא אות ב) וזו לשונו: מצא מציאה דבר שאין בו סימן, אם דבר זה סתמו שידעו הבעלים מנפילתו מיד, כגון מעות מפוזרים, הרי אלו שלו, דנתלה לומר שידעו הבעלים קודם שמצאן זה ונתייאשו, מפני שאין בהם סימן, ולכן אין חייב להכריז. ואפילו נודע לו אחר כך ממי נפלו, אינו חייב להחזיר, דאמרינן מסתמא נתייאשו הבעלים קודם שמצאן, ורק איכא מידת חסידות להחזיר להם. ע"כ. ועיין עוד בטורי זהב (סימן רסב ס"ק ו).

מציאת כסף בחנות

ב. אדם שנכנס לחנות, ומצא שם דבר שאין בו סימן כגון כסף וכדומה, הרי זה שלו, ואינו צריך לתת את המציאה לבעל החנות. ואפילו אם מצא את הכסף על השולחן שמפריד בין המוכר לקונים, רשאי לקחתו לעצמו. (3)

אולם כל זה דווקא אם מצא דבר שאין בו סימן, אבל המוצא בחנות או בשאר מקומות ציבוריים, חפץ שיש בו סימן, צריך להכריז עליו ולנהוג בו כל דיני אבידה. (4)

(3). כתב השולחן ערוך (סימן רס סעיף ה): המוצא מעות בחנות, אם היו בין תיבה לחנוני הרי הם של בעל החנות. ואם מצאם על התיבה, ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ, הרי הם של מוצאם. [והרמ"א כתב, שיש אומרים דעל התיבה של חנוני הם].

וכתב הבית יוסף (שם) בשם הרא"ש, דלא אמרינן בכהאי גוונא "חצירו של אדם קונה לו", מפני שאין הבעלים יודע מהכסף שאבד בחנותו, ואנשים רבים מצויים בחנות, לכן אין החנות נחשבת לחצר המשתמרת, ואין דעתו של בעל החנות לקנות מה שבחנותו. וכן כתב השפתי כהן (אות יח).

וכן מבואר ברשב"א בחידושיו לבבא מציעא (כו:), דהא דלא אמרינן גבי המוצא בחנות דתקנה לו חצירו לבעל החנות, דכיון שהחנוני רוצה בכניסת הרבים שיבואו לשם לקנות ממנו, הרי היא כרשות הרבים, והמוצא מעות ברשות הרבים זכה בהם. ע"ש.

וכן פסק בספר בן איש חי (פרשת כי תבא אות ה) וזו לשונו: חנויות שבשווקים שמוכרים בהם סחורות, או מיני כלים, או מיני כסות וכיוצא, שנפלו שם מעות מן הלוקחים הבאים לקנות, ומצא אותם המשרת של בעל החנות או אדם אחר, הרי הם של מוצאם, ואינו זוכה בהם בעל החנות. ע"כ.

וכן העלה בשו"ת מים ההלכה חלק ב (סימן פט), שהמוצא מציאה [שאין בה סימן] באולם שמחות או בלובי של בית מלון וכדומה, זכה במציאה, ואינה שייכת לבעל האולם או לבעל בית המלון, מכיון שנחשבים למקום שיוצאים ונכנסים בו רבים. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סימן כג).

(4) . הנה בדבר זה נחלקו השלחן ערוך והרמ"א, שלדעת השלחן ערוך (סימן רס סעיף ה) חייב להכריז עליה מכיון שיש בה סימן, ולדעת הרמ"א (שם) אינו חייב להכריז, משום שהבעלים מתייאש [ועיין בשפתי כהן (שם) שביאר, שאין מחלוקת בניהם, אלא גם הרמ"א מודה לשלחן ערוך שהמוצא בחנות אבידה שיש בה סימן, צריך להכריז, דרק אם רובם גויים מתייאש בעל החפץ, אבל לא ברוב יהודים. ע"ש.] ומאחר שאנן בדידן נקטינן בתר שיפולי גלימא דמרן ז"ל, לפיכך כל היכא שיש בחפץ סימן, צריך להחזיר האבידה לבעליה אפילו כשמצאה במקום שהרבים מצויים. וכן כתבו בספר אבידה ומציאה (עמוד עט), ובשו"ת עשה חיל (חלק ב עמוד קג) בשם הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א. ע"ש.

מצא שטר כסף בבגד העומד למכירה בחנות

בשו"ת עטרת פז (כרך ג חו"מ סימן ו), נשאל אודות אדם שנכנס לקנות כמה מלבושים מחנות גמ"ח לבגדים, ואותם בגדים נתרמו לגמ"ח על ידי אנשים שאין להם יותר חפץ וצורך בבגדים אלה, והביאו אותם למקום זה כדי שאחרים הזקוקים יהנו מהם. ובגמ"ח מסדרים בגדים אלו במדפים, כדי להקל על המחפשים למצוא בגד שחפצים בו, ולאחר שאדם מוצא בגד שחפץ לקחת, משלם סך קטן ופעוט עבור לקיחת הבגד, והוא כעין תרומה לגמ"ח, כדי שיוכלו להחזיק ולקיים את מפעליהם.

והנה קונה זה, אחר שמצא לעצמו בגד, טרם ששילם עבורו, הכניס ידו לתוך כיס הבגד ומצא בו שטר של 10 דולר, וכנראה ששטר זה שייך לבעלים הראשונים של אותו הבגד ששכח אותו שם, ואולם לא ידוע עתה כלל מי הוא זה ואיזהו בעליו של אותו הבגד. ועתה טוען המוצא ששטר זה שייך לו, כיון שהוא זכה לעצמו בבגד הזה ומצא בו השטר, ואולם בעלי הגמ"ח טוענים שבגד זה היה מקודם בחזקתם וברשותם, ואליהם הוא נשלח בראשונה, והם כבר זכו גם בשטר זה, ולכן נפשם לשאול הגיעה הצדק עם מי, ומה יעשו בשטר כסף זה?

והעלה לדינא, שהקונה שלקח את הבגד ומצא בו את השטר, הוא הזוכה בו, והשטר הזה קנוי לו קנין גמור. ועל כל פנים ראוי ונכון שהתפשרו ב' הצדדים ברצון ובחפץ לב לחלוק כסף שטר זה, שמחציתו יהיה כתרומה לגמ"ח, ומחציתו יהיה לקונה שמצא אותו. ע"ש. ועיין בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן קמח).

מציאת כסף במקום ציבורי

ג. המוצא כסף במונית או באוטובוס, ואין בכסף סימן [כגון שאינו מונח בארנק וכדומה], רשאי לקחת את הכסף לעצמו, ואינו צריך להודיע על כך לבעל הרכב. (5)

אולם אם מצא במונית או באוטובוס ארנק עם כסף, ויש בו סימנים, צריך להודיע על כך לתחנת המוניות או האוטובוסים, ולהשאיר את הפרטים שלו, כדי שהמאבד יוכל לבוא ולקחת את כספו מהתחנה, על פי סימנים. (6)

(5). כתב בשלחן ערוך (סימן רסח סעיף ג): חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אינה קונה לו. ע"כ.

ולפי זה נראה ברור, שהמוצא מעות שאין בהם סימן, במונית או באוטובוס, זכה בהם, ואינו צריך לתת אותן לנהג, מפני שתולים לומר שנפל מאחד הנוסעים, ומאחר שמצוים שם אנשים רבים שנוסעים במשך היום, הרי זה כמוצא מעות ברשות הרבים, ולכן זכה בו המוצא, כמבואר בסעיף הקודם. וכן כתבו בשו"ת מים ההלכה (חלק ב סימן צ), ובשו"ת עשה לך רב (חלק ב).

(6). דמאחר שיש בו סימנים, אין הבעלים מתיאשים ממנו וחייב להכריז כמבואר בשולחן ערוך סימן רסב (סעיף ג). וכן כתב בשו"ת עשה לך רב (שם). וכתבנו שישאיר את הפרטים שלו בתחנה ולא את הארנק, מפני שיש לחוש שאם לא ימצאו את בעל הכסף, עלולים לקחת את הכסף לעצמם, ולכן ימסור את כתובתו ודיו.

ועיין בשו"ת אור לציון חלק א (חו"מ סימן י) שנשאל, אודות אדם שמצא שני ניירות ערך מקופלים בתוך מעטפה על גבי הקרקע בחדר הכספות של הבנק, ומסרם לידי המשטרה, ועברו כמה חודשים ובעל השטרות לא בא לקחתם, ודרך המשטרה בכגון זה להחזירם אל המוצא. ונתעורר בזה ספק, האם זה שהגביהם הוא נקרא המוצא, או דלמא בעלי הבנק נקראים המוצאים, מפני שהאבידה היתה ברשותם.

והעלה שם, ששטרות אלו הם בגדר דבר שיש בו סימן, ואין לבעלי הבנק שום זכות לקחת את השטרות הללו, והמשטרה צריכה להחזירם למוצא, והמוצא חייב להכריז עליהם, ואם לא באו בעלי השטרות, יהא מונח אצלו עד שיבוא אליהו הנביא זכור לטוב. ע"ש.

ולפי זה המוצא שטרות בתוך מעטפה או שקשורות על ידי גומי וכדומה, במכולת או במונית או אוטובוס וכדומה, צריך להכריז עליהם, ולהמתין עד שיבוא הבעלים. ואם לא באו הבעלים, יניחם עד שיבוא אליהו הנביא. ועיין בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב סימן מד), ובמה שכתבנו לעיל בסעיף א (הערה 1).

מציאה בבית הכנסת

ד. המוצא בבית הכנסת אבידה שאין בה סימן, כגון כסף וכדומה, אין צריך לתת את הכסף לגבאי בית הכנסת או לקופת צדקה של בית הכנסת, אלא רשאי לקחת את הכסף לעצמו. (7) והרוצה לתרום את הכסף לבית הכנסת, תבוא עליו הברכה.

(7). משום דהוי מקום שרבים מצויים בו, ובכהאי גוונא נחשב המקום לרשות הרבים ולכן המוצא שם מעות וכדומה, זכה בהן, כנזכר לעיל. וכן כתב המשנה ברורה בסימן קנד (ס"ק נט), שאם מצא דבר [שאין בו סימן] בחצר בית הכנסת או בבית הכנסת, זכה בו המוצא.

וכן בקודש חזיתי בשו"ת עונג יום טוב (סימן טז), שנשאל אודות מציאה שנמצאת בחצר בית הכנסת, האם היא של מוצאה או שצריך ליתנה לגבאי בית הכנסת כדי שישתמש בה לצורכי בית הכנסת. והביא דברי המגן אברהם (סימן קנד) שכתב בשם האגודה, שאם מצא מציאה בחצר בית הכנסת לא זכה בה הבית הכנסת, משום שחצר קונה משום יד, ואין יד להקדש. וכתב שם לחזק את דבריו. כיעו"ש.

וכן כתב בשו"ת אגרות משה חלק ד (יו"ד סימן כג אות יג), והביא גם כן דברי האגודה, דלא אמרינן שחצר בית הכנסת קונה להקדש, משום שחצר קונה מכח יד, ואין יד להקדש. ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תתיט) שיצא לחלק בין בית כנסת פרטי לציבורי. כיעו"ש. ואחר המחילה אין דבריו מוכרחים, וכבר ביארנו זאת לעיל בס"ד בהרחבה לגבי המוצא כסף בחנות. וראה מה שכתב השדי חמד באסיפת דינים (מערכת ביהכ"נ אות כ), ובמה שכתבנו לקמן בסעיף ו.

ה. המוצא מטבעות כסף בתוך מכונה למכירת משקאות, או בטלפון ציבורי וכדומה, הרי הם שלו, מפני שאנשים רבים מצויים שם, ובעל הכסף מתייאש מכספו.(8)

(8) . על פי המבואר לעיל. ולא אמרינן בכהאי גוונא חצירו של אדם קונה לו, מכיון שמכשירים אלו מיועדים לשימוש הרבים, ואינם נחשבים לחצר המשתמרת, ולכן לא זוכה בעל המכונה בכסף הנמצא שם. וכן כתב בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד קיז). ועיין בשו"ת אלקבץ חלק א (עמוד רלג).

מציאת כסף בבית חבירו

ו. הנכנס לבית חבירו, ומצא שם כסף זרוק על רצפת הבית, צריך להחזירו לבעל הבית. ואפילו אם ברור לו שהכסף לא נפל מבעל הבית אלא מאדם אחר שנכנס לשם, אינו רשאי לקחתו לעצמו [מפני שחצירו של אדם קונה לו]. (9)

(9). הנה בספר בן איש חי (פ' כי תבוא אות ה) כתב: אם נכנס אדם לבית חברו ומצא מעות מפוזרים, אף על פי שאין בהם סימן, אם ידוע שהם של בעל הבית, או שיש לו ספק בכך, יחזירם לו, משום שלא מתייאש. אך אם ידוע בברור שאינם של בעל הבית אלא נפלו מאחרים, הרי הם של מוצאם, דאין לומר "חצירו של אדם קונה לו" בכהאי גוונא. ע"כ.

ונראה שנמשך בזה אחר דברי השפתי כהן (סימן רס ס"ק יח) שכתב בשם הראב"ן, שבתים שלנו שהרבים דורסים בהם, ומצא שם מעות, הרי אלו שלו, דדומה לחנות הוא, ותנן מצא בחנות הרי אלו שלו, משום דרבים מצויים שם, ולא קניא ליה חנותו. ע"כ.

אמנם עיין בשו"ת אגרות משה חלק ב (חו"מ סימן מד ד"ה ועיין) שכתב לבאר דברי הראב"ן, דכל זה היה דוקא בבתים שלהם שהיו ברחובות שדרים שם רק יהודים, והיו רגילים להיכנס כל אחד ואחד לתוך ביתו של חבירו בכל עת שירצו בלי לדפוק בדלת, וכמו שנכנסים עכשיו לחנויות. מה שאין כן בזמנינו, שאין דרכם של אנשים להיכנס אחד לשני בכל עת. יעו"ש.

ולפי זה יוצא, שבבתים שלנו היום שאין דרך להכנס בלי לדפוק, וכל אדם סוגר את דלתו ואינו חפץ שיהיה ביתו כמו חנות שנכנסים אליה הרבים, אזי אין הבית דומה לחנות, ולכן יש לומר שחצירו של אדם קונה לו, והמוצא כסף מושלך בבית חבירו, אף שידוע לו שאין הכסף שייך לבעל הבית, אינו יכול לזכות בו, מכיון שהכסף בבעלותו של בעל הבית. וכן כתב בשו"ת עטרת פז חלק א (כרך ג סימן ו).

המפנה דירת חברו ומצא בה חפצים יקרי ערך

נשאלתי מאדם אחד שעובד בפינוי דירות, ופעם אחת הזמינו אותו לפנות דירה שעומדים למוכרה, ובעל הדירה הראה לו את הדירה שעליו לפנות, והדירה היתה מלאה בכלים ובגדים ותיקים ושאר חפצים, ואמר לו בעל הדירה, שדירה זו היתה שייכת לאחותו, וכעת אחותו מבוגרת והיא חיה אצלו והעבירה את בעלות הדירה אליו, וברצונו למכור את הדירה. ונתן לו רשות לקחת את כל החפצים שנמצאים בדירה ולעשות בהם מה שיחפוץ, והעיקר שיפנה את הדירה.

והנה כשהתחיל האיש במלאכתו, מצא בין הבגדים והתיקים שהיו שם, כסף בסכום של 10,000 $, ועוד כמה תכשיטים יקרי ערך שכנראה החביאה האחות הזקנה ולא גילתה זאת לאף אחד, ומחמת זִקנוּתהּ שכחה מכל זה. וכעת שאול שאל האיש האם מותר לו לקחת את הכסף והתכשיטים לעצמו או לא.

תשובה: הנה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסח סעיף ג) כתב: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת. ע"כ. ולפי זה יוצא שאין אפשרות לזכות בממון שמצא שם, מפני שחצירו של אדם קונה לו אפילו שאינו יודע מה נמצא בה, והכא נמי קנה הבית את הממון לבעליו, משום דהוי חצר המשתמרת.

ואשרי עין שזכתה לראות דברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז ה' ז-ח) שכתב: המוצא מטמון בגל או בכותל ישן [של חבירו] הרי אלו שלו, שאני אומר של גוים [אמוריים] הקדמונים הן. אבל אם מראים הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם.

והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים, ותהיה מציאה זו לבעל החצר? מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה "אשר תאבד ממנו ומצאתה", מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם, לפיכך הוא של מוצאו. ע"כ.

עין רואה ואוזן שומעת, שרק באופן שהמטמון אבוד מבעליו ומכל העולם, אזי זוכה בו המוצא, אבל באופן שאינו אבוד ממנו ומכל העולם כגון בנידון דידן שהכסף הטמון בבית נמצא בהישג יד, אם כן יש לדמותו לדין המוצא מטמון חדש, ואין למוצא לגעת בו. וכן תחזה באבן האזל (שם) שביאר דעת הרמב"ם, שאף שהבעלים התייאשו מהחפץ, מכל מקום כל שהחפץ נמצא ברשותם, אין על זה שם אבידה, כיון שלבסוף יכול אותו החפץ להימצא, ועל מה דלא הוי אבידה, לא מהני יאוש. ע"ש.

והלום ראיתי בהגהות אשר"י (ב"מ פ"ב סימן ט) שכתב בשם האור זרוע: מעשה באחד שקנה בדיל מנגר גוי [בחזקת שהוא בדיל] כדי לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת שהוא בדיל, ואחר כך נמצא שהוא כולו כסף מבפנים, אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו הרב ר' אליעזר ממיץ, כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן הגוי, כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף. והודה לו רבינו תם. עכ"ד. ע"ש. והובאו דבריו בהרמ"א (סימן רלב סעיף יח).

וכתב שם הרב נתיבות המשפט (סק"ח), שדוקא בכהאי גונא שאין דרך להיודע כלל והוי כאבודה ממנו ומכל אדם דהוו הפקר, מה שאין כן במצא כסף שהוא כרוך במטלית ולא ידע מה הוא, וכיוצא בזה בדבר שדרכו להיודע, זכה בה הישראל שקנה מהגוי, ולמד דין זה ממצא בכותל ישן. עכ"ד.

ומבואר עולה מדברי הנתיבות, דהיינו טעמא דהראשון לא זכה באותו כסף שהיה מכוסה ונסתר מתחת לבדיל, מכיון שאין זה דבר העשוי להימצא, וממילא אף שהכניסו לחצירו, חצירו אינה זוכה לו. מה שאין כן במוכר סמרטוטין שהיה בהם צרור כסף, שדבר זה אכן עשוי להימצא בסופו של דבר, הראשון שקנה מהגוי כבר זכה בו, ולכן צריך השני להשיב לו את האבידה. וכן הדין בנידון דידן, דהא כסף עשוי להמצא בבית, ולכן המוצא צריך להחזירו לבעל הבית.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה