אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער השבת אבידה › פרק ה - ענינים שונים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער השבת אבידה · פרק ה - ענינים שונים

פרק ד - מתי פטור מהשבת אבידה

שימוש באבידה

א. המוצא חפצים שיש בהם סימן, והכריז עליהם ולא באו הבעלים לקחתם, אם אפשר להסיג חפצים אלו במקומות אחרים, כגון טלית, מטריה, מגבת, וכדומה, ירשום בפנקסו את שווי החפץ, ואת הסימנים שבו, ואז יהיה רשאי להשתמש באבידה. (1)

(1). כתב מרן בשלחנו הטהור (סימן רסז סעיף כא): המוצא תפילין, שָׁם (מעריך) דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה. ע"כ. (וכתב הלבוש (שם סעיף כד), שיש אומרים דאין צריך בית דין כדי לשׁוּם, אלא יכול לשומן בעצמו. ואף שלגבי גבאי צדקה אמרינן דאין פורטין לעצמן, היינו משום חשד, אבל גבי משיב אבידה, כיון דמשום מצות השבת אבידה קעביד, לא חשדינן ליה שישום לו בזול).

ומזה נלמד שכל כלי שאפשר לקנותו בכל מקום ובכל זמן, רשאי המוצא להשתמש בו, לאחר ששָׁם כמה שוה אותו חפץ ורשם בפנקסו, שבאופן כזה אינו גורם הפסד לבעלים [בכהאי גוונא שהכריז עליו, וכבר עבר זמן ולא באו הבעלים לקחתו].

והן כל יקר ראתה עיני בשו"ת חתם סופר חלק ה (חו"מ סימן קכב), שכתב אודות מעשה בנערה אחת שהשכירה עצמה למשרתת אצל בעל בית אחד, והפקידה בידו נזמים של זהב, ובאחד הימים הלכה לה ולא חזרה אליו עוד, ולא נודע איה מקומה, ואותו האיש רצה לצאת ידי שמים, ובא לשאול מה עליו לעשות בנזמים ההם.

והשיב הרב, דלא גרע מאבידה שצריך להכריז עליה, ואם לאחר שהכריז נתעכב הדבר זמן מה ועדיין לא נודע ממנה דבר, אף על גב שמעיקר הדין היה ראוי שיהיו הנזמים מונחים בידו עד שיבוא אליהו, מכל מקום כיון שנזמים של זהב שכיחי טובא, נראה שטוב יותר שישומן, ויכתוב בפנקס הקהל שיש בידו נזמים שכך וכך שווים, וישתמש בהם על מנת לתת מהם שכר תשמיש לכשתבוא הנערה לתבוע אותם, ואז יושם כמה הוה הפחת, וישלם הפחת שנפחת, וגם שכר תשמיש. ע"ש.

וכן תחזה בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב סימן מה), שאם מצא דבר שיש בו סימן, ירשום את כל הסימנים, וירשום גם שווי האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו, צריך לשׁוּמוֹ בג' אנשים שיודעים שומת דברים כאלה, ואז יכול להשתמש בו לעצמו. ע"כ. וכן כתבו בספר אבידה ומציאה (עמוד כה), ובשו"ת עשה חיל (חלק ב סימן כח). ע"ש.

ועיין בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג (סימן תסד) שכתב, שצריך לכתוב את שווי החפץ במקום המשתמר דווקא, ויש שכותבים זאת בעמוד הראשון של כרך הש"ס שהוא ריק, כגון בתחילת מסכת ברכות וכדומה, ומפרטים שם מה שמצאו והיכן מצאו וערך שוויו בדולרים, ואין זה בזיון לספרי הקודש אלא צורך מצוה. ע"כ. ועיין לגאון רבי יעקב דוד וילובסקי בשו"ת בית רידב"ז (סימן מ), ובשו"ת באר יצחק (אורח חיים סימן א). וראה בסעיף הבא.

שמירה עד שיבוא אליהו

ב. אדם שמצא אבידה נדירה [שיש בה סימן] שקשה למצוא כמותה, או שמצא דבר יחודי כגון טבעת נישואין וכדומה, והכריז עליה ולא באו הבעלים לקחתה, אסור לו להשתמש באבידה, אלא יניחה אצלו עד שיבוא אליהו הנביא, ויודיע למי היא שייכת [ולא מועיל לשׁוּם את שווי האבידה כדי שיוכל להשתמש בה]. (2)

(2). כתב השלחן ערוך (סימן רסז סעיף טו): הכריז ולא באו הבעלים, תהיה מונחת אצלו עד שיבוא אליהו הנביא. וכתב השפתי כהן (אות יג), דמיירי שיש בה סימן, דאיכא למיחש כל שעה שמא יבוא בעליו. אבל אם אין בה סימן, זכה בו המוצאו, ואינו צריך להמתין עד שיבוא אליהו. וכן כתב שם הנתיבות המשפט (אות ז).

ואף שבסעיף הקודם כתבנו שיכול לשום את דמי האבידה ולהשתמש בה, מכל מקום בדבר יחודי שקשה להשיגו במקומות אחרים, אין להתיר זאת, כיון שלא נֹח לבעל האבידה לקבל חפץ אחר במקום אבידתו, וגם אינו חפץ לקבל את שווי החפץ, אלא רצונו בחפץ שלו. וכיוצא בזה כתב בשו"ת עשה חיל (חלק ב סימן כח) בשם משפט האבידה, שאף שלדעת השלחן ערוך, המוצא תפילין שׁם את דמיהם ויכול להניחן, מכל מקום כיום שכל אחד רצונו בתפילין מסויימות ובהידורים שונים, אין התפילין בגדר "דבר שמצוי לקנות בכל שעה", ולכן אין להשתמש בתפילין שמצא, וצריך לשומרם, עד שיבוא אליהו. ע"ש.

וכן מצאתי בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן עח) שכתב בשם שו"ת מנחת אליעזר (ח"ד סימן ט), שבזמנינו שיש שמקפידים על כשרות מהודרת של סופר מיוחד לעשיית תפילין, לא שייך לומר שהתפילין מצויות כיום ויהיה מותר לשום את דמיהם ולהשתמש בהם [כפי שפסק השלחן ערוך], אלא צריך לשומרם עד שיבוא אליהו הנביא. ע"ש. ומוכח שהמוצא דבר יחודי, אינו יכול לשׁום את דמיו ולהשתמש בו, אלא יש לו לשומרו עד שיבוא אליהו הנביא. וכן כתב בספר אבידה ומציאה (עמוד כו). ע"ש.

מציאה בבית הכנסת

ג. המוצא בבית הכנסת חפץ או בגד שיש בו סימן, יכריז על כך בבית הכנסת, וגם יתלה פתק במקום שתולים מודעות בבית הכנסת, ויניח את האבידה במקום מוצנע, עד שיבוא בעליה לקחתה.

ואם עבר זמן רב, ולא באו בעלי האבידה לקחתה, ורוצים להשתמש בה לצורך בית הכנסת וכדומה, רשאים לעשות כן, וירשמו את סך המעות ששוה האבידה, וכשיבוא בעליה, יתנו לו את שוֹוִי האבידה.(3)

(3). כנזכר לעיל [וכמובן שמדובר בחפץ שאינו יחודי לבעליו], וכן כתב שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה (סימן ט אות ח), ועיין בשו"ת להורות נתן חלק ד (סימנים קכ-קכא).

מציאה בחוף הים

ד. המוצא אבידה בים, או על שפת הים במקום שהמים הולכים וחוזרים, אין צריך להכריז עליה, אף על פי שיש בה סימנים, מפני שדינה כהפקר. ואפילו אם בא בעל האבידה, ונותן סימנים שמוכיחים שהאבידה שלו, אין צריך להחזירה לו. (4)

ומכל מקום, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין, ולהחזיר את האבדה לאותו אדם שנותן סימנים מובהקים שמוכיחים שאכן האבידה שלו. (5)

(4). איתא בגמרא בבא מציעא (כד.): המציל מהארי והדוב וזוטו של ים [פירוש, שהים עלה על גדותיו וגרר עמו חפצים], ושלוליתו של נהר [כשהנהר גדל ויוצא על גדותיו ומתפשט], ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

ומבואר בריטב"א (ב"מ כד.), שאפילו באופן שבעל החפץ צווח ואומר שאינו מתייאש מהחפץ, אין בדבריו כלום, והרי הוא כאחד שצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, שאנו אומרים שהוא משקר במה שאומר שאינו מתייאש. ואפילו אם באמת אינו מתייאש בליבו, מכל מקום בטלה דעתו אצל כל אדם, ואין בדבריו כלום.

וגם הרא"ש (פ"ב סימן ו) כתב, שאפילו אם בעל האבידה עומד וצווח, הרי אלו של מוצאה, משום דהוי כעומד וצווח על ביתו שנפל. ע"ש. וכן פסק מרן השולחן ערוך בחושן משפט (סימן רנט סעיף ז), שאפילו אם בעל האבידה עומד וצווח, הרי הם של המוצא.

וכתב הגאון רבי יעקב פראג'י בשו"ת מהרי"ף (סימן לב), שאף על פי שמדברי הרמב"ם (ה' גזילה פי"ד ה"ד) נראה שפליג על זה, אפילו הכי לא עבדינן עובדא שלא כדעת הרא"ש והנמוקי יוסף והרשב"א ועוד פוסקים שהולכים בשיטה זו. ע"ש. וראה בסמ"ע (סימן רנט ס"ק טז) מה שכתב בזה.

וטוב עין יראה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק א סימן קפד) שביאר, שטעם הדבר שבזוטו של ים מותר לקחת אף על פי שהבעלים לא יודע שאבד לו [ועדיין לא התייאש], משום שהוא אבוד ממש, ואין שייך עליו בעלות, דכיון דאבוד מכל אדם הוא, ממילא הסתלקה הבעלות מחפץ זה, והרי זה כאילו נשרף ממש, ואינו בעולם. אבל כשהחפץ אבד רק מבעליו ויכול עוד לבוא אצלו על ידי שימצא הוא בעצמו, או שאחרים ישיבו לו, לא נחשב אבוד גמור, כל זמן שלא נתייאש. אבל לאחר יאוש, הוי כנשרף, וזכה בו המוצא. ע"כ. ועיין בשו"ת שבט הלוי חלק ט (סימן שיב אות ב).

(5). כמבואר בשלחן ערוך (שם סעיף ה), וכן כתב הרמ"א (שם סעיף ז). אומנם אם בעל החפץ הוא עשיר, והמוצא הוא עני, פטור מלעשות לפנים משורת הדין כמבואר שם ברמ"א בסעיף ו.

חפץ שאבד לפני זמן רב

ה. המוצא חפץ שניכר עליו שאבד לפני זמן רב, הרי הוא של המוצא, אפילו אם יש בחפץ סימנים. (6)

לפיכך המוצא מטריה או מעיל גשם בימות הקיץ, רשאי המוצא לקחתם לעצמו אף שיש בהם סימנים, מפני שמן הסתם בעליהם איבדו אותם בימות החורף, וכבר עבר זמן רב מאז. (7)

(6). כתב מרן השלחן ערוך (סימן רסב סעיף ה): המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים, הרי הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו. ע"כ. וכתב בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד סג) בשם הגרי"ש אלישיב, שגדר זמן רב הוא בכל דבר כפי ענינו.

(7). כן כתב בספר פתחי חושן (ח"א עמוד רנח), שמאחר שעבר זמן רב, תולים לומר שהיה יאוש ולכן זכה בו המוצא. ע"ש. ופעם נשאלתי אודות מחק או עט שהיה מונח זמן רב על אדן החלון בבית המדרש, ולא באו בעליו לקחתו, האם מותר להשתמש בהם או לא. והשבתי, שאם אין בהם סימן מיוחד, בלאו הכי זוכה בהם המוצא, מכיון שמסתמא בעליו התייאשו ממנו. ואפילו אם יש בהם סימן מיוחד, מכל מקום מאחר שעבר זמן רב, אמרינן שכבר התייאשו הבעלים, ורשאי המוצא לקחת את החפץ לעצמו כמבואר בשלחן ערוך. ועל כל פנים יכריז עליו בבית המדרש, ואם לאחר מספר ימים עדיין לא באו הבעלים, רשאי המוצא להשתמש בו. ועיין בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן שח). ודו"ק.

מציאת סבון במקוה

ו. אדם שהלך לבית המרחץ [מִקְוֵה], ומצא סבון מושלך על הרצפה באחת המקלחות, אינו צריך להכריז על כך, ורשאי להשתמש בסבון. והמחמיר להשיבו לבעליו, תבוא עליו הברכה.(8)

ואם מצא שם בקבוק שמפו מושלך על הרצפה, אם יש על הבקבוק סימן שאפשר לזהותו, צריך לתלות מודעה ולהכריז עליו, וכשיבוא אדם ויתן סימנים, ישיב לו את השמפו. (9) (ועיין בהערה).

(8) . הנה כבר נתבאר לעיל בפרק ד (סעיף ב), שהמוצא אבידה שאין לה סימן מיוחד, כגון עט וכדומה, הרי אלו שלו, מכיון שיש הרבה חפצים מסוג זה, והוא הדין בנידון דידן, שיש הרבה סבונים מאותו סוג, ובאותה כמות, ולכן אין הדבר נחשב לסימן, ולכן הבעלים מתייאשים ממנו ורשאי המוצא לזכות בו. [ונראה שבנידון דידן גם תלמיד חכם שנאמן בטביעת עין לא יוכל לזהות את הסבון, מפני שעל ידי זרימת המים המצויה במקלחות, אין הסבון נשאר באותו מצב שהניחוהו שם, ולכן גם בעליו לא יוכל לזהותו בטביעת עין].

וכן בקודש חזיתי לגאון הצדיק רבי שמעון חיררי שליט"א בשו"ת לב שמח (חו"מ סימן א) שדימה דין סבון שאבד במקוה, למי שטבעה ספינתו בים, שהמציל ממנה הרי זה שלו אף שהבעלים עומד וצווח. ומכל מקום מי שמתנהג בחסידות, ירים את הסבון מהמקום שיורדים עליו מים, וישים אותו באיזה מקום מול העינים עם פתקה שסבון זה נמצא, ובעל האבידה יקחנה. ע"כ.

(9). הנה דינו של המוצא בקבוק שמפו במקוה, אינו דומה לדין הסבון המוזכר בהערה הקודמת, מפני שהבקבוק שמור יותר, ולכן אם יש בו סימן מיוחד, צריך להכריז עליו. וגם אם אין בו סימן מיוחד, צריך להכריז עליו, מפני שסביר להניח שבעליו יוכל לזהותו על ידי טביעת עין [כגון כמות השמפו וכדומה]. לפיכך אם הכריז, ובא תלמיד חכם ואמר שאינו יכול לזהות את השמפו על ידי סימנים, אבל יכול לזהותו בטביעת עין, חייב להראותו לו, ואם הכירו שהוא שלו, מחזירים לו. אבל לאדם שאינו תלמיד חכם, אין מחזירים לו בטביעת עין, כנזכר לעיל בפרק ד (סעיף ב). ע"ש.

ומכל מקום, אם ניכר שהשמפו מונח שם כבר זמן רב, רשאים להשתמש בו אף על פי שיש בו סימן, מפני שכל חפץ שמונח זמן רב, יש לתלות שכבר התייאשו ממנו הבעלים, כמבואר בשלחן ערוך (סימן רסב סעיף ה). וכן כתב בספר אבידה ומציאה (עמוד יז). וכיוצא בזה כתב בשו"ת עשה חיל (חלק ב סימן י) שהרואה מכונית בצורה עזובה, וחלונותיה פתוחים, ועמדה כך במשך יום שלם או יותר, הרי זה הפקר ויכול לזכות במכונית, מפני שנחשב לאבידה מדעת בעלים. ע"ש. וכן כתב בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד מא). וראה בסעיף הקודם.

ז. אדם ששכח מגבת בבית המרחץ, ולא היה במגבת סימנים, וכשחזר לקחתהּ, מצא שם מגבת כמו שלו, ואינו יודע אם זו המגבת שלו או לא, יתלה מודעה שהמגבת נמצאת אצלו. ואם עבר זמן רב ולא באו לקחתהּ, רשאי לקחת את המגבת שמצא לעצמו. (10)

(10). בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן יז) יצא לדון בענין אדם שאיבד חפץ אחד, ואחר כך מצא חפץ דומה לזה שאיבד, אבל אין לו טביעת עין בו, האם מותר לו לקחת החפץ, למשל מי שאיבד מגבת במקוה, ואחר יום או יומים מצא שם אחת כמו שלו, אבל אין לו בו שום סימן, האם מותר ליקח אותה.

והעלה שאם החפץ מונח אצלו זמן רב, עד זמן שאי אפשר לאדם שלא יחקור אחר שלו, אמרינן דבודאי החפץ הזה של המוצא. וראיה לזה, דהרי הטורי זהב (חו"מ סימן קלז) סבירא ליה כן בכלים שנתחלפו לו אצל הכובסת, דאמרינן ודאי מתיאש ממנו. אבל הקצות החושן הקשה על זה, דאולי נתיאשו הבעלים רק אחר שבא החפץ לידו, ואם כן אינו יכול לזכות בחפץ.

אולם יתכן שגם הקצות החושן יודה שבנידון דידן זכה המוצא בחפץ, דהרי שם מיירי שהמוצא יודע בודאי שאינו שלו, אבל בנדון דידן יש ספק שמא המגבת שלו, ובכהאי גוונא דליכא מרדפין אחריו זמן רב, אמרינן דבודאי הוי שלו. ע"ש.

חפצים שהוחלפו

ח. קורה לפעמים, שמתחלף לאדם חפץ שלו בחפץ של חברו, כגון שלקח בטעות טלית של חברו, או מעיל או מטריה או כובע או מגבת וכדומה, באופן כזה, אסור לו להשתמש באותו החפץ, אלא יתלה מודעה במקום שהתחלף לו החפץ, כדי שבעל האבידה יבוא לקחת את אבידתו. (11)

ומכל מקום, אם מצא חפץ שאפשר להשיג כמותו במקומות אחרים, כגון מטריה או מגבת וכיוצא בזה, והכריז עליו ולא באו הבעלים לקחתו, ירשום בפנקסו את שווי החפץ, ואת הסימנים שבו, ואז יהיה רשאי להשתמש בו. (12)

(11). כתב מרן בשלחן ערוך (חו"מ סימן קלו סעיף ב): נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, לא ישתמש בהם. הגה. וכשיבוא בעל החפץ, צריך ליתן החפץ לבעליו, אף על פי ששלו נאבד. וכתב שם הכסף קדושים, שאפילו בדברים של מצוה כגון טלית, אסור להשתמש [ולא אמרינן דניחא ליה לאיניש שיעשו מצוה בממונו]. ע"ש.

וראה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ה סימן ט) שנשאל אודות מי שלקח בשוגג מבית הכנסת מעיל שאינו שלו, או מנעלים עליונים (ערדליים) שאינם שלו, וחזר לבית הכנסת ולא מצא את שלו, כיצד ינהג. וכתב שדין זה מפורש בבבא בתרא (מו.) בנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, הרי זה לא ישתמש בהן, וכן נפסק בכל הפוסקים. ופשוט שהוא הדין בבית הכנסת. ע"ש. ועיין בערוך השלחן (ס"ס קלו).

(12). כפי שנתבאר לעיל בתחילת הפרק. ושוב ראיתי בספר עלינו לשבח (חלק א עמוד תרכט) שעמד בנידון אדם שהיה במקוה, ולאחר שיצא, נוכח לראות שהכובע שהוא לובש אינו שלו. וכשחזר למקוה, לא מצא את כובעו, ומסתבר שהוא לקח את כובעו של אדם אחר, ואותו אדם לקח את כובעו, האם מותר לו להשתמש בכובע שלקח.

והביא דברי השלחן ערוך (שם), שאם נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, לא ישתמש בהם. וכתב שלפי כלל זה, אסור למחליף להשתמש בכובע שלקח בטעות, והוא נחשב לאבידה שחייבים להכריז עליו. אולם אם אחרי ההכרזה לא יופיעו הבעלים, יהיה המחליף רשאי לנהוג בכובע כמו בשאר מציאות שאינן נדרשות, ואם עלולות הן להפסד ברבות הימים, מותר להעריך את שווי הכובע על ידי ג' אנשים, וירשום בפנקסו, כדי שאם יוַדע אי פעם מיהו בעל הכובע, ישלם לו את המחיר שנקבע, ולאחר ההכרזה וההערכה, מותר לו להשתמש בכובע.

ושמענו בשם החזון איש זצ"ל, שאחד מצא דבר שיש בו סימן והכריז עליו ולא באו לקחתו, והורה הרב, שיכול לשום הדבר ולרשום בפנקס. ואף על פי שהוא מדברים שאינם מתקלקלים, מותר לו לקנותו לעצמו, כשאפשר לקנות חפץ כזה בשוק כמבואר בגמרא בבא מציעא (כט:). ע"כ. וכיוצא בזה כתב הערוך השלחן (סימן קלו סעיף ב).

להפקיר את האבידה

ט. חפצים הניתנים לתיקון אצל טכנאי, או בגדים שניתנו למכבסה או לחייט, ועבר זמן רב ועדיין לא באו הבעלים לקחת את החפץ, רשאי בעל החנות להפקירם, ולנהוג בהם כפי שירצה. (13) (וראה בסעיף הבא).

(13). השבת אבידה כהלכה (עמוד צ) בשם הגאון ר' ניסים קרליץ שליט"א.וכן נשאל בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן פח), אודות מה שקורה שבני אדם נכנסים בחנות של ספרים, ומתוך עיונם או ישיבתם הממושכת, שוכחים שם חפצים שהיו איתם, ובעל החנות מוצא אותם, ואינו יודע של מי הם, וגם אין בהם סימן, אם יכול בעל החנות לקחתם לעצמו, היות וברור שבעלי האבידה התייאשו מזה, בפרט כשכבר עברו מאז ששכחו עידן ועידנין, והם בעצמם לא יודעים אפילו באיזה מקום שכחו או איבדו אותם. או שמא בעל החנות לא יכול לזכותם לעצמו.

והעלה לדינא, שמאחר ובעל החנות לא אומר תקנה לי חנותי, אם כן הרי שום דבר שנשאר ונפל בחנות לא קנתה לו חנותו, ולכן אם מגביה את האבידה לאחר שעבר זמן רב וכבר היה יאוש בעלים, זכה בה בעל החנות. וכמו כן, רופאים שמזמינים אותם לבדוק חולה בשבת, ומפקידים אצלם תכשיט לבטחון שישלמו להם לאחר השבת, וקורה הרבה פעמים שלא באים יותר, והפקדון נשאר מונח אצל הרופא, ולכאורה היה יכול הרופא לקחת זאת תמורת שכרו, אבל בהרבה פעמים הפקדון שוה הרבה יותר משכרו. ולכן יש לפסוק שישׁוּם דמיהם ויניחם, וכשיש אומד שהבעלים בודאי כבר נתייאשו מזה, יוכל גם להשתמש במעות. ע"ש.

וגם הלום ראיתי בשו"ת שבט הלוי חלק ט (סימן שח) שנשאל בענין ספרים וסידורים, שנשארים בבית המדרש מעוברי דרך ומתפללים ששכחו אותם, והכריזו עליהם ואין עונה, האם מותר לתת אותם דרך מצוה למקום שחסרים ספרי קודש.

והשיב, שאם עבר זמן מה שבודאי הבעלים הכירו בחסרון הספר ולא באו לקחתו, אין חשש כלל מלקחת אותם לדבר מצוה. ואף שיש סוברים שאין בעל החצר יכול לזכות באבידה שנמצאה ברשותו, מכיון שרשותו של אדם קונה לו, ואם כן זכה במציאה מיד לאחר ששכחו אותה הבעלים, ובאיסורא אתי לידי שהרי עדיין לא התייאשו הבעלים, והוי יאוש שלא מדעת דלא קני. מכל מקום מלבד שיש חולקים על זה, גם נראה שכל זה דווקא בחצר של יחיד, אבל בית הכנסת וחצר של הקדש, אין להם דין חצר להרבה פוסקים, ומאחר שלא הגביהו אדם כדי לקחת אותו, ובמשך הזמן בודאי נודע לבעלים ומתייאשים מהם, יכולים הגזברים לזכות בו אחר כך. ע"כ. ועיין בשו"ת אשר חנן אפללו (חלק א סימן קכד).

י. ראוי ונכון לתלות מודעה גדולה הנראית לעין, בבתי כנסיות ובישיבות ובשאר מקומות ציבוריים ובבתי מסחר, ולרשום בגדול - שכל המשאיר חפצים במקום זה, ולא בה לקחתם תוך שלושים יום,(14) רשאים בעלי המקום לנהוג בחפצים העזובים כרצונם. (15)

(14). לאו דווקא שלושים יום, אלא כל מקום יכתבו את זמן ההמתנה שהם מוכנים להמתין עד לבואם של בעלי החפצים.

(15). כן הורו פוסקי זמנינו כפי שתראה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים ח"ה סימן ט), שטוב להנהיג בכל מקום ומקום על ידי ראשי הקהל, שיפרסמו לכל המתפללים בבית הכנסת, ויהיה כתוב על איזה נייר דבוק במקום שמדביקים את המודעות של בית הכנסת, שאם יתחלפו המטריות או המעילים וכדומה, אין מקפידים על זה ואין בזה חשש גזל, ואז ידעו זאת כל הנכנסין לבית הכנסת ואפילו אורח באקראי. ע"ש.

והניף ידו שנית באגרות משה חלק ב (חו"מ סימן מה) וזה לשונו: הנה טוב לתקן לגבי אבידה שנמצא בישיבה, שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסויים, שאז האבידה תהיה לישיבה או למוצאה, וצריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שיחול. וכשידוע בודאי או אף בספק שהמאבד היה איש מבחוץ שלא שייך שידע מהתקנה, אין מועילה התקנה, אך מסתמא אין להסתפק שמא היה איש כזה, משום שהולכים בתר הרוב. ע"כ.

וכן האיר לנכון בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן שח), שדרכו להורות שיפרסמו בבתי מדרשות ומקוואות, שלא יחזיקו בחפצים שמשאירים שם, רק עד חצי שנה או שנה, ואחר כך מותר לקחת אותם כפי התקנה. ע"כ. וכן כתבו בשו"ת פאת שדך (סימן קס), ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ח סימן קמו). ע"ש. והדברים ברורים.

נטילת שכר על ההשבה

יא. אדם שאבד לו חפץ מסוים, ותולה מודעה שמי שמצא את האבידה, יחזירנה לו, אין לו לכתוב בנוסח המודעה: "המוצא הישר יקבל שכרו", מפני שהמוצא צריך להחזיר את האבידה בחינם, ולכן ירשום שהמוצא יקבל שכרו מהשמים. (16)

(16). כן מבואר בשולחן (ריש סימן רסה) שהרואה אבידה חייב להחזיר בחנם, באופן שלא נגרם לו הפסד מכך. וכן תחזה בספר עלינו לשבח (חלק א עמוד תרל), שאם מצא סכום כסף גדול, ומסרו למשטרה והמשטרה מצאו את הבעלים, והעניקו למוצא פרס כספי עבור 'אזרחות טובה', אסור לו ליטול את השכר. ע"ש. ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן תסג) מה שחילק בזה. ואכמ"ל.

לעשר מהמציאה

יד. המוצא מעות ללא סימנים [שעל פי הדין זוכה בהם לעצמו], צריך להפריש מהם מעשר כספים לפני שישתמש בהם. (17)

(17). כתב החסיד רבינו יונה בספר היראה (אות ריג): ובמעשרות, אל תרפה ידך מליתנם כראוי. כיצד, מכל דבר שמשתכר, הן ללמד, הן לכתוב, הן לעשות מלאכה, או אף אם מצא מציאה, או נתנו לו במתנה, או כל ענין שיהיה, מן הכל יפריש מעשר, כי דבר זה אין לו ערך, כי את אשר אסר הבורא בכל דבר לנסותו, התיר במעשר. ע"כ. וכן מוכח בספר חסידים (סימן קמד), ובספר צדה לדרך (מאמר א כלל ד). ע"ש.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה