אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער השבת אבידה › פרק ד - מתי פטור מהשבת אבידה

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער השבת אבידה · פרק ד - מתי פטור מהשבת אבידה

פרק ג - מציאת כסף

א. תלמיד חכם או זקן מכובד, שמצאו חפץ שאין דרכם להרימו בפני רבים [משום שאין זה מכְּבוֹדם], ואפילו אם היה החפץ שייך להם, לא היו מרימים אותו, אינם חייבים להרים את החפץ ולהשיבו לבעליו, ורשאים להתעלם ממנו. (1)

ומכל מקום ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, יחזיר את האבידה אף על פי שאין זה מכבודו לעשות כן. והעושה כן, מראה שכבוד השם שציוה להשיב אבידה לבעליה, חשוב לו יותר מכבוד עצמו. (2)

(1). כתב השלחן ערוך (חושן משפט סימן רסג סעיף א): מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב לטפל בהם. ואומד דעתו, אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר. ע"כ.

האם אדם מכובד שאינו זקן או חכם פטור מהשבת אבידה

כתב הר"ן (ב"מ לג.), מה שאמרו זקן ואינה לפי כבודו פטור, לאו דווקא שקנה חכמה, אלא הוא הדין לאדם מכובד שלא היה מזלזל בכבודו אפילו כדי להשיב חפץ שלו לביתו. ע"כ. וכן כתב הגאון רבי זלמן בשלחן ערוך שלו (שם סעיף לו), שהוא הדין מי שאינו תלמיד חכם ולא זקן מכובד, אלא שהוא איש נכבד מחמת עושר או משפחה וכדומה, ומתבייש מהבריות, פטור מלהשיב אבידה. ע"כ.

וגם הלום ראיתי בספר ערוך השלחן (שם אות לו) שכתב, שגם אדם נכבד מחמת עושרו או משפחתו וכדומה, שמתבייש מהבריות כיון שיודעים את מעלתו, פטור מהשבת אבידה. אבל מי שאינו חשוב בעיני הבריות, אלא שמגביה את דעתו בעיני עצמו, חייב להחזיר, אפילו אם לא היה טורח להשיב את אבידתו. ע"ש.

אולם בחידושי הריטב"א (שבועות ל:) כתב, דזקן ואינה לפי כבודו האמור לגבי השבת אבידה, היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו, ולא באיניש דעלמא משום כבוד עושרו, דעשה של מצות השבת אבידה, עדיף מכבוד עושרו, ולכן ישיב אבידה, או שיאמר לאחר שיעשה זאת במקומו. ע"כ. ובשו"ת עשה חיל (חלק ב סימן ב), הביא עוד פוסקים שהולכים בשיטת הריטב"א, וטעמם ונימוקם עימם, שהרי לא פטרה תורה מהשבת אבידה, אלא רק תלמיד חכם משום כבוד תורתו, וזקן משום זקנותו, אבל לא שאר אנשים חשובים. והוכיח שם שכן דעת הרמב"ם, ופסק דהכי נקטינן. כיעו"ש.

ועל כל פנים, גם אם נאמר שאדם מכובד פטור מהשבת אבידה אפילו שאינו זקן או חכם, מכל מקום כבר כתב הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (פרק יא הלכה יז), שההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו. ע"כ. ועיין בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי על בבא מציעא (סימן סח), ובשו"ת דברי יציב (או"ח סימן קסח אות ו). ואכמ"ל.

(2). מסופר בבבא מציעא (ל:), שרבי ישמעאל ברבי יוסי היה מהלך בדרך, וראה אדם אחד שהיה סוחב על כתפו משא של עצים, ואותו אדם הניח את העצים על הקרקע כדי לנוח מעט. לאחר מכן, ביקש מרבי ישמעאל, שיעזור לו להטעין את העצים על כתפו בחזרה. אך רבי ישמעאל סירב, מפני שאין זה מכבוד תורתו לעשות כן, ולכן שאלוֹ רבי ישמעאל כמה שוִים העצים, ושילם לו את מחירם, ולאחר מכן הפקירם.

כשראה אותו האיש שרבי ישמעאל הפקיר את העצים, הלך וזכה בהם, ושוב ביקש מהרב שיעזור לו לטעון את העצים על גבו. כשראה זאת רבי ישמעאל, שוב שילם לו את מחיר העצים וקנה אותם, כדי לזכות בהם, ולהיפטר מלעזור לאותו האיש. ולאחר מכן אמר: הרי הם הפקר לכל העולם, חוץ מלאותו האיש [כדי שלא יזכה בהם שוב].

וצריך ביאור, מדוע היה צריך רבי ישמעאל לקנות את העצים כדי להפטר מלעזור לאותו האיש, והרי כבר נתבאר שתלמיד חכם שאין זה מכבודו לטפל באבידה, פטור מלטפל בה, ומאחר שאין זה מכבודו של רבי ישמעאל להרים עצים, פטור הוא מכך, משום כבוד התורה, ועל זה נאמר "והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם.

ומכֹּח זה, הוכיח הבית יוסף (סימן רסג) [בדעת הרמב"ם], שאף על פי שזקן ואינה לפי כבודו פטור, מכל מקום ראוי לעשות לפנים משורת הדין, ולהשיב אבידה לבעליה, ואין זה נחשב שמזלזל בכבוד התורה, אלא אדרבה הוא כבוד שמים, שאף שאין דרכו להגביה חפצים כאלו ברחוב, הרי הוא מטפל בשל חברו לפנים משורת הדין. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן רסג סעיף ג).

אולם הרמ"א (שם) כתב בשם הרא"ש, שאינו רשאי להחזיר אבידה שאינה לפי כבודו, מפני שפוגע בכבוד התורה, אלא אם רצונו לעשות לפנים משורת הדין, ישלם את מחיר האבידה מכיסו [כמו שנהג רבי ישמעאל].

וביאר הפרישה (אות ט) את יסוד מחלוקתם, שאף שקיימא לן שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, מכל מקום לא אמרו כן אלא כשמחל על כבודו, אבל כאן שנוהג זלזול בעצמו, אסור לעשות כן לדעת הרא"ש, מפני כבוד התורה. ולרמב"ם יש לומר דלא חשיב זלזול לגביה, כי אם כבוד שמים.

ומאחר שאנו נגררים תמיד אחר פסקי מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, לכן כתבנו שההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, יחזיר את האבידה אף שאין הדבר לפי כבודו. ובני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, אינם צריכים להחמיר על עצמם.

כיצד זלזלו חכמי ישראל בעצמם לצורך מצוה

כתב השערי תשובה (אורח חיים סימן רנ), שמצינו בתלמוד, שתלמידי חכמים היו טורחים בעצמם לצורך בניית סוכה, ולצורך שאיבת מים לאפיית מצות, ולקבור בעצמם את המת, ולשמח חתן וכלה וכו', והיו עושים כן בפרהסיא ולא חסו על כבודם. ע"ש. ולכאורה כיצד נהגו זלזול בעצמם. ובשלמא לדעת הרמב"ם שההולך בדרך הטוב והישר רשאי לעשות כן, ניחא. אבל לפי הרא"ש שאין החכם רשאי לזלזל בעצמו בפרהסיא, קשיא.

ברם, הנה בשולחן ערוך (שם) כתב: ישכים בבוקר להכין צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול, ומהם ילמד כל אדם, ולא יאמר: לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת. ע"כ.

וכתב שם הביאור הלכה, שמרן השלחן ערוך רצה ליישב בזה מה שהקשה החוות יאיר, איך הקילו אותם חכמים בכבודם, והרי גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, לכן קאמר השלחן ערוך דזהו כבודם, שעוסק בעצמו במצוה וניכר שעושה כן לכבוד השם יתברך. וכן הוא אומר בדוד המלך ע"ה: "ונקלותי עוד מזאת". מה שאין כן אם אין ניכר שעושה לכבוד ה', כמו זקן ואינו לפי כבודו באבידה וכדומה, שמתחלל כבוד התלמיד חכם על ידי זה, משום שאין הכל יודעין שהוא עוסק במצוה, אזי פטור הוא מקיום המצוה.

ובזה מיושב הא דאיתא בקידושין (דף ע') דרב נחמן עסק בעצמו במצות מעקה, משום ששם הוא דבר שהכל יודעין בעת שהוא עוסק, שהוא מצות השם, מה שאין כן באבדה בעת שהוא מטפל בה, אין הכל יודעין מזה, ולכן אפילו אם ירצה להחזירו ברבים ויודיעם שהיא אבדה, גם כן פטרתו התורה מזה. עד כאן דב"ק. ועיין בשו"ת משפטי עוזיאל חלק ג (או"ח סימן ח). ובשו"ת יביע אומר חלק ו (יו"ד כא), ובשו"ת משנה הלכות (חלק יד סימן רנד), ובספר טובך יביעו (ח"ב עמוד תנא).

מעשה בזקן מגדולי הדור שהשיב אבידה שאינה לפי כבודו

בספר עלינו לשבח (ח"א עמוד תרלא) הביא מעשה בזקן מגדולי הדור צדיק וחסיד מבני אשכנז, שמצא אופנים מושלכות בדרך אבידה, ואותו צדיק הוליכם ברחוב כדי לקיים מצות השבת אבידה. והשאלה נשאלת כיצד נהג כן, והרי לפי האשכנזים היוצאים ביד רמ"א אסור לו לטפל באבידה שאינה לפי כבודו, ואם רוצה לנהוג לפנים משורת הדין, ישלם את שווי האבידה מכיסו.

והביא הא דאיתא בגמרא כתובות (סז:): אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. ויש לשאול איך הותר להלל הנשיא לזלזל כל כך בכבוד תורתו [ובשלמא לדברי הרמב"ם ניחא, שהרי אם רוצה לנהוג לפנים משורת הדין רשאי, אבל לפי דברי הרא"ש שאסור לו לזלזל בכבודו במקום שאינו חייב, כיצד נהג הלל זלזול בעצמו].

ורבינו החיד"א בספרו מראית העין (שם) תירץ על פי מה שכתב החות יאיר, שאדם שהוא מתנהג תדיר בענוה וחסידות ומפורסם בכך, וכל העם עונים אחריו מקודש, מותר לו לנהוג כן, כי כולם יודעים שמעשיו לשם שמים, ולגבי דידיה אינו ביזוי וזלזול. ולפי זה, גם בנדוננו מותר לאותו זקן חסיד, לקחת את האופנים בידיו, מכיון שהוא מפורסם בחסידות. ע"כ. וראה עוד בספר בן יהוידע (כתובות שם), ובקובץ שיעורים (שם), בספר ישועות חיים סופר (סימן יד), ובספר שיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ (תשל"ב מאמר כט). ועוד חזון למועד.

חפצים שאין בהם סימן

ב/1. המוצא ברחוב חפצים חדשים שאין בהם סימן מיוחד, כגון עט, שעון יד, צמיד, טבעת, וכדומה, רשאי לקחתם לעצמו, משום שמן הסתם התייאשו מהם הבעלים, מפני שאדם רגיל למשמש בחפצים אלו בכל עת, ובודאי נודע לבעל האבידה שאבד לו החפץ, והתייאש ממנו לפני שמצא זה את אותו החפץ. (3)

ואפילו אם רשום על אותם חפצים את שם החברה, וגם ניתן לזהותם על פי הצבע שלהם וכדומה, אין זה נחשב לסימן, מפני שיש הרבה חפצים דומים מאותה חברה ובאותו צבע. (4)

אומנם באופן שהחפץ משומש וסביר להניח שבעליו יוכלו לזהותו על ידי הסתכלות בעין חדה, צריך המוצא להכריז עליו. ואם לאחר שהכריז, בא תלמיד חכם ואמר: "איני יכול לזהות את החפץ על ידי סימנים, אבל יכול אני לזהותו בטביעת עין", חייב להראותו לו, ואם הכירו ואמר שהוא שלו, מחזירים לו.

אבל אם בא אדם שאינו מוחזק לתלמיד חכם, ורוצה לזהות את החפץ בטביעת עין, אינו נאמן על כך, וצריך הוא להביא סימנים ברורים כדי לקבל את האבידה. (5) (וראה בסעיף הבא).

(3). כתב מרן בשלחנו הטהור (סימן רסב סעיף ג): אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו, או שראוי ליתן סימן במקומו, או בקשריו, או במינינו, או במידתו, או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן אפילו במקומו, כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה, אלא דרך נפילה בא שם, אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל [או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו], ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל, הרי הוא של מוצאו, שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן ובא ליד של המוצא בהיתר [כיון שנתייאשו בעליו]. ואם לא, צריך להחזיר אף על פי שנתייאשו אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש. ע"כ.

נמצא לפי זה, שכל חפץ שדרך למשמש בו מידי פעם, אמרינן שמן הסתם נודע לבעלים שכבר אבד מהם החפץ קודם שמצאו המוצא, ומאחר שאין להם סימן מובהק כדי שיוכלו לקבלו על פי סימנים, הרי הם מתייאשים ממנו, ולכן זכה בו המוצא. וכן מבואר עוד בשלחן ערוך (שם סעיף ו) ובנתיבות המשפט שם.

וכן כתב בספר משפטי התורה חלק ג (עמוד יט), שמאחר שאנשים רגילים בזמן הזה לבדוק כל הזמן אם חפץ זה נמצא אצלם [כגון עט וכדומה], לפיכך בודאי סמוך לנפילתם הרגישו הבעלים שהחפץ אבד מהם והתייאשו ממנו, כי אין להם סימן מיוחד כדי להוכיח שהחפץ שלהם. ע"כ.

וגדולה מזאת כתב בשו"ת אור לציון חלק א (עמוד רכד), שהמוצא דבר שדרך בעליו למשמש בו תדיר, אינו חייב להחזיר אפילו כשהבעלים טוענים "ברי שלא נתייאשנו", והיינו טעמא, דאנן סהדי שידע הבעלים בנפילתו ונתייאש, ומה שאומר שלא נתייאש הרי זה משקר. ע"ש.

וראיתי להרה"ג רבי יוסף בר שלום שליט"א בשו"ת ויצבור יוסף חלק ד (סימן קו) שכתב, שאם מצא ברחוב דבר שאין בו סימן ולקחו, ולאחר זמן נודע לו שפלוני איבד חפץ זה, מעיקר הדין אינו צריך להחזירו, ורק לפנים משורת הדין יש להחזיר את האבידה לבעליה. ע"ש.

ונראה דצריך לומר, דמיירי שמצא חפץ שברור לו שהבעלים כבר התייאשו ממנו, כגון שעון וכדומה, שדרך להרגיש מיד בחסרונו. אבל המוצא דבר שאין דרך הבעלים להרגיש מיד בחסרונו מחמת שאינו רגיל למשמש בו כל שעה, אינו יכול לזכות בו, משום דהוי יאוש שלא מדעת דלא קני [אלא אם כן יעשה המוצא תנאי שאינו מתכוון לזכות בו, עד שיהיה ברור לו שעבר זמן שכבר התייאשו הבעלים מהחפץ כפי שנכתוב בס"ד לקמן].

(4). כתב המגיד משנה (ה' אבדה פרק יג ה"ג): יש סימנים גרועים כגון שאומר את הצבע בלבד, כגון שחור או לבן, וכן ארוך וקצר וכיוצא בזה, ואין מחזירים עליהם אבידה. ע"ש. וכן כתב בספר משפטי התורה (שם), שאף שבעל החפץ יכול לתת סימן בצורת השעון או בחברה שלו, וכן בצבע שבעט, אין זה נחשב לסימן, מפני שסימן שייך רק בדבר יחודי שיש בחפץ שאבד, אבל אם נמכרים חפצים נוספים שיש להם אותם סימנים של החפץ שאבד, אין זה נחשב לסימן. וכן כתב בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד נה), בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א, שאפילו יש כמה צבעים על החפץ, אין זה נחשב לסימן, מפני שיש הרבה חפצים בצבעים אלו.

(5). כתב הרמב"ם (פי"ד מהלכות גזילה ה' יב-יג): המוצא כלי חרס וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה, אם כלים חדשים הן הרי הן שלו, שהרי הן כמו דינר משאר הדינרים שאין בו סימן, ואין הבעלים מכירים אותם שהרי אינו יודע אם פך זה או צלוחית זו שלו או של אחר. ואם היו כלים ששבעתן העין [שהורגל הבעלים בראייתן ותשמישן ויכול לזהותם בטביעת עין], חייב להכריז, שאם יבֹא תלמיד חכם ויאמר: "אף על פי שאיני יכול ליתן בכלי זה סימן יש לי בו טביעות עין", חייב להראותו לו, אם אמר שלי הוא, מחזירין.

במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום, או במסכת, או במטה, או בבית שהוא מתארח בו. כיצד, היה עוסק במסכת נדה, ואמר במקוואות אני שונה, כדי שלא ישאלו שאלות בענין נדה, או שישן במטה זו, ואמר בזו אני ישן, שמא ימצא שם קרי. או שנתארח אצל שמעון, ואמר אצל ראובן אני מתארח, כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו. או שהביא שלום בין אדם לחבירו, והוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה, הרי זה מותר. אבל אם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו, אין מחזירין לו. ע"כ.

וכתב מרן הבית יוסף (ס"ס רסב), שמפשט דברי הרמב"ם נראה, דאפילו מצא במקום שאין תלמידי חכמים מצויים שם, אם בא תלמיד חכם ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו. וצריך לומר, דכיון שהאובד הוא תלמיד חכם, כשמרגיש שאבד לו חפץ אף על פי שאין לו סימן, אינו מתייאש, לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעות עין. וכן פסק בשולחן ערוך (שם סעיף כא), וכן הוא בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מה). ע"ש.

ואף שהרמב"ן בחידושיו לבבא מציעא (כג:) כתב, שדווקא אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויין, כגון בבית המדרש וכדומה, צריך להכריז, אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז. וכן כתבו בחידושי הרשב"א (שם) ובחידושי הריטב"א (שם) והאור זרוע (ח"ג פסקי ב"מ סימן סב), וכן פסק הרמ"א (שם). מכל מקום מאחר ומרן בשלחנו הטהור לא נחית לחילוק זה, משמע שהולך בשיטת הרמב"ם, שאפילו המוצא במקום שלא מצויים תלמידי חכמים צריך להכריז כנזכר לעיל, ואנן אתכא דמרן סמכינן.

לפיכך, בכהאי גוונא שאפשר לזהות את האבידה בטביעת עין, יש להכריז עליה אפילו שמצאה במקום שלא מצויים תלמידי חכמים. ואז אם יבוא תלמיד חכם ויזהה את אבידתו, יחזירה לו. אבל מי שאינו בן תורה, אינו נאמן לזהות את האבידה בטביעת עין. ועיין בשו"ת אחיעזר חלק א (אה"ע סימן יד אות ג), ובשו"ת דברי בניהו חלק ה (סימן כח).

ב/2. המוצא שטר כסף שרשום עליו שם ומספר טלפון, וכן המוצא כרטסיה שיש בה מספר ניקובים, וכן טלכרט שיש בו מספר שיחות, צריך להכריז עליהם. ואם בא אברך או בחור ישיבה ואומר שיכול לזהות את האבידה בטביעת עין, חייב להראותו לו, ואם הכירה ואמר שהיא שלו, מחזירים לו אותה. (5*)

(5*). כן יוצא ממה שכתבנו בס"ד בהערה הקודמת. ואף שראיתי בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד נו) שכתב, שהמוצא כרטיסיה שיש בה מספר ניקובים, או טלכרט עם מספר שיחות וכיוצא בזה, אין זה נחשב לסימן, ולכן אין צריך להכריז עליהם, מפני שחפצים אלו, יש רבים כמותם, ומספר השיחות והניקובים, אינו סימן שדרך בני אדם לשים לב אליו. ע"כ. והוסיף בספר פתחי חושן (עמוד רצד), דאף שיתכן שהאיש שאבד לו החפץ, מחשיב דבר זה לסימן ואינו מתייאש, קבעו חכמינו ז"ל, שסימן כזה אינו מחייב את המוצא להכריז, שהרי בלאו הכי לא יוכל להחזיר את החפץ על פי סימנים אלו, מפני שיש רבים כמותם. ע"ש.

מכל מקום לפי מה שנתבאר בסעיף הקודם, יוצא שלדעת מרן השלחן ערוך, יש להכריז על טלכרט וכרטסיה וכדומה, מפני שתלמיד חכם יכול לזהותם בטביעת עין, ואינו מתייאש, ולכן אין המוצא זוכה בהם. [ועיין ברמ"א (שם) שכתב, שכל תלמיד חכם הוא בחזקת שאינו משנה מדיבורו, עד שיביא המוצא ראיה להיפך. ועיין בערוך השלחן (סימן רסב סעיף כה)].

ועל כל פנים, כדי שתהיה אפשרות למוצא להשתמש באבידה לאחר שיעבור זמן רב והבעלים עדיין לא בא, צריך שיכוון בשעת המציאה שאינו רוצה לזכות בחפץ בהגבהתו, אלא רק לאחר שיהיה ברור לו שהבעלים כבר התיאשו ממנו. ובאופן כזה אם המתין זמן רב ולא באו הבעלים, הרי הוא זוכה בחפץ לאחר יאוש, ויכול להשתמש בו כרצונו.

אבידה שנמצאה במקום שרובם חילונים

ג. המוצא אבידה במקום שרוב העוברים ושבים שם, הם אנשים שאינם שומרים מצוות, ואין דרכם להשיב אבידה לבעליה, אינו חייב להכריז עליה, אף על פי שיש בה סימן, מפני שהבעלים התייאשו מהאבידה.

וכל זה דווקא אם מצא חפצים שדרך הבעלים להרגיש מיד בחסרונם, כגון שעון, טבעת, סיגריות וכדומה, שאז תולים לומר שכבר נודע לבעלים על חסרון החפצים, ונתייאשו מהם לפני שמצא המוצא את האבידה. (6)

אבל המוצא דברים שאין דרך העולם להרגיש מיד בחסרונם, אין המוצא זוכה בהם, אלא צריך להכריז עליהם. (וראה בסעיף הבא).

(6). הנה בשלחן ערוך (סימן רנט סעיף ג) כתב: המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם, חייב להכריז, משום שלא התייאשו הבעלים. אבל אם רוב העיר גויים, אינו חייב להכריז, אפילו אם יודע שמישראל נפלה ויש בה סימן, מפני שודאי נתייאשו הבעלים, וכגון שהמציאה היא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו. ע"כ.

ומדברי מרן משמע, שהמוצא כיום אבידה בחוצות קריה במקום שרוב העוברים ושבים הם חילוניים, אינו צריך להכריז, מפני שרבים מעמי הארץ אינם נוהגים להשיב אבידה לבעליה, ומעטים הם ההולכים לתחנת המשטרה כדי לתת להם את האבידה, ואם כן יש לתלות שהבעלים מתייאשים מאבידתם. וכן כתב בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד לו) בשם הגאון רבי חיים קניבסקי והג"ר ניסים קרליץ שליט"א.

וגדולה מזאת זכתה עיני לראות דברי הנמוקי יוסף (פ' אלו מציאות, יג) שכתב: בכל מקום שהרבים מצויים, אפילו יש סימן, מתייאשים הבעלים מהאבידה, דומיא דזוטו של ים [מקום שהמים עולים על גדותם וסוחבים כל מה שיש בדרכם], שברוב ישראל נמי אמר שזכה בהם המוצא, וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי, ושקלי ולא מחזירים. עכ"ד. והובא בבית יוסף סוף סימן רסב.

ומשמע מדבריו שאפילו במקום שרובם יהודים ששומרים מצוות, יש מקום להתיר להשתמש באבידה, מפני שיש מיעוט אנשים שאינם מחזירים, ומן הסתם התייאשו הבעלים. וכל שכן אם מצא חפץ במקום שרובם חילונים שרשאי להשתמש בו, הואיל ובודאי מתייאשים הבעלים. וכן כתב הרה"ג רחמים פנחסי בספר אבידה ומציאה (עמוד ד), שאפילו כשיודע שנפל מיהודי, אינו צריך להחזיר בכהאי גוונא שהעוברים ושבים הם חילוניים.

(7). דמאחר שמצא את האבידה לפני שנודע לבעלים שהחפץ אבד מהם, אף שלאחר מכן נודע לבעלים על כך וכבר התייאשו מהחפץ, מכל מקום הוי יאוש שלא מדעת שאינו קונה, ועל כן יניח עד שיבוא אליהו. ומכל מקום אם המוצא מכוון בהגבהתו, שאינו רוצה לזכות בחפץ עד שיעבור זמן רב ויהיה ברור לו שכבר התייאשו הבעלים, רשאי המוצא לזכות באבידה לאחר שיעבור זמן זה, כמבואר בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד סו) בשם הגאון רי"ש אלישיב שליט"א. ע"ש. וכן כתב בספר פתחי חושן (ח"א עמוד רנז).

ד. אף שמִן הדין, המוצא אבידה במקום שרוב האנשים אינם שומרים מצוות, אינו חייב להחזירהּ אפילו אם בא בעל האבידה ונתן סימן שהאבידה שלו, מכל מקום טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין, ולהחזיר את האבדה לבעליה.(8)

(8) . שלחן ערוך סימן רנט (סעיף ה). ועיין בשפתי כהן (ס"ק ג) האם כופין לעשות לפנים משורת הדין או לא. וראה בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד לו) שדעת הגרי"ש אלישיב שליט"א, שהמוצא חפץ שאבד במקום שרובם חילוניים, צריך להחזירו לבעליו, מפני שרק כסף לוקחים החילונים לעצמם, ולכן מתייאש ממנו הבעלים, אבל חפצים שאבדו, רבים מן החילונים מוסרים אותם למשטרה, ולכן הבעלים לא מתייאשים. ע"כ. ולכאורה אין זה מוכרח כפי שנתבאר לעיל, ומכל מקום המחמיר לעשות כן תבוא עליו ברכת טוב.

אבידת גוי

ה. המוצא אבידה שאבדה מגוי, אינו חייב להשיבה לו, מפני שהתורה ציות להשיב אבידת אחיך, וגוי אינו בכלל אחיך. (9)

ועל כל פנים, אם מחזיר לו את האבידה כדי שהגויים יפארו את ישראל, ועל ידי זה יתקדש שם שמים, הרי זה משובח. (10)

(9). בגמרא בבא קמא (קיג:) אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, מנין לאבידת הגוי שהיא מותרת, שנאמר: "לכל אבידת אחיך", לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי. וכתב הרמב"ם (ה' גזלה ואבדה פרק יא ה"ג): אבידת הגוי מותרת, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם. וכן פסק השולחן ערוך (סימן רסו ס"א). וכתב בשו"ת משפטי עוזיאל חלק א (יו"ד סי' כו), דאבדת גוי אינה נאסרת משום גזילה, משום דכיון שאין ישראל מחויב בהשבת אבדתו, ממילא אין כאן גזילה. ע"ש.

וראה בשו"ת יורו משפטיך ליעקב (סימן כג), שמי שמצא אבידה של גוי וזכה בה, והלך חברו וגילה לגוי שהאבידה אצל היהודי, ובא הגוי ולקחה ממנו, פטור המלשין מלשלם את ההפסד שנגרם ליהודי, ומכל מקום רעה עשה אותו האיש, משום דהוי כמשיב אבידה לגוי. ע"ש. וכיוצא בזה כתב בנימוקי רבי מנחם מירזבורק (ד"ה דין ראובן). ועיין בשו"ת בנימין זאב (סוף סימן רעו).

האם יש איסור להשיב אבדה לגוי שאינו עובד עבודה זרה

במסכת סנהדרין (עו:) אמר רב יהודה אמר רב, המחזיר אבידה לגוי, עליו הכתוב אומר "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה". ופירש רש"י, שהמחזיר אבידה לגוי, השוה וחִבר גוים לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו, שגם לגוים הוא עושה כן אף שלא נצטווה על כך. "רָוָה" - אלו אומות העולם ששבעים ואינם צמאים ליוצרם. "צמאה" - זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו. ע"כ.

והנה לפי טעם זה נראה, שאין הבדל בין גוי העובד עבודה זרה, לגוי שאינו עובד, שבכל אופן אין להשיב לגוי אבידה, מפני שהתורה הדגישה שיש להחזיר אבידה רק לאחיך, וכל גוי אינו בכלל אחיך ואסור להשיב לו אבידה. וכן כתב בהדיא בבית יוסף (סימן רסו) דמילתא דפשיטא, שכל הגוים שוים בזה בין עובדי עבודה זרה ובין שאינם עובדים, דהא לאו אחיך נינהו. ע"כ.

והנה הרמב"ם (ה' אבידה פי"א ה"ג) כתב, שהמחזיר אבידת הגוי, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם. וכן כתב מרן בשלחנו הטהור (סימן רסו סעיף א): אבידת העובד כוכבים מותרת, שנאמר "וכן תעשה לכל אבידת אחיך". והמחזירה לגוי, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ע"כ.

וכתב שם הבאר הגולה, שממה שכתב הרמב"ם שאסור להשיב אבידה לגוי מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה, נראה דסבירא ליה שכל האיסור נאמר דווקא בעובדי כוכבים, ולא בגויים שבזמן הזה שמודים בבורא עולם, ונימוסיהם להחזיר אבידה. ע"כ. [ומה שלמדו בסנהדרין שאסור להשיב אבידה לכל הגויים מהפסוק למען ספות וכו', הרמב"ם מפרש פסוק זה בדרך אחרת ודלא כרש"י. כיעו"ש]. וכן הסכים בשו"ת יורו משפטיך ליעקב (סימן כג), וכתב שלפי זה, המחזיר אבידה לגוי שאינו עובד עבודה זרה אינו עובר עבירה. ע"ש. ואם כן משמע שמרן השלחן ערוך, חזר בו ממה שכתב בביתה יוסף, ודעתו נוטה שמותר להשיב אבידה לגוי שאינו עובד עבודה זרה. וכן מבואר בשיטה מקובצת (ב"ק דף קיג:) בשם המאירי. ע"ש.

וכן ראיתי בשו"ת שואל ונשאל (חלק ב חו"מ סימן יג), שכתב מדנפשיה, שאיסור השבת אבידה לגוי, היה רק באותם אומות שהיו עובדי כוכבים ומזלות, אבל בזמן הזה שעבודת כוכבים ומזלות נעקר מן העולם כמעט, ולכל אחד מהאומות יש אמונה בבורא עולם, ומשתדלים וחוקרים ודורשים על בירור הצדק והאמת, על זה לא נאמר שאסור להשיב אבידה לגוי, מפני שאינו מסייע להם לעבור עבירה. ע"ש.

והבט וראה בספר חסידים (סימן שנח) שכתב: נכרי הזריז בשבע מצות שנצטוו לבני נח, הזהר מטעותן שטעותן אסור, ותשיב לו אבידה, ואל תזלזלהו, אלא תכבדיהו יותר מישראל שאינו עוסק בתורה. ע"כ. וכן מוכח מדברי הטור (ריש סימן רסו).

ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן רע) שכתב לאסור להחזיר אבידה לגוי אפילו בזמן הזה, והוא איסור גמור, וחס ושלום לומר שבזמן הזה שאין הגויים עובדים עבודה זרה מותר להשיב, דכבר כתב הבית יוסף להדיא, דאפילו גוי שאין עובד עבודה זרה אין להחזיר לו אבידה, וכן כתב התומים (סימן צ"ה). ע"ש. ואחר המחילה מהד"ג אין דבריו מוכרחים, כנזכר לעיל. ועיין עוד בשו"ת אז נדברו חלק ח (עמוד נז), שגם כן כתב שבזמן הזה מותר להשיב אבידה לגוי. ע"ש.

(10). בתלמוד ירושלמי (בבא מציעא פרק ב דף ח) מסופר שתלמידיו של רבי שמעון בן שטח, קנו לרבם חמור מגוי, ומצאו על החמור מרגלית. אמרו לרבם: מהיום אינך צריך לעבוד יותר, מפני שמצאנו מרגלית יקרה שתספיק לך לכל ימי חייך.

שאל אותם הרב: האם בעל החמור יודע על כך? אמרו לו: לא. אמר להם: אף על פי שלכולי עלמא אבידת הגוי מותרת, לכו והחזירו את האבידה, מפני שאיני חפץ להתעשר, אלא אני חפץ שיברכו את אלוהי היהודים. ואכן כשהחזירו לו את המרגלית, אמר הגוי: "ברוך השם אלהי שמעון בן שטח". ומוכח שבמקום שיש קידוש ה', מותר להשיב אבידה לגוי. וכן פסק בשלחן ערוך (שם).

ועל כל פנים, כתב בספר ים של שלמה (הגוזל סימן כ), שאם דעתו של הישראל להחזיר אבידה לגוי כדי שישבחוהו ולא משום אמונת ישראל, אסור להחזיר, ורחמנא ליבא בעי. ע"כ. וראה בספר פתחי חושן (ח"א עמוד רמא) שכתב בשם הרב שדה הארץ (ח"ג סימן י) שכל מה שאמרו שמותר להשיב אבידה לגוי, היינו דווקא כשבודאי יפארו את השם, אבל כשיש ספק בדבר לא יחזיר לו.

ו. גוי ששכח ארנק עם כסף או חפץ אחר בחנות של יהודי, ואחר כך בא הגוי ושאל את היהודי - האם מצא את הארנק, מעיקר הדין מותר ליהודי לומר שלא מצא, מכיון שזכה כבר באבידה והיא שלו. והמחמיר להשיב לו את הארנק כדי לקדש שם שמים, הרי זה משובח. (11)

אומנם כל זה דווקא באופן שהגוי לא חושד ביהודי שהוא גנב לו את הארנק, ואין חשש חילול השם. אבל אם הגוי עלול לחשוד שבעל החנות לקח לו את ארנקו, צריך להשיב לו את אבידתו, כדי למנוע חילול השם. (12)

(11). כמבואר בהערות הקודמות. וכן כתב הגאון רבי יוסף ידיד בשו"ת שארית יוסף (חלק ב סימן ו), וכתב שאין בזה איסור של - 'מדבר שקר תרחק', מכיון שמותר לשנות מפני דרכי שלום, וצירף לזה עוד כמה טעמים. והובאו דבריו בספר הבית היהודי (חלק עמוד 93).

(12). כמבואר בשולחן ערוך (סימן רסו סעיף א) שבמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה.

והן עתה ראיתי בשו"ת משנה הלכות (חלק יד סימן רלא) שנשאל מהגאון רבי אפרים גרינבלאט שליט"א, אודות יהודי העובד בחנות, ולפעמים נכנס גוי לקנות בחנות, וכשיוצא שוכח לקחת מה שקנה, האם מותר לו לקחת את החבילה ששכח הגוי לעצמו. והרב השואל רצה לאסור איסר משתי סיבות, האחת, מחשש חילול השם, והשנית שיש לחוש שאם נתיר לו מעשה גניבה כזאת, יחשוב שכל דבר מותר לקחת מהגוי אפילו במקום שאסור.

וכתב על זה הרב משנה הלכות, שכיון שהגוי נתן מעות על הסחורה וקנה אותה, הרי הסחורה שלו, וכיון שהניחה שם ושכחה ויצא, הרי זה בכלל אבידת הגוי שמותרת לכל אדם, ואין בזה שום נדנוד וענין של גזל, ואדרבה אבידת הגוי אסור להחזירה כמבואר בשלחן ערוך.

ולכן נראה פשוט, שגוי שיוצא מחנות, ושכח חבילתו, הרי הוא בכלל אבידת הגוי, ואם ישראל רואהו יקחנה לעצמו, ואין לחוש שאם נתיר לו ליקח את זה, ילמד לקחת גם שאר גניבה, שאין לנו לגזור גזירות מדעתנו. ומיהו אם יש בזה משום חילול השם שיתודע הדבר, ודאי צריך להחזיר, אבל לא משום דין חשש גזל שבו, אלא שזה דין אחר שצריך לקדש השם בממונו. ע"כ. ועיין בשו"ת עשה חיל (ח"ב עמוד כז), ואחר המחילה אין דבריו מדוייקים.

חפץ של גוי שנלקח בטעות האם צריך להשיבו לגוי

ראה ראיתי לראשון לציון רבי נסים חיים משה מזרחי בשו"ת אדמת קודש חלק א (חו"מ סימן עז) שנשאל אודות מי שלקח חפץ מן הגוי שלא מדעת, כגון שחשב שהוא שלו וכיוצא, וגם הגוי לא ידע שהיהודי נטלו, כך שאין בדבר שום נידנוד איסור של חילול ה' כלל, האם היהודי חייב להחזיר את האבידה כדי לתקן את אשר עיוות בשגגה, או לא.

והשיב, שאם כשלקח חפץ זה מן הגוי, היה בדעתו לגזול חפץ זה ממנו, ודאי דחייב הוא להחזיר הגזילה אשר גזל, מפני שגזל הגוי אסור. אבל אם שכשלקח החפץ לא נתכוון לגוזלו, אלא היה סבור שהחפץ שלו, ושלו נטל באותה שעה לפי דעתו, אלא שאחר כך נודע לו שחפץ זה שנטל הוא של הגוי, והגוי עצמו לא יודע שהיהודי נטל החפץ דליכא חילול ה', דיינינן ליה כדין אבידת הגוי שמותרת, והמחזירה הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם כמבואר ברמב"ם. וכיון שכן, נראה לי שאם החזיר את החפץ לגוי צריך הוא לכפרה. ואם רוצה להחזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ע"ש.

אבידת מחלל שבת

ז. אפילו אם היה בעל האבידה רשע ואוכל נבלות לתיאבון, מצוה להשיב לו אבידתו. אבל אם היה עושה עבירות כדי להכעיס, או מחלל שבת בפרהסיא, דינו כגוי, ואסור להחזיר לו אבידה. (ועיין בהערה. 13)

(13). רמב"ם (פרק יא מהל' גזילה ואבידה ה"ב), וכן פסקו הטור ושלחן ערוך (חו"מ סימן רסו ס"ב). ודייק בשו"ת יביע אומר חלק ח (חו"מ סימן י) שבמחלל שבת בפרהסיא, לא חוששים שמא יהיה לו זרע טוב שיוכלו להנות מהאבידה, ולכן אסור להחזיר לו אבידתו. וכן כתב הגאון רבי יהודה אשכנזי בספר מחנה יהודה (דף רסו:). ע"ש.

ולכאורה לפי זה, יהודי מחלל שבת ששכח ארנק במכולת, מעיקר הדין אין בעל המכולת צריך להשיב לו את ארנקו. וכיוצא בזה כתב בשו"ת תשובות והנהגות חלק א (סימן תתטז) שאדם שקנה משהו מחנות הנמצאת בבעלותו של מחלל שבת, וטעה בעל החנות בחשבון, אינו חייב להחזיר לו את הממון. ע"ש.

אומנם כעת בא לידי שו"ת דברי חכמים להרה"ג רבי אריה זאב גינזברג, וראיתי שכתב (בעמוד רלה), שדעת הפוסקים כיום, שבודאי צריך להחזיר לכל, מפני שדבר זה יכול להשפיע עליו לשוב בתשובה. וכן כתב בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד לה), שלענין השבת אבידה דנים אותם כתינוקות שנשבו. ולכן ראוי ונכון להשיב להם את האבידה, ולהסביר להם מדוע הם משיבים להם, ובזה יפתח ליבם לחזור לצור מחצבתם.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה