אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער השבת אבידה › פרק ג - מציאת כסף

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער השבת אבידה · פרק ג - מציאת כסף

פרק ב - הכרזה וסימנים

מציאת כסף ברחוב

א. המוצא כסף מפוזר ברחוב ואין עליו שום סימן היכר, רשאי לקחתו לעצמו, מפני שמן הסתם בעלי הכסף התייאשו ממנו, והרי הוא כהפקר. (1)

וגם אם לאחר שמצא את הכסף, נודע לו ממי הוא נפל, אינו מחויב להחזיר לו את כספו. והמחמיר להחזירו לבעליו, תבוא עליו הברכה. (2)

(1). כתב השלחן ערוך (סימן רסב סעי' יא-יב): המוצא מעות מפוזרים, הרי אלו שלו. אפילו היו מקצת מטבעות זה על גב זה, הרי הם כמפוזרים. מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והם עשויים כמגדל [דהיינו הרחב למטה, בנוני באמצע, וקטן למעלה] חייב להכריז. ע"כ. ומוכח שרק כשיש סימן מיוחד, צריך להכריז עליו, אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז, והרי הן שלו.

מצא שטרות כסף כרוכים בגומיה או בתוך מעטפה האם צריך להכריז

ראה ראיתי בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד קיג) שכתב: מצא שטר כסף בודד, הואיל ואין בכסף סימן, זוכה בו המוצא. וכל זה דווקא כשמוצא שטר כסף אחד, אבל אם מצא שניים או שלוש שטרות במקום אחד, חייב להכריז, מכיון שיש סימן במנינו [שמניין השטרות מהווה סימן]. ע"כ.

ולכאורה לפי דברי מרן השלחן ערוך הנ"ל, יש ללמוד שגם המוצא שטרות כסף אין המנין נחשב לסימן אפילו אם השטרות נמצאו במקום אחד, שהרי שפתי מרן ברור מללו שאפילו היו מקצת מטבעות זה על גב זה, הרי הם כמפוזרים, ולא אמרינן דמניינם נחשב לסימן, והוא הדין כשמוצא כמה שטרות במקום אחד, שאין זה נחשב לסימן.

ואף שבשולחן ערוך (סימן רסב סעיף טז) כתב: המוצא מחטים וצנורות ומסמרים וכיוצא בהם, אם מצאם אחת אחת הרי אלו שלו. שנים שנים או יותר, חייב להכריז, שמִנְיַן נחשב לסימן. ע"כ. ואם כן קשה, מאי שנא מהמוצא מטבעות שאינו צריך להחזיר אף שיש להם מנין, ולא אמרינן בהו דמנין הוי סימן [וקושיא זו הקשה כבר הבית יוסף שם].

הנה טוב עין יראה בדרישה (שם אות טו), שהביא דברי הדרכי משה שכתב ליישב קושיא זו, שבמחטים ומסמרים וכדומה, תולים לומר שהונחו שם על ידי הבעלים, ולא נפלו ממנו, דדוקא מטבעות שלכל אדם יש לו אצלו מעות ושכיח לאבדם דרך נפילה, לכן בעינן שיהיו מונחים כמגדלים כדי שיהיה ברור שלא נפלו אלא הונחו, ורק בכהאי גוונא נחשב לסימן וחייב להכריז. מה שאין כן במחטים וכדומה, אין דרכם של בני אדם לשאת אותם עימהם, אלא רק החייטים וסוחרים שמסתחרים עימהם נושאים אותם, וכל אותם הנושאים דברים אלו יודעים מניינם, ולכן מנין נחשב לסימן.

והוסיף הדרישה לתרץ, דמבואר בתוספות (ב"מ כד.) שמנין אינו נחשב לסימן אלא בדרך הנחה ולא בדרך נפילה, ומה שאמרו שהמוצא מחטים וכדומה צריך להכריז משום שמנין הוי סימן, מיירי במצאם דרך הינוח. וכן מבואר ברבינו ירוחם, שאם מצא מחטים ומחרוזות דרך נפילה ואינן קשורים זה בזה, לא הוי מנין סימן, שמא יותר היו ונאבדו מקצתן במקום אחר. אבל אם מצא אותם בדרך הינוח או שקשורים זה בזה, מנין הוי סימן. ע"כ. וכתב הנתיבות המשפט בביאורים (שם ס"ק ה) שהעיקר כדברי הפרישה.

ולפי זה יוצא, שהמוצא מעות שקשורים אחד בשני על ידי גומי, או שנמצאים במעטפה, נחשב המנין לסימן כדין מחטים הקשורים אחד בשני, וצריך להכריז עליהם אף על פי שמצא אותם דרך נפילה, דבכהאי גוונא מנין הוי סימן. אבל המוצא שטרות כסף שאינם קשורים, אינו צריך להכריז עליהם אפילו אם מצא אותם אחד על השני, דאין המנין נחשב לסימן, מכיון שיכול להיות שהיו יותר והתפזרו. ועיין בשולחן ערוך סימן רס (סוף סעיף ה), ובשו"ת אור לציון חלק א (חו"מ סימן י). ודו"ק.

(2). כתב השיטה מקובצת (ריש בבא מציעא) בשם הריטב"א: תנן; "אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז", הא דקתני 'אלו מציאות שלו', ולא קתני 'אלו מציאות שאינו חייב להכריז', היינו לאשמועינן שאפילו הביא הלה עדים שנפל ממנו, אין נותנים לו, דכיון שדבר שאין בו סימן הוא, איאושי מיאש מסתמא, ונעשה הפקר. ולכן הדגישו ואמרו אלו מציאות שלו. ע"כ. ומאחר שכסף הוא מהדברים שנאמר עליהם במשנה - "אלו מציאות שלו", לכן אין צריך להשיב לו, אף על פי שנודע לו לאחר מכן למי הכסף שייך.

וכן כתב בספר בן איש חי (ש"א פ' כי תבוא אות ב) וזו לשונו: מצא מציאה דבר שאין בו סימן, אם דבר זה סתמו שידעו הבעלים מנפילתו מיד, כגון מעות מפוזרים, הרי אלו שלו, דנתלה לומר שידעו הבעלים קודם שמצאן זה ונתייאשו, מפני שאין בהם סימן, ולכן אין חייב להכריז. ואפילו נודע לו אחר כך ממי נפלו, אינו חייב להחזיר, דאמרינן מסתמא נתייאשו הבעלים קודם שמצאן, ורק איכא מידת חסידות להחזיר להם. ע"כ. ועיין עוד בטורי זהב (סימן רסב ס"ק ו).

מציאת כסף בחנות

ב. אדם שנכנס לחנות, ומצא שם דבר שאין בו סימן כגון כסף וכדומה, הרי זה שלו, ואינו צריך לתת את המציאה לבעל החנות. ואפילו אם מצא את הכסף על השולחן שמפריד בין המוכר לקונים, רשאי לקחתו לעצמו. (3)

אולם כל זה דווקא אם מצא דבר שאין בו סימן, אבל המוצא בחנות או בשאר מקומות ציבוריים, חפץ שיש בו סימן, צריך להכריז עליו ולנהוג בו כל דיני אבידה. (4)

(3). כתב השולחן ערוך (סימן רס סעיף ה): המוצא מעות בחנות, אם היו בין תיבה לחנוני הרי הם של בעל החנות. ואם מצאם על התיבה, ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ, הרי הם של מוצאם. [והרמ"א כתב, שיש אומרים דעל התיבה של חנוני הם].

וכתב הבית יוסף (שם) בשם הרא"ש, דלא אמרינן בכהאי גוונא "חצירו של אדם קונה לו", מפני שאין הבעלים יודע מהכסף שאבד בחנותו, ואנשים רבים מצויים בחנות, לכן אין החנות נחשבת לחצר המשתמרת, ואין דעתו של בעל החנות לקנות מה שבחנותו. וכן כתב השפתי כהן (אות יח).

וכן מבואר ברשב"א בחידושיו לבבא מציעא (כו:), דהא דלא אמרינן גבי המוצא בחנות דתקנה לו חצירו לבעל החנות, דכיון שהחנוני רוצה בכניסת הרבים שיבואו לשם לקנות ממנו, הרי היא כרשות הרבים, והמוצא מעות ברשות הרבים זכה בהם. ע"ש.

וכן פסק בספר בן איש חי (פרשת כי תבא אות ה) וזו לשונו: חנויות שבשווקים שמוכרים בהם סחורות, או מיני כלים, או מיני כסות וכיוצא, שנפלו שם מעות מן הלוקחים הבאים לקנות, ומצא אותם המשרת של בעל החנות או אדם אחר, הרי הם של מוצאם, ואינו זוכה בהם בעל החנות. ע"כ.

וכן העלה בשו"ת מים ההלכה חלק ב (סימן פט), שהמוצא מציאה [שאין בה סימן] באולם שמחות או בלובי של בית מלון וכדומה, זכה במציאה, ואינה שייכת לבעל האולם או לבעל בית המלון, מכיון שנחשבים למקום שיוצאים ונכנסים בו רבים. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סימן כג).

(4) . הנה בדבר זה נחלקו השלחן ערוך והרמ"א, שלדעת השלחן ערוך (סימן רס סעיף ה) חייב להכריז עליה מכיון שיש בה סימן, ולדעת הרמ"א (שם) אינו חייב להכריז, משום שהבעלים מתייאש [ועיין בשפתי כהן (שם) שביאר, שאין מחלוקת בניהם, אלא גם הרמ"א מודה לשלחן ערוך שהמוצא בחנות אבידה שיש בה סימן, צריך להכריז, דרק אם רובם גויים מתייאש בעל החפץ, אבל לא ברוב יהודים. ע"ש.] ומאחר שאנן בדידן נקטינן בתר שיפולי גלימא דמרן ז"ל, לפיכך כל היכא שיש בחפץ סימן, צריך להחזיר האבידה לבעליה אפילו כשמצאה במקום שהרבים מצויים. וכן כתבו בספר אבידה ומציאה (עמוד עט), ובשו"ת עשה חיל (חלק ב עמוד קג) בשם הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א. ע"ש.

מצא שטר כסף בבגד העומד למכירה בחנות

בשו"ת עטרת פז (כרך ג חו"מ סימן ו), נשאל אודות אדם שנכנס לקנות כמה מלבושים מחנות גמ"ח לבגדים, ואותם בגדים נתרמו לגמ"ח על ידי אנשים שאין להם יותר חפץ וצורך בבגדים אלה, והביאו אותם למקום זה כדי שאחרים הזקוקים יהנו מהם. ובגמ"ח מסדרים בגדים אלו במדפים, כדי להקל על המחפשים למצוא בגד שחפצים בו, ולאחר שאדם מוצא בגד שחפץ לקחת, משלם סך קטן ופעוט עבור לקיחת הבגד, והוא כעין תרומה לגמ"ח, כדי שיוכלו להחזיק ולקיים את מפעליהם.

והנה קונה זה, אחר שמצא לעצמו בגד, טרם ששילם עבורו, הכניס ידו לתוך כיס הבגד ומצא בו שטר של 10 דולר, וכנראה ששטר זה שייך לבעלים הראשונים של אותו הבגד ששכח אותו שם, ואולם לא ידוע עתה כלל מי הוא זה ואיזהו בעליו של אותו הבגד. ועתה טוען המוצא ששטר זה שייך לו, כיון שהוא זכה לעצמו בבגד הזה ומצא בו השטר, ואולם בעלי הגמ"ח טוענים שבגד זה היה מקודם בחזקתם וברשותם, ואליהם הוא נשלח בראשונה, והם כבר זכו גם בשטר זה, ולכן נפשם לשאול הגיעה הצדק עם מי, ומה יעשו בשטר כסף זה?

והעלה לדינא, שהקונה שלקח את הבגד ומצא בו את השטר, הוא הזוכה בו, והשטר הזה קנוי לו קנין גמור. ועל כל פנים ראוי ונכון שהתפשרו ב' הצדדים ברצון ובחפץ לב לחלוק כסף שטר זה, שמחציתו יהיה כתרומה לגמ"ח, ומחציתו יהיה לקונה שמצא אותו. ע"ש. ועיין בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן קמח).

מציאת כסף במקום ציבורי

ג. המוצא כסף במונית או באוטובוס, ואין בכסף סימן [כגון שאינו מונח בארנק וכדומה], רשאי לקחת את הכסף לעצמו, ואינו צריך להודיע על כך לבעל הרכב. (5)

אולם אם מצא במונית או באוטובוס ארנק עם כסף, ויש בו סימנים, צריך להודיע על כך לתחנת המוניות או האוטובוסים, ולהשאיר את הפרטים שלו, כדי שהמאבד יוכל לבוא ולקחת את כספו מהתחנה, על פי סימנים. (6)

(5). כתב בשלחן ערוך (סימן רסח סעיף ג): חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת, אבל חצר שאינה משתמרת, אינה קונה לו. ע"כ.

ולפי זה נראה ברור, שהמוצא מעות שאין בהם סימן, במונית או באוטובוס, זכה בהם, ואינו צריך לתת אותן לנהג, מפני שתולים לומר שנפל מאחד הנוסעים, ומאחר שמצוים שם אנשים רבים שנוסעים במשך היום, הרי זה כמוצא מעות ברשות הרבים, ולכן זכה בו המוצא, כמבואר בסעיף הקודם. וכן כתבו בשו"ת מים ההלכה (חלק ב סימן צ), ובשו"ת עשה לך רב (חלק ב).

(6). דמאחר שיש בו סימנים, אין הבעלים מתיאשים ממנו וחייב להכריז כמבואר בשולחן ערוך סימן רסב (סעיף ג). וכן כתב בשו"ת עשה לך רב (שם). וכתבנו שישאיר את הפרטים שלו בתחנה ולא את הארנק, מפני שיש לחוש שאם לא ימצאו את בעל הכסף, עלולים לקחת את הכסף לעצמם, ולכן ימסור את כתובתו ודיו.

ועיין בשו"ת אור לציון חלק א (חו"מ סימן י) שנשאל, אודות אדם שמצא שני ניירות ערך מקופלים בתוך מעטפה על גבי הקרקע בחדר הכספות של הבנק, ומסרם לידי המשטרה, ועברו כמה חודשים ובעל השטרות לא בא לקחתם, ודרך המשטרה בכגון זה להחזירם אל המוצא. ונתעורר בזה ספק, האם זה שהגביהם הוא נקרא המוצא, או דלמא בעלי הבנק נקראים המוצאים, מפני שהאבידה היתה ברשותם.

והעלה שם, ששטרות אלו הם בגדר דבר שיש בו סימן, ואין לבעלי הבנק שום זכות לקחת את השטרות הללו, והמשטרה צריכה להחזירם למוצא, והמוצא חייב להכריז עליהם, ואם לא באו בעלי השטרות, יהא מונח אצלו עד שיבוא אליהו הנביא זכור לטוב. ע"ש.

ולפי זה המוצא שטרות בתוך מעטפה או שקשורות על ידי גומי וכדומה, במכולת או במונית או אוטובוס וכדומה, צריך להכריז עליהם, ולהמתין עד שיבוא הבעלים. ואם לא באו הבעלים, יניחם עד שיבוא אליהו הנביא. ועיין בשו"ת אגרות משה (חו"מ חלק ב סימן מד), ובמה שכתבנו לעיל בסעיף א (הערה 1).

מציאה בבית הכנסת

ד. המוצא בבית הכנסת אבידה שאין בה סימן, כגון כסף וכדומה, אין צריך לתת את הכסף לגבאי בית הכנסת או לקופת צדקה של בית הכנסת, אלא רשאי לקחת את הכסף לעצמו. (7) והרוצה לתרום את הכסף לבית הכנסת, תבוא עליו הברכה.

(7). משום דהוי מקום שרבים מצויים בו, ובכהאי גוונא נחשב המקום לרשות הרבים ולכן המוצא שם מעות וכדומה, זכה בהן, כנזכר לעיל. וכן כתב המשנה ברורה בסימן קנד (ס"ק נט), שאם מצא דבר [שאין בו סימן] בחצר בית הכנסת או בבית הכנסת, זכה בו המוצא.

וכן בקודש חזיתי בשו"ת עונג יום טוב (סימן טז), שנשאל אודות מציאה שנמצאת בחצר בית הכנסת, האם היא של מוצאה או שצריך ליתנה לגבאי בית הכנסת כדי שישתמש בה לצורכי בית הכנסת. והביא דברי המגן אברהם (סימן קנד) שכתב בשם האגודה, שאם מצא מציאה בחצר בית הכנסת לא זכה בה הבית הכנסת, משום שחצר קונה משום יד, ואין יד להקדש. וכתב שם לחזק את דבריו. כיעו"ש.

וכן כתב בשו"ת אגרות משה חלק ד (יו"ד סימן כג אות יג), והביא גם כן דברי האגודה, דלא אמרינן שחצר בית הכנסת קונה להקדש, משום שחצר קונה מכח יד, ואין יד להקדש. ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תתיט) שיצא לחלק בין בית כנסת פרטי לציבורי. כיעו"ש. ואחר המחילה אין דבריו מוכרחים, וכבר ביארנו זאת לעיל בס"ד בהרחבה לגבי המוצא כסף בחנות. וראה מה שכתב השדי חמד באסיפת דינים (מערכת ביהכ"נ אות כ), ובמה שכתבנו לקמן בסעיף ו.

ה. המוצא מטבעות כסף בתוך מכונה למכירת משקאות, או בטלפון ציבורי וכדומה, הרי הם שלו, מפני שאנשים רבים מצויים שם, ובעל הכסף מתייאש מכספו.(8)

(8) . על פי המבואר לעיל. ולא אמרינן בכהאי גוונא חצירו של אדם קונה לו, מכיון שמכשירים אלו מיועדים לשימוש הרבים, ואינם נחשבים לחצר המשתמרת, ולכן לא זוכה בעל המכונה בכסף הנמצא שם. וכן כתב בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד קיז). ועיין בשו"ת אלקבץ חלק א (עמוד רלג).

מציאת כסף בבית חבירו

ו. הנכנס לבית חבירו, ומצא שם כסף זרוק על רצפת הבית, צריך להחזירו לבעל הבית. ואפילו אם ברור לו שהכסף לא נפל מבעל הבית אלא מאדם אחר שנכנס לשם, אינו רשאי לקחתו לעצמו [מפני שחצירו של אדם קונה לו]. (9)

(9). הנה בספר בן איש חי (פ' כי תבוא אות ה) כתב: אם נכנס אדם לבית חברו ומצא מעות מפוזרים, אף על פי שאין בהם סימן, אם ידוע שהם של בעל הבית, או שיש לו ספק בכך, יחזירם לו, משום שלא מתייאש. אך אם ידוע בברור שאינם של בעל הבית אלא נפלו מאחרים, הרי הם של מוצאם, דאין לומר "חצירו של אדם קונה לו" בכהאי גוונא. ע"כ.

ונראה שנמשך בזה אחר דברי השפתי כהן (סימן רס ס"ק יח) שכתב בשם הראב"ן, שבתים שלנו שהרבים דורסים בהם, ומצא שם מעות, הרי אלו שלו, דדומה לחנות הוא, ותנן מצא בחנות הרי אלו שלו, משום דרבים מצויים שם, ולא קניא ליה חנותו. ע"כ.

אמנם עיין בשו"ת אגרות משה חלק ב (חו"מ סימן מד ד"ה ועיין) שכתב לבאר דברי הראב"ן, דכל זה היה דוקא בבתים שלהם שהיו ברחובות שדרים שם רק יהודים, והיו רגילים להיכנס כל אחד ואחד לתוך ביתו של חבירו בכל עת שירצו בלי לדפוק בדלת, וכמו שנכנסים עכשיו לחנויות. מה שאין כן בזמנינו, שאין דרכם של אנשים להיכנס אחד לשני בכל עת. יעו"ש.

ולפי זה יוצא, שבבתים שלנו היום שאין דרך להכנס בלי לדפוק, וכל אדם סוגר את דלתו ואינו חפץ שיהיה ביתו כמו חנות שנכנסים אליה הרבים, אזי אין הבית דומה לחנות, ולכן יש לומר שחצירו של אדם קונה לו, והמוצא כסף מושלך בבית חבירו, אף שידוע לו שאין הכסף שייך לבעל הבית, אינו יכול לזכות בו, מכיון שהכסף בבעלותו של בעל הבית. וכן כתב בשו"ת עטרת פז חלק א (כרך ג סימן ו).

המפנה דירת חברו ומצא בה חפצים יקרי ערך

נשאלתי מאדם אחד שעובד בפינוי דירות, ופעם אחת הזמינו אותו לפנות דירה שעומדים למוכרה, ובעל הדירה הראה לו את הדירה שעליו לפנות, והדירה היתה מלאה בכלים ובגדים ותיקים ושאר חפצים, ואמר לו בעל הדירה, שדירה זו היתה שייכת לאחותו, וכעת אחותו מבוגרת והיא חיה אצלו והעבירה את בעלות הדירה אליו, וברצונו למכור את הדירה. ונתן לו רשות לקחת את כל החפצים שנמצאים בדירה ולעשות בהם מה שיחפוץ, והעיקר שיפנה את הדירה.

והנה כשהתחיל האיש במלאכתו, מצא בין הבגדים והתיקים שהיו שם, כסף בסכום של 10,000 $, ועוד כמה תכשיטים יקרי ערך שכנראה החביאה האחות הזקנה ולא גילתה זאת לאף אחד, ומחמת זִקנוּתהּ שכחה מכל זה. וכעת שאול שאל האיש האם מותר לו לקחת את הכסף והתכשיטים לעצמו או לא.

תשובה: הנה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רסח סעיף ג) כתב: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה, הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים בחצר המשתמרת. ע"כ. ולפי זה יוצא שאין אפשרות לזכות בממון שמצא שם, מפני שחצירו של אדם קונה לו אפילו שאינו יודע מה נמצא בה, והכא נמי קנה הבית את הממון לבעליו, משום דהוי חצר המשתמרת.

ואשרי עין שזכתה לראות דברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז ה' ז-ח) שכתב: המוצא מטמון בגל או בכותל ישן [של חבירו] הרי אלו שלו, שאני אומר של גוים [אמוריים] הקדמונים הן. אבל אם מראים הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם.

והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים, ותהיה מציאה זו לבעל החצר? מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה "אשר תאבד ממנו ומצאתה", מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם, לפיכך הוא של מוצאו. ע"כ.

עין רואה ואוזן שומעת, שרק באופן שהמטמון אבוד מבעליו ומכל העולם, אזי זוכה בו המוצא, אבל באופן שאינו אבוד ממנו ומכל העולם כגון בנידון דידן שהכסף הטמון בבית נמצא בהישג יד, אם כן יש לדמותו לדין המוצא מטמון חדש, ואין למוצא לגעת בו. וכן תחזה באבן האזל (שם) שביאר דעת הרמב"ם, שאף שהבעלים התייאשו מהחפץ, מכל מקום כל שהחפץ נמצא ברשותם, אין על זה שם אבידה, כיון שלבסוף יכול אותו החפץ להימצא, ועל מה דלא הוי אבידה, לא מהני יאוש. ע"ש.

והלום ראיתי בהגהות אשר"י (ב"מ פ"ב סימן ט) שכתב בשם האור זרוע: מעשה באחד שקנה בדיל מנגר גוי [בחזקת שהוא בדיל] כדי לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת שהוא בדיל, ואחר כך נמצא שהוא כולו כסף מבפנים, אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו הרב ר' אליעזר ממיץ, כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן הגוי, כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף. והודה לו רבינו תם. עכ"ד. ע"ש. והובאו דבריו בהרמ"א (סימן רלב סעיף יח).

וכתב שם הרב נתיבות המשפט (סק"ח), שדוקא בכהאי גונא שאין דרך להיודע כלל והוי כאבודה ממנו ומכל אדם דהוו הפקר, מה שאין כן במצא כסף שהוא כרוך במטלית ולא ידע מה הוא, וכיוצא בזה בדבר שדרכו להיודע, זכה בה הישראל שקנה מהגוי, ולמד דין זה ממצא בכותל ישן. עכ"ד.

ומבואר עולה מדברי הנתיבות, דהיינו טעמא דהראשון לא זכה באותו כסף שהיה מכוסה ונסתר מתחת לבדיל, מכיון שאין זה דבר העשוי להימצא, וממילא אף שהכניסו לחצירו, חצירו אינה זוכה לו. מה שאין כן במוכר סמרטוטין שהיה בהם צרור כסף, שדבר זה אכן עשוי להימצא בסופו של דבר, הראשון שקנה מהגוי כבר זכה בו, ולכן צריך השני להשיב לו את האבידה. וכן הדין בנידון דידן, דהא כסף עשוי להמצא בבית, ולכן המוצא צריך להחזירו לבעל הבית.

ואם לחשך אדם לומר שבנידון דידן זכה המוצא במציאה, מפני שבעל הדירה נתן לו רשות לקחת את כל התכולה שיש בדירה לעצמו, והרי זה כאילו נתן לו את כל מה שיש בדירה במתנה, ואם כן רשאי המוצא לקחת את המציאה לעצמו.

ברם יד הדוחה נטויה לומר שיש חילוק בין הדברים, דהנה כתב הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה פרק ח הלכה ז): שכיב מרע שאמרו לו נכסיו למי? ואמר להם דומה שיש לו בן או שאשתו מעוברת, עכשיו שאין לו בן או שאין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני, ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת, אף על פי שהפילה או מת הבן אחר כך, אין מתנתו מתנה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן רנג סעיף ה). ומוכח שמתנה שניתנה לאדם בטעות, אינה מתנה. וראה עוד להר"ש במסכת פאה (פרק ו מ"א) שגם הפקר בטעות אינו הפקר, וכן כתבו תוספות בגיטין (מז. ד"ה אדעתא). ע"ש. ועל כן גם בנידון דידן נחשב הדבר למתנה או להפקר בטעות דלא הוי הפקר, ולכן לא יכול המוצא לזכות במציאה.

וטרם אכלה לדבר ראה ראיתי בפסקי דין ירושלים (דיני ממונות עמוד רצה) שנשאלו אודות ראובן שמסר לשמעון בגד לכבס. כשנמסר לו הבגד, שאל אותו שמעון האם יש משהו בכיסים, וראובן השיב שלא השאיר שם כלום, ואם נשאר שם משהו יוכל לזרוק. אחר כך מצא שמעון שטר כסף באחד הכיסים, ושאלתו בפיו האם זכה בכסף זה שבעליו לא זכרו שהניחו בו והרשו לו לזרוק כל מה שיש בכיסים. עוד הוא טוען שלעולם אין זה מענינו של בעל המכבסה לשאול את בעל הבגד אם השאיר משהו בכיסים, ומה ששאל האם יש משהו בכיסים היה במקרה, ואם לא היה שואל, הכסף שהיה בתוך הבגד סופו היה להיאבד, משום שהיה נופל מהבגד ואי אפשר היה לדעת מבגד של מי הוא נפל, או שהיה נשאר בתוך הבגד והיה מתבלה ונפסד מחמת הכביסה.

ופסקו לדינא, שכל עוד השטר בתוך הבגד ולא נפל ממנו, וגם טרם נפסד מחמת הכביסה, אין עליו דין אבודה ממנו ומכל אדם. וגם אם היה נפסד השטר מחמת הכביסה, מכל מקום לא היה נשחת מכל וכל, והיה ניתן עדיין להחליפו בבנק, ולכן גם אז לא נפקע מרשות הבעלים. ואף אם הבעלים הפקיר מה שמונח בכיס ולא ידע שיש שם שטר כסף, הרי זה הפקר בטעות ואינו הפקר. ע"ש. ועיין עוד בספר מחנה אפרים (קנין חצר סימן ז), ובשו"ת אגרות משה (יורה דעה ח"ד סימן מד). והנלעד"כ.

פירות הנושרים: אדם שבא לפנות דירה, ונתנו לו רשות לקחת את כל מה שיש בה לעצמו, ומצא שם מטמון שלא ידעו ממנו הבעלים [או שידעו ושכחו], אין לו לקחת את המציאה לעצמו, אלא צריך להשיבה לבעל הדירה.

ראובן חשמלאי מוסמך הוזמן לעבוד עבודת חשמל ושיפוצים בבית הגביר שמעון ובסופר מרקט שלו. בין העבודות היה עליו להחליף נברשת חשמל ישנה מאוד ועתיקת יומין, בחדשה. בעת שפירק ראובן את הנברשת הישנה, נשרו אלפי שטרות של (100) דולר כל אחד. ושמעון שהיה במקום ראה איך שנשפכים הדולרים, וצעק ואמר: הוי שכחתי שהנחתי את הדולרים האלו וכבר נתיאשתי מזה. כששמע כך ראובן ששמעון התיאש ממנו, מיד קפץ ואסף את הדולרים ואמר זכיתי בהם כיון שנתיאשת. ושמעון צווח כיון שאני הנחתי אותם כאן בביתי ורק שכחתי מהם לא הוי יאוש. על ראובן להחזיר את הכסף לשמעון, משום שחצירו של אדם קונה לו. (פסקי דין דיני ממונות עמוד עט).

כסף שנפל מכיס חברו

ז. הנמצא ברחוב או בחנות, ורואה שנפל לאחד האנשים כסף מכיסו, צריך להחזיר לו את כספו. ואם לקח המוצא את הכסף לעצמו ולא החזירו לבעליו, הרי זה ביטל מצות עשה מהתורה, ועבר על שני איסורים מהתורה. (עיין בהערה). (10)

אולם אם ראה שנפל לחברו מטבע בתוך חול הים ונעלם בחול, מותר לו לקחתו מיד כשמוצאו. (11) ואפילו אם רואה שחברו מחפש את הכסף בחול, אינו צריך להשיב לו את כספו. (12) והמחמיר להשיב את הכסף לבעליו, תבוא עליו הברכה. (13)

(10). כתב הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (פי"ד הלכה ו): הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ ולא ידע בו, ונטל הדינר קודם יאוש, עובר על עשה ועל שני לאוין. ואפילו החזיר לו הדינר לאחר שנתיאש, זו מתנה היא, וכבר עבר על האיסורים. ע"כ. ומוכח שהרואה כסף שנפל מכיסו של חבירו, חייב להחזירו לו.

ואין לדייק מדברי הרמב"ם, שאם המתין עד לאחר שבעל הכסף התייאש מכספו, ורק לאחר מכן הגביהו המוצא, אינו עובר על איסור [משום דזכה בו לאחר יאוש], דהנה כתב שם הרמב"ם בהלכה ז': נטל הדינר לפני יאוש על מנת להחזירו, ולאחר יאוש נתכוון לגזול אותו עובר משום השב תשיבם. המתין לה ולא הודיע לבעלים ולא נטל הדינר עד שידעו הבעלים שנפל שהרי נתיאשו, ואחר כך נטל הדינר מעל הארץ, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ע"כ. עין רואה, שגם בכהאי גוונא שממתין עד שיתייאשו הבעלים, איכא איסורא.

ובשלחן ערוך (סימן רסב סעיף ד) כתב: ראה אבידה שנפלה משנים או משלושה, צריך להחזירה אפילו שאין באבידה סימן. וכיצד הוא מחזיר? אם ראה ממי מהם נפל, יחזיר לו. ואם לא ראה ממי מהם נפל, אם יש בחפץ סימן, יכריז בניהם. ואם אין בו סימן, יהא בידו עד שיבוא אליהו [מכיון שאין שם יאוש]. ע"כ. ועיין בשו"ת חלקת יעקב (חושן משפט סימן טז), ובשו"ת מהרש"ם (ח"ג סימן קנו).

(11). כתב הרמב"ם (שם פרק יד הלכה ט): ראה שנפל מטבע מחברו בתוך החול או בתוך העפר ונתעלם ממנו, הרי זה כנופל לים או לנהר והרי הוא של מוצאו, שהרי נתיאש ממנו מפני שאין בו סימן, ואפילו ראהו מביא כברה לחפש אחריו, בדעת רעועה הוא מחפש כדרך שמחפשים בעפר שאר הבלשין שלא נפל מהן כלום, שמא ימצא מה שנפל לאחרים, כך הוא זה מחפש, לא מפני שלא נתיאש. ע"כ. וכן פסק השולחן ערוך (סימן רסב סעיף יד). ומשמע שרק באופן שנפל הכסף בחול ונעלם שם, אזי רשאי הרואה לקחתו, אבל בלאו הכי לא, משום שעדיין לא התייאשו הבעלים מכספם.

וכן כתב השיטה מקובצת (בבא מציעא כו:) בשם הריטב"א, שדוקא כשנפל ונכנס בתוך החול זוכה בו המוצא, מפני שנאבד ולא נמצא. מה שאין כן כשמונח על החול שאפשר למוצאו, וכן כשנפל בחול כזה שאפשר למוצאו ללא קושי, אם הלך בעל הכסף והביא כברה כדי לחפש את כספו, הרי זו הוכחה שאינו מתייאש, ומאן דשקיל ליה, באיסורא אתא לידיה, וחייב להחזירו, אף על פי שהבעלים נתייאשו לבסוף. ע"כ. ולכן כתבנו שהכסף נפל בתוך חול של ים, שבחול כזה קשה למוצאו. ועיין בשו"ת חלקת יעקב (חו"מ סימן כג).

(12). וטעם הדבר מבואר ברמב"ם הנזכר בהערה הקודמת. וכן ביאר המאירת עיניים (סימן רסב ס"ק כט), שאף שרואה את חברו מחפש את כספו, אין זה מראה שלא התייאש ממנו, אלא שחושב שכמו שלו אבד כסף בחול, כך גם אבד לאחר, ואם לא ימצא את כספו, ימצא את כסף חבירו.

(13). כן כתב הרמ"א בסימן רנט (סעיף ז) שטוב וישר להחזיר, אף על פי שמדינא אין חייבים להחזיר אבידות אלו. וכן מבואר בספר הקדוש בן איש חי (ש"א פ' כי תבוא אות ב).

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה