אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער השבת אבידה › פרק ב - הכרזה וסימנים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער השבת אבידה · פרק ב - הכרזה וסימנים

פרק א - דיני השבת אבידה

א. המוצא אבידה שיש בה סימנים, צריך להכריז עליה, כדי שבעל האבידה יבוא לקחת את אבידתו. ולכן צריך המוצא לתלות מודעות ליד מקום המציאה, ובכל מקום שדרכם של אנשים לעבור, כגון ליד המכולות, ובתחנות האוטובוס, ובכניסה לבנין וכיוצא בזה. (1)

ועל כל פנים, מעיקר הדין אין צריך המוצא להוציא ממון כדי לפרסם את האבידה. ועל כן אינו צריך לפרסם על כך בעיתונים וכדומה, כשהדבר כרוך בתשלום. (2)

(1). כן פסק מרן בשלחן ערוך סימן רסז (סעיף ג). וכתב הרה"ג רבי אריה זאב גינזברג בשו"ת דברי חכמים (עמוד רלג), שלא צריך לפרסם בכל העיר, אלא רק באותה שכונה שנמצאה האבידה. וכן מבואר בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן ט אות ח).

וכתב בספר אבידה ומציאה (עמוד כד), שצריך לתלות את המודעות במקום בולט וגלוי לעין כל, וצריך להשאיר את המודעות זמן סביר שיש לשער שהמאבד יראה את המודעות, וכתבו האחרונים שעדיף שיהיה מונח לפחות שבוע או שבועיים. ע"כ. וכן כתב בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ג סימן תסד). ובשו"ת עשה חיל חלק ב (סימן כד) כתב, ששיעור הכרזה הוא שלושים יום. ע"ש. והמחמיר להניח מודעה כמה שיותר זמן, תבוא עליו הברכה.

(2). כתב בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מה): בענין נתינת מודעות להשבת אבידה, מספיק שְׁישׂים במקומות ציבוריים, כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמקומות אחרים שרבים מצויים שם, כגון אצל המעליות של הבתים הגדולים, כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג' רגלים בירושלים. ואף שאי אפשר שהכל ישמעו, סומכים דכל מי שאבד לו אבידה יבוא לשמוע, וגם חברא חברא אית ליה, אבל אין מטריחים המוצא להכריז יותר מהמקומות שרבים מצויים שם. ובעיתונים שידוע שקוראים אותם, גם שהוא דבר טוב להכריז בהם, אבל אינו מחוייב להוציא הוצאות ולחייב למאבד לשלמו, וגם יכול המאבד לטעון, כי אף על ידי מודעות אחרות היה יודע מי מצא אבידתו. ע"כ.

וראה בשו"ת שבט הלוי חלק ד (סימן ריד) שנשאל באחד שירש אוצר של ספרים, וביניהם הרבה ספרים שהנפטר שאל אותם מספריות, והיורש שלח מכתבים שיבואו ויקחו הספרים, כי הוא נמצא בעיר אחרת, ודמי הוצאות משלוח אינו רוצה לשלם, כי טוען שאינו בן הנפטר ואין עליו לשלם חובות הנפטר. מה דינו בזה והדין עם מי. והשיב, שמאחר שאין היורש רוצה להשתמש בספרים כלל, הוי ליה כהשבת אבדה, ואינו מחויב להוציא הוצאות בשביל כך, לפיכך פשוט שיוצא ידי חובה במה שיודיע לבעלים, ויבואו הם ויטלו חלקם. ע"כ.

ועל כל פנים, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן תסד), שהן אמת שאינו צריך להוציא ממון כדי לפרסם על האבידה בעיתון, מכל מקום אם האבידה יקרה ויש סיכוי טוב שיוודע על ידי העיתון מי הבעלים, והם יחזירו לו דמי הפירסום, מצוה לשלם ולפרסם במודעה. ואף על פי שאין חובה להוציא ממון כדי להשיב אבידה לבעליה, מכל מקום כיון שסביר להניח שיזכה בכך למצות השבת אבידה, כדאי לו להוציא ממון כדי לקיים מצות עשה זאת [כשהאבידה יקרת ערך ושווה את הפירסום].

כיצד מכריזים

ב. כאשר רוצה המוצא להכריז על האבידה, צריך לפרט במודעה איזה חפץ מצא, ולא לכתוב באופן כללי "נמצאה אבידה". ועל כן, מי שמצא עט, ירשום במודעה "מי שאיבד עט, יבוא לקחתו על פי סימנים, במקום פלוני". (3)

(3). כתב השולחן ערוך (סימן רסז סעיף ד): כיצד מכריז, אם מצא מעות, מכריז: מי שאבד לו מטבע, יבא ויתן סימנים ויטול. וכן מכריז: מי שאבד לו כסות, או בהמה או שטרות, יבא ויתן סימנים ויטול, ואף שהודיע את מין האבידה, אינו חושש לרמאים, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים. ע"כ.

וזו לשון הבן איש חי בפרשת כי תבוא (שנה א אות ג): מצא אבידה שיש בה סימן, חייב להכריז בבית הכנסת, ויאמר מין המציאה שמצא מה היא, ואם אדם יגיד סימניה יתן לו. אבל אם הוא לא אמר מין המציאה מה היא, ובא אדם ואמר מה היא, אין זה סימן, כי אם עד שיתן סימנים מובהקים, כגון מדה או משקל או מנין וכיוצא בזה. ע"כ.

ג. ישנם כאלה שמוצאים אבידה [כגון עט וכדומה], ותולים אותה בלוח מודעות בצירוף פתקה שרשום בה "נמצאה אבידה", כדי שבעל האבידה יראה את אבידתו ויקחנה. ואין לעשות כן, מפני שהאבידה עלולה להילקח על ידי אנשים שאינם הגונים. (4)

(4). מבואר בשולחן ערוך (סימן רסז סעיף א) שחייב ליטפל באבידה עד שיחזירנה לרשות בעליה במקום המשתמר. אבל אם החזירה למקום שאינו משתמר, כגון גנה וחורבה, ואבדה משם, חייב באחריותה. ע"כ. ואם כן ברור הדבר, שאין להניחה במקום שמצויים עוברים ושבים שאינם הגונים, שעלולים לקחתה לעצמם. וכן כתבו האחרונים. וברור.

סימנים

ד. המוצא אבידה אינו חייב להכריז עליה, אלא אם כן יש לאבידה סימנים מסוימים, שאפשר לזהותה על פיהם. אבל אם אין בה סימנים, אין צריך להשיבה לבעליה, והרי היא של המוצא. (5)

(5). כתב מרן בשלחן ערוך (חו"מ סימן רסב סעיף ג): אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו, או שראוי ליתן סימן במקומו, או בקשריו, או במינינו, או במידתו, או במשקלו. אבל אם אין בו שום סימן, הרי הוא של מוצאו, שהרי הבעלים נתייאש מיד כשידע שנפל, כיון שאין בו סימן, ובא ליד המוצא בהיתר. ע"כ. ועיין לקמן (בפרק ד), שאם יש לחפץ סימן מסוים שבהרבה חפצים מסוג זה עלול להיות סימן כזה, כגון שמצא שעון בצבע מסוים, או כרטיסיה עם מספר ניקובים, אין זה נחשב לסימן. ע"ש.

הבאת עדות

ה. אף שנתבאר שמשיבים אבידה על פי סימנים, מכל מקום אדם שאינו מוכר כאדם הגון וישר, אין משיבים לו אבידה, אלא אם כן יביא עדים שיעידו עליו שאינו רמאי, ואז יהיה רשאי ליטול את אבידתו. (6)

אומנם אם אותו אדם שטוען שהאבידה שלו, מוּכּר כאדם הגון וירא שמים, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, נאמן לתת סימנים, ורשאי ליטול את האבידה אף בלי להביא עדים שיעידו על נאמנותו. (7)

(6). גרסינן בגמרא בבא מציעא (כח:) תנו רבנן: בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה, היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאים, התקינו שיהיו אומרים לו: צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול.

וביאר התורת חיים (שם דף כז:), שבראשונה שלא היו הרמאים מצויים, תיקנו שכל מי שאבדה לו אבידה מסתם בני אדם, היה נותן סימנין ונוטלה. משרבו הרמאים שהיו מצויים הרבה, תיקנו בסתם בני אדם שיביאו תחילה ראיה דלאו רמאים הם, ונוטלים בסימנין. ואם לא הביאו ראיה, דינם כודאי רמאים, ולא מחזירים להם אבידה אלא בעדים, כדקתני במתניתין "והרמאי אף על פי שאמר סימנים, לא יתן לו עד שיביא עדים שהיא שלו." ע"כ.

ופסק מרן השלחן ערוך (סימן רסז סעיף ו): בראשונה, כל מי שאבד לו אבידה ובא ונתן סימנים, מחזירים אותה לו, אלא אם כן הוחזק רמאי. משרבו הרמאים, התקינו בית דין שיהיו אומרים לו: הבא עדים שאין אתה רמאי, וטול. וכתב הרמ"א בהגה, שיש אומרים שאם נתן סימן מובהק, מחזירים לו את האבידה אפילו בזמן הזה, ואין צריך להביא עדים שאינו רמאי. ע"כ. ועיין בשו"ת מהריט"ץ החדשות (סימן קא ד"ה אמנם לע"ד).

וממה שסתם מרן שאין משיבים אבידה שלא בעדים, הכי נקטינן, ולכן אין להשיב אבידה למי שנותן סימנים אפילו שהסימנים מובהקים, אלא אם כן יביא עדים שיעידו עליו שהוא אדם נאמן, כמבואר בבית יוסף (שם). וכן עיקר לדידן הספרדים. וכן כתב בשו"ת עשה חיל (חלק ב סימן כו), והעיר שם על דברי הבן איש חי (פ' כי תבוא אות ג) שמשמע מדבריו שפסק כהרמ"א. ע"ש.

וטעם הדבר שלא מחזירים אבידה לאדם המוחזק לרמאי אף על פי שנותן סימנים מובהקים, פירש רש"י (שם ד"ה חיישינן), שיש לחוש שמא אותו רמאי שמע את זה שאבד לו החפץ, מתאונן בין שכיניו שאבד לו חפץ פלוני, והרמאי יודע את סימני החפץ, וכשישמע את המוצא מכריז על החפץ, יקום ויתן סימנים, ויקח את החפץ. ולכן צריך עדים שיעידו על נאמנותו.

(7). כתבו המאירת עינים (שם אות י) והשפתי כהן (שם ס"ק ב), שצורבא מרבנן מסתמא אינו רמאי, ועל כן אינו צריך להביא עדים שיעידו על נאמנותו. ע"ש.

ומסתבר שגם לאדם שמוחזק לירא שמים, מחזירים אבידה ללא עדים אף שאינו תלמיד חכם, דהנה מבואר בשלחן ערוך (שם) שצריך להביא עדים שאינו רמאי, אבל לא צריך להביא ראיה שהוא תלמיד חכם. ואם כן, כל אדם שידוע לנו שהוא בחזקת כשר ואינו רמאי, לא מצריכים אותו להביא עדים על כך. וכן מוכח בספר ערוך השלחן (סימן רסב אות כה). ע"ש. וכן כתב בספר אבידה ומציאה (עמוד לט), שגם מי ששומר תורה ומצוות והולך בדרכים ישרות ויש לו דרך ארץ, מסתמא אינו רמאי וסומכים על הסימנים שנותן. ועיין בשו"ת דברי חכמים (עמוד רלד).

בדין נאמנות תלמיד חכם להעיד על אבידתו

הנה נתבאר לעיל, שתלמיד חכם נאמן להעיד על אבידתו, ואינו צריך להביא עדים שיעידו עליו שאינו רמאי. ואנכי עמדתי ואתבונן, מדוע האמינו רבותינו ז"ל לתלמיד חכם יותר משאר אינשי דעלמא, והרי בממונות, אדם קרוב אצל עצמו, והשוחד יעור עיני חכמים, ואם כן, מאין לנו שאכן אותו תלמיד חכם מעיד נאמנה על החפץ שהוא שלו. ומצאתי לגאון רבי אלעזר סגל לנדא [נכדו של ה'נודע ביהודה'] בספרו יד המלך על הרמב"ם (ה' גזלה ואבדה פרק יג ה"ה), שביאר זאת בטוב טעם ודעת, ואלו תוכן דבריו:

הוקשה לי מעולם על הא דמחזירים לצורבא מרבנן אבדה בטביעות עין, ואמאי מחזירים, נהי דסמכינן על כח הבחנתו של צורבא מרבנן שיש בו דעת להבחין ולהכיר את שלו, מכל מקום כיצד אנו מאמינים לו שהוא אכן מכירו שהוא שלו, ואיך מצינו שיהיה לצורבא מרבנן יתר שאת בנאמנות לענין ממון, מסתם שאר בני אדם, ואדרבה אדם קרוב אצל עצמו, ואין לך נוגע גדול יותר מזה, ואנן מצינו גבי קרוב, דאפילו משה ואהרן פסולים זה לזה להעיד, דגזרת המלך הוא, ולמה יעדיף כאן באבדה הנאמנות של צורבא מרבנן, יותר מכל שאר בני אדם.

ויש ליישב, דודאי היכא דאנו צריכים לנאמנות גמורה כגון בעדות וכדומה, בכל אופן הבעל דין בעצמו הוא פסול, ואין חילוק בין צורבא מרבנן לסתם בני אדם, ואפילו משה ואהרן פסולים בנוגעים.

ברם, באבדה אין אנו צריכים לנאמנות גמורה כלל, דבלאו הכי היה לנו להחזיר לכל מי שיאמר שהחפץ שלו, שהרי אין למוצא כח לעכב את החפץ הנמצא תחת ידו, מפני שאינו שלו ואין רשותו עליו, והוי כמונח עדיין במקום הפקר, דודאי יכול כל אחד להגביהו ולומר עליו שהוא שלו, ומה לי עם מונח במקום הפקר או ביד המוצא. ועל כן, מכֹּח הסברא מחויב להיות שטענת כל מי שטוען טענת ברי שהאבידה שלו, יהיה מהני נגד טענת שמא של המוצא.

אמנם, כשמונח החפץ ביד המוצא, גלי לן קרא ד"והיה עמו עד דרוש אחיך אותו", שיהיה רשותו של המוצא עליו, עד שידרשנו אם הוא רמאי, וכל זמן שלא דרשו לזה על פי חֹק התורה - או בעדים או בסימנין, אין יכולים להוציא את החפץ מרשותו של המוצא, אף שבא אדם וטוען טענת ברי שהחפץ שלו.

הילכך בצורבא מרבנן שאינו משנה בדיבורו (עיין ב"מ כג:), בזה קים לן בגוויה שאינו רמאי, ולכן יצא בזה מן הכלל של הפסוק ד"והיה עמו", ואינו צריך דרישה כלל אם הוא רמאי, וממילא לא הוי לגביה צורבא מרבנן רשותו של המוצא רשות כלל, ולכן שפיר מחזירים לו על פי טביעת עין שלו, דהוי כמוצאו במקום הפקר ואומר דשלו הוא. מה שאין כן בשאר אינשי דעלמא. ע"כ. ועיין בשו"ת אחיעזר (חלק א אהע"ז סימן יד אות ג).

ודרך אגב הוקשה לי קצת בזה, דהנה בגמרא (שם) מובא מעשה על אבוה דרב פפא, שאבד לו חמור, ואדם אחד מְצַאוֹ. וכשבא לפני רבה בר רב הונא כדי ליטול את חמורו, אמר לו רבה: לך תביא עדים שאינך רמאי וטול את החמור. הלך והביא עדים שהעידו עליו שאינו רמאי, וקיבל את החמור. ע"כ.

ולכאורה מדוע היה צריך אביו של רב פפא להביא עדים, והרי מן הסתם היה צורבא מרבנן, ולפחות היה מוחזק לאדם הגון וירא שמים, ויש להאמין לו שאינו רמאי אף ללא עדות.

ובאמת ראיתי בתוספות רי"ד (שם) שכתב, שיש לגרוס בגמרא שאדם אחד אבד לו חמור, ואבוה דרב פפא מצא את החמור של אותו אדם, והיה ספק אם אותו אדם נאמן או לא, ולכן הצריכוהו להביא עדים. אבל לא היה ספק בנאמנותו של אבוה דרב פפא. ע"כ. ועל כל פנים, אף אם נגרוס כגירסת שאר הספרים שאבד חמורו של אבוה דרב פפא, נראה ליישב לפום ריהטא, שרבה בר רב הונא לא הכיר את אבוה דרב פפא, ולכן דרש ממנו שיביא עדים שיעידו עליו שאינו רמאי, אבל אם היה מכירו, לא היה מצריכו להביא עדים. וק"ל.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה