אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער השבת אבידה › פרק א - דיני השבת אבידה

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער השבת אבידה · פרק א - דיני השבת אבידה

השבת אבידה - מבוא

א. המוצא אבידה במקום שרוב האנשים הם יהודים, חייב להכריז עליה ולהשיבה לבעליה, ומקיים בזה מצוה מהתורה. ואם התעלם מהאבידה ולא השיבה, עובר על איסור תורה, וביטל מצות עשה. (1)

(1). כמבואר במבוא הנזכר לעיל, וכן פסקו הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (פרק יא ה"א), והשלחן ערוך בחושן משפט (סימן רנט סעיף א). וכתב הרי"ף (יומא סוף פ"ח): בין הדברים המעכבים את התשובה, המוצא אבידה ואינו מחזירה לבעליה. ע"כ.

וכתב הרשב"א בתשובה (חלק ד סימן קד), שהשבת אבידה מצותה אפילו בשבת, אלא אם כן הוא דבר שאסור בטלטול, שאז פטור. וכן כתב בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן פב) שהמוצא אבידה בשבת, והיא חפץ שאסור לטלטלה בשבת משום מוקצה, שאסור לקיים בה מצות השבת אבידה דאורייתא, משום איסור מוקצה דרבנן. ע"ש.

וכתב בספר החינוך (מצוה תקלח): שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה, שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו, יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב. עכ"ל.

ועל כן כתב בספר בן איש חי (ש"א פ' כי תבא), שחייב אדם להזהר במצות השבת אבידה, ולא יתנו היצר הרע על חמדת הממון ועל ביטול מצוה זו, הן מחמת עצלות הן מסיבה אחרת.

חובת הנשים בהשבת אבידה

הנה לפי הנראה בפשטות, נשים חייבות במצות השבת אבידה כדין האיש, מפני שהיא מצות עשה שאין הזמן גרמא, כדאיתא בגמרא קידושין (לד.), וכל מצוה שאין הזמן גרמא, נשים חייבות בהן. וכן כתב בספר החינוך (מצוה תקלח).

אומנם אנכי הרואה בשו"ת הרדב"ז חלק א (סימן תקכד) שכתב, שדין נשים בהשבת אבידה, כדין זקן ואינה לפי כבודו, שכל דבר שאם היה אובד מהן, היו נוטלות כשהיו מוצאות ברחוב, הרי הן חייבות להחזיר אבידה כזאת לבעליה. אבל אם לא היו נוטלות [משום כבודן], פטורות מלהחזיר אבידה לאחרים. וכל כבודה בת מלך פנימה. ע"כ.

ועין רואה בשיטה מקובצת (בבא מציעא ל.) שכתב, שיש אומרים שמצות השבת אבידה אינה נוהגת בנשים, משום דכל כבודה בת מלך פנימה. אך הרא"ש כתב על זה, דלאו מילתא היא, דבין בזקן ובין בנשים נוהג מצות השבת אבידה, שכל דבר שבשלוֹ דרכו ליטול, בשל חברו חייב להחזיר. ע"כ.

ונראה שדברי הרא"ש תואמים לדברי הרדב"ז הנזכר לעיל, ועל כן, כל שלא היתה נוטלת את שלה, אינה צריכה ליטול ולהחזיר אבידת אחרים. אבל אם את שלה היתה נוטלת ברשות הרבים, גם אבידת אחרים צריכה ליטול ולהחזיר. ושוב ראיתי שכן כתב בספר פתחי חושן (חלק א עמוד רלג). ועיין עוד בשו"ת שרגא המאיר (ח"ד סימן נא).

לסיכום: אשה שמוצאת אבידה, מתחייבת היא בכל דיני ההשבה, אולם אם מצאה דברים כבדים, וכן דברים שאין דרכה ליטלם אם היו שלה, פטורה היא מלהשיבם.

ב. הלוקח את האבידה לעצמו ואינו מחזירה לבעליה, מלבד האיסורים שנזכרו בסעיף הקודם, הרי הוא עובר גם על עוון גזל,(2) ועתיד לחזור בגלגול כדי להשיב את האבידה לבעליה. (3)

(2). כתב השולחן ערוך (סימן רנט סעיף א): הרואה אבידת ישראל, חייב לטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: "השב תשיבם". ואם נטלה על מנת לגֹזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך, ומשום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם. ואפילו אם יחזירנה אחר כך, כבר עבר על לא תוכל להתעלם.

והקשה בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי על בבא מציעא (סימן לח), מדוע קאמר שעובר משום "לא תגזול", ולא קאמר שעובר על "לא תגנוב", והרי הוא גונב את האבידה ללא ידיעת הבעלים, ואין זה דומה לגזילה שנאמר בה "ויגזול את החנית מיד המצרי", דהיינו שהגזלן לוקח חפץ בידיעת הבעלים. אבל באבידה אין הבעלים מודעים לכך, ואם כן דמי לגניבה ולא לגזילה.

ותירץ בשם הגרי"ז, שאחד התנאים של גניבה הוא - "וגוּנב מבית האיש", דהיינו שיגנוב את החפץ מבית בעליו. ומאחר שהמוצא אבידה ולוקחה לעצמו, אינו לוקחה מבית האיש, אלא מההפקר, לכן אין לו דין גנב. ועוד לִמדונו רבותינו, שכל הלוקח ממון חברו לרשותו ללא שום פחד, זהו גזילה. ואם יש לו פחד בלקיחתו, נתחדש שיש לו דין גנב שצריך לשלם כפל. אבל כל לקיחת ממון שאין בה פחד מהבעלים, היא גזילה. ולכן המוצא אבידה ואינו מחזירה, נקרא גזלן, מפני שאין לו פחד בלקיחתו, וגם אינו לוקח מבית האיש. ע"ש. ועיין לריטב"א בחידושיו לבבא מציעא (דף כו:).

(3). כתב בספר קב הישר (פרק מ): דע שענין גלגול הנשמה מתחלקת לשני אופנים, האופן האחד שאינו בהכרח שימות ויתגלגל נשמתו באיש אחר לתקן הגלגול, אלא בעודו בחייו, תבוא נשמה אחרת בתוך גופו, ושני הנשמות ביחד דהיינו נשמה החדשה ונשמה שלו, המה בחיבור, כמו הולד בתוך האשה המעוברת, ועל כן נקרא גלגול זה בחינת ה"עיבור". וכשם שהולד מכוסה ונעלם בתוך האם כשהאשה מעוברת, כך הנשמה החדשה בתוך נשמה שלו מכוסה ונעלמה, עד כי יתוקן הקלקול, ואז הולכת הנשמה החדשה למקור שבתה ולמקומה הראוי לה, וזה הגלגול הוא גלגול שאינו חמור.

אבל אם הקלקול גדול, אין לו תקנה כי אם שתתגלגל הנשמה בשעת יצירת הולד, ונשמה זו נמצאת לבד בתוכו, והיא בתוך הגוף זמן רב כל הימים, ולפעמים יצא שכרה בהפסדה, שזה האדם לא די שאינו מתקנה, אלא אדרבא גורם לה פגמים יותר גדולים על ידי חטאים ופשעים, וזה ענין רע מאוד לנשמה.

והנה יש מצוה אחת אשר בעיני האדם עונשה קל הוא והוא חמור, וזו מצות השבת אבידה. שבהיות עובר על השבת אבידה שרואה אבידת אחיו ואינו מהדר אחריה ליקח אותה ולהשיבה, הוכרח לבא בגלגול בולד הנוצר להשיב לבעליה, ובתוך הזמן סובל יסורים וצער זמן רב ואינו בא בגלגול הקל שהוא בחינת העיבור שהוא מתכסה ונעלם בתוך נשמתו, כי הקב"ה דן את האדם מדה כנגד מדה, ועל כן, כל ירא וחרד יתפלל שינצל מגלגולים, כי בעיני העם, הגלגול הוא עונש קל. ע"ש.

להחזיר אבידה לבעליה

ג. אדם שמצא אבידה, ונודע לו מי הם בעליה, אינו צריך לטרוח ולהביא את האבידה עד לביתו של בעל האבידה, אלא יודיע לו שיבוא לקחת את אבידתו, ודיו בכך. (4)

ואם האבידה תופסת לו מקום בביתו, רשאי המוצא להקציב זמן לבעל האבידה, ולהודיעוֹ שיבוא ליטול אבידתו עד אותו הזמן שקצב לו. ואם עבר הזמן ולא בא לקחתה, רשאי המוצא להוציא את האבידה מביתו ולהפקירה. (5)

(4). כתב הרשב"א בחידושיו (בבא מציעא ל.), דאי בעי בעל אבידה לומר לא בעינא, לא מחייב לאהדורי. ע"כ. דהיינו שאם בעל האבידה אומר שאינו חפץ באבידה, אין חובה למוצא להחזיר לו את אבדתו. ונראה שהוא הדין אם מראה סימנים שאינו חפץ באבידה [כגון שמודיעים לו שהאבידה נמצאה, ואינו בא לקחתה], בכהאי גוונא אין המוצא צריך לטרוח ולהשיבה לבעליה. ושוב ראיתי שכן דעת החזון איש בספר פאר הדור (חלק ד עמוד ריז).

(5). כן הורה הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א והובאו דבריו בספר השבת אבידה כהלכה (עמוד מח), ונראה טעמו, משום שנאמר "עד דרוש אחיך אותו", כלומר, שצריך לטפל באבידה, עד שיִוַדע לבעלים היכן הוא יכול לדרוש ולהשיג את אבידתו. ובאופן שכבר נודע לו היכן האבידה נמצאת ואינו בא לקחתה, שוב אין חייב המוצא לטפל בה, מפני שאין זו "אבידה". ועיין בשו"ת שבט הלוי חלק ד (סימן ריד) .

סגולה למציאת אבידה

ד. מי שאבדה לו אבידה, יאמר: "אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין, עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מִן הכא: "ויפקח אלהים את עיניה". וזוהי סגולה למצוא את האבידה. (6)

(6). פניני רבינו הקהילות יעקב (עמוד קיג). ובספר צדקה לחיים (אות שפז) כתב, שיתן תכף ומיד צדקה לעניים, וידליק נר לעילוי נשמת התנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס, ובעזרת השם ימצא את האבידה, מפני שנברא מלאך מהצדקה, ואותו מלאך יורה לו את הדרך למצוא את אבידתו. וסיים, שהוא בדוק ומנוסה. ע"כ.

אומנם כתב הגאון החסיד רבי אליהו הכהן בספר מדרש תלפיות (ענף אבידה ומציאה), שמי שמאבד איזה דבר, אם ינדור לתת שמן למאור לנשמתו של רבי מאיר, מיד ימצא את האבידה. אולם כל זה דווקא אם לא עבר זמן רב, שאם איבד כסף ועבר זמן רב, אפשר שכבר ביזבז אותם המוצא. ואם איבד בגד, אפשר שהמוצא הוליכו למקום אחר, ואז אין מועיל הנדר שנדר.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה