אור ברסלב
ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים שער השבת אבידה › השבת אבידה - מבוא

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

שער השבת אבידה · השבת אבידה - מבוא

שער השבת אבידה

א. נאמר בתורה בספר דברים (כב, א-ג): לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם,(1) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. (2)

וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ, וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. (3)

וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ,(4) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ(5) אֲשֶׁר תֹּאבַד (6) מִמֶּנּוּ (7) וּמְצָאתָהּ, לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.(8)

(1). לכאורה קשה מדוע לא כתבה התורה בקצרה "כי תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ", ומה הצורך לומר שאסור להתעלם, והרי אם יש מצוה להשיב אבידה לבעליה, ממילא מובן שאסור להתעלם. אלא רבותינו למדו מהמילה "והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות, או שהיה זקן ואין זה מכבודו לטפל באבידה, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, פטור מלהשיב. (בבא מציעא ל.).

(2). מכפילות המלים הללו, למדו בגמרא (שם ל:) שאפילו החזיר את האבידה לבעליה וברחה, ושוב החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב להחזירה, שנאמר: "השב תשיבם" השב אפילו מאה פעמים במשמע.

(3). והקשו בגמרא (ב"מ כח.) מדוע היה צורך לומר שיש לשמור על האבידה עד דרוש אחיך אותו, וכי יעלה על הדעת שיתננו לו קודם שידרשנו? אלא מהו "עד דרוש אחיך"? דרשהו (תחקור אותו) אם רמאי הוא או לא, ובמאי? בסימנים! מכאן שיש חיוב מהתורה להשיב אבידה רק על ידי סימנים. ולכן אם בא אדם ואמר מה אבד לו, אבל לא נתן סימנים, אין ליתן לו את האבידה.

וכתב התורה תמימה (דברים שם הערה יד) בשם בעל הטורים שפירש את הפסוק "עד דרוש אחיך אותו", ש"אותו" הוא מלשון אות וסימן, כמו והיה לך לאות. וכן מפורש בזוהר פרשת חקת (קפד.) וזו לשונו: עד דרוש אחיך אותו - אות ממש, דבעי לפרש ההוא אות דההיא אבידה. ולכן כל זמן שאינו נותן אות וסימן שהאבידה שלו, אין להחזירה לו.

(4). והקשו בגמרא (ב"מ כז.), מדוע הוצרכה התורה לומר "וכן תעשה לשמלתו", והרי בסוף הפסוק נאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך", ושמלה כלולה בכל אבידת אחיך. אלא לומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים [כל שמלה יש לה בעלים שתובעים אותה, שהרי נעשית בידי אדם, ולא באה מן ההפקר. רש"י], אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים, חייב להכריז. אבל דבר שאין לו בעלים, או שאין לו סימנים, אין צריך להכריז עליו.

(5). גרסינן בגמרא בבא קמא (קיג:): אמר רבי חמא בר גוריא אמר רב, מניין לאבידת העובד כוכבים שהיא מותרת, שנאמר: "לכל אבידת אחיך", לאחיך אתה מחזיר, ואי אתה מחזיר לעובד כוכבים. עוד דרשו רבותינו במסכת עבודה זרה (כו:) מפסוק זה, לרבות את המומר שמחזירים לו אבידתו, דישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא והרי הוא בכלל אחיך.

אולם כתב מרן השולחן ערוך בחושן משפט (סימן רסו סעיף ב): חייב להחזיר אבידת ישראל אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים והכותים וישראל המחלל שבת בפרהסיא, אסור להחזיר להם אבידה, כעובד כוכבים. עכ"ל. ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק א יו"ד סימן יא), ובשו"ת תשובות והנהגות (חלק א סימן תתטז).

(6). מהמילים "אשר תאבד" למדו, שהמאבד ממונו לדעת אין צריכים להשיבו לו. כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו, או שהשליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעתו, ואף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר: 'אשר תאבד', פרט למאבד לדעתו. (שולחן ערוך סימן רסא סעיף ד).

(7). מלשון הפסוק "אשר תאבד ממנו", דרשו רבותינו בגמרא (ב"מ כב:), שאבידה שנשטפה על ידי הנהר, מותרת לאחרים ואינם צריכים להשיבה לבעלים, משום שנאמר "תאבד ממנו", ללמדנו שרק באופן שאבדה ממנו ומצויה אצל כל אדם צריך להשיבה, אבל באופן ששטף אותה נהר, אינה מצויה אצל כל אדם, ולכן הבעלים מתיאשים ואין חובה להשיב להם האבידה. וכן אמרו בירושלמי (ב"מ פ"א ה"א). ע"ש.

(8) . וכתב בשו"ת מנחת שלמה חלק א (סימן פב) דנראה, שכמו שאמרו על מי שיודע עדות לחבירו ואינו מעיד דחייב בדיני שמים, כך גם המתעלם מאבידה, ועל ידי זה נפסד הבעלים בדבר, גם כן חייב הוא בדיני שמים. ע"כ. ולפי זה המתעלם מהאבידה וגרם הפסד לבעליה, צריך לשלם לבעלים את האבידה לצאת ידי שמים. ועיין בספר מחנה אפרים (ה' שומרים סימן לה).

ב. נמצאנו למדים מהפסוקים הקודמים, שהמוצא אבידה, חייב להחזירה לבעליה, ואסור לו להתעלם ממנה. ואם אינו יודע מי הם בעלי האבידה, צריך הוא להכריז עליה במקום שמצויים אנשים, ולפרסם שמצא אבידה מסוימת, כדי שיבואו בעליה לקחתה. (9)

ואם לאחר שהכריז, בא אדם וטוען שהוא בעל האבידה, ונותן סימנים ברורים שמוכיחים שאכן האבידה שלו, צריך המוצא להחזירה לו, ובזה מקיים מצות השבת אבידה. (10)

(9). הנה בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה נמצאת אבן גבוהה מחוץ לירושלים שהיתה נקראת "אבן הטוען" על שם שהיו טוענים עליה עניני אבידות, ועליה היו מכריזים שנמצאה אבידה, וכל מי שאבדה לו אבדה, היה הולך לשם, וכל מי שמוצא אבידה, היה הולך לשם, זה שמצא היה עומד ומכריז על האבידה, ובעל האבידה עומד ונותן סימנים ונוטלה. משחרב בית המקדש, התקינו שיהיו מכריזים בבתי כנסיות ובתי מדרשות. (עיין בבא מציעא דף כח: וברמב"ם ה' גזילה ואבדה פרק יג ה"ט).

(10). כתב המגיד משנה (ה' גזלה ואבדה פרק יג ה"ג): דע ששלשה מיני סימנין יש; א). סימנין מובהקים ביותר, כגון שיש באבידה נקב בצד אות פלוני [או שהדביקו הבעלים מדבקה על החפץ ורשמו את שמם], ואלו הסימנים מחזירים עליהם אבדה דבר תורה לדברי הכל, והרי זה כאילו הביא עדים שהאבידה שלו. ב). סימנים חשובים, כגון מדת ארכו ומדת רחבו וכן משקלו וכיוצא בזה, מחזירים עליהם אבידה, ויש מחלוקת בגמרא אם צריך להחזירם מדין תורה או מדרבנן. ואלו נקראים לפעמים סימנים מובהקים [אבל לא מובהקים ביותר]. ג). יש סימנים גרועים כגון שאומר את הצבע בלבד, כגון שחור או לבן, וכן ארוך וקצר וכיוצא בזה, ואין מחזירים עליהם אבידה, כיון שלא אמר מדתן. עכ"ד.

וראה לקמן (פרק ב סעיף ה), שכל מה שאמרו שסומכים על סימנים כדי להשיב אבידה לבעליה, היינו דווקא אם אותו אדם ידוע ומפורסם בנאמנותו, אבל סתם אדם שאין אנו יודעים אם הוא רמאי או לא, צריך להביא עדים שאינו רמאי, ורק לאחר מכן משיבים לו את האבידה.

ג. המוצא אבידה שאין בה סימנים, תולים אנו לומר, שמן הסתם התייאשו הבעלים ממנה, מכיון שאין להם אפשרות לזהותה, ולכן האבידה נעשית הפקר, והמוצא רשאי לזכות בה לעצמו. (11)

(11). כדאיתא בגמרא בבא מציעא (דף כז.). וראה בסעיף הבא.

ד. יש מקרים, שבהם לא זוכה המוצא באבידה, אף על פי שאין לה סימנים, כגון שמצא חפץ שאין דרך הבעלים להרגיש מיד בחסרונו, ויתכן שהמוצא מצא את החפץ לפני שנודע לבעליו שהחפץ אבד מהם, ועדיין לא התייאשו ממנו. באופן כזה אין המוצא זוכה בכלי, אלא צריך להניחו ולשומרו, עד שיבוא אליהו הנביא וישיב את האבידה לבעליה. (12)

(12). הנה כבר נתבאר שכל ההיתר להשתמש באבידה שאין בה סימנים, הוא מטעם שהבעלים מתייאשים ממנה, ולכן דינה כהפקר, ומותר למוצא לזכות בה לעצמו.

אולם כל זה דווקא באופן שידוע לנו בברור שאכן הבעלים התייאשו מהאבידה, כגון המוצא חפץ שרגילים להרגיש מיד בחסרונו, מחמת שרגילים להשתמש בו תדיר, או שהוא דבר כבד וכדומה. אבל באופן שמצא חפץ, שיתכן שהבעלים עדיין לא יודעים שהחפץ אבד להם [מחמת שאינם רגילים להשתמש בו כל שעה], אף על פי שלאחר שיִוַדָע להם הדבר, הם יתייאשו ממנו, הרי זה נקרא בלשון התלמוד "יאוש שלא מדעת", ובאופן כזה לא זכה המוצא בחפץ אף אם ימתין זמן רב שכבר יהיה ברור לו שהבעלים התייאשו מהחפץ. וניגע מעט בביאור מושג זה בס"ד.

"יאוש שלא מדעת"

גרסינן בגמרא בבא מציעא (כא:): יאוש שלא מדעת [דבר שסתמו יאוש לכשידע (הבעלים) שנפל ממנו, וכשמצאוֹ עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן. רש"י]. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש.*)

*). עיין בקהילות יעקב על בבא מציעא (סוף סימן כו), שעמד לחקור בהא דמהני לרבא יאוש שלא מדעת, אם זהו משום דבודאי יתייאש הבעלים לבסוף, והיאוש שלבסוף מועיל למפרע מעכשיו, כיון שסוף סוף עומד להתייאש, או דאין צריך כלל יאוש שלבסוף, אלא כל דבר שאילו ידע הבעלים מאבידתו היה מתייאש [כגון שאבד לו דבר שאין בו סימן], כבר הותר מעכשיו לכל אדם. ונפקא מינה לגבי המוצא דבר שלא יתודע לבעלים לעולם שהדבר אבד ממנו. והביא שם מחלוקת הראשונים בזה. ע"ש. ועל כל פנים לדינא קיימא לן כאביי, ולכן בכל אופן לא זכה המוצא באופן הנ"ל.

ומסקינן בגמרא, שמחלוקת אביי ורבא היא, במוצא דבר שאין בו סימן. אביי אמר לא הוי יאוש, שהרי בשעת מציאת החפץ, בעל החפץ עדיין אינו יודע שהחפץ אבד לו, ולכן אין המוצא יכול לזכות בו, אף על פי שברור הדבר שלאחר שיִודע לבעל החפץ שהחפץ אבד לו, יתייאש ממנו. רבא אמר הוי יאוש, משום שכאשר יתברר לו שנפל החפץ, יתייאש, מאחר ואין לו סימן לזהות את החפץ.

והוסיף הריטב"א (שם) שאפילו אם לבסוף לא נתייאש הבעלים כלל, מכל מקום כיון דלית בה סימן, כאבודה ממנו ומכל אדם דמי, ולכן זכה בה המוצא. והקשו בגמרא, לשיטת אביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, מדוע המוצא מעות מפוזרות, הרי אלו שלו, והרי הבעלים לא יודע שנפל לו המעות, והמוצא אותן, הגביהן קודם יאוש הבעלים. ותירצו, שמאחר שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, אם כן קודם שמצאוֹ זה, נודע לבעלים שנפלו, והתייאשו מהמעות. ע"כ.

ולענין הלכה נפסק כאביי, שיאוש שלא מדעת אינו יאוש. וזו לשון הרמב"ם (ה' אבדה פרק יד ה"ה): יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש, כיצד, נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל, אף על פי שכשידע בו שנפל יתייאש, הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין הבעלים אומרים 'שמא נתתיו לפלוני', או 'שמא במגדל הוא מונח', או 'שמא טעיתי בחשבון' וכיוצא בדברים אלו, אין זה יאוש.

וכתב שם המגיד משנה: ודע שהנראה מן הסוגיא היא, שכל דבר שיש ספק אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו, אסור מספק, לפי שבגמרא אמרו גבי מעות מפוזרין הרי אלו שלו. ואקשינן על אביי מדוע הן שלו והרי לא ידע מנפילתן. ופרקינן - אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה. ומשמע שרק באופן שידוע לנו בברור שהבעלים התייאשו, זכה המוצא באבידה, אבל מסתמא בדבר שאין לתלות שידעו הבעלים בנפילתו, אסור לקחתה לעצמו. וכל הסוגיא מוכחת כך, דאי לא, מאי קושיא ומאי פירוקא. ע"כ.

ולפי זה, יתבאר בעזר האל לקמן, שיש סוגי חפצים שהמוצא אותם זכה בהם מיד, מכיון שברור לנו שבעלי החפצים כבר גילו שאבד להם החפץ, והתייאשו ממנו. אולם יש חפצים שאין ידוע לנו בברור האם נודע לבעלים על אבידת החפץ או לא, ולכן אין המוצא יכול לזכות באבידה אלא אם כן במקרים מסוימים כפי שיתבאר בס"ד בפרקים הבאים. ועיין בשו"ת אור לציון (חלק א עמוד רכד), שביאר, שלדעת הרמב"ם, יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, היינו דווקא כשמכיר את הבעלים, אבל כשלא מכיר את הבעלים זכה המוצא באבדה כשאין בה סימן. ע"ש.

תוכן העניינים

ואין למו מכשול – הלכות גמילות חסדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה